הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 5750-09-20

ניתנה ביום 16 נובמבר 2020

ABAKER YAGOUB ISHAG
המבקש

-
1.פ. סורנטו לייזום ובנייה בע"מ
2.שחברי ע.מ. עבודות בנייה ופיתוח בע"מ
3.עמאר שחברי
4.המגדל המעלה בע"מ
5.סאבר אבו ריאש

המשיבים

בשם המבקש – עו"ד נתן שמולביץ
בשם המשיבים 1-3 – עו"ד ויסאם מ' חסן

החלטה

השופט אילן סופר
לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין לעבודה תל אביב (השופטת יפית זלמנוביץ-גיסין ונציגי הציבור מר אריה סומר וגב' חגית מנדלביץ; סע"ש 59044-05-16) שבו נדחתה ברובה תביעת המבקש (להלן – העובד) כנגד המשיבים (להלן – פסק הדין). המבקש חויב בתשלום הוצאות המשיב 5 (להלן – אבו ריאש) בסך 4,000 ש"ח, בתשלום הוצאות המשיבים 1-3 בסך 8,000 ש"ח ובהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 8,000 ש"ח. בנוגע לחיובים אלה הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.
רקע
העובד הגיש תביעה לבית הדין האזורי במסגרתה טען כי המשיבים העסיקו אותו כעובד בניין במספר אתרי בנייה. לאחר שסקר בית הדין את העדויות והראיות שעמדו לפניו, קבע כי העובד לא הצליח להוכיח כי הועסק על ידי המשיבים 1-3. בית הדין התייחס בעניין זה לעדותו של העובד; לכרטיסי הנוכחות שלא נשאו סימנים מזהים – לא של העובד ולא של המשיבים; ולכך שלא ציין מהם המועדים שבהם הועסק אצל המשיבים 1, 2 ו המשיבה-4 (להלן – החברה). משכך, דחה בית הדין את תביעתו של העובד נגד המשיבות 1 ו-2 ואת מרבית התביעה נגד החברה.
בית הדין קבע כי העובד הצליח להוכיח את העסקתו בחברה במשך ארבעה חודשים – מחודש פברואר 2014 ועד לחודש מאי 2014. בית הדין פסק לזכותו פדיון חופשה שנתית בסך 688 ש"ח; פיצוי חלף הפקדות מעסיק לקופת גמל בסך 2,582 ש"ח; ופיצוי בגין היעדר הודעה לעובד בסך 750 ש"ח.
כמו כן, קיבל בית הדין את תביעת העובד נגד אבו ריאש באופן חלקי וקבע כי הועסק על ידו למשך 10 ימים בשנת 2016. משכך, חייב בית הדין את אבו ריאש בתשלום פיצוי חלף הפקדות מעסיק לקופת גמל בסך 360 ש"ח.
מנגד, דחה בית הדין את תביעת העובד לשכר חודש אפריל 2016, גמול בגין עבודה בשעות נוספות, הפרשי שכר מינימום, דמי חגים, דמי הבראה, פיצויי פיטורים ופיצוי בגין הלנת שכר. זאת ועוד, תביעתו האישית של העובד נגד אבו ריאש מכוח העילה של הרמת מסך ההתאגדות מעל החברה נדחתה.
בסוף פסק הדין קבע בית הדין – כי משעה שמרבית התביעה נדחתה ומשום שהעובד התעקש לנהל את התביעה עד תומה נגד כל המשיבים – יש להשית עליו הוצאות משפט לטובת אבו ריאש בסך 4,000 ש"ח, הוצאות לטובת המשיבות 1-3 בסך 8,000 ש"ח והוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 8,000 ש"ח.
על פסק הדין הגיש העובד ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע המונחת לפני.
טענות הצדדים
העובד טוען כי סיכויי הערעור גבוהים. זאת משום שלטענתו הציג תלושי שכר שהופקו על ידי החברה ותלוש נוסף שהופק על ידי המשיבה 2. העובד טוען עוד כי בתחילת ההליך הודו המשיבות 1-2 בהעסקתו, אך חזרו בהן בשלב התצהירים ובדיון ההוכחות. כך גם לא ניתן לקבל את טענות המשיבות כי תלושי השכר שבידיו הוצאו על ידי רואה החשבון בטעות, בעוד שהן נמנעו מלהביא את אותו רואה חשבון לעדות. כמו כן, לטענתו לא נתנו המשיבות הסבר מספק לכך שתלושי השכר הגיעו לידיו. העובד טוען כי עדותו של מר נורלדין עוסמאן ריפא תמכה בטענותיו בנוגע לתקופת ההעסקתו אצל המשיבות. עוד התייחס לכלל אתרי העבודה שבהם הועסק וטוען כי יש בכך כדי להוכיח את תקופת ההעסקה.
בהתייחס למאזן הנוחות טוען העובד כי הוא זקוק לפרנסתו על מנת לכלכל את עצמו ואת הקרובים לו. לטענתו משבר הקורונה פגע בו בצורה קשה בין השאר משום שאין הוא זכאי להטבות מן המדינה. על כן, הוא טוען כי ייגרם לו נזק קשה ובלתי הפיך אם לא יורה בית הדין על עיכוב ביצוע פסק הדין לאלתר.
המשיבים 1-3 טוענים כי מאזן הנוכחות נוטה לטובתם. זאת משום שהעובד לא הוכיח בתצהיר את טענותיו בכל הנוגע למצב הכלכלי הקשה שבו הוא נתון ולהשפעת נגיף הקורונה עליו. לכך מוסיפים המשיבים כי העובד לא נימק כיצד ביצוע פסק הדין בשלב זה עלול לגרום לו נזק בלתי הפיך.
בנוגע לסיכויי הערעור טוענים המשיבים כי בית הדין התייחס באופן מפורש לשינוי בעמדת המשיבה 1 בכתב ההגנה – אז הודתה כי העסיקה את העובד לתקופה של ארבעה חודשים. עמדה שממנה חזרה בשלב התצהירים, בהם טענה כי חלק מתלושי השכר מקורם בטעות וכי חלקם האחר זויף. לטענתה, בית הדין קיבל את טענותיה בעניין זה בין השאר בשל חוסר האמון שנתן בגרסתו של העובד ובגרסאות העדים מטעמו.
בהתייחס לאי זימון רואה החשבון לעדות טוענים המשיבים 1-3 כי לא היה טעם בהבאתו לעדות לאחר שהעובד העיד בעצמו כי אין הוא מכיר מי מהן וכי אין לו עילת תביעה כלשהי נגדן.
הכרעה
הכלל הוא כי בעל דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר מתן פסק דין לטובתו (ראו: ע"א 2765/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' יורשי המנוח עלי ח'ליל עמ' 4 (28.5.2020)). נטל השכנוע לחריגה מן הכלל מוטל לפתחו של המבקש את עיכוב הביצוע, ונשען על שני שיקולים: האחד, סיכויי הערעור להתקבל (ראו: ע"א 2765/20 אלון גורן נ' פ.א.ב.מ השקעות בע"מ עמ' 4 (7.4.2020)) . השני, מאזן הנוחות, דהיינו, דחיית הבקשה תגרום לנזק גדול מזה שצפוי למבקש אם תתקבל הבקשה, או לחילופין, דחיית הבקשה תביא לקושי ממשי בהשבת המצב לקדמותו, היה ותשתנה תוצאת פסק הדין בערעור (ראו: ע"א 6361/19 טלבי נ' עו"ד דנה אטלס – בתפקידה כנאמנת עמ' 7 (18.11.2019). ככל שהטיעון בנוגע לאחד השיקולים משמעותי יותר, ניתן יהיה להקל עם הטענה בנוגע לשיקול השני (ראו: רע"א 3822/20 יורשי המנוח מחמוד עבד אל קאשר נ' רשות מקרקעי ישראל עמ' 11 (6.7.2020)).
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות בעיקרה. טענות העובד בערעור נוגעות לעניינים הקשורים בקביעות עובדתיות, קביעות מהימנותם של העדים שהופיעו לפני הערכאה הדיונית ובגובה ההוצאות שהושתו עליו. מדובר בהחלטות שבהן ממעטת ערכאת הערעור להתערב (לעניין הקביעות העובדתיות וקביעות המהימנות ראו למשל: ע"ע (ארצי) 673-01-19 המטבח של רמה בע"מ – בן דוד עמ' 16 (5.7.2020); לעניין אי התערבות בגובה הוצאות ראו למשל: ע"ע (ארצי) 38077-09-15 אלומיניום קונסטרקשן פרו בע"מ – אלבאזאת עמ' 5 (25.9.2016) ). משכך, ולכאורה לא ניתן לומר כי העובד הצביע על סיכויי ערעור משמעותיים למעט ההוצאות שנפסקו לטובת אוצר המדינה המעוררות שאלה שהיא מעבר לאינטרסים של המשיבים בתיק.
אשר למאזן הנוחות, אומנם מדובר בסכום הוצאות משמעותי שנפסק לחובת מר ישאג, אך בהינתן סיכויי ערעור לא משמעותיים, אין לשיקול זה כשלעצמו כדי להצדיק את קבלת הבקשה העיקרה.
סוף דבר – הבקשה נדחית בעיקרה למעט סכום ההוצאות שנפסק לטובת אוצר המדינה שיעוכב עד למתן פסק דין בערעור. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ט חשוון תשפ"א (16 נובמבר 2020) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .