הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 43343-02-19

ניתנה ביום 18 מרץ 2019

חן מרדכי המבקש
-

  1. מרכז תורני אלוני הבשן-צפון רמת הדולן
  2. אברהם שר-שלום
  3. נמחק
  4. דרור בן חיים
  5. חיים ספיריה
  6. חיה הדר המשיבים

בשם המבקש: עו"ד מרדכי הוכמן ועו"ד אלון כהן
בשם המשיבים: עו"ד מיכה גורן

ה ח ל ט ה

השופטת חני אופק-גנדלר

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופטת אורית יעקבס ונציגי הציבור מר אדהם עלי פלאח ומר אריה להב; סע"ש 63862-11-16), במסגרתו נדחתה תביעתו של המבקש תוך חיובו בהוצאות משפט בסך של 5,000 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך של 18,000 ש"ח.
הבקשה לעיכוב ביצוע מכוונת כלפי חיוב המבקש בהוצאות משפט.

הרקע לבקשה:
המבקש עבד בישיבה התיכונית שהופעלה על ידי המשיבה 1, עמותת מרכז תורני אלוני הבשן-צפון רמת הגולן (להלן- עמותה) החל מיום 1.11.05. המשיב עבד במשרה מלאה ושכרו היסוד עמד על סכום של 9,200 ש"ח ברוטו לחודש. העמותה לא ניהלה רישום של שעות עבודתו של המבקש. ביום 4.9.12 נפגע המשיב במהלך העבודה ובעקבות כך עבד במשך חודשיים עד שלושה חודשים, רק עד השעה 14:00. ביום 31.8.15 הופסקה עבודתו של המשיב בעמותה עקב חילופי מעסיקים, והוא המשיך להיות מועסק באותו מקום בידי עמותת רוח הגולן.
בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי טען המבקש, כי במהלך כל תקופת עבודתו אצל עמותה הועסק כטבח וכעובד כללי של כל עבודות המטבח ולא קיבל תשלום עבור השעות הנוספות הרבות שעבד. לפיכך עתר המבקש לגמול שעות נוספות, ובנוסף על כך לתשלום פיצוי בשל אי מסירת הודעה לעובד ופיצוי בשל הפרת חוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958 (להלן- חוק הגנת השכר). התביעה המתוקנת עמדה על סך של 430,180 ש"ח. להשלמת התמונה יצוין כי במהלך ניהול התביעה, גילה המבקש כי העמותה הגישה בקשה לפירוק מרצון ללא להודיע דבר, ועל כן הגיש בקשה ל"הרמת מסך ההתאגדות" של העמותה וצירוף מיידסיה, הם המשיבים 5,4,2 ו- 6, כנתבעים נוספים בתיק (סעיף 2 לפסק הדין; להלן- המשיבים). כן יצוין כי מי שהיה הנתבע 3 (מר משה אגרסט), נמחק בהמשך משהתברר כי לא היה מעורב בניהולה של העמותה והפסיק חברותו בה עוד בשנת 1997. בית הדין האזורי, בהחלטה מיום 23.9.17, התיר למבקש לתקן את כתב התביעה, במסגרת בקשתו להרמת מסך.

בפסק הדין מושא הבקשה קבע בית הדין האזורי, בהסתמך על מכלול חומר הראיות, כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על המבקש. למסקנה זו הגיע בית הדין מהטעמים הבאים: העמותה הפעילה מטבח וכי המבקש שימש כמנהל וכאחראי על מטבח, והיה הגורם המקצועי והבכיר שם; מעדותו של המבקש עלה כי היה עצמאי בעבודתו וניהל את זמנו על פי צרכי העבודה וצרכיו האישיים ולא היתה לו מסגרת שעות עבודה קבועה וזו לא נקבעה על ידי ההנהלה; העמותה הפקידה בידיו של המבקש "אימון אישי" בניהול המטבח ובעבודתו, לא פיקחה על שעות עבודתו; מעדויות עדי העמותה עלה כי הם התייחסו אל המבקש כעובד בכיר במבנה העמותה ונתנו לו חופש פעולה רחב ושיקול דעת ועצמאות בביצוע תפקידו; השכר ששולם למבקש היה ברמת שכר של עובד בכיר בעמותה ולא של עובד שעתי רגיל המועסק במטבח; הסכום הגלובלי ששולם והתנאים הנלווים המשופרים להם זכה, נועדו להטיב עם המבקש והתאים ליחסי האימון המיוחדים שנרקמו בין הצדדים; העובדה שבמהלך כל שנות העבודה המבקש לא דרש תשלום בגין שעות נוספות, מלמדת על כך שבזמן אמת הוא לא סבר כי חוק שעות עבודה ומנוחה חל עליו.
בית הדין מוסיף וקבע כי גם אם הוראות החוק חלות על המבקש, המבקש לא עמד בנטל הראשוני של מתן גרסה עובדתית ביחס לשעות הנוספות הנטענות. בקשר לכך נקבע כי המבקש לא חזר בתצהירו על האמור בתביעה לגבי שעות העבודה ומתכונת העבודה, וגם במכתב הדרישה ששלח לעמותה הוא טען לעבודה במתכונת שונה לזו שהציג בתביעתו; המבקש לא מסר גרסה מסודרת וברורה בתצהירו לגבי שעות העבודה ומתכונת העבודה, כך שלא היה ברור על איזה יסוד תבע סכום של 393,146 ₪; מנגד, מנכ"לית העמותה הגב' הדר (להלן- הגב' הדר) מסרה גרסה סדורה, מפורטת ומהימנה ביחס לימי ושעות עבודתו של המבקש. בית הדין שוכנע כי, בשל היחסים הטובים והמכבדים ששררו בין הצדדים והסיכום לאורך השנים, ובשל רצונה על העמותה ומנהליה לגרום למבקש להרגיש טוב ולהיות מרוצה, העמותה לא ניהלה פנקס שעות עבודתו מתוך שהאמינה כי חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל עליו. לפיכך נקבע כי המבקש לא זכאי לגמול בגין עבודה בשעות נוספות.
אשר לפיצויי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה, בית הדין לא שוכנע, נוכח הצהרת המבקש בדבר קיום "הסדרי השכר" שלו, כי מעולם לו נמסרו לא הודעות ו/או הסכמים על תנאי העסקתו. עוד קבע בית הדין כי, בהתחשב במועד בו נכנסה הסנקציה האזרחית של פיצויים בגין הפרת החוק (דצמבר 2011), גם אם היתה הפרת חוק הודעה לעובד, היא היתה מינורית וללא נפקות מעשית, זאת בהתייחס לתקופת העסקתו של המבקש שהחלה בשנת 2005, ובכך שלא נטען שהיו שינויים מהותיים בתנאי העסקתו של המבקש בתקופה זו. כן נקבע, כי בשים לב לכך ששאלת הפיצוי וגובהו נתונה לשיקול דעת בית הדין, מקרה זה לא מצדיק פסיקת פיצוי. בית הדין הוסיף ופסק כי, לאור הקביעות כי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה לא חלות על המבקש, כי המבקשת לא ניהלה פנקס שעות עבודה בשל הסיכום שהיה בין הצדדים שנהג לאורך שנים, ומשהמבקש לא הוכיח כי עבד את השעות הנוספות להן הוא עתר, הוא גם לא הוכיח שרישומי העמותה בתלושי השכר לא שיקפו את המציאות. לפיכך, התביעה לפיצוי בגין הפרת חוק הגנת השכר נדחתה אף היא. משנדחו כל רכיבי התביעה, נקבע כי מתייתר הצורך לדון בבקשה להרמת מסך ההתאגדות וחיוב חברי העמותה בחובותיה.
בהתחשב בכך שהתביעה נדחתה על כל ראשיה, בהתחשב בסכום התביעה, ולבקשות המרובות שהוגשו מעת לעת לתיקון כתבי התביעה, חויב המבקש בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לטובת המשיב, כאמור לעיל.
הבקשה וטענות הצדדים:
המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ובמקביל הגיש את הבקשה שלפני, לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות שהושתו עליו. בבקשתו טוען המבקש כי סיכויו לזכות בערעור גבוהים, שכן קביעותיו של בית הדין קמא נוגדות את תכלית משפט העבודה וסותרות את ההלכות שנקבעו. אשר לתביעה לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות נטען, בין היתר, כי סיווג עבודת המבקש כמנהל היתה שגויה, שכן הוכח שהוא הועסק כטבח וביצע את כל עבודות הכפיים לבדו, והשתכרותו (9,200 ₪ ברוטו) לא הצדיקה החרגתו מחוק שעות עבודה ומנוחה; בעמותה החדשה בה המשיך המבקש לעבוד הוא הוגדר כעובד "מטבח כללי" ולא כמנהל והשתכר שכר דומה; הגב' הדר העידה כי ידעה שמצבה הכלכלי של העמותה קשה ולכן העסקת המבקש במשך שנים ארוכות בשעות נוספות מבלי לשלם לו שכר בהתאם היתה בלתי סבירה; בתצהירו פירט המבקש את משימותיו מהן נגזרו שעות עבודתו, וגם תשובותיו בחקירתו הנגדית תאמו את גרסתו העובדתית שנטענה בכתב התביעה; המשיבים הפרו את חובתם לפי חוק הגנת השכר ולא שילמו למבקש גמול עבור עבודה בשעות נוספות וגמול עבודה במנוחה שבועית בכל תקופת העבודה, וגם לא צוינו בתלושי השכר את כמות השעות שביצע המבקש בכל חודש ואת התעריף השעתי; עדותם של עדי העמותה היו מלאות סתירות מהותיות.
עוד נטען כי המבקשים לא הציגו הסכם חתום או כל ראיה אחרת המעידה על כך שהמבקש קיבל הסכם עבודה בתחילת עבודתו או הודעה על שינוי תנאי העסקה בהמשך; שגה בית הדין בכך שדחה את רכיב פיצוי בגין הפרת חוק הודעה לעובד, בעוד שבפסקי דין מוקדמים לתיקון לחוק נפסק כי יש לקבוע סנקציה אזרחית בגין הפרת חוק הודעה לעובד אשר נחקק בשנת 2002; שגה בית הדין בכך שלא התייחס לנושא של הרמת מסך; סכום ההוצאות הוא גבוה באופן חריג ביחס למדיניות בית הדין בפסיקת הוצאות, תוך התעלמות בית הדין מהתנהלותם של המשיבים אשר הסתירו את ההליך של פירוק העמותה מרצון;
המבקש מוסיף וטוען כי בהתאם להלכה הפסוקה, במקום שבו סיכויי הערעור טובים ניתן להקל בדרישה שמאזן הנוחות יטה לכיוון המבקש.
המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי מאזן הנוחות אינו מצדיק לעכב את תשלום ההוצאות. כן נטען כי בהתאם להלכה הפסוקה, משמדובר בחיוב כספי מובהק, בתי המשפט אינם נוטים לעכב ביצוע של תשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. לטענת המבקשים, מדובר על הוצאות משפט בסכום נמוך, בשים לב לכך שהיה מדובר בחמישה נתבעים, ובהתנהלות המבקש אשר תיקן את כתב התביעה פעמיים, הגיש סיכומים שהשתרעו על פני 65 עמודים, וגם הגיש בקשות ביניים רבות, אשר גרמו הוצאות משפט העולות באופן משמעותי על ההוצאות שנפסקו. כן נטען כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר מהטעם שנסמכת על טענות משפטיות בלבד, ובכך המבקש גילה למעשה שמאזן הנוחות לא נוטה לטובתו. לטענת המשיבים מאזן הנוחות נוטה באופן מפורש לטובתם, שכן הם נאלצו להוציא עד כה סכומים משמעותיים לצורך הגנתם, וגם נדרשים כעת להמשיך ולממן את הגנתם אף בערעור. המשיבים מוסיפים וטוענים כי סיכויי הערעור קלושים, שכן פסק הדין מנומק ומפורט כראוי, מבוסס על התרשמות בית הדין מהעדויות והראיות שהובאו בפניו, בהן אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. בקשר לכך נטען כי בית הדין בדק וקבע כי המבקש לא עמד בנטל הראשוני של מתן גרסה עובדתית ביחס לשעות עבודתו; בית הדין קיבל את גרסתם האמינה ומשכנעת של המשיבים ודחה את גרסתו הכוללנית של המבקש. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיבים, לא מתקיים גם התנאי המצטבר לעיכוב ביצוע פסק הדין ויש לדחות את הבקשה.
בתשובה לתגובת המשיבים חוזר המבקש על האמור בבקשתו כי סיכויי הערעור טובים. עוד טוען המבקש כי מאחר שהעמותה מצוי בהליך פירוק, לא יהיה ביכולתו להשיב את ההוצאות שנפסקו לחובתו, אשר אינן באות בגדר הזכויות בביטוח עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד. כן מדגיש המבקש כי המשיבים 2, 4 ו-5 לא התייצבו בהליך בבית הדין קמא ולא הגישו תצהירים מטעמם, כך שהיה לקבל את התביעה כנגדם מהנימוק זה בלבד. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקש, דחיית הבקשה תגרום לו לנזק בלתי הפיך.
דיון והכרעה:
נקודת המוצא הינה כי הגשת ערעור אינה מצדיקה לעכב את ביצועו של פסק דין. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש ומותנה בשני תנאים: האחד - כי סיכויי הערעור להתקבל טובים; השני - כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שהנזק היחסי שייגרם לו מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לצד שכנגד ככל שיעוכב הביצוע (ע"ע (ארצי) 44633-10-12 דימיטרי סביניך - צוות 3 בע"מ (8.4.13)). במסגרת מאזן הנוחות על מבקש העיכוב " להראות כי אם תדחה בקשתו יהיה זה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו", היינו כי עלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך ככל שהערעור יתקבל (עע"מ 2152/13 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית טבעון נ' ועדת ערר מחוזית חיפה (23.4.13)).
לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין יש הצדקה להיעתר לבקשה ולעכב את תשלום ההוצאות ושכר טרחת עו"ד שהוטלו על המבקש, וזאת בכפוף להפקדת הסכום שנפסוק לחובתו בקופת בית הדין.
אכן, בהתאם להלכה הפסוקה, בתי המשפט אינם נוטים לעכב ביצוע של תשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין (ע"א 7419/13 חג'ג. נ. מגן דוד אדום בישראל (3.11.13)). עם זאת, במקרה זה נוכח מעמדה של העמותה הנמצאת בפירוק מרצון, בראי האמור בסעיף 2 לפסק הדין – סברתי כי עובדה זו, כשלעצמה, מטה את מאזן הנוחות לטובת עיכוב תשלום ההוצאות.
בהתחשב במסקנתי לעניין מאזן הנוחות, אין צורך כי אבחן את סיכויי הערעור.
סוף דבר– לאור האמור לעיל, הבקשה מתקבלת. המבקש יפקיד בקופת בית הדין את תשלום ההוצאות ושכר טרחת עו"ד שהוטל עליו או ערבות בנקאית בגובה הסכום, עד ליום 4.4.19. הוצאות בקשה זו תובאנה בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות בערעור.

ניתנה היום, י"א אדר ב' תשע"ט (18 מרץ 2019) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .