הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 49778-06-19

ניתנה ביום 18 יולי 2019

נתיב קרן פנסיה של פועלי ועובדי מפעלי משק ההסתדרות
המבקשת
-
1.אורית ויזל
2.נתנאל ויזל
3.בנימין ויזל
4.רינת וספיש

המשיבים

בשם המבקשת: עו"ד יובל בן טוה
בשם המשיבים: עו"ד כפיר דיין דובב

החלטה

השופט אילן סופר
לפניי בקשת המבקשת (להלן ביחד - קרן הפנסיה או הקרן) לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט תומר סילורה ונציגת הציבור גב' מיכל שמר; ק"ג 27193-10-16), בו נקבע כי ילדיו של המנוח אבימלך ויזל ז"ל (להלן - המשיבים) זכאים לסכום חד פעמי מכספי הפנסיה שהצטברו בקרן הפנסיה בה היה מבוטח המנוח, מכוח היותם יורשים שלו. זאת כאשר המנוח עצמו לא יכול היה, נוכח מצבו הרפואי והקוגניטיבי, להורות לקרן על פדיון הכספים במהלך 60 הימים שלאחר הגעתו לגיל פרישה, בהתאם לתקנון הקרן . לאור התוצאה חייב בית הדין את הקרן לשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 7,500 ש"ח.
הרקע לבקשה
מר אלימלך ויזל ז"ל (להלן- המנוח), הצטרף לקרן הפנסיה באמצעות מעסיקו בחודש אוגוסט 1965, כאשר הפקדת דמי הגמולים האחרונה בגינו התקבלה בחודש ספטמבר 2005. בחודש אוקטובר 2012 אושפז המנוח במצב סיעודי קשה במחלקת פגועי ראש בבית חולים כחולה סופני. החל מיום 13.1.2013, בהגיעו לגיל 67, היה זכאי המנוח לקצבת זקנה מקרן הפנסיה או לחלופין בתוך 60 ימים, למשיכת הכספים הצבורים. בפועל, במהלך תקופה זו, לא ביצע המנוח כל פניה לקרן הפנסיה. בחודש מרץ 2013 המנוח נפטר, 58 ימים לאחר הגיעו לגיל פרישה, והותיר אחריו אלמנה וארבעה ילדים בוגרים. אלמנתו, גב' יהודית ויזל, עברה בשנת 1999 תאונת דרכים קשה, ואושפזה במצב וגטטיבי מיום התאונה ועד לפטירתה ביום 1.1.2014.
בתביעה שהגישו לבית הדין האזורי טענו המשיבים כי מצבו הרפואי של המנוח בחודש ינואר 2013, עת הגיע לגיל פרישה, לא אפשר לו לקבל החלטה בדבר משיכת הכספים, ולכן לא נעשה דבר, וגם אלמנתו הייתה אף היא במצב קשה. לפיכך, לטענת המשיבים, המנוח עמד בכל תנאיו של סעיף 48 לתקנון הקרן, המאפשר משיכת הכספים, פרט למילוי טכני של טופס הבקשה לקרן, ולכן זכאים המשיבים, בהיותם יורשיו של המנוח, לפדות את כספי הפנסיה הצבורים על שמו. הקרן טענה, בין היתר, כי בעת פטירת המנוח הוא נחשב פנסיונר ולא מבוטח, ולכן לא נכנס לגדר סעיף 48 והמשיבים, יורשיו, אינם זכאים למשיכת כספים בסכום חד פעמי. עוד נטען כי המנוח השאיר אחריו שאירה, אלמנתו של המנוח שהיתה זכאית לקצבת שאירים, לכן היורשים אינם זכאים לפדות את הכספים שצבר המנוח.
בפסק הדין מושא הבקשה התקבלה תביעתם של המשיבים. בית הדין האזורי קבע, כי אין מחלוקת באשר לעצם קיומה של שאירה למנוח בעת פטירתו, ולכן, כפי עמדת הקרן, אין זכאות למשיכת הכספים לאחר פטירת המנוח. עם זאת, קבע בית הדין, כי במהלך 60 הימים שבין מועד זכאותו לקבלת קצבת זקנה, יכול היה המנוח להגיש בקשה למשיכת הכספים בעודו בחיים לפי תקנון הקרן, ולכן אין לקבל את עמדת הקרן, זאת מהטעמים הבאים: הקרן הדגישה שהמנוח, בעת פטירתו, היה פנסיונר ולא מבוטח או מבוטח לשעבר, ולכן לא נכנס לגדר סעיף 48 לתקנון המאפשר משיכת הכספים בתנאים; יחד עם זאת, הקרן טענה כי אילו המנוח היה מבקש את משיכת הכספים במשך אותם 60 ימים לפי סעיף 48 לתקנון, הקרן הייתה מאפשרת לו את המשיכה, ונראה כי לפי עמדתה, הסעיף האמור אכן חל על המנוח במהלך אותם 58 ימים שבין הגעתו לגיל פרישה ועד פטירתו.
בית הדין הוסיף וקבע כי במצב בו המנוח היה חולה מאוד בחודשים לפני הגעתו לגיל פרישה, לא ניתן היה לצפות ממנו כי יברר את זכויותיו. כן נקבע כי בנסיבות המקרה לא הוגן היה לשלול את כספי הפנסיה של המנוח, שהיה על ערש דווי בתקופה כה קריטית; הקרן מעולם לא העבירה לידי המנוח או לידי המשיבים תשלום כלשהו ולכן אין מדובר במצב בו המשיבים התחרטו על מנת להשיא תשואתם מהקרן, כי אם על מצב בו המשיבים, כמו גם המנוח עצמו לא ידעו מה הן האפשרויות העומדות בפניהם באשר לכספי פנסיה של המנוח; אין ספק כי אילו היו יודעים, היו בוחרים בחירה מושכלת טרם פטירת המנוח, על אף המצב הקשה בו היו שרויים; המשיבים נמנעו מהגשת בקשה למינוי אפוטרופוס למנוח, ויתכן שבכך התרשלו, אולם אין בכך כדי לאיין את סכומי הפנסיה הגבוהים שצבר המנוח אך בשל טענה זו, ויכול וגם אילו היו מגישים את הבקשה לא היו יודעים כי עליהם לטפל בכספים אלה במהלך אותם 60 ימים שלאחר הגעתו לגיל פרישה.
כן נקבע, כי מכתב שהיה נשלח למשיבים כחצי שנה טרם הגעתו של המנוח לגיל הפרישה, ומסביר בפירוט את האפשרויות העומדות בפניהם, היה מסייע בידיהם להבין את מצבם ומעודד אותם להגיש בקשה בשמו למשיכת הכספים טרם פטירתו, במהלך התקופה המתאימה, כפי שנפסק בעניין גולדשטיין (ע"ע (ארצי) 7962-09-17 גלעד גולדשטיין-קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות, 29.10.18). לדעת בית הדין, בכך שמכתב כזה לא נשלח, לכאורה, למנוח, למעשה הקרן הפרה את חובותיה, ו בשל כך יש להעניק למשיבים את מבוקשם. בית הדין היה ער לכך שבכתב התביעה לא נטען בענין אי שליחת המכתב, אך קבע כי מתוקף חובת הגילוי והנאמנות המוגברות שחלות על קרן הפנסיה, היה עליה לשלוח את המכתב. כפועל יוצא מכך, הגיע בית הדין למסקנה כי המשיבים זכאים למשוך את כספי הפנסיה של המנוח מהקרן כסכום חד פעמי. לאור התוצאה, חויבה הקרן לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, כאמור לעיל.
הבקשה וטענות הצדדים
הקרן הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה את הבקשה שלפניי לעיכוב ביצועו או לחלופין להפקדת התשלום עד להכרעה בערעור. במסגרת הבקשה טוענת הקרן כי סיכוייה לזכות בערעור גבוהים, שכן בפסק הדין נפלו שגיאות המצדיקות את ביטולו. נטען, בין היתר, כי למשיבים היה די זמן למנות אפוטרופוס למנוח, שכן הוכח כי לרשותם עמדו כשמונה חודשים-מאשפוזו של המנוח בחודש אוקטובר 2012, ועד לפטירתו בסוף חודש מרץ 2013; שגה בית הדין עת העלה בעצמו טענה אשר לא נטענה וממילא לא הוכחה, ולפיה המנוח לא היה מודע לזכאותו למשוך כספים מהקרן; פסק הדין מביא לתוצאה אבסורדית, לפיה יורשי המנוח, שלא טרחו לפנות בזמן אמת לקרן (תוך הצגת ייפוי כוח) לברר את זכויותיו של המנוח טרם פטירתו, מרוויחים עתה כתוצאה מכך שלא פנו לקרן בעוד אביהם בחיים, וזאת על חשבון יתר עמיתי הקרן ובניגוד להוראות התקנון; שגה בית הדין בכך שהתיר את משיכת הכספים למרות שהוכח שלמנוח הייתה שאירה; הוראות תקנון הקרן מונעות תשלום חד פעמי ליורשים.
עוד נטען כי טעה בית הדין האזורי בכך שביסס את פסק דינו אך ורק על פסק הדין בעניין גולדשטיין, למרות ההבדלים בין המקרים, ולכך שההתייחסות הראשונה של המשיבים לעניין גולדשטיין, עלתה במסגרת סיכומי התשובה מטעמם. לטענת הקרן, לא ניתנה לה זכות לטעון, ומכל מקום מדובר בהרחבת חזית אסורה, והיה מקום להורות על מחיקת סעיפים מסיכומי התשובה, אשר חרגו ממסגרת עילת התביעה, ולא היו כרוכים בתשתית המשפטית והעובדתית שנפרשה.
הקרן מוסיפה וטוענת כי גם בהיבט מאזן הנוחות קיימת הצדקה להיעתר לבקשתה. בקשר לכך נטען כי נוכח גובה הסכום שעל הקרן לשלם, כ- 939,500 ש"ח, שהוא סכום לא מבוטל, קיים חשש שלא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו ולהיפרע מהמשיבים. עוד נטען כי מדובר בסכום אשר השבתו עשויה להוות נטל כבד על כתפו של אדם מן היישוב, אשר אמצעיו הכלכליים אינם מאפשרים החזרתו. מנגד, המשיבים לא יפגעו, שכן הקרן תשלם את הכספים כערכם נכון למועד התשלום. כן צוין כי הואיל ומדובר בכספי עמיתי הקרן, והמשיבים לא יוכלו להשיבם, הדבר יגרום לפגיעה בכלל העמיתים של הקרן, וזאת בהתחשב במאפיינים המיוחדים של הערבות ההדדית בין כלל עמיתיה. בנסיבות אלה, כך לטענת הקרן, ובהתחשב בכך שסיכויי הערעור טובים, יש הצדקה להיעתר לבקשה ולעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, או לחלופין להורות על הפקדת התשלומים בקופת בית הדין.
המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי אין המקרה מצדיק לחרוג מהכלל על פיו מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו ובמיוחד כאשר מדובר בתביעה כספית. לגופם של דברים טוענים המשיבים כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן פסק הדין מנומק ומפורט כראוי ונשען על נימוקים שונים בנסיבות שונות מעניין גולדשטיין שאפילו אינו העיקרי שבהם. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי הוכח, על פי סעיף 48 ב' לתקנון הקרן שלמנוח הייתה הזכות למשיכת כספים שלא בדרך קצבה, וזאת כל עוד לא חלפו 60 יום מחודש פרישתו לגמלאות, ונציגת הקרן אישרה זאת בחקירתה. אולם המנוח נפטר 58 ימים לאחר חודש הפרישה, ובנסיבות המקרה המשיבים לא התעסקו במינוי אפוטרופוס; הקרן התרשלה בכך שלא שלחה מכתב הסבר לעמית כי יש לו זכות לפדיון הכספים, בין אם ידע או לא ידע, מאחר שבאותם ימים לא היתה לו האפשרות לפעול להשגת זכויותיו; מצבו הקוגניטיבי של המנוח לא היה כזה שמחייב מינוי אפוטרופוס וזאת עד הימים האחרונים בהם חלה התדרדרות בשל הטיפולים אותם קיבל.
עוד נטען כי המשיבים קיבלו מנציגי הקרן מידע סותר, מצד אחד כי ניתן לפדות את הכספים, ובהמשך כי לא ניתן לעשות זאת; המנוח או המשיבים מעולם לא הגישו בקשה לקבלת פנסיית נכות או פנסיית זקנה או פנסיית שאירים והבקשה הראשונה למשיכת הכספים הוגשה על סמך הנחיית נציגת הקרן; הקרן לא עמדה בחובתה הסטטוטורית לשלוח לעמית שישה חודשים טרם הגיעו לגיל פרישה הודעה המפרטת את זכויותיו, כפי שהיא נדרשת לעשות בהתאם לתקנון.
כן נטען כי המקרה דנן קיצוני הרבה יותר מאשר עניין גולדשטיין, ביחס לזכויות התקנוניות; פסק דין בעניין גולדשטיין לא הסתמך רק על היעדר שליחה מכתב על ידי הקרן; בית הדין קמא התייחס לטענת הקרן בדבר הרחבת חזית וקבע כי המשיבים טענו שוב ושוב לחובת הגילוי וחובת הנאמנות שחלות על הקרן.
המשיבים מוסיפים וטוענים כי הקרן לא הציגה כל ראיה לפיה לכאורה לא תוכל לגבות את הכספים בדרך של השבה אם הערעור יתקבל. בקשר לכך נטען כי המשיבים כולם הם אנשים נורמטיביים, משכילים, בעלי נכסים ויכולת השתכרות טובה שלהם ושל בני זוגם, ואין כל סיבה להניח שלא יוכלו להשיב את הכספים, ככל שייפסק כך. בתוך כך הציגו המשיבים תצהירים ותלושי השכר שלהם ושל בני זוגם, המעידים על מצבם הכלכלי ועל אפשרות להשיב את הכספים לידי הקרן. עוד נטען כי למרות שמדובר בסכום גבוה, הוא מתחלק בין ארבעה יורשים, אשר יוכלו לעמוד בהחזר. עוד מדגישים המשיבים כי הם ממתינים זמן רב לפדיון הכספים שצבר אביהם ( למעלה משש שנים מאז פטירת המנוח) ואין כל הצדקה לדחייה נוספת של תשלום לאחר שנקבע בפסק הדין כי הם זכאים לו.
הכרעה
נקודת המוצא היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. הצדקה לעיכוב ביצוע מותנית, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע ( מאזן הנוחות); השני - סיכויי הערעור להתקבל טובים ( ע"א 8374/13 איי.פי.סי. טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"מ נ. ג'או ויז'ן אינק, מיום 10.3.14). בין שני התנאים מתקיים יחס של " מקבילית כוחות", באופן שככל שסיכויי הערעור טובים יותר כך ניתן להקל בדרישה לנטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך ( ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ. קורנוקופיה אקוויטיז בע"מ, מיום 10.3.14). דרך כלל אין מקום לעיכוב ביצוע רק בשל העובדה שעסקינן בחיוב כספי בשיעור ניכר, ועם זאת " ניתן להניח כי כל אדם ממוצע יתקשה בהשבת סכומים בסדרי גודל כה גבוהים, באם יכלה את הסכומים ששולמו בידיו בתקופה שבה ערעור על פסק הדין שמכוחו בוצעו התשלומים תלוי ועומד" (ע"א 5963/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני, מיום 16.1.14).
לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.
אשר לסיכויי הערעור – בחינת הודעת הערעור ופסק דינו של בית הדין האזורי מעלה כי טענות הקרן ראויות להתברר בערעור גופו, כאשר בנוסף להכרעות העובדתיות, טענותיה אף נוגעות למישור המשפטי.
אשר למאזן הנוחות - אכן, עיכוב ביצועו של פסק הדין יפגע במידה מסוימת במשיבים, והקרן לא הוכיחה את מצבם הכלכלי של המשיבים ולא הובאה כל ראיה בקשר לכך. עם זאת, נפסק כי גובה הסכום עשוי להוות שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו במקרה שפסק הדין ייהפך בערעור, ובמקרה זה אכן מדובר בסכום לא מבוטל. בנוסף, אין מדובר בתשלומי שכר או גמלה שוטפת.
באיזון שבין סיכויי הערעור ומאזן הנוחות שוכנעתי כי בקשת הקרן מוצדקת, וכי ראוי לעכב את ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה אחרת בערעור.
סוף דבר - הבקשה מתקבלת כאמור לעיל וביצועו של פסק הדין יעוכב עד להכרעה בערעור. אין צו להוצאות. 4678313

ניתנה היום, ט"ו תמוז תשע"ט (18 יולי 2019) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .