הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 55490-06-14

ניתן ביום 07 אוגוסט 2018

אנג'לה לואיז גודפרי

המערערת והמשיבה שכנגד
-

התנועה הישראלית נגד הריסת בתים
המשיבה והמערערת שכנגד

לפני: השופט רועי פוליאק, השופטת חני אופק גנדלר, השופט מיכאל שפיצר,
נציגת ציבור (עובדים) גב' מיכל בירון בן גרא, נציג ציבור (מעסיקים) מר אמנון גדעון

בשם המערערת והמשיבה שכנגד – עו"ד ענאן עבד
בשם כונס הנכסים הרשמי – עו"ד יוסוף בכרייה

פסק דין

השופט רועי פוליאק

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (הנשיאה [דאז] דיתה פרוז'ינין ונציגי הציבור ה"ה רפי כהן ואליעזר יערי; ס"ע 48449-06-11), אשר חייב את המשיבה והמערערת שכנגד (להלן – המעסיקה) לשלם למערערת והמשיבה שכנגד (להלן – העובדת), חלק מהתשלומים שנתבעו על ידי העובדת בגין תקופת עבודתה וסיומה אצל המעסיקה.

רקע

העובדת הועסקה כמנהלת פרויקט אצל המעסיקה, עמותה שפעילותה התמקדה במאבק נגד הריסות בתים ובסיוע למי שבתיהם נהרסו, משנת 2005 ועד לפיטוריה ביום 1.2.2011. העובדת ה גישה לבית הדין האזורי תביעה בסכום של 296,245 ₪ בגדרה נתבעו הפרשי שכר, פיצויי פיטורים ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, החזר הוצאות נסיעה ופיצוי בגין אי ביצוע הפקדות פ נסיוניות.

המחלוקת העיקרית בין בעלי הדין סבה על גובה שכרה של העובדת. לגרסת העובדת בתצהירה שכרה עמד על סכום בשקלים השווה ל – 1,500 יורו לחודש בערכי ברוטו (2,400 יורו בכתב התביעה) והיא זכאית, לפיכך, להפרשי שכר עבודה וחישוב זכויותיה הנלוות משכר כאמור. המעסיקה, לעומת זאת, טענה, כי תקציבה היה מבוסס במלואו על תרומות וכי העובדת היתה האחראית על קיום הקשר עם התורמים והשגת התרומות. בנסיבות אלה, משכורת העובדת היתה פועל יוצא של התרומות שנגבו במועד נתון.

בית הדין האזורי קיבל את עמדת המעסיקה בסוגית הפרשי השכר, לאחר שדחה את טענת העובדת כי סוכם עמה מראש על גובה שכרה. נפסק כי לנוכח אופי ההעסקה המיוחד החורג מיחסי העבודה הרגילים, שולם לעובדת, בהסכמתה המלאה, שכר חוזי משתנה בהתאם לתרומות. בנסיבות אלה נפסק, כי העובדת אינה זכאית להפרשי שכר. עם זאת, בית הדין האזורי קבע כי העובדת זכאית להשלמת פיצויי פיטורים בסכום של 20,650 ₪, אשר חושב בהתאם לממוצע השכר בארבעת החודשים האחרונים לעבודת העובדת בניכוי כספי הפיצויים ששולמו לה בפועל, אך לא פסק פיצויי הלנה משום שהתביעה הוגשה נגד עמותה שאינה פועלת למטרות רווח. כן נפסק כי העובדת זכאית לפיצוי בסכום של 20,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין עקב אי עריכת שימוע, אך נדחתה הטענה לפיטורים בתקופת מחלה. בנוסף נפסקו לזכות העובדת דמי הבראה, דמי חופשה ופיצוי בגין אי ביצוע הפקדות פנסיוניות, א ך נדחתה תביעת העובדת לתשלום החזר הוצאות נסיעה שכן עבדה מביתה. אף טענות הקיזוז של המעסיקה, שעתרה לקיזוז סכומים בגין הנזקים שגרמה לה, לטענתה, העובדת , ועלות הציוד שנרכש לעובדת לצורך העבודה בביתה, נדחו. החיוב הכולל שנפסק הסתכם בסכום של 64,259 ₪ וכן נפסקו הוצאות משפט חלקיות, לנוכח סכום התביעה והתנהלות העובדת, בסכום ש ל 3,500 ₪.

העובדת הגישה ערעור על פסק הדין. העובדת טוענת כי טעה בית הדין האזורי כאשר דחה את תביעתה להפרשי שכר וכהמשך ישיר לכך טעה בחישוב פיצויי הפיטורים ופדיון חופשה שנתית, אשר נגזרו מהשכר החלקי ששולם בפועל ולא מהשכר המוסכם של 1,500 יורו. עוד נטען, בהקשר זה, לזכות העובדת לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. העובדת מוסיפה וטוענת בערעורה כי פוטרה בצורה ברוטאלית וחסרת תום לב, בעת היותה בתקופת מחלה וכי בית הדין טעה כאשר קבע כי העובדת זכאית לפדיון רק של 25 ימי חופשה ופסק הוצאות משפט שאינן ריאליות ושלא נתנו ביטוי לעמל הרב שהושקע בתביעה.

המעסיקה הגישה ערעור שכנגד בגין מרבית חיוביה. המעסיקה טענה כי בית הדין טעה כאשר קבע שהעובדת לא ויתרה ולא הסכימה מכללא לתשלום דמי ההבראה באופן ששולם; העובדת כלל לא היתה זכאית לפיצויי פיטורים ששולמו לה לפנים משורת הדין וממילא אינה זכאית להפרשי פיצויי פיטורים; ככל שהעובדת זכאית לפיצוי כלשהו בגין פגם בפיטורים, הרי הוא נמוך באופן משמעותי מסכום של 20,000 ₪ שנפסקו לטובתה; לאור שינוי גרסת העובדת שטענה בתחילה שלא לקחה חופשות אך לאחר מכן הבהירה שנטלה חופשות, היה על בית הדין לאמץ את גרסת המעסיקה בדבר חופשותיה של העובדת; בית הדין לא התייחס לראיות שהוצגו לו בדבר פרויקטים אישיים של העובדת בזמן עבודתה במעסיקה וטעה בכך שדחה חלק מטענות הקיזוז שנטענו ולא דן בחלק אחר מטענות אלו. כמו כן נטען, כי לא היה מקום לחייב את המעסיקה בהוצאות משפט.

פירוק העמותה המעסיקה

ביום 11.1.2016, לאחר שכל צד הגיש סיכומים בערעור שהוגש על ידו אך בטרם היה סיפק בידי הצדדים להגיש סיכומי תשובה, ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט עודד שחם; פר"ק 31078-10-15) צו פירוק כנגד המעסיקה. רשם בית דין זה [דאז], השופט כאמל אבו קאעוד, החליט ביום 5.6.2016 כי נוכח צו פירוק יעוכבו הליכי הערעור בתיק, אך ככל שהעובדת תקבל היתר מבית המשפט המחוזי לחידוש ההליכים, יחודשו ההליכים בתיק.

ואכן, בעקבות פניית העותרת לבית המשפט המחוזי והימנעות כונס הנכסים הרשמי (להלן – הכונ"ר) להגיב לפנייה עקב "טעות משרדית", החליט ביום 3.3.2017 בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט דוד מינץ) על חידוש הליכי הערעור וביום 14.11.2017 דחה בית המשפט המחוזי (השופט אביגדור דורות) בקשה לעיון מחדש בהחלטה.

בדיון מקדמי שנערך בפני ביום 14.4.2018 הודיע נציג הכונ"ר כי הכונ"ר אינו מייצג את המעסיקה בהליך וכי אין כספים בקופת הפירוק. בא כח העובדת הבהיר כי העובדת, אשר טרם הגישה הוכחת חוב, עומדת על המשך הדיון בערעור ולא קיבל את הצעת בית הדין, שנתקבלה על הכונ"ר, לשקול מחיקה הדדית של הערעורים ולהגיש הוכחת חוב בגדרה יציג גם את הסתייגותו מפסק הדין של בית הדין האזורי. נציג הכונ"ר הודיע בדיון כי הוא מסכים כי פסק הדין יינתן על בסיס הסיכומים שכבר הוגשו. בהמשך הדברים ניתן צו לסיכומי תשובה. העובדת הגישה סיכומי תשובה לערעור המעסיקה ואילו הכונ"ר נמנע מלהגיש סיכומי תשובה, בנסיבות בהן אין מנקודת ראותו כל נפקות לערעור מאחר שקופת הפירוק ריקה.

כדי למנוע עיכוב נוסף בהליכים שעוכבו לתקופה של כשנתיים כתוצאה מצו הפירוק ונוכח עמדת הכונ"ר לפיה הוא אינו מייצג את המעסיקה, החלטנו מכח סמכותנו לפי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן – תקנות בית הדין), בהסכמת הכונ"ר וללא התנגדות העובדת, כי הדיון ייערך על דרך של סיכומים בכתב.

דיון והכרעה

לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים כפי שעלו מהודעות הערעור ומהסיכומים שהוגשו ואת מכלול החומר שבתיק בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי על עיקר פסק דינו הממצה של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, בכפוף לאחד מהחיובים שהוטלו על המעסיקה כמפורט להלן.

גובה השכר הקובע – העובדת טוענת כי היא זכאית להפרשי שכר בין השכר ההסכמי בסך של 1,500 יורו במונחי ברוטו שהוסכם עמה, כנלמד מהצעות התקציב שהעבירה לתורמים השונים, לבין השכר המשתנה ששולם לה בפועל. בית הדין האזורי קבע ממצאים עובדתיים מפורטים בהסתמך על חומר הראיות (הרב) שהומצא לידיו ועל התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות שנשמעו בפניו, תוך מתן משקל לתפקידה, מעמדה וסמכויותיה של העובדת במעסיקה. פסק דינו של בית הדין קבע כממצא עובדתי, כי מאחר שתקציב המעסיקה היה מבוסס על תרומות והסכומים שהתקבלו היו תנודתיים (עמוד 11 שורות 26 – 30 לפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי; עמוד 13 שורה 22 לפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי), שכרה של העובדת הותאם לסכומי התרומה שהתקבלו בידיעת העובדת ובהסכמתה (סעיפים 7 – 12 לתצהיר העובדת). בית הדין הבהיר לעניין זה, בהסתמך על הממצאים העובדתיים, כי "אין מדובר במעסיק רגיל שפעילותו ובכלל זה שכר העובדים מבוססים על תקציב קבוע המתקבל מידי חודש בחודשו ... [ו] כי לתובעת היה תפקיד נכבד ביותר הן בניסוח הבקשות לתרומות והן בניהול תקציב העמותה וחשבון הבנק שלה" (סעיף 3 לפסק הדין). יתירה מכך, העובדת היתה מודעת, ואף הודתה, כי בשכרה קיים פער בין סכומי הנטו אותם קיבלה לבין הסכומים שהתקבלו בפועל מהתורמים (עמוד 15 שורות 5 – 6 לפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי).

בית הדין האזורי אף קיבל את טענת המעסיקה כי הסכומים שננקבו בבקשות התרומה עבור שכר העובדים מהווים את העלות הכוללת של המעסיק, ולא סכומים שאותם משלמת המעסיקה לעובדיה, שכן כפי שהעידה מנהלת הכספים במעסיקה "אין בעמותה כסף שבא ממקומות אחרים עבור המשכורת שאנחנו מקבלים ... אין כסף שבא בשביל העלות של המעסיק שצריך לשלם. אין מאף מקום" (עמוד 29 שורות 27 – 29 לפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי). לאור כל זאת פסק בית הדין האזורי כי "מקובלת עלינו בעניין זה טענת הנתבעת כי יש להתחשב במהותה של הנתבעת, באופי ההעסקה המיוחד של התובעת ובהקשר התעשייתי החורג מן הרגיל ביחסי העבודה" (סעיף 6 לפסק הדין).

בערעור העובדת לא נטען כי קיימת בעייתיות משפטית בהסדר של שכר הנגזר מתרומות ואף לא נטען כי השכר ששולם נופל משכר המינימום. הערעור מתמקד בקביעה העובדתית לפיה מלכתחילה השכר נגזר מתרומות ובעיקר בקביעה עובדתית נוספת, שאין לה למעשה נפקות לאור הקביעה הקודמת, כי בתקציב התרומות ננקב שכר מבוקש במונחי עלות מעסיק (כולל עלויות מס ומרכיבים נלווים) ולא במונחי ברוטו. קביעות בית הדין האזורי כמפורט לעיל מבוססות היטב בחומר הראיות ובהתרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות שנשמעו בפניו ולא מצאנו לנכון להתערב בהן. יצוין, כי העובדת מעלה טענות על חוקיות הסדר במונחי עלות, כאשר העלות כוללת גם את תשלומי המס, אך, כפי שהובהר לעיל, הקביעה דלעיל היתה למעלה מהצורך ולא מצאנו, לפיכך, להידרש לה, בנסיבות בהן בית הדין האזורי קבע כי השכר ששולם בפועל היה שכר ששיקף את הסכמת הצדדים.

הנה כי כן, דין ערעור העובדת לקבלת הפרשי שכר עבודה ולחישוב מחודש של זכויותיה שהיקפן נגזר משכר העבודה (הפרש פיצויי פיטורים ופדיון חופשה) – להידחות.

פיצויי פיטורים – המעסיקה ערערה לעניין פיצויי הפיטורים. לדידה, לאור נסיבות המקרה זכותה של העובדת לפיצויי פיטורים היתה מוטלת בספק, ואלה שולמו לפנים משורת הדין. ואולם, טענת המעסיקה לא עלתה כלל בכתב ההגנה שהגישה, בגדרו לא הוכחשה הזכאות לפיצויי פיטורים והמעסיקה הסתפקה בטיעון לפיו שולמו לעובדת מלוא הפיצויים המגיעים לה (סעיפים 13 ו – 20 לכתב ההגנה). ממילא אין להתערב בקביעת בית הדין האזורי בסוגיה.

דמי הבראה – המעסיקה ערערה על חיובה בתשלום דמי הבראה בסכום כולל של 4,837 ₪ בגין שתי שנות העבודה האחרונות, בטענה כי שילמה לעובדת בכל חודש סכום של 200 ₪ בגין דמי הבראה, כאשר התשלום בוצע בשורה נפרדת בתלוש השכר. כפי שנפסק לא אחת ניתן לפצל את דמי ההבראה , בכפוף להסכמת העובד, ולשלמם באופן יח סי מידי חודש בחודשו, גם אם הסכום הכולל עולה על החבות על פי דין ( דב"ע ( ארצי) נב/3-12 יוסף אסתר – רשת חנויות חגית ומיפ בע"מ (3.12.1991) ; דב"ע (ארצי) נו/3-22 פני גיל – טכנולוגיה מתקדמת בע"מ (18.4.1996). כמו כן נפסק כי " על קיומה של הסכמה שכזו המשנה מ'ברירת המחדל' הקבועה בדין ניתן ללמוד הן מביטוי מפורש של הצדדים והן מהתנהגותם, כשהנטל להוכיחה מוטל על המעסיק (ע"ע (ארצי) 44196-10-14 חסון – חלבי סלאמן חברה להובלות בע"מ (7.12.2017; ראו גם – ע"ע (ארצי) 54650-09-16 שובל – בטחון שרותים אבידר בע"מ (20.6.2018)) . בענייננו, שולמו לעובדת לה "היה תפקיד בכיר ביותר ... בניהול תקציב העמותה וחשבון הבנק שלה" כקביעת פסק הדין, תשלומים חודשיים סדירים בגין דמי הבראה, מידי חודש בחודשו, תוך שהעובדה שמדובר בדמי הבראה פורטה בשורה נפרדת בתלוש השכר של העובדת. לא נטען בבית הדין האזורי, כי העובדת לא היתה מודעת למבנה התלוש ולעצם תשלום דמי ההבראה או כי מחתה על מתכונת התשלום המפוצל. בנסיבות בהן דמי ההבראה ששולמו באופן מפוצל עלו על חבות המעסיקה על פי דין, מצאנו כי יש להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי בסוגית דמי ההבראה ולקבוע כי בנסיבות העניין הרימה המעסיקה את הנטל והוכיחה כי יצאה ידי חובתה בתשלום דמי הבראה לעובדת.

פיטורים שלא כדין – קביעת בית הדין האזורי לפיה "מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה כי הנתבעת לא ידעה כי התובעת היתה בחופשת מחלה בעת שפוטרה" (סעיף 9 לפסק הדין), היא קביעה עובדתית שאין מקום להתערב בה. בנסיבות העניין, משהסעד שהתבקש הוא סעד של פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ולא סעד של אכיפת יחסי העבודה, איננו נדרשים לשאלה שלא הועלתה על ידי בעלי הדין בדבר תוקף הפיטורים בתקופת מחלה מקום בו המעסיק אינו מודע למחלת העובד המפוטר, ודי לנו בקביעה העובדתית בדבר אי ידיעת המעסיקה כדי שלא לחייבה בפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

כמו כן, איננו מוצאים מקום להתערב בגובה הפיצוי בגין פיטורים ללא קיום הליך של שימוע. אכן, בית הדין פסק לעובדת פיצוי על הרף הגבוה, אך היקף הפיצוי נתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית אשר התרשמה באופן בלתי אמצעי מכלל נסיבות העניין (ע"ע (ארצי) 30585-09-12 חברת יישום פתרונות אנושיים בע"מ – בוסי (4.8.2013); ע"ע (ארצי) 50359-02-16 צור – טרשנסקי שירותי נדל"ן (6.11.2017)).

קיזוז – המעסיקה ערערה על אי קבלת טענות הקיזוז. אין, כמובן, מקום להתערב בקביעה העובדתית כי הנזקים לא הוכחו ולו לכאורה. עם זאת, העובדת לא הכחישה כי נותר ברשותה ציוד יקר שנרכש מכספי המעסיקה, אשר כלל מחשב נייד, מצלמת וידאו ומצלמה. ואולם, בא כח העובדת הודיע בכתב לבא כח המעסיקה על הימצאות הציוד והזמין את המעסיקה לקחת את הציוד והיא לא עשתה כן. מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי כי בנסיבות אלה המעסיקה אינה זכאית לקזז את ערך הציוד מחיוביה.

רכיבי ערעור (וערעור שכנגד) נוספים – העובדת ערערה על מכסת ימי החופשה לפדיון ושני הצדדים ערערו על עצם החיוב בהוצאות משפט (המעסיקה) והיקפו. הקביעה באשר לניצול ימי חופשה היא קביעה עובדתית מובהקת ואילו סוגית החיוב בהוצאות ושיעורן מצויה בשיקול דעת הערכאה הדיונית ולא נמצאה כל סיבה מבוררת להתערב בסוגיות אלה.

סוף דבר – הערעור והערעור שכנגד נדחים בזה, בכפוף לקבלת הערעור שכנגד באשר לחיובה של המעסיקה בתשלום דמי הבראה. לנוכח הודעת הכונ"ר כי אינו מייצג את המעסיקה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ו אב תשע"ח (07 אוגוסט 2018) בהעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

רועי פוליאק,
שופט, אב"ד

חני אופק גנדלר,
שופטת

מיכאל שפיצר,
שופט

גברת מיכל בירון בן גרא,
נציגת ציבור (עובדים)

מר אמנון גדעון,
נציג ציבור (מעסיקים)