הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 50075-06-17

ניתנה ביום 20 אוגוסט 2017

אילנית סולימני
המבקשת
-
GEBREMARIM TEKLEMARIAM
המשיב

אסף אחואן המשיב הפורמאלי

בשם המבקשת: עו"ד רונן בן צבי
בשם המשיב: עו"ד אליסף אוחיון

ה ח ל ט ה
השופט אילן איטח

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת נטע רות; סע"ש 52172-06-14) מיום 21.5.17, בו נקבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד וכי על המבקשת לשלם למשיב פיצויי פיטורים בסך 18,987 ₪, פדיון חופשה שנתית בסך 9,600 ₪, פדיון דמי הבראה בסך 4,488 ₪, דמי חגים בסך 6,400 ₪ וכן פיצוי בשל אי הפרשות לפנסיה בסך 7,925 ₪, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום סיום העבודה 1.2.14 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן חויבה המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט בסך של 4,500 ש"ח.

הרקע לבקשה
בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי טען המשיב כי הוא הועסק על ידי המבקשת, גב' אילנית סולימני (להלן גם - אילנית) והמשיב הפורמאלי, מר אסף אחואן (להלן - אסף) בחנות למכירת רהיטים בעבודות סבלות וניקיון, החל מדצמבר 2009 ועד ליום 31.1.14, המועד בו הסתיימו יחסי העובדה עקב פיטוריו. עוד טען המשיב כי במהלך תקופת עבודתו שולם לו שכר שבועי בסך של 1,700 ₪, אשר הופחת בחמישה החודשים האחרונים ל- 1,400 ₪. על כן עתר המשיב לתשלום זכויות כספיות הנובעות ממעמדו כעובד ובכלל זה פיצויי פיטוירם, תשלום עבור עבודה בשעות נוספות וזכויות נוספות.
אסף ואילנית מנגד טענו כי לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק כלל. לטענתם, אסף היה שכיר בחנות ולא היה בעל העסק ואילו אילנית רכשה את החנות ונרשמה כעוסק מורשה רק ביום 28.11.12 ולא היתה לה כל היכרות עם המשיב. עוד נטען כי המשיב עבד כ"פרילנסר" במספר מקומות.
המשיב נתן העיד בעדות מוקדמת.
להשלמת התמונה יצוין כי במהלך הדיון, בית הדין האזורי נעתר לבקשת המשיב לצירוף מר אריאל אברהמי, אשר מכר את העסק לאילנית (החלטה מיום 6.4.15), ובהתאם המשיב הגיש כתב תביעה מתוקן, אך לא ערך חלוקת חבויות בין הנתבעים. בהתאם להחלטת בית הדין, ובטרם מתן פסק דין כנגד מר אברהמי בשל העדר הגשת כתב הגנה, הגיש המשיב ביום 24.12.15 הודעה בדבר חלוקת חבויות בכל הנוגע לרכיבי התביעה השונים. בהמשך, ביום 7.1.16 נתן בית הדין האזורי פסק דין בהעדר הגנה נגד מר אברהמי, וחייב אותו לשלם למשיב זכויות סוציאליות שונות, בהתאם להודעת המשיב בדבר חלוקת חבויות.
בית הדין האזורי קבע, בהסתמך על מכלול חומר הראיות שהובא בפניו ובכלל זה העדות המוקדמת של המשיב, ותצהירי העדות הראשית, כי התקיימו יחסי עבודה בין המשיב לבין אסף ואילנית, באופן שמתחילת עבודתו בחודש דצמבר 2009 אסף, אשר הפעיל את החנות, היה המעסיק של המשיב, והחל מחודש נובמבר 2012,עת היתה אילנית הבעלים של חנות, ועד לסיום עבודתו של המשיב ביום 31.1.2014, אילנית ואסף היו מעסיקים במשותף. להלן עיקר קביעותיו של בית הדין האזורי:
א. בכל הנוגע לאסף: נקבע, בהסתמך על הקלטה ותמליל השיחה שהתקיימה בין אסף לבין המשיב, כי אסף קיבל את המשיב לעובדה, סיכם איתו את השכר ושילם לו את השכר, נתן לו הוראות, ולבסוף גם החליט על פיטוריו, בשל מחסור בעבודה וקושי כלכלי; אסף לא רק שלא טען שההקלטה אינה משקפת את חילופי הדברים שהיו בינו לבין המשיב , אלא אף הודה בהם. בית הדין האזורי היה ער לטענות הצדדים בכל הנוגע למשקל שיש ליתן לתמליל ולהקלטה נוכח העובדה שהמשיב לא נחקר עליהם, אך קבע כי ההודעה על התנגדות להגשת הקלטה כראייה ניתנה רק מספר חודשים לאחר הצגתה ולאחר שנשמעה העדות המוקדמת של המשיב, והתנגדות זו נדחתה בהחלטה מנומקת (החלטה מיום 6.4.15).
ב. בכל הנוגע לאילנית: בית הדין היה ער לכך שהמשיב אישר בעדותו המוקדמת כי הוא לא מכיר את אילנית ולא ראה אותה מעולם, אך קבע כי מתצהירה ניתן להסיק כי אילנית היתה מודעת לכך שעבודות של סבלות וניקיון מתבצעות על ידי גורם כלשהו בחנות שאינו אסף, וזאת גם אם לא הכירה באופן אישי את המשיב; וכי אילנית, כבעלים של החנות, אף נהנתה משירותיו של המשיב ומעבודתו והפיקה מהם רווח כלכלי; אילנית סתרה את גרסתה עת הצהירה, שבניגוד לטענת המשיב ביחס להיקף העסקתו, הוא עבד כ- 40 דקות במהלך יום העבודה; אילנית טענה שהיא יודעת שאסף שילם למשיב 50 ₪ ליום עבודה, כשהמשיב עזר לו בפתיחת החנות ובסגירתה; מעבר לעובדה שגרסתה של אילנית סתרה את גרסתו של המשיב שלפיה אסף לא עבד בחנות בתקופה הרלבנטית, היא מלמדת שאילנית היתה מודעת היטב לעבודתו של המשיב, גם אם לא הכירה אותו באופן אישי.
בית הדין הוסיף וקבע, כי מאחר שביום 9.5.16 ניתן צו כינוס כנגד אסף, בהתאם לסעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל, משלא הומצא אישור של בית המשפט המוסמך המאפשר את המשך ההליכים נגדו, יש לעכב את ההליכים כנגד אסף. בית הדין דחה את טענת אילנית, אשר הועלתה בסיכומים, שלפיה אין לחייבה בחובות המתייחסות לתקופה שעד לחודש נובמבר 2012 היות שבתקופה זו לא היתה הבעלים של החנות, וקבע כי טענתה אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 1א' לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, הקובע כי מי שעבד שנה אחת ברציפות אצל מעסיק אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעסיקו שפיטרו פיצויי פיטורים על כל תקופת עבודתו באותו מקום עבודה. לפיכך קבע בית הדין, כי משעה שאילנית היתה מעסיקה במשותף החל מחודש נובמבר 2012, יש לייחס את מעשה הפיטורים גם לה, גם אם הגורם שהוציא זאת לפועל היה אסף. בנוסף נקבע כי הכלל הנוגע לרציפות הזכויות של העובד, אשר הועסק אצל אותו מעסיק או באותו מקום עבודה, מעוגן גם בסעיף 30 לחוק הגנת השכר שעיינו "ערבות מעסיק חדש לחוב קודמו", וכן בסעיף 3(א) לחוק חופשה שנתית.
לאור האמור נקבע כי אילנית כמעסיקה של המשיב נושאת בתשלום הזכויות המגיעות למשיב בגין כל תקופת העסקתו בחנות, ולא רק בגין התקופה שבה היתה הבעלים של אותה החנות.
אשר לנסיבות סיום יחסי העבודה, נקבע, לאור הראיות שהוצגו וכעולה מהתמליל, המשיב פוטר מעבודתו לאחר שלא היתה לאילנית אפשרות להמשיך ולהעסיקו באותו היקף כבעבר ולשלם לו את השכר כפי שהיה. לפיכך, נקבע כי המשיב זכאי לפיצויי פיטורים על בסיס השכר כפי שנתבע בכתב התביעה. בנוסף, משלא הוכחשה טענת המשיב לפיה לא קיבל כל תשלום עבור זכויותיו הסוציאליות, חויבה אילנית לשלם למשיב עבור חופשה, הבראה, דמי חגים והפרשות לפנסיה, בהתאם לתחשיב בכתב התביעה, וזאת בהעדר תחשיב נגדי. התביעות לתשלום עבור עבודה בשעות נוספות ולפיצוי מכוח סעיף 25 לחוק הגנת השכר בשל אי המצאת תלושי השכר, נדחו. לאור התוצאה אליה הגיע, חייב בית הדין את אילנית לשלם למשיב הוצאות משפט, כאמור לעיל.

הבקשה וטענות הצדדים
ביום 22.6.17 הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין אשר סב על אחריותה כמעסיקה, וכפועל יוצא מכך על חיובה בתשלום זכויות המשיב. ביום 18.7.17 הגישה המבקשת את הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.
במסגרת הבקשה טוענת המבקשת סיכוייה לזכות בערעור טובים, שכן פסק הדין לוקה בטעויות ביחס לקביעות העובדתיות וביחס למסקנות המשפטיות. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי המבקשת הינה בעלת חנות בתל אביב, כאשר אסף נתן לה, בחלק מהזמן שירותים ועבד במקום וקיבל שכר בשל כך. עוד נטען כי בין המשיב לאסף התקיימה סוג של מערכת יחסים לא ברורה כאשר אסף משלם למשיב כספים עבור עזרה שנתן לו בעבודתו בין היתר גם בחנויות נוספות בתל אביב; למבקשת לא היתה לה הכרות עם המשיב ולא ידעה על קיומו, והיא העסיקה בחנות את אסף מבלי שבכלל ידעה או השהיה עליה לדעת על קיומו של המשיב.
בכל הנוגע לטענה בדבר העסקה במשותף נטען כי אילנית הקפידה שאסף יספק לה שירותים שונים ואולם לא הובאה ראשיתה של ראיה כי היא ידעה שאסף מעסיק לשם כך עובדים נוספים בכלל ואת המשיב בפרט. כן נטען כי בית הדין הטיל אחריות ישירה של מעסיק במשותף על מעסיקים שנקשרו בהסכמים מול קבלני כח אדם או ספקי שירות, בעוד שבמקרה דנן לאילנית לא היתה כל ידיעה על קיומו של המשיב, ולכן לא היה מקום להטיל עליה אחריות לדבר, ובמיוחד כאשר המשיב עצמו העיד שלא היה לו קשר מכל סוג עימה; כל אשר הוכח הוא כי המשיב היה בקשרי עבודה עם אסף אשר נתן שירותים שונים לבתי עסק שונים ברחוב בו היתה החנות של אילנית.
עוד מציינת אילנית כי היא חוייבה בסכומים על אלה שצויינו על ידי המשיב כסכומים שהיא חבה לו בהודעתו בדבר חלוקת החבויות.
המבקשת מוסיפה וטוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. לטענתה, מדובר בעובד זר, אשר עזב זה מכבר את ישראל, וככל שבית הדין לא ייעתר לבקשתה ולאחר מכן היא תזכה בערעור, לא יהיה באפשרותה לקבל בחזרה את הכספים להם היא זכאית. בנסיבות אלה, כך נטען, ביצוע פסק הדין יגרום למבקשת, הנמצאת כיום בחובות כבדים, לנזק בלתי הפיך ממנו ספק אם תתאושש. לפיכך, כך לטענת המבקשת, יש הצדקה לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.

המשיב מתנגד לבקשה בהתבסס על הכלל לפיו הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין, במיוחד כאשר מדובר בפסק דין כספי. לגופם של דברים, טוען המשיב כי סיכויי הערעור קלושים, שכן פסק הדין מנומק ומפורט כראוי, ומבוסס על התשתית העובדתית שהונחה בפניו. לטענת המשיב, קביעתו של בית הדין קמא לפיה המבקשת הינה מעסיקו החל מחודש נובמבר 2012 ועד למועד פיטוריו בחודש ינואר 2014, הינה קביעה מבוססת על מושכלות יסוד בדיני העבודה ואינה מעוררת כל שאלה משפטית המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור. עוד טוען המשיב כי בהודעת הערעור הציגה המבקשת גרסה עובדתית חדשה, לפיה אסף לא היה עובד שכיר בחנות שבבעלותה, אלא סיפק לה שירותים כקבלן חיצוני והוא זה שהעסיק את המשיב. לטענתו, משמדובר בהרחבת חזית אסורה, הסוגיה אשר כלל לא עמדה לבחינתו של בית הדין קמא ולא היוותה חלק מגדרי המחלוקת בין הצדדים, ודינה להידחות. לאור האמור, כך לטענת המשיב, אין בהגשת הערעור כדי להצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין לכל הפחות ביחס לסכומים שפורטו בהודעת חלוקת החבויות, ואין כל הצדקה להמשיך ולהלין את זכויות המשיב ובכלל זה רכיבי שכר קוגנטיים המעוגנים במשפט העבודה.
בקשר למאזן הנוחות טוען המשיב כי המבקשת לא ניסתה לטעון כי ייגרם לה נזק בלתי הפיך. בכל הנוגע למצבו הכלכלי של המשיב, נטען כי המשיב אינו שוהה בישראל וכי אכן יהיה קיים קושי להיפרע ממנו, אך אן מדובר בשיקול יחיד ויש לתת משקל מכריע לשאלת סיכויי הערעור. לטענת המשיב, בהתחשב בסיכויי הערעור הקלושים, מאזן הנוחות נוטה באופן מכריע לטובת המשיב, בפרט כאשר מדובר ברכיבי שכר קוגנטיים שהולנו על ידי המבקשת מספר שנים ואין כל הצדקה להמשיך בהלנתן.
המשיב מוסיף וטוען כי נוכח טענות המבקשת בדבר הודעת המשיב על "חלוקת החבויות", אשר צריכות בירור, המשיב מסכים לעיכוב הסכומים העודפים על הודעת חלוקת החבויות שנפסקו בפסק הדין, זאת בכפוף להפקדת הסכום המעוכב או ערבות בנקאית בקופת בית הדין. לטענתו, בהתאם לאמור בהודעת הערעור אין חולק שבתקופה שבין נובמבר 2012 ועד למועד פיטוריו בינואר 2014, המשיב זכאי לסכום של 33,800 ₪, שאין מקום לעכבם (הסכום בהתייחס לאילנית). בנוסף, אין מקום גם לעכב את הוצאות משפט שנפסקו לטובת המשיב.

הכרעה
הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל, במיוחד כשמדובר בחיוב כספי. טעם מיוחד לעיכוב ביצוע מותנה, בדרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לעובד אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור טובים . כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור.
לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין יש להיעתר לבקשה ולעכב את ביצוע פסק הדין בכל הנוגע לחיובי אילנית, למעט את חיובה לשלם למשיב הוצאות משפט, וזאת עד להכרעה בערעור. עיכוב הביצוע כפוף להפקדת הסכום שייחס המשיב למבקשת בהודעת חלוקת החבויות – סכום של
33,800 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום העבודה ועד ליום 1.8.17 (להלן – סכום ההפקדה). ואלה טעמיי:

באשר לסיכויי הערעור - במסגרת הערעור מעלה המבקשת טענות שונות כנגד עצם הקביעה בדבר קיום יחסי עובד מעביד בינה לבין המשיב. על פני הדברים, טענות המבקשת בעניין זה מוקשות. בית הדין בדק ומצא כי אילנית סתרה את גרסתה לפיה לא ידעה על עבודתו של המשיב והצהירה כי המשיב עבד כ- 40 דקות במהלך יום העבודה, וכי טענה שהיא יודעת שאסף שילם לו 50 ₪ ליום עבודה. ההכרעה לגבי טיב היחסים היא עובדתית בעיקרה ולא מצאתי כי סיכויי הערעור לגביה מהותיים.
יחד עם זאת, בית הדין חייב את המבקשת לשלם למשיב סכומים העולים על הסכומים בהם ביקש המשיב לחייב את המבקשת, וזאת ברכיב החופשה, ההבראה ודמי החגים. לגבי החיוב העודף סיכויי הערעור אינם מבוטלים. אציין כי הסכומים בהם חוייבה המשיבה ואשר עולים בקנה אחד עם הודעת המשיב מסתכמים בסכום ההפקדה.
אשר למאזן הנוחות – המשיב לא הכחיש את טענת אילנית לפיה אינו שוהה בישראל ואף אישר שיהיה קיים קושי להיפרע ממנו, אם תדחה הבקשה לאחר מכן יתקבל הערעור. בנסיבות אלה, הרי שבכל הנוגע לסכומים העולים על סכום ההפקדה, מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת המבקשת. לגבי הסכומים בגדר סכום ההפקדה, אכן יש להביא בחשבון כי עסקינן בזכויות מגן ואף בסיכויי ערעור נמוכים. בנסיבות אלה, מצאתי כי נכון לעכב את תשלום סכום ההפקדה, בכפוף להפקדתו כאמור. אך לא לעכב את תשלום הוצאות המשפט.

סוף דבר: הבקשה מתקבלת בחלקה כאמור לעיל. דהיינו, חיובה של אילנית לשלם למשיב הוצאות משפט – לא מעוכב; חיובה לשלם סכומים העולים על סכום ההפקדה – מעוכב; חיובה לשלם את הסכומים בגובה סכום ההפקדה – מעוכב בכפוף להפקדת הסכום המעוכב, וזאת עד ליום 4.9.17. ככל שלא יופקד הסכום האמור לא יהיה תוקף לעיכוב הביצוע של סכום זה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח אב תשע"ז (20 אוגוסט 2017) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .