הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 59378-01-18

ניתן ביום 07 אפריל 2019

קופת חולים לאומית
המערערת
-

.1 רגינה קוטובסקי
.2 מדינת ישראל - משרד הבריאות

המשיבות

לפני: סגן הנשיאה השופט אילן איטח, השופטת חני אופק גנדלר, השופט מיכאל שפיצר
נציג ציבור ( עובדים) הגברת יעל רון, נציג ציבור ( מעסיקים) הגברת ברכה סמו

בשם המערערת – עו''ד מיכל רובינשטיין-נגרי
המשיבה 1 בעצמה
בשם המשיבה 2 – עו''ד טל זרקו

פסק דין

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב ( סגנית הנשיאה השופטת ד"ר אריאלה גילצר–כץ ונציג הציבור מר גיל אלוני; חב"ר 5531-08-15), לפיו, המערערת ( להלן – לאומית) תישא בהוצאות טיפולי השיניים של בת המשיבה שבוצעו בבית החולים שניידר.

רקע
בתקופה הרלוונטית להליך היתה הבת של המשיבה בת כשנתיים. בחודש אפריל 2014 נפלה הבת ונפגעה בשיניה.
ביום 2.7.14 הגישה המשיבה בקשה להחזר כספי בגין טיפול רפואי בשיני הבת שבוצע על ידי רופא שיניים פרטי – ד"ר חסון. במכתב ציינה המשיבה כך:
"לא ידענו שחייבים לגשת רק לרופאי הקופה, כדי להנות מזכות של טיפול שיניים ללא עלות לילדים. מצורף סכום טיפול וחשבונות נבקש לזכות אותנו על הטיפול, לפנים משורת הדין, מפני שלא היה לנו ברור הנוהל."

ביום 12.11.2014 נבדקה הבת על ידי ד"ר חסון בשל תלונה על כאבים בשיניים. בבדיקתו רשם ד"ר חסון כך: "הנ"ל בת שנתיים ותשעה חודשים, נחבלה בשיניים 51,61. עקב גילה הצעיר לא ניתן לטפל בה במרפאתנו ומומלץ לטפל בה בבי"ח שניידר. אודה על הפנייתה לביה"ח".
ביום 16.11.2014 פנתה המשיבה לד"ר בלוך רופאת ילדים בלאומית, אשר רשמה בתעודה הרפואית כך: "לפי דברי אב ב09/14 ילדה נפלה על הפנים, קיבלה מכה בלסת עליונה, דמום חניכיים. מאז רגישות בשיניים עליונות, תלונות על כאבים. לפי המלצה רופא שיניים ד"ר חסון מומלץ להיבדק במרפאה פה ולסת בביה"ח שניידר". עוד נרשם בתעודה הרפואית, כמלל מובנה, כך: "אם נדרשת התחייבות לקבלת שירות זה, עליך לפנות לנציגת קשרי לקוחות. קבלת התחייבות מותנת בזכאותך לקבלת שירות זה".
אין חולק כי בו ביום ובהמשך לאמור בתעודה הרפואית מד"ר בלוך, פנתה המשיבה לסניף לאומית בו הוא מטופלת ( להלן – הסניף) והגישה בקשה לקבלת התחייבות עבור בית החולים שניידר. ביום 18.11.14 קיבלה המשיבה מלאומית הודעה כי בקשתה סורבה. נציין כי בתדפיס המחשב המתייחס לפניה האמורה ( מוצג נת/8) נרשם בסיבת הדחיה כך: "טיפולי שיניים/חניכיים/אורטודנטיים אינם כלולים בסל השירותים".
ביום 20.11.2014, פנתה המשיבה עם הבת למרפאת שיניים של שירותי רפואה כללי, המצויה בבית חולים שניידר ( להלן – שניידר). שם נבדקה הבת על ידי ד"ר שכטר, מומחית שיניים לרפואת ילדים, והוכנה לה הצעה לתכנית טיפול ליום 10.12.14 בעלות של 6,452 ₪ ( להלן – תכנית הטיפול). יצויין כי הבדיקה עלתה למשיבה סך של 149 ₪ ועלות זו לא נתבעה על ידה.
נקדים את המאוחר ונציין כי מהתדפיס האישי משיינדר ( מוצג 13 של לאומית) עולה כי ביום 30.11.14 שילמה המשיבה לשיינדר עבור תכנית הטיפול את הסכום האמור.
בו ביום, יום 30.11.2014, פנתה המשיבה בשנית לד"ר בלוך. וכך נרשם בתעודה הרפואית מאותו מועד: "תלונות – כאבי שיניים, אבסצס באלביולה מימין, בצקת חניכיים, שפה עליונה. אין החמרה מלפני התחלה טיפול AB. ללא חום. אין הגדלה בלוטות לימפה. סיכום והערות – ילדה נמצאת במעקב וטיפול רופא פה ולסת ביה"ח שניידר. ממצב לאחר טראומה חניכיים ולסת עליונה. מקבלת טיפול AB. שוקלים צורך בניתוח. זקוקה בהשגחת בית חודש" ( הדגשה הוספה).
במכתב ממרפאת שנאון, שהיא ספק שירותי רפואת שיניים המצוי בהסדר עם לאומית ( להלן – שנאון), נושא תאריך 9.12.2014 נרשם כך בהתייחס לבת:
"הפציינטית הנ"ל הגיע[ה] אלינו לבדיקה בתאריך 2.12.2014. הילדה בת שנתיים בלבד. בדיקת שיניים 51,61 עם שבר אחרי טראומה – קיים נמק עם פיסטולה בוקלית. מומלץ פולפוטומי בשיניים אלו לשמירת השיניים בפה. מופנית לטיפול שיניים אצל מומחה לילדים".

ביום 10.12.2014, פנתה המשיבה לשניידר שם עברה הבת טיפול בהרדמה מלאה התואם את תכנית הטיפול.
בקשת המשיבה מלאומית לקבלת החזר עבור התשלום ששילמה לשניידר בשל טיפול השיניים נדחתה.
ביום 4.1.15 הגישה המשיבה קבילה למשרד הבריאות, וביום 13.10.15 הושב לה כי אין באפשרותם לחייב את לאומית לממן טיפול פרטי במסגרת הסל הציבורי תוך שהודגש כי " ע"פ רישומי הקופה לא היתה פנייה עם הילדה למרפאה שבהסדר אלא לאחר הטיפול שניתן בשיינדר. יתרה מכך, לא התקבלה פנייה מהמרפאה בתהליך שתואר לעיל, שאילו היה מתרחש היתה הילדה מופנית לקבלת הטיפול כאמור בבית חולים באם היה נמצא הצורך בטיפול תחת הרדמה כללית".
נקדים את המאוחר ונציין כי משרד הבריאות בעמדתו לתובענה סבר כי אין לחייב את לאומית בהחזר תשלום, אך הוסיף וציין כי נפלו מספר פגמים בדרך התנהלותה של לאומית.

פסק דינו של בית הדין האזורי
בבית הדין האזורי נשמעה עדותה של המשיבה ומטעם לאומית העידו מר רוני רפאל – מומחה רפואת שיניים, גב' לודמילה לונשקוביב ( מנהל הסניף) וכן ולאור החלטת בית הדין האזורי מיום 2.10.17 הוגש תצהירו של מר יזהר חיים לאופר – מאגף מערכות מידע בלאומית, אשר שחזר תדפיס מתוך אתר האינטרנט של לאומית ( להלן – אתר לאומית) משנת 2014 ואשר מעיון בו עולה כי גם במועד הרלוונטי אתר לאומית כלל הפניה לרשימת רופאי השיניים והספקים עימם התקשרה לאומית והנותנים שירותים מטעמה.
בית הדין האזורי, לאחר שמיעת הצדדים ועדויות מטעמם קבע, כי דין התביעה להתקבל. בית הדין האזורי קבע כך:
"2. כעולה מהראיות, התובעת שבה ופנתה לקופה על מנת שיימצֵא פתרון רפואי עבור הבעיה הרפואית בשיניה של בתה לרבות פנייה לרופא ילדים ופנייה למרפאת שיניים של הקופה, אשר בהסדר.
3. ד"ר חסון כותב מפורשות שבמרפאתו לא ניתן לטפל בבתה של התובעת אלא רק בבית החולים שניידר. לא נעלם מעינינו כי כבר בתאריך 10.2.14 פנתה התובעת לבית החולים ובתה קיבלה טיפול אשר מומן באופן פרטי ע"י התובעת. מדו"ח הטיפולים בבית החולים שניידר עולה כי תכנית הטיפול והתור נקבעו מראש. קרי, כבר ביום 20.11.14 התובעת פנתה לבית החולים לבדיקה וקביעת תכנית טיפול בהרדמה כללית, טרם פנייתה למרפאת "שנאון", מרפאת הקופה. אולם התובעת פעלה על פי הוראת ד"ר חסון אשר המליץ על פנייה וטיפול בביה"ח שניידר.
3. זאת ועוד, ביום 30.11.14 בעקבות החמרת מצבה של בתה של התובעת, פנתה התובעת בשנית לד"ר בלוך, רופאת הילדים של הקופה. רופאת הילדים של הקופה ציינה כי יש להמשיך טיפול אנטיביוטיקה ובדיקת רופא שיניים. עוד ציינה, כי הילדה נמצאת במעקב וטיפול רופא פה ולסת בבית החולים "שניידר". כלומר, לא נעלם מעינינו כי כבר במועד זה, וטרם הטיפול בבית חולים "שניידר" בגינו מבוקש ההחזר, בתה של התובעת טופלה בבית החולים. ברם, התובעת לא קיבלה כל מענה מהקופה לאחר שמצבה של בתה התדרדר. לכן, פנתה לביה"ח שניידר".

בית הדין האזורי מצא חיזוק לעמדת המשיבה בעמדת המדינה בדבר פגמים בהתנהלות לאומית בקובעו כך:
"מצאנו פגמים שנפלו בהתנהלות הקופה, כפי שאף עלה מעמדת המדינה. ראשית, במרפאת שנאון הופנתה התובעת עם בתה למומחה ילדים, הא תו לא.
שנית, לא הוכח כי הקופה הפנתה את התובעת למרפאה בהסדר, אשר יכלה לטפל במצבה של הבת.
שלישית, למרות שרופאת הקופה הפנתה בעצמה את התובעת לביה"ח שניידר, לא אישרה הקופה את התשלום בעבור ההוצאות.
רביעית, דרישת הקופה לשתי חוות דעת של רופאי שיניים בטרם אישור הטיפול היא תמוהה, זאת לנוכח גילה הצעיר שדרש טיפול בהרדמה כללית וספק אם היה די זמן כדי לקבל חוות דעת".

טענות הצדדים
לאומית טוענת בערעור כי בפסק הדין נפלו טעויות מהותיות והוא עומד בניגוד להוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994 ( להלן – החוק) . בין היתר נטען כי המשיבה עשתה דין לעצמה והעמידה עובדה מוגמרת בדמות טיפול בבית החולים שניידר ויהי מה; בית הדין קמא לא נתן משקל ראוי לעמדת משרד הבריאות שקבע כי אין לחייב את לאומית בתשלום השירות שניתן בשניידר; בית הדין ביסס את פסק דינו על קביעה רפואית ( כי נדרש בשל גילה הצעיר טיפול בהרדמה כללית) למרות שלא הוצגה חוות דעת רפואית או תעודת רופא המבססת קביעה רפואית זו; לא היה מקום להתבסס על מסמכיו של ד"ר חסון נוכח הבהרתו של האחרון, באמצעות בא כוחו, כי הבת כלל לא טופלה במרפאתו. בית הדין הורה למשיבה להגיש תצהיר נוסף בתיק המתייחס לאופן העלאת והצגת המידע בנוגע לקבלת טיפולי שיניים לילדים באתר לאומית במועדים הרלבנטיים, ואף שהוגש תצהיר כאמור בצירוף תדפיס אתר האינטרנט במועדים הרלבנטיים, ובית הדין התעלם מראיה זו שלא נסתרה.
המשיבה מנגד טענה, כי הלאומית חרגה מסמכותה ומנעה מהבת את הזכות לקבלת טיפולי שיניים חינם מכוח החוק. עוד טענה כי המדובר בניתוח דחוף שבוצע בהרדמה מלאה במסגרת עזרה ראשונה בשניידר, וכי לאומית עברה על החוק כאשר לא אישרה קבלת הטיפול ללא עלות וסיכנה את חיי בתה בכך שדחתה את הטיפול ולא הפנתה אותה לגורם המתאים למצב ולגיל. המשיבה טענה לפנינו כי המועד שנקבע בתכנית הטיפול – 10.12.14, נדחה ליום 30.12.14, והתייצבותה בשניידר בבוקר יום 10.12.14 היתה בשל מצב חירום של הבת וחוסר ידיעה לאן לפנות. לטענתה, בשל מצב החירום היא התבקשה להמתין עם הבת ולבסוף הבת טופלה בשעות אחר הצהריים. המשיבה ציינה, כי היא עומדת בנהלי המערערת לפיהם, "טיפולי שיניים שבוצעו בהרדמה כללית מאושרים בכפוף לקבלת שתי חוות דעת של רופאי שיניים ובקבלת אישור מקדים מהמסלקה", למרות זאת, היא הציגה שתי חוות דעת אך אישור מקדים מהמסלקה לא הציגה מאחר והלאומית נמנעה מלתת לה. המשיבה המשיכה וטענה, שהלאומית אינה נותנת מידע נגיש לגבי ההסדר למבוטחי קופת חולים ומפנה לתגובת המדינה כי יש מספר ליקויים בהתנהלות לאומית, בין היתר, אי פרסום הסדרי בחירה בתחום רפואת השיניים.
המדינה חזרה בפנינו על עמדתה שהוגשה לבית הדין האזורי לפני הדיון מיום 26.12.16, לפיה אין מקום להורות על החזר התשלום הגם שנפלו פגמים בהתנהלותה של לאומית. נציין כי המדינה לא שבה ועדכנה את עמדתה חרף התצהיר המשלים שהוגש בידי לאומית לבית הדין האזורי מכוח ההחלטה מיום 2.10.17, ובו צילום אתר האינטרנט במועדים הרלבנטיים לתובענה.

דיון והכרעה
סעיף 21( א) לחוק קובע כדלקמן:
"קופת חולים תיתן לכל מי שהיא אחראית כלפיו כאמור בסעיף 3 (ג) את כל שירותי הבריאות שלהם הוא זכאי לפי חוק זה, בין בעצמה ובין באמצעות נותני שירותים, ללא כל אפליה ולא תתנה מתן שירותים הכלולים בסל השירותים שלה בהצטרפות או בחברות בתכנות לשירותים נוספים לפי סעיף 10".

בית המשפט העליון עמד בהרחבה על משמעות המונח " מתן שירותי בריאות" ובידולו ממתן כיסוי כספי למבוטחים. בע"א 8447/06 קופת חולים לאומית נ' איתמר היימן (22.5.2011) עמדה השופטת פרוקצ'יה על פרשנות החוק בראי לשונו ותכליתו, וזאת בהקשר לשאלה אם אדם הקשור להשתלת כליה ( תורם או נתרם) עומדת הזכות לקבל תשלום ממוני חלף הטיפול בעין מכוח החוק. וכך נאמר:
"האם פריט זה עשוי להוות מקור לחובת פיצוי כספי החלה על המשיבות כלפי התורם בגין עצם תרומת הכליה, או בגין נזקים ישירים או עקיפים שנגרמו לו עקב ניתוח ההשתלה?
התשובה לשאלה זו קשורה קשר הדוק במהות המושג "מתן שירותי בריאות" הנזכר בסעיף 3(ג) לחוק, שהשתלת כליה מהווה חלק ממנו. ביטוי זה, של "מתן שירותי בריאות", בהקשר זה, משמעו – מתן הטיפול הרפואי גופו, על פי הקבוע בסל הבריאות, להבדיל ממתן פיצוי ממוני כזה או אחר בעקבות הטיפול הרפואי. חובתן של קופות החולים והמדינה מתמקדת במתן הטיפולים הרפואיים הקבועים בסל הבריאות, והיא אינה מתפרשת על פני מתן פיצוי ממוני – בין כתגמול עבור עצם תרומת הכליה, ובין בגין נזקים הנובעים מהליך ההשתלה, בין הישירים ובין העקיפים. חובתן של קופות החולים הינה לבצע השתלת כליה במקום שקיימת כליה זמינה, ולשאת במלוא העלויות המתלוות לטיפול הרפואי הקשור בניתוח ההשתלה; אולם הוראה זו, בפריט 14(א)(13) לתוספת השניה לחוק ביטוח בריאות, אינה טומנת בחובה חובת פיצוי כספי לתורמים, בין עבור אבר ההשתלה – הכליה, ובין בגין נזקי הניתוח למיניהם. תוצאה זו מתבקשת מלשון החוק ומתכליתו, כדלקמן:

  1. במישור הלשון: הביטוי " מתן שירותי בריאות", שהמשיבות חייבות לתיתם מכח החוק, ושהשתלת כליה נימנית עליהם, מכוון למתן שירותי בריאות בפועל, ואינו מדבר בחובת פיצוי כספי – בין כלפי המבוטח ובין כלפי צד שלישי. הלשון נוטה בבירור אל עבר פרשנות שלפיה חובתן של קופות החולים נוגעת למתן טיפול רפואי בעין, בין בעצמן ובין באמצעות נותני שירותים מטעמן. רוצה לומר, "שירותי בריאות" הם אותם שירותים רפואיים, ובכללם טיפולים, ניתוחים, תרופות, וכיוצא באלה, הניתנים לחולה – ובמקרה זה גם לתורם – בעין, להבדיל מתשלומים כספיים כלשהם הקשורים בשירותים רפואיים אלה.
  2. במישור התכלית: חוק ביטוח בריאות מורה על מתן שירותי הבריאות הכלולים בסל הבריאות לציבור המבוטחים, על בסיס חובת קופות החולים להעניק שירותים רפואיים אלה. בצד חובה זו של הקופות עומדת חובת המדינה לדאוג לתקציב מתאים למימון סל הבריאות, מהמקורות המנויים בחוק ( בג"צ 2344/98 מכבי שירותי בריאות נ' שר האוצר, פ"ד נד(5) 729, 741742 (2000)). מבנה החוק ותכליותיו מצביעים, אפוא, על כך שחובת קופות החולים מתמקדת בהעמדת שירותים רפואיים, כהיקפם המוגדר בחוק, לכלל התושבים, ובהם שירות השתלת כליה, כאשר קיים אבר כליה זמין לצורך כך. על המשיבות להעמיד לתורם ולנתרם את מלוא האמצעים הרפואיים על מנת לבצע את ניתוח ההשתלה, ולהבטיח את הצלחתו ככל הניתן, באמצעים המקצועיים העומדים לרשותן. אולם, אין חובת המשיבות מתפרשת על מתן תשלום לחולים או לתורמים, החורג מעבר לגבולות מימון הטיפולים הרפואיים עצמם. לחובה כזו אין אחיזה בתכליות החוק, בין אם מדובר בתשלום כלשהו עבור האבר הנתרם עצמו ובין אם מדובר בפיצוי על נזקים ממוניים ישירים או עקיפים העשויים להיגרם עקב הניתוח או הטיפולים הכרוכים בו.

חוק ביטוח בריאות מבוסס, אפוא, על תפיסה של מתן שירותי בריאות בעין לזכאים בידי קופות החולים, ומימון אותם שירותים בידי המדינה. ככלל, חוק זה אינו כולל מקור חיוב על המדינה או קופות החולים להעניק תשלומים כספיים לזכאים לשירותי בריאות מכח החוק, וזאת בהבדל מזכותם לטיפולים רפואיים בעין. רק במצבים חריגים, קובע החוק הוראות מיוחדות ביחס לתשלומים כספיים כאמור, כגון לענין החזר הוצאות נסיעות לחולה אונקולוגי או חולה דיאליזה ( פריט 29 לתוספת השניה לחוק). החריג המיוחד מלמד על הכלל.
3. סיכומו של דבר: שירותי הבריאות שיש חובה להעניקם על פי חוק ביטוח בריאות מתמקדים בטיפולים הרפואיים עצמם; אי לכך, אין בפריט " השתלת כליה" שבתוספת השניה לחוק משום מקור למתן תגמולים כספיים לתורמים בגין תרומת הכליה עצמה. כמו כן, פריט זה גם אינו מהווה מקור חיוב עצמאי לתשלומים שונים לתורם, בגין הוצאות והפסדי ממון ישירים או עקיפים כלשהם, שטיפולי ההשתלה עלולים לגרור אחריהם. חוק ביטוח בריאות הוא מקור לחובת הקופות והמדינה לבצע השתלת כליה על חשבונן, כאשר אבר הכליה הוא זמין, ולהעניק את כל הטיפולים הרפואיים הנדרשים הנובעים מניתוח כזה, הן לתורם והן לנתרם; אך לא לחובות ממוניות שמעבר לכך".

לאור הדברים הללו מיקודה של הבחינה יהא בשאלה אם קמה למשיבה הזכות מכוח החוק לקבלת החזר התשלום בגין הטיפול שקבלה בתה בשניידר. לטעמינו המענה לשאלה זו שלילי. להלן נפרט את טעמינו:
המשיבה ידעה היטב כי פניה לקבלת טיפול רפואי בידי מי שאינו נותן שירותים מטעם לאומית טעונה אישור מראש, ובפרט כי פנייה לבית חולים טעונה התחייבות ( אלא אם המדובר בטיפול חירום כשלכך נדרש בהמשך). קביעה זו מושתתת על כך שבחודש יולי 2014, עת ניתן לה ההחזר לפנים משורת הדין, הועמדה המשיבה למעשה על קיומה של חובה כאמור, כשהיא מאשרת במכתב המצוטט לעיל הנותן ביטוי למודעותה.
זאת ועוד. במכתבו של ד"ר חסון מיום 12.11.14 נאמר "אודה על הפנייתה לביה"ח". במכתבה של ד"ר בלוך מיום 16.11.14 מובנה בתחתיתו מלל לפיו "אם נדרשת התחייבות לקבלת שירות זה, עליך לפנות לנציגת קשרי לקוחות. קבלת התחייבות מותנת בזכאותך לקבלת שירות זה". גם בחקירתה הנגדית אישרה המשיבה כי שעה שבאה לבקש את ההחזר עבור הטיפול של ד"ר חסון נאמר לה שד"ר חסון לא נמצא ברשימת הרופאים המצויים בהסדר עם לאומית וכי אם ברצונה לקבל החזר עליה לפנות לוועדת חריגים, וייתכן ותקבל וייתכן שלא תקבל ההחזר ( עמ' 22 לפרוטוקול). משלא פנתה המשיבה לקבלת השירות בידי לאומית או נותן שירות מטעמה, אלא פנתה במישרין לרופא פרטי ללא קבלת התחייבות מראש, נטלה על עצמה סיכון כי לא תהא זכאית להחזר כספי בגין הטיפול במסגרת הפרטית.
המשיבה בקשה לטעון בפנינו כי מצבה הרפואי של הבת הצדיק טיפול חירום ודחוף. טענה זו היא במהותה טענה עובדתית, והיא מעוררת קושי ממספר טעמים: ראשית, מחומר הראיות עולה כי כבר ביום 30.11.14 שילמה המשיבה מראש לשניידר עבור תוכנית הטיפולים שנקבעה ליום 10.12.14 וכי ביום זה אכן בוצע הטיפול בהתאם למסגרת שנקבעה מראש. שנית, גרסתה הבסיסית של המשיבה היא כי ביום 9.12.14 בקרה עם בתה במרפאת שנאון, ולמחרת בשל עליית חום גופה של הבת פנתה באופן מיידי לשניידר . אלא שגרסה זו אינה מתיישבת עם תוכנו של אישור מרפאת שנאון וממנו עולה כי הבדיקה נערכה שבוע קודם לכן ( כבר ביום 2.12.14). נזכיר כי המכתב ממרפאת שנאון הומצא לתיק על ידי המשיבה עצמה. שלישית, הטיפול מיום 10.12.14 נקבע מבעוד מועד. המשיבה היתה ערה לקושי בעניין זה, ועל כן שעה שחקרה בחקירה נגדית את מר רוני רפאל רוזנברג מטעם לאומית טענה כי התור בשניידר נדחה ליום 30.12.14, טענה עליה חזרה גם בפנינו. אלא שלא הוצגה תמיכה ראייתית כלשהי לביסוסה. ונחדד, הזהות בין התאריך שנקבע מראש בהתאם לתוכנית הטיפולים ובין התאריך בו בוצע הטיפול בפועל הצריכה תשתית ראייתית לכך שאין המדובר בצירוף מקרים. רביעית, אכן, בדין מוכרת אפשרות לקבלת החזר תשלום בגין בקור במחלקה לרפואה דחופה, וזאת במצבים מוגדרים, ואולם בית הדין האזורי לא קבע מימצא עובדתי כי מצבה הרפואי של הבת על פי סטנדרט אובייקטיבי בא בגדר המקרים המוכרים כאמור. אף המשיבה לא העמידה תשתית ראייתית – לרבות רשומה רפואית משניידר - לביסוס מצב רפואי כאמור.
בית הדין האזורי נתן בפסק דינו משקל לטענת המשיבה בדבר העדר נגישות המידע מטעם לאומית, ואולם בפסק דינו – כמו גם בעמדת המדינה בפנינו – אין התייחסות לתצהיר המשלים שהוגש מטעם לאומית בדבר נגישות המידע באתר לאומית במועדים הרלבנטיים. בנסיבות אלה לא היה מקום להשתית את חיוב לאומית על העדר נגישות למידע. עוד נזכיר כי המדינה שהצביעה על פגמים כאמור לא סברה כי אלה מצדיקים סטייה מהעיקרון לפיו אין לחייב את הקופה הציבורית מכוח חוק ביטוח בריאות בעלות טיפול פרטי ( שניתן לא בידי נותן שירות מוכר).
סוף דבר – הערעור מתקבל. בנסיבותיו של ההליך ומשעולה כי המשיבה שילמה עבור תכנית הטיפול שנקבעה ליום 10.12.14 כבר ביום 30.11.14, מצאנו לנכון לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות לאומית בגין שתי הערכאות בסך 2,500 ₪.

ניתן היום, ב' ניסן תשע"ט (07 אפריל 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד

חני אופק גנדלר, שופטת

מיכאל שפיצר,
שופט

גברת יעל רון,
נציגת ציבור (עובדים)

גברת ברכה סמו,
נציגת ציבור (מעסיקים)