הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 51595-04-17

ניתנה ביום 08 יוני 2017

  1. איל מקיאג' קוסמטיקה (2013) בע"מ
  2. אורן הולצמן המבקשים

ימית ציפור המשיבה

בשם המבקשים: עו"ד מיטל דקל
בשם המשיבה: עו"ד שיר-אל נקדימון

החלטה

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת רוית צדיק ונציגת הציבור גב' שרה חורש; סע"ש 14082-08-14) מיום 16.3.17.
בפסק הדין מושא הבקשה נדונה תביעתה של המשיבה כנגד המבקשת 1, חברה העוסקת בתחום האיפור המקצועי וכנגד המבקש 2, הבעלים ומנכ"ל המבקשת. בתביעתה, טענה המשיבה כי היא הופלתה בקבלתה לעבודה, וכי לא התקבלה לעבודה במבקשת (לתפקיד של הקמה וניהול מוקד טלמרקטינג) בשל הריונה, בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 (להלן - חוק השוויון).
בית הדין האזורי קיבל את התביעה כנגד המבקשת בחלקה, ודחה את התביעה כנגד המבקש. בית הדין קבע כי המשיבה הוכיחה שהתקיימו בה הכישורים הנדרשים לתפקיד, הן מבחינה סובייקטיבית והתרשמותם של נציגי המבקשת בזמן אמת, והן מבחינה אובייקטיבית, כך שהנטל הועבר אל כתפי המבקשת להוכיח כי אי קבלתה לעבודה לא נבע מאפליה פסולה. בית הדין שוכנע כי המשא ומתן בין הצדדים הגיע לשלב מתקדם ביותר והמבקשת כבר קיבלה החלטה עקרונית בדבר התאמת המשיבה לתפקיד, אם כי טרם נכרת הסכם בקשר לכך (בהתחשב בכך שטרם סוכמו תנאי השכר והתנאים הנלווים, ועל אף קיומה של גמירות דעת). בית הדין הוסיף וקבע כי טענת המבקשת לפיה המשרה כללה דרישת סף של זמינות לעבודה רציפה במשך שנה הועלתה לראשונה רק בדיעבד, לאחר שהחליטה על ביטול מועמדות המשיבה לתפקיד.
בית הדין הוסיף וקבע כי המבקשת לא הוכיחה שמתקיים החריג שבסעיף 2( ג) לחוק השוויון. בהקשר זה טענה המבקשת כי מוקד הטלמרקטינג שהמשיבה אמורה הייתה לנהל אמור היה להיפתח בסמיכות ליציאתה לחופשת לידה, ולכן היעדרותה הצפויה בתקופה זו (כתוצאה מחופשת הלידה) לא אפשרה את קבלתה לעבודה. עוד טענה כי בתקופת הריונה לא תוכל המשיבה לעבוד שעות נוספות הגם שאלו נדרשות לצורך ביצוע התפקיד. בית הדין דחה טענות אלו בהיבט העובדתי, וקבע בין היתר כי המוקד אמור היה להיפתח כשלושה חודשים טרם יציאתה המתוכננת של המשיבה לחופשת לידה; כי המשיבה הביעה נכונות לעבוד בשעות נוספות; וכי המשרה שהוצעה למשיבה הייתה משרה לטווח ארוך. בית הדין נתן אמון בגרסתה העובדתית של המשיבה, ואף הדגיש כי לא מצא בהתנהלותה משום חוסר תום לב כטענת המבקשת. בהתחשב בכלל הנסיבות, נפסקו לזכות המשיבה פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 70,000 ₪, והוצאות בסך של 15,000 ₪. התביעה האישית כנגד המבקש נדחתה כאמור, וכך גם רכיבי התביעה הנוספים.
המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישו את הבקשה שלפני לעיכוב ביצועו. המבקשים טוענים כי סיכויי הערעור גבוהים. לטענתם, התוצאה אליה הגיע בית הדין כאילו החברה מפלה נשים, מכל סיבה שהיא, הינה תוצאה אקוטית ושגויה עבורה, שאיננה משקפת את המציאות, בה קהל לקוחותיה של החברה ומצבת עובדיה מורכב רובו מנשים, שהן בסיס קיומה, וכאשר עניין הריון ולידה הם ענין שבשגרת העבודה; פרשנות המצב העובדתי היתה מוטעית, והובילה לתוצאה אבסורדית בה מעסיק המראיין מספר מועמדים לתפקיד ויקלע לסיטואציה בה אחת המועמדות תודיע על הריונה במהלך הליכי המיונים, לא תיוותר לו הברירה אלא לקבלה לתפקיד על מנת שלא ייחשב " מפלה", בעוד שזכויותיהם של המועמדים האחרים ירמסו, כמו גם זכויות הקניין וחופש ההתקשרות של המעסיק; מהות הגדרת התפקיד אליו התראיינה המשיבה בהכרח מצריכה את זמינותה הרציפה לעבודה לצורך ביצועו של התפקיד, ולכן ההכרעה לפיה על מעסיק לגייס מועמד, כאשר ברור מראש ש לא יעלה בידו למלא את התפקיד נאמנה בשל היעדרותו הצפויה, ובד בבד לגייס כבר מחליף לאותו מועמד, איננה סבירה. לטענתם, מדובר באיזון שיש לערוך בין זכויותיו של מעסיק פוטנציאלי בכל הקשור לניהול עסקיו לבחור את מי להעסיק, שיקולים כלכליים ומקצועיים, אל מול הזכות לשוויון.
לעניין מאזן הנוחות נטען, בין היתר, כי יש להתייחס לנזקים שעשויים להיגרם למבקשים, ובכלל זה לשמה הטוב של המבקשת, ולמוניטין שצברה במרוצת השנים בעמל רב. עוד נטען כי סכום הפיצוי שנפסק לטובת המשיבה הינו סכום לא מבוטל (70,000 ₪), ומטבע הדברים קיים חשש שהמשיבה בהיותה אדם פרטי לא תוכל להשיב סכום זה ככל שיתקבל הערעור. מנגד, לא ייגרם כל נזק למשיבה באם יעוכב ביצועו של פסק הדין, בין היתר לאור אופיו של הפיצוי שנפסק לטובתה, כאשר אין מדובר ברכיב אובדן ההשתכרות או תשלום זכויות סוציאליות, אשר נדחו כולם על ידי בית הדין האזורי.
המשיבה טוענת כי יש לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. עוד נטען כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר. כן צוין כי ביצוע פסק הדין חשוב ביותר על מנת להכווין התנהגות מעסיקים ולמנוע הישנות של מקרים דומים בעתיד, בעיקר בשל העובדה שהמבקשים מעסיקים נשים לרוב, כפי שנטען בבקשתם. לגופם של דברים נטען כי סיכויי הערעור קלושים, שכן קביעת בית הדין כי המשיבה לא התקבלה לעבודה עקב הפלייה מחמת הריונה מעוגנת היטב בראיות שהיו לפני בית הדין ומיישמת נכונה את הפסיקה; בית הדין שלל את גרסת המבקשת וקבע כי החלטתה שלא לקבל את המשיבה לעבודה חורגת מהפררוגטיבה הניהולית של המעסיק, וכי ה"חופש שלא להעסיק" נסוג מפני עיקרון השוויון; הפיצוי בגין הפליה אינו סכום גבוה ותואם את הסכומים הנפסקים בבתי הדין לעבודה, ולכן סיכויי הערעור בעניין זה נמוכים, ואין כל הצדקה לעכב את תשלומו.
בכל הנוגע למאזן הנוחות נטען כי המבקשים כלל לא טענו שביצוע פסק הדין באופן מיידי יגרום להם נזק בלתי הפיך ככל שערעורם יתקבל, והסתפקו בטענה כוללנית לפיה עצם תשלום פסק הדין יגרום נזק לשמה הטוב של המבקשת. בכל מקרה, הטענה לפגיעה בשמה הטוב של המבקשת אינה רלוונטית ואינה יכולה להוות בסיס משפטי לבקשה לעיכוב ביצוע. עוד נטען כי למבקשת לא ייגרם כל נזק בתשלום הסכום הפסוק באופן מיידי, שכן מדובר בחברה איתנה ויציבה. מנגד, המשיבה ספגה הפסדי השתכרות כתוצאה מהתנהגותה המפלה של המבקשת, וכן סבלה מעוגמת נפש. עוד מציינת המשיבה כי היא בעלת אמצעים כלכליים, משתכרת סך של כ- 17,500 ש"ח ברוטו לחודש, וזכאית לבונוסים שנתיים בסך של כ- 20,000 ₪ ברוטו לשנה, וכן בעלה עובד כשוטר ומשתכר שכר חודשי בסך של כ- 16,700 ₪, ובבעלותם דירה. עובדות אלה, כך לטענת המשיבה, משמיטות את חששם של המבקשים שלא יוכלו להיפרע ממנה ככל שישלמו את הסכום הפסוק ולאחר מכן יתקבל ערעורם. .
בתשובה לתגובת המשיבה חוזרים המבקשים על האמור בבקשתם ומדגישים כי סיכויי הערעור גבוהים בהתחשב בסוגיה אקוטית עבורם בפרט, ועבור כלל ציבור המעסיקים בכלל. באשר למאזן הנוחות נטען כי אין מדובר אך ורק בבחינה הכספית, אלא גם יש להתחשב בנזקים אשר עלולים להיגרם למבקשת ובכלל זה פגיעה בשמה הטוב ולמוניטין שלה. עוד צוין לעניין מצבה הכלכלי של המשיבה כי היא הציגה רק את הכנסותיה ולא את הוצאותיה.
כידוע, נקודת המוצא היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצוע מותנה, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור להתקבל טובים ( ע"ע ( ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ - מוחמט סווחטורק, מיום 14.6.12; ע"ע ( ארצי) 44633-10-12 דימיטרי סביניך - צוות 3 בע"מ, מיום 8.4.13 ). אשר ליחס שבין השיקול הנוגע לסיכויי הערעור לבין השיקול שעניינו מאזן הנוחות, נקבע כי " קיימים יחסי גומלין, במובן זה שככל שסיכויי הערעור הינם גבוהים, כך ניתן יהיה למעט בשיקולי מאזן הנוחות, ולהיפך" (עע"מ 6438/10 ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ נ' וייס, מיום 22.9.10).
לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה, וזאת מן הטעמים הבאים:
אשר למאזן הנוחות - כפי שעולה מהפירוט לעיל, המבקשים לא הוכיחו קושי ממשי להיפרע מהמשיבה ככל ש הערעור יתקבל. בנסיבות העניין ובהתחשב בגובה הסכום שנפסק, אין די בטענה כוללנית לפיה מדובר בסכום גדול שיקשה על אדם פרטי להשיבו. קל וחומר, כאשר המשיבה תמכה את תשובתה בתצהיר, בו פירטה את הכנסותיה ונכסיה, והבהירה כי תוכל להשיב את הסכום הפסוק ככל שתידרש לכך בתום ההליכים בערעור. אשר לנזקים הנוספים, התדמיתיים, שהמבקשת טענה להם - אלו נטענו באופן כוללני, לא גובו בתצהיר ולא שוכנעתי כי יש בהם כדי להצדיק עיכוב ביצוע (וממילא הנזקים התדמיתיים, ככל שקיימים, נובעים מעצם פסיקתו של בית הדין האזורי ולא מעצם התשלום או אי התשלום באופן מיידי למשיבה) .
אשר לסיכויי הערעור - על פני הדברים, פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס על יישום ההלכה הפסוקה בהתחשב בממצאיו העובדתיים אשר נקבעו בהסתמך על התרשמותו מהראיות שהוצגו בפניו. בית הדין קבע כי המבקשת הייתה על סף קבלתה של המשיבה לעבודה וכי הסיבה בגינה לא הושלמה ההתקשרות עמה היא הודעת המשיבה על היותה בהיריון. בית הדין שוכנע כי המשרה אליה מיועדת הייתה המשיבה הייתה משרה לטווח ארוך, וכי היעדרותה הצפויה בגין חופשת הלידה לא הייתה במועד קריטי לפתיחת המוקד. בהתחשב בכך, קבע כי אי קבלתה של המשיבה לעבודה בשל חופשת הלידה הצפויה - הינה אפליה אסורה. כפועל יוצא מקביעה זו נפסק לזכות המשיבה פיצוי המצוי בשיקול דעת הערכאה הדיונית, ואשר לכאורה אינו חורג משיעורי הפיצוי הנפסקים במקרים מעין אלו.
בהתחשב בכך; מבלי לקבוע מסמרות; ובהתחשב גם בקביעות בעניין מאזן הנוחות כמפורט לעיל - לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור גבוהים באופן המצדיק בפני עצמו עיכוב ביצוע.
סוף דבר – הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בגין הבקשה בסך של 2,500 ₪, לתשלום תוך 30 יום מהיום.

ניתנה היום, י"ד י"ד סיוון תשע"ז (08 יוני 2017) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .