הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 58938-11-19

ניתן ביום 09 יולי 2020

ד"ר רם יוסף כהן
המערער
-

האגודה לבריאות הציבור (ע"ר)
המשיבה

לפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת לאה גליקסמן, השופטת חני אופק גנדלר
נציגת ציבור (עובדים) גב' רחל בנזימן, נציגת ציבור (מעסיקים) גב' ברכה סמו

ב''כ המערער עו''ד רועי בכר
ב''כ המשיבה עו''ד אילן קמינצקי
פסק דין

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים (סגנית הנשיא שרה ברוינר ישרזדה ונציגי הציבור מר אלי קדוש ומר יצחק אופנהיים; סע"ש 38022-04-16) שבו התקבלה בחלקה תביעת המערער כנגד המשיבה.

2. לא מצאנו מקום להיעתר לבקשת המערער להוספת ראיה הן בשים לב לכך שהיא הוגשה יחד עם הודעת הערעור תוך שהמערער מתייחס לראיה החדשה מבלי שנטל רשות קודם לכן, וכל זאת בניגוד לכללים הדיוניים הבסיסיים ולהגינות דיונית. מעבר לכך, לא מצאנו כי יש בראיה כדי לקדם את ההכרעה בתיק. ודאי כאשר לא עלתה טענה כי איזה מהפרוטוקולים הרלוונטיים להליך זה שונו בדיעבד על ידי המשיבה או על ידי מנכ"ל המשיבה, וגם לא עלתה טענה כאילו תוכנם של הפרוטוקולים לא משקף את תוכנם של החלטות הוועד המנהל. בהקשר זה נזכיר כי לאחר הישיבה השניה של הוועד המנהל פנה המערער ליו"ר המשיבה ודן עימו בשאלת פיטוריו. בנסיבות אלה, משאין בפנינו ראייה שבכוחה לשנות את התמונה בצורה מהותית, איננו מוצאים מקום לקבלה. לאופן שבו המערער פעל בנוגע להגשת הראיה הנוספת ניתן ביטוי בעת פסיקת ההוצאות בהליך זה.

3. לאחר שבחנו את כלל חומר התיק ואת טענות הצדדים לפנינו בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי למעט בסוגיית דמי המחלה והלנתם, ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב – 1991.
לאמור נוסיף את הדברים הבאים ובהמשך נתייחס לסוגיית דמי המחלה והלנתם.
א. פדיון חופשה – לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי לפיה את ההסכם אליו הגיעו המערער והמשיבה בכל הנוגע להעדר מגבלה על צבירת ימי חופשה, יש לפרש כמתייחס לימי החופשה שנצברו מעבר למכסה בגין השנים 2012 ואילך. מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי בסעיף 42 לפסק דינו, ולאור קביעה זו מצופה כי תהיה הסכמה מפורשת המתייחסת לימי חופשה שנצברו וכבר נמחקו, ובהעדר הסכמה מפורשת כזאת יש לפרש את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים כחלה על ימי חופשה עתידיים שנצברים מעבר למכסה.
ב. הליך סיום קשר העבודה - לא מצאנו מקום לקבוע כי פיטורי המערער נעשו שלא כדין בהיבטים שהם מעבר לאלה שנקבעו על ידי בית הדין האזורי, ולא מצאנו מקום להתערב בשיעור הפיצוי שנפסק על ידי בית הדין האזורי בכל הנוגע לפגמים עליהם הוא הצביע. מדובר בפיצוי בגין נזק שאינו ממוני אשר ערכאת הערעור ממעטת להתערב בשיעור שנפסק, ולא מצאנו כי המקרה דנן מצדיק סטייה מעיקרון זה. נדגיש, כי עדיין עומדת בעיניה הקביעה של בית הדין לפיה הוועד המנהל של המשיבה אשר שמע את המערער החליט כי לא מוצדק להמשיך ולהעסיקו, וזאת בשים לב לכך שרק חלק מזמנו (10%) הוקצה לתפקידו במחקר מחקר וכי יתרת משימותיו הנוגעות למכרזים יכולה להיעשות על ידי יתר עובדי המשיבה. מדובר בשיקול לגיטימי היורד לשורש עילת הפיטורים. משכך, מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי לפיה "לא הוכח כי טעמים שונים מאלה שתוארו על ידי הנתבעת עמדו בשורש הפיטורים". בנסיבות אלו ולאור הקביעה כי למערער ניתנה הזדמנות נאותה להתמודד עם סיבת הפיטורים, לא מצאנו כי יש לקבל את ערעורו בעניין זה.
לבסוף, אשר לטענה כי המערער זומן לשימוע בתקופת מחלה- נציין כי במכתב המשיבה מיום 4.4.16 ניתנה למערער הברירה להציג את טענותיו בכתב חלף התייצבות לישיבת השימוע. לא מצאנו בעמדה זו של המשיבה, בנסיבות בהן ההזמנה המקורית לשימוע נמסרה ביום 28.12.15 טרם יציאת המערער למחלה, משום חוסר תם לב. לאמור נוסיף כי עמדת המערער נשמעה בפני הועד המנהל ביום 25.11.15 במשך כשעה וחצי-שעתיים, ולכן על אף שככלל יש להעדיף את השימוע בעל פה, אזי בנסיבות העניין לא מצאנו כי נפל פגם בהצעה לקיים את השימוע בכתב.

4. אשר לדמי המחלה - כעולה מתלוש השכר של המערער לחודש אפריל 2016, למערער לא שולם שכר או דמי מחלה בגין מחצית החודש הראשונה. מקובלת עלינו טענת המערער כי אין מדובר בתביעת כפל, ודמי המחלה שבית הדין האזורי פסק הם התשלום בעד המחצית השנייה של חודש אפריל. בנסיבות אלה ומשהמשיבה לא הצביעה על פגם בתחשיבו של המערער ביחס לדמי המחלה של המחצית הראשונה של חודש אפריל, אנו מחייבים את המשיבה לשלם למערער סך של 17,589 ₪ ברכיב זה.

5. אשר לפיצויי ההלנה בגין דמי המחלה האמורים בסעיף 4 לעיל ודמי המחלה בגין המחצית השניה של חודש אפריל - בית הדין האזורי לא התייחס לרכיב תביעה זה. בנסיבות אלה ובהתחשב בכך שבהסכם העבודה של המערער צוין במפורש כי צבירת ימי המחלה אינה מוגבלת, ובכך שטענת המשיבה בדבר קיומו של הסכם משנת 2014 אשר הגביל את הזכאות לצבירת ימי מחלה לא הוכחה, מצאנו כי יש לחייב את המשיבה לשלם למערער פיצויי הלנה. יחד עם זאת, בנסיבות העניין החלטנו שיש מקום להפחיתם ולהעמידם על סכום כולל של 15,000 ₪.

6. סוף דבר – הערעור נדחה בעיקרו למעט בסוגיית דמי המחלה והלנתם כאמור בסעיפים 4 ו-5 לעיל. משהמערער זכה במקצת ערעורו ולאור ההערה הנוגעת לאופן הגשת הראיה החדשה, מצאנו לנכון לחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

ניתן היום, י"ז תמוז תש"פ (09 יולי 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד

לאה גליקסמן,
שופטת

חני אופק גנדלר, שופטת

גברת רחל בנזימן,
נציגת ציבור (עובדים)

גברת ברכה סמו,
נציגת ציבור (מעסיקים)