הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 47724-02-19

ניתנה ביום 18 אפריל 2019

שוק העיר (ט.ע.מ.ס.) בע"מ
המבקשת
-
שושנה וייס
המשיבה

בשם המבקשת: עו"ד יעל דולב, עו"ד עידן פפר ועו"ד גיא גרשון
בשם המשיבה: עו"ד משה שופל

החלטה

סגן הנשיאה אילן איטח
לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופט אורן שגב ונציגי הציבור גב' הלן הרמור ומר אלי כהן; סע"ש 10190-06-16), בו נקבע כי המבקשת פגעה בתנאי העסקתה של המשיבה בהיותה בהיריון, בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988 (להלן - חוק השוויון), ונפסקו לה סעדים כספיים שונים כתוצאה מכך.
הרקע לבקשה
המשיבה עבדה בשירות המבקשת, חברה המפעילה חנות לממכר קמעונאי, בתפקיד כספרית, קופאית ראשית ואחראית על שיבוץ עובדים, החל מיום 24.11.15 ועד לפיטוריה ביום 8.5.16. בתביעה שהגישה לבית הדין האזורי עתרה המשיבה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון ימי חופשה, פיצוי בגין אי עריכת שימוע כדין ופיצוי בגין פיטוריה בזמן ששהתה בתקופת אי כושר. בנוסף, דרשה המשיבה פיצוי מכוח חוק השוויון וחוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954 (להלן - חוק עבודת נשים).
המחלוקת העיקרית בין הצדדים סבה אודות השאלה האם המשיבה פוטרה מעבודתה מחמת הריונה, בניגוד לחוק השוויון ולחוק עבודת נשים. בנוסף, נחלקו הצדדים בקשר לזכויות שונות הנובעות מסיום יחסי העבודה.
בפסק הדין מושא הבקשה התקבלה תביעת המשיבה בחלקה. בית הדין האזורי קבע כי המשיבה לא השלימה ששה חודשי עבודה עובר לפיטוריה ולפיכך הוראות סעיף 9 לחוק עבודת נשים לא חלות עליה. לעניין תחולת חוק השוויון שוכנע בית הדין כי המבקשת פגעה בתנאי העסקתה של המשיבה בניגוד לחוק השוויון, דבר שהביא בסופו של דבר לפיטוריה. עוד קבע בית הדין כי המשיבה הניחה ראשית ראיה לכך שתנאי העסקתה נפגעו בסמוך לאחר שהודיעה על הריונה, וכי המבקשת לא הפריכה את הטענה לפיה ההחלטה לשלול ממנה את העבודה בשעות נוספות, קשורה לעובדת היותה בהיריון. למסקנות אלה הגיעה בית הדין קמא מהשתלשלות האירועים הבאים:
מעדותה של המשיבה שלא נסתרה עלה כי בסביבות חג פורים (23-25 מרץ 2016) היא הודיעה למנהל הסניף על היותה בחודש החמישי להריונה, וימים אחדים לאחר מכן ביום 31.3.16 קיבלה לראשונה הודעה בעל פה ממנהלת משאבי האנוש של המבקשת לפיה נאסר עליה לעבוד בשעות נוספות, ביום 3.4.16 אזהרה על ביצוע עבודה בשעות נוספות, ביום 5.4.16 הודעה חוזרת בעל פה מהבעלים של המבקשת לפיה נאסר עליה לעבוד בשעות נוספות וביום 6.4.16 מכתב המתריע שאם תמשיך לעבוד בשעות נוספות אלה לא ישולמו לה. לאחר מכ חדלה המשיבה מלעבוד בשעות נוספות דבר שהוביל לירידה משמעותית בהכנסתה.
לטענת המשיבה, שלא נסתרה, נאמר לה כי הואיל והיא בהיריון, עליה לחדול לעבוד שעות נוספות. זאת חרף העובדה כי עד למועד ההודעה אודות הריונה, עבדה המשיבה כ- 12 שעות ביום, בהתאם לסיכום עמה וקיבלה גמול בהתאם.
ההסכם בדבר מתכונת השעות לא מצא את הביטוי בהסכם העבודה הכתוב, אך מתלושי השכר ודוחות הנוכחות עלה כי מתחילת עבודתה ועד לחודש אפריל 2016, בסמוך לאחר שהודיעה שהיא בהיריון, המשיבה עבדה שעות נוספות ובנוסף גם קיבלה בונוס בסך 1,800 ₪ שהוגדר בתלוש השכר כ"נסיעות". לפיכך נקבע כי תנאי העסקתה של המשיבה נקבעו על ידי התנהגותם של הצדדים בפועל, ורכיב השעות הנוספות ורכיב הבונוס היוו חלק משמעותי בהכנסתה של המשיבה.
המבקשת לא הניחה כל הסבר מניח את הדעת, מדוע, לאחר כארבעה חודשים ממועד תחילת עבודתה של המשיבה, ובסמוך לאחר שהאחרונה הודיעה שהיא בהיריון, נדרשה המשיבה שלא לעבוד שעות נוספות ולצמצם את היקף שעות העבודה.
התקבלה גרסתה של המשיבה שלא נסתרה לפיה רכיב הבונוס היה תוספת לשכר העבודה, למרות שהוגדר כ"נסיעות", שכן היא לא היתה זכאית לדמי נסיעות מפני שהתגוררה בסמוך למקום העבודה. נקבע כי מדובר ברכיב פיקטיבי, המהווה תוספת לשכר העבודה, בגינו לא הופרשו למשיבה זכויות סוציאליות.

כפועל יוצא מקביעות אלה, קבע בית הדין האזורי כי ההחלטה לשלול מהמשיבה את העבודה בשעות נוספות, קשורה להיותה בהיריון, ומשהמבקשת פגעה בתנאי העסקתה ללא כל צידוק ובניגוד להוראות חוק השוויון, המשיבה זכאית לפיצוי כספי. אשר לגובה הפיצוי, נתן בית הדין את הדעת לרקע לדרישה שהופנתה למשיבה שלא לעבוד שעות נוספות בסמוך להודעה על הריונה שהובילה לפיטוריה, ולכך שלא ניתן כל הסבר להחלטת המבקשת להרע באופן חד צדדי את תנאי העסקתה, ופסק למשיבה פיצוי בסכום של 50,000 ₪.
אשר ליתר הזכויות, נקבע כי למרות שהמשיבה קיבלה מכתב זימון לשימוע לאחר מספר התראות בעל פה ובכתב, ואף נערכה ישיבת שימוע ונכתב פרוטוקול, בהליך השימוע נפלו פגמים היורדים לשורשו של עניין, באופן שלא ניתנה לה זכות טיעון של ממש, וההחלטה לפטרה הייתה מעשה עשוי ללא קשר להליך עצמו. לפיכך, נפסק למשיבה פיצוי בגין פגמים בשימוע בסך של 5,000 ₪. בנוסף, נקבע כי המשיבה זכאית לתשלום בונוס עבור חודש מרץ 2016 בסך 1,800 ₪, ולהפרשות סוציאליות בגינו, בסך 1,296 ₪; חלף הודעה מוקדמת בסך של 1,560 ₪; וכן הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ והשתתפות בשכר טרחת עו"ד בסך 6,000 ₪. יתר רכיבי התביעה נדחו.
המבקשת הגישה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, ובמקביל הגישה את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין או לחלופין להפקדת הסכום שנפסק בגין פיצוי מכוח חוק השוויון, בסך של 50,000 ש"ח.
בהחלטת בית דין זה (השופטת לאה גליקסמן) מיום 12.3.19 הוארך המועד להגשת הערעור, והבקשה לעיכוב ביצוע הועברה להכרעה. בהחלטתי מיום 17.3.19 ניתן צו עיכוב ביצוע ארעי, בכפוף להפקדת הסכום שנפסק כפיצוי בגין הפרת חוק השוויון. ביום 25.3.19 הפקידה המבקשת בקופת בית הדין במזומן סך של 50,000 ₪.
הבקשה וטענות הצדדים
בבקשתה טוענת המבקשת כי סיכויה לזכות בערעור גבוהים, שכן בקביעת הפיצוי בגין הפרת חוק השוויון נפלו טעויות משפטיות המצדיקות ביטולו. המבקשת טוענת, בין היתר, כי שגה בית הדין האזורי בכך שקבע שהמשיבה פוטרה מהעבודה וכי פיטוריה היו בשל הריונה. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי בית הדין האזורי התעלם מכך שנאסר על המבקשת להעסיק את המשיבה בשעות נוספות בשל הריונה, בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק עבודת נשים; בית הדין לא נתן משקל לכך שהמשיבה, בהתנהגותה, העמידה את המבקשת בפני שתי ברירות: להתעלם מהוראות חוק עבודת נשים תוך חשיפתה לסנקציות פליליות או לדרוש מהמשיבה להפסיק לעבוד בשעות נוספות ולעמוד בפני טענתה של פגיעה בתנאי העסקה, לפי הוראות חוק השוויון. עוד טוענת המבקשת כי סירובה של המשיבה לפעול בהתאם להנחיות המבקשת ומנהלה הצדיקה סיום העסקתה. לטענתה, מעסיק רשאי בכל עת להפסיק הסדר ביחס לשעות עבודה בשעות נוספות, משיקוליו, והעובד לא רשאי לכפות עליו המשך העסקה בשעות נוספות.
אשר למאזן הנוחות נטען כי אין בידי המבקשת נתונים אודות מצבה הכלכלי של המשיבה, אך היא הועסקה בשירותה תקופה קצרה, בתפקיד זוטר ובשכר מינימום, כך שיש להניח שאין מדובר באדם אמיד. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, קיימת סבירות שאם תשלם למשיבה את הסכום הפסוק ולאחר מכן יתקבל ערעורה, לא יהא באפשרותה להיפרע ממנה.
המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי סיכויי הערעור אספיים, שכן פסק דינו של בית הדין האזורי מנומק ומעוגן היטב בחומר הראיות. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי מתלושי השכר עלה שהמשיבה קיימה הוראה שלא לבצע שעות נוספות; הוכח שמתכונת שעות עבודתה היתה בת 12 שעות ליום, עד שההנהלה אסרה עליה באופן חד צדדי לבצע שעות נוספות סמוך אחר הודעתה על הריונה; נפסק כי בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק עבודת נשים רשאי מעסיק להעסיק עובדת בהריון בשעות נוספות, אם היא מסכימה לכך וניתן אישור רפואי. עוד נטען כי שיעור הפיצוי שנפסק בשל הפליית המשיבה כעובדת בהריון בניגוד לחוק השוויון מצוי בשיקול דעת הערכאה הדיונית, והמבקשת לא הראתה כי הסכום שנפסק חורג מהמקובל בפסיקה המצדיק התערבות.
המשיבה מוסיפה וטוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. בקשר לכך נטען כי המבקשת ניהלה הליך מתיש למעלה משנתיים וחצי, תוך עיכובים ומחדלים רבים, ויש לתת למשיבה ליהנות מפרי פסק הדין. אשר למצבה הכלכלי הציגה המשיבה תצהיר ממנו עלה כי היא ובעלה משתכרים ביחד כ- 15,000 ₪ בממוצע. עוד נטען כי ברשותם דירה שעליה משכנתא, וכן בחזקתם רכב משנת 2003. עובדות אלה, כך לטענת המשיבה, משמיטות חשש שלא תוכל להשיב לידי המבקשת את הסכום שהופקד בקופת בית הדין.

הכרעה
נקודת המוצא הינה כי הגשת ערעור אינה מצדיקה לעכב את ביצועו של פסק דין. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש ומותנה בשני תנאים: האחד – כי סיכויי הערעור להתקבל טובים; השני - כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שהנזק היחסי שייגרם לו מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לצד שכנגד ככל שיעוכב הביצוע. במסגרת מאזן הנוחות על מבקש העיכוב "להראות כי אם תדחה בקשתו יהיה זה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו", היינו כי עלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך ככל שהערעור יתקבל.
לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הבקשה, ואלה טעמיי:
באשר לסיכויי הערעור - הערעור סב בעיקרו על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בנוגע לסיבת פיטוריה של המשיבה ודרך התנהלותה של המבקשת כלפיה. בית הדין האזורי בדק וקבע, בהסתמך על מכלול הראיות שהובאו בפניו, כי הפסקת עבודת המשיבה בעבודת שעות נוספות נעשתה, בהעדר ראיה לסתור ונוכח סמיכות הזמנים להודעה על ההריון, בשל הריונה ותוך הפרת חוק השוויון (סעיפים 35 – 37 לפסק הדין). יחד עם זאת, הסעד הכספי ניתן בשל פיטורים בניגוד לחוק השוויון ובהמשך – במסגרת הדיון על השימוע – עולה כי בית הדין האזורי דחה את טענות המבקשת לגבי העילות שביסוד פיטורי המשיבה. גם קביעות אלה הן קביעות עובדתיות ולא בנקל תתערב בהן ערכאת הערעור.
במסגרת הערעור טוענת המבקשת כי ביסוד האיסור על המשיבה לעבוד בשעות נוספות עומדת הוראת סעיף 10( א) לחוק עבודת נשים. לא בכדי ציין בית הדין האזורי כי אין לפניו כל הסבר להפסקת עבודת השעות הנוספות. יחד עם זאת, לכאורה, הסבר זה שניתן במסגרת הערעור ולא עלה במפורש במסגרת הדיון בבית הדין האזורי, ניתן למצוא לו אחיזה מסויימת בדברי המשיבה עצמה במהלך השימוע.
לשלמות התמונה יצויין כי סעיף 10( ב) לאותו חוק מאפשר העסקה של עובדת בהריון בשעות נוספות אם יש העובדת מסכימה לכך בכתב ואם ניתן לכך אישור רופא. לא עולה כי המשיבה התבקשה להמציא אישור רופא לצורך עבודה בשעות נוספות.
לאור המקובץ עולה כי סיכויי הערעור של המבקשת לעצם חיובה בתשלום פיצוי לפי חוק השוויון ובנסיבות העניין לשיעורו אינם משוללי יסוד וראויים להבחן במסגרת הערעור.
באשר למאזן הנוחות – נקודת המוצא היא כי יש לאפשר לזוכה לפי פסק הדין ליהנות מפרי זכייתו. המבקשת לא הציגה כל מידע אודות מצבה הכלכלי של המשיבה, והסתפקה בטענה כוללנית המתבססת על גובה השתכרותה לפני כשלוש שנים, כאשר המשיבה הועסקה אצלה. המשיבה תמכה את תשובתה בתצהיר ובתלוש שכר ממקום עבודתה.
בהתחשב בשקלולם של סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, שוכנעתי כי יש לעכב מחצית מהפיצוי שנפסק בגין הפרת חוק השוויון – היינו סך של 25,000 ₪ (להלן – הסכום המעוכב).
סוף דבר - הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת, כמאור בסעיף 11 לעיל. המבקשת והמשיבה יודיעו עד ליום 1.5.19 כיצד לנהוג בסכום שהופקד בקופת בית הדין ואשר עולה על הסכום המעוכב שייוותר מופקד בקופת בית הדין כאמור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ג ניסן תשע"ט (18 אפריל 2019) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .