הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 54810-11-12

ניתן ביום 16 אפריל 2020

טליה שגב
המערערת
-
סילביה לוי
המשיבה

בפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופט רועי פוליאק, השופטת חני אופק גנדלר
נציגת ציבור (עובדים) גב' שרה זילברשטיין-היפש, נציג ציבור (מעסיקים) מר עצמון ליפשיץ

בשם המערערת – עו"ד איתי ברדה
בשם המשיבה – עו"ד נירה להב

פסק דין

השופט רועי פוליאק

בקשת המשיבה לחידוש דיון בערעור בו ניתן פסק דין חלקי לפיו תפעל המשיבה למיצוי זכויותיה כנגד חברה שבפירוק, אך תהא זכאית, ככל שלא תגבה את מלוא התשלומים המגיעים לה לפי פסק הדין מושא הערעור, לחדש את ההליכים בתיק הערעור.

תמצית השתלשלות העניינים והבקשה לחידוש הליכי הערעור

פסק הדין של בית הדין האזורי ופסק הדין המוסכם בערעור

המשיבה הגישה לבית הדין האזורי תל אביב תביעה נגד ד. אס. דרמסיינס ישראל בע"מ (להלן – החברה), מר יונתן הנגבי (להלן – הנגבי) והמערערת לקבלת תשלומים שונים בגין עבודתה בחברה וסיומה (תע"א 7577/09), בגדרה נתבע סכום כולל פיצויי הלנת שכר של 656,371 ש"ח. הנגבי נמחק מכתב התביעה עקב אי ביצוע המצאה. נגד החברה ונגד המערערת ניתן פסק דין בהיעדר הגנה. בקשת המערערת לביטול פסק הדין שניתן נגדה התקבלה תוך חיובה בהוצאות המשיבה בסכום של 10,000 ש"ח. המערערת נותרה אפוא הנתבעת היחידה בתביעה.

המערערת טענה בבית הדין האזורי כי המשיבה כלל לא היתה עובדת בחברה, שעסקה בפיתוח טכנולוגיה לייצור תכשירים בעלי סגולות מרפא מדבש, אלא בעלת מניות שהשקיעה בחברה כספים בהתאם להסכם השקעה, עליו יורחב להלן, ואילו המערערת עצמה היתה עובדת בחברה ולא בעלת מניות. בעל המניות היחיד פרט למשיבה , כנטען, היה הנגבי.

בית הדין האזורי (השופטת אסנת רובוביץ-ברכש ונציגי הציבור מר עופר עזרא ומר יוליוס רודיק) קיבל את התביעה. בית הדין קבע כי המערערת חבה כספים למשיבה הן בהיותה "מעסיקה ישירה" של המשיבה והן בנסיבות בהן יש להרים את מסך ההתאגדות החוצץ בין החברה לבין המערערת. המערערת חויבה לפיכך לשלם למשיבה שכר עבודה בסך כולל של 71,590 ₪ בגין שתי תקופות עבודה. התקופה הראשונה של חמישה חודשים (יוני עד אוקטובר 2007) בה עבדה במשרה מלאה והשתכרה על פי עדותה 7,000 ש"ח ותקופה של עשרה חודשים ועשרה ימים שראשיתה בחודש נובמבר 2007 בה עבדה לפי עדותה בחצי משרה. כמו כן נפסקו לזכות המשיבה פיצויי פיטורים (5,833 ש"ח), תמורת הודעה מוקדמת (3,500 ש"ח) ודמי הבראה (1,105 ש"ח). המערערת חויבה בהוצאות ההליך בסכום של 10,000 ש"ח. בהמשך הדברים נפרט, לפי הצורך, את טענות הצדדים ונימוקי פסק דינו של בית הדין האזורי.

המערערת הגישה ערעור על פסק הדין. המערערת חזרה על טענותיה כי לא שררו יחסי עבודה בין החברה לבין המשיבה וכי המערערת עצמה היתה עובדת בחברה ולא בעלת מניות. המערערת הוסיפה וטענה כי בכתב התביעה ובבית הדין האזורי לא הועלו כלל טענות על העסקה במשותף והרמת מסך ואף לא היה מקום לקבלן לגופן. המשיבה תמכה בפסק הדין מטעמיו.

ביום 2.10.2014 התקיים הדיון בערעור (הנשיא [דאז] יגאל פליטמן, השופטת לאה גליקסמן, השופט [כתוארו אז] אילן איטח ונציגי הציבור מר שלום חבשוש וגב' יודפת הראל בוכריס). במהלך הדיון בערעור הציע בית הדין לצדדים, לאחר שהסתבר כי פסק הדין לא בוצע, את ההצעה שלהלן (להלן – הצעת בית הדין):
"בשלב זה של הדיון בערעור, משעל פני הדברים התרשמותנו הינה כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין המשיבה לבין החברה "ד.אס.איי דרמסיינס ישראל בע"מ", ח"פ 513444604 (להלן: "החברה"), ועיקר המחלוקת נוגעת לשאלת הרמת מסך החברה, מוצע לצדדים להגיע להסדר הבא, כל זאת מבלי שצד יודה בטענות משנהו, ומבלי שהדבר יהווה כראיה בהליכים נוספים שבין הצדדים:

  1. המשיבה תפעל לפירוק החברה ולמימוש זכאויותיה לגבי חיובי החברה על פי פסק דינו של בית הדין קמא כנגדה, בהתאם לפרק בדבר פשיטת רגל ופירוקים על פי חוק הביטוח הלאומי.
  2. המערערת תשלם למשיבה השתתפות בעלויות הפירוק בסך של 10,000 ₪ שישולמו תוך 45 יום מהיום.
  3. ככל שהמשיבה לא תפעל לפירוק החברה כדין ובתום לב, עד ליום 31.12.14, יוחזר הסך של 10,000 ₪ למערערת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
  4. ככל שהביטוח הלאומי לא ישלם למשיבה המגיע לה על פי פסק הדין, תהא באת כוח המשיבה רשאית לבקש חידוש הדיון בערעור המערערת כנגדה, והמשך הדיון באותו הערעור ייקבע בהקדם.
  5. ככל שהצדדים יסכימו לאמור, יינתן פסק דין בהתאם, שיחליף לפי שעה את פסק דינו של בית הדין קמא, אלא אם כן יבוקש חידוש הדיון בערעור ואז בית הדין ימשיך וידון בתקפו של פסק דינו של בית הדין קמא, לאור טענות הצדדים בערעור".

הצדדים קיבלו את הצעת בית הדין וניתן לה תוקף של פסק דין (להלן - פסק הדין החלקי).

הבקשה לחידוש הליכי הערעור

בשנת 2015 הגישו הצדדים בקשות שונות בהמשך לפסק הדין המוסכם. המערערת הגישה בקשה להשבת הסכום ששילמה למשיבה לפי סעיף 3 להצעת בית הדין, בנימוק שהמשיבה לא פעלה לפי פסק הדין המוסכם. המשיבה מצדה הגיבה בבקשה לחידוש הערעור בנימוק לפיו בכל מקרה לא תקבל מהמוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד) את מלוא הסכומים להם היא זכאית בית הדין דחה את הבקשות "בשלב זה" מהטעם שהן מוקדמות מידי (החלטת הנשיא י' פליטמן מיום 9.2.2015).

ביום 18.7.2019 הגישה המשיבה בקשה נוספת לחידוש ההליכים בערעור, היא הבקשה שבפנינו, לאחר שמיצתה את ההליכים מול המוסד (להלן – הבקשה לחידוש הליכי הערעור). המערערת ציינה כי הגישה בקשה לפירוק החברה בתיק פר"ק 44241-11-14 וכי אושר לה על ידי המנהלת המיוחדת לבדיקת תביעות עובדים בחברה שבפירוק (להלן – המנהלת המיוחדת) תשלום בגין שכר עבודה ופיצויי פיטורים בסכום של 39,583 ש"ח. ערעור שהוגש לבית המשפט של פירוק נדחה ביום 14.7.2019 לפי המלצת בית המשפט. לבקשה לחידוש הליכי הערעור לא צורפו תצהיר המשיבה או אסמכתאות כלשהן. המערערת התנגדה לבקשה לחידוש הליכי הערעור הן משלא צורפו אסמכתאות והן, מאחר שלגישתה אם אכן ניתן פסק דין של בית המשפט המחוזי הדוחה את ההשגות על קביעות המנהלת המיוחדת לא ניתן לשנותו. המערערת תמהה "היעלה על הדעת לפעול כך לנסות לערער בדרך לא דרך" על החלטת בית המשפט המחוזי וחזרה והעלתה את בקשתה להשבת הסכום של 10,000 ש"ח ששולם לפי פסק הדין המוסכם.

לפי הנחייתנו צרפה המשיבה את המסמכים התומכים בעובדות המפורטות בבקשה לחידוש הליכי ערעור ולצדדים ניתנה האפשרות להתייחס למסמכים אלה. מהמסמכים עולה כי בקשת הפירוק הוגשה ביום 20.11.2014, ביום 17.2.2015 ניתן צו לפירוק החברה (השופטת עירית וינברג-נוטוביץ; פר"ק 44241-11-14) וביום 25.2.2015 הוגשה הוכחת החוב. ביום 10.11.2015 ניתנה החלטת המנהלת המיוחדת לפיה אושר חלק מהתביעה המפורטת בהוכחת החוב בסכום כולל של 39,583 ש"ח. הפער בין הסכומים שנפסקו בבית הדין האזורי לסכומים שאושרו על ידי המנהלת המיוחדת נובע מהתקופה השניה של עשרה חודשים ועשרה ימים שבית הדין האזורי הכיר בה כתקופת עבודה המזכה בשכר חלקי ואילו המנהלת המיוחדת לא הכירה בה כתקופת עבודה (להלן – התקופה שבמחלוקת). המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי במסגרת תיק הפירוק ערעור על החלטת המנהלת המיוחדת. נימוק עיקרי בערעור היה שהמנהלת המיוחדת לא היתה רשאית "להציץ מעבר לפרגוד" ולהתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי. המנהלת המיוחדת טענה, בין היתר, כי בניגוד גמור לעובדות שנמסרו מטעמה של המשיבה, הסתבר כי בתקופה שבמחלוקת עבדה המשיבה במשרה מלאה אצל מעסיק אחר ולא במשרה חלקית כמפורט במידע שהועבר למנהלת המיוחדת. גם כונס הנכסים והמוסד תמכו בדחיית הערעור. בתום הדיון בערעורה של המשיבה בבית המשפט המחוזי נרשם בפרוטוקול מפי באת כוחה כי "שמעתי את עמדת בית המשפט לפיה יש לדחות את הערעור ואני מקבלת את ההצעה". בהתאם, הערעור נדחה והפיקדון שהופקד על ידי המשיבה הועבר למנהלת המיוחדת (להלן – הערעור בתיק הפירוק).

הכרעה בבקשה לחידוש הליכי הערעור

כעולה מהנתונים שפורטו לעיל, המשיבה פעלה בהתאם לפסק הדין המוסכם וביצעה את התחייבויותיה לפיו "כדין ובתום לב" כלשון סעיף 3 להצעת בית הדין: המשיבה הגישה בקשת פירוק בתוך המועד שנקצב בפסק הדין החלקי; בסמוך למתן צו פירוק הוגשה הוכחת חוב מפורטת למוסד; המשיבה פעלה מול המנהלת המיוחדת להשאת הסכומים שישולמו לה; לאחר שלא הגיעה לכדי סיפוקה מהחלטת המנהלת המיוחדת הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי על ההחלטה. העובדה לפיה הסכימה לדחיית הערעור בתום דיון (מפורט וממצה, כעולה מפרוטוקול הדיון) אינה נזקפת לחובתה בנסיבות בהן בית המשפט המחוזי הביע עמדתו לפיה יש לדחות את הערעור. המערערת הוסיפה וטענה להשלכות דחיית הערעור על היקף החיוב כלפי המשיבה. השלכות אלה תיבחנה בדיון בערעור עצמו, אך אין בהן כדי לחסום את חידוש הליכי הערעור.

הנה כי כן, בהתאם לפסק הדין המוסכם זכאית המשיבה לחידוש הליכי הערעור ואין מקום לחייבה בהשבת הסכום ששולם לה על ידי המבקשת.

הערעור

הרקע לתביעה ופסק דינו של בית הדין האזורי

ההסכמות העובדתיות בין בעלי הדין מועטות. עם זאת, אין חולק כי הקשר בין המשיבה לבין החברה, הנגבי והמערערת (להלן ביחד – הנתבעים) נוצר בשלהי שנת 2006 לאחר מכירת תכשירים של החברה לבעלה של המשיבה. באותה עת היה הנגבי הבעלים הרשום של מניות החברה, אשר פעילותה התנהלה מביתה של המערערת.

ביום 25.4.2007 נחתם בין החברה "באמצעות טליה שגב ויוני הנגבי" לבין המשיבה הסכם (להלן – ההסכם), לפיו המערערת והנגבי יצרפו את המשיבה לחברה המוגדרת במבוא להסכם כ"חברה פרטית בבעלותם הרשומה כחוק בישראל" בה מרוכזת "עיקר הפעילות" של השניים וכי "הצדדים מעוניינים לקבוע ולהסדיר את זכויותיהם וחובותיהם בכל הקשור לחברה וכן את היחסים המשפטיים שביניהם, בהתאם לתנאים ולהוראות כמפורט בהסכם זה להלן". בהסכם נכתב כי המשיבה תשקיע סכום של 279,000 ש"ח בתשלומים כמפורט בהסכם כנגד אחוז אחד מהון המניות של החברה. עוד מובהר בהסכם, כי ההון הכללי של המניות "אשר ירשם ברשומות של החברה" יהיה כזה לפיו המערערת תחזיק ב – 51.5% מהון המניות, הנגבי ב – 47.5% מהון המניות והמשיבה באחוז הנותר. ההסכם מוסיף ומפרט כי "בשלב הראשון ירשמו מניות של טליה ובשלב השני תרשם המניה של סילבי. המניות ירשמו ברשם החברות כדין באותו מעמד". בהסכם, הנחזה להיות הסכם "גנרי" של ייסוד חברה או צירוף בעל מניות שנוספו לו סעיפי התאמה ספציפיים, נכתב גם כי "הצדדים מתחייבים להשקיע מזמנם וכישוריהם לתפעולה של החברה ותפעולה הרציף והשוטף וכן לקידום ענייני החברה ועסקיה". נקדים ונציין כי אין חולק שפעילות החברה הסתיימה, הגם שלא ננקטו הליכי פירוק עד לאחר פסק הדין המוסכם, עוד בטרם נרשמו בעלות הדין במרשם רשם החברות כבעלות מניות בחברה.

בכתב התביעה שהגישה המשיבה נגד הנתבעים נטען, כי "בחודש ינואר 2007 החלה התובעת לסייע לחברה" ומחודש יוני 2007 הועסקה בתפקיד של מנהלת כספים ופיתוח עסקי, לאחר שהוסכם בשיחות בינה לבין המערערת כי שכרה יעמוד על 7,000 ש"ח ברוטו. לטענת המשיבה לא שולם לה שכר עבודה בניגוד להסכמות עמה ומחודש נובמבר 2007 החלה לעבוד בעבודה אחרת והמשיכה לעבוד בחברה במשרה חלקית עד לחודש ספטמבר 2008 בו התקיימה שיחה עם המערערת במהלכה נדרשה למסור למערערת את המפתחות למשרדי החברה. המשיבה תבעה שכר עבודה (7,000 ש"ח לחודש בגין חמשת חודשי העבודה הראשונים ומחצית מכך עד לפיטוריה), פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ודמי הבראה.

המערערת הכחישה בכתב ההגנה את עצם היותה של המערערת בעלת מניות בחברה. המערערת טענה כי היא היתה "עובדת מן המניין בלבד" בחברה שבבעלות הנגבי. לטענת המערערת המשיבה היא משקיעה בחברה, אשר פעלה במועדים הרלוונטיים להקמת מפעל לייצור מוצריה, ולא היתה כלל עובדת בחברה ומשכך אף גם לא הגיעה להסכמות כספיות עם המערערת – שלטענתה היתה מחוסרת סמכות בהתנהלות הכספית של החברה – על תשלום שכר. נוכח קו ההגנה בו בחרה המערערת, לא התייחסה המערערת לטענות על תקופת העבודה ונסיבות סיומה.

בית הדין האזורי קיבל את התביעה במלואה, למעט הדרישה לחיוב בפיצויי הלנה. בית הדין קבע כי "שוכנענו כי התובעת שימשה כעובדת בחברה וכי למעשה הכובע השני שלה לא מומש ובא לעולם באופן פיקטיבי רק בכדי לקבל כספים מהתובעת". בהמשך החליט בית הדין האזורי להרים את מסך ההתאגדות החוצץ בין החברה לבין המערערת ולחייב את המערערת, אשר יש לראות בה כבעלת מניות גם אם מניותיה לא נרשמו, בחובות החברה, לנוכח מצגיה של המערערת במשא ומתן לכריתת ההסכם. עוד נקבע כי יש לראות במערערת "מעסיקה ישירה" של המשיבה, מאחר שהמערערת "היא זו שקיבלה את התובעת לעבודתה, היא זו שסיכמה את תנאי ההעסקה של התובעת ניהלה את התובעת, קיבלה את התובעת לעבודתה. הפסיקה את העסקתה והיתה מעורבת בכל תנאי העסקה".

ההליכים המשפטיים הנוספים בין בעלי הדין

ההליך המשפטי בפנינו אינו ההליך היחיד בין בעלי הדין. בסמוך לאחר הגשת התביעה לבית הדין האזורי הגישה המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר נגד הנתבעים לבית משפט השלום בתל אביב יפו (תא"ק 175739-09) להחזר הסכום של 279,000 ש"ח שניתן, כנטען בתביעה, כהלוואה. החברה והנגבי לא התגוננו וניתן נגדם פסק דין. התביעה נגד המערערת נדחתה.

בית משפט השלום (השופט משה סובל) קבע בפסק דינו, כי כפי שניתן להבחין בנקל מלשון ההסכם הסכום ניתן לחברה כ"השקעה" ולא כהלוואה, ודחה את גרסת המשיבה, ש"אינה נתמכת בשום ראיה, מלבד עדותה שלה" כי הובטח לה שהכספים יוחזרו לפי דרישה. טענה נוספת של המשיבה לפיה הכספים הושקעו בעקבות מצגים כוזבים נבחנה על ידי בית המשפט חרף אי פירוטה כנדרש בכתב התביעה ונדחתה לגופה. בין היתר דחה בית משפט השלום את הגרסה העובדתית לפיה המשיבה לא בדקה דבר לפני החתימה על ההסכם, לא רק נוכח הצהרה שונה במבוא להסכם על פנייה לחברה "לאחר התעניינות מעמיקה במשך זמן ארוך" אלא גם נוכח עדותה של המשיבה בחקירתה הנגדית ושורת נסיבות המצביעה על חברה פעילה המקיימת פעילות כלכלית של ממש, בעוד ש" הטענות שהעלתה התובעת, לא פורטו ולא הוכחו, למעט אמירות כלליות שנזרקו לחלל האוויר בלי שנתמכו בכל ראיה ... טענות התובעת בעניין זה נטענו בעלמא ולא הוכחו" (פסקה 30). עוד נדחתה טענה עובדתית לפיה המערערת נטלה מכספי החברה לכיסה ובהתאם גם נדחתה לגופה טענה שלא נטענה בכתב התביעה להרמת מסך (להלן - פסק הדין בבית משפט השלום).

המשיבה ערערה על פסק הדין בבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא ישעיהו שנלר בהסכמת השופטים קובי ורדי וחגי ברנר; ע"א 8769-06-14) אימץ את המסקנות העובדתיות שבפסק הדין בבית משפט השלום ולא מצא להתערב אף בפן המשפטי. בית המשפט המחוזי אף הוסיף כי "מתדפיס רשם החברות - שצורף על ידי המערערת עצמה, ובניגוד לנטען על ידיה בעניין זה - עולה במפורש כי המשיבה [המערערת כאן – ר.פ.] כלל אינה בעלת מניות בחברה (והיא אף אינה רשומה כבעלת תפקיד סטטוטורי בה). בנסיבות אלה לא ניתן לבצע "הרמת מסך" כלל - כשלפי הוראת סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, הליך זה מתייחס לבעל מניה בחברה בלבד (!)". ערעור המשיבה נדחה אפוא והיא חויבה לשאת בהוצאות המערערת בסכום של 20,000 ₪ (להלן – פסק הדין בבית המשפט המחוזי).

טענות הצדדים בערעור

בעלי הדין חזרו בערעור על טענותיהם בבית הדין האזורי והתייחסו לנימוקי פסק דינו של בית הדין האזורי. המערערת טענה לאי קיומם של יחסי עבודה עם המשיבה ולכך ששירותי המשיבה, המועטים, ניתנו בכשירותה כבעלת מניות. המערערת אף חזרה על טענתה לפיה היא עצמה אינה בעלת מניות אלא עובדת מהשורה בחברה. כמו כן נטען כי לא היה מקום כי בית הדין האזורי יקבע מיוזמתו כי המערערת היתה מעסיקה ישירה וכי יש להרים את מסך ההתאגדות והמערערת אף הוסיפה וטענה כי גם לגוף העניין לא התקיימו התנאים לקביעות אלה ולחיובה האישי.

המשיבה טענה כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו וכי אין פסול בקביעות על הרמת מסך והטלת אחריות אישית מבלי שהטענות הועלו בכתב התביעה. לעניין היקף הפירוט בכתב תביעה בעילת הרמת מסך הפנתה המערערת לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8845/12 רום נ' זאבי (25.11.2014); להלן – עניין רום) והוסיפה וטענה כי סוגית הרמת המסך עמדה בחזית הדיון. לגישת המשיבה, לא היתה מניעה כי בית הדין האזורי יחליט כי המערערת היא "מעסיקה ישירה", כהגדרתה בפסק דינו של בית הדין האזורי, של המשיבה, אף אם הטענה לא עלתה בשלב כלשהו של ההליך המשפטי לרבות סיכומי המשיבה.

בדיון המשלים בפנינו, לא הרחיבו הצדדים בסוגיות הנובעות מפסקי הדין שניתנו בהליכים הנוספים ובהשלכותיהם על הערעור. המערערת הסתפקה בטענה, שהובאה לעיל, לפיה לא יעלה על הדעת שבית הדין יפסוק באופן שונה מהחלטת המנהלת המיוחדת שהערעור עליה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בפסק הדין בתיק הפירוק ובטענה שיש לדחות את הקביעה בדבר הרמת מסך כפי שנדחתה בפסק הדין של בית משפט השלום שאושר על ידי בית המשפט המחוזי.

המשיבה גרסה כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי "שגוי בצורה מובהקת וצריך להתעלם ממנו". בין היתר נטען כי אמות המידה להרמת מסך בבתי הדין לעבודה שונות מאלה שבמערכת הכללית ולכן אין להקיש מפסקי הדין שדחו את הטענה להרמת מסך בנסיבות העניין. עוד נטען, כי המנהלת המיוחדת לא היתה רשאית להציץ מעבר לפרגוד ולכן אין להתערב בהיקף החיוב בפסק דינו של בית הדין האזורי.

הכרעה

תמצית ההכרעה

לאחר שבחנו את טענות הצדדים בכתב ובעל פה ואת כלל חומר התיק, הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל מאחר שלא היה מקום, בנסיבות העניין, להרים את מסך ההתאגדות החוצץ בין החברה לבין המערערת או לקבוע כי יש לראות במערערת "מעסיקה ישירה" של המשיבה.

נוכח מסקנתנו דלעיל, איננו נדרשים לסוגיות המשפטיות שאינן פשוטות על פני הדברים ושלא זכו לליבון המתבקש בטיעוני הצדדים, הנובעות מהיחס שבין ההליך שבפנינו להליכים הנוספים שנדונו והוכרעו בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי בגדרם נדחו הערעור בתיק הפירוק והערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. לפיכך, נניח לצורך הדיון כי כחודש לאחר ההתקשרות בהסכם ההשקעה והקדשת הזמן המתחייבת מההסכם "לתפעולה של החברה ולתפעולה הרציף והשוטף, וכן לקידום ענייני החברה ועסקיה", נערכה התקשרות נוספת ונפרדת, בעל פה, לעבוד בחברה בתמורה לשכר בסכום של 7,000 ש"ח בערכי ברוטו, שלא שולם במשך למעלה משנה, אשר הסתיימה בפיטורי המשיבה בחודש ספטמבר 2009. עוד נניח, לנוכח מסקנתנו להלן כי לא היה מקום להטיל חבות אישית על המערערת אף בהתאם לקביעות העובדתיות שבפסק דינו של בית הדין האזורי, כי בניגוד לקביעה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי יש לראות במערערת בעלת מניות בחברה חרף השאלות המתעוררות בסוגיות אלה שאיננו נדרשים להן בנסיבות העניין, וכי המערערת היא שסיכמה את תנאי העסקת המשיבה והיא שהורתה לה להשיב את מפתחות החברה ובכך הביאה לפיטוריה.

הרמת מסך

לא מצאנו לנכון להתערב בקביעת בית הדין האזורי לפיה בנסיבות ההליך ניתן היה לדון בטענה להרמת מסך, חרף העובדה שכתב התביעה לא היפנה להוראת סעיף 6 לחוק החברות [נוסח חדש], התשנ"ט-1999 (להלן – חוק החברות) והמונח "הרמת מסך" לא הוזכר בכתב התביעה. המשיבה הפנתה לחוות דעתו של השופט נ' הנדל בעניין רום בה נדונה האבחנה בין עובדות וסעדים אותם יש הכרח לפרט בכתב התביעה לבין עילה אותה אין הכרח לפרט. לגישת השופט הנדל "תובע שמבסס את תביעתו ... על עקרונות של הרמת מסך, נדרש לציין ולפרט את העובדות שמצדיקות לשיטתו הרמת מסך" (פסקה 6). השופט י' עמית קבע בעניין רום כי "כשלעצמי, אני סבור כי רצוי שבעל דין יבהיר בכתב טענותיו כי בדעתו לטעון ל'הרמת מסך'" (פסקה 4). בעניין רום נפסק כי הפירוט בכתב התביעה לא היה מספק ולא היה מקום לחייב את הנתבע שם מכוח הרמת מסך. לעומת זאת, דומה שבענייננו לא היה ספק למערערת כי נטען להרמת מסך כלפיה, גם אם בכתב התביעה הטענה לא צוינה במילים אלה ממש, ולא בכדי היא התמודדה עם הטענה בהרחבה רבה כבר בכתב ההגנה (סעיפים 11, 13 – 16).

בית הדין האזורי נימק את החלטתו להרמת המסך, כך:

"מכל האמור לעיל שוכנענו כי הנתבעת שהיתה בעלת מניות בחברה ועמדה מאחורי החברה וחתמה על הסכמים בשם החברה ידעה כי מצבה הכספי של החברה ושלה לא יאפשר לשלם לתובעת שכר וזכויות סוציאליות ולמרות האמור בחוסר תום לב לא מסרה מידע זה לתובעת, עובר להעברתה לחברה כספים בכימות גבוה. חמור מכך שוכנענו כי הנתבעת הציגה באופן אישי לתובעת מצג שווא בכל הנוגע למצבה הכספי והעתידי של החברה וגרמה לתובעת להעביר כספים לחברה בשל כך, זאת בחוסר תום לב תחת הסתתרות האישיות המשפטית של החברה באופן שגרם עוול לתובעת ואבדן כספי רב" [ההדגשות הוספו – ר.פ].

נקל להיווכח, כי העילה העיקרית להרמת מסך היא "מצג שווא" בכל הקשור לכספים שהועברו לחברה מכוח הסכם השקעה. כפי שהקפידה המשיבה לטעון, ואנו הנחנו כמפורט לעיל את נכונות הטענה לצורך הדיון, היו שתי התקשרויות שונות בין המשיבה לבין החברה. האחת, התקשרות להשקעת כספים בחברה. השניה, התקשרות לקיומם של יחסי עבודה. הטענות באשר להשקעת הכספים, עמדו בבסיס ההליך בבית משפט השלום ואין בינן לבין שכירת שירותי המשיבה כעובדת דבר וחצי דבר.

לא ניתן היה לבסס אפוא את הרמת המסך בגין זכויות המשיבה כ"עובדת" על טענות שעניינן הסכם מסחרי ועל התנהלות המערערת בכשירותה כבעלת מניות הפועלת לגיוס משקיעים (המשיבה) לחברה, ואף קיים ספק אם עילת תביעה באשר להטעיה בנוגע למצבה של החברה, הנחזית להיות עילה נזיקית (ראו את תמצית טענות המשיבה, כפי שפורטו בסעיפים 12 ו – 13 לפסק דינו של האזורי), באה בגדרי הסמכות העניינית של בתי הדין לעבודה (השוו: בר"ע (ארצי) 49125-06-18 אוסלרנה – מלכה. פסקה 22 (4.10.2018)).

יצוין, כי בית הדין האזורי נדרש, אף על פי שלא עלה בידנו לאתר החלטה הדנה באפשרות לעשות כן, גם לחקירות הצדדים בבית משפט השלום (בחלק זה של פסק הדין, ראו: סעיפים 75 – 76 לפסק הדין) על מנת לבסס את קביעותיו על התנהלות המערערת. משכך, נציין כי בית משפט השלום דחה את הטענה לתרמית ולמצגי שווא, לגופה, לאחר דיון מפורט, תוך שהוא מתייחס לטענה כטענה נזיקית מובהקת שהועלתה בעלמא, כמפורט בפסק דיננו לעיל, וכי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אושרו הן הממצאים העובדתיים והן הקביעות המשפטיות שהובילו לדחיית טענת התרמית ומצגי השווא. כפועל יוצא מכך אף נדחתה הטענה להרמת מסך בפסק הדין בבית משפט השלום משלא נמצא כי המשיבה הוטעתה.

עוד התייחס בית הדין האזורי לעובדה לפיה המערערת ידעה כי לא יעלה בידי החברה לשלם למשיבה שכר ותנאים נלווים. איננו סבורים כי הקביעה, גם אם היא נכונה (בית משפט השלום הגיעה למסקנה שונה), מהווה בנסיבות העניין עילה להרמת מסך. המשיבה, רואת חשבון בהשכלתה המקצועית, אינה עובדת מן המניין בחברה, אלא מי שלפי עדותה החלה לסייע לחברה כבר בחודש ינואר 2007 (סעיף 6 לתצהירה), ארבעה חודשים לפני חתימת ההסכם וחמישה חודשים לפני העסקתה, השקיעה כספים בחברה, שבאותו שלב כעולה מהעדויות עמדה בפני השקעת כספים והקמת מפעל, ומונתה לכהן כמנהלת כספים ומנהלת פיתוח עסקי בחברה. מצבה של החברה היה נהיר לה לפי עדותה - שבית הדין האזורי נתן בה אמון - לפיה מידי יום עבודה "הייתי עוברת על דף הבנק שהייתי מקבלת להוצאות, לגבי ניהול החשבון של החברה, הייתי מתחילה עם השאלות מאיפה ההוצאות, החשבוניות והשיקים ..." (ראו: סעיף 32 בפסק הדין). חזקה על המשיבה לפיכך כי המשיכה בעבודתה לא לצורך קבלת השכר של 7,000 ש"ח ברוטו לחודש (ומחצית לכך כעבור חמישה חודשים) בבוא היום, אלא מתוך מודעות והבנה של המצב הנוכחי וציפייה או תקווה להצלחה העסקית העתידית לה תהיה שותפה.

בין כך ובין כך, "אין די בכישלונה העסקי של חברה כדי להביא להרמת מסך ההתאגדות בינה לבין בעלי מניותיה וכי לא בכל מקרה העסקת עובד על ידי חברה שנקלעה לקשיים, ובדיעבד לא עמדה בהתחייבויותיה, תביא להרמת מסך ההתאגדות, וכל מקרה יבחן לגופו" (ע"ע (ארצי) 32995-02-16 פלוני – אלמוני. פסקה 17 והאסמכתאות שם (14.9.2017)). בהתחשב במעמדה המיוחד של המשיבה בחברה כמפורט לעיל ובמכלול הנסיבות, לא מצאנו כי המקרה שבפנינו מצדיק סטייה מהכלל לפיו "נקודת המוצא היא שיש ליתן תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד" (ע"ע (ארצי) 26295-01-16 Tekel – ר.ח. חיים מיארה שווק בשר ודגים (1998) בע"מ . פסקה 26 (25.12.2017)) ואיננו סבורים כי המקרה שבפנינו מצדיק לעשות שימוש ב"תרופה [ה]קיצונית" (בר"ע (ארצי) 52353-08-16 א.ב טוקו שף בע"מ – NEGOUSE. פסקה 16 (13.11.2016) שמקנה סעיף 6 לחוק החברות ולהרים את מסך ההתאגדות.

המערערת כ"מעסיקה ישירה"

הטענה לפיה המערערת היא "מעסיקה ישירה", כך שיש לסווגה כ"מעסיקה במשותף" עם החברה, לא הועלתה כלל על ידי המשיבה בבית הדין האזורי ולא עמדה בחזית הדיון. בעניין רום, עליו נסמכה המשיבה באשר לטענתה להרמת מסך, נפסק בהקשר דומה:

"עם כל ההבנה לרצונו של בית המשפט המחוזי להגיע לתוצאה צודקת, הרי לא ניתן לוותר על צדק דיוני. פסק דינו של בית המשפט המחוזי סטה סטייה ניכרת מטענות הצדדים, לרבות טענותיו של התובע. לדעתי, פער זה בין פסק הדין לבין טענות הצדדים יוצר קושי של ממש. ויודגש: אין מדובר במכשול פרוצדוראלי שולי, אלא במכשול מהותי. כפי שהוסבר, הכללים הדיוניים אינם תוצאה של שרירות-לב. הם משקפים איזון ראוי בין האינטרסים הרבים המונחים על כפות המאזניים של ההליך האזרחי. האיזון הנדרש איננו מאפשר, לטעמי, להותיר על כנו את פסק הדין של בית המשפט המחוזי".
(פסקה 6 לחוות דעת השופט הנדל).

הגם שדי בהעלאת הסוגיה, המחייבת תשתית עובדתית, מיוזמת בית הדין האזורי, מבלי שהצדדים טענו לה, כדי לבטל את קביעתו לפיה המערערת היא "מעסיקה ישירה", מצאנו לנכון להוסיף ולציין כי אין בידנו לקבל את נימוקיו לקביעה.

כפי שפורט לעיל, נומקה הקביעה בעובדות לפיהן המערערת "היא זו שקיבלה את התובעת לעבודתה, היא זו שסיכמה את תנאי ההעסקה של התובעת ניהלה את התובעת, קיבלה את התובעת לעבודתה. הפסיקה את העסקתה והיתה מעורבת בכל תנאי העסקה". בעובדות אלה אין כל רבותא. תאגידים נדרשים לבני אדם, על מנת לפעול, שהרי "חברה בע"מ איננה יכולה 'לדבר' עם אחרים, אלא באמצעות 'אורגנים אנושיים'" (דב"ע (ארצי) מא/ 3-145 חברת מ.ח.צ. טויס בע"מ נ' אסתר נתן, פסקה 2ד(3). (27.3.1983); השוו: ע"ע (ארצי) 1367/01 בישרי – ש.י.ק. שווק ייצוג וקידום מכירות בע"מ. פסקה 8 (2.2.2004)) ולכן "הנחת המוצא היא כי נושא משרה בחברה הבא בדברים עם צד לחוזה עושה זאת מתוקף התפקיד שבו הוא נושא, קרי: בשם החברה ועבורה" (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א. בע"מ נ' שמואל שמעון. פסקה 1 לחוות דעת השופט ע' פוגלמן (22.1.2015)).

בחברות המצויות בבעלות של אדם יחיד, או בשליטתו הדומיננטית, בעל השליטה הוא המגייס את העובדים, קובע את תנאי העסקתם ומי שעשוי לעמוד אחר סיום ההעסקה, באותו האופן ממש כפי שהוא עומד מאחורי כל ההתנהלות העסקית של החברה. גם כאשר קיימים מספר בעלי שליטה, לא מן הנמנע כי אחד מהם הוא העומד מול העובדים. משמעות קביעתו של בית הדין האזורי, שלא ניתן לקבלה באשר היא עומדת בניגוד גמור לרציונל הבסיסי של דיני החברות ה"מבוססים על עקרונות האישיות המשפטית הנפרדת והאחריות המוגבלת ויתרונם המובהק הוא הרחקת בעלי המניות מהתמודדות ישירה עם נושי החברה" (הדרה בר מור "הרמת מסך בבתי הדין לעבודה" ספר יוסף גרוס מחקרים בדיני חברות ומשפט עסקי) 343 (2015)), היא כי הלכה ולמעשה אין כל משמעות לאישיות המשפטית הנפרדת של חברות מעטים ובעלי השליטה בהן יחויבו בכל תביעה של עובד (או כל מתקשר אחר) ביחד ולחוד עם החברה. לפיכך, במסגרת בחינת הסממנים לזיהויו של האדם כלפיו מועלות טענות העובד כמעסיק (להלן – הגורם הדומיננטי), יש לבחון אם הגורם הדומיננטי פעל כאורגן של החברה או שמא פעל באופן עצמאי או שמא במשולב. ככל שפעל באופן עצמאי ושלא כבעל מניות או מנהל ניתן לבחון את היותו מעסיקו של העובד, בין בנפרד ובין במשותף עם החברה (עד"מ (ארצי) 33/09 כהן – משיח. פסקה 9 (12.5.2010)). כמובן, שאין במסקנה כי לא התקיימו יחסי עבודה ישירים עם הגורם הדומיננטי כדי לגרוע מזכותו של העובד לטעון במקרים המתאימים להטלת אחריות על הגורם הדומיננטי באמצעות אחד הכלים שמקנה הדין (הרמת מסך, אחריות אישית מכוח עילה נזיקית או אחרת) ולבררה בערכאה המתאימה.

סוף דבר - דין הערעור להתקבל ופסק דינו של בית הדין האזורי מבוטל. המשיבה תישא בהוצאות המערערת ובשכר טרחת עורך דינה בשתי הערכאות בסכום (כולל) של 20,000 ש"ח אשר ישולם בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, כ"ב ניסן תש"פ (16 אפריל 2020) בהעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד

רועי פוליאק,
שופט

חני אופק גנדלר, שופטת

גברת שרה זילברשטיין-היפש,
נציגת ציבור (עובדים)

מר עצמון ליפשיץ,
נציג ציבור (מעסיקים)