הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 51279-03-19

ניתן ביום 10 ספטמבר 2021

שלום בן חמו
המערער
-

.1 עיריית בת ים
.2 דוד תמיר

המשיבים

בפני: השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט אילן סופר
נציגת ציבור (עובדים) גב' רחל בנזימן, נציג ציבור (מעסיקים) מר דן בן חיים

בשם המערער: עו''ד סיגל פעיל, עו''ד יפעת תבור
בשם המשיבים: עו"ד עודד שטרוזמן

פסק דין

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב ( השופטת הבכירה עידית איצקוביץ ונציג הציבור מר זהר זלמן אקשטיין; סע"ש 25653-05-14), במסגרתו התקבלה בחלקה תביעתו של המערער כנגד המשיבים. התביעה הציפה מערכת יחסים עכורה הנמשכת מזה זמן רב בין המערער לבין המשיב 2 שהוא הממונה הישיר עליו, והטענות העיקריות שהועלו במסגרתה נוגעות להתנכלות והתעמרות, כמו גם הוצאת דיבה בניגוד לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע).

הרקע העובדתי
המערער, מר שלום בן חמו, מועסק באגף החופים של המשיבה 1 – עיריית בת ים ( להלן: העירייה) – החל משנת 1984, ובאופן רצוף החל מקיץ 1991. בחודש אוקטובר 1992 קיבל הסמכה כמציל ( נספח י"ט לתצהירי העירייה), והחל מחודש נובמבר 1995 או בסמוך לכך מעמדו הוא של עובד קבוע. המערער מועסק לאורך השנים כמציל ( ומשלב מסוים גם כאחראי תחנת הצלה), ומוגדר כמציל ותיק על פי ההסכמים הקיבוציים העוסקים בתנאי עבודתם של מצילים ברשויות המקומיות.

המשיב 2, מר דוד תמיר ( להלן: תמיר), הוא המציל הראשי בעירייה מאז שנת 1998 ומנהל אגף החופים מאז שנת 2011; ככזה משמש הוא כמנהלו הישיר של המערער. ב"כובע" נוסף מכהן תמיר כחבר בוועד עובדי העירייה מזה שנים רבות, וכחבר בוועד הארצי של המצילים ( כיום גם כסגן יו"ר ועד המצילים הארצי). המערער טוען כי כובעו הכפול של תמיר יוצר ניגוד עניינים שפוגע בזכות הייצוג שלו מול העירייה, שכן מרגע שחל קרע בינו לבין הממונה עליו הוא מפסיד בהכרח גם את הייצוג הארגוני המגיע לו. לטענתו, תמיר דואג – הן כמנהל והן כחבר ועד – רק לאותם מצילים מקורבים לו הנמנים על " אנשי שלומו", בעוד שהוא עצמו כמו גם מצילים נוספים שאינם תומכים בעמדתו ודעותיו של תמיר, ממודרים ונותרים ללא מענה הן ברמת ההנהלה והן ברמת ועד העובדים.

במהלך שנת 2004 גילה המערער, לטענתו, כי קיימת אי התאמה בין שנות הוותק הרשומות בתלושי השכר שלו לבין שנות עבודתו בעירייה בפועל. המחלוקת נובעת מכך שבשנים 1984 ו-1985 עבד המערער חודשיים בלבד בכל אחת מעונות הרחצה ( כך לפי סעיף 99 לתצהירו), כאשר ההסכם הקיבוצי הרלוונטי קובע ( כך נטען, אם כי לא הוצג בפנינו) שכל שתי עונות רחצה מלאות נחשבות כשנת ותק אחת. בשנת 1986 עבד המערער ארבעה חודשים; בשנת 1987 לא עבד כלל בשל סיבות אישיות; בשנת 1988 חזר לעבוד ועונה זו הוכרה כבקשתו כחצי שנת ותק לצרכי שכר; בשנים 1989-1990 לא עבד כלל ( כפי שאישר בסעיף 103 לתצהירו; בחקירתו ציין כי ריצה עונש מאסר בשנים אלה); והחל מיום 24.5.91 או בסמוך לכך חזר לעבודה רציפה בעירייה ( אם כי בשנים הראשונות, טרם קבלת הקביעות, עבד ככל הנראה במשך חודשי הקיץ בלבד, ולטענת העירייה לא תמיד משך כל העונה, ולכן סך הכול הוכרו לו שלוש שנות ותק בגין תקופת עבודתו שטרם קבלת הקביעות).

המערער פנה מספר רב של פעמים לאורך השנים לסמנכ"ל משאבי אנוש בעירייה מר אהרון סוחמי בדרישה לתקן את ותקו אך סורב ( מכתבו הראשון למר סוחמי בקשר לכך נשלח כבר ביום 4.8.04). לטענת העירייה, הוותק נרשם בהתאם להוראות ההסכמים הקיבוציים ומשכך לא נדרש כל תיקון ( מלבד הוספת שנת 1988 לצורך ותק בשכר, שנעשתה לשיטתה לפנים משורת הדין).

בשנת 2008 פרסמה העירייה מכרז לתפקיד מנהל תחנת הצלה ( להלן: המכרז). המערער טען כי במכרז נקבעו תנאי סף בלתי סבירים ובהם דרישה להשכלה של 12 שנות לימוד וכושר ביטוי בעל פה ובכתב, שנקבעו מתוך שיקולים זרים כחלק מהתנכלות תמיר כלפיו ועל מנת למנוע את קידומו. זאת, על אף שהיה המציל הוותיק ביותר אותה עת שטרם קודם, ובהתאם הבטיח לו מר סוחמי כי הוא " הבא בתור" לצורך מינוי כמנהל תחנה. כתוצאה מתנאי המכרז המערער כלל לא ניגש אליו; עובד עם ותק נמוך יותר מונה לתפקיד; והמערער נותר ללא קידום בתפקיד ובדרגה עד היום, ומזה שנים רבות.

בשנת 2013 התגלעה מחלוקת בין הצדדים נוכח הפניית המערער לרופא תעסוקתי, ודרישת העירייה ממנו לחתום על טפסי ויתור על סודיות רפואית. בהקשר זה אין חולק כי למערער 10% נכות בגין ליקוי בברך, ולטענתו אין בליקוי זה כדי להפריע לתפקודו בעבודה והדבר נקבע בבדיקות הכשירות שנערכו לו. למרות זאת, נדרש פעם נוספת לחתום על טופס ויתור על סודיות רפואית לצורך בדיקה על ידי רופא תעסוקתי אחר, בטענה שהרופא הקודם אליו הופנה ( ד"ר טמיר גפן) לא קיבל את כל החומר ולא נתן חוות דעת מספקת. המערער טען כי דרישות העירייה ( שהובהר לו שמקורן בתמיר) לא נבעו מטעמים ענייניים אלא כחלק מההתנכלות כלפיו ובמסגרת ניסיון חסר תום לב להוציאו מהמערכת, כאשר למרבית המצילים בעירייה נכויות בשיעור דומה ואף למעלה מכך, ורק הוא נשלח פעם אחר פעם לביצוע בדיקות אצל רופאים שונים. המערער אף פנה לד"ר גפן שאמר לו כי הפסיק לעבוד עם העירייה נוכח הציפייה ממנו לתת חוות דעת כבקשתה; לאור זאת סירב המערער לחתום פעם נוספת על טופס הוויתור ( התכתובות בקשר לכך החלו בחודש ינואר 2013 באמצעות מחלקת הפרט בהסתדרות העובדים הכללית החדשה, להלן: ההסתדרות).

בימים 9.7.13 ו-21.7.13 פנה המערער בכתב למר סוחמי ( עם העתק למכותבים נוספים בעירייה ובהסתדרות), וטען כי אין טעם " לטרטר" אותו בבדיקות רפואיות חוזרות ונשנות וכי הדרישה לכך נובעת מהתנכלות שמקורה בתמיר, כאשר הוסיף כי " כמו שזה נראה, על פניו הכל נעשה מתוך התנכלות אישית של הוועד". פנייה נוספת שלו הייתה למר אבי אפיה, יו"ר ועד העובדים ( שאף הוא מציל ומכהן כיו"ר ועד המצילים הארצי), בה הלין על התעמרות ואי קבלת סיוע מספק מהוועד ( טענה שהוכחשה במכתב תשובה של מר אפיה, בו הבהיר כי הוא מלווה את המערער בכל הנדרש, לרבות בהתייעצות עם הלשכה המשפטית של ההסתדרות במרחב בת ים).

במכתב תשובה ארוך של תמיר מיום 4.8.13, שנשלח לכל אותם מכותבים אליהם נשלחו מכתבי המערער כמו גם ליועצת המשפטית של העירייה, הוכחשו טענות המערער ונטען כי " מבחינת התנהלותך ועברך העשיר, מתברר כי אתה הוא המתנכל למקום עבודתך ופרנסתך". בהמשך פורט כי למערער עבר עשיר של תאונות עבודה ( חלקן בסמיכות זמנים לבקשות חופשה שנדחו) כמו גם עבירות משמעת המערבות ( כך נטען) אלימות; כי הוא מסרב להיבדק על ידי רופא תעסוקתי על אף היעדרויותיו; וכן נכתב " כולי פליאה על יכולת הכתיבה שלך...", "...במיוחד לאור כושר הביטוי והכתיבה הספרותי לכאורה שלך", "נעזרת בכותב המכתבים של חברך, פורקי העול לכאורה... באווירת אנרכיה...", "הסתדרת בחיים בזכות אותו ועד..." ועוד. המערער רואה בדברים אלה לשון הרע כלפיו, וכן פגיעה בפרטיותו ופרטיות משפחתו.

תשובתו של מר סוחמי לגופו של עניין הייתה כי אי חתימה על כתב ויתור ייחשב כהפרת משמעת וימנע את יציאתו של המערער להשתלמות המצילים באילת כמו גם את שילובו בעונת הרחצה; לאור זאת ובסופו של דבר חתם המערער על טופס הוויתור וביצע את הבדיקות הרפואיות אליהן נשלח. בהערכה תעסוקתית מיום 13.11.13 ( של ד"ר ברוך סגל) נקבע שבנתוני הבדיקה הנוכחיים אין מניעה רפואית להמשך עבודתו של המערער כמציל.

מחלוקת נוספת שהתגלעה במהלך שנת 2013 סבה סביב בקשת המערער לקבל שעת הפסקה על מנת לעסוק בפעילות ספורטיבית לצורך שמירה על כושר גופני גבוה. לטענתו הדבר נהוג ומקובל גם ללא צורך באישור מיוחד, אך תמיר סירב ליתן לו אישור והמערער רואה זאת כחלק מההתעמרות בו. במכתב תשובה מיום 13.8.13 שכתב תמיר במענה לבקשה זו של המערער, מכתב שנשלח לא רק למערער אלא גם לשמונה בעלי תפקידים בעירייה ובהסתדרות, נכתב בין היתר כי עליו לבצע את שעת ההפסקה לספורט בתחומי תחנת ההצלה בה הוא מוצב, וזאת בהתאם להוראות נוהל שהוצאו לפני מספר שנים " לאור ' פעילות ספורט', לרבות שלך, כגון משחקי כדור רגל בימי שישי בחוף ירושלים, שלא בתחום תחנת ההצלה בה עבדת... תוך הותרת תקן חסר לכאורה בתחנה". עוד נכתב " מצא לך תירוצים אחרים המצוצים מהאצבע, ל'חוסר ספורט ראוי', לכאורה, כדבריך" וכן " הכתיב והכתב שלך משתפר ממכתב למכתב בכתב יד, בירכותיי על תרגולות הכתיבה". המערער רואה מכתב זה כדוגמא נוספת להשפלה שנאלץ לעבור מדי יום בעבודתו, וכן כהוצאת דיבה נוספת כלפיו.

בחודש מאי 2014 הגיש המערער את תביעתו לבית הדין האזורי, ודרש במסגרתה פיצוי כספי נוכח ההתעמרות בו, נוכח הפרת חוק הגנה על עובדים ( חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז-1997 (להלן: חוק הגנה על עובדים) ונוכח הפגיעה בתנאי עבודתו; צו מניעה האוסר על המשך ביצועה של פגיעה זו ( לרבות מניעה מקיום הליכי שימוע כנגדו ומניעה מהכללתו בתכנית הבראה או בשינויים ארגוניים); להורות על תיקון שנות הוותק שלו וזכויותיו הסוציאליות בהתאם ( תוך שביקש בכתב התביעה להכיר בוותק החל משנת 1991 ולא טרם לכן); ליתן צו הקובע כי הקריטריונים שנקבעו למשרת מנהל תחנת הצלה אינם חוקיים או מידתיים; לקבוע כי תמיר נמצא בניגוד עניינים מובנה ועליו להתפטר מתפקידו הניהולי ולחלופין מתפקידו בוועד העובדים; להורות לעירייה לנקוט בהליכי משמעת כנגד תמיר נוכח התנהגותו כלפי המערער וכן לקבוע כי אין לו חסינות כעובד עירייה בגין מעשיו; וכן טען להוצאת דיבה מכוח חוק איסור לשון הרע בגין המכתבים מיום 4.8.13 ו-13.8.13 שפורטו לעיל.

במהלך ההתדיינות בבית הדין האזורי נשמעו תשעה עדים על פני ארבע ישיבות הוכחות. מטעם המערער העידו מלבדו ארבעה מצילים נוספים בהווה ובעבר, מהם שניים שהגישו תביעות כנגד העירייה בהן הועלו טענות דומות כנגד תמיר ( דוגמת סע"ש ( אזורי ת"א) 34491-07-15 בנימין דבש - עיריית בת ים (9.7.17); סע"ש ( אזורי ת"א) 35886-01-15 בנימין דבש - עיריית בת ים (25.5.19); ע"ע ( ארצי) 55680-06-19 בנימין דבש- עיריית בת ים (5.2.20); בר"ע ( ארצי) 9577-09-16 אריה ארגז - עיריית בת ים (10.9.16)). מטעם העירייה העידו, מלבד תמיר, היועצת המשפטית של העירייה עו"ד חנה כהן-מוצן, מר סוחמי ששימש כמשנה למנכ"ל העירייה ומנהל משאבי האנוש עד לשנת 2015 ( והעיד לאחר שכבר סיים את תפקידו), ומר נתנאל לרנר אשר החליף אותו בתפקיד.

להשלמת התמונה נוסיף כי בחודש אוגוסט 2014 הגיש המערער ( יחד עם אחד העדים מטעמו, מר אריה ארגז) תביעה נוספת כנגד העירייה ותמיר וכן כנגד יו"ר הוועד מר אבי אפיה וההסתדרות ( להלן גם: התביעה הנוספת; סע"ש 9851-08-14). תביעה זו נמחקה ( בעניינו של המערער) מהטעם שאין מקום לניהול שני הליכים משפטיים מקבילים בקשר ליחסי העבודה העכורים בינו לבין תמיר. עוד נקבע כי כלפי ההסתדרות מדובר בתביעה מוקדמת שכן תחילה יש לברר את הטענות נגדה במוסדות השיפוט הפנימיים שלה ( פסק דין חלקי של השופטת אופירה דגן-טוכמכר מיום 23.11.14; להלן: פסק הדין בתביעה הנוספת).

פסק דינו של בית הדין האזורי
בית הדין האזורי, לאחר שמיעת הראיות, החליט לדחות את התביעה בחלקה העיקרי, והדגיש כי התמונה המתקבלת היא " תמונה מצערת של יחסי עבודה עכורים בין הצדדים, ויכוחים, תביעות רבות ואף פניות לבית הדין למשמעת". אשר לטענות מכוח חוק הגנה על עובדים, קבע כי על פי הפסיקה לא די לטעון לתחולת החוק באופן סתמי וכדרך אגב, אלא יש לפרט במסגרת כתב הטענות, גם אם בתמצית, את יסודות העילה לפי החוק. משהדבר לא נעשה, וכתב התביעה כלל לא מאזכר תלונה כלשהי שהוגשה על ידי המערער, יש לקבוע כי התביעה אינה מגלה עילה מכוח חוק הגנה על עובדים.

אשר לטענות המערער להתעמרות והתנכלות, קבע בית הדין כי טרם נכנס לתוקפו חוק ספציפי שדן בעילה זו, ועם זאת נסיבות עובדתיות העולות כדי התנכלות תעסוקתית - כל עוד יש להן גם פן אובייקטיבי ולא רק סובייקטיבי - מנוגדות לחובות תום הלב בהן חב המעסיק מכוח חוזה העבודה, ובמסגרת זו מוסמך בית הדין לדון בהן ולפסוק בגינן פיצוי ממוני ובלתי-ממוני. הכוונה לקשת רחבה של התנהגויות פוגעניות, משפילות או מטרידות הפוגעות בכבודו של העובד ( או בזכות יסוד אחרת שלו) והופכות את סביבת עבודתו לעוינת. בית הדין הדגיש בקשר לכך כי " החובה לנהוג במסגרת יחסי עבודה בתום לב ובכבוד הדדי נובעת מחוזה העבודה, מטיב מערכת היחסים בין הצדדים ומזכויותיו של העובד הקבועות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. במסגרת זו מוטלת על המעסיק החובה לספק לעובדו סביבת עבודה שאינה פוגענית, סביבה מכבדת ובטוחה שהיחסים המתקיימים בה מושתתים על ענייניות ומקצועיות, סובלנות ואדיבות. מדובר במושכלות יסוד של משפט העבודה המהוות את הבסיס האיתן לכל מערכת יחסי עבודה, אף אם אינן כתובות ברחל בתך הקטנה בחוק ספציפי".

בהתבסס על קביעה עקרונית זו, דן בית הדין האזורי בטענותיו השונות של המערער. אשר לנושא הבדיקות הרפואיות, קבע כי " אין ספק כי תפקיד של מציל מצריך כושר גופני, ולכן דרישה של ביצוע בדיקה רפואית לאחר פגיעה בעבודה לא נראית לנו כדרישה בלתי סבירה. על כן, הדרישה לחתום על טופס ויתור על סודיות רפואית אינה בגדר ' התעמרות' אלא דרישה לגיטימית". בית הדין דחה את טענת המערער לפיה יש לראות התעמרות בדרישה ממנו להיבדק פעם נוספת שכן " התובע בתפקידו כמציל נדרש לעבור בדיקה אצל רופא תעסוקתי מדי תקופה; יש לזכור כי מדובר בתפקיד שאמון על שמירת חיי אדם, על כן התובע צריך להיות בכושר גופני כפי שנדרש בתפקידו כמציל". עוד ציין כי סירוב לחתום על טופס הוויתור על סודיות רפואית עשוי להתפרש כניסיון להסתיר מידע מהמעסיק.

קביעות אלה של בית הדין ניתנו לאחר שפירט את עדות המערער וכן את עדות מר סוחמי שהבהיר כי בהתאם לנהלי העירייה כל עובדיה מחויבים לבדיקה אצל רופא תעסוקתי עם קבלתם לעבודה וכן לאחר היעדרות ממושכת, ובאופן ספציפי לגבי מצילים הוגדר צורך בבדיקה בכל מקרה של היעדרות בשל תאונת עבודה. בעניינו של המערער נדרשה הבדיקה בעקבות מספר תאונות עבודה בגינן נעדר מעבודתו. מר סוחמי הוסיף כי המערער סירב באופן שיטתי להיבדק וזאת במשך חודשים ארוכים; כאשר נבדק לבסוף על ידי ד"ר גפן סירב להציג את כל החומר הרפואי הדרוש; ולכן נדרש להיבדק פעם נוספת, כאשר בזמן שחלף הוחלף הרופא התעסוקתי עמו עובדת העירייה. בסופו של דבר נבדק המערער רק לאחר סיום עונת הרחצה ולאחר דחיות רבות מצדו, כאשר רק מחוות הדעת למדה העירייה כי הוכרה לגביו נכות בשיעור 10% על ידי המוסד לביטוח לאומי. עוד הפנה בית הדין לעדותו של תמיר בסוגיה זו, בה הצדיק אף הוא את הדרישה לבדיקה רפואית בתפקידים הדורשים כושר גופני ולאחר היעדרות בעקבות תאונות עבודה מתמשכות או סדרתיות, ובהתאם גם לגבי המערער.

אשר לאי מתן אישור למערער לעסוק בפעילות ספורט בזמן הפסקה, הפנה בית הדין לעדות תמיר לפיה ביקש לשים קץ לתופעה של משחקי כדורגל בין המצילים בימי שישי שלא בתחום תחנת ההצלה, שכן במצב זה קיים חסר בכוח האדם הדרוש בתחנה ואף טען כי המערער הפר משמעת עת ארגן את המשחקים. בית הדין הוסיף ודן במקרים נוספים שהועלו על ידי המערער תוך כדי ההליך הגם שלא צוינו בכתב התביעה, לרבות תלונה משמעתית שהוגשה נגדו בגין עזיבה נטענת ( ומוכחשת) של ההשתלמות באילת בחודש אפריל 2014 יום לפני סיומה ( תלונה בגינה נחקר על ידי חוקר חיצוני ונקבע שלא יינקטו הליכים כלשהם); העברה - במהלך עונת הרחצה של שנת 2013, לדבריו ללא הודעה מוקדמת וללא סיבה מוצדקת - לתחנת הצלה אחרת; אי מתן אישור לחופשה בקיץ 2014 לרגל בר המצווה של בנו אלא ברגע האחרון; אי שחרורו לטיפולי פיזיותרפיה עד לקבלת התייחסות מרופא תעסוקתי; והגשת תובענה משמעתית נגדו בבית הדין למשמעת לעובדי הרשויות המקומיות ( תיק 40/16), לטענתו בשל מעשים שהתיישנו כולם ובמטרה להפחידו. בית הדין קבע כי " כלל המקרים האלה לא עולים לכדי מסכת התעמרות והתנכלות בעבודה כלפי התובע, אלא (לפחות בחלקם) מהווים חלק מהפררוגטיבה הניהולית של המעסיק. אין במקרים אלה פגיעה בכבוד עובד או השפלתו במקום העבודה, ולא מדובר ביצירת סביבת עבודה עוינת שיוצרת הטרדה רגשית או התנהגות בריונית כלפי עובד במקום העבודה". לאור כל זאת, נדחתה במלואה הטענה להתעמרות והתנכלות.

בעניין הוותק הפנה בית הדין לעדותו של מר סוחמי, שפירט בהרחבה את ההבדלים בין ותק לצרכי פנסיה ( שנספר לפי שנות העבודה בעירייה כעובד קבוע), לבין ותק לצרכי שכר שמחושב לפי ההסכם הקיבוצי החל על עבודת המצילים, ולפיו כל שתי עונות רחצה מלאות נחשבות כשנה לצרכי ותק. בהתאם, ככל שהמציל עבד מספר חודשים קצר יותר - ניתן למנותם יחד עד הגעה ל-12 חודשי עבודה, הנחשבים כשתי עונות רחצה מלאות. בהתאם בוצע חישוב הוותק בעניינו של המערער, כאשר החישוב מבוצע באופן זהה ואחיד לכל המצילים, בשקיפות ובתיאום עם ועד העובדים. בית הדין קבע כי " אנו מקבלים את עדותו המפורטת של מר סוחמי בתצהירו ובעדותו בעניין חישובי הוותק וקובעים כי לא הייתה פגיעה בוותק לשכר או בוותק לפנסיה של התובע". בית הדין הוסיף כי המערער לא סתר את גרסת העירייה לגבי חישוב הוותק כפי שפורטה על ידי מר סוחמי, ואף אישר כי ידע על דרך חישוב הוותק שלו עוד בשנת 2004 ולמרות זאת המתין עם פנייתו לבית הדין עד לשנת 2014 ובכך שיהוי מובהק.

בעניין המכרז משנת 2008 קבע בית הדין כי " התובע העלה טענות לגבי מכרז שנערך לפני למעלה מ-10 שנים, כך שחל שיהוי בולט על טענות אלו". לכך הוסיף לגופם של דברים כי " התובע לא הוכיח כי דרישות אלו היו בלתי סבירות או שנועדו להכשיל את מינויו. העירייה רשאית כמעסיקה לקבוע תנאי סף במכרזים שלה, בין היתר כשמדובר בקריטריונים מקצועיים במשרה ניהולית כדוגמת מנהל תחנה. אנו סבורים כי קריטריונים בדבר 12 שנות לימוד והתבטאות נאותה בעל פה ובכתב הם קריטריונים סבירים למשרה זו". בהתאם נדחה גם רכיב התביעה הנוגע למכרז.

אשר לטענת המערער בדבר ניגוד עניינים מובנה מעצם תפקידו הכפול של תמיר כמנהלם של המצילים וכחבר בוועד העובדים, תיאר בית הדין את גרסת המערער ( לפיה אינו נמנה עם " אנשי שלומו" של תמיר ולכן חווה מסכת של התעמרות והתנכלות אישית ומקצועית החוזרת על עצמה לאורך השנים) כמו גם את גרסת תמיר ( לפיה המערער מנסה לנצל את היותו עובד קבוע ברשות ציבורית על מנת לעשות ככל העולה על רוחו ולפגוע במנהלו תוך הפרות משמעת חוזרות ונשנות), וקבע כי " טענותיו של התובע כנגד מר תמיר על רקע היותו חבר בוועד העובדים דינן להידחות בשל העדר סמכות עניינית. ייתכן כי הטריבונל המתאים לבירור טענות אלו הוא ברשות השיפוט של ההסתדרות. דינן של טענות אלו להתברר בערכאה המוסמכת".

אשר לעילה המתבססת על חוק איסור לשון הרע, קבע בית הדין כי הוא מקבל את עדות תמיר לפיה " הוא היה מחויב להתייחס להתנהלותו של התובע מתוקף תפקידו כמנהל אגף החופים בעירייה", שכן " מחובתו של מעסיק להעיר לעובדיו ולהתייחס לתפקודם מבלי לחשוש מתביעות משפטיות" וזאת " כחלק אינטגראלי מניהול תקין של כוח אדם וכאינטרס מרכזי הן של העובדים והן של המעסיק" (תוך הפניה לע"ע ( ארצי) 46548-09-12 לירן אבידן - פלאפון תקשורת בע"מ (31.3.15)). עם זאת ההערות ביחס לכישורי הכתיבה של המערער לא אמורות היו להיכתב; אין להן הקשר ענייני; לשונן משתלחת ומשפילה; ומשכך נקבע כי הן בגדר " לשון הרע". קביעה זו מתייחסת לשני קטעים מהמכתב מיום 4.8.13, בהם כתב תמיר את הדברים הבאים:
"דרך אגב, כולי פליאה על יכולת הכתיבה שלך, מעולם לא הפגנתה [ כך במקור] יכולת כתיבה כה טובה, לפחות לאחר שאמרת לי כי ' אינך יודע קרוא וכתוב', או שנעזרת בכותב המכתבים של חברך, פורקי העול לכאורה, ששמו להם למטרה, לעשות ככל העולה על רוחם באגף החופים, באווירת אנרכיה, שהח"מ על אף חברותו בוועד למגינת ליבך שלך וחברך, דואג שלא תהיה".
"שכחת לספר על עברך, לפני ש'הוועד דאג לך'. שכחת לציין כי לבקשתך ותחנונך, 'הוועד שלך' מאז תחילת שנות ה90, שינס מותניים, השתדל לדאוג לך לעבודה בים, דאג לשלוח אותך לקורס מצילים, ולעזור לך בחומרי הבחינה, במיוחד לאור כושר הביטוי והכתיבה הספרותי לכאורה שלך... שכחת לציין כי בשל מעמדך כעובד קבוע בלחץ הוועד, גם נישאת לרעייתך, נתברכת בילדים ואפילו רכשת דירה, אפילו גם יש לך רישיון רכב, עם אחזקת רכב, ואפילו - 2 רכבים".

בית הדין הוסיף כי גם אלמנט הפרסום ביחס לביטויים שצוטטו לעיל מתקיים, וכי " מדובר בביטויים שלא קשורים לנושאים שהועלו במכתביו של התובע ונראה שנכתבו על ידי מר תמיר במטרה לפגוע בתובע או להשפילו. המכתב נשלח לגורמים שאין להם כל אינטרס לדעת מהם כישורי הכתיבה של התובע או מה עשה בחייו הפרטיים ' בעזרתו של הוועד'". משכך, בביטויים אלה הפר תמיר את חוק איסור לשון הרע, ועשה כן תוך חריגה מתפקידו ולכן אין לו חסינות בקשר לכך מכוח סעיף 7 א' לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש]. במקביל קמה לעירייה אחריות שילוחית, ולכן חויבו העירייה ותמיר יחד ולחוד לשלם למערער פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך כולל של 20,000 ₪ בגין הוצאת הדיבה כלפיו. בית הדין ציין כי לקח בחשבון בקביעת סכום הפיצוי " את מערכת היחסים שבין הצדדים, כאשר גם התובע נהג לפנות למר תמיר תוך ' עקיצות' או ' העלבות' ונהג להתלונן עליו בפני גורמים שונים על כך שהוא מתעמר בו", וכן לקח בחשבון כי " בכל מצב חלה חובת תום לב מוגברת על ממונה".

לסיכום נדחתה אם כך התביעה בחלקה העיקרי, והתקבלה ביחס לחוק איסור לשון הרע כמפורט לעיל. נוכח התוצאה חויב המערער בהוצאות העירייה ותמיר ( יחד) בסך כולל של 10,000 ₪.

טענות הצדדים בערעור
המערער טוען כי בעלי התפקידים השונים בעירייה כמו גם שומרי הסף בה מודעים מזה שנים לסכסוך העמוק בינו לבין תמיר הממונה עליו, שיש בו כדי לפגוע בו באופן מובהק, ולמרות זאת לא עושים דבר ובמקום זאת מנהלים נגדו מלחמת חורמה בלתי מוצדקת. כך, המערער מופלה לרעה בזכויותיו לעומת חבריו המצילים המקושרים לתמיר וליו"ר הוועד; משך שנים מוזמן המערער לבירורים משמעתיים וחקירות משמעת על לא עוול בכפו, ואינו מקבל דו"חות או החלטות כלשהן בעקבות זאת; בקשותיו מסורבות או לכל היותר מתקבלות בחלקן לאחר שנאלץ לעבור " התעמרות קשה" עד לאישורן ( דוגמת בקשתו הלגיטימית לחגוג בר מצווה לבנו, שהתקבלה רק לאחר בקשות חוזרות ונשנות); מוגשות כנגדו ( וכנגד העדים מטעמו) תלונות למשטרה על לא עוול בכפו ( אישומו בהצתה לכאורה של רכבו של תמיר, אישום בגינו נלקח מביתו לחקירה בשעות בוקר לעיני בני משפחתו, ולבסוף נסגרה התלונה בחודש ינואר 2018 מחוסר אשמה); והוא נאלץ לעבור משך " שנים רבות מאוד" התעמרות, התנכלות ו"התעללות תעסוקתית של ממש". ביחס לאירועים השונים מהם הסיק המערער על הדברים לעיל, טוען הוא כדלקמן:
שגה בית הדין בקביעה לפיה המערער " משך את הזמן" עד שניגש לרופא תעסוקתי וחתם על כתב ויתור על סודיות רפואית, שכן חתם עליו מיד כאשר נדרש לכך ופנה ללא דיחוי לד"ר גפן. משכך, "העובדה שהמשיבה החליפה רופא תעסוקתי היא שעיכבה את הדברים ולא המערער".

שגה בית הדין בקביעה הנוגעת לדחיית בקשת המערער לעסוק בספורט בשעת ההפסקה שלו, שכן גם אם בעבר ביקש לשחק כדורגל בשעת ההפסקה – זה אינו נכון עוד, ו"הוכח... כי המשיב מסרב לאפשר למערער לעסוק בספורט, על חשבון שעת ההפסקה שלו, תוך פגיעה בו ( להבדיל מהאישור שהוא נותן ליתר המצילים)". לאחר הגשת התביעה אף מנע ממנו תמיר לחתור בחסקה מחוץ לשובר הגלים, ובכך מנע ממנו אימונים בחתירה.

שגה בית הדין בקביעה הנוגעת לפתיחת החקירה המשמעתית כנגד המערער ( וכנגד חבריו) בשל טענה חסרת בסיס כי עזבו את ההשתלמות השנתית באילת יום טרם סיומה, וזאת מבלי לבדוק זאת עמם כלל טרם פתיחת החקירה, ללא הליך בירור מקדים ( בניגוד למקובל בקשר לכך בעירייה) ותוך הפעלת חוקר חיצוני לצורך כך. החקירה הסתיימה בלא כלום אך לא נמסרו למערער דו"ח סיכום של החקירה וגם לא הראיות שנאספו, על אף בקשותיו לקבלם ( אם כי קיבל מכתב מיום 30.7.14, בו הובהר כי החקירה הסתיימה בלא שננקטו הליכים נוספים). כל זאת נעשה תוך מתן יד חופשית לתמיר על ידי בעלי התפקיד השונים בעירייה.

שגה בית הדין גם בקביעותיו הנוגעות לקשיים שהערים תמיר במכוון על בקשת החופשה הלגיטימית שהגיש המערער בחודש יולי 2014 לצורך חגיגת בר המצווה של בנו שנערכה כחודשיים לאחר מכן, כאשר תמיר מכיר היטב את משפחת המערער עוד טרם תחילת עבודתם יחד וממילא ידע היטב מה סיבת החופשה. למרות זאת עיכב את אישור החופשה ואף הורה על פתיחת חקירה משמעתית כנגד המערער בטענה שאיים עליו כביכול, כל זאת רק בגלל הלחץ בו היה המערער נתון בשל ההתעמרות בו. לבסוף ניתן האישור, רק לאחר נזק מיותר.

שגה בית הדין בקביעתו ביחס לסירובו של תמיר לשחרר את המערער בחודשים יולי-אוגוסט 2015 לטיפולי פיזיותרפיה ( בגין כאבי צוואר ושכמות) טרם שיפנה לרופא תעסוקתי, שכן לא הייתה כל סיבה לכך ודובר בטיפולים קצרים בני חצי שעה שנקבעו מבעוד מועד. המערער אכן הפסיק את הטיפולים כפי שנדרש ופנה לרופא תעסוקתי, אשר קבע כי " רופא תעסוקתי אינו רשאי לתת אישורים לטיפולים ויש לכבד אישורים שנתקבלו מרופא מטפל" (מכתב מיום 19.8.15).

לאמור יש להוסיף את הגשתה של תובענה משמעתית נגדו לבית הדין למשמעת בחודש אוגוסט 2016 תוך כדי ניהול תביעתו ועל מנת להפחידו מעמידה על זכויותיו, כחודש לאחר שביקש את זימונם לעדות של שני עובדי עירייה המקורבים ליו"ר ועד העובדים ולתמיר. לא בכדי הסתיימה תובענה זו בזיכוי מחוסר אשמה במרבית הסעיפים, ואי הרשעה ביתרת האישומים בשל הגנה מן הצדק ( הכרעת דין מיום 17.3.19). העירייה לא הסתפקה בכך והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, וערעורה - כך נמסר לנו אך לא הוצג לעיוננו - נדחה.

לעניין הוותק טוען המערער כי לא הייתה כל הצדקה ליתן לו קביעות רק בתום עונת הרחצה של שנת 1995 ( כפי שהוסכם בזמנו בין העירייה לבין ועד העובדים, לשיטתו בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי), שכן זו הגיעה לו כבר בשנת 1993 ( העונה השלישית בה עבד כמציל ברצף), ואמורה הייתה להינתן לו באופן רטרואקטיבי החל משנת 1991. הדבר גרר פגיעה נוספת בו בהמשך הדרך הן בהיבט השכר ותנאי העבודה ( דוגמת זכאות למענק יובל) והן בהיבט העדר הקידום ( אי מינוי למנהל תחנה והישארותו בדרגה 11, הגם שאמור היה להגיע לדרגה 13+, כאשר ככל שהיה מקודם בשנת 2004 למנהל תחנה לא היה נתקל בתנאי הסף של 12 שנות לימוד שהתווסף רק מאוחר יותר).

לעניין הוותק לשכר טוען המערער כי עבודה של ארבעה חודשים רצופים ( ולא שישה כטענת העירייה) נחשבת כעונה מלאה ( תוך הפניה לעדות מר סוחמי בקשר לכך בחקירתו הנגדית, אך נציין כבר כעת כי מיד לאחר דברים אלה תיקן מר סוחמי את תשובתו לשישה חודשים כפי שאף כתב בתצהירו), כאשר לטענתו ( המתבססת על אישור המוסד לביטוח לאומי בדבר תקופות עבודתו, נספח ל"א לתצהירו) עבד שלושה חודשים בשנת 1984, חודשיים בשנת 1985, 6 חודשים בשנת 1986 ו-5 חודשים בשנת 1988, סך הכול 16 חודשים שאמורים להיחשב ( כך לטענתו בסעיף 37 לסיכומיו) כשנתיים וחצי ותק לצרכי שכר. למרות זאת, סירבה העירייה לקחת בחשבון את כל תקופת העבודה שטרם שנת 1988. באופן דומה הוותק לצרכי פנסיה אמור להימנות משנת 1991, ולא משנת 1995 כפי שחישבה העירייה.

המערער מוסיף וטוען לאפליה בהקשרים אלה, ומציין שמות של שני מצילים מקורבים לתמיר וליו"ר הוועד מר אבי אפיה, שהחלו לעבוד אחריו ( וביניהם אחיו של מר אפיה) ולמרות זאת קודמו לתפקיד מנהלי תחנה ובהתאם גם הועלו בדרגות ( תוך שלגבי אחיו של מר אפיה נלקחו בחשבון בחישוב הוותק, כך נטען, גם עונות רחצה בהן עבד טרם שהחל עבודה רציפה בעירייה, ותוך טעויות בוטות שנעשו בחישוב הוותק של שני המצילים הללו לטובתם, טעויות שמר סוחמי בעדותו לא ידע להסבירן). המערער מפנה בקשר לכך לעדותו של מר סוחמי לפיה " הנוהל שקיים היה שמנהלי תחנות נבחרו לפי " סדר רץ" של ותק בעבודה" (סעיף 97 לתצהירו, כאשר הדברים נכתבו ביחס לתקופה שטרם שנת 2008), ומכאן חשיבותו הברורה של הוותק לקידומו בתפקיד ובדרגות.

המערער רואה את התנהלות העירייה כלפיו בהיבט זה כחלק מההתעמרות הבלתי-מוצדקת בו תוך העדפת " אנשי שלומם" של תמיר ויו"ר הוועד על חשבונו. עוד מציין הוא את הליקויים שנפלו בקשר לכך בתלושי השכר שלו, במסגרתם שונה מועד תחילת עבודתו חדשות לבקרים ( לרבות " קיבוע" מועד תחילת עבודתו לחודש מאי 1991 החל מתלוש השכר של חודש ינואר 2014, כאשר התביעה הוגשה סמוך לאחר מכן ומשכך לא התיישנה), וטוען כי העירייה ניהלה בקשר לוותק המצילים משא-ומתן עם ועד העובדים והגיעה מולו לסיכומים - כל זאת מאחורי גבו ותוך התעלמות מניגוד העניינים בו מצוי הוועד ( שכן יו"ר הוועד ניהל משא-ומתן הנוגע בין היתר לאחיו, תוך העדפתו על פני המערער למשל).

המערער מוסיף וטוען כי טעה בית הדין בסרבו לדון בטענות הנוגעות לניגוד העניינים המובהק בו מצוי תמיר, שכן הוא מכהן במשרות ניהול בכירות ( מנהל אגף החופים, מציל ראשי, ובנוסף לכך תובע עירוני ודירקטור בתאגיד המים העירוני) ובמקביל כחבר ועד העובדים וכנציג המצילים בוועד העובדים מזה למעלה מעשרים שנה. למרות תפקידיו אלה מסרב תמיר לשוחח עם המערער, והמשמעות היא כי למערער - כמו גם מצילים נוספים שאינם ממקורביו של תמיר - " אין ועד עובדים שתומך בהם ועומד אל מול המשיבה מעסיקתם". למעשה תמיר עצמו בעדותו הודה בקיומו של ניגוד עניינים ואף טען כי פנה בקשר לכך להסתדרות, ולמרות זאת ממשיך הוא לפעול בשני כובעיו תוך שימוש לרעה בכוחו לרבות התנכלות למערער.

המערער נשאל במהלך הדיון בפנינו אם פנה להסתדרות בתלונה נוכח טענתו בדבר ניגוד עניינים והעדר ייצוג הולם כתוצאה מכך, והשיב כי פנה ליו"ר ההסתדרות במרחב אך נוכח הקשר ההדוק בין תמיר ליו"ר ועד העובדים בעירייה ( שהוא גם יו"ר ועד המצילים הארצי וממלא מקום יו"ר המרחב), ברי לו כי אין בכך טעם.

לסיום טוען המערער כנגד סכום הפיצוי שנפסק לזכותו בגין הוצאת לשון הרע, וסבור כי טעה בית הדין בלקחו בחשבון את מערכת היחסים בין הצדדים בקביעת הפיצוי. המערער מציין כי מכתביו שלו למר סוחמי כללו טרוניה מוצדקת על ההתעמרות שהוא חווה תוך פריסת העובדות כהווייתן, בעוד שתמיר במכתבו מיום 4.8.13 ניצל את מעמדו הרם על מנת לכתוב מכתב משפיל ומבזה, הכולל השמצות בגין אירועים שחלקם אינם רלוונטיים וחלקם האחר התרחש לפני עשרות שנים, והכל תוך פגיעה בשמו הטוב ובשם משפחתו. לא ניתן להתעלם, בעת קביעת סכום הפיצוי, מכך שתמיר הוא הממונה על המערער ולא להיפך, וכי כתוצאה מההתנכלות כלפיו נגרר להליכים משפטיים ולהוצאות משפטיות גבוהות.

המשיבים תומכים בפסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו ( מלבד ביחס לפיצוי שנפסק לחובתם), וסבורים כי עיקרו בקביעות עובדתיות מנומקות שניתנו על בסיס התרשמות מהעדויות ולאחר שניתנו למערער הזדמנויות חוזרות ונשנות לפנים משורת הדין להשלים את ראיותיו, ומשכך אין זה ראוי כי ערכאת הערעור תתערב בכך ( ולא בכדי נדחו גם תביעות דומות שהגישו מצילים אחרים). המשיבים סבורים כי המערער אינו מוכן לקבל את מרותו של תמיר ומשכך עושה ככל יכולתו על מנת לשבש את שגרת העבודה התקינה בחוף הים. על מנת לזכות בחסינות על מעשיו עתר המערער בבית הדין האזורי בין היתר למתן צו מניעה קבוע האוסר לזמנו להליכי שימוע, וכן עתר למתן צו הצהרתי לפיו על תמיר להתפטר מתפקידו הניהולי. מטרתה העיקרית של התביעה הייתה לפיכך פגיעה בתמיר, תוך מתן חסינות מוחלטת למערער מעצם ניהול ההליך המשפטי. לא בכדי העלה המערער בתביעתו טענות מהעבר הרחוק, דוגמת מועד קבלתו לקביעות ( עליו הוחלט בשנת 1994) או דרך חישוב ותקו ( עליה הלין עוד בשנת 2004), וכן עילות ( דוגמת צו מניעה כנגד הליכי משמעת וצו מניעה כנגד הכללתו בתכנית הבראה) שנזנחו בהמשך ההליך. במקומן הועלו טענות חדשות שלא נכללו בכתב התביעה ומהוות הרחבת חזית אסורה ( אם כי נדחו גם לגופן, משאין בהן ממש).

המשיבים מדגישים כי בסופו של דבר סב הערעור על מספר מצומצם של אירועים, שמרביתם כלל לא פורטו בכתב התביעה, ונדחו כולם על ידי הערכאה הדיונית. מעבר לצורך מציינים המשיבים בקשר לאירועים אלה את הדברים הבאים:
לעניין עיסוק בספורט בשעות ההפסקה מפנים המשיבים לנוהל העירייה בנושא זה ( נספח י"ט2 לתצהיר המערער), בו מצוין בבירור איזו פעילות ספורט מותרת. המערער אמנם טען בעלמא כי הוא מופלה לרעה בעניין זה אך לא הציג כל ראיה המלמדת על כך, ואף אישר בעדותו כי הנוהל תוקן – באופן שאינו מאפשר עוד לעזוב את תחומי תחנת ההצלה במהלך שעת ההפסקה – לגבי כל המצילים.

אשר להשתלמות באילת ( נושא שלא נכלל בכתב התביעה ואף נכלל בתביעה הנוספת שנמחקה) טוענים המשיבים כי לפני תום ההשתלמות נעלם המערער ועמו מצילים אחרים ומשכך פעלה העירייה כמתחייב וביצעה חקירה משמעתית. עצם כך שבסופו של דבר הוחלט שלא להמשיך בהליכים משמעתיים אך מלמד כי אין ממש בטענת המערער בדבר התעמרות.

גם הטענות בדבר עיכוב באישור הבקשה לחופשה לצורך חגיגת בר מצווה לא צוינו כלל בכתב התביעה ( ופורטו באופן זניח בתביעה הנוספת), ומועלות תוך העצמה מלאכותית של האירוע. בפועל פעל תמיר בהתאם לנהלי העירייה המחייבים את מבקש החופשה להודיע מראש על ימי ההיעדרות המבוקשים וסיבתם, על מנת שמנהל האגף יוכל לדאוג למצילים מחליפים ולתאם בין הבקשות השונות. הדברים נכונים ביתר שאת בהתחשב בכך שהמועד המבוקש היה תוך כדי מבצע צוק איתן ומצילים רבים נעדרו מעבודתם נוכח שירותם במילואים. המערער לא פירט בבקשה כי מדובר באירוע בר-מצווה, ואף איים על תמיר כחלק מהתנהלותו הפוגענית כלפיו. כאשר הסתבר כי החופשה הנדרשת היא לצורך חגיגת בר מצווה, אושרה היא באופן מידי.

אשר לטענות בנוגע לטיפולי פיזיותרפיה – שאף הן מהוות הרחבת חזית – נטען כי מחד עיכב המערער את חתימתו על טופס הוויתור על סודיות רפואית ומאידך עתר לצאת לטיפולי פיזיותרפיה על חשבון שעות העבודה נוכח מצבו הרפואי. מעסיק אינו מחויב לאשר לעובד לבצע טיפולי פיזיותרפיה דווקא בשעות העבודה, ולמרות זאת שחרר תמיר את המערער לשתי סדרות טיפולים בשעות הבוקר בהן סוכות ההצלה פעילות. המשיבים טוענים כי " אי יציאה לטיפול אחד בלבד מתוך סדרה של עשרה טיפולים אינה מהווה התעמרות בעובד אלא התחשבות יתרה בו".

אשר לתובענה המשמעתית שהוגשה בחודש אוגוסט 2016 – מדגישים המשיבים כי גם לאחר הגשתה הבהיר המערער כי הוא אינו מבקש לתקן את כתב התביעה בקשר לכך ( פרוטוקול מיום 10.11.16). ממילא אין באפשרותו להעלות נושא זה לדיון כעת. לגופם של דברים סבורה העירייה כי בדין ובצדק הגישה את התובענה.

בעניין מועד מתן הקביעות למערער מדגישה העירייה כי מדובר בטענה על מעשה שאירע לפני 25 שנה ( על אף שבמועד זה לא היה כל קרע בין המערער לוועד העובדים או תמיר), ודי בכך כדי להצדיק את דחיית הערעור ( מה גם שלא נפל כל פגם במועד מתן הקביעות לגופו). גם הטענות בדבר הפליה בשכר ותיקון שנות הוותק נדחו ובצדק על בסיס עדותו המהימנה של מר סוחמי, תוך שבית הדין הדגיש כי גם אם נפלו טעויות בחישוב שנערך לעובדים אחרים – אין בכך כדי להצדיק מתן סעד למערער. הטענה בדבר מניעת קידום לתפקיד מנהל תחנה היא טענת סרק שנטענה באיחור של מעל עשור, כאשר בגין המכרז משנת 2008 הוגשה בזמנו תביעה של מציל אחר בטענות דומות – ונדחתה ( עב' (אזורי ת"א) 7607/09 אריה ארגז - עיריית בת ים (27.5.13); כן נדחה בעיקרו ערעור שהוגש על כך: ע"ע ( ארצי) 62101-06-13 מיום 21.4.15)). המערער אף שינה טענותיו בקשר לכך כאשר בבית הדין האזורי טען לקריטריונים לא ענייניים, בעוד שבערכאת הערעור הוא טוען שמועמדותו נפגעה בשל פגם בחישוב הוותק וברי כי לא ניתן להעלות זאת לראשונה בשלב זה.

המשיבים מוסיפים כי ככל שלמערער טענות כנגד ועד העובדים או בדבר ניגוד עניינים בין תפקידיו השונים של תמיר עליהן להתברר ברשות השיפוט של ההסתדרות ( ובהתאם אכן הוגשה תביעה בעניין זה לרשות השיפוט, על ידי חלק מהמצילים המועסקים בעירייה). עוד טוענים המשיבים כי טעה בית הדין האזורי בקבלו את תביעת המערער מכוח חוק איסור לשון הרע, מהטעם שלא פירט בכתב תביעתו כנדרש את לשון הרע הנטענת ותמיר אף כלל לא נחקר בקשר לכך ( ומיוזמתו הדגיש ש"כל מילה שנכתבה שם נכתבה בדם ותיאור עובדתי אמיתי..."). המערער הוא שמדגיש בכתובים ובאופן פומבי פעם אחר פעם כי הוא סובל מדיסלקציה ( לרבות בסעיף 14 לכתב תביעתו בהליך זה) ולכן אזכור נושא זה במכתבים אינו לשון הרע. לכך יש להוסיף כי אין להתעלם מהסכסוך בין הצדדים, כאשר בהליך המשמעתי נזקפה עובדה זו לטובת המערער ובגינה לא הורשע על אף שהתבטא באופן לא ראוי ופוגעני. המשיבים סבורים כי " על מנת שתהא גזרה שווה בין האירועים" ראוי לבטל את חיובם בפיצוי לטובת המערער, אך יודגש כבר כעת כי לא הוגש ערעור שכנגד וממילא טיעוני המשיבים יכולים להילקח בחשבון כתשובה לבקשת המערער להגדלת סכום הפיצוי, אך לא מעבר לכך.

המערער הגיש בקשה לצירוף ראיה נוספת בהליך הערעור - " ספר המצילים" אשר מפרט את שיבוצי המצילים בתחנות השונות ומוכיח לטענתו את ותקו הנכון ( כמו גם את ותקם של המצילים שלטענתו הועדפו על פניו). בקשה להגשתו כראיה הוגשה עוד בבית הדין האזורי, ונדחתה בשל מועד הגשתה והעובדה כי המסמך לא גולה במסגרת גילוי המסמכים ( החלטה מיום 17.7.17, עמ' 64-65 לפרוטוקול). המערער מציין כי " ספר המצילים" הגיע לידיו רק סמוך טרם חקירתו של תמיר, ולכן לא גולה טרם לכן, אך לא מפרט כיצד הגיע לידיו דווקא במועד זה ומה עשה על מנת לנסות ולקבלו לפני כן. בנוסף לא מפרט הוא מדוע לא כלל עניין זה בערעורו ( אלא הגישו לראשונה כבקשה עצמאית רק סמוך טרם מועד הדיון בפני המותב). עוד ביקש המערער להורות לעירייה להנפיק באמצעות המוסד לביטוח לאומי דו"ח בנוגע לתקופת עבודתו ( כמו גם בנוגע לתקופות עבודתם של שני העובדים ששמותיהם פורטו על ידו), שכן בבית הדין האזורי לא הוגש מסמך רשמי בקשר לכך אלא הודעה מאת מנהל משאבי אנוש דאז מר לרנר, שהסתבר בחקירתו כי אינה מדויקת.

המשיבים התנגדו לבקשה על שני חלקיה, והדגישו כי המערער לא ערער ( בין בזמן אמת ובין במסגרת ערעורו) על החלטת בית הדין האזורי שלא לקבל כראיה את " ספר המצילים", ואף לא התייחס לכך בסיכומיו. ממילא ברור כי לא ניתן לקבל את הראיה מבלי לחקור עליה את המערער ( וייתכן שגם עדים נוספים). עוד מדגישים הם כי אין מדובר בראיה חדשה אלא במסמך שקיים עשרות שנים.

בהתחשב בעובדה שמערכת יחסי העבודה בין הצדדים עודנה נמשכת, ונוכח התמונה המצטיירת בדבר מערכת יחסים עכורה מזה תקופה ארוכה, הוצע לצדדים בפתח הדיון הראשון בפני המותב לפנות לגישור והם אכן עשו כן, אך לצערנו ללא הצלחה. טרם הדיון הנוסף בפני המותב נשאלו הצדדים אם אין צורך לשמוע את עמדת ההסתדרות בשאלות המתעוררות בהליך, ושניהם השיבו על כך בשלילה ( כל אחד מטעמיו).

דיון והכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים כפי שהובאו לפנינו בכתב ובעל פה ועיינו בכל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, וכי פסק דינו המנומק של בית הדין האזורי ראוי להתאשר, בעיקרו של דבר ( אם כי לא בכל הנושאים) מטעמיו בהתאם לתקנה 108( ב) לתקנות בית הדין לעבודה ( סדרי דין), התשנ"ב-1991. במקצת הנושאים אישרנו את תוצאת פסק הדין בלבד, והכל כמפורט להלן.

המערער לא חזר במסגרת ערעורו ( ובצדק) על טענתו להפרת חוק הגנה על עובדים, וטענתו העיקרית נגעה להתעמרות והתנכלות תעסוקתית. בהקשר זה אין חולק כי כל עובד זכאי לסביבת עבודה ראויה ומכבדת, שההחלטות בה מתקבלות באופן ענייני, ושאין בה פגיעה בכבוד האדם שלו על היבטיו השונים ( להרחבה ראו אצל שולמית אלמוג, התנכלות תעסוקתית, עבודה חברה ומשפט י"א 223 (2006); אורית קמיר, התעמרות בעבודה: בין פסיכולוגיה למשפט, בין חקיקה לפסיקה, משפט ועסקים כ"א 3017 (2018)). ביחס לעיגון המשפטי של עילה זו צוין לאחרונה כי " כידוע זו טרם מצאה ביטוי בספר החוקים, על אף שכיחות התופעה וחומרתה, ומשכך ניתן לה מענה על ידי בתי הדין לעבודה במסגרת הדין הקיים, לרבות בהתבסס על חובות תום הלב וההגינות בהן מחויב כל מעסיק" (ע"ע ( ארצי) 54435-12-19 ליאנה בני עדני - עיריית תל אביב יפו (4.8.21, להלן: עניין עדני, והאסמכתאות שם). בהתחשב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי ( שאומצו על ידינו כמפורט להלן) אין צורך כי נרחיב במסגרת הליך זה על העיגון המשפטי של העילה והתנאים לה, ודי אם נציין כי " לא די... בעצם התחושה הסובייקטיבית של פגיעה, כנה ככל שתהא, ועדיין נדרש שההתנהגות שנטען כי מהווה התעמרות תהא כזו גם במבחן אובייקטיבי" (עניין עדני).

מהראיות שהוצגו בפנינו עולה כי מערכת היחסים בין המערער לתמיר, על אף היכרותם רבת השנים ( עוד טרם עבודתם המשותפת בעירייה) ועל אף שבעבר הייתה תקינה ואף מעבר לכך, עכורה במיוחד בשנים האחרונות ( ככל הנראה מאז מינויו של תמיר לתפקיד ניהולי) עד כדי שאינם משוחחים ביניהם כלל על אף יחסי הכפיפות הישירים. מערכת היחסים אף מאופיינת בחשדנות הדדית כבדה, כך שתמיר מצדו מייחס למערער ניסיונות בלתי פוסקים לחתור תחתיו ולפגוע בתפקודו התקין של האגף ( לרבות באמצעות הפרות משמעת, טענות שווא להתעמרות, והליכים משפטיים במסגרתם נתבע אישית על לא עוול בכפו), בעוד שהמערער מצדו משוכנע כי תמיר מתנכל לו, פוגע בזכויותיו ומנסה להביא לסיום עבודתו. מחומר הראיות אף עלה כי הקושי באגף לא התמצה ( כך לפחות בשנים בהן נוהל ההליך) במערכת היחסים בין המערער לתמיר אלא נגע גם למצילים ותיקים נוספים ( שלא ברור אם כולם או חלקם עדיין עובדים באגף), תוך מאבקי כוח לכאורה בין שתי קבוצות. הקושי מבחינת המערער מתעצם נוכח כך שתמיר אינו רק הממונה עליו המקבל גיבוי מלא מבעלי התפקידים הבכירים בעירייה אלא גם חבר ועד העובדים, ומקורב לכאורה ליו"ר ועד העובדים ( שעובד תחתיו במסגרת אגף החופים). כתוצאה מכך, מבחינתו ( ולו הסובייקטיבית) של המערער הוא נתקל בחסימה בכל אחד מהנתיבים הנפרדים שאמורים לסייע לו ככל שהוא נתקל בקושי הנוגע לזכויותיו או לתנאי עבודתו. משכך נאלץ הוא לפנות לייעוץ משפטי ולהליכים משפטיים, שמעצם טיבם מחייבים כל צד להגן על עצמו תוך הקצנה של טענותיו ובכך אך מגבירים את החשדנות ההדדית, וחוזר חלילה.

במסגרת פסק הדין החלקי בתובענה הנוספת ציינה השופטת אופירה דגן-טוכמכר עוד בשנת 2014 כי "מהראיות שבפני, בשלב זה של ההליך, אין כל אפשרות לדעת האם עניין לנו בעובדים ישרי דרך שהממונה עליהם מתנכל להם מטעמים זרים, או שמא מדובר בעובדים פורעי סדר ובממונה שפועל באופן סביר וענייני על מנת להבטיח את תפקודו התקין של האגף שבראשותו. אפשר גם, שאין ענייננו בצדיקים גמורים וברשעים גמורים אלא שני הצדדים לסכסוך לא העריכו נכונה את מגבלות כוחם ומעמדם, ונקלעו למאבקי כוח מיותרים. יש להצטער על כך שהצדדים לא השכילו ליישר ביניהם את ההדורים או להגיע לכל פתרון אחר שיהיה בו כדי להביא סוף להתכתשות, הפוגעת בתפקוד האגף. מצער מכך, שהגורמים המוסמכים בעירייה לא השכילו לפתור את העניין, באופן שהוביל לגלגולו לבית הדין". גם בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות, בהכרעת הדין שנתן בשנת 2019 בתובענה המשמעתית שהוגשה כנגד המערער ( תיק 40/16), הבהיר כי " שוררת מערכת יחסים עכורה בין מר תמיר לבין הנאשם מזה מספר שנים, משטמה העומדת בלב לבם של האירועים שנדונו לפנינו. יודגש, כי לא עמדנו על הנסיבות שהביאו את הצדדים לנתק מוחלט, אם כי נחשפנו מעט לרקע ולהיכרות רבת השנים ביניהם... אין באמור בגוף הכרעת הדין כדי להביע עמדה ביחס לתרומתו של צד זה או צד אחר לנתק הקיים ביניהם... עוד התרשמנו, כי שני הצדדים יוצאים נפסדים מהמשטמה השוררת ביניהם... בצעד חריג, אנו פונים למנהלי העירייה הבכירים ביותר, ליתן את התייחסותם בדחיפות לפתרון הסכסוך המתנהל מזה שנים ולהביאו אל קיצו, התנהלות בערכאות משפטיות בלבד אינה יכולה להביא מזור".

למרות קריאות שיפוטיות אלה לבעלי התפקידים בעירייה, לצערנו דבר לא נעשה עד היום ( כך לפחות עלה מטיעוני הצדדים לפנינו), ומערכת היחסים הקשה בין הצדדים עודנה נמשכת באופן הפוגע לא רק בשניהם אלא גם ( כך ניתן להניח) בתפקוד האגף. אנו שותפים לאמירתה של השופטת דגן-טוכמכר שצוטטה לעיל לפיה קשה לדעת על סמך המסמכים הכתובים אם לפנינו " צדיקים גמורים ורשעים גמורים" או שמא מצב ביניים, כאשר קו הגבול – בין הפעלה עניינית ושוויונית של סמכויות ניהוליות לבין הפעלת-יתר של פררוגטיבה ניהולית בהתבסס על טינה אישית – עשוי להיות דק, ומטבע הדברים כל צד רואה את הדברים מנקודת מבטו הסובייקטיבית. לכן יש חשיבות להתרשמותה של הערכאה הדיונית, אשר במקרה זה שמעה עדים רבים לאורך מספר דיוני הוכחות, עיינה במסמכים רבים, נתנה למערער את יומו באופן מלא ונתנה פסק דין מנומק. לא בכדי הודגש בפסיקה כי " השאלה אם אירעה התנכלות אם לאו היא בסופו של יום שאלה עובדתית שעל הערכאה הדיונית להכריע בה" (עניין עדני והאסמכתאות שם), ובהתאם גם במקרה שלפנינו, לא שוכנענו כי הובאה הצדקה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי כפי שניתנו על סמך התרשמותו הבלתי-אמצעית מהעדויות.

עם זאת ראוי להוסיף כי כאשר נטענת טענה של התעמרות אין להסתפק לטעמנו בבחינתה העצמאית של כל טענה בנפרד, שכן יש חשיבות גם למכלול הדברים והצטברותם. כיוון שהתעמרות יכולה להתרחש גם כאשר מעסיק או ממונה מטעמו פועלים במסגרת גדרי סמכותם – בחינה של כל טענה במנותק מההקשר הכולל עשויה להוביל להסבר ענייני לכל טענה שהוא לכאורה משכנע, וייתכן שבכך תוחמץ התעמרות שבאה לידי ביטוי בתמונה בשלמותה. מצדו השני של המטבע, מובן שלא ניתן להסתפק בטענות " אווירה" כוללניות. במקרה שלפנינו, ליבת טענתו של המערער היא למעשה כי במצב הדברים הקיים בו קיים סכסוך בלתי-מוכחש בינו לבין הממונה הישיר עליו – בהכרח כל החלטה ניהולית שמתקבלת בעניינו נגועה בחשד כי התקבלה משיקולים זרים ועל מנת לפגוע בו, כחלק מאותו סכסוך. על מנת להוכיח זאת הפנה המערער לאירועים קונקרטיים המלמדים על כך לטענתו, ואלה נבחנו כולם על ידי בית הדין האזורי אשר לא שוכנע כי תמיר פעל במסגרתם באופן שאינו ענייני או אינו הוגן. מעבר לצורך, נתייחס כעת בתמצית לכל אחד מאירועים אלה גם אנו:
הדרישה מהמערער לחתום על טופס ויתור על סודיות רפואיות ולהתייצב פעם נוספת אצל רופא תעסוקתי – ראשית נציין כי טענות המערער לא נגעו להיבט העקרוני של סמכות העירייה לדרוש מעובדיה חתימה על טופס ויתור או ביצוע של בדיקות רפואיות. טענת המערער היא טענה קונקרטית ונקודתית, לפיה נענה לכל הדרישות ממנו ולכן לא היה צורך להורות לו לחתום על הטופס פעם נוספת ולהפנותו לרופא תעסוקתי אחר, כאשר ייחס זאת לניסיון לקבל חוות דעת רפואית כוזבת שתאפשר להוציאו ממקום העבודה. מהראיות עלה כי חלף זמן רב מהמועד בו נדרש המערער לראשונה לחתום על הטופס ולפנות לרופא תעסוקתי ( ינואר 2013) לבין המועד בו הושלמה בדיקתו על ידי ד"ר סגל בפועל ( נובמבר 2013), כאשר ככל הנראה חתם על טופס מוקדם יותר בחודש אוגוסט 2012 אך נדרש לחתום פעם נוספת נוכח השינוי בזהות הרופא התעסוקתי עמו עובדת העירייה. גם אם ניתן להבין את חשדנותו של המערער נוכח חילופי הרופא התעסוקתי ( ואיננו מתייחסים בהקשר זה לדברים שנאמרו לו לטענתו על ידי ד"ר טמיר גפן, שלא זומן לעדות ומשכך לא ניתן להסתמך על הקלטתו על ידי המערער), לא שוכנענו שהובאה הצדקה להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי, שניתנה בין היתר על סמך התרשמותו מעדויותיהם של תמיר ומר סוחמי, כי אין מדובר בהתעמרות אלא בבקשה לגיטימית שנבעה מצורך אותנטי-ענייני. נדגיש שוב כי הטענה שנדחית היא הטענה הקונקרטית שהעלה המערער, ואיננו מביעים עמדה בשאלה העקרונית ( שלכאורה - הגם שהצדדים לא הפנו לכך - קיימת אליה התייחסות בהסכמים הקיבוציים החלים על עבודת המצילים).

הפסקה לצרכי ספורט – מהתכתובות עולה כי לא הייתה מחלוקת שהמערער רשאי לצאת לשעת הפסקה לצורך פעילות ספורט המיועדת לשמירת כושרו הגופני, וכל שאסר עליו תמיר הוא לקיים פעילות זו מחוץ לשטח תחנת ההצלה. בהקשר זה צורפו נהלים מיום 1.5.09 המדגישים את חשיבות העמידה בתקן כוח האדם לאורך כל יום העבודה, ובהתאם נקבע בהם כי פעילות ספורט מותרת בגבולות תחנת ההצלה בלבד ( סעיף 3 לנוהל). המערער אף נשאל על כך בחקירתו הנגדית, ואישר את תיקון הנוהל בקשר לכך באופן שחל " לגבי כולם אני חושב" (עמ' 43 לפרוטוקול). משכך, גם בהקשר זה לא מצאנו הצדקה להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי, כי מדובר בהחלטה ניהולית סבירה ומתבקשת, כאשר טענת המערער להפלייתו לעומת מצילים אחרים לא הוכחה כלל.

בקשת החופשה לצורך חגיגת בר המצווה של בן המערער – מהראיות עולה כי במענה לבקשת החופשה שהוגשה על ידי המערער בכתב ביום 23.7.14, כחודשיים טרם מועד האירוע, התבקש לפרט - במכתב תשובה שכתב לו תמיר באותו יום - מהי סיבת ההיעדרות המדויקת ( הגם שציין מלכתחילה כי מדובר ב"אירוע משפחתי") וכן הובהר לו כי החלטה תתקבל רק סמוך לתאריכים שצוינו בבקשה ובכפוף " לאילוצי היעדרות של מצילים אחרים כדוגמתך, ולהבדיל, היעדרות מצילים אחרים בשל שירות מילואים בצו 8 במבצע צוק איתן" (ההדגשה במקור). המערער חש שמדובר בניסיון מכוון לפגוע בו ( ונעיר כי דרך ניסוח המכתב אכן מעוררת תחושה שהאישור לא יינתן בנקל), והמחלוקת בקשר לכך אף עוררה טענה כלפיו להתנהגות מאיימת שהובילה לזימונו לשימוע ( ובהמשך נכללה בתובענה המשמעתית שהוגשה נגדו). מאידך מנקודת מבטו של תמיר ( כפי שפורטה במכתביו מזמן אמת - נספח כ"ה 2 לתצהיר המערער) פעל בהתאם לנהלים; דרש פירוט בעיקר בהתחשב בכך שבקשת החופשה הוגשה על ידי המערער סמוך לאחר שתי חופשות מחלה עליהן הצהיר; ומיד לאחר שהסתבר לו כי מדובר בחגיגת בר מצווה, נתן את אישורו לחופשה.

בהכרעת הדין של בית הדין למשמעת בקשר לעניין זה נקבע כי " לא ניתן להבין את האירוע... בהתעלם מהנתק השורר בין השניים ובמנותק ממערכת היחסים העכורה רווית חשדנות וכעס. כמו גם, לא ניתן להתעלם מהרקע לאירוע זה, בקשתו של הנאשם לצאת לחופשה לרגל בר המצווה של בנו... הגענו לכלל מסקנה, כי הנאשם התנהל בצורה בלתי ראויה ואינה מכבדת, יתכן שאף בלהט הוויכוח התבטא באופן לא ראוי ופוגעני. עם זאת, איננו יכולים לבחון את האירוע כאירוע הניצב בחלל ריק וסטרילי". מטעם זה לא הורשע המערער, והתקבלה טענתו להגנה מן הצדק ביחס לאישום זה ( כמו גם אישומים אחרים) שכן " אין זה הוגן להותיר את האחריות המלאה למעשיו של הנאשם, תוך התעלמות ממחדליה של המאשימה, או במילים אחרות עמדה מנגד ולא הביאה לקיצו של הסכסוך...". באופן דומה בהקשר שלפנינו, אנו סבורים כי מדובר בסימפטום מצער של מערכת היחסים החשדנית ההדדית, אך לא הובאה הצדקה להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי לפיה אין מדובר בהתעמרות.

פתיחת חקירה משמעתית בגין ההיעדרות הנטענת מההשתלמות באילת – נושא זה ( כמו גם הנושא הקודם) לא נכלל בכתב התביעה אך התווסף בתצהירו של המערער; בית הדין האזורי החליט לדון בו וקבע כי אין מדובר בהתעמרות. גם בקביעה זו לא שוכנענו שהובאה הצדקה להתערב, וגם לגביה עולה שכל ההתרחשות הקשורה להיעדרות הנטענת ( שנטענה לא רק כלפי המערער אלא כלפי קבוצת מצילים) - לרבות החשד שבחרו לעזוב את ההשתלמות טרם סיומה ולרבות ההחלטה לפתוח בחקירה באמצעות חוקר חיצוני ללא בירור מקדים - נטועה עמוק במאבק הכוחות שהתנהל באגף החופים.

העברה לא מוצדקת לתחנה אחרת – העברה זו התרחשה עוד טרם הגשת כתב התביעה ( ואף צוינה במכתבו של המערער מיום 8.8.13 בה ביקש את ההפסקה לצרכי ספורט) ולמרות זאת לא פורטה בכתב התביעה. משכך לא התייחס אליה תמיר בתצהירו ( וגם כאשר נשאל עליה בחקירתו – עמ' 70 לפרוטוקול), ואין בפנינו נתונים מלאים על ההעברה וטעמיה באופן המאפשר לבחון אותה. במאמר מוסגר נוסיף כי בדיון לפנינו העלה המערער טענות גם בנוגע לשיבוצו נכון להיום, ומטבע הדברים גם בכך אין באפשרותנו לדון.

טיפולי הפיזיותרפיה אליהם ביקש המערער לצאת בקיץ 2015 – ראשית נציין כי גם טענה זו לא נכללה בכתב התביעה שכן אירעה לאחר הגשתו. מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי כי אין לראות בהתנהלות תמיר בהקשר זה כהתנכלות. על פני הדברים, תמיר חשד ככל הנראה בכנות בקשותיו של המערער, שביקש לצאת מעבודתו פעמיים בשבוע בשעות הבוקר, דווקא בחודשים יולי-אוגוסט, לצורך טיפולי פיזיותרפיה בגין כאבי צוואר ושכמות. לאור זאת ביקש מהמערער כי טרם שימשיך בכך ( לאחר שאושרה לו יציאה לצורך סדרת טיפולים ראשונה במלואה) - יפנה לרופא תעסוקתי ויקבל את אישורו על מנת להבטיח את כשירותו לעבוד כמציל (מכתב מיום 9.8.15, נספח כ"ט לתצהיר המערער), כאשר הרופא התעסוקתי הבהיר כי אינו אמור לאשר טיפולים מעין אלה ויש לסמוך על אישור הרופא המטפל. השתלשלות זו מלמדת אף היא על הקושי בעבודה משותפת בהעדר כל אמון, כאשר כל צד חושד במשנהו ללא הרף, אך לא שוכנענו כי יש בכך כדי להעיד על התנכלות.

המכרז משנת 2008 – נושא זה לכאורה אינו חלק מטענות הערעור על אף שהיה חלק מרכזי מהתביעה ( ונעיר כי אותו מכרז עמד במרכזו של ערעור אחר שנשמע בבית דין זה: ע"ע ( ארצי) 62101-06-13 שפורט לעיל). בצדק לא חזר המערער על הטענות שהעלה בבית הדין האזורי - והועלו בשיהוי כבד - לפיהן הדרישה ל-12 שנות לימוד או כושר ביטוי בכתב ובעל פה הן דרישות בלתי חוקיות או בלתי מידתיות. המערער אף אישר בחקירתו בבית הדין האזורי כי הגם שבעבר מונו מנהלי תחנה לפי ותק - העירייה חויבה לשנות זאת לאחר הליך משפטי ( עמ' 38 לפרוטוקול; כן ראו את סעיף 98 לתצהיר מר סוחמי בו ציין שהשינוי נעשה " לאחר התדיינות משפטית בנושא וברוח ההתדיינות"). הדברים מדברים אם כך בעד עצמם, ומלמדים שהגם שהמערער חש תסכול מובן נוכח אי קידומו, ונוכח ה"פספוס" מבחינתו של חלון ההזדמנויות של מינוי לפי ותק בלבד - לא עלה בידו להוכיח כי עצם ההחלטה לפרסם מכרז או תנאי המכרז מקורם בהתעמרות או בהפעלת שיקולים שאינם ענייניים בקשר אליו.

התובענה המשמעתית שהוגשה נגד המערער בחודש אוגוסט 2016 – טענות בקשר אליה אמנם נכללו בתצהירו המשלים של המערער, אך בפתח דיון ההוכחות מיום 10.11.16 הצהירה ב"כ המערער כי " אנחנו לא מבקשים לתקן את כתב התביעה ולא מבקשים בשלב זה להגדיל את סכום התביעה או לצרף עילה חדשה" (עמ' 12 לפרוטוקול). למרות זאת ציין בית הדין האזורי נושא זה כחלק מהנושאים הנוספים שהועלו על ידי המערער לאחר הגשת התביעה, וקבע גם לגביו ( כחלק מקביעה כללית) כי לא הוכחה התעמרות. גם בהקשר זה איננו מתערבים בקביעתו של בית הדין האזורי, ועם זאת ראוי לציין פעם נוספת את הדברים שנקבעו בהכרעת הדין של בית הדין למשמעת בקשר לתובענה זו:
"המקרה שלפנינו הינו מקרה מיוחד... המאשימה הגישה כתב תובענה גדוש אישומים באמצעות עד תביעה אחד, הממונה על הנאשם, מנהל אגף החופים, מר תמיר. לכאורה, אין מניעה לעשות כן, ואולם, ייחודו של המקרה בא לידי ביטוי במניעים שהביאו את המאשימה לעשות כן. שוררת מערכת יחסים עכורה בין מר תמיר לבין הנאשם מזה מספר שנים, משטמה העומדת בלב לבם של האירועים שנדונו לפנינו. יודגש, כי לא עמדנו על הנסיבות שהביאו את הצדדים לנתק מוחלט, אם כי נחשפנו מעט לרקע ולהיכרות רבת השנים ביניהם... אין באמור בגוף הכרעת הדין כדי להביע עמדה ביחס לתרומתו של צד זה או צד אחר לנתק הקיים ביניהם... עוד התרשמנו, כי שני הצדדים יוצאים נפסדים מהמשטמה השוררת ביניהם".
בסופו של דבר לא הורשע המערער באף אחת מהעבירות שיוחסו לו במסגרת התובענה, מחלקן זוכה ולגבי החלק האחר התקבלה טענתו להגנה מן הצדק בהתחשב בכך שמדובר בהתנהלות שהיא חלק ממערכת היחסים העכורה ההדדית שבין הצדדים. על אף סימני השאלה שנותרו לגבי עצם החלטת העירייה לפתוח בהליך המשמעתי, לא ניתן להתעלם מכך שלא ניתנה הזדמנות לבעלי התפקידים בה להסבירם, בהתחשב בכך שנושא זה לא הועלה כחלק מהתביעה.
לא ניתן לסיים את הדיון בטענת ההתעמרות בלא להתייחס למכתבים שכתב תמיר בעניינו של המערער בימים 4.8.13 ו-13.8.13, ובגינם אף התקבלה תביעתו של המערער מכוח חוק איסור לשון הרע. הציטוטים שהובאו לעיל ממכתבים אלה מלמדים לא רק על נקיטה בלשון מעליבה שאין מקומה במסגרת של יחסי עבודה אלא גם על טינה אישית, ולכל הפחות כעס לא מבוטל. עם זאת בית הדין האזורי התרשם ישירות מעדותו של תמיר לפיה הגיב כפי שהגיב נוכח " עליית המדרגה" לה גרם המערער במכתבים מטעמו, שהעלו כלפי תמיר טענות קשות ( ולשיטת תמיר – מופרכות), ואף נשלחו למספר רב של מכותבים בעירייה ובהסתדרות. בהתאם ניתן להבין כי תמיר אכן חש כעס, שגרם לו להגיב כפי שהגיב, על אף שכממונה מצופה היה ממנו להצליח להתעלות על כך. בהתאם קבע בית הדין האזורי כי אין לפטור את תמיר מאחריות מכוח חוק איסור לשון הרע בגין המכתבים, אך במקביל לא ראה בהם ( למרות שלא דן בכך ישירות) ראיה להתעמרות כלפי המערער. בהתרשמות זו, המבוססת על העדויות, לא מצאנו לנכון להתערב. עוד נוסיף להשלמת התמונה כי גם הטענות בעניין הוותק, שהועלו לראשונה לפני שנים רבות ותיבחנה לגופן להלן, אינן קשורות לטעמנו לטענת ההתעמרות ואינן מוכיחות אותה.

לסיכום סוגיית ההתעמרות – לא שוכנענו שיש להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי כפי שניתנו ביחס לכל אחת מטענות המערער בנפרד. עם זאת כפי שהבהרנו ברישת הדברים, לא ניתן להסתפק לטעמנו בבחינה מנותקת של כל טענה וטענה. גם אם המעסיק שכנע שפעל באופן לגיטימי ביחס לכל אחד מהאירועים בפני עצמו, יש חשיבות גם להצטברות הדברים והשאלה שיש לבחון היא אם הצטרפות המקרים בנסיבות המקרה עשויה ללמד על הפעלה בלתי מידתית של סמכויות ניהוליות כלפי המערער (בעיקר, בענייננו, בהיבט המשמעתי). בסיכומו של דבר שוכנענו שאין הצדקה מספקת להתערב בהתרשמותו הבלתי-אמצעית של בית הדין האזורי. גם אם חלק מטענות המערער העלו סימני שאלה, חלק אחר שלהן נראה כחשדנות-יתר הדדית שהיא תוצאה של הסכסוך האישי בינו לבין תמיר שהלך והעמיק מאירוע לאירוע. עוד לקחנו בחשבון כי טענות המערער נגעו לתקופה בת מספר שנים; כי תשע הנקודות עליהן הלין מצביעות ברובן על עניינים נקודתיים; וכי מעבר לכך לא הציג המערער כל ראיה להתעמרות בנושאים נוספים ( לרבות בהיבטים של פגיעה כלשהי בתנאי עבודתו, סירוב להיענות לבקשותיו, הפלייתו לעומת מצילים אחרים וכיו"ב). לאור כל זאת, אנו מאשרים את פסק דינו של בית הדין האזורי בסוגיית ההתעמרות.

נושא נוסף שהטריד מאוד את המערער לאורך השנים הוא סוגיית הוותק. בכתב התביעה נטענה הטענה באופן כוללני ועם התקדמות ההליך היא התפתחה וכיום עוסקת היא למעשה בשלושה נושאים שונים, אשר נדון בכל אחד מהם בנפרד. הנושא הראשון הוא טענה כי חלה טעות ברישום שנות הוותק של המערער לצרכי שכר, וכי יש לקחת בחשבון שנים נוספות מעברו ( טרם שנת 1991) לצורך כך. עם זאת טענה זו לא נכללה בכתב התביעה ( בה דרש המערער הכרה בוותק החל משנת 1991 ולא טרם לכן); לא פורטה כלל בתצהירו של המערער ( במסגרתו עסק בשני ההיבטים האחרים של הטענה); ולא שוכנענו כי הובאה הצדקה להתערב בתוצאת פסק דינו של בית הדין האזורי בסוגיה זו, לפיה לא הוכחה על ידי המערער טעות ברישום הוותק לשכר כנטען. מעבר לצורך נוסיף את הדברים הבאים:
הצדדים אינם חלוקים על שנות הוותק של המערער מאז מועד קבלת הקביעות על ידו. מר סוחמי העיד כי ביחס לתקופה שטרם קבלת הקביעות נמנו על ידו שנתיים וחצי של ותק בשכר בגין התקופה שהחל משנת 1991, ובשלב מאוחר יותר הוספה שנת 1988 כחצי שנת ותק ( לשכר) נוספת ( לפנים משורת הדין), וסך הכול שלוש שנים בגין התקופה שטרם קבלת הקביעות ( סעיף 65 לתצהירו). מר סוחמי לא הסביר באופן מפורש מדוע לא לקח בחשבון את השנים שקדמו לכך (1984-1986), וככל הנראה נבע הדבר בשל נתק ברציפות תקופת ההעסקה ( שכן בשנת 1987 המערער לא עבד כלל בעירייה מטעמיו) או בשל הטענה כי באותן שנים המערער לא עבד כמציל ( לפחות לא באופן פורמאלי) שכן טרם קיבל את ההסמכה לכך ( ולכן ככל הנראה הוגדר כ"פקח" או " עוזר מציל", כך עולה לכאורה מנספח כ'1 לתצהיר מר סוחמי). נעיר כי טענות אלה רלוונטיות לכאורה גם לשנת 1988 ( שגם לאחריה חל נתק ברציפות בשנים 1989-1990), ולא הוברר מדוע הוחלט לקחת דווקא את שנה זו בחשבון " לפנים משורת הדין" ולא לפעול באופן דומה לגבי השנים 1984-1986. ייתכן כי הדבר נבע מכך שבשנים 1984-1986 לא עבד המערער עונה מלאה, או מסמיכות הזמנים היחסית בין שנת 1988 לתחילת עבודתו הרצופה של המערער בעירייה, או מהחלטה ללכת לקראתו בהכרה חלקית של ותק העבר שהתבקש על ידו.

על אף אי הבהירות המסוימת שנותרה ביחס לשנים 1984-1986, אנו סבורים כי המערער לא עמד בנטל, לשכנע כי אכן נפלה טעות ברישום ותקו. בהקשר זה לקחנו בחשבון כי לא פורטו על ידו הוראות ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים, ואף לא צורף על ידי מי מהצדדים המקור הנורמטיבי בו נקבעה דרך חישוב ותקם של מצילים לצרכי שכר ( הגם שצורפו על ידם מספר הסכמים קיבוציים, אך באף אחד מהם לא מצאנו התייחסות ישירה לנושא זה). גם מבחינה עובדתית, המערער לא הציג נתונים מדויקים ועקביים על תקופות העבודה בכל אחת מהשנים 1984-1986, וקיים פער משמעותי בין הנתונים להם טען בתצהירו בקשר לכך לבין הנתונים להם טען בסיכומיו בפנינו. הגם שהנתונים בסיכומיו התבססו על דו"ח תקופות ההעסקה של המוסד לביטוח לאומי – איננו סבורים כי ניתן להסתמך עליהם כאשר כלל לא נטענו עובדתית במסגרת תצהירו של המערער ולא התאפשר לעירייה להתייחס אליהם. הפער ( בין הנתונים שצוינו בתצהירו של מר סוחמי וגם בתצהיר המערער לבין נתוני הביטוח הלאומי) עשוי לנבוע מכך שהמערער עבד ככל הנראה באותן שנים שלא באופן רציף ( ייתכן שרק בימי שבת או בחלקם), כאשר כבר נקבע בעניינו של מציל אחר מהעירייה כי יש לבדוק את הוותק לפי ימי העבודה בפועל ולא לפי חודשי העבודה שצוינו בדיווח לרשויות המס או בטפסי 106 ( דב"ע ( ארצי) נה/3-54 יהודה בבאי - עיריית בת ים (29.6.95), להלן: עניין בבאי). המערער לא הציג אם כך תשתית עובדתית ומשפטית-נורמטיבית מספקת המצדיקה לקבוע כי נפלה טעות בחישוב הוותק שלו לצרכי שכר.

לאמור נוסיף כי המערער העלה את טענותיו בעניין הוותק בכתב עוד בשנת 2004, ובעדותו טען שפנה בעל פה בקשר לכך גם טרם לכן ( עמ' 35 לפרוטוקול). המערער אף קיבל תשובה לטענותיו ובהתאם תוקן הוותק במהלך שנת 2005, תוך הוספת שנת 1998. ככל שנותרו למערער טענות גם לאחר תיקון זה, לא הובא כל הסבר מדוע לא הגיש תביעה בקשר לכך טרם חודש מאי 2014. העירייה אמנם לא טענה להתיישנות ( מטעמים שלא הובררו), אך צדק בית הדין האזורי בקבעו כי השיהוי המהותי בהעלאת הטענה מקשה מאוד על האפשרות לבררה.

אשר לטענה ( שהועלתה למעשה רק במהלך הדיון לפנינו) כי שינוי הוותק נעשה בתלוש השכר של חודש ינואר 2014 ולכן אז נולדה עילת התביעה, נציין כי תלושי השכר הוגשו באופן שאינו קריא די צרכו אך מתצהיר המערער ( סעיף 106) עולה כי תיקון הוותק לשנת 1991 נעשה עוד בחודש נובמבר 1995 ( ככל הנראה במקביל לקליטתו לקביעות); בהמשך נכתב בתלושים כי מועד תחילת העבודה הוא יוני 1994; ומאז חודש יולי 2006 שוב נרשם בתלושים כי מועד תחילת העבודה הוא מאי 1991 ( וראו גם בחקירתו הנגדית של מר סוחמי, בעמ' 84 לפרוטוקול). אין מדובר לפיכך בתיקון חדש שאירע טרם הגשת התביעה, אלא בתיקון שבוצע לכל המוקדם שמונה שנים טרם הגשתה.

מעבר לנדרש ולצורך השלמת התמונה, ניסינו לאתר את האסמכתא ההסכמית הרלוונטית. כאמור, הצדדים לא הציגו בפנינו את כל ההסכמים הקיבוציים החלים על העסקת מצילי ים ברשויות המקומיות, אך לכאורה הסעיף הרלוונטי הוא סעיף ג' להסכם קיבוצי משנת 1971, אשר קבע כי " מציל, המקבל מעמד של עובד קבוע ברשות המקומית, ייחשבו לו שתי העונות בהן עבד עד לקביעות [ היינו שתי עונות רצופות בהן עבד לפחות ארבעה חודשים בכל עונה – ס.ד.מ] כשנת ותק אחת, לעניין תשלום תוספת הוותק והזכויות הסוציאליות הנובעות מהוותק, כולל פנסיה ופיצויים" (ההסכם עצמו לא אותר על ידינו ולכן הציטוט לקוח מפסק הדין בס"ע ( אזורי ת"א) 35632-10-11 אליהו רובין - עיריית תל אביב (20.10.14)). התייחסות רלוונטית נוספת ניתן למצוא בחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, הקובעת שתוספת הוותק משתלמת ככלל לפי הוותק בשירות ( סעיף 26.41; לגבי עובד ששהה בחל"ת משך חלק משנה ראו את סעיף 26.412 לחוקה; ולגבי האפשרות לגרור ותק ממקום עבודה קודם בשירות הציבורי, וייתכן שניתן להתייחס בדרך זו לתקופות עבודה קודמות לא רצופות בעירייה, ראו את סעיף 26.413). הוראה נוספת בחוקת העבודה קובעת כי " שנה" בעבודת הצלה פירושה " עונה של לפחות 4 חודשים רצופים" (סעיף 116.412), אך לא הוברר מה משמעות הוראה זו לעניין הוותק, שכן הדברים נכתבו באותו סעיף לצורך קידום בדרגה ( ובאותו אופן גם לצורך קבלת קביעות, כפי שיפורט להלן). קיימת לפיכך שאלה, שאין לה תשובה חד-משמעית בהסכמים הקיבוציים ( לפחות אלה שאותרו על ידינו), כיצד להתייחס בהיבט הוותק לתקופות עבודה קודמות שאינן רצופות בהן לא עבד המערער עונה שלמה.

כסיכום נקודה זו: המערער לא הוכיח כי נפלה טעות בחישוב, או ברישום, ותק עבודתו לצרכי שכר. אנו מאשרים לפיכך את תוצאת פסק דינו של בית הדין האזורי בסוגיה זו. עם זאת איננו קובעים פוזיטיבית, כפי שקבע בית הדין האזורי, כי לא נפלה טעות בקשר לכך, אלא רק כי המערער לא הוכיח כי נפלה טעות.

הנושא השני לו טען המערער וקשור לוותק הוא טענתו כי חלה טעות ברישום שנות הוותק לצרכי זכאותו לפנסיה ( כאשר אנו מניחים כי הוא מבוטח בפנסיה תקציבית כמקובל ביחס לעובדי רשויות מקומיות שהחלו עבודתם באותן שנים, וכך גם עולה מהכללתו ברשימת המצילים הוותיקים שצורפה כנספח להסכם הקיבוצי הכללי מיום 11.4.00 כפי שנחתם בין מרכז השלטון המקומי וההסתדרות ביחס לתנאי עבודתם של מצילי הים, נספח א' לתצהיר מר סוחמי). המחלוקת בהקשר זה לא פורטה כדבעי, אך מתמקדת ככל הנראה בשאלה אם יש לקחת בחשבון גם את תקופת עבודתו בעירייה החל משנת 1991 וטרם קבלת הקביעות ( שלא הוברר אם בוצעו לו במהלכה הפקדות פנסיוניות, שכן המסמך שצורף ומלמד על משיכת ההפקדות מתייחס לכאורה לתקופה שטרם 1991). בהקשר זה שוכנענו כי הטענות לא לובנו די צרכן במסגרת ההליך וממילא מדובר לכאורה בתביעה מוקדמת; אנו קובעים לפיכך כי ככל שתתגלה מחלוקת בעתיד, וכדוגמא בעת פרישתו של המערער לגמלאות, בדבר מספר שנות עבודתו המזכות בפנסיה – טענותיו בקשר לכך שמורות לו ופסק דינו של בית הדין האזורי ( כמו גם פסק דין זה) לא ייחשבו כמעשה בית דין בקשר לכך. כפי שציין מר סוחמי בעדותו, "בסיכומו של דבר, כשהתובע יפרוש, לוקחים לפחות שני עובדים, אחד במשאבי אנוש, ואחד בשכר, ובודקים לעומק שנה שנה, איך הוא עבד ולפי כל הפרמטרים שעומדים לפנינו ואז עושים את החשבון הסופי" (עמ' 90 לפרוטוקול).

הנושא השלישי הקשור לוותק הוא טענה כי בשל טעות ברישום הוותק, ו/או איחור לא מוצדק בקבלת הקביעות, נפגע קידומו של המערער, שכן לולא מחדלים אלה יכול היה להתמנות לתפקיד מנהל תחנה טרם שנת 2008 - תקופה בה בוצע הקידום, כפי שאישר גם מר סוחמי, בהתאם לוותק בלבד וללא תנאי סף כלשהם. עם זאת טענה זו נטענה כהרחבת חזית, באופן כוללני, ללא פרטים בדבר תפקידים קונקרטיים שנמנעו מהמערער, ללא ציון מועדים כלשהם, וכאשר בכל מקרה ברור שלא ניתן לדון כיום ( וגם לא במועד הגשת התביעה) במועד מתן הקביעות למערער לפני למעלה מ-25 שנים, וגם לא במינוי שאמור היה להיערך במועד לא ידוע " טרם 2008" ( וממילא עילת התביעה בגינו התיישנה זה מכבר; בהקשר זה נעיר כי אמנם לא הועלתה טענת התיישנות, אך מאידך הטענות בעניין זה לא פורטו באופן מפורש בכתב התביעה).

מעבר לצורך נוסיף כי לפי הסכם קיבוצי מיום 27.2.89 – נספח ל"ט לתצהיר המערער – מציל שעבד ברשות מקומית שתי עונות ברציפות ולפחות ארבעה חודשים בכל עונה ויש עבורו תקן פנוי בתקציב הרשות, אמור לקבל בגמר העונה השלישית מעמד של עובד חודשי קבוע שתחילתו מראשית העונה השלישית ( סעיף 9( א) להסכם). מ"פרוטוקול" מיום 7.5.94 עולה כי התגלעו חילוקי דעות בין העירייה לנציגות העובדים ביחס ליישום ההסכם הקיבוצי, וכדי לסיימם הוסכם על קליטת שני מצילים זמניים לקביעות, ביניהם המערער לגביו נקבע בהסכמה כי יקבל קביעות בתום עונת הרחצה 1995. לא ניתן כיום לברר מדוע הוסכם כך ( כדוגמא למחלוקות בעירייה אותה עת ביחס לזכאות מצילים לקביעות ראו למשל בעניין בבאי), ואם אכן נעשה הדבר מאחורי גבו של המערער או שמא בשיתופו.

אשר לטענה כי ותקם של מצילים אחרים ( ובעיקר שני מצילים שנטען כי " מקורבים" לתמיר וליו"ר הוועד) חושב בדרך אחרת – לא שוכנענו שטענת האפליה רלוונטית בקשר לכך, שכן על העירייה לקבוע את הוותק בהתאם לכללים הנקובים בהסכמים הקיבוציים החלים עליה ובכפוף לכל דין. המערער אמנם מייחס בדיעבד את דרך חישוב הוותק לטענות ההתעמרות אך מדובר בנושא שהוסדר זמן רב טרם שהחל הקרע בינו לבין תמיר, או בינו לבין יו"ר ועד העובדים. משכך, ככל שאכן חלה טעות בדרך חישוב ותקו של מציל אחר כלשהו - ואיננו קובעים זאת שכן לא מצאנו לנכון לדון בעניינם של מצילים אחרים ללא צירופם להליך ( וגם לא מצאנו צורך ענייני בצירופם) - הפתרון אינו בהנצחת הטעות באופן שתוחל גם על המערער. נוסיף כי לא נעלמה מעינינו טענת המערער כי טעויות בחישוב הוותק של מצילים אחרים פגעו בו הלכה למעשה שכן קודמו לפניו, אך כאמור לעיל טענות אלה נטענו בעלמא ( ללא טענה למינוי קונקרטי במועד קונקרטי שנמנע ממנו בשל כך) ובשיהוי כבד, ועל פני הדברים אין להן עוד רלוונטיות כיום ( כאשר המינויים מבוצעים באמצעות מכרזים, ולא על סמך ותק).

אשר לטענה כי קיים ניגוד עניינים מובנה בין תפקידו של תמיר כמציל ראשי ומנהל אגף החופים לבין תפקידו בוועד העובדים – טענה זו אינה מופרכת שהרי תמיר, על פני הדברים, הוא בעל תפקיד ניהולי שאינו זוטר ( לפירוט הכללים המשפטיים הנוגעים לכך ודרך הבדיקה ראו בע"ע ( ארצי) 248/07 מדינת ישראל - תמי עדרבי (25.11.07)). עם זאת המערער לא עשה די על מנת להוכיח את טענתו לניגוד עניינים והדגש שהושם על ידו אינו על עצם קיומו של ניגוד עניינים מוסדי אלא על כך שהוא עצמו, בשל כובעו הכפול של תמיר, נפגע פעמיים כתוצאה מהסכסוך ביניהם ( הן במערכת היחסים שלו עם הממונה עליו והן במערכת היחסים בינו לבין ועד העובדים שאמור להגן עליו). אשר לשאלה אם מתקיימת אפשרות ממשית לניגוד עניינים מוסדי נציין כי אין באפשרותנו להכריע בכך כאשר לא הובאה על ידי מי מהצדדים אף ראיה רלוונטית ובמסגרת זו איננו יודעים אף מהי רמת בכירותו של תמיר במבנה הארגוני של העירייה; כמה ממונים יש מעליו וכמה עובדים כפופים לו; מה שכרו, שכן גובה השכר עשוי ללמד על מידת בכירותו; עד כמה הוא עוסק בתחום משאבי אנוש – הן לפי ההגדרה הפורמאלית של תפקידו והן הלכה למעשה; ועוד. המערער אף לא צירף את ההסתדרות כצד חיוני להליך ככל שאכן ביקש לקבוע כי תמיר אינו יכול לכהן כחבר בוועד העובדים שהוא אורגן שלה, ולא צירף את חוקת ההסתדרות ותקנון ועדי העובדים של ההסתדרות או התייחס להוראות הקבועות בהם בהקשר זה. מפסק הדין בתביעה הנוספת אף עולה כי " הטענות ביחס לניגוד עניינים [הזהות לטענות המועלות בערעור זה – ס.ד.מ] תלויות ועומדות בפני ועדה לניגוד עניינים בהסתדרות" (נכון למועד מתן אותו פסק דין בשנת 2014), אך הן המערער והן המשיבים כלל לא התייחסו לכך ולא הציגו בפנינו את ההחלטה שניתנה, ככל שניתנה, על ידי אותה ועדה, וכיצד הסתיימו הדיונים בפניה.

לאמור נוסיף כי התביעה שהגיש המערער נגד ההסתדרות ( במסגרת התביעה הנוספת) נמחקה בשל אי פנייתו טרם לכן למוסדות השיפוט הפנימיים של ההסתדרות, וגם בהקשר זה לא קיבלנו מענה אם הוגשה בשלב כלשהו תביעה על ידי המערער לרשות השיפוט ( מחומר הראיות עולה לכאורה שהוגשה תביעה על ידי מצילים אחרים ונמחקה מחוסר מעש; במקום אחר נטען שהוקפאה בהסכמה עד סיום ההליכים בבית הדין), וככל שלא הגיש – מדוע לא, ודאי לאחר שהונחה במפורש לעשות כן במסגרת פסק הדין בתביעה הנוספת ( ולכאורה זו אכן דרך המלך). לאור כל זאת, ומבלי לקבוע מסמרות באף אחת מהשאלות המהותיות והדיוניות שעשויות להתעורר בקשר לכך, לא מצאנו הצדקה להתערב בתוצאת פסק דינו של בית הדין האזורי בהקשר זה, ולפיה המחלוקת הנוגעת לניגוד העניינים נמחקה מההליך מבלי להכריע בה לגופה.

מבלי לפגוע בכך, יש לשים לב כי מעבר לטענות לניגוד עניינים מוסדי ( מעצם תפקידו הכפול של תמיר) טוען למעשה המערער ( ולו במידה מסוימת) לניגוד עניינים אישי, נוכח הסכסוך בינו לבין תמיר. בהיבט זה מצאנו לנכון להפנות את פסק הדין לאגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות על מנת שתינתן הדעת בין היתר לקושי האינהרנטי הטמון מעצם קיומו של קרע שאין לגביו מחלוקת בין המערער ( ולכאורה גם מצילים נוספים) לבין נציג המצילים בוועד העובדים ( ולכאורה גם בין המערער לבין יו"ר הוועד), באופן שעלול ( וכאמור איננו קובעים בכך מסמרות) להקשות על ייצוגם ( והשוו: ע"ע ( ארצי) 11614-10-13 חברת נמל אשדוד בע"מ - יובל כהן (18.10.15)). לא בכדי אישר תמיר בחקירתו כי " אני לא יכול לייצג מישהו שטוען שאני מתנכל לו או שיש תביעה לניגוד אינטרסים" (עמ' 63 לפרוטוקול), ובהתאם ציין כי פנה למנהל חטיבת הרשויות המקומיות בהסתדרות וסיכם עמו שלא יטפל באותם מצילים ספציפיים שהעלו נגדו טענות. עם זאת לא הוצג בפנינו מסמך כלשהו בקשר לכך וככל שאכן כך הוחלט – נראה לכאורה כי יש לדאוג למענה מספק למערער בדמות חבר ועד אחר שיטפל בענייניו או גורם מטעם ההסתדרות ( וייתכן כמובן שהדבר כבר נעשה).

לא נעלם מעינינו כי הטענה בדבר ניגוד עניינים אישי עשויה להיות רלוונטית גם ביחס להחלטות המתקבלות על ידי תמיר בכובעו הניהולי. בהקשר זה אין לנו אלא להפנות את תשומת לב העירייה לכך, על מנת שתבחן איך בכוונתה להתייחס לכך ( וכדוגמא – האם לא ראוי כי החלטות ניהוליות שיש להן השלכה משמעותית על המערער ומתקבלות ספציפית לגביו, דוגמת החלטה על פתיחה בהליך משמעתי נגדו, תישקלנה טרם יישומן גם על ידי גורם נוסף).

אשר לסכום הפיצוי שנפסק לזכות המערער בגין המכתב מיום 4.8.13 – לא מצאנו לנכון להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, אשר לקחה בחשבון בעת קביעת סכום הפיצוי את מכלול הנסיבות המיוחדות הקשורות לפרשה זו.

אשר לבקשה לצירוף ראיות – מצאנו לנכון לדחותה. "ספר המצילים" הוא ראיה שהמערער מודע לקיומה מזה שנים רבות, ולא הובא כל הסבר כיצד הגיע לידיו תוך כדי דיון ההוכחות ומדוע לא נכלל על ידו בתצהיר גילוי המסמכים. המערער אף כלל לא התייחס לנושא זה ( החלטת בית הדין האזורי שלא לקבל את " ספר המצילים" כראיה) במסגרת הודעת הערעור או במסגרת סיכומיו בערעור. ככל שמקבלים היינו את " ספר המצילים" כראיה נדרשים היינו להחזיר את התיק לבית הדין האזורי לצורך חקירות נגדיות בקשר אליו, ולא מצאנו כי יש לכך הצדקה ( הן בהתחשב במחדלי המערער בקשר לכך והן בהתחשב בכך שעל פני הדברים אין מדובר בראיה משמעותית). אשר לבקשה להורות לעירייה לבקש מהמוסד לביטוח לאומי פירוט תקופות העסקה ביחס למערער ושני מצילים נוספים – פירוט כאמור ביחס למערער ממילא מצוי בתיק וצורף לתצהיר המערער, כך שאין בו כל צורך. אשר לעניינם של שני המצילים הנוספים – כפי שעולה מניתוח הדברים לעיל, לא שוכנענו כי הוא רלוונטי לעניינו של המערער וממילא לא הובאה הצדקה לקבל מסמכים הנוגעים לעובדים שאינם חלק מההליך תוך פגיעה בפרטיותם.

סוף דבר – נוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה ( תוך הבהרה כי אין בו כדי להכריע בשאלת ותק המערער לצורך חישוב זכויותיו לפנסיה, כמפורט לעיל). עם זאת שוכנענו כי המערער העלה את הטענות מדם ליבו ובתום לב, כאשר לא ניתן להתעלם מחלקה של העירייה שמשך שנים רבות אינה מבצעת את הדרוש לצורך הפסקת מאבקי הכוח החריפים באגף החופים. משכך, איננו עושים צו להוצאות וההוצאות בהן חויב המערער בבית הדין האזורי תהיינה ההוצאות בשתי הערכאות.

העתק מפסק הדין יישלח לאגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות, לצורך שקילת האמור בסעיף 41 סיפא לעיל. גם העירייה מופנית לצורך לשקול את הדברים שנכתבו באותו סעיף.

לא ניתן לסיים את הכרעתנו מבלי לשוב ולפנות לבעלי התפקידים הרלוונטיים בעירייה ולהמליץ כי יפעלו לצורך העלאת יחסי העבודה באגף החופים על פסים תקינים. הדבר נדרש לא רק לצורך הפחתת עוגמת הנפש המיותרת שהיא מנת חלקם של כל הצדדים המעורבים, אלא גם לצורך צמצום המשאבים הציבוריים המוקדשים לנושא והשלכה אפשרית על עבודת האגף באופן שעלול לפגוע גם בציבור הנזקק לשירותיו.

ניתן היום, ד' תשרי תשפ"ב (10 ספטמבר 2021), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

לאה גליקסמן,
שופטת, אב"ד

סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת

אילן סופר,
שופט

גברת רחל בנזימן,
נציגת ציבור (עובדים)

מר דן בן-חיים,
נציג ציבור (מעסיקים)