הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 4723-10-20

ניתנה ביום 12 נובמבר 2020

ישראל ציוני
המבקש
-
מיכאל אפרין
המשיב

בשם המבקש – עו"ד יואב ציוני
בשם המשיב – עו"ד גבריאל שקרוב

החלטה

השופטת חני אופק גנדלר
לפני בקשת עיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי תל-אביב (הנשיאה הדס יהלום; סע"ש 1516-08-18), בגדרו חויב המבקש [הנתבע בהליך שם- ח.א.ג.] לשלם למשיב [התובע בהליך שם- ח.א.ג.] שעות נוספות בסך 395 ₪; נסיעות בסך 617 ₪; דמי הבראה בסך 1,704 ₪; פדיון חופשה בסך 9,751 ₪; דמי חגים בסך 5,866 ₪; אש"ל בסך 19,080 ₪; וחלף השתלמות בסך 7,823 ₪ (סך כל התשלומים 45,236 ₪). כן חויב בתשלום הוצאות בסך 8,000 ₪.
על פי פסק הדין "התובע הגיש תביעה כנגד הנתבע, מעסיקו לשעבר, לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת ההעסקה ובכלל זה זכויות הנובעות מההסכם הקיבוצי וצווי ההרחבה בענף הבניין. הנתבע הגיש תביעה שכנגד בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מהיעדרויות רבות של התובע" (סעיף 1). המשיב הועסק אצל המבקש מיום 3/8/01 ועד יום 3/10/16 (סעיף 4).
בית הדין האזורי קבע כי "הוכח כי הנתבע עונה על הגדרת מעסיק בתחום השיפוצים וכפועל יוצא, התובע עונה על הגדרת עובד שיפוצים בצו ההרחבה. ולפיכך, אני קובעת כי הוראות הרלוונטיות לעובד שיפוצים בצו ההרחבה 2010, חלות על העסקתו של התובע" (סעיף 15).
אשר לתשלומים הנתבעים, רכיב שעות נוספות התקבל באופן חלקי (סעיף 27) ורכיב תשלום בגין ימי עבודה שלא שולמו נדחה (סעיף 28). טענת הנתבע לקיזוז הפסקות אוכל, נדחתה שכן הטענה "נטענה בעלמא ולא הוכחה" (סעיף 29). כן נפסקו דמי נסיעות (סעיף 31). אשר לדמי הבראה נפסק כי "על פי תלושי השכר, בשנתיים האחרונות לעבודתו שולמו לתובע דמי הבראה בסך 5,546 ₪. בהתאם לתלושי השכר, התובע עבד בממוצע 18 ימים בחודש, שהם 82% משרה. התובע זכאי היה לדמי הבראה בסך 8,841 ₪ עבור משרה מלאה ובסך 7,250 ₪ עבור 82% משרה. על כן, על הנתבע לשלם לתובע הפרש דמי הבראה בסך 1,704 ₪" (סעיף 32). אשר לדמי חופשה נקבע כי "בהתאם לצו ההרחבה בענף הבניין, התובע זכאי היה על פי וותקו ל-24 ימי עבודה כימי חופשה בעד כל אחת מהשנים 2013 עד 2015. בגין שנת 2016 זכאי היה ל- 18 ימים. בסך הכל זכאי היה ל-90 ימי עבודה כימי חופשה. על פי תלושי השכר, התובע ניצל 62.14 ימי חופשה וזכאי לפדיון 27.86 ימי חופשה. הנתבע ישלם לתובע פדיון חופשה שנתית בסך 9,751 ₪ (350 ₪ * 27.86)" (סעיף 33). כן נפסקו דמי חגים (סעיף 34). כן נקבע כי "בהתאם להוראות צו ההרחבה, על מנת שמעסיק יהא פטור מתשלום דמי אש"ל עליו לספק את הארוחה לעובד בעצמו. מהראיות עולה כי הדבר לא נעשה" (סעיף 35) ועל כן "על הנתבע לשלם לתובע אש"ל בסך 19,080 ₪" (סעיף 36). כן נקבע כי "משקבענו כי המעסיק הוא מעסיק בענף השיפוצים, התובע זכאי לקרן השתלמות בהתאם להוראות הסעיף" (סעיף 37). התביעה שכנגד נדחתה, שכן "טענותיו של הנתבע בדבר נזקים שנגרמו לו בשל היעדרויותיו של התובע לא הוכחו והן נדחות" וחלקן אף מהוות הרחבת חזית (סעיף 43).
המבקש הגיש ערעור כנגד פסק הדין. לטענתו, שגויה הקביעה כי עסק בתחום השיפוצים, וממילא שגויה הקביעה כי חל על העסקת המשיב צו ההרחבה בענף הבניה. מכח זאת שגוי חיובו באש"ל, חלף השתלמות ואופן חישוב דמי ההבראה. כן שגוי אופן חישוב ימי החופשה, שכן לא נלקח בחשבון אחוז המשרה בצבירת ימי החופשה. עוד טוען המשיב כנגד אי קיזוז שעות הפסקת אוכל, שכן המשיב היה פנוי משך 40 דקות ביום עבודה לעשות כרצונו. בית הדין האזורי קיבל את יומניו של המבקש כאותנטיים. מאחר שמיומנים אלו עולה בבירור כי המשיב נעדר 186 ימים ללא התראה מוקדמת, הרי ששגויה דחיית התביעה שכנגד. שכן, חיסורים אלו גרמו למבקש נזקים. כן מערער המבקש על פסיקת ההוצאות כנגדו ושיעורם, שכן המדובר בתביעה מנופחת שרובה נדחתה וכי נעשה דיון הוכחות אחד בלבד.
לטענת המבקש בבקשה שלפני, מאזן הנוחות נוטה לטובתו. שכן המשיב עבד כל ימיו כשכיר במשרה חלקית, בשכר של כ-6,000 ₪, ונמצא בגיל פנסיה. סביר להניח, אם כן, שלא יוכל המשיב להחזיר את התשלומים בגמר הערעור, ככל שכך יידרש, נוכח שיעורם (53,236 ₪). להבטחת התשלום למשיב, במידה ויידחה הערעור, מוכן המבקש להפקיד את הסכום הפסוק בקופת בית הדין. אשר לסיכויי הערעור, הרי שאלו גבוהים, נוכח טעמי הערעור שפורטו לעיל והטעויות העקרוניות שנפלו בפסק הדין. לבקשה צורף תצהיר המבקש לתמיכה בטענות העובדתיות וכן התחייבות עצמית של המבקש בבקשה לסעד זמני.
לטענת המשיב בתשובתו לבקשה, הערעור מעלה טענות בעלמא, כנגד קביעות עובדתיות והתרשמות של הערכאה הדיונית מחומר הראיות, בהן ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב. משכך, סיכויי הערעור קלושים. אדרבא, המשיב מכין ערעור מטעמו, שסיכוייו להתקבל יהיו גבוהים יותר מערערו של המבקש. כמו כן, טענות המבקש כנגד מצבו הכלכלי של המשיב נטענו בסתמיות. מכל מקום, למשיב לא יהיה כל קושי להשיב את הסכום הפסוק, ככל שכך יידרש. משכך, אין לסטות מהכלל לפיו הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים.
בתגובתו של המבקש, שב המבקש על טענותיו בדבר סיכויי הערעור, וכי המשיב כלל לא הגיש ערעור מטעמו. אשר למאזן הנוחות, המשיב כלל לא טרח לציין מהו מצבו הכלכלי ואף לא צירף תצהיר לתגובתו. המשיב הסתפק באמירה סתמית בלבד שיוכל להשיב את התשלום. מאידך, לאורך כל תקופת עבודתו של המשיב אצל המבקש, היה המשיב שרוי במצב כלכלי קשה ונזקק להלוואות ומפרעות על חשבון השכר מאת המבקש. זאת ועוד, אף כשנתיים לאחר סיום העסקתו של המשיב, התקבלו אצל המבקש מספר דרישות עיקול מתיקי הוצאה לפועל שנפתחו כנגד המשיב. המבקש צירף לתגובתו כדוגמא, דרישת עיקול מתיק הוצאה לפועל שהגישה חברת בזק כנגד המשיב ותמך תגובתו בתצהיר. כמו כן, אין התייחסות בתשובת המשיב להצעתו להפקיד את הסכום הפסוק בקופת בית הדין.
ניתנה למשיב רשות להגיב לדברים האמורים בתגובת המבקש, אך המשיב בחר שלא לממש הזדמנות זו.

דיון והכרעה
נקודת המוצא בדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין היא כי הגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין, משהכלל הוא כי הזוכה זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי. לפיכך סטייה מנקודת מוצא זו מוצדקת רק אם עומד המבקש בשני תנאים: האחד - סיכויי הערעור להתקבל טובים, והשני - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע (ע"א 8374/13 איי.פי.סי. טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"מ נ' ג'או ויז'ן אינק (10.3.14)). בין שני התנאים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", באופן שככל שסיכויי הערעור טובים יותר כך ניתן להקל בדרישה לנטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך (ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ' קורנוקופיה אקוויטיז בע"מ (10.3.14)).
לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
כאמור, בין סיכויי הערעור ובין מאזן הנוחות קיימת מקבילית כוחות. במקרה דנן, טען המבקש טענות כנגד מצבו הכלכלי של המשיב, על סמך ההיכרות האישית רבת השנים בין הצדדים, אותן תמך בתצהיר, וכן צירף דרישת עיקול מתיק הוצאה לפועל שהגישה חברת בזק כנגד המשיב. נוכח זאת, העלה המבקש חשש ממשי כי לא יהיה בידו של המשיב להחזיר את התשלומים, ככל שכך יידרש. בנסיבות אלה, מצופה היה מהמשיב להתייחס בתגובתו למצבו הכלכלי כיום על מנת להפיג את החשש שהביע המבקש (ראו ע"ע (ארצי) 20654-03-20 שפע קורן אחזקות בע"מ - חיים שילוח (23.04.20)), אך הוא בחר שלא לעשות כן, אף שניתנה לו ההזדמנות לעשות כן. למעט טענה לקונית כי "ניתן יהיה לגבות בחזרה" את התשלומים, לא טרח כלל המשיב להצביע על מצבו הכלכלי – וקל וחומר שלא תמך זאת בתצהיר – באופן שיפריך חשש זה. בנסיבות אלו, ומשהסכום הפסוק מצטבר לסך של כ-53,000 ₪, מצאתי כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לצד המבקש. כמו כן, הפקדת הסכום הפסוק בקופת בית הדין תבטיח את זכויותיהם של שני הצדדים - היינו, התשלום למשיב מחד, ככל שיידחה הערעור, ואת השבתו של התשלום למבקש מאידך, ככל שיתקבל הערעור. משכך, אף מבלי להידרש לסיכויי הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה, כך ש התשלומים על פי פסק הדין יעוכבו עד למתן הכרעה בערעור, בכפוף להפקדת סכומים אלו בקופת בית הדין עד ליום 3.12.20.
סוף דבר – דין הבקשה להתקבל, כאמור בסעיף 9. הוצאות בקשה זו יובאו בחשבון בגמר הליך הערעור.
ניתנה היום, כ"ה חשוון תשפ"א (12 נובמבר 2020) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .