הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 43855-04-19

ניתנה ביום 12 יוני 2019

פנחס גבריאל המבקש
-
יסר אבו סנינה המשיב

השדרה 34 ת"א גברי פנחס בע"מ ( בפירוק) משיבה פורמאלית

בשם המבקש: עו"ד יוליה סניגיר
בשם המשיב: עו"ד מנור תמרי ועו"ד פדרו מרקוס צ'רטקוב

ה ח ל ט ה
סגן הנשיאה אילן איטח
לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב ( השופטת יפית זלמנוביץ גיסין ונציגי הציבור מר אריה סומר ומר אבי איילון; סע"ש
15793-06-16), שבו חויב המבקש, מכוח הרמת מסך, לשלם למשיב תשלומים שונים בשל תקופת עבודתו וסיומה בסך כולל של 79,621 ₪, וכן הוצאות משפט בסך של 15,000 ₪.
הרקע לבקשה
בבית הדין האזורי התבררה תביעה שהגיש המשיב נגד המשיבה הפורמאלית - חברת השדרה 34 ת"א גברי פנחס בע"מ שבאמצעותה נוהלה מסעדה ( להלן - החברה ו-המסעדה, לפי העניין), ונגד המבקש, מנהל ובעל מניות יחיד בחברה מאז שנת 2012 ( קודם לכן היה בעל מניות עם אחרים). המשיב טען כי עבד במסעדה כטבח וכמנהל מטבח, החל מיום 6.8.2004 ועד למועד התפטרותו ביום 15.5.2015. עוד טען המשיב כי שכרו השעתי עמד על 23 ₪ ושולם לו בגין 220 שעות חודשיות אף שעבד 270 שעות ומבלי ששולם לו גמול עבור עבודה בשעות נוספות. כן טען המשיב בהמשך עלה שכרו באופן הדרגתי והגיע ל- 12,500 ₪ נטו, אך בתלושי השכר נרשם שכר נמוך משמעותית. כן נטען כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המבקש באופן אישי ביחד ולחוד עם המסעדה. המשיב עתר לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות, פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, פיצוי בשל אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה וזכויות סוציאליות נוספות.
שישה חודשים לאחר הגשת התביעה ניתן צו פירוק כנגד החברה ( פר"ק ( ת"א) 24401-09-16), ועיקר הדיון בבית הדין האזורי סב אודות סוגיית הרמת מסך. להשלמת התמונה יצוין כי המשיב הגיש תביעת חוב נגד החברה. המנהלת המיוחדת אישרה, בהחלטה מיום 16.7.17, תשלום סך 98,865 ₪, המורכב מהרכיבים הבאים:
א. תמורת הודעה מוקדמת בסך 7,749 ₪, שהוגדר גם כשכר הקובע;
ב. דמי הבראה בסך של 4,173 ₪;
ג. פיצויי פיטורים ( תקופה 1.11.2004 - 30.3.2015) בסך של 81,365 ₪;
ד. פיצוי הגין אי ביצוע הפקדות לקופת גמל בשנה האחרונה, בסך של 5,579 ₪.

בפסק הדין מושא הבקשה התקבלה בחלקה תביעתו של המשיב. בית הדין האזורי קבע, בהסתמך על מכלול הראיות שהובאו בפניו, כי התקיימו עילות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות ואת חיובו האישי של המבקש בתשלום זכויותיו של המשיב. בית הדין שוכנע כי המבקש ניהל את המסעדה תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, כלשונו של סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999. למסקנה זו הגיע בית הדין מהטעמים הבאים:
המבקש הודה כי המסעדה נכנסה בשנת 2013 ל"קשיים כלכליים חמורים מאד". חרף הקריסה הכלכלית הוא המשיך להעסיק את המשיב וככל הנראה אף עובדים נוספים, ולהציג בפני כולם מצג של " עסקים כרגיל", תוך שהוא לקח סיכון בלתי סביר בהעסקתם באופן המבסס נגדו עילה להרמת מסך;
המבקש הודה ש"המסעדה נכנסה למשבר חמור שהתוצאות שלה היו שנהרסה ונסגרה", ולמרות זאת היתל בעובדים, נטל סיכון בלתי סביר כי יעלה בידו להבריא את המסעדה ולפרוע את חובותיה כלפי העובדים, ונתן לעובדים להאמין, שבתנאים אלה ניתן יהיה להמשיך לתפקד ולהפעיל את המסעדה כבימים עברו, זאת תוך פגיעה בזכויות העובדים;
מעדות המבקש עלה כי לא רק שידע כיצד התנהלו הדברים מבחינה כלכלית, אלא גם היה הכוח המפעיל והמכוון מאחורי מנהל החשבונות של המסעדה וגרם לכך שיצאו למשיב תלושי שכר פיקטיביים, תוך הפחתה או ביטול של הזכויות הסוציאליות;
בנסיבות העניין, מקום בו המבקש הינו מנהל ובעל המניות היחיד של המסעדה, (משנת 2012 ועד פירוקה), וגם היה מעורב בניהול העובדים בכלל, והמשיב בפרט, נכון וצודק להורות על הרמת מסך ההתאגדות;
המבקש בחר - על מנת לנסות ולשרוד בענף המסעדנות - להמשיך ולנהל עסק כושל מבחינה כלכלית במצב של קריסה, תוך הונאה הן של העובדים בתשלום שכרם בלבד ללא הזכויות הסוציאליות, והן של רשויות המס בדיווח על שכר הנמוך בצורה משמעותית מן השכר האמיתי ששולם בפועל. וזאת, על מנת לחסוך בעלויות השכר ובתשלומי המיסים;
קיפוח זכויותיו של המשיב בא לביטוי עת ביקש לקבל את המגיע לו מן החברה, אך נתקל בשוקת שבורה עת היא נכנסה להליכי פירוק, וכי המבקש היה מודע לשימוש הציני שנעשה במסך ההתאגדות תוך הונאת הרשויות;
זכויותיו של המשיב קופחו גם בכל הנוגע ליכולתו לזכות במגיע לו במסגרת הליכי הפירוק ומול המוסד לביטוח לאומי, כיוון שהחברה הוציאה לו תלושי שכר פיקטיביים עם סכומים נמוכים משמעותית ממשכורתו בפועל.

בית הדין האזורי סיכם וקבע כי לא עצם התמוטטה של החברה הביא למסקנה כי צודק ונכון להורות על הרמת המסך, אלא הודאת המבקש לפיה ניהל את החברה באופן ובדרך שיש בהם משום נטילת סיכון בלתי סביר כי יהיה ביכולתה של החברה לפרוע את חובותיה כלפי המשיב, תוך פגיעה בזכויות העובדים והונאתם והנאת רשויות המס.
לאחר מכן, דן בית הדין בתקופת העסקתו של המשיב וקבע, בהסתמך על המסמכים שהוצגו בפניו, כי הוא החל לעבוד במסעדה ביום 1.11.2004, וסיים את עבודתו ביום 31.3.2015. בהתאם לכך נבחנו את הזכויות של המשיב והמבקש חויב לשלם לו את הסכומים הבאים: סך של 56,690 ₪ בגין חלף הפקדות לקופת גמל (פיצויים ותגמולים), ובניכוי הסכום שנפסק למשיב במסגרת תביעת הפירוק; סך של 7,187 ₪ בגין פדיון חופשה; וסך של 15,744 ₪ בגין החזר הוצאות נסיעה. כן מצא בית הדין כי למרות שהתביעה לפיצויי פיטורים נדחתה, אין להורות על הפחתת הסכום שאושר על ידי המנהלת המיוחד בגין " פיצויי פיטורים" מן הסכומים האחרים שנפסקו למשיב בגין החופשה והגמל.

הבקשה וטענות הצדדים
המבקש טוען כי סיכויו לזכות בערעור טובים, שכן לא התקיימו תנאים להרמת מסך. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי בית הדין קמא לא התייחס לכך שרק משנת 2012 המבקש היה הבעלים היחיד של החברה, ומרבית התקופה הרלוונטית המסעדה היתה בבעלותם של מספר בעלי מניות, כששיעור אחזקות המבקש היה נמוך בהרבה; צו פירוק נגד המסעדה ניתן בחודש דצמבר 2016, שנה ותשעה חודשים לאחר התפטרותו של המשיב; המשיב לא טען וממילא לא הוכיח שהמבקש רוקן את העסק מנכסיו, וגם הדבר אינו עולה מחומר הראיות; העילה היחידה להרמת המסך היא הימנעות החברה מלשלם לעובדיה את הזכויות הסוציאליות; המסקנה לפיה התנהלות המבקש גרמה ליצירת חובות שהביאו לפירוק החברה אינה מנומקת ואינה מבוססת, שעה שנקבע כממצא עובדתי כי החברה הייתה מצויה בקשיים עוד לפני שהמבקש החל לנהל את העסק כבעל מניות יחיד, בניסיון להביא להבראתו; טעה בית הדין לעניין הגדרת המושג " סיכון בלתי סביר", כמשמעותו בחוק החברות, שעה שנטילת סיכונים היא חלק בלתי נפרד מעולם העסקים; בית הדין התעלם מהעובדה שבמהלך החודשים האחרונים לעבודתו, עודכנו תלושי השכר של המשיב, תוך רישום רכיבי שכר המשקפים את שכרו האמיתי; לפי הלכה הפסוקה אין באי תשלום זכויות סוציאליות והנפקת תלושי שכר תוך ציון שכר נמוך ממה ששולם בפועל, כשלעצמם, כדי להצדיק הרמת המסך; המשיב דווקא חסך בתשלומי מס, כשבמהלך עבודתו בעסק, למעלה מעשר שנים, היה " שותף" להונאת רשויות המס, וקיבל שכר גבוה בערכי נטו מבלי לדווח על כך לרשויות המס.
עוד נטען כי מתלושי השכר עלה כי שולם למשיב החזר הוצאות נסיעה משנת 2012; העובדה כפי שנקבע בפסק הדין, ששכר היסוד שצוין בתלוש היה נמוך מהשכר ששולם למשיב בפועל, אינה מעידה על כך שיתר הרכיבים המפורטים בתלושי השכר הם פיקטיביים, כשנטל לסתור זאת מוטל על המשיב, והוא לא הרים נטל זה; לא היה מקום לפסוק לטובת המשיב הפרשי פדיון חופשה, כשבמסגרת הכרעת חוב בתיק הפירוק, שילם המוסד לביטוח לאומי למשיב פדיון חופשה לפי שכר יומי מופחת, שאינו תואם את שכרו בשנת 2015; במסגרת הכרעת החוב שולמו למשיב פיצויי פיטורים מלאים; לא היה מקום לחייב את המבקש לשלם סכומים במקום הפקדות לפנסיה ולפיצויים, במיוחד התקופה אוגוסט 2008- יוני 2009, שהתיישנה; שגה בית הדין עת דחה את טענת המבקש לפיה זכותו של המשיב לביצוע הפקדות לקופת הגמל תעמוד עד תקרת השכר הממוצע במשק, בהתאם להוראות צו הרחבה לפנסיה חובה.
המבקש מוסיף וטוען כי אם בית הדין לא ייעתר לבקשה ולאחר מכן יתקבל ערעורו, לא יהיה באפשרותו לקבל חזרה את הכספים שישולמו למשיב. בקשר לכך נטען כי המשיב הינו נכון להיום אב לשמונה ילדים, ואפילו אם הוא עובד כיום, חלק מהכנסתו הוא משלם למזונות. עוד נטען כי במהלך תקופת עבודתו בחברה, המשיב שהה במעצר בית במהלך כחצי שנה, ולא עבד. עובדה זו, כך לטענת המבקש, מעידה על כך שהמשיב יכול להיעדר מעבודה עקב הפרות חוק על רקע פלילי, דבר שמגדיל את הסיכון לגבות חזרה את הסכום שישולם לו, ככל שיתקבל הערעור. כן נטען כי המשיב לא רשם את כתובת המגורים שלו, בניגוד לתקנות. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקש, הנזק שייגרם לו אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין ולאחר מכן יתקבל ערעורו, גדול מהנזק שעלול להיגרם למשיב אם יעוכב ביצוע וידחה הערעור. מנגד, למשיב לא ייגרם כל נזק מעיכוב ביצוע פסק הדין, והוא יכול להיפרע בכל עת, שכן המבקש הוא בעל נכסים שונים בארץ. לחלופין נכון המבקש להפקיד את מלוא סכום פסק הדין בקופת בית הדין עד להכרעה בערעור.
המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי יש לדחותה מחמת חוסר תום לב והיעדר ניקיון כפיים, שכן פסק הדין ניתן בחודש מרץ 2019, כשעד היום המבקש לא שילם לו רכיבי שכר ופנסיה עבור עבודתו שהסתיימה בשנת 2015. לגופם של דברים טוען המשיב כי סיכויי הערעור שהגיש המבקש קלושים, שכן פסק הדין מבוסס על קביעות עובדתיות ועל העדויות שהובאו בפני הערכאה הדיונית ובכלל זה על הודאתו של המבקש עצמו, עניינים שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי טרם ניתן פסק הדין, ובניגוד להצהרותיו של המבקש עצמו בפני בית הדין קמא כי הינו " מרוסק כלכלית", וכשנתיים לאחר שניתן צו פירוק כנגד החברה, פתח המבקש באמצעות חברה חדשה את המסעדה " השדרה 34" תחת שמה המקורי, אשר מצויה בבעלותו ובניהולו, העובדה שמעידה על חוסר תום ליבו של המבקש וניסיונו לברוח מתשלום חובותיו. עוד נטען כי בפועל המוסד לביטוח לאומי אישר למשיב בתביעת החוב רכיב " אי הפרשות לפנסיה" בסך של 5,579 ₪ בלבד, בעוד שבית הדין קמא פסק ברכיב " הפקדות לקופת גמל" (פיצויים ותגמולים) סך של 56,690 ₪; טענת המבקש לפיה היה בעל מניות יחיד בחברה רק משנת 2012 לא נתמכה בכל מסמך; הוכח שהמבקש היה בעל זכויות החתימה הבלעדי בחברה, והוא אף הודה במהלך חקירתו בבית הדין קמא כי הוא זה שניהל בעצמו את המסעדה; המשיב טען לכל אורך ההליך שהמבקש הינו אדם אמיד ובעל ממון רב ונכסים אשר ניצל את כוחו על מנת להרוויח על גבי העובדים; הקביעה להרמת המסך התבססה על הודאתו של המבקש עצמו לפיה " ניהל את המסעדה באופן ובדרך שיש בהם משום נטילת סיכון בלתי סביר".
אשר למאזן הנוחות טוען המשיב כי המבקש לא צירף כל מסמך המעיד על החשש הלכאורי שלא יהיה באפשרותו להשיב את הכספים אם ערעורו יתקבל, והטענה בקשר לכך נסמכה על אמירה כללית. בתוך כך מדגיש המשיב, במסגרת התצהיר שצירף לתגובתו, כי הינו אדם מן הישוב אשר מתפרנס בכבוד; הוא אב לשלושה ילדים מתחת לגיל 18, מצוי בזוגיות בריאה ואינו משלם מזונות ואינו מצוי בהליכים פלילים מכל סוג שהוא. עוד מציין המשיב כי המבקש מנסה לעשות כל העולה בידו על מנת להכפיש את שמו הטוב, כשבפועל הוכח שהמבקש עבר עברות חמורות תוך פגיעה ברשויות המדינה. כן מדגיש המשיב כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן זכותו לקבל את זכויותיו לאחר שניהל את הליך המשפטי למעלה משלוש שנים.
בתשובה טוען המבקש כי המשיב לא התמודד במסגרת תגובתו עם הטענות המשפטיות ובכלל זה קיום עילה להרמת המסך. עוד נטען כי המשיב מעלה טענות חדשות כנגד המבקש שלא עלו בבית הדין קמא, ויש להתעלם מהן. כן נטען כי ביצוע פסק הדין באופן מיידי יקשה על החזרת המצב לקדמותו, שכן בהתאם לנטען בתגובתו, למשיב חובות בסכומים גבוהים ובכלל זה חוב למוסד הביטוח הלאומי שקוזז מתשלום בגין זכויות סוציאליות ששולמו לו במסגרת הליך פירוק החברה. כן צוין כי המשיב חייב, לכאורה להחזיר למוסד לביטוח לאומי את הסכום של פיצויי הפיטורים שקיבל.
דיון והכרעה
נקודת המוצא היא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצועו של פסק דין שעליו מערערים. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש ונסמך על שניים: סיכויי הערעור להתקבל גבוהים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו, בין היתר במובן זה כי ביצועו המיידי של פסק הדין יקשה מאד על השבת המצב לקדמותו, ועלול לגרום למבקש העיכוב נזק בלתי הפיך אם הערעור יתקבל. כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור. כן נפסק כי טענה בדבר מצבו הכלכלי של הזוכה וחוסר נכונותו של זה להשיב את אשר זכה בו באם יפסיד בערעור, אינה יכולה להיטען בעלמא וצריכה להיות מבוססת בראיות.
לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה בחלקה, כמפורט בהמשך.
אשר לסיכויי הערעור - קביעותיו של בית הדין האזורי בנוגע לזכויות הסוציאליות המגיעות למשיב מתבססות, בעיקרן, על התשתית העובדתית שנקבעה על ידו לאחר שקילת העדויות ובכלל זה הודאתו של המבקש. הוא הדין, בעיקרו של דבר, בכל הנוגע למסקנה כי יש להרים מסך נוכח הקביעה כי המבקש ניהל את החברה תוך נטילת סיכון בלתי סביר. אולם גם בהנתן אלה עדיין מתעוררות שאלות משפטיות בהליך הן בנוגע להרמת המסך ובעיקר בכל הנוגע לרכיבים שנפסקו: כך למשל, בכל הנוגע לחיוב בפדיון חופשה מועלת טענה ראויה לבירור הנוגעת ליחס שבין הליכי הפירוק לבין התובענה הנוכחית; ביחס לפיצוי בגין אי הפקדה מתעוררת שאלת ההתיישנות ותקרת הזכאות להפקדה וכן מתעוררת שאלת " החפיפה" בין פיצויי הפיטורים שנפסקו בהליך הפירוק ובין רכיב הפיצויים שנכלל בפיצוי בגין אי הפקדה לקופת גמל.
אשר למאזן הנוחות - יש לקחת בחשבון כי הסכומים שנפסקו לזכות המשיב הינם בגין זכויות מכוח חוקי מגן, שהמשיב היה זכאי לקבלן לפני מספר שנים. מנגד, הסכום שנפסק לזכות המשיב אינו נמוך ( גם אם אינו גבוה במיוחד) והמשיב לא פירט בתשובתו ובתצהיר מטעמו את גובה שכרו ולא הראה כי יהא באפשרותו להשיב את הסכום ככל שיידרש.
בנסיבות אלה, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים האמורים, מחד גיסא, את סיכויי הערעור ומאידך גיסא את מאזן הנוחות מצאתי לנכון להורות על עיכוב תשלום סכום של 35,000 ₪ בלבד מתוך קרן פסק הדין. סכום זה יעוכב, מטעמי נוחות, מתוך הפיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקופת גמל ( להלן - הסכום המעוכב). עיכוב הביצוע של תשלום הסכום האמור הוא בכפוף להפקדת הסכום המעוכב כערכו במועד החלטתי בקופת בית הדין.
סוף דבר - הבקשה מתקבלת כאמור בסעיף 14 לעיל. המבקש יפקיד בקופת בית הדין את הסכום המעוכב עד ליום 26.6.19. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ט' סיוון תשע"ט (12 יוני 2019) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .