הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 4284-10-16

ניתן ביום 10 ספטמבר 2019

מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד)

המערערת בע"ע 4284-10-16
המשיבה בע"ע 19079-09-16
-

חביב מועיין

מדינת ישראל

הסתדרות העובדים הכללית החדשה
המשיב בשני הערעורים

המערערת בע"ע 19079-09-16
המשיבה בע"ע 4284-10-16

מגישת עמדה בשני הערעורים

בפני השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט רועי פוליאק
נציגת ציבור (עובדים) גב' מיכל בירון-בן גרא, נציג ציבור (מעסיקים) מר אהוד פלד

בשם מבטחים: עו"ד יורם הרשקוביץ
בשם המדינה: עו"ד תמר שריאל
בשם חביב מועיין: עו"ד שלומי אלעד, עו"ד הדס פריזמנט
בשם ההסתדרות: עו"ד ארנה לין, עו"ד נטע שפירא

פסק דין

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב ( סגן הנשיאה ( כתוארו אז) שמואל טננבוים ונציגי הציבור מר משה כהנא ומר יגאל סעדיה; תע"א 2151/08), שבו התקבלה תביעת המשיב ונקבע כי מכוח הסכם הרציפות שהוחל עליו, ויש לתת לו תוקף מלא גם לאחר שינויי החקיקה וכניסתו לתוקף של התקנון האחיד, הוא זכאי לקבל מהמדינה - מעסיקתו האחרונה - פנסיה בגין פרישתו מחמת מצב רפואי לפי הכללים הנהוגים אצלה, וזאת גם בגין תקופת העבודה בה בוטח ב"מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ" (להלן: מבטחים או הקרן).

המחלוקת המועלית בערעורים נוגעת לתוקפו ופרשנותו של סעיף 22 להסכם הרציפות העוסק בפרישה לפנסיה מחמת מצב רפואי, וזאת בהמשך לקביעותיו העקרוניות של בית המשפט העליון בעניין קוריצקי ( בג"צ 2944/10 קוריצקי נ' בית הדין הארצי לעבודה (13.5.15; להלן: בג"צ קוריצקי; בקשה לקיום דיון נוסף נדחתה: דנג"צ 7730/15 מדינת ישראל נ' קוריצקי (23.2.16); להלן: דנג"צ קוריצקי).

התשתית העובדתית ופסק דינו של בית הדין האזורי
המשיב, מר חביב מועיין, יליד שנת 1956, הוא עובד הוראה. בין השנים 1974-1990 עבד בבית הספר " אורט עמל" בסכנין, והיה מבוטח בפנסיה מקיפה במבטחים ( המערערת בתיק ע"ע 4284-10-16). בהמשך לכך ובין השנים 1988-2007 עבד במדינה ( המערערת בתיק ע"ע 19079-09-16), במסגרת האגף לחינוך התיישבותי במשרד החינוך, ובוטח בשנים אלה בפנסיה תקציבית בהתאם לחוק שירות המדינה ( גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל - 1970 ( להלן: חוק הגמלאות).
ביום 2.10.94 הגיש המשיב בקשה לרצף זכויות לפי ההסכם לשמירת רציפות זכויות לגמלה מיום 31.5.73 ( להלן: הסכם הרציפות), ובקשתו אושרה ונחתמה הן על ידי המדינה והן על ידי מבטחים.
הסכם הרציפות הוא הסכם קיבוצי כללי, שכותרתו " הסכם להבטחת רציפות זכויות הפנסיה במעבר עובדים משרות המדינה לקרנות הפנסיה של ההסתדרות ( ו)מהקרנות לשרות המדינה", אשר נחתם בין ממשלת ישראל ( באמצעות שר האוצר מכוח הסמכות הנתונה לו בסעיף 86 לחוק הגמלאות), הסתדרות העובדים הכללית החדשה ( להלן: ההסתדרות) וקרנות הפנסיה הוותיקות ( ביניהן מבטחים), ותכליתו להקל על המעבר בין מקום עבודה בו העובדים מבוטחים בקרן פנסיה צוברת לבין מקום עבודה במגזר הציבורי בו בוטחו בזמנו העובדים בפנסיה תקציבית, ולהיפך, על מנת " לשמור על זכויות עובדים, לעודד ניידות... ולהבטיח גמלה לעת זקנה" (דנג"צ קוריצקי). הוראות הסכם הרציפות אומצו לאחר חתימתו הן בתקנוני קרנות הפנסיה החתומות עליו ( לרבות מבטחים) והן בתקשי"ר. להשלמת התמונה נוסיף כי הסכם הרציפות תוקן במספר הזדמנויות לאחר חתימתו ( בשנים 1977, 1979 ו - 1988), בהסכמה הדדית.

ביום 14.12.06 קבעה ועדה רפואית מחוזית, באישור " ראש המחלקה הרפואית לעובדי המדינה", לגבי המשיב, כי " יש סיבות רפואיות מספיקות להפסקת עבודתו התקנית וכל משרה אחרת בשרות המדינה וקובעת נכות לצרכי גמלאות בשיעור של 41% לצמיתות". בהתאם, פרש המשיב לגמלאות ביום 29.2.07 וביום 19.3.07 קיבל ממנהלת הגמלאות במשרד האוצר אישור לגמלה בשיעור 32.3% משכרו הקובע ( שיעור שחושב לפי תקופת שירות של 18 שנים ו-3 חודשים). שיעור זה הועלה ביום 29.5.07 ל - 40.67% לאחר הגדלה מטעמי בריאות, והודגש כי " אישור זה ניתן כהחלטת ביניים, עם קבלת אישור ההשתתפות בגין הסכם הרציפות, יעודכן שיעור קצבתך בהתאם".
בפועל לא נערך עדכון כלשהו לשיעור הגמלה כך שהחל מחודש מרץ 2007 מקבל המשיב גמלה מהמדינה, על פי שיעור גמלה של 40.67%, ואין מחלוקת כי לא מובאת בחשבון התקופה בה היה המשיב מבוטח במבטחים.
במקביל זימנה הקרן את המשיב לוועדה רפואית מטעמה, במסגרתה נקבע כי " אין סיבה רפואית מספקת לפרישתך או להפסקת עבודתך, הינך מסוגל לעבוד בעבודה מתאימה" (החלטה מיום 15.4.07). ביום 17.6.07 ערער המשיב על החלטת רופא הקרן לוועדה רפואית לעררים, אך ערעורו נדחה ונקבע כי אין מקום לקביעת דרגת נכות כלשהי ( החלטה מיום 29.4.07). על החלטה זו הוגשה, בשנת 2008, תביעת המשיב לבית הדין האזורי ( לא כערעור גמלאות אלא כתביעה כנגד מבטחים והמדינה).
המשיב טען בתביעתו כי מכוח הוראת סעיף 22 להסכם הרציפות ( שתפורט להלן), ולאור הנכות שנקבעה לו על ידי המעסיק האחרון ( המדינה), מבטחים כלל לא רשאית הייתה להזמינו לוועדה רפואית מטעמה והוא זכאי לקבל מהמדינה פנסיה בגין תקופת עבודתו המצטברת ( הן התקופה בה עבד במשרד החינוך והן התקופה בה בוטח בקרן), כך ששיעור גמלתו אמור לעמוד על 64.67% מהשכר הקובע ולא כפי שנקבע.
ביום 18.11.10 התקבלה בקשת המדינה לעיכוב ההליכים בתיק עד להכרעת בית המשפט העליון בבג"צ קוריצקי. עם תום עיכוב ההליכים האמור ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי ובמסגרתו התקבלה כאמור התביעה. בית הדין האזורי שוכנע כי בבג"צ קוריצקי כבר נדחו טענות דומות לאלה שהועלו על ידי המדינה ומבטחים במסגרת הליך זה, ונקבע בו " כי לא רק סעיף 11 להסכם הרציפות שריר וקיים אלא הסכם הרציפות על כל הוראותיו הינו בעל תוקף מחייב גם לאחר כניסתו לתוקף של התקנון האחיד בהיותו בגדר דין מיוחד". בהתאם, יש להחיל על המשיב את הוראות סעיף 22 להסכם הרציפות, שנותר גם הוא על כנו ללא שינוי ומתייחס לסיטואציה שבפנינו של פרישה מחמת נכות רפואית.
בית הדין ניתח את הוראת סעיף 22 להסכם הרציפות וקבע כי היא מתייחסת לשני מצבים אפשריים, כאשר במצב אחד העובד פורש מעבודתו במדינה ואזי דרגת הנכות נקבעת על ידי המדינה בהתאם לכללים הנהוגים בה והיא זו שמשלמת לעובד את גמלתו, ובמצב השני העובד פורש מעבודתו בקרן שאזי דרגת הנכות נקבעת על ידי הקרן בהתאם לכללים הנהוגים בה והיא גם הגורם המשלם. עוד קובע הסעיף במפורש כי בשני המצבים, כל תקופת הביטוח ( הן במדינה והן בקרן) תובא בחשבון בעת חישוב הפנסיה.
לאור זאת, פרשנות הסעיף אינה תומכת בעמדת המדינה ומבטחים, והמשיב אינו נדרש לעמוד הן בפני ועדה רפואית של המדינה והן בפני ועדה רפואית של מבטחים. לו היו הצדדים סבורים כי על העובד לעבור בדיקות רפואיות בשני המוסדות בהם היה מבוטח, "מן הסתם היו מציינים זאת באופן חד משמעי בהסכם הרציפות" ואף קובעים מנגנון מתאים להכרעה בין החלטות סותרות של הוועדות הרפואיות. כיוון שלא קבעו זאת, אין לקבל את פרשנות המדינה ומבטחים אשר אינה עולה בקנה אחד עם תכלית ההסכם, ומשמעותה למעשה ביטולו של סעיף 22 להסכם הרציפות.
אשר לתנאי המופיע בסיפא של סעיף 22 להסכם הרציפות, הדורש את השתתפות המוסד הקודם - למד בית הדין מהפרשנות שנתן בית המשפט העליון בבג"צ קוריצקי לתנאי דומה המופיע בסעיף 5 להסכם הרציפות (" בתנאי שכל מוסד קודם בו שירת העובד ימלא את חובת השתתפותו בתשלום הגמלה למוסד המשלם..."). בית המשפט העליון קבע כי התקיימותו של תנאי זה אינה מותנית במילוי חובת ההשתתפות בפועל, ובהתאם נוסחו הדברים בלשון עתיד (" ימלא"; ובאותו אופן בענייננו: "ישתתף"), וזאת כדי להגשים את תכלית הסכם הרציפות להסדיר גם את הפן הטכני בתשלום הפנסיה לעובד, באמצעות הטלת חובת התשלום על מקום העבודה האחרון.
לכך יש להוסיף את הנחיית בג"צ קוריצקי לפיה במקרה של מחלוקת עקרונית בדבר פרשנותו של הסכם הרציפות - בדומה למחלוקת במקרה שלפנינו - על המוסד המשלם לשאת בנטל תשלום מלוא הגמלה, תוך גביית ההשתתפות מהמוסד המשתתף, ותוך שהגמלאי אינו אמור להיות צד למחלוקת.
התביעה התקבלה לפיכך, ונקבע כי בהתאם לסעיף 22 להסכם הרציפות מחויבת המדינה לשלם למשיב את גמלתו בהתאם לשיעור הנכות שנקבע על ידה וזאת עבור כל תקופת הביטוח המצטברת במבטחים ובמדינה. במקביל על מבטחים לשלם למדינה את שיעור גמלת הזקנה המגיעה ממנה למשיב במלואה, ושיעור זה ייקבע בהתאם למנגנון שנפסק בבג"צ קוריצקי. עוד נקבע כי המדינה ומבטחים תשלמנה יחד ולחוד למשיב את הוצאות ההליך, בסך כולל של 10,000 ₪.

טענות הצדדים בערעורים
על פסק דינו של בית הדין האזורי הוגשו ערעורים מטעם המדינה ומטעם מבטחים. המדינה טוענת בערעורה כי בית המשפט העליון כלל לא דן במסגרת בג"צ קוריצקי בשאלת הזכאות לקצבת נכות בכלל ובאופן קביעת שיעור הנכות בפרט, אלא באופן חישובה של קצבת הזקנה. לשיטתה, שגה בית הדין האזורי בקראו לתוך בג"צ קוריצקי קביעה לפיה הסכם הרציפות גובר על התקנון האחיד, שכן בפועל בית המשפט העליון נמנע מלקבוע קביעה כוללנית כאמור ובמקומה קבע דרך ביניים ( קביעת שיעור ההשתתפות של הקרן לפי שיטת החישוב הקבועה בתקנון האחיד ביחס למבוטח פעיל, תוך הבאה בחשבון של מלוא תקופת עבודתו של הגמלאי במדינה). דרך ביניים זו ( שאף תוארה בפסק הדין כ"ביצוע בקירוב") התאימה לנסיבותיו המיוחדות של אותו מקרה, ומיישבת בין הוראות הסכם הרציפות לבין התקנון האחיד וכל זאת בהתייחס לדרך חישובה של קצבת הזקנה בלבד.
המדינה סבורה כי כיוון שבענייננו המחלוקת שונה לחלוטין ( דרך ההכרעה לגבי היות המשיב נכה ועצם זכאותו לגמלה מהקרן), וכיוון שהפתרון שנקבע בבג"צ קוריצקי ומשלב את שתי השיטות אינו רלוונטי, אין אלא לקבוע כי הפסיקה בבג"צ קוריצקי בכללותה אינה רלוונטית לעניינו של המשיב ויש לחזור במקומה לפסיקה העקבית והמושרשת הקובעת כי אין לתת תוקף להסכם לבר-תקנוני ( בג"צ 6460/02 אליאב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד ס(4) 411 (2006), להלן: בג"צ אליאב; בג"צ 3514/07 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ נ' פיורסט (13.5.12); להלן: בג"צ פיורסט). בהתאם להלכות אלה יש לפרש את הסכם הרציפות באופן שאינו סותר את הוראות התקנון האחיד, שכן הקרן לא מוסמכת הייתה לחתום על הסכם שיש בו חריגה מתקנונה.

המדינה מדגישה כי לקרנות פנסיה אין מקור כספי חיצוני שיכול לאפשר להן לעמוד בהתחייבויותיהן, אלא תשלומי הגמלאות מבוססים על דמי הגמולים שהופקדו בקרן בידי העמיתים, בתוספת התשואה שהושגה בגינם, ובניכוי הוצאות התפעול של הקרן. קרן פנסיה מושתתת אם כך על העיקרון לפיו בסיכום כולל תשלם קרן הפנסיה לכלל העמיתים סכום זהה לסכום שנצבר בה. משמעות הדברים היא כי תשלום גבוה יותר לעמית אחד מחייב תשלום נמוך יותר לחברו, כך שסך התשלומים יישאר זהה לסך הנכסים שבידי הקרן. זו משמעות הערבות ההדדית העומדת בבסיס הקרנות הוותיקות, ובהתאם נדרש כי תקנון הקרן יהא אחיד ושוויוני וכי תשלומי הקרן ייעשו אך ורק לפי התקנון על מנת למנוע הפליה בין העמיתים השונים.
עקרון השוויון מהווה לפיכך עקרון יסודי בפעילות קרנות הפנסיה בכלל ולאחר הרפורמה בפרט, ובא לידי ביטוי בהוראות חוק שונות דוגמת סעיף 78 ט'(ב)(1) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים ( ביטוח), התשמ"א - 1981 ( להלן: חוק הפיקוח); סעיף 3( ב) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים ( קופות גמל), התשס"ה - 2005 ( להלן: חוק קופות הגמל); ותקנה 7 לתקנות מס הכנסה ( כללים לאישור וניהול קופות גמל), התשכ"ד - 1964 ( להלן: תקנות קופות הגמל).
המדינה מוסיפה כי החקיקה כמו גם ההלכה הפסוקה שבו והדגישו את עליונות התקנון האחיד, ובהתאם נקבע כי " זכויות וחובות העמיתים בקופת גמל לקיצבה לא ייקבעו אלא בתקנונה... קופת גמל לקיצבה לא תקנה לעמיתיה זכויות מעבר לקבוע בתקנונה, אף אם שולם עבורם" (תקנה 41 כ"ו לתקנות קופות הגמל; ובאופן דומה בסעיפי חוק נוספים לרבות סעיף 78 י'(ב) לחוק הפיקוח ובבג"צ אליאב). קרן פנסיה אינה מוסמכת לפיכך להעניק הטבות לחבריה, אלא אם תקנון הקרן העניק לה סמכות זו במפורש. בהתאם, הסכם הרציפות לא נועד לשפר את מצבו של עמית זה או אחר לעומת מצבם של שאר העמיתים בקרן, אלא נועד למנוע תוצאות שליליות בעת עזיבת הקרן או הקפאת זכויות בה, בעטיה של עזיבת מקום העבודה ומעבר למקום עבודה אחר ומבטח פנסיוני אחר. קל וחומר, כאשר " לקבוצת העמיתים האוחזת בהסכם רציפות ממילא קיימות זכויות עודפות, הממומנות, למעשה, על ידי שאר עמיתי הקרן".
המדינה סבורה כי הסכם הרציפות הוא מסמך דינמי, המשתנה מעת לעת בהתאם להשתנות העיתים ( תוך הפניה לדב"ע ( ארצי) תשן/3-60 עמיקם ברקן - קרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות, פד"ע כב 258 (1990), אך יובהר כבר כעת כי פסיקה זו עוסקת בדינמיות של תקנון קרן פנסיה, ולא בדינמיות של הסכם הרציפות). בהתאם צוין ברישא להסכם הרציפות כי תקנוני הקרנות מצורפים להסכם כחלק בלתי נפרד ממנו, "לרבות תוספות או שינויים שיחולו בהן מזמן לזמן". המדינה למדה מכך כי " הזכות מכוח ההסכם נקבעת בכפוף לשינויים בתקנון", וכי " הסכם הרציפות קובע כי תקנון הקרן - כפי שהוא משתנה מעת לעת - הינו חלק ממנו, וממילא משקף בכך את עליונותו על פני הסכם הרציפות".
המדינה סבורה כי לאור האמור לעיל, אין כל דרך משפטית המאפשרת לקרן פנסיה לחרוג מתקנונה ולשלם בגין המשיב קצבת נכות הגם שכלל לא הוגדר כ"נכה" מכוח התקנון האחיד והגם שאין לו זכאות לקבלת קצבת נכות מכוח הוראות התקנון האחיד. בהעדר הכרה של מבטחים בזכותו של המשיב, אין מקור נורמטיבי המאפשר לחייבה לשלם ( או להשתתף בתשלום) גמלת נכות למשיב. בניגוד לסברת בית הדין האזורי, הצדדים להסכם הרציפות לא צריכים היו להגדיר במפורש כי על עמית של קרן פנסיה להיבדק על ידי רופא הקרן כתנאי להשתתפותה בגמלתו, שכן החובה לעמוד בפני ועדה רפואית של מבטחים קמה מכוח התקנון האחיד, אשר מאוחר להסכם הרציפות.
משכך, המדינה סבורה כי פסיקתו של בית הדין האזורי - המתבססת על אמירות שונות בבג"צ קוריצקי שמנותקות מההכרעה הסופית בו - עומדת בניגוד לתקנון האחיד, בניגוד לסעיף 16 לחוק קופות הגמל ( שנחקק לאחר כריתתו של הסכם הרציפות), ובניגוד להלכה הפסוקה לפיה קרן פנסיה אינה רשאית להעניק זכויות העומדות בניגוד לתקנון האחיד ( ע"ע ( ארצי) 66349-09-14 מדינת ישראל - יעקב בראל (3.12.15)). אף אין זה נכון כי פרשנות המדינה משמעה ביטולו של סעיף 22 להסכם הרציפות, שכן " לולא סעיף 22 להסכם הרציפות לא היה זכאי גמלאי הפורש מחמת נכות משירות המדינה לקבל כל סכום מהקרן, בה הוא אינו עמית פעיל עוד". יש לקבוע לפיכך כי סעיף 22 נועד לאפשר השתתפות של הקרן בקצבת הנכות, אך זאת רק במקרים בהם זכאי הגמלאי לקצבת הנכות גם לפי תקנון הקרן. המדינה מבקשת לפיכך כי נקבע " כי כל עוד ועדה רפואית לא קבעה, בהתאם לתקנון מבטחים, כי המשיב 1 זכאי לקצבת נכות, זכאי המשיב 1 לקצבה מהמדינה בלבד ובגין התקופה בה היה מבוטח במדינה ולא בקרן הפנסיה". המדינה הבהירה כי אינה מערערת על קביעתו הנוספת של בית הדין האזורי, לפיה חישוב חלקה של מבטחים - ככל שיידחו הערעורים - יתבצע לפי דרך החישוב שנקבעה בבג"צ קוריצקי.

מבטחים הגישה אף היא ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, וסבורה כי נקודת מוצא לפיה פסיקת בג"צ בעניין קוריצקי היא " ברורה כוללת וסובלת רק פרשנות אחת" מהווה גישה פשטנית שאינה מתמודדת עם מורכבות הנושא. לגישתה, קיימת אבחנה בין מהות ( עצם הזכאות לקצבה) לפרוצדורה ( בדבר אופן חישוב השכר הקובע) והשאלה שיש לתת עליה את הדעת היא האם " נישול קרן הפנסיה מהוראות תקנונה בסוגיה קריטית וחשובה של ביטוח נכות שמהווה אחד ממסלולי הביטוח העיקריים בהם עוסקת קרן הפנסיה בנוסף לביטוח זקנה ושאירים, הינה אפשרית ראויה ונכונה בנסיבות העניין".
מבטחים מדגישה כי הסוגיה שעמדה להכרעת בית המשפט העליון בבג"צ קוריצקי התמקדה בשכר הקובע לפיו תשתתף קרן הפנסיה בקצבה המשולמת על ידי המדינה, בנסיבות בהן אין מחלוקת על עצם הזכאות לפנסיית זקנה, ותוך שנקבע פתרון חישובי-טכני שנותן משקל מהותי גם להוראות התקנון האחיד. בענייננו לעומת זאת מדובר במשיב שפרש מעבודתו בשירות המדינה בגיל 51, על סמך קביעה דה-פקטו של מעין " נכות מקצועית" המתייחסת לאי התאמתו לעבודה בשירות המדינה בלבד, כאשר לקביעה בדבר שיעור נכותו אין השפעה על שיעור הקצבה ( כך שאין מדובר בקצבת נכות אלא בקצבת פרישה מבוססת חוק בה תחשיב הקצבה מבוסס על תקופת העבודה בשירות המדינה), וכאשר ההגדרה בתקנון האחיד לצורך גיבוש הזכאות לפנסיית נכות שונה לחלוטין (" מבוטח שלפחות 30% מכושרו לעבוד נפגע מחמת מצב בריאותו, וכתוצאה מכך אינו מסוגל לעבוד בעבודתו או בכל עבודה אחרת המתאימה לו לפי השכלתו, הכשרתו או כישוריו, במשך תקופה של למעלה מ - 90 ימים רצופים").
מבטחים סבורה לפיכך כי השוני המהותי בבחינת הקריטריונים בוועדה הרפואית של עובדי המדינה, לעומת הקריטריונים הנבחנים על ידי רופא הקרן, מצדיקים מתן תוקף להוראות התקנון, שאלמלא כן תופקע סמכותה הבסיסית לקבוע זכאות מהותית במסגרת הביטוח הפנסיוני של עמיתיה שעברו לעבוד בשירות המדינה, וזאת לגבי עצם קרות האירוע המזכה עצמו. מוסיפה מבטחים וטוענת כי פסיקת בית המשפט העליון אינה חד משמעית וניתן להסיק ממנה כי בהיבט הרלוונטי לענייננו - הפקעת זכותה של קרן הפנסיה לקבוע מי מעמיתיה הינו " נכה" - יש לראות בהסכם הרציפות כהסכם לבר-תקנוני " רגיל" (שהרי אין חולק שהוראותיו אינן תואמות את התקנון האחיד) ומשכך חלות לגביו ההלכות לפיהן הוראות התקנון הן שגוברות. אף ניתן להחיל גם על הסוגיה שבפנינו את הפתרון שיושם בפועל בבג"צ קוריצקי ונתן הלכה למעשה תוקף להוראתו הרלוונטית של התקנון האחיד.

מבטחים טוענת עוד כי סעיף 22 להסכם הרציפות מתנה את תשלום גמלת הנכות לגבי תקופות ביטוח במוסד אחר, בעצם השתתפותו של המוסד הקודם בגמלה בשיעור גמלת הזקנה המגיעה ממנו לעובד. מכאן ניתן להבין, כי " אין מדובר בחובה אוטומטית של השתתפות המוסדות הקודמים. מוסדות אלה כדוגמת קרן הפנסיה רשאים לטעון כי מבחינתם לא מתקיימת זכאות לתשלום". התוצאה לפיה יוכר עובד כזכאי לגמלת נכות ממוסד אחד לפי כלליו ולא יוכר במוסד אחר, היא שרק המוסד המכיר בזכאות ישלם גמלה והמוסד שאינו מכיר יתחיל לשלם כאשר תקום אצלו זכאות ( מחמת נכות לפי הגדרתה אצלו או לרגל זקנה או פטירה). אין בכך ביטול של סעיף 22 להסכם הרציפות שכן אלמלא הסכם הרציפות לא הייתה למשיב כל זכאות להיבדק על ידי רופא הקרן כאשר הוא במעמד של מבוטח בלתי פעיל. הפרשנות המוצעת משלבת לפיכך בין הדין, התקנון וההסכם, בדומה לפתרון שיישם בית המשפט העליון בבג"צ קוריצקי, ומונעת הפליה בין העמיתים בניגוד לעקרונות יסוד. בהקשר זה מטעימה מבטחים כי " קביעת קריטריונים לנכות הזרים לתקנון הקרן כפי שארע במקרה זה ואשר לפיהם פועלת הוועדה הרפואית במדינה, יוצרים עיוות, אפליה וחוסר שיוויון מובנה בין עמיתי הקרן...".
המשיב תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, וסבור כי לא הובאה כל הצדקה להתערב בו. המשיב טוען כי שיעור הפנסיה שהוכר לגביו על ידי בית הדין האזורי תואם במדויק את הוראות הסכם הרציפות עליו חתמו המדינה ומבטחים, ובהתאם אין לאפשר להן להתנער ממחויבויותיהן כלפיו. עוד טוען הוא כי חלק נכבד מהערעורים מוקדש לניסיונות לנגוס בהלכה שנקבעה בבג"צ קוריצקי, באמצעות חזרה על טענות שכבר נדחו שם במפורש.
בית המשפט העליון דחה באופן ברור את התזה של המדינה ומבטחים לפיה הסכם הרציפות הוא כביכול הסכם לבר-תקנוני בטל ובהתאם המשיב מופלה כביכול לטובה לעומת עמיתים אחרים, וקבע כי הסכם הרציפות הוא בבחינת " דין מיוחד" אשר חל על העמיתים המהווים צד לו וכי התקנון האחיד לא שינה ולא ביטל את הסכם הרציפות אלא רק אפשר לערוך לו התאמות ( שאמורות להתבצע בהסכמת כל הצדדים לו). בהתאם, וכל עוד לא נעשתה התאמה להוראות הסכם הרציפות בהתאם לסעיף 63 א' לתקנון האחיד ( ואין חולק כי לא נעשתה התאמה כזו עד היום) - מדובר בהסכם תקף ומחייב.

ההסתדרות צורפה להליך הערעור ביוזמתו של בית דין זה ( החלטת השופטת לאה גליקסמן מיום 12.3.18) ובהתאם התבקשה להגיש עמדתה. ההסתדרות תומכת אף היא בפסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, וסבורה כי צדק בית הדין האזורי בקבעו שההלכה המחייבת כפי שנקבעה בבג"צ ובדנג"צ קוריצקי על ידי בית המשפט העליון " הכריעה זה מכבר בסוגיות הבסיסיות והמהותיות העולות אף בתיק דנא, ובכללן - שאלת מעמדו של הסכם הרציפות ושאלת קיומה של אפליה בין עמיתים, כמו גם אופן חישוב קצבת הנכות לפי לשון סעיף 22 להסכם הרציפות ותכליתו". ההסתדרות אף הדגישה ( ולא נסתרה) כי במקרה ההפוך, בו עובד פורש לנכות מקרן הפנסיה והיא זו שקובעת את עצם קיום הנכות ושיעורה - המדינה מיישמת את סעיף 22 כלשונו ונסמכת על קביעות הוועדה הרפואית של הקרן, מבלי להעמיד את העובד לוועדה רפואית אצלה.
ההסתדרות מדגישה כי הסכם הרציפות נועד והתכוון למנוע בדיוק פגיעות מסוג הפגיעה שנגרמה למשיב, מעצם הותרתו " קירח מכאן ומכאן". כך, המשיב פוטר מחד ממקום עבודתו על רקע מצבו הבריאותי ונקבע שאינו כשיר לעבודה, ובמקביל הגורם שנושא באחריות לזכויותיו הפנסיוניות ממקום עבודתו הקודם לא מכיר במצב בריאותי זה ולא מקנה לו את הזכויות המגיעות לו. בדרך זו מרוקנות המערערות מתוכן את הסכם הרציפות ואת תכליתו היסודית לראות את הזכויות הפנסיוניות כאילו נצברו במקום עבודה אחד. עוד טוענת ההסתדרות כי ייתכנו מצבים בהם הסכם הרציפות יפגע בזכויותיו של עובד ( וכדוגמא מעצם כך שגמלתו לא יכולה לעלות על 70%), ולכן " אין לראות בסעיף מסוים בהסכם הרציפות ככזה המקנה זכויות עודפות מבלי להתייחס למכלול הזכויות והחובות הנובעות מהסכם הרציפות ובכלל זה הרציונאל שלו, שיראו את מכלול הזכויות בשני המקומות ( המדינה והקרן) כמקשה אחת הכוללת איזונים שונים שהצדדים להסכם הרציפות נתנו עליהם את הדעת".

דיון והכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים כפי שהובאו לפנינו בכתב ובעל פה ועיינו בכל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעורים להידחות וכי פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו. נימוקינו לכך יפורטו להלן.

הסכם הרציפות והוראת סעיף 22 להסכם זה
כפי שעולה מהתשתית העובדתית לעיל, מעסיקתו האחרונה של המשיב טרם פרישתו לגמלאות הייתה המדינה ( משרד החינוך), כאשר בתקופת עבודתו במסגרתה בוטח המשיב בפנסיה תקציבית בהתאם להוראות חוק הגמלאות. סעיף 86 לחוק הגמלאות, שכותרתו " הסכם עם מעסיק", קובע כדלקמן:
(א) שר האוצר רשאי להתקשר עם מעסיק בהסכם - כללי או מיוחד לאדם ששמו נקוב בהסכם - שלפיו תקופת עבודתו, כולה או מקצתה, של העובר משירות המדינה לעבודה אצל המעסיק או להיפך, תבוא בחשבון לענין זכויות לגמלאות, כולן או מקצתן, מן המדינה לפי חוק זה או מן המעסיק שלא לפי חוק זה, וכן מקצתן מזו ומקצתן מזה, הכל לפי תנאים שיראו לקבוע בהסכם, לרבות תשלום ותחולה למפרע.
(ב) לענין סעיף קטן ( א), דין הסכם כאמור עם קרן פנסיה או עם קרן תגמולים, שעובדי המעסיק קשורים בה או המשרתת את עובדי המעסיק - כדין הסכם עם המעסיק.
(ג) בסעיף זה, "תקופת עבודה" - תקופת שירות בשירות המדינה או תקופת עבודה אצל מעסיק אחר".
סעיף 87( א) לחוק הגמלאות ממשיך וקובע כי " הסכם לפי סעיפים 85 או 86, דינו, לעניין זכויותיו של האדם שההסכם חל עליו ושל שאיריו, כדין הסכם שאף הם צד בו, ודין גמלאות המגיעות לאדם לפי ההסכם מאוצר המדינה - כדין גמלאות לפי חוק זה" (ההדגשות אינן במקור).
מכוח סמכותו האמורה של שר האוצר נחתם, עוד בשנת 1973, הסכם הרציפות ( כהגדרתו לעיל), וזאת מתוך רצון להקל על מעבר עובדים בין מקומות עבודה שונים לתועלת משותפת של העובדים ושל המעסיקים וביניהם המדינה. בפסיקה הוסבר בקשר לכך כי " באמצעות הסכם הרציפות העובד אינו מפסיד זכויות פנסיה אשר צבר במקום עבודה אחד כאשר הוא עובר למקום עבודה אחר... מנקודת מבטם של המעסיקים, הסכם הרציפות מאפשר ניידות עובדים באופן חופשי יותר, דבר המהווה את אחד מהיסודות של משק חופשי מודרני" (מתוך דעת המיעוט של הנשיא סטיב אדלר בע"ע ( ארצי) 754/05 אברהם קוריצקי - מדינת ישראל, הממונה על הגמלאות (20.5.09); להלן: הכרעת קוריצקי בבית הדין הארצי). בנוסף, "ההסכם אף מקל על הפן הטכני שבתשלום הפנסיה לעובד. זאת, באמצעות הוראות בהסכם הרציפות, לפיהן הגמלה משולמת לעובד על ידי קרן אחת (להלן גם: הקרן המשלמת), כאשר הקרן האחרת ( להלן גם: הקרן המשתתפת) מעבירה את חלקה מבלי לערב את העובד בכך" (שם).
בנוסף להבטחת רציפות הזכויות בפן המהותי והטכני ולמען הגשמת תכלית ההסכם הקפידו מנסחי הסכם הרציפות להבטיח גם העדר פגיעה בעובדים כתוצאה מהמעבר בין מקומות העבודה. בהתאם נקבע, כי " המעבר בין הקרנות הינו מעבר עם גרירת הותק שצבר החבר בקרן הקודמת... הסדר זה משקף את ההתפתחות הטבעית והרגילה של שכר עבודה לפיה אם עובד נשאר באותו מקום עבודה הוא בדרך כלל מתפתח, מתקדם, ושכרו עולה. אם הוא עובר לקרן אחרת הרי במעבר בין הקרנות וביחסים שבין הקרן המשלמת לקרן המשתתפת ההסדר מבקש למנוע פגיעה בשכרו של העובד, נמנעת פגיעה בשכרו הקובע של העובד לצורך חישוב זכויותיו הפנסיוניות... הסדר הרציפות נועד למנוע נגיסה ופגיעה בזכויות העמית עקב המעבר בין הקרנות" (ע"ע ( ארצי) 600017/97 עוזי עציון - מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (25.7.06), שאמנם נפסק בהתייחס לרציפות בין קרנות פנסיה אך האמור בו יפה בשינויים המחויבים גם לגבי הסכם הרציפות כהגדרתו לעיל, כפי שציין גם הנשיא אדלר בהכרעת קוריצקי בבית הדין הארצי).
הסכם הרציפות נחתם בין המדינה ( באמצעות שר האוצר) מצד אחד, לבין ההסתדרות וקרנות הפנסיה הוותיקות, וביניהן מבטחים, מהצד השני. הסכם הרציפות מבצע לפיכך שילוב בין הסדרי פנסיה משני סוגים - הסדר הפנסיה התקציבית, שכפוף להוראות חוק הגמלאות, והסדרי הפנסיה הצוברת, שהיו כפופים בזמנו לתקנוני הקרנות השונות ( וכיום לתקנון האחיד) וכן כפופים לחקיקה המסדירה את פעולתן של קרנות הפנסיה כמבטח ( סעיף 1( א)(3) להודעת הפיקוח על עסקי ביטוח ( ענפי ביטוח), התשמ"ה - 1985) וכקופת גמל ( חוק קופות הגמל, חוק הפיקוח ותקנות קופות הגמל; לשוני בין הפנסיה התקציבית לפנסיה הצוברת ראו בבג"צ קוריצקי, בסעיף 5 לחוות דעתו של השופט ( כתוארו אז) חנן מלצר; בג"צ 2911/05 אלחנתי נ' שר האוצר, פ"ד סב(4) 406 (2008); לילך לוריא, פנסיית חובה בישראל: בחקיקה או בצו הרחבה כללי? עבודה חברה ומשפט י"ב 469 (2010)).
סעיף 22 להסכם הרציפות מסדיר את רציפות הזכויות בסיטואציה של פרישה מחמת מצב רפואי, וקובע כדלקמן:
"עובד העובר מפנסיה מקיפה אחת לפנסיה מקיפה אחרת ללא הפסקות העולות על 30 יום, ובעת פרישתו הוא בעל דרגת נכות של 25% לפחות ( כאשר המוסד המשלם הוא המדינה) או נקבעה לו נכות שחלקיותה אינה פחותה מ - 25% מנכות מלאה ( כאשר המוסד המשלם הוא הקרן), יקבל גימלת נכות מהמוסד בו הפך לנכה בהתאם להוראות הנהוגות במוסד זה כאשר כל תקופת הביטוח, במוסדות מובאת בחשבון, בתנאי שכל מוסד קודם בו היה העובד המבטוח [כך במקור - ס.ד.מ] ישתתף בגימלת הנכות בשיעור גימלת הזקנה המגיעה במלואה ממנו לעובד כמפורש בסעיפים 6-13 לעיל".
לשונו של סעיף 22 ברורה ומפורשת, ונובע ממנה ההסדר הבא: אדם שחל עליו הסכם הרציפות, ופורש לפנסיה מחמת מצבו הרפואי לאחר שנקבעה לו הנכות המינימאלית הנקובה בסעיף, יהא זכאי לקבלת גמלת נכות " מהמוסד בו הפך לנכה בהתאם להוראות הנהוגות במוסד זה כאשר כל תקופת הביטוח במוסדות מובאת בחשבון" (ההדגשות אינן במקור).
הסעיף קובע לפיכך כי המוסד האחרון ( ובענייננו המדינה) הוא שישלם את הגמלה; ישלם אותה בהתאם להוראות הנהוגות אצלו ( ומכאן שדי בכך שהמדינה קבעה זכאות לפנסיה בהתאם להוראות חוק הגמלאות, ואין צורך כי גם המוסד הקודם יקבע זכאות עצמאית לכך בהתאם לכללים הנהוגים אצלו); וגמלת הנכות שישלם תיקח בחשבון את כל תקופות הביטוח המצטברות לגביהן נערך הסכם הרציפות. בסיפת הסעיף מוסדרת גם ההתחשבנות בין המוסדות, ומובהר כי המוסד הקודם ישתתף בגמלת הנכות באמצעות העברה למוסד המשלם ( ולא ישירות לגמלאי), וכן מובהר כיצד תחושב השתתפותו ( לפי גמלת הזקנה המלאה שהייתה מגיעה ממנו לעובד, וללא כל קשר לדרך בה משולמת באותו מוסד פנסיית נכות).
בהתאם לפרקטיקה זו יושם סעיף 22 להסכם הרציפות משך כל השנים ממועד חתימתו ועד לשנת 2003 היינו משך 30 שנה ( כפי שטען בפנינו ב"כ המשיב ולא נסתר). בהתאם לפרקטיקה זו אף ממשיכה המדינה עד היום ליישם את סעיף 22 להסכם הרציפות בהתייחס לעובדיה לשעבר שעברו לביטוח בקרן פנסיה ותיקה, כפי שטענה ההסתדרות ולא נסתרה ( וראו בקשר לכך את סעיף 85.928 לתקשי"ר, שמצטט עד היום את סעיף 22 להסכם הרציפות כלשונו ובמלואו).
כפי שעולה מנוסחו של סעיף 22, הצדדים להסכם הרציפות מצאו לנכון לפרט שני מצבים עם שוני מסוים ביניהם - וקבעו כי ככל שהמוסד המשלם הוא המדינה יש צורך ב"דרגת נכות של 25% לפחות", וככל שהמוסד המשלם הוא קרן הפנסיה - יש צורך ב"נכות שחלקיותה אינה פחותה מ - 25% מנכות מלאה". הניואנס בין שני המצבים מתכתב עם הדרך השונה של קביעת הנכות במדינה ובקרנות הפנסיה, ותומך אף הוא בפרשנות לפיה המוסד האחרון הוא הקובע את שיעור הנכות ואת עצם הזכאות לפנסיה מחמת מצב רפואי (שתיקרא להלן מטעמי נוחות " פנסיית נכות" גם אם מונח זה אינו מדויק כאשר אנו עוסקים בפנסיה תקציבית), וזאת בהתאם להוראות הנהוגות אצלו.
גם העובדה ששיעור ההשתתפות של המוסד הקודם אינו תלוי בשיעור הנכות של המבוטח או בכללים הנהוגים אצלו לתשלום פנסיית נכות אלא מחושב לפי "שיעור גמלת הזקנה המגיעה במלואה ממנו לעובד" מלמדת כי הצדדים לא ראו לנגד עיניהם בדיקה עצמאית שתיערך במוסד הקודם לגבי עצם קיומה של נכות, שיעורה או עצם הזכאות לפנסיית נכות מהמוסד הקודם; נהפוך הוא, כחלק מהתכלית הבסיסית של הסכם הרציפות עצם היציאה לפנסיה נקבעת לפי כלליו של המעסיק האחרון. המבוטח אינו אמור לפיכך לנדוד בין ועדות רפואיות של מוסדות שונים שכל אחד מהם עשוי להגיע למסקנה שונה ( כפי שאכן אירע במקרה זה), וככל שזו הייתה כוונת הצדדים ניתן להניח שהייתה מוצאת את ביטויה הן בהוראות ההסכם והן בפרקטיקת יישומו לאורך השנים ( שהרי אין מדובר במחלוקת שקשורה לרפורמה בשוק הפנסיה דווקא).
אשר לפרשנות סיפת הסעיף - גם היא אינה קשורה לרפורמה בשוק הפנסיה וממילא לא הובאה סיבה לשנות מדרך הפרשנות שנהגה בפועל משך שנים רבות. בהתאם מאמצים אנו את הנמקתו של בית הדין האזורי, המתבססת על הנפסק בבג"צ קוריצקי לגבי סעיף מקביל בהסכם הרציפות ( סעיף 5), ולפיה ה"תנאי" אין משמעו כי ללא העברת ההשתתפות מצד המוסד הקודם - העובד לא יהא זכאי לזכויותיו מכוח הסכם הרציפות במלואן. העובד המבוטח אמור לפיכך לקבל את כל המגיע לו בגין תקופות עבודתו המצטברות מהמוסד האחרון ממנו פרש, כאשר במקביל לכך תיערך התחשבנות ( שהעובד אינו צד לה כאשר מדובר במחלוקת עקרונית, ואף אינו אמור להיות מושפע ממנה) בין שני הגופים ( סעיף 112 לבג"צ קוריצקי).
ראוי להדגיש שוב כי סעיף 22 להסכם הרציפות יושם הלכה למעשה על ידי מבטחים כמפורט לעיל משך 30 שנה ( ולפחות לא נטען אחרת), כך שבמהלך כל השנים הללו מבטחים נדרשה להעביר למדינה את חלקה בקצבאות הנכות של עמיתיה לשעבר ככל שהמדינה קובעת הייתה לגמלאי זכאות לכך, מבלי לדרוש לבדוק אותו בעצמה. זאת, על אף שגם במהלך שנים אלו הדין חייב אותה לנהוג באופן שוויוני ולא להקנות לעמיתים זכויות מעבר לקבוע בתקנון. כפי שהודגש בבג"צ קוריצקי, "התיקון בחוק הפיקוח על הביטוח, משנת 2003 והתקנון האחיד שהותקן מכוחו - לא חידשו דבר בנוגע לכלל שחל על קרנות הפנסיה הוותיקות עוד קודם לכן, אשר אסר עליהן להפלות בין עמיתים בקרן, לעניין חישוב זכויותיהם לפנסיה". בהתאם, כבר בשנת 1987 הובהר בסעיף 7( א)(2) לתקנות קופות הגמל כי נציב מס הכנסה לא יאשר קופת גמל אלא אם כן תקנונה אוסר " אפליה בין הזכויות המוקנות לעמיתים", ובשנת 1988 נכנסה לתוקף תקנה 41 כ"ו לתקנות אלה, אשר קבעה כי " זכויות וחובות העמיתים בקופת גמל לקיצבה לא ייקבעו אלא בתקנונה... קופת גמל לקצבה לא תקנה לעמיתיה זכויות מעבר לקבוע בתקנונה, אף אם שולם עבורם". אף על פי כן, המשיכה מבטחים לשלם בגין עמיתים אשר עברו לעבוד בשירות המדינה ופרשו מחמת מצבם הרפואי פנסיה לפי סעיף 22 להסכם הרציפות, מבלי שראתה בכך הפרה של עקרון השוויון.
אנו מדגישים זאת שכן דווקא בהיבט המודגש על ידי מבטחים בערעורה - חיובה להשתתף בקצבה המשולמת מחמת מצב רפואי מבלי לקבוע בעצמה ולפי הקריטריונים שלה כי מדובר ב"נכה" - לא נוצר שוני משמעותי כתוצאה מהוראות התקנון האחיד. הקושי נוצר כיוון שכעת מבטחים סבורה שתשלום זה אינו אפשרי מעצם היותו נובע מהסכם הרציפות שיש לראותו כהסכם לבר-תקנוני. אלא, שטענה עקרונית זו - כי הסכם הרציפות הוא הסכם לבר-תקנוני בטל - נדחתה במפורש בבג"צ קוריצקי כפי שיפורט להלן.

הרפורמה בשוק הפנסיה והשלכתה לענייננו - בכלל ולאור ההכרעה בבג"צ קוריצקי בפרט
כידוע, בשנת 2003 החליטה ממשלת ישראל על רפורמה מקיפה בשוק הפנסיה ועל גיבוש תוכנית הבראה לקרנות הפנסיה הוותיקות הגרעוניות. עקרונות ההסדר באו לידי ביטוי בפרק ז'1 לחוק הפיקוח ובתקנון האחיד שנקבע על ידי המפקח על הביטוח לכלל קרנות הפנסיה הוותיקות, מכוח הסמכות שניתנה לו בסעיף 78 ט'(א) לחוק הפיקוח, ונכנס לתוקף ביום 1.10.03 ( לעיל ולהלן: התקנון האחיד). הרפורמה שבה והדגישה כי " לא תהיה הפליה בין עמיתים בקרן" (סעיף 78 ט'(ב)(1) לחוק הפיקוח) וכי "כללי חישוב זכויות העמיתים יהיו אחידים לכל הקרנות הוותיקות שמונה להן מנהל מיוחד, וייקבעו באופן ברור ובלתי תלוי בהפעלת שיקול דעת של הקרן או של כל גורם אחר" (סעיף 78 ט'(ב)(2) לחוק הפיקוח). בהתאם קובע גם התקנון האחיד, כי " הוראות תקנון זה יחולו על אף האמור בכל הסכם או הסדר אחר" (סעיף 82 ה'; לסקירת הרפורמה והשלכותיה ראו בבג"צ אליאב; בג"צ פיורסט; ע"ע ( ארצי) 448/06 מקורות חברת מים בע"מ - קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ (21.11.06); בג"צ 359/07 מקורות חברת מים בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה (1.5.07); ע"ע ( ארצי) 467/09 גדעון קרוליק - הסתדרות מדיצינית הדסה (1.12.10)).
עם זאת, למרות הרפורמה המקיפה; למרות שהיה ברור למנסחיה ומחוקקיה כי הסכם הרציפות על כל משמעויותיו קיים; ולמרות שנקבעה הוראה מפורשת בתקנון האחיד בהתייחס לבטלותם של הסכמי הרציפות בין קרנות הפנסיה הוותיקות לבין עצמן תוך קביעת הסדר חלופי בקשר לכך ( פרק י"א וסעיף 50 לתקנון האחיד) - לא נערך שינוי כלשהו בהתייחס להסכם הרציפות או השלכותיו. במקום זאת נקבע בסעיף 63 א' לתקנון האחיד, כי " הנהלת הקרן תתאים נוסח הסכמי רציפות הנוגעים לפנסיה תקציבית או לקרן פנסיה ותיקה אחרת, שנחתמו לפני המועד הקובע, בהתאם להוראות פרק זה, בשינויים המחויבים, ובכפוף לאישור הממונה". משמעות הדברים היא כי כל עוד לא בוצעה התאמה בנוסח הסכם הרציפות, "ובהינתן הוראות החוק שמכוחו נקבע ההסכם, ונוכח הסתמכות הנוגעים בדבר" - לא ניתן להתעלם מהוראותיו ( הציטוט הוא מדנג"צ קוריצקי, וכך נקבע באופן מפורש בבג"צ קוריצקי).
בעניין קוריצקי נדון עניינם של עובדים שבוטחו תחילה בקרן פנסיה צוברת, ולאחר מכן עברו לעבוד במדינה תוך זכאות לפנסיה תקציבית. במוקד המחלוקת שם עמד סעיף 11 להסכם הרציפות, הקובע כי בעת פרישת זקנה מהמדינה יקבל העובד " את הגמלה המגיעה לו מהמדינה והגמלה בעבור השירות בגוף תהיה לפי תקנות הקרן. המשכורת הקובעת תהיה המשכורת הקובעת של העובד בעת פרישתו משירות המדינה, ובלבד שמשכורת זו לא תעלה על המשכורת הקובעת המרבית הנהוגה לגבי המבוטחים בקרן". המחלוקת נגעה לשאלה האם לחשב את זכויותיהם הפנסיוניות של העובדים לפי שיטת התקנון האחיד, או בהתאם להוראות הסכם הרציפות היינו לפי המשכורת האחרונה במדינה ( כל עוד אינה עולה על המשכורת המירבית בקרן). במקביל לשאלה זו, הצדדים העלו כמחלוקת ראשונה ועקרונית את השאלה אם הסכם הרציפות בוטל או שונה בעקבות הרפורמה החקיקתית והתקנתו של התקנון האחיד.
דעת הרוב בבית דין זה ( מפי השופט ( כתוארו אז) יגאל פליטמן ובהסכמת השופט עמירם רבינוביץ' ונציג הציבור מר מיכאל הילב) קבעה כי יש לפרש את הסכם הרציפות בהתאם לתקנון האחיד, ובהתאם ההוראות בהסכם הרציפות הסותרות את הוראות התקנון האחיד דינן להתבטל. משכך נקבע, כי יש לחשב את זכויותיהם הפנסיוניות של המבוטחים לפי השיטה הקבועה בתקנון האחיד בהתייחס למקרים של מעבר מקרן ותיקה אחת לאחרת ( חישוב המשכורת הקובעת בכל קרן בנפרד וסכימת הסכומים יחד, באופן יחסי לתקופת הביטוח בכל קרן). דעת המיעוט ( מפי הנשיא דאז סטיב אדלר ובהסכמת נציג הציבור מר רן חרמש) סברה כי הוראות הסכם הרציפות עומדות בתוקפן גם לאחר התקנת התקנון האחיד. ההנמקה לכך התבססה בין היתר על סעיף 63 א' לתקנון האחיד הדורש כאמור את התאמת ההסדרים, ובהתחשב בכך שהסדרה זו לא נעשתה. אשר לשאלה מהי ה"משכורת המרבית הנהוגה לגבי המבוטחים בקרן", שהיא כאמור התקרה להשתתפות הקרן בהתאם לסיפא לסעיף 11 להסכם הרציפות, נקבע כי תהא זו המשכורת המרבית בדירוג הגבוה ביותר.
על פסק הדין האמור הוגשה עתירה לבג"צ, ובית המשפט העליון - בפסק דין רחב יריעה - שינה את ההכרעה ואימץ בעיקרה את עמדת המיעוט של הנשיא אדלר. השופט ( כתוארו אז) חנן מלצר פתח את הכרעתו במילים " אין ספק כי הסכם הרציפות, שעל-פיו נהגו המדינה והקרנות במשך למעלה מ-30 שנה - לא בוטל, והוראותיו לא שונו עם תיקונו של חוק הפיקוח על הביטוח ועם התקנתו של התקנון האחיד מכוחו" (ההדגשות במקור), ומדגיש את הדברים הבאים:
"'הענקה' זו, שנעשתה לפני למעלה מ-30 שנה, מכוח הוראותיו של חוק הגימלאות - מקנה לעמיתים שהסכם הרציפות חל עליהם ( והם נחשבים כצד לו) זכות " קשיחה", בעלת מאפיינים מעין-קנייניים, אשר לא די בעיקרון הדינאמיות של תקנון הקרן כדי לפגוע בבסיסה, או לשנותה באופן מהותי, לא כל שכן לבטלה... לגישתי, פגיעה, או שינוי מהותיים בזכות המוקנית מכוח הסכם הרציפות ( ובפרט כאשר השינוי חל למפרע, ביחס לזכויות שכבר נצברו), קל וחומר ביטולה - אפשריות, בהיעדר הסכמה בין הצדדים להסכם הרציפות - רק בחוק, ולכל הפחות: מכוח הסמכה מפורשת בחוק, והכל בתנאי שהדבר נעשה בהתאם לפרוצדורה הקבועה לעניין זה בחוק הגימלאות ובהתאם לשאר תנאי פיסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו...
לא זו בלבד שאין בנמצא כיום, בחקיקה ראשית, הוראה המבטלת את הסכם הרציפות, כולו או מקצתו, או מסמיכה באופן מפורש רשות כלשהי מרשויות המדינה לפגוע בעיקר-הזכות המוקנית מכוחו (ובזכויות לפיו, שנצברו במשך שנות עבודתם של הגמלאים), אלא שהן המחוקק והן מתקין התקנון האחיד (שהוא אורגן של הממשלה) - גילו דעתם כי הסכם הרציפות עומד בעינו גם לאחר כניסתו לתוקף של התקנון האחיד, ונמנעו מלשנות, באופן אקטיבי, את הוראותיו. בנסיבות אלה, כל עוד לא חל שינוי בהוראותיו של הסכם הרציפות, בהסכמת הצדדים לו (או בחוק, או מכוח הסמכה מפורשת בו, כאמור) בהתאם לפרוצדורה המתאימה לכך ותוך שמירת יתר תנאי פיסקת ההגבלה - הרי שאין לפגוע בזכויות מוקנות של הגמלאים לפיו ובציפיות רכושיות לגיטימיות שלהם לאורו" (ההדגשה במקור).

בהמשך הדברים שב וקובע השופט ( כתוארו אז) מלצר את הדברים הבאים, ונוכח חשיבות הדברים לענייננו מובאים הם בהרחבה:
"מסקנתי היא כי אין בהוראותיהם של חוק הפיקוח על הביטוח ובתקנון האחיד שהותקן מכוחו כדי להוביל לביטולו של הסכם הרציפות, כולו או מקצתו, באופן שבו נעשה הדבר בדעת הרוב של בית הדין הארצי הנכבד. מסקנתי האמורה מבוססת על ארבעה נימוקים עיקריים, כדלקמן:
שתיקתו של המחוקק ביחס לביטולו של הסכם הרציפות, כולו או מקצתו, במסגרת הרפורמה שנעשתה בשנת 2003, והיעדר כל התייחסות אליו בפרק ז'1 לחוק הפיקוח על הביטוח, או בתיקוני חקיקה רלבנטיים, מאוחרים יותר. שתיקה זו מעקרת, לשיטתי, כל אפשרות ל"קרוא" לתוך הוראותיו של חוק הפיקוח על הביטוח ושל התקנון האחיד שהותקן מכוחו " הסמכה משתמעת" לבטל את ההסדר המעוגן בהסכם הרציפות, או לערוך בו שינוי מהותי, הטומן בחובו פגיעה משמעותית בעיקר הזכות המוקנית מכוחו.
היעדר סמכות של המפקח על הביטוח לשנות מהוראותיו של הסכם הרציפות, שנחתם על ידי שר האוצר מכוח סמכותו לפי סעיף 86 לחוק הגימלאות ( שאיננה ניתנת לאצילה). במישור זה אתייחס גם לכלל האוסר על הממשלה להפקיע את השקעות הציבור ולשנות לרעה את התנאים שנקבעו להן בעת יצירתן, המעוגן בחוק להגנה על השקעות הציבור בישראל בנכסים פיננסיים, התשמ"ד - 1984...
לשונו של התקנון האחיד, המבחין מפורשות בין הסכמי הרציפות שנהגו בין הקרנות שבהסדר לבין עצמן ( שבוטלו מפורשות בסעיף 50 לתקנון האחיד ותחתם נקבע הסדר חדש המעוגן בסעיף 51 לו), לבין " הסכמי רציפות הנוגעים לפנסיה תקציבית", שהמפקח הורה ( בסעיף 63 א' לתקנון האחיד) "להתאימם". לגישתי, לשונו של התקנון האחיד עצמו מעידה על אימוצו של הסכם הרציפות ( תוך מתן הנחיה מינהלית לערוך בנוסחו שינוי שיכנס לתוקף במועד עתידי, בכפוף לאישור מתבקש) - ולא על ביטול ההסדר שנקבע בו מכאן ולהבא ( ובוודאי שלא למפרע, ביחס לזכויות מוקנות שנצברו זה מכבר).
היעדר תחולה של ההלכה הנוגעת לביטולם של הסכמים לבר-תקנוניים, על הסכם הרציפות" (ההדגשות אינן במקור).
לאחר הסבר מפורט על הנימוקים לעיל, חוזר ומדגיש בית המשפט העליון כדלקמן:
"הסכם הרציפות ( שעוגן הן בתקנוני הקרנות והן בתקשי"ר) הוא בבחינת " דין מיוחד", אשר חל על העמיתים המהווים צד לו וזכאים ל"גימלה מתוקננת" לפיו. הסכם הרציפות לא בוטל בעקבות חקיקתו של פרק ז'1 לחוק הפיקוח על הביטוח והתקנתו של התקנון האחיד. ההלכה שלפיה תקנון קרן הפנסיה גובר, לעניין חישוב גמלאות העמיתים, על הסכם לבר-תקנוני שקבע דרך חישוב שונה מזו הקבועה בתקנון, תוך מתן עדיפות לחברים מסוימים בקרן - לא חלה על הסכם הרציפות, שאיננו הסכם " לבר תקנוני" מהסוג שנדון באסמכתאות שהוצגו לעיל, אלא הסכם קיבוצי כללי ייחודי, אשר יונק את חיותו מחוק הגימלאות. כל עוד לא נעשתה ההתאמה הנדרשת בנוסחו של הסכם הרציפות, בהתאם לפרוצדורה הקבועה לכך בסעיפים 103-104 לחוק הגימלאות, אגב ניהול משא ומתן בתום לב עם ההסתדרות - לא חל, איפוא, שינוי בהוראותיו של הסכם הרציפות, והן בעלות תוקף מחייב...
נוכח כל האמור לעיל, דעתי היא כי הוראותיו של הסכם הרציפות, לרבות הוראת סעיף 11 שבו - נותרו בעינן והן בעלות תוקף מחייב גם לאחר כניסתו לתוקף של התקנון האחיד" (ההדגשה אינה במקור).

השופט מלצר (אליו הצטרפו השופטים אורי שהם ויצחק עמית) אף דחה את הטענה להפליה בין העמיתים, וקבע כי "קיים שוני רלבנטי... השוני נובע מההסדרים החוקיים השונים החלים על כל אחת מקבוצות העמיתים (כפי שבואר לעיל), מהציפיות הסבירות הלגיטימיות השונות, שהתגבשו ביחס לכל קבוצת עמיתים לנוכח ההסדרים החלים עליהם ומאופייה של העבודה בשירות המדינה". עוד הודגש כי המחוקק עצמו הוא שראה לנכון להסדיר את זכויותיהם לגמלאות של עובדי המדינה במערכת דינים נפרדת מזו המסדירה את זכויותיהם של עמיתי קרנות הפנסיה הוותיקות, ומכאן ש"טענת ההפליה שמעלות הקרנות והמדינה - מכוונת למעשה כנגד המחוקק, שבחר להסדיר נושא מסוים בדרך מסוימת ונמנע מלעשות כן בהקשר לסיטואציה דומה אחרת. לטענת הפליה מסוג זה אין ככלל מקום" (סעיף 97).

זאת ועוד, בעוד שעמיתי הקרן יכולים היו לצפות שיחולו שינויים בחישוב שכרם הקובע לאור עקרון הדינאמיות של הפנסיה הצוברת, המבוטחים מושא הדיון עברו "להסדר של פנסיה תקציבית על פי גמלה, ובמשך שנים כלכלו את צעדיהם מתוך הנחה כי שכרם הקבוע לפנסיה יחושב, אם יפרשו לגמלאות משירות המדינה - על פי מה שקבוע בחוק הגימלאות, בהסכם הרציפות שנחתם מכוחו וב תקשי"ר". בהתאם, הציפייה הסבירה והלגיטימית של העמיתים שהסכם הרציפות חל עליהם ופרשו (או יפרשו) לגמלאות מהמדינה, הייתה ועודנה לקבל את הזכות שהוענקה להם בהסכם הרציפות ועל פיו.

בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי למעשה אין סתירה, בסוגיה הספציפית שנדונה לפניו, בין הוראות הסכם הרציפות להוראות התקנון האחיד, וניתן "ליישב ביניהם באופן הנותן תוקף לכל אחד מהמקורות הנורמטיביים האמורים ומגשים את תכליתו". זאת שכן הסיפא לסעיף 11 להסכם הרציפות מפנה ל" משכורת הקובעת המירבית הנהוגה לגבי המבוטחים בקרן", ובדרך זו יוצרת "אינטגרציה בין הוראות הסכם הרציפות לבין הוראות תקנון הקרן, ובכלל זה התקנון האחיד" (ההדגשה במקור). משכך נקבע בהיבט הפרקטי כי הסיפא לסעיף 11 תפורש "באופן שבו המשכורת הקובעת המהווה את "תקרת" סכום ההשתתפות של הקרן בפנסיה של הגמלאי תיקבע על פי שיטת החישוב של המשכורת הקובעת, החלה על מבוטח פעיל בקרן, בהתאם להוראותיהם של חוק הפיקוח על הביטוח והתקנון האחיד... וזאת בהתחשב בכך שמדובר בעמית שהוא צד ל"הסכם רציפות זכויות" שנחתם על ידי שר האוצר. כפועל יוצא מכך יש לקחת בחשבון, לצורך חישוב "תקרת" השכר הקובע עבור הקרן המשתתפת - את כל תקופת עבודתו של המבוטח, הנהנית מרציפות, עד למועד פרישתו, ולא רק את תקופת עבודתו כשהיה מבוטח בקרן המשתתפת..." (סעיף 92). השופט מלצר הסביר עוד כי פרשנות זו מהווה "ביצוע בקירוב" של הסכם הרציפות (סעיף 94).

כאמור לעיל, בקשה לדיון נוסף שהוגשה הן על ידי המדינה והן על ידי מבטחים ( וקרן נוספת) בקשר לבג"צ קוריצקי - נדחתה על ידי המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, והודגש על ידו כי אין לראות בהלכה שנקבעה בבג"צ קוריצקי משום שינוי של ההלכות שקדמו לכך לגבי העדר האפשרות להקנות זכויות בהסכם לבר-תקנוני ( בג"צ אליאב והאסמכתאות המפורטות בו). זאת, נוכח ההבדלים בין הסכם הרציפות לבין הסכם לבר-תקנוני " רגיל", ומשכך " הנידון דידן שונה מכך, ולכן אין מדובר בשינוי ההלכה שנקבעה בעניין אליאב אלא לכל היותר, אם בכלל, בפיתוחה ובהתאמתה לנסיבות הקונקרטיות...". עוד הבהיר כי גם אם הפתרון שנפסק יוצר קושי פרקטי - " על המדינה והקרנות יהא ליצור שיתוף פעולה עם הגורמים המדינתיים הרלבנטיים וכן עם ההסתדרות, כדי לאסוף את הנתונים ולבצע את פסק הדין כהלכתו, ובמקום שבו הדבר לא יהא אפשרי אובייקטיבית, חזקה שיימצאו פתרונות הוגנים בקירוב - בהסכמת הגורמים הרלבנטיים, לרבות ההסתדרות". המשנה לנשיאה רובינשטיין אף הוסיף והתייחס לטענת ההפליה בין המבוטחים וקבע כדלקמן:
"לא אכחד כי הטענה לפיה תוצאתו הסופית של פסק הדין חוטאת במובן מסוים לעקרון השויון, העומד בבסיס פרשנות ההסדרים הפנסיוניים, היתה מעיקרא שובת לב ( ראו בג"צ 2010/90 התאחדות חברות לביטוח חיים בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד מה(1) 405, 413 (1990); עניין אליאב, פסקאות 32-35; בג"צ 359/07 מקורות נ' בית הדין הארצי לעבודה (2007)). כך, שכן על פני הדברים, המבוטחים שבוטחו בשלב שני של חיי עבודתם בפנסיה תקציבית, לאחר שהיו מבוטחים בפנסיה צוברת, זוכים לפי פסק הדין להטבה הבאה לידי ביטוי בזכאות לגמלה מוגדלת אף בתקופה בה בוטחו בפנסיה צוברת. ואולם, במישור המשפטי נזכור, כי המחוקק הוא שמצא מעיקרא להבחין בין עובד המדינה (בגלגול הקודם, בטרם ביטול הפנסיה התקציבית ברובה) לבין העובד מחוץ לשירות המדינה, הן בעצם הענקתה של הפנסיה התקציבית והן בחקיקתן והתקנתן של נורמות שונות המקשות על שינויים בהסדרים הקיימים, כדוגמת ההסדר נשוא ענייננו, בסעיף 11 להסכם הרציפות וסעיף 63 א' לתקנון האחיד.
בהמשך לכך, למותר לציין כי ישנו קושי לא מבוטל בקבלת עמדה לפיה המדינה נהגה באי שויון ביצירת ההסדרים, כאשר היא עצמה - או הקרנות הממומנות בחלק גדול מכספה - מעלה את הטענה. דהיינו, המדינה ראתה בעבודה בשירות המדינה שוני רלבנטי, קבעה את ההסדרים בהתאם, ונדמה כי ענייננו אינו המקום ההולם לקבוע אחרת; כך במיוחד, כפי שציינו, שעה שהיה בידי המדינה לעשות לשינוי התקנון בהתאם למבוקש על ידיה כעת, אולם חדלה מעשות כן מטעם זה או אחר. והנה עתה מבקשת המדינה הלכה למעשה מבית משפט זה להיכנס בנעליה כרשות מחוקקת ומבצעת, ולשנות את ההסדרים שמשינוים נמנעה עד הנה, באופן שירע את מצבם של המבוטחים נשוא ענייננו ושכמותם, על ציפיותיהם שהיו מעוגנות בבירור וממוסמכות, בכך שיינטל מהם נתח גדול מן הפנסיה, וזאת קשה להלום..." (ההדגשות אינן במקור).

בהתחשב בקביעות ברורות אלה של בית המשפט העליון, לא מצאנו יסוד לטענות המדינה ומבטחים לפיהן ההכרעה בבג"צ קוריצקי מצומצמת כביכול לסעיף 11 בלבד להסכם הרציפות, ומשכך יש לחזור לפסיקה שקדמה לכך ולקבוע שהסכם הרציפות הוא הסכם לבר-תקנוני שאין לתת לו תוקף נוכח ההפליה שהוא יוצר בין המבוטחים. טענות עקרוניות אלה נדונו לעומקן ובפרוטרוט בבג"צ קוריצקי ונדחו לגופן. לא מצאנו כל סבירות בטענת המערערות כי יש להתעלם מכל קביעותיו העקרוניות, המפורטות והחד-משמעיות של בית המשפט העליון לאורך פסק דינו; להתייחס רק ל"שורה התחתונה" של קביעתו; ולפסוק את שביקשו המערערות מבית המשפט העליון לקבוע כבר בעניין קוריצקי ונדחו. טענת המערערות אף אינה עולה בקנה אחד עם טענתן במסגרת הבקשה לדיון נוסף, לפיה הפסיקה בבג"צ קוריצקי יצרה שינוי משמעותי בהלכה.
קריאת פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ קוריצקי כמכלול מלמדת לטעמנו בבירור כי הסכם הרציפות אינו " בטל" וגם לא בוטל; כי אין לראותו כהסכם לבר-תקנוני הן בהתחשב בכך שהוא יונק את תוקפו מהוראת חוק מפורשת והן מעצם אזכורו בתקנון האחיד עצמו ( ובהתאם ההבחנה שנערכה על ידי בית דין זה בין הסכם הרציפות כהגדרתו לעיל לבין הסכמי רציפות שאינם מול המדינה: ע"ע ( ארצי) 56059-05-15 ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטה העברית בירושלים - האוניברסיטה העברית (20.12.17)); כי הוראותיו לא שונו עם תיקונו של חוק הפיקוח ועם התקנתו של התקנון האחיד; וכי התאמה אמורה הייתה להתבצע בהסכמה מכוח סעיף 63 א' לתקנון האחיד אך לא בוצעה, ומשכך יש להקנות תוקף מלא לזכויות המבוטחים מכוח הסכם הרציפות. בהמשך לכך קבע בית המשפט העליון " ביצוע בקירוב" ביחס לסיפא לסעיף 11 להסכם הרציפות, אך זאת מבלי לפגוע בכל קביעותיו העקרוניות וכיוון שמצא דרך לפרש הוראה זו של הסכם הרציפות - שכאמור עומד על כנו - באופן העומד בקנה אחד עם ההסדר החקיקתי הקיים.

במקרה שלפנינו, לא שוכנענו שיש דרך או הצדקה לפתרון ביניים, או לפרשנות אחרת לסעיף 22 להסכם הרציפות מזו שפורטה בסעיף 23 לעיל ונהגה בפועל משך השנים. יש לזכור כי הסיפא לסעיף 11 להסכם הרציפות מפנה באופן ישיר לדרך קביעת הזכויות בקרן הפנסיה, ומשכך נדרשה התאמה להוראות התקנון האחיד ולא ניתן היה להתעלם ממנו. בענייננו לעומת זאת, ההתאמה היחידה הנדרשת לתקנון הקרן היא בנוגע לדרך חישוב קצבת הזקנה שתשולם על ידי הקרן למדינה מכוח חובת השתתפותה בהתאם לסיפת סעיף 22, ולגביה לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי תחושב לפי הדרך שהותוותה בבג"צ קוריצקי. עם זאת בנוגע להיבטים העקרוניים הנוגעים למשיב עצמו - העובדה כי פרישתו לפנסיית נכות נקבעה על פי הכללים הנהוגים בקשר לכך אצל מעסיקתו האחרונה ( המדינה), כך שאינו נדרש להוכיח לקרן הפנסיה כי הוא " נכה" גם לפי תקנונה, וחישוב גמלתו מהמדינה ייעשה על פי תקופות ביטוחו המצטברות במדינה ובקרן - אין צורך ב"פתרון ביניים", ואף לא הוצע לנו כזה.
משכך, הטיעון היחיד שהועלה על ידי המערערות כהצדקה לאי יישומו של סעיף 22, וקורא לבטלות הסכם הרציפות נוכח היותו הסכם לבר-תקנוני שהקרן אינה מוסמכת לקיימו - מבוסס על טענות שכבר נדחו על ידי בית המשפט העליון. ממילא נגזר מכך כי יש להחיל את הסעיף כהווייתו, בהתאם לתכליתו ופרשנותו משכבר הימים.
לא מצאנו ממש בהבחנה שמנסות המערערות ליצור בין קצבת זקנה ( שנדונה בעניין קוריצקי) לבין קצבת נכות ( שנדונה במקרה זה), כך שההכרעה בעניין קוריצקי התייחסה כביכול לעניין " פרוצדוראלי" (אופן חישוב השכר הקובע) בעוד שענייננו עוסק ב"מהות" (עצם הזכות לקצבת נכות). בקשר לשני סוגי הקצבאות קובע הסכם הרציפות הסדר דומה במהותו מתוך תכלית זהה - להגן על זכויותיו הפנסיוניות של העובד בעת מעבר בין מקומות עבודה שונים ומבטחים פנסיוניים שונים. בהתאם, וכמפורט לעיל, קובע סעיף 22 להסכם הרציפות כי הגורם המשלם ( המוסד האחרון) הוא שיקבע - לפי הכללים המקובלים אצלו - את חוסר הכשירות הרפואית לעבוד ועצם הזכאות לקצבת נכות, וככל שכך ייקבע יהא העובד זכאי לקצבת נכות בגין מכלול תקופות עבודתו המצטברות שנכללו בהסכם הרציפות שנערך בעניינו.

תכלית ההסכם, הן בהתייחס לקצבת זקנה והן בהתייחס לקצבת נכות, היא למנוע מצב בו עובד ייפגע בזכויותיו הפנסיוניות בשל העובדה שעבר מקום עבודה, ולצורך כך רואה ההסכם את " תקופות השירות המצטברות בגוף ובמדינה כמקשה אחת, על כל המשתמע מכך" (בג"צ קוריצקי, בסעיף 8). במצב בו עובד נדרש על ידי מעסיקו או כתוצאה ממצבו הרפואי לצאת לפנסיית נכות ( והמדינה רשאית לכאורה, לפי סעיפים 15(2)-(3) לחוק הגמלאות, לכפות אפשרות זו על עובדיה במקרים המצדיקים זאת) - אמור הוא לפיכך לקבל את פנסיית הנכות בהתחשב בכל תקופות עבודתו במוסדות הכפופים להסכם הרציפות, ותכלית ההסכם תיפגע באופן אנוש ככל שיידרש לשכנע כל אחד מהמוסדות בנפרד כי הוא " נכה" לפי כלליו של אותו מוסד, תוך חשש להשארתו " קירח מכאן ומכאן" כפי שאירע במקרה זה.

מבטחים ניסתה עוד לטעון כי סעיף 22 להסכם הרציפות אינו מאבד ממשמעותו נוכח עמדתה, שכן מסכימה היא לראות במשיב כמבוטח פעיל הגם שאינו כזה ולאפשר לו להיבדק על ידי רופא הקרן, ובמישור זה - מצבו טוב יותר ממצבו של מי שעבר מבטח ללא הסכם רציפות. צודקת מבטחים כי יש בכך יתרון מסוים, אך בבג"צ קוריצקי כבר הודגש כי " לצד התכליות הנ"ל... נועד הסכם הרציפות בין הקרנות למדינה להגשים גם תכליות נוספות... עיקר תכליתו של הסכם הרציפות היא, איפוא, "לגשר" בין הסדרי הפנסיה השונים הנוהגים בכל אחד מהמוסדות, בשים לב, בין היתר, לשונות בין מקורות המימון המשמשים לתשלום הגמלה לעת פרישה. זאת, כדי למנוע פגיעה בזכויותיו של " העובד העובר", ולהבטיח כי לעניין חישוב זכותו לגמלאות תבוא בחשבון כל תקופת עבודתו בגופים הקשורים בהסכם, ברצף, כמקשה אחת" (סעיף 77 לחוות דעתו של השופט מלצר; ההדגשות במקור).

עוד נועד הסכם הרציפות " להתאים את משטר הפנסיה שלפיו תשולם קצבתו של הפורש משירות המדינה - לאופיו של השירות במדינה ולהתפתחות הטבעית של שכרו ( העולה עם השנים, בהתחשב בוותק ובדרגה)... להשוות את זכויותיו של העובד העובר לקבלת גמלאות לזכויותיהם של עובדי המדינה... (ו)להגשים את תכליתו של חוק הגמלאות" (שם). לאור ניתוח זה, בוודאי שלא ניתן לקבל את עמדת הקרן לפיה מעצם הסכמתה לשלוח את המשיב לבדיקת רופא הקרן הגם שאינו מבוטח פעיל - יישמה את תכליתו של הסכם הרציפות וניתן להסתפק בכך. במידה רבה מציעות המערערות לראות בסעיף 22 להסכם הרציפות כמאפשר " צירוף זכויות" בהקשר של פנסיית הנכות, אך לא רציפות זכויות, וגישה זו נדחתה במפורש בבג"צ קוריצקי ( סעיף 81).

זאת ועוד: טיעון זה של מבטחים אך ממחיש את חוסר הסבירות של עמדתה שהרי למעשה מבטחים מאשרת שהוראות הסכם הרציפות מאפשרות לה לפעול בניגוד לתקנון האחיד. כך, מבטחים מאשרת שעליה להתייחס למשיב כאל " מבוטח פעיל" הגם שאין לכך בסיס בהוראות התקנון האחיד; מאשרת שעל המשיב להיבדק על ידי רופא הקרן הגם שאף לכך אין בסיס בהוראות התקנון האחיד; ומאשרת שהיה עליה להשתתף בקצבה המשולמת לו על ידי המדינה ככל שהיה מוכר כ"נכה" על ידי הרופא מטעמה, הגם שאף לכך אין כל בסיס בהוראות התקנון האחיד, והאפשרות לכך קמה אך ורק מכוח הוראות הסכם הרציפות. מבטחים ממילא מסכימה לפיכך ליישומו של הסכם הרציפות גם כאשר הוא אינו עולה בקנה אחד עם הוראות התקנון האחיד, ולא ברור מדוע בתשלום קצבת נכות למשיב ככל שמוכר היה כ"נכה" על ידה הגם שאינו מבוטח פעיל - לא רואה הייתה משום הפליה של העמיתים האחרים.

לאמור נוסיף כי התקנון האחיד מסדיר את דרך תשלום הפנסיה מהקרן לעמיתים באופן ישיר. בענייננו מבטחים לא מתבקשת לשלם דבר למשיב, אלא להעביר בגינו השתתפות למדינה מכוח ההסכם שנכרת ביניהן בשנת 1973 ( כשם שהיא מסכימה ממילא לעשות כעולה מהאמור לעיל, אם כי תוך הצבת תנאים). בהתאם, המשיב לא יקבל פנסיית נכות מהקרן, וגם השיעור שתשלם בגינו מבטחים למדינה לא ייגזר מהכללים הנוגעים לפנסיית נכות. מבטחים תשלם בגין המשיב - ישירות למדינה כאמור - סכום שווה-ערך לקצבת הזקנה הוירטואלית שאמור היה המשיב לקבל ממנה, אשר יחושב לפי הכללים הרגילים החלים בקרן בהתאם לתקנון האחיד ( וכפי שפורש בבג"צ קוריצקי) וללא פגיעה בשיטת החישוב האחידה החלה על כלל העמיתים. דרך חישוב השתתפותה של הקרן נעשה באופן שוויוני כלפי כלל העמיתים, כך שההבדל היחידי הוא שגורם אחר - המדינה - הוא שקבע את עצם הזכאות לפנסיה ( שממילא אינה משולמת ישירות על ידי הקרן, ובדיוק כשם שהקרן היא שקובעת גם היום את עצם הזכאות לפנסיית נכות לגבי עמיתים שהועברו אליה מהמדינה). מדובר לפיכך במסלול מקביל ונפרד, מכוחם של חוק הגמלאות והסכם הרציפות שנכרת מכוחו, שמבטחים ממילא מסכימה ליישומו אך מוסיפה לו באופן חד-צדדי תנאים החורגים מהוראותיו; פוגעים בתכליתו; ולמעשה מאיינים לחלוטין את הרציפות בכל הנוגע לפנסיית נכות ( אלא אם המדינה היא הגורם המשתתף).

נניח לשם הדוגמא כי מבטחים הייתה בודקת את המשיב ומגיעה למסקנה כי הוא נכה בשיעור 50%. ממילא לא הייתה לכך רלוונטיות לשיעור השתתפותה בגמלתו המשולמת מהמדינה, שכן השתתפותה תחושב בכל מקרה - גם לגישת המדינה ומבטחים - לפי שיעור פנסיית הזקנה המלאה, וללא כל קשר לשיעור פנסיית הנכות שמשולם היה על ידי הקרן ( ונגזר, לפי הוראת סעיף 34 לתקנון האחיד, גם משיעור נכותו של המבוטח). מבטחים אינה נדרשת אם כך להקנות למשיב זכאות לפנסיית נכות מהקרן בניגוד להוראות התקנון, ובהתאם אינה נדרשת להשתכנע שהתרחש " אירוע מזכה". במקום זאת, עליה להכיר בחובתה להשתתף בגמלתו של המשיב בהתאם להוראות הסכם הרציפות, בשיעור קצבת הזקנה ( שתחושב לגביו בהתאם לפסיקת בג"צ קוריצקי; תוך התחשבות גם בהוראות התקנון; ובאופן זהה לשאר העמיתים).

התייחסות לטענות נוספות של המערערות
בקביעותינו לעיל איננו מתעלמים מהקשיים עליהם הצביעו המדינה ומבטחים, לרבות בהיבט השוויון בין המבוטחים. אלא, שעל אף קשיים אלה, ונוכח הקשיים שנוצרים היו מנגד ככל שמתקבלת הייתה עמדתן של המדינה ומבטחים, קבע בית המשפט העליון את שקבע תוך שהדגיש בפסיקתו את חשיבותן ומעמדן הבכיר ( עד כדי מאפיינים מעין קנייניים) של הזכויות הפנסיוניות, והקושי לפגוע בהן בדיעבד. כפי שפירטנו לעיל, הסכם הרציפות יצר קשר בלתי ניתן להפרדה בין שני סוגים שונים של פנסיה - פנסיה תקציבית שהזכאות לה קבועה בדין ( חוק הגמלאות) ופנסיה צוברת שהזכאות לה קבועה בתקנוני קרנות הפנסיה, ואשר הדינים המסדירים אותה שונים. הרפורמה בקרנות הפנסיה משנת 2003 יצרה זעזוע של ממש בעולם הפנסיה הצוברת, אך הזכויות מכוח הסכם הרציפות " קרובות יותר בתכונותיהן ובמעמדן לגימלאות המוענקות לפי חוק הגימלאות" (בג"צ קוריצקי, בסעיף 55).
משכך, וכאשר המערער פרש מעבודתו בשירות המדינה, הוא זכאי לקבלת זכויות מכוח חוק הגמלאות כפי שנקבעו על ידי מעסיקתו האחרונה ( המדינה), ביחס לכל תקופת העבודה שהוכרה בהסכם הרציפות היינו תקופת העבודה המצטברת במדינה ובבית הספר התיכון בסכנין, כאשר זכאות זו יוצרת מחויבות ישירה של המדינה כלפיו ללא קשר לשאלה אם מבטחים תמלא את חלקה בהסכם אם לאו. במקביל לכך על מבטחים להשתתף בגמלתו בהתאם להסכם הרציפות כפי שנחתם בינה לבין המדינה ( ולא שונה עד היום), אך לא תתבקש לשלם לו באופן ישיר גמלה החורגת מתקנונה.
עוד נוסיף בהתייחס לטענת ההפליה בין מבוטחים, כי התקנון האחיד עצמו מכיר בכך שלעניין אופן חישוב הזכויות הפנסיוניות יש מקום להבחנה בין עמית שעבר למוסד שעמו קשורה הקרן בהסכם רציפות זכויות, לבין עמית שעבר למוסד אחר שלא תחת הסכם רציפות ( פרק י"א). גם המדינה בטיעוניה הסכימה כי ממילא אין שוויון מוחלט. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, אין מדובר בהפליה אלא בהבחנה שיש לה הצדקה. מרגע שמכירים ברציפות זכויות בין הסדרי פנסיה שונים לחלוטין ( הפנסיה התקציבית והפנסיה הצוברת), בהכרח לא תיתכן זהות מוחלטת, שהרי זכויות הפנסיה של עובדי המדינה הן אחרות ומוסדרות בחוק הגמלאות ומכאן ה"שונות" - שהוכרה על ידי בית המשפט העליון כשונות רלוונטית - של אותם עמיתים שהיו בשירות המדינה בעבר או פרשו ממנו לגמלאות.
זאת ועוד: במהלך הדיון בפנינו הסתבר כי ביחס למצב ההפוך, המתייחס לעובדי מדינה שעברו לעבוד בגוף אחר ובמסגרתו בוטחו במבטחים - המדינה מיישמת את סעיף 22 להסכם הרציפות, ואינה דורשת מעובדיה לשעבר לעבור בדיקות רפואיות גם בוועדות הרפואיות שלה כתנאי להעברת השתתפותה בגמלתם. משמעות הדברים היא הפליה שאין לה הצדקה, בין עמיתים שפרשו לגמלאות משירות המדינה לבין עמיתים שפרשו לגמלאות ממבטחים, על אף שעל שני סוגי העובדים אמור היה לחול אותו הסכם רציפות ( וראו בקשר לכך את סעיף 101 לבג"צ קוריצקי).

מבטחים מדגישה כי הקריטריונים הקבועים אצלה לצורך קבלת פנסיית נכות שונים מאלה המקובלים במדינה, וכי הוועדה הרפואית במדינה אך קבעה כי המשיב אינו יכול לעבוד " בשירות המדינה" ולא קבעה לו כלל אחוזי נכות שיש להם משמעות לשיעור קצבתו ( שהרי הפנסיה התקציבית מחושבת ככלל לפי תקופת העבודה, ואחוזי הנכות באים לידי ביטוי בהגדלה אפשרית של תקופה זו). עם זאת, הבדלים אלה נובעים מהשוני הבסיסי שבין הפנסיה התקציבית והצוברת, והבדל מרכזי הוא כי המדינה כלל אינה משלמת פנסיית " נכות" כי אם גם במצבי פרישה מחמת מצב רפואי היא משלמת את אותה פנסיה תקציבית המחושבת לפי מספר חודשי שירותו של העובד במדינה, תוך אפשרות להגדלות מטעמי בריאות. מרגע שפרש העובד לפנסיה תקציבית הוא מקבל את מלוא הגמלה המבוססת על תקופת עבודתו, וגם אם החלים ימשיך לקבלה, ללא בדיקות רפואיות נוספות. מדובר לפיכך בהסדר ביטחון סוציאלי שהוא שונה לחלוטין במהותו ובתנאיו.
עם זאת, הבדלים אלה ואחרים היו ידועים גם טרם חתימת הסכם הרציפות, והרפורמה לא שינתה זאת. טענת מבטחים שמתן תוקף לסעיף 22 להסכם הרציפות משמעו " הפקעה" של סמכותה הבסיסית לקבוע זכאות מהותית במסגרת הביטוח הפנסיוני של עמיתיה היא לפיכך טענה כנגד ליבתו של הסכם הרציפות, אותו לקחה על עצמה ( לטוב ולרע) בשנת 1973, ואשר לא בוטל או תוקן בהקשר זה. אחת מהמשמעויות של הרציפות היא הסתמכות הדדית של הקרנות השונות והמדינה האחת על קביעותיה של השנייה, ונזכיר כי במקרה זה קביעת הנכות ( וההוצאה לפנסיה כתוצאה ממנה) נעשתה על ידי המדינה בעצמה ( ולא על ידי גוף קיקיוני או שיש חשש כי מגיע למסקנות נמהרות או שלא ניתן לסמוך עליהן). ככל שלמרות זאת סבורה מבטחים כי המדינה ממהרת לקבוע זכאות לפנסיה מחמת מצב רפואי באופן הפוגע באיזון בין הצדדים להסכם הרציפות - יכולה היא להעלות טענותיה בקשר לכך בפורום המתאים.

טענות מבטחים לגבי השוני המהותי בקריטריונים לקביעת נכות בין הוועדות הרפואיות של עובדי המדינה לבין התקנון האחיד יורדות אם כך לשורש הסכם הרציפות ככל שהוא מתייחס גם לפנסיית נכות ולא רק לפנסיית זקנה ומעקרות אותו, באופן שלמעשה אינו קשור כלל לרפורמה ולהתקנת התקנון האחיד, שהרי זו הדרך בה מחושבת הגמלה בשירות המדינה מכוח חוק הגמלאות מימים ימימה. טענות מבטחים אין משמען לפיכך " התאמה" של סעיף 22 להסכם הרציפות להוראות התקנון האחיד אלא ביטול מוחלט של האפשרות להיווצרות רציפות זכויות בהתייחס לפנסיית נכות, תוך יציאה כנגד מכלול הוראות הסעיף.

מבטחים מוסיפה וטוענת שבהעדר אפשרות ליישב את הוראות ההסכם עם הוראות התקנון, כפי שנעשה בבג"צ קוריצקי - נותרו על כנן ההלכות המוצקות החלות על הסכם לבר-תקנוני ומלמדות כי הסכם כאמור אינו בר אכיפה. אלא שלטעמנו עולה מבג"צ קוריצקי מסקנה הפוכה - ככל שאין אפשרות ליישב את הוראות ההסכם עם הוראות התקנון, ונוכח קביעת בית המשפט העליון לפיה אין מדובר בהסכם לבר-תקנוני אלא ב"דין מיוחד" ותקף, יש להמשיך וליישם את הסכם הרציפות כפי שיושם מאז כריתתו בשנת 1973.

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הן ערעורה של המדינה והן ערעורה של מבטחים נדחים. עם זאת נעיר כי בסיפת פסק דינו של בית הדין האזורי נקבע כי על המדינה לשלם למשיב את גמלתו " בהתאם לשיעור הנכות שנקבע על ידה וזאת עבור כל תקופת הביטוח המצטברת במבטחים ובמדינה", כאשר למעשה גמלתו אמורה להיות משולמת לו ( וכך הובן פסק הדין על ידי כל הצדדים) בהתאם לשכרו הקובע ותוך קביעת שיעור גמלתו באופן שיכלול גם את תקופת ביטוחו במבטחים.
כל אחת מהמערערות תישא בהוצאות המשיב בהליך הערעור בסך של 15,000 ₪, לתשלום תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, י' אלול תשע"ט (10 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

לאה גליקסמן,
שופטת, אב"ד

סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת

רועי פוליאק,
שופט

גברת מיכל בירון בן גרא,
נציגת ציבור (עובדים)

מר אהוד פלד,
נציג ציבור (מעסיקים)