הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 54825-05-14

ניתן ביום 12 פברואר 2018

סימה וסרמן
המערערת
-

יואל מכלוף
המשיב

לפני: סגנית הנשיא ורדה וירט ליבנה, השופטת רונית רוזנפלד, השופטת לאה גליקסמן
נציג ציבור (עובדים) מר ישראל דורון, נציגת ציבור (מעסיקים) גב' רוית בר ניב

בשם המערערת – עו"ד אלעד אליהו לוי
בשם המשיב – עו"ד עידן איידן ועו"ד עידן דיין

פסק דין

השופטת לאה גליקסמן:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת (כתוארה דאז) אריאלה גילצר כץ; סע"ש 56958-01-11; סע"ש 30687-11-10), במסגרתו חויב המשיב לשלם למערערת תשלומים שונים (דמי הבראה, דמי חופשה, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, דמי נסיעות), והמערערת חויבה לשלם למשיב עמלות תיווך בסכום כולל של 43,560 ₪ וכן פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 10,000 ₪.

ההליך בבית הדין האזורי:
רקע:
המשיב הוא מתווך ובעל משרד תיווך בעיר רחובות.
ההתקשרות בין המשיב לבין המערערת, פנסיונרית של משרד החינוך, החלה בחודש אוקטובר 2006. לאחר תחילת ההתקשרות, המערערת למדה לקבלת תואר מתווך וקיבלה רישיון לעסוק בתיווך. המערערת מימנה את הלימודים לקבלת הרשיון לעסוק בתיווך.
אין מחלוקת כי ההתקשרות בין הצדדים הגיעה לסיומה ביוזמת המשיב. על פי קביעת בית הדין האזורי ההתקשרות הגיעה לסיומה "בחודש אפריל 2010 או בסמוך לכך". לטענת המערערת, ההתקשרות הגיעה לסיומה בשיחת טלפון ביום 4.5.2010, והמשיב העיד כי אינו זוכר תאריכים ואינו זוכר מתי הגיע לסיומו שיתוף הפעולה בינו לבין המערערת.
בחודש אוקטובר 2010 הגיש המשיב כנגד המערערת תביעה לתשלום עמלות תיווך ופיצוי בגין עגמת נפש בבית משפט השלום. התביעה הועברה בהסכמה לדיון בבית הדין לעבודה (סע"ש 30687-11-10), והדיון בה אוחד עם התביעה שהגישה המערערת כנגד המשיב (ס"ע 56958-01-11).

תביעת המשיב:
המשיב טען כי על פי ההסכם בין המערערת לבין המשיב, עבדה המערערת כסוכנת עצמאית (פרילנסרית) במשרדו של המשיב, עת על פי ההסכם ביניהם המשיב נשא בכל ההוצאות הכרוכות בניהול המשרד (דמי שכירות, פקידה, הוצאות פרסום, הוצאות מיחשוב וכו'), והמערערת פעלה לקידום עסקאות מקרקעין, ודמי התיווך הועברו למשרד; בתמורה לעבודתה, הייתה זכאית המערערת לקבלת 40% מכל עמלת תיווך שתתקבל במשרד בעבור עסקאות שבהן הייתה מעורבת.
המשיב טען כי המערערת חייבת לו עמלות בעד שתי עסקאות: האחת - עסקה בנכס בדרך יבנה 19 ברחובות. עסקה זו שהתקבלה במשרד המשיב עמדה לפני השלמה עת המערערת ביקשה שיתאפשר לה ולאחיה לרכוש את הדירה. למרות שהמשיב היה צפוי לקבל דמי תיווך בסך של 30,000 ₪ הוא נענה לבקשתה של המערערת, והסכים להעמיד את דמי התיווך על סך של 15,000 ₪; לאחר שהעסקה הושלמה, המערערת התחמקה מלשלם את דמי התיווך בעד העסקה; השנייה - עסקה בנכס ברח' עמי 10 ברחובות, עת לקוחות המשרד שקנו את הנכס מסרו המחאה לפקודת המשרד בסך של 23,800 ₪ בחודש מרץ 2010; לבקשתם, לא נמסרה ההמחאה לפירעון עד לאחר שובם מחו"ל, בחודש יוני 2010; המערערת ביקשה מהלקוחות להחליף את ההמחאה שנמסרה לפקודת המשרד בהמחאה לפקודתה, והפקידה את ההמחאה בחשבון הבנק שלה, תחת למסור את ההמחאה למשיב ולקבל 40% מערכו; בנוסף, המערערת הייתה אמורה לקבל עמלת תיווך בשיעור של 2% גם ממוכרי הנכס, ולגבי הסך הנ"ל סירבה למסור למשיב דין וחשבון; לאור האמור, המערערת חייבת לשלם למשיב עמלה בסך של 28,560 ₪ (60% מסכום עמלת התיווך המלאה מהמוכרים ומהקונים- 47,600 ₪).
המשיב הוסיף וטען כי לאור התנהלותה של המערערת הודיע לה על סיום שיתוף הפעולה ביניהם, וכן היא נדרשה להעביר למשיב חשבוניות בעד סכומים ששולמו לה בהמחאות.
על יסוד טענותיו, תבע המשיב לחייב את המערערת לשלם לו סך של 17,400 ₪ (עמלה בגין הנכס בדרך יבנה 19 בסך של 15,000 ₪ בצירוף מע"מ); סך של 28,560 ₪ (עמלה בגין הנכס ברח' עמי 10 מתשלומי המוכרים והקונים); צו עשה למתן חשבוניות מס כדין בגין המחאות ששולמו למערערת; פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 15,000 ₪.
המערערת טענה, בין היתר, כי תביעתו של המשיב נועדה להלך עליה אימים, על מנת שלא תעמוד על תשלום שכרה והזכויות הסוציאליות המגיעות לה; המשיב לא הציג הסכם תיווך בכתב או אסמכתאות ו/או הזמנות לעסקאות, ועל כן אינו זכאי לדמי תיווך; המשיב יצר כלפי המערערת מצג שלפיו אינו מבקש דמי תיווך בעד העסקאות, ודרש דמי תיווך בשיהוי רק לאחר פיטוריה; בכל מקרה, יש לקזז מהכספים שנתבעו על ידי המשיב את הכספים המגיעים למערערת בקשר לעבודתה ובקשר לסיום עבודתה.
בעניין העמלה בעד הנכס בדרך יבנה 19, דירה שנרכשה על ידי המערערת ואחיה, טענה המערערת כי הייתה הסכמה שהמשיב לא ידרוש תשלום דמי תיווך. רק לאחר השלמת העסקה תבע דמי תיווך מאחיה, אולם אחיה סירב לשלם לו דמי תיווך כיון שלא סוכם על כך; בעניין העמלה בעד הנכס ברח' עמי 10 טענה המערערת כי המשיב היה חייב לה עמלות בגין עסקאות, ועל כן הוסכם ביניהם כי העמלה בעד הנכס ברח' עמי 10 תשולם למערערת בלבד, כך שהסבת תשלום העמלה מהקונים אליה היתה בהתאם להסכמה בינה לבין המשיב. בהקשר זה פירטה המערערת בתצהירה עסקאות שונות שבהן לטענתה הייתה מעורבת והמשיב לא שילם לה דמי תיווך עבורן. המערערת הכחישה כי המוכרים של הנכס ברח' עמי 10 שילמו לה דמי תיווך.

תביעת המערערת:
המערערת טענה כי הועסקה כעובדת שכירה ולא כסוכנת עצמאית בסוכנות התיווך של המשיב; המערערת עבדה תחת פיקוחו של המשיב, על פי סידור עבודה קבוע שנתנה למשיב, ודיווחה למשיב מראש על כל היעדרות, לרבות חופשה ומחלה; המשיב הנפיק למערערת כרטיס ביקור עם לוגו של המשרד, דרש ממנה להציג עצמה כמי שעובדת כסוכנות התיווך "כלל נכסים", וכן דרש כי כל עסקה למכירה או להשכרת נכס תלווה על ידו בכל שלביה, ותיחתם רק באישורו ובנוכחותו; בתחילה, קודם לקבלת רישיון מתווך, ביצעה מטלות פקידותיות שונות. לאחר קבלת רישיון מתווך, עבדה גם כמתווכת וגם כפקידה, אולם קיבלה רק עמלות בגין עסקאות, ולא שולם לה שכר בעד המטלות הפקידותיות שביצעה. בהקשר זה ציינה המערערת כי היו חודשים שבהם לא שולם לה שכר בכלל למרות שעבדה כל החודש. אמנם, המשיב לא הבטיח לה במפורש שכר בעד העבודה המשרדית השוטפת, אולם הציג לה מצג כי מוסכם עליו שמגיע לה שכר בנוסף על העמלות בגין עסקאות התיווך, וכי עניין זה יוסדר בעתיד; לא שולם למערערת שכר מינימום וזכויות סוציאליות, על אף שבמהלך תקופת עבודתה דרשה המערערת כי ישולם לה שכרה מעבר לעמלות ששולמו לה; המערערת עבדה שעות רבות, 10 – 11 שעות ביום; לאחר שדרשה תשלום שכר ותנאים סוציאליים דרש ממנה המשיב תשלום סך של 10,000 ₪, ובכך ניסה לקבל את העמלה שלא הגיעה לו בגין העסקה בנכס בדרך יבנה 19; המשיב פיטר את המערערת בשיחת טלפון ביום 4.5.2010, לאחר שסירבה לדרישתו לשלם סך של 10,000 ₪ ודרשה את הכספים המגיעים לה; המערערת פוטרה ללא שנערך לה שימוע.
על יסוד האמור תבעה המערערת שכר עבודה בעד כל תקופת עבודתה, על בסיס שכר המינימום (בנוסף לעמלות ששולמו לה), פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פיצוי על פיטורים שלא כדין, גמול שעות נוספות (בעד 60 שעות בחודש), דמי הבראה, דמי חופשה, והפרשות חסרות לקרן פנסיה, נסיעות, תלושי שכר, וכן צו עשה להחזרת חפציה האישיים של המערער שנותרו במשרדו של המשיב והוא סירב להחזירם. סך הכל עמד סכום התביעה (קרן) על סך של 397,164 ₪.
המשיב טען כי תביעתה של המערערת היא "אקט התקפי" שבא בעקבות התביעה שהגיש נגד המערערת לבית משפט השלום, שבמסגרתה נדרשה להשיב כספים שקיבלה במרמה מלקוחותיו של המשיב; המשיב הכחיש קיומם של יחסי עבודה בינו לבין המערערת, וטען כי המערערת הייתה סוכנת עצמאית (פרילנסרית) במשרד התיווך שבבעלותו, ובעלת "עוסק מורשה" ללא קשר להתקשרות בינה לבין המשיב; המערערת הייתה עצמאית בעבודתה, ולא הייתה לה מסגרת עבודה קבועה; על פי ההסדר המוסכם בין הצדדים, המערערת נהנתה משירותי המשרד של המשיב והייתה זכאית לקבל 40% מדמי התיווך בעד העסקאות בהן הייתה מעורבת; הטענה כי המערערת, אשה משכילה הנהנית מהכנסה קבועה (פנסיה) הסכימה לעבוד ללא שכר במשך תקופה ממושכת אינה סבירה; המערערת לא העלתה כל טענה כי היא זכאית לשכר ולזכויות סוציאליות במהלך תקופת העבודה; במשרד המשיב מועסקת פקידה המעניקה שירות למשיב ולסוכנים האחרים, והמערערת לא הועסקה כפקידה; לאחר שהמשיב נוכח לדעת כי המערערת קיבלה לידיה במרמה כספים ששייכים לו, הוא דרש ממנה שלא להגיע יותר למשרד התיווך; נוכח האמור, המערערת אינה זכאית לזכויות כ"עובדת" כנתבע על ידה, ובכל מקרה תיאור הדברים בכתב התביעה והסכומים הנתבעים מופרזים.

פסק דינו של בית הדין האזורי:
כאמור, תביעתו של המשיב הועברה בהסכמה לבית הדין לעבודה, כך שבית הדין האזורי דן בשתי התביעות.
בבית הדין העידו: מטעם המערערת - המערערת; אחיה, מר דוד שרר; גב' קרן מור שאלתיאל אשר הועסקה כפקידה אצל המשיב (בטעות נכתב בפסק הדין שהיא העידה מטעם המשיב). מטעם המשיב - המשיב עצמו ושלושה סוכנים שעבדו אצלו (מר יוגב עובד, מר נעם זינגר, מר אלי קאופמן) בתקופות שונות, במקביל למערערת. כפי העולה מהעדויות מר קאופמן הוא קרוב משפחה של המשיב (ע' 18 ש' 22), ולמר נעם זינגר שיתופי פעולה עם המשיב והם עושים עסקאות משותפות (ע' 17 ש' 23 - 29). בכל הנוגע למר יוגב עובד, ציין בית הדין האזורי כי מר יוגב עובד כלל לא יכול היה להעיד על האירועים בחודש מאי 2010 כי לא עבד במשרד המשיב באותה עת.
בכל הנוגע לקיומם של יחסי עבודה בין המערערת לבין המשיב קבע בית הדין האזורי כי מחד המערערת הגיעה לעבודה במשרד בשעות לא קבועות, והיא לא השתלבה בעסקו של המשיב כחלק מהפעילות הרגילה של המשרד, אולם אין ספק שהיא ביצעה עבודה שהייתה חלק מהמערך הארגוני של משרד התיווך, כשאר המתווכים; המערערת נתנה שירותים בתחומים אחרים (תקשוב), והיה לה עסק עצמאי בהיקף של 40% מסך כל פעילותה העצמאית; תיק המע"מ נפתח על ידי המערערת עוד בשנת 2007, והעיסוק המוצהר הוא "שירותים משרדיים"; המערערת רכשה דירות, השכירה אותן או מכרה אותן, כך שהיה לה עסק עצמאי ממנו הפיקה הכנסות. על כן, לא הייתה קיימת תלות כלכלית של המערערת במשיב, ועל פי המבחן השלילי לא התקיימו יחסי עבודה בינה לבין המשיב; לא הוכח כי המשיב או מי מטעמו פיקח על עבודתה של המערערת, אשר לא החתימה כרטיס נוכחות; המערערת הייתה עצמאית בשטח, כפי שהיו מתווכים אחרים שהועסקו על ידי המשיב; המערערת לא יכלה להעביר את עבודתה לאחר ולא היו לה מחליפים עת נעדרה מעבודתה; המערערת השתמשה בשירותי המשרד של המשיב, ואף הופק עבורה כרטיס ביקור; המערערת הייתה רשומה כעצמאית אצל רשויות המס; המערערת התקבלה לעבודה על ידי המשיב. בית הדין הוסיף וקבע כי השכנע שאילולא תביעתו של המשיב בבית משפט השלום תביעתה של המערערת לא הייתה באה לעולם; שיעור העמלות (40%) מעיד על מעמדה של המערערת כעצמאית. עוד קבע בית הדין האזורי כי בששת החודשים הראשונים למערערת לא היה רישיון לעסוק בתיווך והיא עסקה במטלות פקידויותיות שונות (ניסוח פרסום מודעות תיווך בעיתונים, שליחת דואר, רכישת ציוד משרדי ותיוקים שונים), אולם עבודות משרדיות אלה הן חלק מעבודת המתווך. על יסוד קביעות אלה, קבע בית הדין האזורי כי חלק מהמבחנים מצביעים על קיומם של יחסי עבודה, אולם בחודשים הראשונים להתקשרות בטרם קיבלה המערערת את רישיון התיווך הגיעה המערערת למשרד בזמנה הפנוי ובאופן לא סדיר. על יסוד האמור, מסקנתו של בית הדין האזורי היתה כי בתקופה הראשונה בטרם קבלת רישיון התיווך לא התקיימו יחסי עבודה, אולם לאחר קבלת רישיון המתווך התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה.
לעניין תביעותיה של המערערת קבע בית הדין האזורי כך:
גמול שעות נוספות - המערערת לא עבדה בשעות נוספות ואף לא עבדה בהיקף של משרה מלאה, והיא לא הציגה פירוט של ביצוע שעות עבודה או מתכונת עבודה קבועה; שעות העבודה כללו עבודה של כשעתיים במשרד בבוקר ואחר הצהריים היו נפגשים עם לקוחות מחוץ למשרד; מהעדויות עלה כי לעתים המערערת לא הגיעה למשרד בשל נסיעות לאשקלון. על יסוד האמור, קבע בית הדין האזורי כי לא זו בלבד שהמערערת לא הרימה את הנטל הנדרש להוכיח כי עבדה בשעות נוספות, אלא שהיא לא עבדה כלל במשרה מלאה. אמנם, לאחר תיקון 24 מוטל על המעסיק הנטל להוכיח את שעות העבודה, אולם מהראיות עולה כי לא עבדה במשרה מלאה ובוודאי לא עבדה בשעות נוספות, ולו בשל שעות הפתיחה והסגירה של המשרד.
הפרשי שכר עבודה - שכרה של המערערת היה גבוה משכר המינימום, ועל כן אינה זכאית להפרשי שכר עבודה.
פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין – המערערת פוטרה בשל הפרת משמעת חמורה, ועל כן אינה זכאית לזכויות אלה.
דמי הבראה, פדיון חופשה, הפקדות לפנסיה, נסיעות – המערערת זכאית לזכויות אלה על בסיס היקף עבודה של חצי משרה.
פיצוי בגין תכשיטים שהושארו במשרד ולא הוחזרו – לא הובא "בדל ראיה" על התכשיטים ושווים, ולכן התביעה נדחתה.

בכל הנוגע לתביעתו של המשיב קבע בית הדין האזורי כך:
דמי תיווך לנכס בדרך יבנה 19 (הנכס שנרכש על ידי המערערת ואחיה): בית הדין האזורי דחה את גרסתה של המערערת כי המשיב דרש ממנה דמי תיווך רק לאחר שדרשה את זכויותיה כעובדת, וקבע כי המשיב דרש את דמי התיווך עוד בטרם נרכשה הדירה וגם לאחר מכן; חוק המתווכים במקרקעין תשנ"ו – 1996 לרבות דרישת הכתב להזמנה לקבלת שירותי תיווך אינו חל, כיוון שאין מדובר במערכת יחסים בין לקוח לבין מתווך אלא בין מתווך למתווך, וכמו כן טענה זו סותרת את טענת המערערת כי המשיב חייב לה דמי תיווך בגין שתי דירות שרכש באמצעותה למרות שלא חתם על הסכם בכתב; הטענה כי הסך של 15,000 ₪ הם דמי תיווך מלאים ולא מחצית מדמי התיווך שהיו מגיעים לכאורה הועלתה לראשונה בסיכומים ולכן היא בגדר הרחבת חזית.
דמי תיווך בעד הנכס ברח' עמי 10: בית הדין האזורי קבע כי התנהלות המערערת, בקשה מהלקוחות להחליף את ההמחאה שניתן לפקודת המשרד בהמחאה לפקודתה והפקדת ההמחאה בחשבונה הייתה התנהלות שלא כדין, ולכן עליה להשיב למשיב את חלקו בדמי התיווך בגין העסקה – 28,560 ₪.
עגמת נפש: בית הדין האזורי קבע כי שוכנע שהתנהלותה והתנהגותה של המערערת גרמה למשיב עגמת נפש, ועל כן חייב אותה בתשלום פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 10,000 ₪.
תוצאת הדברים היא כי המשיב חויב לשלם למערערת זכויות כעובדת על בסיס היקף משרה חלקי - דמי הבראה (2,295 ₪), דמי חופשה (3,890 ₪), פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה (1,647 ₪) ודמי נסיעות (6,000 ₪) בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪ והוצאות משפט בסך של 500 ₪. המערערת חויבה לשלם למשיב סך של 28,560 ₪ בעד העסקה ברח' עמי 10, סך של 15,000 ₪ בעד העסקה ברח' דרך יבנה 19 ברחובות, סך של 10,000 ₪ פיצוי בגין עגמת נפש, שכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪ והוצאות משפט בסך של
1,000 ₪.

טענות הצדדים בערעור:
המערערת טענה כי תוצאת פסק הדין מנוגדת לדין, שוללת ממנה זכויות קוגנטיות ומקפחת אותה, ויש בו שילוב של טעויות משפטיות וממצאים עובדתיים שאינם מעוגנים בראיות או מבוססים על ראיות חלקיות, באופן מגמתי ולא ברור, וכן נפלו פגמים מהותיים בניהול ההליך.
אשר לפגמים שנפלו בניהול ההליך נטען כי למרות שהמשיב הודה כי המוכרים של הנכס ברח' עמי 10 שילמו לו דמי תיווך, והדבר תועד בפרוטוקול, בית הדין האזורי תיקן זאת בפסק הדין; בפסק הדין מצויים ציטוטים חלקיים מחקירתה הנגדית של המערערת, שהוצאו מהקשרם, ועל בסיס ציטוטים חלקיים אלה קבע בית הדין האזורי ממצאים עובדתיים לא נכונים; לחקירת כל עד מעדי המשיב הקצה בית הדין האזורי חמש דקות בלבד; פסק הדין ניתן עוד בטרם מיצתה המערערת את זכותה להשיב לסיכומי המשיב.
אשר לסכומים שחויבה המערערת לשלם למשיב נטען כך:
בכל הנוגע לעמלת התיווך בעד הנכס בדרך יבנה 19 שאותו רכשה המערערת ביחד עם אחיה נטען כי המשיב ויתר תחילה על דמי התיווך, אולם לאחר שנודע לו כי אחיה של המערערת שותף לעסקה דרש אותם בדיעבד מאחיה בלבד, אך ויתר על דמי התיווך מהמערערת, ואחר כך התכחש לכך; המערערת ואחיה לא חתמו על הסכם תיווך בכתב ועל כן לא קמה למשיב זכאות לעמלת תיווך. בהקשר זה נקבע כי אין לקבל את קביעתו של בית הדין האזורי כי חוק המתווכים לא חל ביחסים שבין מתווכים, ובכל מקרה אחיה של המערערת אינו מתווך; הואיל ומחיר הדירה עמד על 750,000 ₪, סכום מחצית דמי התיווך (על בסיס עמלה בשיעור של 2%) עומד לכל היותר על סך של 7,500 ₪.
בכל הנוגע לעמלת תיווך בעד הנכס ברח' עמי 10 נטען כי השיק שמסרו הקונים היה לביטחון בלבד, וכי סוכם בין המערערת לבין המשיב כי המשיב לא יקבל את חלקו בדמי התיווך בעד עסקה זו, ובכך יאופס חובו של המשיב כלפי המערערת (עמלות בגין עסקאות שלא שולמו לה וכן זכויותיה הקוגנטיות כעובדת); כיוון שהמערערת פוטרה בחודש מאי 2010 עקב הסכסוך בעניין דמי התיווך בעד הדירה שרכשה, היא ביקשה מהקונים להחליף את שיק הביטחון לשיק לפקודתה, על מנת שתוכל לממש את הסכם הקיזוז בינה לבין המשיב; הראייה לכך שהיה הסדר קיזוז מוסכם היא העובדה כי השיק היה ברשותה של המערערת במשך תקופה ממושכת והמשיב לא ביקש לקבלו ממנה; המשיב הודה בחקירתו הנגדית כי קיבל דמי תיווך מהמוכרים, ובית הדין תיקן את הודאתו במסגרת פסק הדין, כך שלמערערת מגיע חלקה מדמי התיווך ששילמו המוכרים בסך של 9,520 ₪ (40% מ- 23,800 ₪); בכל מקרה, המוכרים לא שילמו למערערת דמי תיווך, כך שלכל היותר מגיע למשיב 60% מדמי התיווך ששילמו הקונים – 14,280 ₪; בית הדין האזורי לא התייחס כלל לטענת הקיזוז של המערערת בעד עסקאות שונות שפורטו בתצהירה, שעליהן כלל לא נחקרה בחקירה נגדית.
בכל הנוגע לתביעתה של המערערת נטען כי על פי הממצאים העובדתיים של בית הדין האזורי עצמו, שלפיהם המערערת עבדה למעשה כמזכירה וביצעה מטלות פקידותיות במשך התקופה עד לקבלת רישיון מתווך, המערערת הייתה זכאית לשכר מינימום לפחות בעד תקופה זו, והקביעה שלפיה לא התקיימו יחסי עבודה בתקופה הראשונה מוטעית; גם לאחר קבלת רישיון מתווך המשיכה המערערת לעבוד במקביל כמזכירה, ושולמו לה רק עמלת מכירה בגין ביצוע עסקאות תיווך בשיעור של 40% מעמלת התיווך. לכן, היא זכאית גם בעד התקופה שלאחר קבלת רישיון מתווך לשכר בעד המטלות הפקידותיות שביצעה, לפחות בשיעור שכר המינימום בנוסף לעמלות, ובכל מקרה היא זכאית לשכר מינימום בעד אותם חודשים בהם לא שולם לה שכר מינימום מרכיב העמלות. בהקשר זה נטען כי על פי הנתונים בפנקסי החשבוניות בשנת 2009 לא שולם למערערת שכר מינימום בשנת 2009; נטל הראייה להוכחת שעות העבודה והיקף המשרה מוטל על המעסיק, דהיינו המשיב, ולא על המערערת, ועל כן יש לקבוע כי המערערת עבדה בהיקף של משרה מלאה וכן בשעות נוספות על פי גרסתה. בהקשר זה נטען גם כי אין ליתן אמון בעדי המשיב, שאחד מהם הוא קרוב משפחתו והשני עובד עמו בשיתוף פעולה. בכל מקרה, שעות העבודה של מתווכים אינן נגזרות מהשעות בהן פתוח המשרד, שכן עיקר עבודתם היא מחוץ למשרד, ולכן הנמקת בית הדין האזורי בעניין זה אינה יכולה לעמוד; המשיב כלל לא טען כי המערערת פוטרה בשל עבירת משמעת חמורה, אלא טען כי פיטר את המערערת בשל אי תשלום דמי התיווך בעד העסקה בדרך יבנה 19. בית הדין האזורי קבע קביעה זו ביוזמתו ומבלי שהתאפשר למערערת להתייחס לכך; סעד הקיזוז העצמי שהפעילה המערערת בשל חובותיו של המשיב, באמצעות החלפת ההמחאה שמסרו הרוכשים לפקודת המשרד להמחאה לפקודתה אינו מהווה עבירת משמעת; בכל מקרה, המערערת פוטרה בשל הסכסוך על דמי התיווך בעד הדירה שרכשה עם אחיה, ואירוע החלפת ההמחאה התרחש כחודש לאחר פיטוריה, כך שהוא אינו יכול להצדיק אי תשלום פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת.
המשיב טען כי דין הערעור להידחות, שכן עיקרו של הערעור הוא ערעור על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן; מה גם, שעדי המשיב לא נחקרו על תצהיריהם, ועדותם לא נסתרה; על אף שהמשיב לא הגיש ערעור על פסק הדין, נטען בסיכומים ש "אם נפלה שגגה בפסק הדין הרי שהיא נוגעת לקביעה כי בענייננו התקיימו יחסי עובד מעביד"; תביעת המערערת הוגשה רק כדי להוות תביעת נגד לתביעתו של המשיב, ונגועה בחוסר תום לב; עת מדובר בעסקה בין מתווכים לא נדרש הסכם בכתב, ובכל מקרה טענה זו נגועה בחוסר תום לב; אין ממש בטענה כי בית הדין תיקן את הפרוטוקול שבו הודה המשיב בקבלת עמלה מהמוכרים, ומדובר בטעות בנקיבת שם הקונים, שב"כ המשיב הצביע עליה מיד במועד הדיון; על פי קביעתו העובדתית של בית הדין בטרם קיבלה המערערת את רישיון התיווך היא הגיעה לעבודה "בזמנה הפנוי ובאופן לא סדיר", ועל כן לא נוצרו יחסי עבודה, והיא אינה אינה זכאית לשכר מינימום בעד תקופה זו; הטענה כי בשנת 2009 לא שולם למערערת שכר מינימום מהווה הרחבת חזית, שכן המערערת לא הגישה פנקסים אלה והיא לא נטענה בבית הדין האזורי; הגרסה שלפיה המשיב הסכים כי המערערת תפנה ללקוח על מנת שיחליף את ההמחאה היא בלתי סבירה; בהחלפת השיק ביצעה המערערת עבירת משמעת חמורה, ועל כן אינה זכאית לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת.

דיון והכרעה:
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו. נדון בטענות הצדדים בעניין התשלומים שהמערערת חויבה לשלם למשיב, ולאחר מכן בטענות הצדדים בעניין התשלומים שלטענת המערערת הגיעו לה כעובדת.

קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים:
המשיב לא הגיש ערעור על פסק הדין ובכלל זאת לא הגיש ערעור על הסכומים שחויב לשלם למערערת הנובעים מקיום יחסי עבודה ביניהם לאחר שהמערערת קיבלה את רישיון המתווך. נוכח האמור, אין להידרש בהליך זה לשאלה אם התקיימו בין הצדדים יחסי עבודה בתקופה האמורה, וזו נקודת המוצא לדיון. כפי שיובהר בהמשך (סעיף 59 להלן), אנו סבורים כי גם בתקופה הראשונה, עד לקבלת רישיון מתווך התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים. לעניין זה נתייחס בהמשך, עת נדון בתביעותיה של המערערת.
על אף שסוגיית יחסי עבודה בתקופה שלאחר קבלת רישיון מתווך אינה עומדת לדיון, נבקש להעיר מספר הערות בקשר לחלק מקביעותיו של בית הדין האזורי:
המבחנים שנקבעו בעניין כפר רות [דב"ע (ארצי) נב/142 – 3 חסן עליאה אלהרינאת – כפר רות, פד"ע כ"ד, 535 (1992)] עניינם בזיהוי המעסיק של המועסק שאין מחלוקת כי מעמדו הוא של "עובד", ולא בקביעה אם התקיימו יחסי עבודה. כך למשל, אין רלוונטיות לעובדה שהמערערת התקבלה לעבודה על ידי המשיב, שכן יש להניח שגם התקשרות בין המשיב לבין מתווך עצמאי נעשית על ידי המשיב.
גם אם היה למערערת עסק עצמאי בתחומים אחרים (תקשוב/שירותי משרד או שיעורים פרטיים, כגרסתה), הרי ככל שלא מדובר בעסק שפעילותו היא תיווך, שאז עליה הנטל להוכיח כי פעילותה בעסקו של המשיב אינה חלק מפעילותה בעסקה העצמאי [ראו ע"ע ( ארצי) 300064/96 פלאי קרני – האיגוד הארצי למסחר בישראל, פד"ע לו 201 (2000)] , אין בכך כדי להעיד כי לא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים. שכן, יש לבחון על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה אם בהתקשרות בין המערערת לבין המשיב היא הייתה בגדר "עובדת" או "עצמאית" או "פרילנסרית".
איננו סבורים כי ניתן היה להסיק מעדותה של המערערת (ע' 9, ש' 21- 23) שבה הסבירה כי רכשה עם אחיה את הדירה בדרך יבנה 19 בתקווה להרוויח כסף מהשכרתה, כי "סימה [המערערת] רכשה דירות, השכירה אותן או מכרה אותן", כבעלת עסק עצמאי. התופעה של רכישת דירה להשקעה היא תופעה נפוצה, וככל שמדובר בדירה אחת ( ולא הוכח כי המערערת רכשה או השכירה דירות נוספות), שאף נרכשה ביחד עם אחיה של המערערת, אין בכך כדי להצביע על המערערת כעצמאית שעיסוקה ברכישה, מכירה והשכרה של דירות.
כללו של דבר – נקודת המוצא לדיון בערעור היא שהתקיימו יחסי עבודה בין הצדדים לאחר שהמערערת קיבלה את רישיון המתווך.

חיוב המערערת בתשלום דמי תיווך בעד הנכס ברח' עמי 10:
בית הדין האזורי חייב את המערערת בתשלום דמי תיווך בעד הנכס ברח' עמי 10 בסך של 28,560 ₪. סכום זה מהווה את חלקו של המשיב (60%) מדמי תיווך מהקונים ומהמוכרים, העומד על סך של 47,600 ₪.
אין מחלוקת, כי הקונים (בני הזוג זולדיאק) מסרו למערערת שיק על סך של 23,800 ₪, לפקודת המשיב, וכי המערערת פנתה אליהם וביקשה מהם להחליף את השיק בשיק לפקודתה (או להמירו בתשלום במזומן) ולא העבירה למשיב את חלקו. לטענת המערערת, הייתה הסכמה בינה לבין המשיב כי העמלה בעד העסקה ברח' עמי 10 תשולם לה בלבד, וזאת כפרעון חובו של המשיב כלפיה, ועל כן גבתה מהשיק את חובות המשיב כלפיה.
בית הדין האזורי דחה את גרסתה של המערערת כי בקשתה מהקונים להחליף את השיק הייתה בהסכמתו של המשיב. קביעה זו היא קביעה עובדתית, שאיננו רואים מקום להתערב בה. למעשה, גם המערערת אינה עומדת על טענה זו בערעור, וטוענת כי הייתה רשאית לבצע "קיזוז עצמי" ולגבות מהשיק שהיה בידיה את חובותיו של המעסיק כלפיה, על יסוד הסכמה קודמת ביניהם. אין בידינו לקבל טענה זו. כאמור, הגרסה כי הייתה הסכמה של המשיב לכך נדחתה. אין מחלוקת, כי ההמחאה הופקדה בידיה של המערערת לצורך תשלום דמי התיווך למשרד, ואין בעובדה שטכנית ההמחאה הייתה בידי המערערת כדי להקנות לה זכות לגבות ממנה כספים שלגרסתה מגיעים לה. על כן, היה מקום לחייב את המערערת בתשלום 60% מסכום דמי התיווך ששילמו הקונים, דהיינו סך של 14,280 ₪.
כאמור, בית הדין האזורי חייב את המערער בתשלום עמלה בגין העסקה ברח' עמי 10 על פי תחשיבו של המשיב בסך של 28,560 ₪, המהווים 60% מדמי התיווך שהגיעו למשרד מהמוכרים ומהקונים, בסך של 47,600 ₪. בית הדין האזורי לא התייחס בפסק דינו כלל לשאלת תשלום דמי התיווך מהמוכרים, ולא קבע דבר בעניין זה, למעט חיוב המערערת על פי תחשיבו של המשיב. לטענת המערערת, לא זו בלבד שהמשיב לא הוכיח כי קיבלה דמי תיווך מהמוכרים, אלא המשיב הודה בעדותו שקיבל דמי תיווך מהמוכרים, אולם בית הדין תיקן במסגרת פסק הדין את הפרוטוקול שבו תועדה ההודאה. נוכח האמור, זכאית המערערת לדמי תיווך בשיעור של 40% מדמי התיווך ששולמו על ידי המוכרים, סך של 9,520 ₪. המשיב טען כי המערערת לא טענה דבר בעניין תשלום העמלה מהמוכרים, ועל כן אין להתערב בתוצאת פסק הדין בעניין זה.
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, אנו קובעים כי לא הוכח על ידי מי מהצדדים שהמוכרים שילמו תיווך לצד שכנגד, כמפורט להלן.
המשיב לא הוכיח כי המוכרים שילמו דמי תיווך למערערת: בכתב התביעה של המשיב (סעיף 16) לא נטען כי המערערת קיבלה את דמי התיווך מהמוכרים, וכל שנטען הוא שהמערערת הייתה אמורה לקבל דמי תיווך גם מהמוכרים, סירבה למסור בעניין זה דין וחשבון למשיב, ומכאן מתחייבת המסקנה כי נטלה לעצמה את דמי התיווך מהמוכרים. גם בתצהירו לא טען כי המערערת קיבלה דמי תיווך גם מהמוכרים, ובתצהירו התייחס בפירוט לתשלום דמי התיווך על ידי הקונים בני הזוג זולדיאק, אם כי התחשיב שערך (בסעיף 12 לתצהירו), נערך על יסוד דמי התיווך המלאים 47,600 ₪ בשיעור של 4% מערך הדירה (2% מהקונים ו- 2% מהמוכרים). בתגובה לטענות המערערת בעניין התחשיב טען (בסעיף 39) כי המערערת מתחמקת מלומר אם קיבלה דמי תיווך גם מהמוכרים. המערערת מצדה הכחישה בכתב ההגנה כי קיבלה דמי תיווך מהמוכרים (סעיף 66 לכתב ההגנה). אנו סבורים, כי אין די באמירות שלפיהן המערערת מתחמקת ממתן תשובה אם קיבלה דמי תיווך מהמוכרים כדי להרים את נטל הראייה להוכחת הטענה כי המערערת קיבלה דמי תיווך גם מהמוכרים ונטלה לעצמה את דמי התיווך שקיבלה מהם. לא למותר לציין כי מדובר בהאשמה חמורה בעלת אופי פלילי, ונטל ההוכחה המוטל על הטוען אותה הוא נטל מוגבר, ולא נטל ההוכחה הרגיל בהליך אזרחי [ע"ע (ארצי) 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ - עיזבון המנוח לב רובינשטיין ז"ל (25.4.2006); ע"ע (ארצי) 85/07 נדאל שוויש - גלאט ירושלים מוצרי בשר כשר למהדרין בע"מ (7.2.2008); ע"ע (ארצי) 39929-01-16 מטיילי קשת אילת בע"מ - אליהו תורג'מן (13.6.2017)], והמשיב לא הרים נטל זה. נוכח האמור, דין ערעור המערערת בעניין חיובה בתשלום 60% מדמי התיווך שעל פי הנטען שילמו לה המוכרים בסך של 14,280 ₪ להתקבל, ויש להפחיתו מהסכום שאותו חויבה המערערת לשלם למשיב.
המערערת לא הוכיחה כי המוכרים שילמו דמי תיווך למשיב: המערערת סומכת דבריה על כך שבתשובה לשאלה בעניין סעיף 11 לתצהירו הפותח במילה "לימים" בהתייחס להחלפת ההמחאה שמסרו הרוכשים לפקודת המשרד להמחאה לפקודתה ונשאל "לימים זה בדיעבד?" המשיב העיד כך: "אני התכוונתי, אני בעצם קיבלתי את התמורה ממשפחת גוטליב ... " (ע' 24, ש' 6). מיד לאחר מכן נרשם מפי ב"כ המשיב "זלוטיאק" (כפי הנראה נאמר "זולדיאק" כשם המשפחה של הקונים ומדובר בטעות הקלדה) (ע' 24, ש' 9). בפסק הדין (בסעיף 7) כתב בית הדין האזורי בהתייחס לכך כי "בטעות בפרוטוקול נכתב גוטליב – א.ג.כ.". המערערת מלינה על כך שבית הדין האזורי תיקן את הפרוטוקול מבלי לאפשר לה להתייחס לעניין זה, ובכך למעשה ביטל את הודאתו של המשיב בקבלת דמי תיווך מהמוכרים. אין בידינו לקבל טענה זו.
נקדים ונאמר כי מקובלת עלינו טענת המערערת כי נוכח העובדה שהפרוטוקול לא תוקן במועד הדיון, למרות דבריו של ב"כ המשיב, היה על בית דין האזורי לבקש את התייחסות הצדדים לכוונתו לתקן את הפרוטוקול במסגרת פסק הדין. יחד עם זאת, מקריאת העדות בהקשרה המלא (ע' 23, ש' 30 – 31; ע' 24, ש' 1 – 7) עולה כי המשיב התייחס להמחאה שנמסרה על ידי הקונים, משפחת זולדיאק, ובטעות הוא כינה אותם "משפחת גוטליב". המערערת גם לא העידה כי המוכרים בעסקה היו משפחת גוטליב. יתר על כן. בדיון לפנינו השיב ב"כ המערערת כי הצד השני לעסקה היה אנטולי איימס, כך שהשם גוטליב אינו קשור לעסקה, ומדובר בטעות של המשיב. נוכח האמור, אנו דוחים את טענת המערערת כי הוכח שהמשיב קיבל דמי תיווך מהמוכרים בעסקה בנכס ברח' עמי 10, והיא זכאית לקבל את חלקה מדמי התיווך ששילמו המוכרים.
כללו של דבר: אנו קובעים כי לא הוכח שמי מהצדדים – המערערת או המשיב – קיבלו את דמי התיווך מהמוכרים. נוכח האמור, סכום דמי התיווך בעד העסקה בנכס שברח' עמי 10 שאותו חייבת המערערת לשלם למשיב עומד על סך של 14,280 ₪ ולא 28,560 ₪, כפי שפסק בית הדין האזורי.

חיוב המערערת בתשלום דמי תיווך בעד העסקה בנכס בדרך יבנה 19:
המשיב העיד בתצהירו (סעיף 5) כי לאחר שהמערערת ביקשה לרכוש את הדירה הוא הסכים שתרכוש את הדירה "וגם ציינתי בפניה כי אני מפרגן לה ואני לא אגבה ממנה דמי תיווך על העסקה למרות שהיא הגיעה למשרד. בהמשך, החליטה הגב' ווסרמן שאת הדירה היא תרכוש ביחד עם אח שלה. כשהבנתי זאת, ביקשתי לקבל מחצית מדמי התיווך ולכך הסכימה גב' ווסרמן". יש לציין, כי בעוד שבכתב התביעה של המשיב נטען כי דמי התיווך הצפויים היו 30,000 ₪ בתצהיר נטען כי דמי התיווך הצפויים היו 60,000 ₪, אולם בכל מקרה דרישתו של המשיב לדמי תיווך בעד הנכס עמדה על סך של 15,000 ₪ (בכתב התביעה נתבע גם מע"מ בסך של 2,400 ₪ אולם דרישה זו נזנחה). עוד יש לציין כי בחקירתו הנגדית העלה המשיב גרסה חדשה, שלא נטענה בכתב התביעה ובתצהיר, שלפיה המערערת נתנה לו המחאה על סך של 15,000 ₪ ואחר כך ביקשה כי ישיב לה אותה, ואמרה שאחיה יתן המחאה על סך של 15,000 ₪, ולאחר שהחזיר לה את ההמחאה היא הפסיקה לענות לטלפונים ולהגיע למשרד והתחמקה מלהסדיר את התשלום.
המערערת טענה בתצהירה כי על פי ההסדר המוסכם בינה לבין המשיב דירות שנרכשות לצרכים פרטיים או השקעות אינן נכללות ב"פול" העסקאות; על כן, המשיב ידע כי הוא לא יקבל על העסקה עמלה, כשם שהיא לא קיבלה עמלות על דירות שנרכשו על ידי המשיב או על ידי בני משפחתו; לאחר מכן המשיב שוחח עם אחיה ודרש ממנו תשלום דמי תיווך בסך של 15,000 ₪ ואחיה סירב לדרישה; הנחתה הייתה שהמשיב "ויתר על הרעיון" גם נוכח העובדה שהוא לא החתים אותה או את אחיה על הסכמה לתשלום דמי תיווך; הדרישה לתשלום דמי תיווך בעד העסקה בדרך יבנה 19 הועלתה על ידי המשיב רק בתגובה לדרישתה לשינוי תנאי העסקתה, ובכל מקרה יש לדחותה בהעדר הסכמה בכתב לתשלום דמי תיווך.
בית הדין האזורי דחה את גרסתה של המערערת וקבע כי טענתה של המערערת בדבר הסדר שלפיו לא ישולמו דמי תיווך בעד עסקאות פרטיות, סותרת את טענתה כי המשיב חייב לה עמלות בעד דירות שרכש עם אחיו; בכתב ההגנה נטען כי היה דין ודברים בינה לבין המשיב בעניין תשלום העמלה ואילו בתצהירה נטען כי הדרישה לתשלום דמי תיווך נפלה עליה "כרעם ביום בהיר", ובחקירתה הנגדית לא הסבירה את הסתירה; בית דין האזורי קיבל את גרסתו של המשיב בעדותו כי הוסכם על תשלום דמי תיווך בסך של 15,000 ₪ וכי המערערת מסרה לו שיק על סך של 15,000 ₪ ולאחר מכן ביקשה שיחזיר לה את השיק ואמרה כי אחיה יתן לו שיק. נציין, כי בית הדין האזורי לא התייחס לכך שטענה זו לא הועלתה בתצהירו של המשיב. מסקנתו של בית הדין האזורי הייתה כי המשיב דרש מהמערערת את דמי התיווך עוד בטרם נקנתה הדירה וגם לאחר מכן.
בהתייחס לטענת המערערת כי אין לחייבה בתשלום דמי תיווך כיוון שלא התקיימה דרישת ההסכמה בכתב כאמור בסעיף 9 לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו – 1996 קבע בית הדין האזורי כי אין עסקינן במערכת יחסים בין לקוח לבין מתווך אלא בין מתווך למתווך. מעבר לכך, המערערת טענה כי היא זכאית לדמי תיווך בעד דירות שהמשיב ובני משפחתו רכשו, למרות שהמשיב לא חתם על הסכם תיווך, ובכך "היא מציגה מוסר כפול כאשר היא טוענת כי כיוון שלא חתמה על הסכם תיווך היא אינה חייבת כספים ליואל אולם יואל כן חייב לה כספים למרות שלא חתם על הסכם תיווך".
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר אנו קובעים כי דין הערעור בעניין דמי התיווך בעד הנכס בדרך יבנה 19 להידחות. אכן, בית הדין האזורי לא התייחס לכך שרק בחקירתו הנגדית העלה המשיב את הגרסה כי המערערת מסרה לו שיק בסך של 15,000 ₪ וביקשה את השבתו. אולם, בסופו של יום, בית הדין האזורי קבע כי עדותו של המשיב מהימנה עליו, ולפיה המערערת הסכימה לתשלום דמי תיווך בסך של 15,000 ₪, ואף מסרה לו המחאה שלה לתשלום הסכום, ומאוחר יותר רק ביקשה לקבלה חזרה על מנת שאחיה יתן המחאה במקומה. לפיכך, נוכח קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי שלפיה המערערת הסכימה לתשלום דמי תיווך בסך של 15,000 ₪, יש לחייבה בתשלום דמי תיווך בסכום זה.
בהתייחס לטענה כי לא נערך הסכם בכתב, כדרישת סעיף 9 לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו – 1996 - מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי כי המערערת אינה בגדר "לקוח" של משרד התיווך. למעשה, אין מדובר בדמי תיווך אלא בהסכמה שלפיה המערערת תפצה את המשיב על אבדן דמי תיווך מהעסקה, נוכח העובדה שהדירה נרכשת על ידה ועל ידי אחיה. נוכח קביעתו של בית הדין האזורי שהייתה הסכמה של המערערת לשלם דמי תיווך בסך של 15,000 ₪, אין לנו צורך להידרש לשאלת היחסים בין המשיב לבין אחיה של המערערת ולחובתו של האח לשלם דמי תיווך בהעדר מסמך בכתב. אשר לנימוק השני שהובא על ידי בית הדין האזורי, הרי שמקריאת מכלול עדותה של המערערת עולה כי לטעמה היא זכאית לעמלת תיווך בעד העסקאות של בני משפחתו של המשיב רק מאחר שהמשיב דרש ממנה דמי תיווך בעד הדירה בדרך יבנה 19, ועל כן ספק אם היה מקום לקביעתו של בית הדין האזורי שלפיה המערערת "מציגה מוסר כפול".
כללו של דבר – הערעור בעניין חיוב המערערת בתשלום דמי תיווך בסך של 15,000 ₪ בעד הדירה בדרך יבנה 19 נדחה.

פיצוי בגין עגמת נפש:
בית הדין האזורי פסק כי "השתכנעתי כי התנהלותה והתנהגותה של סימה אכן גרמה ליואל עגמת נפש ולכן הננו מחייבים את סימה בסך של 10,000 ₪ כפיצוי בגין עגמת נפש".
בהתאם לפסיקה,
"ככלל, הלכה היא כי פיצוי בגין עוגמת נפש " לא יינתן כדבר שבשגרה אלא במקרים הקיצוניים" כי יש לבחון את טיב הפגיעה בעובד וחומרתה ביחס " להוראות שבחקיקה בנוגע לשיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק" וביחס למתחם גובה הפיצוי שנפסק ברכיב זה, במסגרת שיקול דעתו של בית הדין בקביעת פיצוי על נזק שאינו ממוני, שלא במסגרת הוראות חקיקה מיוחדות".
ע"ע (עבודה ארצי) 419/07 מדינת ישראל - משרד המסחר והתעשייה נ' יעל חן (03.11.2008) והאסמכתאות שם.
דברים אלה, שנפסקו לעניין חיוב מעסיק בפיצוי בגין עגמת נפש לעובד, חלים, בשינויים המחויבים, גם על פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש למעסיק.
אכן, מתצהירו של המשיב עולה כי לגישתו המערערת השיבה לו רעה תחת טובה, ובעוד הוא לימד אותה את רזי העיסוק בתיווך, ואפשר לה כלשונו "להתקדם", היא בחרה "לחמוק ממני ולחסוך ממני את התשלום עליו סוכם". לכן הודיע לה כי "שיתוף הפעולה בינינו מסתיים וכי אני מאוכזב ממנה שכן אני מרגיש את התחמקותה שלא ברורה לי על רקע הפרגון כלפיה לאורך כל השנים ובעיקר בתקופה האחרונה". אולם אין די בתחושות אלה של המשיב על מנת להקנות לו זכאות לפיצוי בגין עגמת נפש. כפי העולה מהעדויות, היו בין הצדדים חילוקי דעות בנוגע לזכאות המשיב לקבלת דמי תיווך בעד העסקה בדרך יבנה 19, עת לגישת המערערת המשיב לא היה זכאי לדמי תיווך בגין העסקה על פי הסדר מוסכם שלפיו דירות שנרכשות על ידם או בני משפחתם לצרכים פרטיים או להשקעה אינן נכנסות ל"פול" העסקאות של המשרד, ולטענתה אף לא שולמו לה דמי תיווך בעד עסקאות של המשיב ובני משפחתו. גם אם בית הדין קיבל בסופו של יום את גרסתו של המשיב כי לא זו הייתה ההסכמה בין הצדדים, מדובר בחילוקי דעות לגיטימיים, ומכל מקום הפרת הסכם אינה מזכה אוטומאטית בתשלום פיצוי בגין עגמת נפש. אשר לפיצוי בגין עגמת נפש בשל אופן התנהלות המערערת בעניין השיק שהתקבל ממשפחת זולדיאק, אנו סבורים כי נוכח העובדה שמדובר באירוע חד פעמי, עת המערערת הייתה זכאית ל – 40% מהסכום, וכן נפסק למשיב פיצוי ממוני מלא בגין חלקו בהמחאה ושכ"ט והוצאות משפט בסך של 8,000 ₪, אין מקום לחייב את המערערת בתשלום נוסף בגין עגמת נפש. יש להבחין בין מקרה זה לבין מקרה שבו המעסיק הוכיח כי עובד באופן שיטתי הפר את חובת הנאמנות כלפי המעסיק, שאז עשוי המעסיק להיות זכאי לפיצוי על נזק לא ממוני בגין הפרת חובת הנאמנות [ע"ע (ארצי) 42510-06-15 אלכסנדר פינדיורין – בן ציון זיסמן (3.5.2017)].
כללו של דבר –הערעור על חיוב המערערת בתש לום פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 10,000 ₪ מתקבל, וחיובה של המערערת בתשלום פיצוי בגין עגמת נפש בטל.

טענת הקיזוז של המערערת – עמלות תיווך המגיעות לה:
בתצהירה (סעיפים 62 עד 70) פירטה המערערת עסקאות אשר לגרסתה הייתה מעורבת בהן ולא שולמו לה בעדן חלקה בדמי התיווך. המערערת פירטה בנוגע לכל עסקה את כתובת הנכס, ובנוגע לרוב העסקאות אף את שמות הצדדים לעסקה. המשיב מצדו התייחס לטענה זו בכלליות וטען בתצהירו כי "לגוף הטענה – אין בה שמץ של אמת. הנתבעת מזכירה באופן מעורפל שתי עסקאות שלא ניתן לדעת למה בדיוק היא מתכוונת. אם היא טוענת שמגיעים לה ממני כספים, היא זכאית להגיש תביעה ולהוכיח את טענותיה אבל אני מנחש שהיא לא תעשה זאת". גם בסיכומי הטענות מטעם המשיב אין התייחסות לטענות אלה של המערערת. בפסק דינו, בית הדין האזורי לא התייחס כלל לטענה זו של המערערת.
לאחר בחינת טענות הצדדים אנו סבורים כי דין הערעור בעניין זה להתקבל בחלקו.
בעניין כפרי [ ע"ע ( ארצי) 57033-11-13 כפרי – שניב תעשיות בע"מ (10.11.2015)] עמד בית דין זה על האבחנה בין " נטל השכנוע" (או חובת ההוכחה) לבין " נטל הבאת הראיות", כפי שהוסבר בפסיקתו של בית דין זה בעניין בוסקילה [ ע"ע ( ארצי) 15546-05-11 שמעון בוסקילה – נתיבי מעיין אביב בע"מ (24.2.2015)]:
"מקובל להבחין בין 'נטל השכנוע' –שהיא חובתו העיקרית של בעל דין להוכיח את טענתו כלפי יריבו, ובין 'חובת הראיה' (ובשמה האחר - 'נטל הבאת הראיות') – שהיא חובה נלווית, הטפלה במהותה לחובה העיקרית, ומשמעה החובה להביא ראיות לעמידה בנטל השכנוע או החובה של היריב להביא ראיות להשמטת הבסיס מתחת לכוחן של הראיות שהביא הצד האחר [י. קדמי, על הראיות (תשס"ד – 2003) חלק שלישי בעמ' 1505- 1506]. לרוב מונחים אלה משמשים בערבוביה ונוסף להם גם המונח 'חובת ההוכחה' "
בהתאם לפסיקה, במקרים מסוימים העובדה שהנתבע אינו מרים את נטל הבאת הראיות המוטל עליו, בצירוף הראיות שהובאו על ידי התובע, עשויה להביא לתוצאה של קבלת התביעה.
ראו: ע"ע ( ארצי) 622/07 ישראל אגוזי – מדינת ישראל (6.1.2009)].
עניין כפרי.
בניגוד לטענתו של המשיב, המערערת לא הזכירה "באופן מעורפל שתי עסקאות", אלא נתנה פירוט של כתובת הנכס, סכום דמי התיווך שלטענתה מגיע לה, וברוב המקרים אף פירטה את שמות הלקוחות, ובנוגע לעסקה אחת אף הביאה מסמכים. בכל הנוגע לעסקאות אלה הועבר נטל הבאת הראיות למשיב, והכחשתו הכללית והסתמית אין די בה כדי לעמוד בנטל הבאת הראיות המוטל עליו. לא למותר לציין, כי כל הראיות (הסכמי תיווך עם הלקוחות, קבלות על תשלום דמי תיווך וכו') מצויות בידי המשיב, וגם עובדה זו פועלת לחובת המשיב, שכן חזקה כי היה מגיש את הראיות ככל שהיה בהן להפריך את גרסתה של המערערת. מעבר לכך, בחקירתה הנגדית לא נשאלה המערערת ולו שאלה אחת על עסקאות אלה, אלא רק על שתי העסקאות של בני משפחתו של המשיב.
נוכח האמור, אנו סבורים כי המערערת הוכיחה את זכאותה לעמלות בעד אותן עסקאות, שלגביהן ניתן פירוט שהעביר את נטל הבאת הראיה למשיב, והוא לא הרימו, כמפורט להלן:
עמלה בגין העסקה בדרך יבנה 77 רחובות – 1,880 ₪.
עמלה בגין העסקה ברח' חבלוצקי 10 רחובות – 1,736 ₪. בעניין זה, מקובלת עלינו טענת המערערת כי המשיב אינו רשאי שלא לשלם לה את חלקה בדמי תיווך בשל חוב אחר של המוכר למשיב.
עסקה להשכרת דירה ברח' בן גוריון בכפר גבירול ברחובות – 1,400 ₪.
עסקה להשכרת פנטהאוז ברח' ז'בוטינסקי – 2,000 ₪.
עסקה להשכרת בית ברח' רוז'נסקי – 1,600 ₪.
בכל הנוגע לעסקאות האחרות אנו סבורים כי לא הועבר נטל הבאת הראיות למשיב:
העסקה למכירת בית פרטי ברח' הזית ברחובות: איננו סבורים כי אמירה בעל פה של הקונה מר עמר, כי המשיב קיבל עמלה במזומן בשיעור של 64,000 ₪ ולא 50,000 ₪, גם אם נאמרה למערערת, די בה כדי להעביר את נטל הבאת הראייה למשיב, מבלי שמר עמר זומן לדיון.
עסקה ברח' אהרוני 9: בכל הנוגע לעסקה זו אין מחלוקת כי המערערת קיבלה את חלקה בדמי התיווך ששולמו בפועל למשרד, אולם טענתה היא כי היא זכאית להפרש בסך של 2,400 ₪ נוכח העובדה כי המשיב נתן הנחה לקונה שהיה בן משפחתו. המערערת לא הוכיחה כי הייתה זכאית לקבל מעבר ל- 40% מדמי התיווך ששולמו למשרד בפועל, ועל כן דין טענתה בעניין זכאות להפרשי עמלה בעד עסקה זו להידחות.
בכל נוגע לעסקאות בני משפחתו של המשיב שפורטו בסעיף 39 לתצהירה של המערערת – מבלי להתייחס לשאלת הזכאות לדמי תיווך בעד עסקאות של בני משפחה, שכן לדברי המערערת עצמה הייתה הסכמה כי בעד עסקאות אלה אין זכאות לדמי תיווך, הרי שבכל מקרה לא ניתן פירוט לגבי הסכום המגיע למערערת כדמי תיווך.
כללו של דבר – מהסכומים שהמערערת חויבה לשלם למשיב יש לקזז סך של
8,616 ₪ עמלות בגין דמי תיווך שהגיעו למערערת.

היקף המשרה של המערערת:
בית הדין האזורי בחן את תביעתה של המערערת לשעות נוספות, וקבע על יסוד התרשמותו מהעדויות שלפניו כי לא הוכח שהמערערת עבדה בשעות נוספות כגרסתה. בית הדין האזורי קבע כי מתכונת העבודה במשרד הייתה עבודה של כשעתיים במשרד בבוקר וניהול פגישות אחר הצהריים עם לקוחות המשרד. בית הדין האזורי היה ער לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958, שלפיו נטל הראייה להוכחת שעות העבודה השנויות במחלוקת מוטל על המעסיק, אולם קבע כי במקרה זה התחוור כי המערערת לא הועסקה בהיקף של משרה מלאה ולא עבדה בשעות נוספות.
המערערת טענה כי נטל ההוכחה הן לעניין היקף המשרה והן לעניין שעות העבודה הנוספות מוטל על המשיב, והוא לא הרימו, ואין לקבוע את היקף המשרה בדרך של אומדנא; אין ליתן אמון בעדי המשיב שהעידו על שעות העבודה, נוכח העובדה שאחד מהם קרוב משפחה של המערער ואחד מהם מצוי עמו בקשר עסקי; אין קשר בין שעות פתיחת המשרד לבין שעות עבודתה של המערערת, שכן עיקר עבודתו של מתווך הוא מחוץ למשרד.
דין הערעור בעניין זה להידחות. אכן, בהתאם לסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958, "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו". כמו כן, בסעיף 7ב לחוק שכר מינימום, תשמ"ח – 1988 נקבע כי חזקה שהמעסיק לא שילם שכר מינימום ככל שהמעסיק לא הציג רישומי נוכחות או לא נתן לעובד תלושי שכר כמתחייב מהוראות חוק הגנת השכר. אולם, אין משמעותה של הוראה זו כי תביעתו של עובד לשכר עבודה ולגמול שעות נוספות תמיד תתקבל ככל שהמעסיק לא הציג רישומי נוכחות. ככל שבית הדין, על יסוד התרשמותו ממכלול העדויות והראיות שלפניו, אינו נותן אמון בגרסת העובד בנוגע לעצם שעות עבודתו או עבודה בשעות נוספות, נסתרת החזקה שנקבעה בחוק [ראו לעניין זה: ע"ע (ארצי) 47715-09-14 XXXXXXX - אליאסי שיווק בע"מ (29.03.2017); ע"ע (ארצי) 29808-03-15 טרי סטון בע"מ - סרגיי סמירנוב (17.10.2017)].
לא מצאנו כי מקרה זה מצדיק התערבות בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי המערערת עבדה בהיקף של חצי משרה ולא עבדה בשעות נוספות, ואנו דוחים את ערעור המערערת בעניין זה.
כפועל יוצא מכך, נדחה הערעור בעניין תחשיב הזכויות השונות על בסיס היקף של חצי משרה.

שכר מינימום:
לטענת המערערת היא זכאית לשכר מינימום או להפרשי שכר מינימום כמפורט להלן:
שכר בעד התקופה שבה לא היה לה רישיון תיווך, והיא ביצעה מטלות פקידותיות.
שכר בעד התקופה שבה שולמו לה רק עמלות מדמי התיווך, שכן לטענתה הייתה זכאית בנוסף לעמלות גם לשכר בעד המטלות הפקידותיות שביצעה.
שכר בעד חודשים שבהם לא שולמו לה עמלות מדמי התיווך או שסכום העמלות היה נמוך משכר מינימום.
שכר בעד תקופת עבודתה הראשונה של המערערת (עד שהמערערת קיבלה רישיון מתווך):
בית הדין האזורי קבע כי בתקופה זו הגיעה המערערת לעבודה "בזמנה הפנוי ובאופן לא סדיר" ועל כן לא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, למרות שעל פי קביעתו בתקופה זו ביצעה המערערת מטלות פקידותיות (כגון – ניסוח מודעות תיווך בעיתונים, שליחת דואר, רכישת ציוד משרדי ותיוקים שונים) שהן חלק מעבודת המתווך.
המערערת טענה כי נוכח קביעתו של בית הדין האזורי כי ביצעה מטלות פקידותיות בתקופה זו היא זכאית לשכר מינימום.
מעדות המערערת והמשיב עולה כי התקופה הראשונה לעבודתה של המערערת הוקדשה בעיקרו של דבר ללימוד והדרכה שקיבלה מהמשיב. כך, העידה המערערת כי "בהתחלה לא ציפיתי למשכורת. ישבו איתי, לימדו אותי, הדריכו אותי, לקח לי זמן להבין שאני יכולה להיכנס לתחום. מה אני צריכה לעשות, איך אני צריכה לעשות, לא היה לי שום מושג בתיווך" (ע' 8, ש' 26 – 28). גם המשיב העיד כי "היא לא עסקה בתיווך, היא אמרה שהיא רוצה לל .. היא פנתה אלי, סימה פנתה אלי בפניה שהיא רוצה ללמוד את מקצוע התיווך. היא פנתה ואמרה שאין לה רישיון תיווך והיא פנסיונרית שזה יכול להתאים לה. לא היה מדובר שהיא תעבוד אצלי – היא באה בשביל ללמוד והיא אמרה את זה. בזמנה הפנוי היא הגיעה למשרד, לא בצורה סדירה, בזמנה הפנוי" (ע' 20, ש' 18 – 24). נציין כי המערערת גם צירפה לתצהירה דפים מהם עולה כי קיבלה הדרכה מהמשיב. עם זאת, העידה המערערת בתצהירה כי במקביל ביצעה מטלות פקידותיות שונות, וכאמור, בית הדין האזורי קיבל את גרסתה.
אנו סבורים, כי גם אם בתקופה הראשונה לעבודתה של המערערת הוקדשו חלק משעות העבודה ללימוד עיסוק התיווך, יש לראות בתקופה זו תקופת עבודה על פי המבחנים שנקבעו לעניין זה בפסיקה [ס"ק (ת"א) 1148/02 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ (15.3.2005)]. על כן, זכאית המערערת בעד תקופה זו לשכר מינימום בעד עבודתה.
אשר למשך התקופה: מהחשבוניות שצורפו לתצהירו של המשיב עולה כי כבר בחודש ינואר 2007 שולם למערערת סך של 13,358 ₪. לפיכך, אנו קובעים כי המערערת זכאית לשכר מינימום רק בעד התקופה 15.10.2006 עד 31.12.2006. כפי העולה מקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי המערערת לא עבדה בתקופה זו באופן סדיר, ובוודאי לא בהיקף של חצי משרה, שבו עבדה לאחר קבלת רישיון התיווך. על פי קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי העבודה במשרד בוצעה בשעות הבוקר למשך שעתיים ביום. נוכח האמור, נראה לנו כי בתקופה שעד קבלת הרישיון, נכון יהיה לחשב את השכר המגיע למערערת על בסיס היקף משרה בשיעור של 25%. על כן, המערערת זכאית לשכר מינימום בעד תקופה זו בסך של 897 ₪ לחודש, ובסך הכול 2,225 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.2006 עד למועד התשלום בפועל.
דין תביעותיה הנוספות של המערערת לשכר מינימום להידחות, כמפורט להלן.
התביעה לשכר מינימום בעד ביצוע מטלות פקידותיות בנוסף לעמלות: המערערת לא הוכיחה כי הייתה הסכמה בינה לבין המשיב כי ישולם לה בעד ביצוע מטלות פקידותיות (שעל פי קביעתו של בית הדין האזורי הן חלק מעבודת המתווך) שכר נוסף לעמלות מדמי התיווך בעד עסקאות. למעשה, המערערת הודתה כי לא הייתה הסכמה כזו בינה לבין המשיב, ולכל היותר הוסכם כי העניין יוסדר במועד כלשהו בעתיד (סעיף 26 לתצהירה). כמובהר להלן, על פי קביעתו של בית הדין האזורי לעניין היקף עבודתה של המערערת, השכר ששולם למערערת בעד כל המטלות שביצעה לא נפל משכר מינימום על פי החוק.
התביעה להפרשי שכר מינימום: לטענת המערערת, גם אם הייתה זכאית רק לעמלות, הרי בעד חלק מהחודשים לא שולם לה שכר מינימום. אין בידינו לקבל טענה זו. ראשית, תחשיבי המערערת נערכו על בסיס עבודה בהיקף של משרה מלאה, ולא בהיקף של חצי משרה, ובכל מקרה המערערת לא הצביעה על חודשים מסוימים שבהם לא שולם לה שכר מינימום בעד עבודה בהיקף של חצי משרה. שנית, בהתייחס לטענה כי בחודשים מסוימים לא שולם למערערת שכר כלל, הרי שאכן, בהתאם לפסיקה, עת מדובר בעובד ששכרו משולם על בסיס עמלות, על המעסיק לשלם לעובד לפחות שכר מינימום מדי חודש, אולם הוא זכאי לערוך התחשבנות ולהפחית מסכום העמלות המגיעות לעובד בחודשים אחרים את סכום ההשלמה לשכר מינימום ששולם לעובד בגין אותם חודשים שבהם הכנסתו מעמלות הייתה פחותה משכר המינימום [ע"ע 1194/01 דרור עגיב נ' "המגן" חברה לביטוח בע"מ, פד"ע מ' 241 (2004); בג"צ 3512/04 מיכל שזיפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נט (4) 70, (2004)]. בענייננו, נוכח העובדה שבמהלך תקופת העבודה סווגה המערערת כ"עצמאית" לא שולם לה שכר מינימום מדי חודש, אולם גם בעניינה יש לזקוף על חשבון שכר מינימום בחודשים שבהם לא שולם לה שכר מינימום את התשלומים מעבר לשכר המינימום ששולמו לה בחודשים אחרים. לפיכך, נוכח העובדה שהמערערת אישרה כי שכרה הממוצע לחודש עמד על סך של 3,921 ₪ לחודש (סעיף 26 לכתב התביעה), וסכום זה עולה על שכר המינימום לחודש בהיקף של משרה מלאה נכון למועדים הרלוונטיים לתביעה, וכאמור המערערת עבדה בהיקף של חצי משרה בלבד, היא אינה זכאית להפרשי שכר מינימום בעד תקופת עבודתה שלאחר קבלת רישיון מתווך.
כללו של דבר – לאור כל האמור לעיל, המערערת זכאית לשכר מינימום בעד התקופה מיום 15.10.2006 עד יום 31.12.2006 בסך של 2,225 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.2006 עד למועד התשלום בפועל.

פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין – שימוע:
בית הדין האזורי קבע בעניין זכאותה של המערערת לסעדים בקשר לסיום קשר העבודה כך:
מהראיות התברר, כי המערערת פוטרה בשל הפרת משמעת חמורה ובנסיבות העניין היא איננה זכאית לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת.
המשיב פיטר את המערערת בצדק, ועל כן היא איננה זכאית לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.
המערערת טענה כי המשיב כלל לא טען כי פוטרה בשל הפרת משמעת חמורה, ובית הדין האזורי קבע זאת ביוזמתו; המערערת פוטרה לאלתר, ללא שימוע, ביום 4.5.2010, בשל חילוקי הדעות בעניין תשלום דמי תיווך בעד הנכס בדרך יבנה 19, ואילו אירוע הפקדת השיק שאליו התייחס בית הדין כהפרת משמעת חמורה אירע כחודש לאחר מכן, בחודש יוני 2010; הפקדת השיק אינה מהווה עבירת משמעת חמורה, הן בשל כך שהוסכם עם המשיב כי העמלות בעד עסקה זו ישולמו למערערת בלבד והן בשל כך שהמערערת הייתה זכאית לערוך "קיזוז עצמי" כנגד התשלומים שהגיעו לה מהמשיב.
המשיב טען כי אין להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי; המערערת ביקשה את ההמחאה בסך של 15,000 ₪ שנתנה למשיב, ואז נעלמה והתעלמה מפניותיו של המשיב, ויש בכך משום "גניבה מכוערת"; המערערת פנתה ללקוחות המשרד מאחורי גבו של המשיב.
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגענו לכלל מסקנה כי אין להתערב בקביעה שלפיה המערערת אינה זכאית לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת. אכן, מתצהירו של המשיב עולה כי החליט לנתק את ההתקשרות עם המערערת בשל חילוקי הדעות בעניין דמי התיווך מהנכס בדרך יבנה 19 (סעיף 21), ועל פי לוח הזמנים שפירטה המערערת, היא פוטרה ביום 4.5.2010 ואילו החלפת השיק הייתה בחודש יוני 2010, ועל כן לא פוטרה עקב אירוע החלפת השיק, שהתרחש כחודש לאחר פיטוריה. אולם, מתצהירו של המשיב (סעיף 11) עולה גם כי פנה אל המערערת בעניין ההמחאה של משפחת זולדיאק עוד בתקופת עבודתה, ובכל מקרה עם סיום ההתקשרות היה עליה למסור את ההמחאה שמסרה משפחת זולדיאק למשיב ולא להשאירה בידיה. לפיכך, גם אם את הפעולה של החלפת השיק עשתה המערערת בחודש יוני 2010, הרי שתחילתו של האירוע עוד במהלך תקופת ההתקשרות בין הצדדים או לכל המאוחר במועד סיום ההתקשרות, שאז היה על המערערת למסור את ההמחאה למשיב. מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי כי התנהלות המערערת בנוגע להמחאה שנמסרה לה על ידי משפחת זולדיאק, והחלפתה בשיק לפקודתה היא בגדר הפרת משמעת חמורה, גם אם המשיב היה חייב לה כספים. בנסיבות המקרה, איננו סבורים כי העובדה שההמחאה הייתה בידי המערערת הקנתה לה את הזכות לפדות ממנה כספים שהמשיב נותר חייב לה, לטענתה. נציין, כי בניגוד לנטען על ידי המערערת, בכתב ההגנה מטעם המשיב (סעיף 40) נטען במפורש כי המערערת פוטרה בנסיבות שבהן אינה זכאית לפיצויי פיטורים על פי החוק בהתאם לסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963.
אשר לפיצוי בגין אי עריכת שימוע: באשר לנימוקו של בית הדין האזורי נציין כי גם אם העובד מפוטר בשל עילה מוצדקת, חלה על המעסיק חובה לערוך לעובד שימוע לפני פיטוריו. לענין זה נפסק כי "ככל שטענותיו של המעסיק כלפי עובדו גוברות בחומרתן, כן מתעצמת זכות הטיעון של העובד למצות את ההזדמנות הקנויה לו, להזים אותן טענות, או לפחות לנסות ולשכנע את מעסיקו לחזור בו מן ההחלטה". ע"ע (ארצי) 355/99 לורה לינדר נ' ארגון נכי תאונות עבודה (04.12.2002).
לגופו של עניין, איננו סבורים כי יש מקום לחייב את המשיב בתשלום פיצוי בגין אי עריכת שימוע במקרה הנדון. כפי העולה מתצהירה של המערערת היה בינה לבין המשיב דין ודברים בנוגע לתשלום דמי תיווך בעד הנכס בדרך יבנה 19, כך שהמערערת הייתה מודעת לטענות המשיב בעניין זה כלפיה. כמו כן, לא בכל מקרה אי עריכת שימוע מזכה בפיצוי, ואיננו סבורים כי בנסיבות המקרה יש מקום לחייב את המשיב בתשלום פיצוי בגין אי עריכת שימוע.
כללו של דבר – הערעור בעניין פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין (אי עריכת שימוע) נדחה.

סוף דבר:
על יסוד כל האמור לעיל הערעור מתקבל חלקית ואנו קובעים כי מהסכומים אותם חויבה המערערת לשלם למשיב יש להפחית סכומים אלה:
סך של 14,280 ₪ - עמלת דמי התיווך מהמוכרים בעד הנכס ברח' עמי 10.
סך של 10,000 ₪ - פיצוי בגין עגמת נפש שחויבה המערערת לשלם למשיב.
סך של 8,616 ₪ - עמלות מעסקאות שלא שולמו למערערת.
סכומים אלה על המשיב להחזיר למערערת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.5.2010.
בנוסף, זכאית המערערת לשכר מינימום בעד תקופת עבודתה הראשונה בסך של 2,225 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.2006 עד למועד התשלום בפועל.
נוכח התוצאה, קבלת הערעור בחלקו, ובהתחשב בשיעור ההוצאות שחויבה המערערת לשלם למשיב על פי פסק דינו של בית הדין האזורי, ישלם המשיב למערערת הוצאות בסך של 5,000 ₪.
הסכומים המגיעים למערערת על פי פסק הדין ישולמו בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין למשיב.

ניתן היום, כ"ז שבט תשע"ח (12 פברואר 2018), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

ורדה וירט-ליבנה,
סגנית נשיא, אב"ד

רונית רוזנפלד,
שופטת

לאה גליקסמן,
שופטת

מר ישראל דורון
נציג ציבור (עובדים)

גברת רוית ברניב,
נציגת ציבור (מעסיקים)