הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 47880-03-19

ניתן ביום 13 ינואר 2020

טליה שטראוס

המערערת והמשיבה שכנגד
-

המרכז החרדי להכשרה מקצועית ע"ר
המשיבה ו המערערת שכנגד

לפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת לאה גליקסמן, השופט אילן סופר
נציגת ציבור (עובדים) גברת יעל רון, נציג ציבור (מעסיקים) מר דן בן חיים

טליה שטראוס - בעצמה
בשם המרכז החרדי להכשרה מקצועית - עו"ד ליאור חמאני

פסק דין

לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי (השופטת יפה שטיין ונציגי הציבור גב' פנינה סופר ומר צמח יעקובסון; סע"ש 17801-02-18) שקיבל בחלקה את תביעת גב' טליה שטראוס (להלן – המערערת).
המערערת שימשה כמרצה בקורס חשבי שכר בכירים אצל המשיבה – המרכז החרדי להכשרה מקצועית (להלן – המשיבה).
לאחר שבחנו את טענות הצדדים ועיינו בכלל החומר המצוי בתיק מצאנו כי דין הערעור להתקבל בחלקו ודין הערעור שכנגד להידחות. להלן נפרט טעמינו:

ערעור המערערת
פיצויי פיטורים
א. מועד תחילת העבודה –
המערערת טענה בכתב התביעה כי החלה לעבוד במשיבה ביום 1.1.04. נציין כי כך נרשם בתלושי השכר החל משנת 2004. המשיבה טענה אף היא שהמערערת החלה לעבודה בשנת 2004.
בתצהירה טענה המערערת כי התקבלה לעבודה בחודש מאי 2003. בתמיכה לכך צרפה תלוש שכר לחודש מאי 2003 וכן אישור של המשיבה נושא תאריך 6.6.18 לפיו המערערת החלה לעבוד בשנת 2003.
גם אם נקבל את הטענה כי תחילת העבודה במשיבה היתה בחודש מאי 2003, הרי שנוכח המצוין בתלושי השכר משנת 2004 לפיו תחילת עבודתה הוא מיום 1.1.04 ובהעדר תלושי שכר או ראיה לביצוע עבודה בגין החודשים יוני – דצמבר 2003, הרי שממילא לא הוכחה רציפות בין חודש מאי 2003 לבין חודש ינואר 2004. כפועל יוצא – תחילת עבודתה לצורך חישוב הזכאות לפיצויי פיטורים היא מיום 1.1.04.
ב. רציפות העבודה –
בית הדין האזורי קבע כי בשנת 2009 נותקה רציפות ההעסקה, שכן בשנה זו שולם שכרה של המערערת כנגד חשבוניות. זאת, לאחר שהיא מיוזמתה פתחה עוסק מורשה והנפיקה חשבוניות למשיבה. דעתנו שונה. לא חל שינוי בדפוס ההעסקה של המערערת בשנת 2009 לעומת התקופה שקדמה והתקופה שלאחריה. בנסיבות אלה, לא ניתן היה לקבוע כי בין הצדדים לא שררו יחסי עבודה בשנת 2009.
טענה נוספת לנתק ביחסי העבודה מתייחסת לתקופה שמחודש אוקטובר 2006 ועד חודש דצמבר 2007 – תקופה במהלכה המערערת לא הועסקה במשיבה. מקובלת עלינו טענת המערערת לפיה בתקופה זו לא חל נתק ביחסי העבודה, שכן הצדדים התקשרו בחוזים מתחדשים. העובדה כי בתקופה זה לא נכרת חוזה חדש, אינה מלמדת כי חל נתק ביחסים. ודאי כך הוא עת במועד חידוש ההתקשרות בחודש ינואר 2008 מצוין בתלושי השכר כי תחילת העבודה היא ביום 1.1.04, ולא ביום 1.1.08. משמע, בזמן אמת, לא ראתה המשיבה את התקופה האמורה כתקופה של ניתוק יחסי העבודה.
כפועל יוצא, אנו קובעים כי יש לראות בתקופה שמחודש ינואר 2004 ועד למועד סיום העבודה – 19.1.18 כתקופת העסקה רציפה.
ג. סכום פיצויי הפיטורים –
בית הדין האזורי קבע כי המערערת זכאית לפיצויי פיטורים. על כך, אין ערעור לפנינו. לפיכך, נותר לדון במחלוקת על סכום פיצויי הפיטורים.
המערערת חישבה את פיצויי הפיטורים בהתאם להיקף משרתה המשתנה לאורך תקופת העבודה ולשכר השעה האחרון ששולם לה. בכך פעלה המערערת בהתאם לפסק הדין בעניין ע"ע (ארצי) 44824-03-16 י.ב. שיא משאבים בע"מ - ADHENOM BERH TEAMI (4.6.17). עוד חישבה נכון המערערת את פיצויי הפיטורים כאשר לגבי תקופות בהן לא הופקדו לה הפקדות לקרן הפנסיה חישבה את פיצויי הפיטורים לפי שיעור של 8.33% מהשכר המחושב לפי תעריף השעה העדכני, ואילו לגבי תקופות במהלכן הפקידה המשיבה בגין המערערת הפקדות לקרן הפנסיה, ובכללן ברכיב הפיצויים, תבעה המערערת רק את ההשלמה עד לשיעור של 8.33%. זאת נוכח הוראת צו ההרחבה לפנסיה חובה.
המשיבה לא סתרה את הנתונים שהובאו בתחשיבה של המערערת, שכאמור נעשה בדרך הנכונה. בנסיבות אלה זכאית המערערת להשלמת פיצויי פיטורים בסך של 28,495 ₪ (הסכום שנתבע בניכוי פיצויי פיטורים בגין שנת 2003), וזאת מעבר לסכומים שנצברו ברכיב פיצויי הפיטורים בקרן הפנסיה על שם המערערת.
ד. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים –
נוכח המחלוקת על הזכאות לפיצויי פיטורים לא מצאנו לנכון לחייב את המשיבה בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים שמעבר להפרשי הצמדה וריבית כחוק.
ה. סיכום
ערעור המערערת ברכיב פיצויי הפיטורים מתקבל. תחת הנפסק על ידי בית הדין האזורי בסעיף 5 יח לפסק דינו, אנו קובעים כי המערערת זכאית להשלמת פיצויי פיטורים בסך של 28,495 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19.1.18 ועד למועד התשלום בפועל, וזאת בנוסף לצבירת פיצויי הפיטורים בקרן הפנסיה – צבירה ששוחררה למערערת.
ככל שהמשיבה שילמה למערערת על חשבון פיצויי פיטורים סכומים כלשהם שמעבר לצבירה בקרן הפנסיה, יבואו סכומים אלה על חשבון השלמת פיצוי הפיטורים לפי קביעתנו.

דמי חגים
התביעה לדמי חגים נדחתה משלושה טעמים. הראשון, מן הטעם שהמערערת לא הועסקה בתקופות של חגים. דעתנו שונה. הזכאות לדמי חג אינה מותנת בעבודה בחג. נהפוך הוא. הטעם השני היה כי ההרצאות אותן הפסידה המערערת בשל ימי החג נדחו למועד אחר. גם טעם זה אין בידינו לקבל. משימי החג חלו ביום בשבוע בו היתה המערערת אמורה ללמד והיא לא לימדה בשל החג, הרי שהיא היתה זכאית לתשלום דמי חגים. העובדה כי הרצאה שאמורה היתה להתקיים ביום חג נדחתה למועד מאוחר אינה שוללת את זכאותה לדמי חג. השלישי, העובדה כי המערערת עבדה מספר ימים בודד בכל חודש. דעתנו שונה. הזכאות לדמי חג אינה מוגבלת להיקף משרה זה או אחר. לאור האמור, המערערת זכאית לדמי חג.
פירוט ימי החג בעטיים הפסידה המערערת ימי עבודה לא נסתרה. בסה"כ מדובר ב- 15 ימי חג בשנים 2014 – 2017.
המשיבה לא חלקה על תחשיב המערערת. לפיכך, זכאית המערערת לדמי חג בסך 10,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19.1.18 ועד למועד התשלום בפועל.

פנסיה בזמן חופשת לידה
בית הדין האזורי דחה את התביעה לתשלום הפקדות לפנסיה בזמן חופשות הלידה משנת 2008 – 2009 מחמת התיישנות. לא מצאנו מקום להתערב בקביעה זו.
אשר לחופשת הלידה בשנת 2012 – בית הדין האזורי חייב את המשיבה לשלם למערערת לאור הוראותיו של סעיף 7א' לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954, סך של 700 ₪. תחשיבו לא ברור.
עיון בתחשיב המערערת שתואם את הוראות תקנות עבודת נשים (מועדים וכללים לתשלומים לקופת גמל), התשס"ח – 2008, מעלה כי האמור בו לא נסתר וכי היא זכאית בגין הפקדות לפנסיה בחופשת הלידה משנת 2012 לסכום נוסף של 606 ₪ (וזאת מעבר לסכום שנפסק על ידי בית הדין האזורי).
לפיכך, ערעור המערערת ברכיב זה מתקבל באופן חלקי, והיא זכאית להפרשי הפקדה לקרן פנסיה בסכום של 606 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.12 (מועד חזרתה לעבודה) ועד למועד התשלום בפועל.

פדיון חופשה שנתית
א. התיישנות –
בית הדין האזורי קבע כי פדיון החופשה יעשה ביחס לשנים 2015 – 2017. בכך קיבל את הטענה להתיישנות.
המערערת טוענת כי היא זכאית לדמי חופשה גם בגין התקופה שקדמה לשנת 2015, לרבות השנים 2003 ואילך.
אין בידינו לקבל את טענת המערערת. בדין נקבע נוכח הוראות ההתיישנות בחוק חופשה שנתית כי הזכאות לפדיון חופשה שנתית תתייחס לשנים 2015 ואילך. בהקשר זה נציין כי הוראת סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 בעניין התיישנות חלה על "כל תביעה" על פי חוק חופשה שנתית, דהיינו גם על תביעה לדמי חופשה ולא רק על תביעה לפדיון חופשה.
ב. שנת 2018 –
צודקת המערערת כי יש לחשב את פדיון החופשה גם ביחס לשנת 2018 – היא השנה השוטפת. אלא שתחשיבה בגין שנה זו נעשה לפי סעיף 15 לחוק – הגם שהסעיף עוסק במי שקשר העבודה בינו לבין מעסיקו פחות מ- 75 ימים. לא זה המקרה שלפנינו.
ג. תחשיב פדיון החופשה –
המערערת תבעה בגין השנים 2015 – 2017 21.56 ימי חופשה. תחשיבה לא נסתר.
מאחר שהמערערת היתה עובדת בשכר, הרי שאת פדיון החופשה יש לחשב כמכפלה של "שכר העבודה היומי הממוצע" במספר ימי החופשה.
שכר העבודה היומי הממוצע הוא שכר רבע השנה שקדם ליציאה לחופשה (שמעיון בתלושי השכר לשנת 2017 עולה כי הוא הרבעון המלא ביותר) חלקי 90. לפיכך, עולה כי שכר העבודה היומי הממוצע הוא 91 ₪ (90 / 8,204).
מן המקובץ עולה המערערת היתה זכאית לפדיון חופשה של 1,962 ₪ ובצירוף חופשה בדין שנת 2018 – היא זכאית לפדיון חופשה שנמוך מהסכום שנפסק לה על ידי בית הדין האזורי.
ד. סיכום
ערעור המערערת בנוגע לרכיב החופשה השנתית נדחה.

דמי מחלה
בפתח הדברים נבהיר כי מקום בו עובד מפסיד את עבודתו בשל מחלה בנסיבות המזכות בדמי מחלה לפי החקיקה הרלוונטית הרי שבכפוף לכללים הקבועים באותה חקיקה הוא זכאי לדמי מחלה. זאת, גם אם במועד מאוחר יותר עבד בימי עבודה נוספים במקום ימי העבודה שבהם היה חולה. כמפורט להלן, תביעתה של המערערת ברכיב זה נדחית מטעמים דיוניים וראייתיים בלבד.
בית הדין האזורי קבע כי לא הומצאו לתיק אישורי מחלה ועל כן אינו פוסק כל תשלום בגין תקופות המחלה שלא התיישנות בשנים 2010 – 2012 (מחלת בתה של המערערת) ובגין חודש פברואר 2017 (מחלת המערערת).
לא מצאנו מקום להתערב בקביעה זו של בית הדין האזורי. משאישורי המחלה לא הומצאו לתיק, לא ניתן היה לבחון את הזכאות הנטענת.
למעלה מן הדרוש נציין גם את הטעמים הבאים שמובילים לדחיית ערעורה של המערערת ברכיב זה:
אף אם נניח כי אישורי המחלה הועברו מבעוד מועד למשיבה, אין בכך כדי לסייע למערערת. שכן, בכתב התביעה ובתצהירה לא פרטה המערערת את המועדים בהם נעדרה מעבודתה מחמת מחלת בתה ומחמת מחלתה שלה (לגבי מחלה זו ראו התייחסות בס"ק ג' להלן). בנסיבות אלה לא ניתן לדעת בגין אילו העדרויות היא זכאית לדמי מחלה ולכמה.
במסגרת ערעורה טענה המערערת לראשונה למועדים ספציפיים של מחלת בתה בשנים 2010 – 2013. אלא שלסיכומיה צרפה המערערת אישורי מחלה לשנת 2010 בלבד (נספח 16). זכות התביעה לדמי המחלה בגין שנה זו התיישנו. למועדי המחלה לשנים 2011 – 2012 לא צורפו אישורים. כאמור, גם לו היו מצורפים אישורים לא היה בכך כדי לאפשר את קבלת הערעור, שכן הנטל על המערערת להראות באילו מועדים נעדרה מעבודתה. נזכיר כי המערערת טוענת שככלל היא נאלצה שלא להעדר מעבודתה על אף מחלת בתה, וזאת מן הטעם שהמשיבה לא שילמה דמי מחלה.
אשר למחלתה שלה – המערערת צרפה להודעת הערעור אישור רפואי על כך שביום 2.2.17 נותחה ובגינם קיבלה 14 ימי מחלה. לטענת המערערת בגין מחלה זו היא נעדרה 3 ימים. לא ברור באלה ימים נעדרה, והאם היו הראשון למחלה, השני, השלישי או לאחר מכן. בנסיבות אלה הזכאות נעה בין 700 ₪ (אם ההיעדרות היו בימים הראשונים למחלה – יום ראשון 0, ימים שני ושלישי 50% כל יום – סה"כ 100% שכר יומי השווה ל- 700 ₪) לבין 2,100 ₪ (אם ההיעדרויות היו מהיום הרביעי למחלה ואילך). המערערת גם לא כימתה את תביעתה ברכיב זה אלא במסגרת הדיון לפנינו, בו נקבה בסכום 700 ₪. בהינתן תוצאה זו לא מצאנו הצדקה להתיר הגשת ראיות חדשות בערעור, ודאי נוכח המפורט בסעיף ד' להלן.
לבסוף, נזכיר כי העילה המרכזית לפסיקת הפיצוי בגין עגמת הנפש והטעם לאי התערבותנו בפסיקה זו נעוץ בסוגיה (הבלתי מכומתת) של דמי המחלה.
ערעור המערערת בנוגע לרכיב דמי המחלה נדחה.
שונות
א. הבראה ונסיעות –
בית הדין האזורי חייב את המשיבה לשלם דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות. על חיוב זה לא הוגש ערעור מצד המשיבה. בית הדין האזורי דחה את התביעה לדמי נסיעה בנימוק שהוצאות הנסיעה לא הוכחו.
לטענת המערערת היא היתה זכאית לפדיון דמי הבראה בגין 7 השנים האחרונות וכן טענה כי הוצאות הנסיעה הוכחו על ידה.
אין בידינו לקבל את טענות המערערת ברכיבים אלה. לפי הסכמי העבודה שכרה כלל במפורש תשלום עבור הבראה ונסיעות (השוו: דב"ע (ארצי)
3-63/98 בובליל - א.א.צ. שירותים משפטיים בע"מ, פד"ע לב 91 (1999)). על כן, מן הדין היה לדחות את תביעתה ברכיבים אלה.
ב. הודעה לעובד –
התביעה לפיצוי בגין אי קבלת הודעה על תנאי עבודה נדחתה נוכח העובדה כי מעת לעת נחתמו עם המערערת הסכמי העסקה. בנסיבות אלה לא מצאנו מקום להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי שלא לחייב את המשיבה בתשלום פיצוי.
ג. הלנת שכר חודש אוקטובר 2017 –
לטענת המערערת היא זכאית לפיצויי הלנת שכר בגין שכר חודש אוקטובר 2017 ששולם לה רק ביום 16.11.17. משהתביעה הוגשה ביום 8.2.18 התיישנה הזכות לפיצויי הלנה בגין איחור זה.
ד. עגמת נפש –
הדיון ברכיב ערעור זה יעשה יחד עם הדיון בערעור שכנגד שסב על רכיב זה בלבד.
ה. הוצאות משפט –
לא מצאנו מקום להתערב בסכום הוצאות המשפט שנפסקו על ידי בית הדין האזורי.

הערעור שכנגד
בית הדין האזורי מצא לנכון לחייב את המשיבה לשלם למערערת סכום של
20,000 ₪ כפיצוי בגין עגמת נפש. בית הדין האזורי נימק את הכרעתו בטעמים הבאים: המשיבה לא שילמה למערערת במשך שנים רבות את זכויותיה הקוגנטיות; כאשר המערערת פנתה אל המשיבה בדרישה לשלמן בחרה האחרונה להתעלם מבקשתה; כאשר בתה הפעוטה של המערערת חלתה בשנים 2010 – 2012 במחלה קשה, המשיבה לא התחשבה בה, לא שילמה לה דמי מחלה, ובאופן כזה חייבה את המערערת להימנע משהות ליד ביתה החולה בשל חוסר יכולתה להתפרנס בהעדר דמי מחלה.
המערערת מערערת על הסכום שנפסק לה. לטענתה היה מקום לפסוק לה את מלוא הסכום שנתבע על ידה – 30,000 ₪. המשיבה טענה במסגרת הערעור שכנגד כי לא היה מקום לחייבה לשלם למערערת פיצוי בגין עגמת נפש. לחלופין, כך נטען, היה מקום לחייב בסכום נמוך יותר.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ולאור קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בנוגע ליחסי הצדדים בתקופת מחלת בתה של המערערת, ומטעם זה בלבד, אין מקום להתערב בעצם ההחלטה לחייב את המשיבה לשלם למערערת פיצוי בגין עגמת נפש או בסכום שנפסק המסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית.

סוף דבר
ערעור המערערת מתקבל כמפורט בסעיפים 4, 5 ו- 6 ויתרת ערעורה נדחה. הערעור שכנגד נדחה. סכומים שעל המשיבה לשלם למערערת לפי פסק דין זה ישולמו לה תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.
לאור התוצאה, המשיבה תשלם למערערת הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪, וזאת תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ט"ז טבת תש"פ (13 ינואר 2020), בהעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד

לאה גליקסמן,
שופטת

אילן סופר,
שופט

גברת יעל רון,
נציגת ציבור (עובדים)

מר דן בן-חיים,
נציג ציבור (מעסיקים)