הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 43616-08-13

ניתן ביום 27 נובמבר 2018

  1. יודפת אביטל
  2. שרה גנות
  3. ברכה טננולד הר זהב
  4. לאה קרשנר
  5. אירית רוזנברג
  6. ליאורה טננבאום
  7. רחל אגם
  8. רחל גרינברג
  9. אוה רחל הרשקוביץ

10.שרה גרייף
11.שרה קופפר
12.רבקה אביעד
13.שלומית דוד
14.אלפא רבקה רוטשטין
15.עירית בינות
16.סמיר זועבי
17.עדנה סולצ'ינר
18.רפאלה גינגר
19.פסיה אוסינסקי
20.עינת וקסלר

המערערים

-

1. המוסד לביטוח לאומי
המשיב

2. מדינת ישראל – הממונה על השכר
3. הסתדרות העובדים הכללית החדשה – איגוד העובדים הסוציאליים

מתייצבות בהליך

לפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
נציגת ציבור (עובדים) גב' יעל רון, נציג ציבור (מעסיקים) מר עצמון ליפשיץ

בשם המערערים - עו"ד אילן שמר
בשם המשיב - עו"ד גרגורי דנוביץ' ועו"ד יעל סלע
בשם מדינת ישראל - עו"ד יאנה סימקין
בשם ההסתדרות - עו"ד רוני יואלי

פסק דין

סגן הנשיאה אילן איטח
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת אורנית אגסי ונציגי הציבור מר צבי רוזנצוויג וגב' לוני גולדשטיין; ס"ע 10078-08-10 ואח') שבו נדחתה תביעת המערערים.
רקע
המשיב (להלן – המוסד) הוא תאגיד סטטוטורי הפועל מכוח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק). מכוח האמור מהווה המוסד גוף מתוקצב כמשמעו בחוק יסודות התקציב, התשמ"ה – 1985, וחלות עליו הוראות סעיף 29 לחוק האמור.
המערערים מועסקים או הועסקו במוסד בתפקיד של מנהל תחום או סגן מנהל תחום באגף ה"יעוץ לקשיש" שמינהל הגמלאות במוסד מפעיל בסניפי המוסד ברחבי הארץ. המערערים בהכשרתם ובמקצועם הם עובדים סוציאליים (חלקם בתואר בוגר וחלקם בתואר מוסמך), ושכרם נקבע לפי הסכמי השכר לדירוג העובדים הסוציאליים (להלן – דירוג עו"ס) שהסתדרות העובדים הכללית החדשה, באמצעות איגוד העובדים הסוציאליים (להלן – האיגוד), חתמה מעת לעת.
המערערים הגישו לבית הדין האזורי תובענה ובמסגרתה עתרו למספר סעדים הרלוונטיים לדיוננו:
השוואת מתח הדרגות של המערערים (ד' – ב' בדירוג עו"ס) למתח הדרגות של מנהלי תחום וסגני מנהלי תחום באגף השיקום (המוגדרים כך בתוספת הכותרת "בכיר"), גם הם במסגרת מינהל הגמלאות של המוסד, וגם הם מדורגים בדירוג העו"ס ומתח הדרגות שלהם הוא ב' – א(1) בדירוג עו"ס. לטענת המערערים הם מופלים שלא כדין במתח הדרגות ביחס למנהלי התחום וסגני מנהלי התחום באגף השיקום.
העלאת מתח הדרגות של סגן מנהל תחום באגף הייעוץ לקשיש לאור ההסכמים הקיבוציים המגבילים את פער הדרגות שבין מנהל התחום ובין סגנו לדרגה אחת בלבד.
הגדלת מכסת הכוננויות שלהם, בשל היותם מופלים לרעה ביחס לכוננויות שנקבעו לעובדים במוסד.
זכאות לדרגה אישית.
לשלמות התמונה נציין כי בכתב התביעה התבקשו שני סעדים נוספים שבמסגרת פסק דיננו אין צורך שנדרש להם: האחד, זכאות לקיצור פז"מ – במסגרת הדיון בערעור חזרו בהם המערערים מערעורם על קביעת בית הדין האזורי כי הם אינם זכאים לקיצור פז"מ; השני, דרגת פרישה לגב' רחל טלמור (תובעת 19) – שלא נכללה בין המערערים ולכן אין ערעור בעניין זה.
לאחר שמיעת העדים נדחתה תביעת המערערים כולה. מטעמי נוחות, נדון בפסק דיננו לפי רכיבי הערעור השונים. נציין כי לדיון בערעור התייצבו הממונה על השכר והאיגוד.

השוואת מתח הדרגות של מנהלי תחום ייעוץ לקשיש וסגניהם לזה של מנהלי תחום שיקום וסגניהם

טענות הצדדים בבית הדין האזורי
המערערים טענו כי הם מבצעים עבודה סוציאלית מובהקת – פרטנית, קבוצתית וקהילתית, עבודה הנמצאת בליבת פעילותו של מנהל הגמלאות. לטענתם, פעילותם שווה לפעילות המנהלים וסגני המנהלים באגף השיקום. לטענתם, הגדרת האחרונים כמנהלי או סגני מנהלי תחום "בכירים" נעשתה תוך הפלייתם שלא כדין.
המוסד טען כי המערערים מועסקים באגף הייעוץ לקשיש בסניפי המוסד. תחום הייעוץ לקשיש שייך אמנם למינהל הגמלאות ואולם התחום שונה במהותו מתחום השיקום. מדובר בשוני מהותי ורלוונטי ולכן המערערים אינם מועסקים בתנאים של עובדי אגף השיקום. המוסד מוסיף וטוען כי המערערים מועסקים על פי מדרג התפקידים ומתח הדרגות הצמוד ללוח התפקוד במוסד כפי שאושר ונקבע על ידי נציבות שירות המדינה.
הכרעת בית הדין האזורי
בית הדין האזורי פתח וציין שעל מנת להוכיח את טענת ההפליה שלא כדין על המערערים להוכיח "קיומו של יחס שונה, או הבחנה בינם לבין עובדים אחרים השווים להם/בעלי מאפיינים דומים להם. על התובעים למעשה להוכיח, קבוצת שוויון עליה הם נמנים אשר בתוכה מתקיים יחס שונה בין חברי הקבוצה".
לאחר בחינת הראיות קבע בית הדין האזורי כי עובדי המוסד המועסקים בדירוג עו"ס מועסקים בשני תחומים עיקריים: תחום השיקום ותחום הייעוץ לקשיש, כי "התובעים ועובדי תחום השיקום אינם קבוצה שווה אשר מתקיים בה יחס שונה בין שווים" וכי "קיים שוני מהותי ורלוונטי בין שתי הקבוצות". ואלה טעמי בית הדין האזורי:
קיים שוני רלוונטי בין עבודת השיקום ועבודת הייעוץ לקשיש, וקיים שוני רלוונטי בין מנהל או סגן מנהל תחום באגף השיקום לבין מנהל או סגן מנהל תחום באגף הייעוץ לקשיש. וכך נקבע:
".....עבודת עובדי השיקום, האחריות המוטלת על כתפיהם וליבת פעילותם רחבה בהרבה מפעילותם של עובדי הייעוץ לקשיש.
עובדי השיקום פועלים מתוקף חוק הביטוח הלאומי והתקנות. עבודתם משתרעת על היקף ניכר מתשלומי הגמלאות עליהם מופקד מנהל הגמלאות. עובדי השיקום עוסקים ופועלים בתחום נכות כללית, נפגעי עבודה ונפגעי פעולות איבה. פעילותם משתרעת הן על המבוטח עצמו והן על שארים ותלויים.
לעומת זאת, עובדי הייעוץ לקשיש עיקר עבודתם הנה השגחה, ביצוע ביקורי בית ובדיקת זכויות הקשיש באמצעות מתנדבים.
מספר העובדים בתחום השיקום עומד על כ – 180 עובדים ואילו מספר העובדים בתחום הייעוץ לקשיש עומד על סך של כ – 45 עובדים.
מנהל השיקום, מנהל עובדים מקצועיים בתחום העבודה הסוציאלית ואחראי על העסקתם בתחום נכות כללית, נפגעי עבודה ונפגעי פעולות איבה. מנהל יעוץ לקשיש ממונה על מספר עובדים מצומצם יותר ועל היקף פעילות ותחום אחד בלבד.
עובדי השיקום מבצעים עבודה סוציאלית מקצועית בעוד עובדי הייעוץ לקשיש עוסקים בעיקר בהפעלת המתנדבים.
לאור כל האמור לעיל שוכנענו, כי אין מדובר בקבוצת שוויון. ההבדלים בין שתי הקבוצות הנן [כך במקור – א.א.] משמעותיים, רבים ורלוונטיים. יובהר, כי אנו מקבלים את טענות התובעים כי הם מבצעים עבודה קשה וחשובה אולם עם זאת אין מדובר באותו תפקיד, באותה מערכת של זכויות המטופלות על ידי התחום האחר ובאותו היקף אחריות."

תנאי ההעסקה של המערערים נקבעו בהסכמים מול ארגון העובדים ותתכן שונות בין תנאי ההעסקה של קבוצות שונות גם אם "קיימות נקודות השקה" בין הקבוצות. אין בנקודות ההשקה, לכשעצמן, "כדי להעניק לקבוצה מסוימת את תנאי העסקתם של הקבוצה האחרת, כל עוד המעסיק עומד בתנאים הקובעים בחוק לעניין זה. העובדה, כי קבוצה מסוימת זכאית לזכויות נוספות או אחרות, פרי משא ומתן שנוהל בין הארגון היציג של הקבוצה למעביד, אינה יוצרת זכות לקבוצה האחרת לקבלת אותם תנאים ואין בה, משום אפליה כפי שטענו התובעים".
בית הדין האזורי הוסיף וקבע כדלקמן:
תקן ודרגת משרתם של המערערים נקבעו ואושרו על ידי נציבות שירות המדינה והממונה על השכר ותואמים את לוח התפקוד לעו"ס (נכון לחודש ינואר 1992, נספח א' לכתב ההגנה). בלוח התפקוד האמור "אין הגדרה של מנהל תחום בכיר/סגן מנהל תחום בכיר [ב]מחלקת הייעוץ לקשיש".
נקבע כי במסגרת הסכמי עבודה שנערכו בשנים 2000-2002 אושרו שינויי תקינה ושודרגו התפקידים באגף השיקום ובאגף הייעוץ לקשיש. במסגרת זו נקבע לוח תפקוד חדש (נספח ב' לכתב ההגנה) וגם בו "אין הגדרת תפקיד של מנהל תחום בכיר או סגן מנהל תחום בכיר - מחלקת הייעוץ לקשיש".
קבלת תביעת המערערים ברכיב זה משמעה שינוי התקינה במוסד ולכן הדבר טעון את אישורו של הממונה על השכר. לעניין זה הפנה בית הדין האזורי לתשובתו של מר ברק שטרוזברג, סגן בכיר לממונה על השכר, במענה לפנייתו של מר ברנע במסגרתה הציג את תביעת המערערים. לפי התשובה האמורה, לא ניתן לאשר את דרישת המערערים בעניין מתח הדרגות.
המערערים "לא הביאו כל צידוק או סיבה ממשית להתערבות בית הדין בהחלטה" של המוסד לגבי התקינה של תפקידי המערערים – החלטה המצויה בתחום הפררוגטיבה שלו.
אין במסמכים שהגישו המערערים (חוזר כללי 04/2012 ומכרז פנימי לתפקיד מנהל תחום ייעוץ לקשיש) לאחר שהוגשו סיכומי המוסד (להלן – המסמכים החדשים) כדי להועיל להם.
אין מקום לבסס את הזכאות של המערערים על פסק הדין שניתן בעניינה של גב' אילנה סופר שעבדה כמנהלת תחום ייעוץ לקשיש. לעניין זה קבע בית הדין האזורי כך:
"הנתבע טען, כי הגברת סופר קיבלה דרגה שניתנה לה במסגרת מעמד אישי בשל נסיבות מיוחדות ולא בשל זכאותה לשינוי תואר תפקידה או מתח הדרגות הצמוד לה. הגברת סופר קיבלה המלצה לשינוי תקינה אשר נדחתה על ידי ועדת התקינה ובית הדין המליץ לסיים את התיק בפשרה בשל פגמים שנפלו בהליך. טענה זו לא נסתרה על ידי התובעים.
אשר על כן, מדובר בנסיבות מיוחדות ואישיות אשר אין להשליך מהן על התביעה דנן."

הטענות בערעור
במסגרת הערעור תוקפים המערערים הן את הקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי והן את מסקנותיו.
לעניין הקביעות העובדתיות טוענים המערערים, בתמצית, כי בית הדין האזורי לא נתן משקל לכך שהמוסד נסמך על תצהיר אחד ויחיד (של מר ברנע) ואילו המערערים נסמכו על שלושה תצהירים [יאמר כבר עתה כי מטעם המערערים הוגשו לבית הדין להלכה רק שני תצהירים: גב' דוד וגב' גניגר. תצהירה של גב' גרינברג לא נחשב כמוגש משלא התייצבה להיחקר עליו]; בית הדין האזורי לא נתן משקל לכך שהמוסד לא הגיש כתב הגנה מתוקן לאחר שהוגש כתב תביעה מתוקן ומכומת; לא היה מקום לקבוע כי קיים שוני רלוונטי בין מנהלי/סגני תחום בייעוץ לקשיש ובין מנהלי/סגני תחום בשיקום הן לעניין היקף האחריות, מהות העבודה וכמות הכפיפים. לפי הנטען, למעשה, עבודתם של הראשונים ואחריותם אף "רחבה יותר" מזו של האחרונים.
מוסיפים המערערים וטוענים כי נוכח השגגה בקביעות העובדתיות שגה בית הדין האזורי במסקנותיו המשפטיות. לפי הנטען, מנהלי וסגני תחום בייעוץ לקשיש הם בקבוצת השוויון של מנהלי וסגני תחום השיקום והשוני בתנאי העסקתם יוצר אפליה.
עוד נטען נגד יתר נימוקי בית הדין האזורי, ובכלל זה נטען כי: המוסד מפר את ההסכמים הקיבוציים. נדגיש כי טענת המערערים בעניין זה מתמקדת בסגני מנהלי תחום באגף הייעוץ לקשיש ובטענה לאי שמירת מרווח הדרגות שבין הסגן ובין המנהל, ולפיכך נרחיב לגביה בעת שנעסוק ברכיב ערעור זה; החלטת המוסד בקשר לתקינת מנהלי התחום וסגניהם בייעוץ לקשיש אינה סבירה במיוחד בהיותה מפרה הסכמים קיבוציים; לא היה מקום ליתן משקל למכתבו של מר שטרוזברג; לא ניתן משקל לפניות הרבות של יו"ר האיגוד בעניין מושא ההליך; לא ניתן משקל נכון לשני המסמכים החדשים, שכן אלה מלמדים על היות עובדי הייעוץ לקשיש חלק אינטגראלי ממינהל הגמלאות, נדרשים לעבודה סוציאלית וכי אין הבדל מהותי בין דרישות התפקיד של מנהל תחום בייעוץ לקשיש לעומת אלה של מנהל תחום בשיקום.
המוסד טוען כי יש לדחות את הערעור. לשיטתו אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי המעוגנות היטב בחומר הראיות. לעניין זה נטען כי המערערים לא התמודדו כלל עם ההבדלים שבין תפקידי מנהל תחום וסגנו באגף הייעוץ לקשיש ובין אלה של מנהל תחום בכיר וסגנו באגף השיקום, כפי שהוצגו עוד בכתב ההגנה. הבדלים שקיבלו ביטוי לשיטת המוסד, בין היתר, בהוראות תקנות העובדים הסוציאליים (תפקידים ומשרות אשר רק עובד סוציאלי רשאי לעסוק בהם), התשס"א – 2001 (להלן – תקנות העו"ס). תקנות העו"ס מונות משרות ותפקידים שיוחדו ברשויות המקומיות, במשרדי ממשלה שונים ובמוסד לעובדים סוציאליים בלבד. לגבי התפקידים במוסד, רק תפקידים בשיקום נמנים על המשרות שיוחדו לעובדים סוציאליים.
המוסד מוסיף וטוען כי בית הדין האזורי צדק גם ביתר טעמיו, לרבות בנוגע להעדר הצדקה להתערבות בפררוגטיבה של המוסד בקביעת התקן ולצורך באישור הממונה לסטייה מהתקן שאושר.
המוסד מציין כי בעקבות הסכמי 2000 – 2002 שעסקו בשינוי תקינה נפתח מתח הדרגות של המשרות בדרגה אחת ושודרגו משרות. כפועל יוצא, מתח הדרגות של משרת מנהל מחלקה ומשרת מרכז באגף הייעוץ לקשיש עלה בדרגה אחת ושם המשרות שונה למנהל תחום וסגן מנהל תחום (בהתאמה). אשר למשרת סגן מנהל תחום נטען כי מדובר ב"שם פנימי" במוסד.
האיגוד, שצורף להליך במסגרת הערעור, תומך בתביעת המערערים. לטענת האיגוד, אין "בתפיסה השונה" שבין תפקידים בייעוץ לקשיש ובשיקום כפי שמוצגת על ידי המוסד והממונה על השכר כדי להצדיק שוני בתנאי ההעסקה. לשיטתו של האיגוד "התקנים האמורים הם תקנים של עובד סוציאלי, וכי אין רלוונטיות ל'תפיסה שונה' לגבי כל אחד מהתפקידים ביחס ללוח התפקוד של העובדים הסוציאליים. המדובר בהכשרות פרופסיונליות שונות, ולא במהות תפקיד ספציפי כפי שתופס אותה המוסד לביטוח לאומי, או כל גוף אחר. לאור עמדה זו של האיגוד, אין הצדקה לשוני בהחלת מתח הדרגות ויישום לוח התפקוד לגבי עו"סים בשתי מחלקות שונות". האיגוד מוסיף וטוען כי הדרגות הקבועות בלוח התפקוד הן גמול תפקיד, ולכן הדרגות הניתנות למערערים צריכות להיות תואמות "לגמול התפקיד הקבוע בלוח התפקוד, ולתפקידי מנהל/ת סגן מנהל/ת כקבוע בלוח התפקוד".
הממונה על השכר, שגם הוא צורף להליך במסגרת הערעור, סבור כי יש לדחות את הערעור, לרבות בכל הנוגע למתח הדרגות. לטעמו, תביעת המערערים היא תביעה כלכלית ואין בסיס לטענות המשפטיות הנטענות. הממונה על השכר תומך בעמדת המוסד ומדגיש, בין היתר, כי השדרוג במשרות באגף הייעוץ לקשיש נעשה במסגרת הסכמי 2000 – 2002 וכי השימוש בשם "סגן מנהל תחום" מוטעה ואינו משקף את התפקיד שמבצע מי שנושא בתפקיד ואת המבנה ההיררכי שאושר על ידי הנציבות. ככל שמבוקש להקנות למרכז מתח דרגות של סגן הרי שהדבר טעון אישור הממונה על השכר כמתחייב מסעיף 29 לחוק יסודות התקציב.
ההסכמים הרלוונטיים
להלן נציג את הוראות ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים:
לוח התפקוד המקורי של העובדים הסוציאליים נקבע בהסכם קיבוצי מיום 22.1.1979 (להלן – הסכם 1979). בלוח התפקוד נקבע מתח הדרגות של תפקידים שונים של עובדים סוציאליים. במונח "מתח דרגות" אליו התייחסו הצדדים הכוונה, ככל הנראה, היא להוראת סעיף 20 אשר קובעת "גמול תפקיד" בשיעור הולך וגדל לפי מדרג אחוזי בשים לב לתפקיד או לגודל היחידה המנוהלת על ידי בעל התפקיד.
בהערה מס' 3 לסעיף 20 להסכם 1979 נקבע כי "סגנים לבעלי תפקידים שלא הוזכרו במפורש יהיו זכאים לדרגת גמול אחת נמוכה מגמול המנהל".
לוח תפקוד מתוקן נקבע בהסכם הקיבוצי משנת 1989 (להלן – הסכם 1989). בסעיף 4 להסכם 1989 נקבע כי רמות התפקוד – למעשה, "גמול התפקיד" – ישונו בהתאם לרמות שפורטו בנספח ב' בשים לב לתפקידים השונים (מרמה יא' עד לרמה א' – הגבוהה ביותר).
בהערה מס' 3 לסעיף 4 להסכם 1989 נקבע כי "סגן מנהל יקבל רמה אחת פחות משל מנהל. זכותה של ההנהלה לקבוע אם תהיה משרה של סגן, לפי צרכי העבודה. ....".
בהסכם הקיבוצי שנחתם ביום 5.6.1994 (להלן – הסכם 1994) נקבע בסעיף 10 לוח תפקוד חדש וכך נקבע:
"10.1 החל מתחילת תוקפו של הסכם זה ישונה לוח התפקוד הקיים והוא יופעל במתכונתו החדשה זה [כך במקור – א.א.] המצורפת בנספח ד' להסכם זה (להלן: לוח התפקוד החדש) כפי שתסכם הועדה תוך 60 ימים מחתימת הסכם זה.
10.2 בשינוי ללוח התפקוד הקודם, ייקבע בלוח התפקוד החדש מתח רמות הכולל 3 רמות גמול בכל תפקיד כמפורט בנספח ד'.
10.3 הפז"מ לקידום .... יהיה כקבוע בלוח התפקוד."

בלוח התפקוד החדש, שנכתב בכתב יד וצורף כנספח ד' להסכם 1994, צוינו מתחי המשרות השונות לעובדים סוציאליים בדירוג עו"ס (שלוש דרגות לכל מתח משרה). לעניינו, רלוונטי לציין כי נקבעו מתחי משרה למנהלי מחלקות בהתאם למספר העובדים עליהם ממונה מנהל המחלקה.
נעיר, בהיבט התיאורי בלבד ומבלי להידרש למשמעות המשפטית של ההערה, כי בהסכם 1994 או בנספח ד' לו אין התייחסות למתח המשרה של סגן מנהל המחלקה.
כעולה מנספח א' לכתב ההגנה של המוסד, בראשית חודש ינואר 1995 אישרה נציבות שירות המדינה את מתח המשרות במוסד בהמשך להסכם 1994 (להלן – אישור הנציבות משנת 1995) ונקבעו, בין היתר, המתחים הבאים: מנהל מחלקת שיקום ד' – ב'; סגן מנהל מחלקת שיקום ה' – ג'; מנהל מחלקה י. לקשיש ה' – ג'; מרכז י. לקשיש ז' – ה'.
בשנת 2002 נערך הסכם לשנים 2000 – 2002 (להלן – הסכם 2002) ובמסגרתו שודרגו משרות בדירוג העו"ס, כך שהמתח שלהם הוזז במעלה רמות התפקוד ברמה אחת. יובהר כי לא הוצג מסמך המלמד כי ההסתדרות או האיגוד היו צד להסכם 2002, אם כי מר ברנע הצהיר כי הקידום בדרגות היה פרי "הסכמי עבודה". כעולה מתצהירו של מר ברנע שלא נסתר, ההסכם נעשה במסגרת האפשרות שניתנה למוסד לקדם 2% מכלל העובדים במסגרת שינויי תקינה. כפועל יוצא מקידום המתחים בדרגה אחת, נקבעו המתחים הבאים לגבי בעלי תפקידים בסניפים בדירוג עו"ס (נציג את חלקם):
מנהל תחום בשיקום הפך למנהל "תחום בכיר" בשיקום במתח ב' – א'1 (קרי, דרגות: ב, א, א1);
סגן מנהל תחום בשיקום הפך לסגן מנהל "תחום בכיר" בשיקום במתח ג' – א';
מנהל מחלקה בשיקום הפך למנהל תחום בשיקום במתח ג' – א'.
סגן מנהל מחלקה בשיקום הפך לסגן מנהל תחום בשיקום במתח ד' – ב'.
מנהל מחלקה בייעוץ לקשיש הפך למנהל תחום בייעוץ לקשיש במתח ד' – ב'.
סגן מנהל מחלקה בייעוץ לקשיש הפך לסגן מנהל תחום בייעוץ לקשיש במתח ו' – ד'.
הכרעה
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק נחה דעתנו כי דין ערעור המערערים ברכיב זה להידחות מטעמיו של בית הדין האזורי. לאמור נוסיף את הדברים הבאים:
ביסוד טענת המערערים עומדת עילת ההפליה. כפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי, על מנת לזכות בתביעה שכזו (על בסיס משפטי, בשונה מתביעה כלכלית) היה על המערערים להוכיח בשלב ראשון כי תפקידו של מנהל תחום בייעוץ לקשיש או של סגן מנהל תחום בייעוץ לקשיש דומה או שווה ערך לתפקידו של מנהל תחום בכיר בשיקום או סגן מנהל תחום בכיר בשיקום, בהתאמה.
לטעמנו לא עלה בידי המערערים להרים את הנטל להוכיח טענה זו. יתרה מזאת, בית הדין האזורי קבע, וקביעתו זו מקובלת עלינו, כי קיים שוני מהותי ורלוונטי בין תפקידי המערערים ובין התפקידים אליהם הם ביקשו להשתוות. נדגיש, שגם אם ניתן לחלוק על אחד מהנימוקים שניתן על ידי בית הדין האזורי - הכוונה למשמעות שיש לייחס למספרם של העובדים בשיקום לעומת מספרם של העובדים בייעוץ לקשיש; וגם אם תדחה טענת המוסד על יסוד תקנות העו"ס – וזאת מן הטעם שלפי תקנה 1 ה (11)-(12) לאותן תקנות גם תפקידם של מנהל מחלקה בייעוץ לקשיש ושל מנהל השירות של הייעוץ לקשיש יוחד לעובדים סוציאליים; מהתמונה הכוללת של הראיות עולה כי קיים שוני בין שני התפקידים מבחינת תחומי האחריות. בנסיבות אלה לא בנקל יתערב בית הדין בשיקול הדעת המסור למעסיק בקביעת תנאי ההעסקה, לא כל שכן מקום שהפער במתח המשרות – בין השיקום ובין הייעוץ לקשיש - מקורו, בין היתר, בהסכם 1994 שהאיגוד צד לו, אשר יושם במוסד כמפורט באישור הנציבות משנת 1995.
עוד נוסיף כי עיון בתצהירי המערערים מעלה כי את טענתם להפליה לעומת מנהלי תחום בכיר בשיקום וסגן מנהלי תחום בכיר בשיקום הם מבססים, בין היתר, על הטענות הבאות: היותם בעלי אותה הכשרה, ניסיון מקצוע והתמחות; עיסוק באותו תחום - עבודה סוציאלית; השתייכות לאיגוד ולדירוג העו"ס; שיוך למינהל הגמלאות במוסד; השוויון בין מעמד מנהל השירות לקשיש ובין מעמד מנהל אגף השיקום. לטעמנו, אין בטענות אלה כדי ללמד בהכרח כי המערערים מופלים ביחס לקבוצה אליה נטענה טענת האפליה. כך למשל וכמפורט להלן, ניתן למצוא הבדל בכמות הכפיפים. נוסיף, כי לא אחת קורה כי בשירות הציבור או הפרטי מועסקים עובדים בעלי אותה הכשרה, אותו תחום עיסוק ואותו מספר כפיפים, לפי אותו דרוג שכר וכו', אך תנאי עבודתם שונים. זאת בשל הסכמי שכר שונים ובשל שוני במהות תפקידם, לרבות באחריות הנלווית אליו. אותם השכלה, ניסיון, דירוג, שייכות לאיגוד וכו' אינם מלמדים כי אין שונות בתפקיד.
טענה נוספת שעלתה בתצהירים האמורים נגעה למספר "הכפיפים". אלא שההתייחסות ל"כפיפים" אינה יכולה לסייע. ונסביר:
כאמור, בהסכם 1994 נקבע לוח תפקוד חדש שקבע מתחי דרגה. בכל הנוגע למנהלי מחלקות נקבעו המתחים בהתאם למספר העובדים עליהם ממונה מנהל המחלקה. מחומר הראיות עולה כי במסגרת הייעוץ לקשיש בסניפי המוסד מועסקים במחלקה בין עובד אחד לארבעה עובדים בסך הכל (רק בשני סניפים מועסקים ארבעה עובדים). כפועל יוצא מכך, יש הבדל מהותי באחריותו של מנהל המחלקה בכל הנוגע לתפעול עובדים ובית הדין האזורי עמד על כך. לכן, תחת להתייחס למספר העובדים הכפופים למנהל המחלקה שמו המערערים את הדגש על מספר "הכפיפים" שהם המתנדבים שפועלים במסגרות ההתנדבות השונות המטופלות בסניף. אלא שעל פני הדברים אין דומה פיקוח וניהול של כפיפים שהם מתנדבים באופן חלקי לבין פיקוח על עובדים במוסד בתחום העיסוק המקצועי.
כך או כך וזה העיקר – הסכם 1994 (ובמיוחד מתח הדרגות על פיו) הוחל על המוסד באישור הנציבות משנת 1995. כמפורט לעיל, כבר אז נקבע הפער במתח הדרגות בין מנהלים בשיקום לבין מנהלים בייעוץ לקשיש. יש להניח כי שונות זו במתחי הדרגות מקורה גם בשונות במספר הכפיפים ובהיררכיה הארגונית. מאז שנת 1995 לא מצאנו כי מי מהמערערים או האיגוד הלינו על מתח הדרגות.
נציין כי אנו מתקשים לרדת לסוף דעתו של האיגוד כפי שהובאה לפנינו בהליך זה. עיון בעמדת האיגוד מעלה כי הוא אינו חולק על טענת המוסד בדבר השונות שבין העבודה בייעוץ לקשיש ובין העבודה בשיקום. אלא, שלשיטתו אין "בתפיסה השונה" שבין תפקידים בייעוץ לקשיש ובשיקום כדי להצדיק שוני בתנאי ההעסקה, שכן, עסקינן בתקנים של עובדים סוציאליים שעוברים הכשרות פרופסיונאליות שונות. ככל שזו העמדה, מתעוררת הקושיה הכיצד במסגרת הסכם 1994, כפי שיושם במוסד באישור הנציבות משנת 1995, נקבעה אבחנה בין התפקידים האמורים והכיצד במשך כל השנים לא "טופל" עניין זה על ידי האיגוד.
לאור האמור, בדין נדחתה עילת התביעה של המערערים המבוססת על עילת ההפליה וערעור המערערים ברכיב זה נדחה.

מתח הדרגות של סגני מנהלי תחום בייעוץ לקשיש

טענות המערערים בכל הנוגע לסגני מנהל התחום בייעוץ לקשיש, בהתבסס על הוראות ההסכמים הקיבוציים הקובעים כי מתח הדרגות של סגן מנהל יהיה נמוך בדרגה אחת מזה של המנהל, נשזרו בטענתם לאפליה, אף כי עסקינן בטענה משפטית נפרדת המבוססת על הוראות ההסכמים הקיבוציים ועומדת בפני עצמה ואשר נוגעת רק לחלק מהמערערים (שבע מערערות). לפיכך, בחרנו לייחד לטענה זו דיון נפרד.
רקע
בעקבות שינוי התקינה בשנת 2002 המשרה של מנהל מחלקה בייעוץ לקשיש שודרגה למשרת מנהל תחום בייעוץ לקשיש ומתח הדרגות של המשרה עלה ממתח של ה' – ג' בדירוג העו"ס למתח של ד' – ב', ואילו משרת המרכז בייעוץ לקשיש שודרגה למשרת סגן מנהל תחום ומתח הדרגות של המשרה עלה ממתח של ז' – ה' בדירוג העו"ס למתח של ו' – ד'.
כפועל יוצא, הפער בין מתח הדרגות של המנהל ומתח הדרגות של הסגן הוא שתי דרגות.
לטענת המערערים, פער של שתי דרגות מהווה הפרה של הוראות ההסכמים הקיבוציים הרלוונטיים, האחרון שבהם הסכם 1989, אשר בהערה מס' 3 לסעיף הרלוונטי קבע כי "סגן מנהל יקבל רמה אחת פחות משל מנהל".

הכרעת בית הדין האזורי
בית הדין האזורי דחה את טענת המערערים וקבע כך:
"לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בעניין זה הגענו לכלל מסקנה, כי יש לדחות את טענתם. כאמור לעיל, תפקידם של התובעים שודרג בעקבות שינויי תקינה במסגרת ההסכם הקיבוצי לשנת 2002. עד לאותה העת, כפי שעלה מלוח התפקוד נספח א' מתח התפקיד במחלקת הייעוץ לקשיש כלל תפקיד מרכז ותפקיד מנהל מחלקה. במסגרת שינוי התקינה, שודרג תפקיד מנהל מחלקה לתפקיד מנהל תחום ותפקיד מרכז שודרג לסגן מנהל תחום.
הנתבע טען, והדבר מקובל עלינו, כי השימוש במונח סגן מנהל תחום אינו נכון מאחר ושדרוג התפקיד במסגרת שינוי תקינה מוגבלים לעילה [כך במקור – א.א.] אחת במתח דרגות.
מאחר ומתח הדרגות לתפקיד מרכז, שהוא התפקיד שביצעו התובעים לפני שינוי התקינה עמד על ז' – ה' הרי שעליה בדרגה אחת מביאה למתח דרגות ו' – ד'.
לאור כל האמור לעיל לא מצאנו כי יש מקום לקבל את תביעת התובעים בעניין זה ....."

טענות הצדדים
רק במהלך הדיון בערעור הוצג הסכם 1989 והצדדים טענו לגבי משמעויותיו. בתום הדיון הוצע לצדדים לבוא בדברים על המשמעות האופרטיבית של טענת המערערים ברכיב זה. המוסד והממונה על השכר הודיעו כי אינם מקבלים את ההצעה והשלימו את טענותיהם.
המערערים שבים וטוענים כי מצב בו יש פער של שתי דרגות בין מנהל תחום בייעוץ לקשיש ובין סגן מנהל תחום בייעוץ לקשיש מהווה הפרה של ההסכמים הקיבוציים.
המוסד מפנה לטעמי בית הדין האזורי שקיבל את הסברי המוסד לפיהם לא חל שינוי מהותי בתפקידי מנהל המחלקה והמרכז וכי כל שארע בשינוי התקינה בשנת 2002 היה שינוי תואר המשרה והמתח שלה. המוסד מוסיף וטוען בהקשר זה, בין היתר, כי פער הדרגות מעוגן עוד בהסכם 1994 וכי המערערים כלל לא טענו, וממילא לא הוכיחו, שתפקידו של המרכז בייעוץ לקשיש (ששודרג לתואר של סגן מנהל תחום) היה למלא את מקום מנהל המחלקה (ששודרג לתואר של מנהל תחום) בהעדרו וכי לא מדובר בתפקידים צמודים, אלא שלכל אחד מהם תפקיד משלו.
הממונה על השכר תומך בעמדת המוסד.
המערערים, במענה לטענות המוסד והממונה על השכר, טוענים, בין היתר, כי "בפועל מילאו הסגניות מבין המערערים, מבחינת מהות תפקידן, משרה של 'סגן-מנהל', וזאת הן קודם להסכם-הקיבוצי האמור והן לאחריו" וכי חלקן אף קיבל מינוי כסגן מנהל מחלקה עוד קודם לשנת 2002. המערערים טוענים כי יש לדחות את טענת המוסד אודות "טעות" בכינוי המשרה המשודרגת של מרכז כסגן מנהל.
האיגוד לא הוסיף על האמור בעמדה שהוגשה על ידו טרם הדיון.
הכרעה
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק הגענו לכלל מסקנה כי סוגיית פער הדרגות שבין סגן מנהל התחום לבין מנהל התחום בייעוץ לקשיש לא בורר באופן המאפשר ליתן הכרעה בסכסוך הנוכחי שהוא סכסוך מעין קיבוצי.
למעשה רק במהלך הדיון לפנינו הוצג ההסכם אשר קבע את פער הדרגות בין הסגן לבין המנהל כאמור. יתרה מזאת, לאחר הדיון הגישו הצדדים לבית הדין השלמת טיעון ובמסגרתה הועלו טענות שראוי היה להן להתברר בערכאה הדיונית.
קביעת בית הדין האזורי לפיה חל רק שדרוג בשם המשרה ולא שינוי בתקן המשרה, מעוררת קשיים. שכן, מעיון בהסכם 2002 עולה כי עדיין מופיעה בלוח התפקוד משרה של מרכז יעוץ לקשיש. אם המרכז הקודם שודרג לסגן מנהל (ללא שינוי בתפקוד), נשאלת השאלה מדוע זה נותר בלוח התפקוד תפקיד של מרכז. כל זאת, מקום שהנטל להוכיח כי השימוש בתואר "סגן מנהל" לא שינה את מהות התפקיד של המרכז לכאורה מוטל על המוסד.
זאת ועוד, בעוד שבית הדין האזורי התייחס להסכם 2002 כאל הסכם קיבוצי (וכך נאמר: "כאמור לעיל, תפקידם של התובעים שודרג בעקבות שינויי תקינה במסגרת ההסכם הקיבוצי לשנת 2002" (הדגשה הוספה – א.א.)). הסכם שכזה לא רק שלא הוצג, אלא שמעיון בתצהירו של מר ברנע עולה כי הסכם 2002 הוכתר בשם "הסכם עבודה", ולא הסכם קיבוצי. בהינתן כי הסכם 2002 אינו הסכם קיבוצי מתעוררת שאלת היחס בינו לבין הסכם 1989, למשל. כמו כן, לא הובררו עד תום מעורבותם של האיגוד או של ההסתדרות בנוגע להסכמה על שינוי התקינה.
בנסיבות אלה, ובהינתן כי עסקינן בסכסוך מעין קיבוצי הגענו לכלל מסקנה כי יש להשיב את בירור הסוגיה לבית הדין האזורי. לבירור זה יצורפו המתייצבות בהליך: מדינת ישראל - הממונה על השכר והאיגוד.

מכסת הכוננויות

המערערים טענו כי המוסד מקפח אותם גם בכל הנוגע למכסות הכוננויות. לטענתם, במסגרת הסכם שנערך בין המוסד למשרד האוצר בשנת 2005 (נספח ז' לתצהיר מר ברנע) נקבע, כי מכסת הכוננויות תיקבע לפי השתייכותו של העובד למנהל או תחום כלשהו במוסד. המערערים הוסיפו וטענו כי בחוזר שהוציא המוסד נקבע כי למנהל וסגני מנהלי תחום במנהל הגמלאות תינתן מכסה של 4 ימי כוננות בחודש. דא עקא, המוסד החריג את המערערים מאותה מכסה ורק ביום 1.7.2007 החליט לשלם למערערים כוננות בהיקף של 2 ימי כוננות לחודש.
המוסד טען כי בעקבות חריגות שכר במוסד נערך סיכום עם הממונה על השכר בדבר חלוקת מכסת הכוננויות ונוכח ההבדלים בין השיקום לבין הייעוץ לקשיש החליט המוסד כי אין מקום לכלול את עובדי הייעוץ לקשיש במסגרת הזכאים לכוננויות.
בית הדין האזורי דחה את תביעת המערערים גם ברכיב זה וקבע כך:
"עמדה זו של הנתבע [המוסד – א.א.], לאור כל המפורט לעיל בדבר השוני בהיקף עבודתם של התובעים אל מול היקף עבודתם של עובדי השיקום, הנה סבירה ואין מקום להתערב בה.
לא זו אף זו, על פי הטבלה המעודכנת נרשמה מכסת כוננויות לעובדי השיקום בנפרד מעובדי הגמלאות. עובדה זו מחזקת את טענת הנתבע, כי לא הייתה כוונה להחיל על התובעים את מכסת הכוננויות של עובדי הגמלאות. שכן אם לכך הייתה הכוונה, עובדי השיקום אף הם לא היו מקבלים מכסת כוננויות נפרדת.
לאור האמור לעיל, משהוחלט ביום 1/7/07 לשלם ימי כוננות לתובעים בהיקף של 2 כוננויות אין מקום להתערב בכך ו/או לפצות את התובעים בתשלום רטרואקטיבי של כוננויות."

המערערים שבים על טענותיהם בעניין זה.
לאחר בחינת טענות המערערים וכלל חומר התיק מצאנו כי בדין נדחתה תביעתם ברכיב זה. כוננויות היא עבודה נוספת שהצורך בה מצוי במתחם שיקול הדעת הרחב של המעסיק. המגבלה המוטלת עליו היא חובת תום הלב והאיסור לשקול שיקולים פסולים. במקרה הנוכחי לא הוכח כי עמדת המוסד בהקשר זה על ציר הזמן נקבעה בחוסר תום לב או מתוך שיקולים פסולים. כאמור, משנדחתה טענת המערערים בנוגע להפליה לעומת עובדי השיקום ממילא הדבר רלוונטי גם לכוננויות.
המערערים תולים את יהבם בחוזר המוסד שהתייחס לזכאות עובדי המוסד לכוננויות לפי השתייכות מנהלתית/מחלקתית וטוענים כי הם באים בגדר הזכאות המתייחסת למינהל הגמלאות. אלא שמעיון בחוזר המוסד עולה כי לעובדי שיקום בדירוג עו"ס יוחדה זכאות נפרדת מזו של כלל מינהל הגמלאות. דבר המלמד, כי תחת הכותרת "מינהל גמלאות" בחוזר המוסד לא נכללים בהכרח כלל העובדים במינהל הגמלאות, אלא אותם תחומים במינהל הגמלאות שהמוסד התכוון אליהם. בעת שהוצא החוזר סבר המוסד כי אין צורך בכוננות של עובדים בייעוץ לקשיש, רק בשנת 2007 שינה המוסד טעמו וקבע מכסה מסוי מת של כוננויות – מכסה לגביה לא הוכח כי היא לוקה בשיקול זר, שיקול אסור או בהפליה.
מעבר לאמור נציין שהזכאות לכוננות תלויה, בין היתר, בביצוע הכוננות. בכל הנוגע לתקופת העבר לא הוכח שהמערערים היו בכוננות בתקופה מושא התביעה ולכן ולו מטעם זה בדין נדחתה תביעתם.
לאור האמור, ערעור המערערים ברכיב זה נדחה.

דרגה אישית

בית הדין האזורי דחה את תביעת המערערים לדרגה אישית, וקבע בעניין זה כך:
"התובעים טענו כי הם זכאים לקבלת דרגות אישיות. גם בעניין זה, התובעים לא הוכיחו את זכאותם.
התובעים לא הציגו כל הנחיה או הוראה המתירה מתן דרגות אישיות לעובדים סוציאליים. יובהר, כי מתן דרגה אישית לעובדות המתמנות לתפקיד הממונה על מעמד האישה אין בה כדי להוכיח את תביעתם. מדובר בקבלת דרגה זמנית נוספת כל זמן שהעובדת ממלאת תפקיד זה. הדרגה מתבטלת ביום סיום התפקיד על ידי העובדת."

בערעור שבו המערערים וטענו כי בית הדין האזורי שגה ולראיה גב' רחל הרשקוביץ (מערערת מס' 9) וגב' פסיה אוסינסקי (מערערת מס' 19) קיבלו בעבר דרגה אישית והדבר מהווה הוכחה לאפשרות להקנות דרגה אישית גם בדירוג עו"ס.
בדין נדחתה תביעת המערערים לקבל דרגה אישית משלא הונח לפני בית הדין האזורי בסיס משפטי לזכאות כאמור. העובדה כי פלונית אלמונית קיבלה דרגה אישית אינה מלמדת דבר לכשעצמה, ואינה יוצרת בסיס משפטי להענקתה למערערים.

סוף דבר
מששוכנענו כי טענות המערערים בנוגע להשוואת מתח הדרגות של מנהלי תחום ייעוץ לקשיש וסגניהם לזה של מנהלי תחום שיקום וסגניהם הן למעשה טענות כלכליות במהותן, ואינן מעוגנות בזכאות משפטית, ערעור המערערים בקשר לכך נדחה. מובן כי אין בכך כדי להביע עמדה על צדקת טענותיהם ברמה הכלכלית, וביחס לכך עליהם לפעול במסגרת מערכת היחסים הקיבוצית כמקובל.
ערעור המערערים בנוגע למכסת הכוננויות ולדרגה האישית נדחה.
ערעור המערערים בנוגע למתח הדרגות של סגני מנהלי תחום בייעוץ לקשיש מתקבל בחלקו במובן המפורט בסעיף 36 לעיל.
בנסיבות העניין, לאור התוצאה ומשעסקינן במעין סכסוך קיבוצי החלטנו שלא לעשות צו להוצאות.

נוכח פרישתה של השופטת אגסי יוחזר התיק לנשיאת בית הדין האזורי אשר תקבע את המותב לפניו ימשך הבירור כאמור.
בשים לב להתמשכות ההליכים, יעניק בית הדין האזורי עדיפות לבירור תיק זה. ולשם כך יורה בית הדין על סדרי השלמת בירור המחלוקת (הנוגעת לחלק מהמערערים בלבד).

ניתן היום, י"ט כסלו תשע"ט (27 נובמבר 2018) בהעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד

לאה גליקסמן,
שופטת

סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת

גברת יעל רון,
נציגת ציבור (עובדים)

מר עצמון ליפשיץ,
נציג ציבור (מעסיקים)