בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 36679-01-20

ניתן ביום 27 אוקטובר 2020

מדינת ישראל
המערערת
-
מעין צור
המשיבה

לפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט אילן סופר
נציג ציבור (עובדים) מר אמיר ירון, נציגת ציבור (מעסיקים) גב' ברכה סמו

ב''כ המערערת - עו''ד דניאל פסי
ב''כ המשיבה - עו''ד אייל נון, עו"ד חגי וגנפלד

פסק דין

סגן הנשיאה אילן איטח
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופט אורן שגב; סע"ש 68424-12-14) שבו התקבלה תביעת המשיבה, המכהנת כשופטת בבית משפט שלום, והוצהר כי היא זכאית לפנסיה תקציבית החל ממועד תחילת עבודתה כעובדת מדינה בצירוף תקופת שירותה הצבאי "תוך עריכת התחשבנות מתאימה, בין היתר, ביחס למענקים הכספיים שקיבלה עם שחרורה מצה"ל ולאחרונה, המענק הכספי שקיבלה כשופטת". כמו כן, נפסקו לזכות המשיבה הוצאות משפט בסכום של 5,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסכום של 20,000 ₪.

רקע עובדתי
המשיבה שירתה בצה"ל מיום 30.4.95 ועד ליום 31.12.03, מתוכן כמעט 7 שנים בצבא הקבע – שנים שבמהלכן בוטחו זכויותיה לפנסיה בפנסיה תקציבית מכוח חוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985 (להלן – חוק גמלאות הקבע). עם שחרורה מצה"ל, קיבלה המשיבה פיצויי פיטורים ולא נותרו לה זכויות לגמלה לפי חוק גמלאות הקבע.
ביום 22.1.04, החלה המשיבה לעבוד כפרקליטה בשירות המדינה: תחילה בדרך של מילוי מקום בפרקליטות המחוז (פלילי), על פי "חוזה מיוחד להעסקת עובד" שנחתם עימה ביום 1.2.04 והוארך מעת לעת עד ליום 31.5.05; ביום 3.5.05 נבחרה המשיבה במכרז פומבי למשרה בלתי צמיתה, במסגרת אחד התקנים שהוקצו לפרקליטות המחוז (פלילי), ובהתאם הועסקה בחוזה מיוחד למשימה חולפת; בחודש מרץ 2006, נבחרה המשיבה במכרז פומבי למשרה צמיתה בתקן בפרקליטות המחוז (פלילי) והיא כיהנה בה מיום 13.3.06; ביום 15.7.08 הועברה המשיבה בהעברה פנים משרדית למשרה בתקן בפרקליטות המחוז (אזרחי); ביום 21.1.09 מונתה המשיבה כעובדת מדינה קבועה בכתב מינוי בהתאם לחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959 (להלן – חוק המינויים). בכל אותה תקופה, מיום 22.1.04 ואילך, זכויותיה לפנסיה בוטחו בפנסיה צוברת.
כעולה מתצהירה של המשיבה, מראשית עבודתה כפרקליטה בשירות המדינה ובמהלכה היא בחנה, בין היתר, את האפשרות לשמור את זכויותיה בפנסיה תקציבית. וכך צוין בתצהירה של המשיבה:
"29. במהלך שנות עבודתי בפרקליטות בוטחתי בפנסיה צוברת. במהלך תקופה זו פניתי, מספר פעמים, הן בעל פה והן בכתב, לגורמים שונים במשרד המשפטים ובנציבות שירות המדינה וביקשתי לשמור על זכויותיי הפנסיוניות בפנסיה תקציבית.
30. הדגשתי בפניותיי, כי אני מסכימה ומבקשת להשיב את מענק השחרור שקבלתי [מצה"ל – א.א.] . בכל אותן פעמים נמסר לי, כי הדבר אינו אפשרי.
31. פנייתי הראשונה הייתה כבר בעת קליטתי לעבודה בפרקליטות מחוז חיפה (פלילי). בין יתר הטפסים שנתבקשתי למלא היה טופס בחירת קרן פנסיה. אמרתי לאמרכלית היחידה, שטיפלה בקליטתי, כי בצבא הייתי בפנסיה תקציבית ואני מבקשת להמשיך בפנסיה זו. האמרכלית השיבה לי כי הואיל ואני על תקן של ממלאת מקום הדבר אינו אפשרי באותו שלב, וכי יהיה עלי לפנות כאשר אקלט למשרה קבועה.
32. לאחר שנקלטתי למשרה תקנית פניתי שוב, הן בעל פה והן בכתב, לגורמים שונים במשרד המשפטים ובנציבות שירות המדינה, אך גם בתשובה לפניות אלה נעניתי שאין אני יכולה לשמור על זכויותיי לפנסיה תקציבית." (הדגשות הוספו – א.א.)

לתצהירה צירפה המשיבה תכתובות דוא"ל בנוגע לבירורים שערכה לאחר קליטתה למשרה תקנית. להלן נביא את עיקרי התכתובות כלשונן:
ביום 26.2.07 פנתה המשיבה לאמרכלית היחידה – גב' ורד עמר, כדלקמן:
"דיברתי עם המחלקה לפניות עובדים בנציבות שירות המדינה לגבי ימי המחלה שלי מהצבא, אמרו לי שלאחר שעברתי מכרז למשרה שלי, אפשר לעשות רציפות בין השירות הצבאי לשירות המדינה ואז גם יועברו ימי המחלה. אמרו לי לפנות למשאבי אנוש אצלנו."

בו ביום העבירה גב' עמר לגב' רונית טסטה – מאגף משאבי אנוש במשרד המשפטים, את פנייתה של המשיבה ושאלה "תודה על בדיקתך, איזה פעולות עלי לעשות לענין הרציפות והעברת ימי המחלה שלה".
ביום 6.3.07 השיבה גב' טסטה לגב' עמר כדלקמן:
"רציפות זכויות ניתן לבצע רק לעובדים קבועים המבוטחים בפנסיה תקציבית.
מכוון שהעובדת היתה מבוטחת בפנסיה צוברת ולא בפנסיה תקציבית, איננו יכולים לבצע עבורה כל פעולה, לענין העברת המחלה, לא היום ולא בעתיד."

כעבור מספר דקות הועברה תשובתה של גב' טסטה למשיבה באמצעות גב' עמר, אשר ציינה שככל שיש למשיבה עוד שאלות "תוכלי לדעתי לפנות ישירות לרונית [גב' טסטה – א.א] עם העתק אלי".
בהמשך אותו היום פנתה המשיבה לגב' טסטה כדלקמן:
"אני פונה אלייך בהמשך לפנייתה של ורד [גב' עמר – א.א.] בענייני.
במהלך שירותי הצבאי (השתחררתי ב- 31.12.03) הייתי זכאית לפנסיה תקציבית.
שוחחתי עם הניה מרקוביץ, המטפלת בפניות עובדים בנציבות שירות המדינה והיא אמרה כי הואיל ובצבא הייתי בפנסיה תקציבית ניתן לבצע רציפות.
אציין כי במהלך שירותי נצברו לזכותי כ- 190 ימי מחלה, עבורם לא קיבלתי תשלום כלשהו עם שחרורי. לא הגיוני שבמעבר משירות קבע לשירות המדינה הולכים ימים אלה לאיבוד.
אודה לבדיקתך את הנושא."

ביום 7.3.07 השיבה גב' טסטה למשיבה כך:
"לאחר שבדקתי שוב את תשובתי אליך עם מחלקת הגמלאות בנציבות שירות המדינה אני חוזרת ומשיבה לך ואולי הפעם אפרט יותר.
צירוף ימי מחלה ניתן לבצע רק לאחר צירוף זכויות.
ניתן לבצע רציפות זכויות (צירוף זכויות) רק אם העובד מועסק במשרדנו בפנסיה תקציבית, הוא הועסק בצה"ל בפנסיה תקציבית ולא קיבל מענק שיחרור או פיצויי פיטורין בסיום העסקתו או לחילופין רכש תקופה זו לצרכי גמלאות.
תנאי הכרחי לביצוע צירוף זכויות הינו עובד קבוע המבוטח בפנסיה תקציבית. כבר מהנתונים הראשונים שקיבלתי ממך, הינך מועסקת ע"פ חוזה מיוחד כך שבכל מקרה, כרגע אינך יכולה לבצע צירוף זכויות.
עצם זה שעברת מכרז בשירות המדינה אינו מספק. הוא אינו מחייב העסקתך בפנסיה תקציבית. וכמו שאני מבינה, עברת מכרז למשרה שאינה תקנית, וקבלת כתב מינוי בבוא העת יתבצע בפנסיה צוברת בלבד.
אני מקווה שהצלחתי להיות יותר ברורה כעת, אשמח לענות על כל שאלה נוספת בנושא." (הדגשה הוספה – א.א.)

ביום 25.2.09, כחודש לאחר שקיבלה כתב מינוי, פנתה המשיבה לגב' הניה מרקוביץ – מנהלת אגף בכיר לתכנון ובקרה בנציבות שירות המדינה, כדלקמן:
"אני פונה אליך בהמשך לשיחתה של רחל איתך, בנושא עליו שוחחנו איתך טלפונית לפני זמן רב (פשוט לקח לי זמן רב לקבל אישור מצה"ל).
הגעתי לעבודה בפרקליטות לאחר ששירתתי בקבע בפרקליטות הצבאית. נותרו לרשותי ימי מחלה, אותם לא ניצלתי, אף לא קיבלתי תמורה כלשהי עבורם, מצ"ב אישור מצה"ל.
בזמנו אמרת לי, כי אוכל לקבל אישור לנצל את הימים הללו אם אהיה זקוקה להם בעתיד.
אודה לתשובתך."

ביום 3.3.09 השיבה גב' מרקוביץ למשיבה כך:
"אין אפשרות להעביר את ימי המחלה לשירות המדינה. אני מבינה שאת בפנסיה צוברת ולכן הימים לא עוברים.
בכל זאת העבירי את התעודה עם היתרה לתיק האישי שלך במשרד ואם חס-וחלילה אי פעם בעתיד יתעורר הצורך אולי אפשר יהיה להפעיל את היתרה למרות, בפנסיה צוברת לאחר 90 ימי מחלה העובד חייב לפנות לקרן הפנסיה כי יש שם בטוח של אובדן כושר עבודה ורק הדלתא בין השכר הפנסיוני לבין המשכורת השוטפת משולם מתוך ימי המחלה הצבורים.
האם כל ההיסטוריה הזאת נכונה כי זה מבוסס על העובדה שאת בפנסיה צוברת. אם את בתקציבית הסיפור אחר לגמרי."

ביום 27.10.09 מונתה המשיבה לכהונת שופטת בבית משפט שלום. מאז מינויה בוטחו זכויותיה הפנסיוניות בפנסיה צוברת. שכן, בהתאם להחלטת גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (נושאי משרה שיפוטית ושאיריהם), התשמ"א-1981 (להלן – החלטת הגמלאות), שתובא בהמשך הדברים, "שופט חדש" עשוי להיות זכאי לפנסיה תקציבית רק אם קודם למינויו הוא היה זכאי לפנסיה תקציבית בגין תקופת עבודתו בשירות המדינה. משערב מינויה לשיפוט לא היתה המשיבה בפנסיה תקציבית בשירות המדינה, נמשך, עם תחילת כהונתה כשופטת, ביטוחהּ במסלול הפנסיה הצוברת.
בחודש יולי 2010 פנתה באת כוחה דאז של המשיבה לנציב שירות המדינה בבקשה כי יאשר את ביטוחה בפנסיה תקציבית בתקופת העסקתה כפרקליטה בשירות המדינה. בקליפת אגוז, הנציב הופנה לתשובתה של גב' עמר למשיבה בשנת 2004 (סעיף 31 לתצהיר המשיבה, כמובא בסעיף 4 לעיל), ולכך שחרף מינויה של המשיבה למשרה תקנית היא נענתה כי לא ניתן להחיל עליה רצף זכויות פנסיוניות. עוד הפנתה ב"כ המשיבה דאז לתקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גימלאות) (חישוב גימלאות בעד תקופת שירות שהחוק לא חל עליו), התשכ"א-1961 (להלן – תקנות תקופת שירות), שלטעמה מקנה למשיבה את הזכאות לפנסיה תקציבית בשירות המדינה ולצירופה של פנסיה זו לפנסיה התקציבית מצה"ל.
ביום 11.10.10 השיב עו"ד עדו בן צור, ממונה ייעוץ משפטי בנציבות, לפניית ב"כ המשיבה לנציב. בתשובתו הוסבר מדוע המשיבה לא היתה זכאית בתקופת עבודתה כפרקליטה לפנסיה תקציבית ומדוע אין בתקנה 1 לתקנות תקופת שירות כדי לסייע.
פניות המשיבה לכנסת, לוועדת הכספים של הכנסת שקיבלה את החלטת הגמלאות ואל היועץ המשפטי לממשלה, לרבות לקידום תיקון להחלטת הגמלאות, נענו בשלילה.

תמצית טענות הצדדים בבית הדין האזורי
טענות המשיבה בבית הדין האזורי נחלקו לשני נדבכים חלופיים. הנדבך האחד, עוסק בטענות המשיבה לזכאות לפנסיה תקציבית בתקופת עבודתה כפרקליטה בשירות המדינה. זאת מאחר שעל פי דין (כפי שיפורט בהמשך הדברים), אילו היתה המשיבה זכאית לפנסיה תקציבית בתקופת עבודתה בפרקליטות, היה נמשך ביטוחה בפנסיה תקציבית אף עם מינויה לשיפוט. הנדבך האחר, שבו התמקדו לכתחילה עיקר טענות המשיבה בבית הדין האזורי, עוסק בטענותיה לזכאות לפנסיה תקציבית בזמן כהונתה כשופטת, ללא תלות בזכאותה לפנסיה תקציבית בתקופת עבודתה בפרקליטות.
ועתה לטענות בהרחבה. הטענות בנדבך הראשון המפורט בסעיף 9 לעיל התמקדו בעיקרו של דבר בקווי הטיעון המרכזיים הבאים :
הראשון, למשיבה, בעת עבודתה כפרקליטה בשירות המדינה, היתה האפשרות להיכלל בפנסיה התקציבית, הן מכוח תקנה 1 לתקנות תקופת שירות והן מכוח הוראות תקנון שירות עובדי המדינה (להלן – התקשי"ר) (בנוגע לרציפות זכויות ובנוגע לאפשרות לקלוט את המשיבה בדרך של העברת חייל קבע); השני, קו טיעון שנכנה אותו "טענת ההטעיה" המקים למשיבה, לטענתה, זכאות לפנסיה תקציבית, בעת עבודתה כפרקליטה בשירות המדינה, מכוח "עילה חיצונית" לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן – חוק הגמלאות). בקליפת אגוז, טענה המשיבה כי המדינה הטעתה אותה, בין היתר בתשובות שקיבלה מגב' עמר ובאי גילוי של האפשרויות להיקלט בפנסיה תקציבית. לו נהגה המדינה כפי חובתה והיתה מנחה את המשיבה בדבר הדרכים למימוש אפשרויות אלו, היה נמנע ממנה הנזק של אובדן הפנסיה התקציבית ואובדן רציפותה עם הפנסיה התקציבית מצה"ל ואף היתה קמה לה הזכות לפנסיה תקציבית כשופטת. לטענת המשיבה, לאור הנפסק בעניין בהג'ת יש להעמידה במצב של מי שזכאית לפנסיה תקציבית כדי לבטל נזק זה; השלישי, קו טיעון המקים גם הוא עילה חיצונית לחוק הגמלאות, בדמות טענת אפליה. לטענת המשיבה, כפרקליטה בשירות המדינה, היא הופלתה לרעה ביחס לשלושה שופטים ששמותיהם לא פורטו (להלן – שלושת השופטים) שעברו משירות בצבא הקבע למשרד המשפטים בפנסיה תקציבית (ואחר כך כאשר מונו לשפיטה, המשיכו בפנסיה תקציבית); הרביעי, ככל שבתיקונים לחוק הגמלאות בוטלה הזכות לרציפות פנסיונית, הרי שהדבר עולה כדי פגיעה בלתי חוקתית בזכותה הקניינית או המעין קניינית ובעיקרון השוויון, ולכן היא זכאית לפנסיה תקציבית, בגין עבודתה כפרקליטה בשירות המדינה.
הנדבך השני המפורט בסעיף 9 לעיל עוסק בטענות המשיבה לזכותה העצמאית והנפרדת לפנסיה תקציבית כשופטת, ללא תלות במסלול הפנסיוני שבו בוטחה בתקופת עבודתה כפרקליטה. כל זאת, לטענתה, הן מכוח הדין (הוראות החוק הרלוונטיות שיפורטו בהמשך והחלטת הגמלאות) והן לנוכח אפלייתה לעומת 3 קבוצות שופטים: שלושת השופטים, שתי שופטות נוספות שעברו לשפיטה בפנסיה תקציבית לאחר שהועסקו במוסד לביטוח לאומי בפנסיה תקציבית (להלן – שתי השופטות) ושני שופטים נוספים, אשר מונו לשיפוט יחד עם המשיבה וצורפו לפנסיה תקציבית כשופטים וזאת ברציפות לפנסיה התקציבית שהיתה להם בצה"ל (להלן – שני השופטים). במסגרת נדבך זה עותרת המשיבה לצירוף תקופות שירותה בצה"ל ועבודתה בשירות המדינה כפרקליטה לתקופת כהונתה כשופטת "ולמצער לצירוף תקופת שירותה הצבאי לתקופת כהונתה כשופטת, במסלול הגמלה (הפנסיה) התקציבית".
ניתן לראות כי חלק מהטענות בשני הנדבכים חופפות מבחינת תוכנן (דוגמת טענת האפליה ביחס לשלושת השופטים), אך לא מבחינת המהות, שכן כמפורט לעיל כל נדבך מכוון ליעד אחר.
המערערת (להלן – המדינה) טענה, בתמצית, כי לאור הוראות חוק הגמלאות, המשיבה – בהיותה "עובד חדש" שאינו עונה על החריגים הקבועים בחוק הגמלאות – לא הייתה זכאית לפנסיה תקציבית בעת תקופת עבודתה בפרקליטות וממילא אינה זכאית לפנסיה תקציבית בתקופת כהונתה כשופטת; לא התקיימו הנסיבות המצדיקות את החלת ההלכה בעניין בהג'ת על המשיבה; אין בסיס לטענת האפליה משני טעמים: הראשון, הקושי לגבי שני השופטים נודע למדינה לאור טענות המשיבה ושאלת שיוך הפנסיה שלהם נבחנת על ידי הגורמים המוסמכים. במסגרת זאת הוזמנו שני השופטים לפגישה אצל מנהל בתי המשפט; השני, גם אם קיימים מקרים חריגים שבהם הוענקה פנסיה תקציבית למי שאינו זכאי לכך, אין בכך כדי להקים למשיבה זכאות. המדינה טענה גם נגד טענות המשיבה בנדבך השני.

פסק דינו של בית הדין האזורי
בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיבה. כאמור, בית הדין האזורי לא התייחס לכלל טענות המשיבה (כך, לא התייחס לאלה: טענת האפליה ביחס לשלושת השופטים והזכאות לרציפות בפנסיה התקציבית מכוח הוראות התקשי"ר – טענות הנכללות בנדבך הראשון וכן לא התייחס לכל הטענות בנדבך השני, למעט טענת האפליה ביחס לשני השופטים), ככל הנראה מחמת כך שהיה בטענות שבהן כן דן כדי להביא לשיטתו לקבלת התביעה. להלן נפרט את עיקרי הקביעות בפסק דינו של בית הדין האזורי:
זכאות עובד מדינה לפנסיה תקציבית יכולה לקום אך ורק מכוחו של חוק הגמלאות והתקנות מכוחו.
תקיפה של התיקון לחוק הגמלאות, שמכוחו חדלה הפנסיה התקציבית לעובדי מדינה למעט לגבי עובדים חדשים מסוימים, בנימוק כי הדבר מהווה פגיעה בזכות הקניין ובעקרון השוויון המוגנים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מן הראוי שתיעשה בתקיפה ישירה בבג"ץ ולא באמצעות תקיפה עקיפה בבית הדין לעבודה. בנסיבות אלה אין צורך להידרש לטענת המדינה אודות "חלוף הזמן הרב מאז כניסתו של התיקון לחוק ועד היום, על כל המשתמע מכך לעניין האפשרות לתקוף את מעשה החקיקה".
מקובלת עמדת המדינה שלפיה אם יימצא שנעשתה טעות ביחס לשני השופטים, אין בכך כדי להצמיח למשיבה זכות, שכן אין לצפות מהמדינה שתחיל טעות שכבר נתגלתה לה על עובדי מדינה נוספים.
אולם כלל לא הוכח על ידי המדינה כי "אכן מדובר בטעות וכיצד ומדוע נוצרה" והזמנתם של שני השופטים "לשימוע אצל מנהל בתי המשפט" אין בה די לבסס מסקנה כי המדינה "אכן רואה באופן בו ביטחה את השניים בפנסיה תקציבית טעות והיא פועלת לתיקונה בדרך כלשהי". כן נקבע כי:
"42. כך או כך, לא נהירה לי עמדת הנתבעת, לפיה היא ממתינה לפסק דין חלוט בתיק זה על מנת לכלכל את צעדיה ביחס לשני השופטים הנ"ל ועוד פחות נהיר לי הקשר למקרה שבפנינו, ובמה דברים אמורים? ככל שהנתבעת סבורה כי קיימת טעות לגבי אופן ביטוחם של שני השופטים, מן הראוי שתנהג באופן הנחרץ בו היא טוענת שיש לנהוג עם התובעת, ותפעל להפסקת הטעות באופן מידי. העובדה שלא עשתה זאת עד היום, ולמצער, לא הציגה בפניי ראיות כי עשתה כן, אומרת דרשני. במאמר מוסגר אציין, כי ספק גדול בעיניי, אם כיום ניתן להכשיר בדיעבד פגיעה מצד המדינה בזכויותיהם הפנסיוניות של שני השופטים, ואולם דיה לצרה בשעתה.
43. מכל מקום, מבחינה עובדתית, אני מקבל את טענת התובעת, לפיה הוכיחה כי ביחס ל-2 השופטים הנ"ל, הנתבעת נהגה ועדיין נוהגת בדרך מסוימת, שעה שאתה היא בחרה לנהוג בדרך אחרת."

על אף האמור, הדגיש בית הדין האזורי כי קבלת תביעתה של המשיבה אינה נסמכת על טיעון האפליה שהעלתה.
יש לקבל את התביעה שכן המדינה נהגה במשיבה בחוסר תום לב, עת קלטה אותה לשירות המדינה בפרקליטות, "מבלי להביא בפניה את האופציה שעמדה בפניה לפנות בבקשה לנציב שירות המדינה לצורך הכרה בשירות קודם, בהתאם להוראות תקנה 1 לתקנות" תקופת שירות. בית הדין השתכנע "כי התובעת הוטעתה ע"י התשובות שקיבלה מהגורמים אליהם פנתה". בנסיבות אלה ולאור הנפסק בעניין בהג'ת יש לקבל את התביעה. עוד יש לקבוע כי:
"47. סבורני, כי בניגוד לעניין קבלאן [ע"ע (ארצי) 32616-02-18 קבלאן – שירות בתי הסוהר (31.10.2019) – א.א.] , המקרה שהובא בפניי מעלה התנהלות בעייתית מאוד של הנתבעת, ושלה בלבד (בעניין קבלאן יוחסה 'התנהגות לא מיטבית' גם לתובע); בנוסף, בניגוד למקרה קבלאן, שם דובר על פגיעה בכלל המתגייסים, ובכללם מר קבלאן, במקרה שלפניי, מדובר במקרה יחידאי של התובעת בלבד (בניגוד לטענת המדינה, שלא הביאה כל ראיה לסתור כי מדובר בתופעה רחבה).
48. חריגותו של המקרה שלפניי נובעת גם מן העובדה שלא ניתן להתעלם ממנה, לפיה הוכח ששני שופטים אחרים, שנתוניהם דומים לאלה של התובעת, בוטחו ועדיין מבוטחים בפנסיה תקציבית (הגם שלא ביססתי על עובדה זו קביעה בדבר אפליה). מצב זה של חוסר שוויון יוצר תחושת אי נוחות שלא הצלחתי להלום אותה לאור התנהלות הנתבעת אל מול התובעת מחד גיסא אל מול התנהלותה אל שופטים אלה מאידך גיסא.
49. אשר לענייננו, מקובלת עלי טענת התובעת, כי היה על המדינה, כמעסיקתה, להודיע לה שעליה להגיש בקשה מתאימה בתוך 12 חודשים מיום קליטתה כעובדת מדינה, בכפוף לתנאים הקבועים בדין (השבת פיצויי הפיטורים שהוענקו לה עם שחרורה מצה"ל).
50. דעתי כדעת התובעת, כי תשובתה של הגב' עמר, שהנתבעת לא ראתה לנכון להביא לעדות על מנת שתשפוך אור על העניין, הטעתה אותה וגרמה לה נזק כספי ארוך טווח.
51. אין חולק, כי התובעת התקבלה לשירות המדינה לאחר שחרורה מצה"ל בזכות כישוריה והצטיינותה ולכן, בהיעדר ראיה לסתור, מקובלת עלי טענתה, כי לא היתה כל מניעה מבחינתה להגיש מועמדות למכרזים רבים בפרקליטות של מחוז אחר, בפרקליטות המדינה, או בכל מקום רלוונטי אחר לכישוריה כמשפטנית, ולאו דווקא בפרקליטות מחוז חיפה, שחפצה בשירותיה על מנת שהיא תוכל לסייע בניהול תיק התנועה האסלאמית, מיד עם שחרורה מהשירות הצבאי – תפקיד אליו נתקבלה בתקן זמני שחודש מעת לעת, שלא בטובתה, ומבלי שנאמר לה כי היא צפויה לאבד את הזכות להיות מבוטחת במסלול של פנסיה תקציבית.
52. לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעת, לפיה מדובר בהוראות חוק שמצופה מהתובעת להכיר ולפעול על פיהן גם ללא הנחיה של המעסיק, אלא שבנסיבות העניין, ובמיוחד לאור דפוס העסקתה של התובעת בשנותיה הראשונות בפרקליטות עד לקבלת כתב המינוי – דפוס העסקה שנכפה עליה וששירת בראש ובראשונה את הפרקליטות עצמה, שביקשה להשאיר אותה בתפקידה, סבורני כי יש לייחס למדינה חובה מוגברת של גילוי ויידוע.
53. כמו כן, לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעת, לפיה פניותיה הראשונות של התובעת עסקו בכלל באובדן כ- 190 ימי המחלה הצבורים מתקופת שירותה הצבאי ולא בשינוי משטר הביטוח הפנסיוני, אלא שגם בכך אין כדי לסייע לנתבעת, וזאת מן הטעם ששתי הסוגיות (גרירת הזכות לימי מחלה צבורים וביטוח בפנסיה תקציבית), שלובים זה בזה ומן הטעם, שהוכח בפניי, וגם לא נטען אחרת ע"י המדינה, שהתובעת לא ישבה בחיבוק ידיים, אלא פנתה לכל הגורמים הרלוונטיים בשירות המדינה בבקשה לקבל סעד לנוכח המצב שנוצר.
54. לסיכום, התנהלות הנתבעת כלפי התובעת, החל מהאופן בו קלטה אותה, עבור דרך האופן בו מינויה הזמני שב וחודש, לרבות באופן חריג, וכלה בכך שחרף פניותיה לגורמים הרלוונטיים השונים מבעוד מועד, אף גורם לא טרח לעדכן אותה בדבר האפשרות העומדת לה לשמור על זכויותיה בפנסיה תקציבית, תוך מתן תשובות, שהטעו אותה, ולמצער, לא הציגו בפניה פרטים מהותיים, דבר שגרם לכך שאיבדה זכות להמשיך ולהיות מבוטחת בפנסיה תקציבית, ולכל הפחות, איבדה את הזכות להגיש בקשה בעניין לגורם האחראי.
55. לאור האמור לעיל, מצאתי, כי מתקיימות בענייננו נסיבות דומות לאלו שבעניין בהג'ת, באופן שמצדיק ליתן לתובעת סעד של אכיפה, קרי, העמדתה היום במצב בו היתה עומדת אלמלא מחדלי הנתבעת, וזאת החל ממועד הצטרפותה לשירות המדינה כפרקליטה."

על בסיס הנמקות אלה התקבלה כאמור התביעה, הוכרה זכאותה של המשיבה לפנסיה תקציבית החל "ממועד הצטרפותה לשירות המדינה כפרקליטה" ונפסקו לזכותה הוצאות ושכ"ט עו"ד כמפורט לעיל.

הטענות בערעור
בתמצית טוענת המדינה כי למשיבה, בעת שעבדה כפרקליטה בשירות המדינה, לא היתה ולא יכולה היתה להיות זכאות לפנסיה תקציבית מכוח חוק הגמלאות או מכוח מקור אחר החיצוני לחוק הגמלאות. בנסיבות אלה, לקביעה בנוגע לחוסר תום הלב של המדינה – מעבר להיותה שגויה – אין משמעות. לפיכך, גם להלכה שנפסקה בעניין בהג'ת אין רלוונטיות במקרה זה. המדינה חוזרת על הטענות שהעלתה בבית הדין האזורי ביחס לטענות המשיבה בנדבך השני.
המשיבה מנגד הפנתה לטענותיה בנדבכים חלופיים, כפי שפורטו בסעיפים 9 ו-10 לעיל.

הכרעה

לאחר שבחנו את כלל חומר התיק ואת טענות הצדדים לפנינו בכתב ובעל פה הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.
זה יהיה הילוכנו בפסק הדין. תחילה נבחן את טענות המשיבה בנדבך הראשון, שלדידה מביאות למסקנה כי היא הייתה זכאית לפנסיה תקציבית כפרקליטה בשירות המדינה ולפיכך גם כשופטת. במסגרת זו נבחן אם למשיבה כעובדת מדינה עשויה היתה לקום זכאות לפנסיה תקציבית בתקופת עבודתה בפרקליטות, מכוח חוק הגמלאות. אם התשובה לכך תהיה שלילית, נבחן אם קמה למשיבה זכאות לפנסיה תקציבית בתקופת עבודתה בפרקליטות מכוח עילות חיצוניות לחוק הגמלאות: הטעיה, אפליה, פגיעה בזכויות חוקתיות. אם טענות המשיבה בנדבך הראשון יידחו, נפנה לבחון את טענות המשיבה בנדבך השני, לזכאות לפנסיה תקציבית כשופטת, ללא תלות במסלול הפנסיוני שבו בוטחה בתקופת עבודתה בפרקליטות, הן מכוח הוראות הדין והן מכוח העילה החיצונית בדבר אפליה. לעמדת המשיבה, טענות אלה מקימות לה בהתאמה גם זכות לצירוף תקופות שירות קודמות כפרקליטה בשירות המדינה ובצבא הקבע, ולמצער בצבא הקבע.

א. האם למשיבה כעובדת מדינה עשויה היתה לקום זכאות לפנסיה תקציבית?
להלן נבחן את ההוראות הנורמטיביות שעמדו ביסוד טענות המשיבה לזכאות ישירה לפנסיה תקציבית.

טענת המשיבה לזכאות לפנסיה תקציבית מכוח חוק הגמלאות
בעבר, עובדי המדינה שהועסקו במסלול של כתב מינוי לפי חוק המינויים, ואשר לא הוחרגו מכוח סעיף 108 לחוק הגמלאות , היו זכאים לפנסיה תקציבית מכוח חוק הגמלאות. הזכאות לפנסיה תקציבית קמה בעבר גם לחלקים נרחבים מהמועסקים בשירות הציבורי, ובכללם משרתי הקבע והשופטים , אשר אינם נחשבים לעובדים כלל, וממילא לא עובדי המדינה.
נוכח היקפה של העלות התקציבית ומשיקולים נוספים החליטה המדינה לפעול לסיום ביטוחם של עובדי המדינה והמועסקים בגופים נוספים בשירות הציבורי במסלול של פנסיה תקציבית ולהעברתם של עובדי מדינה חדשים ושל מועסקים חדשים בשירות הציבורי למסלול של פנסיה צוברת, כך שקבוצת הזכאים לפנסיה תקציבית תלך ותצטמצם עם השנים. בהמשך, לאחר חתימתו בחודש מרץ 1999 של ההסכם הקיבוצי בדבר מעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת בשירות הציבורי (להלן – הסכם המעבר) והעברתם של תיקוני חקיקה מתאימים, החל תהליך העברתם של מגזרים שונים של מועסקים בשירות המדינה ובגופים נוספים בשירות הציבורי למסלול פנסיה צוברת.
אשר לעובדי המדינה – בשנת 2002, מכוח סעיף 5 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002), התשס״ב-2001, תוקן חוק הגמלאות. במסגרת תיקון זה הוסף סעיף 107א לחוק הגמלאות אשר קובע כך:
"(א) הוראות חוק זה לא יחולו על מי שהתמנה לפי חוק המינויים ביום הקובע החל לגביו או לאחריו (להלן - עובד חדש).
(ב) עובד חדש יהיה מבוטח בקופת גמל לקצבה, בתנאים שייקבעו בהסכם הקיבוצי החל עליו; לא חל על עובד חדש הסכם קיבוצי, יהיה מבוטח בקופת גמל לקצבה בתנאים שייקבעו בחוזה העבודה החל עליו; לא חל עליו הסכם או חוזה כאמור, יבוטח העובד באותם תנאים שבהם מבוטחים רוב העובדים החדשים בקופת גמל לקצבה על פי בחירתו.
(ג) (1) שר האוצר יקבע את היום הקובע בהודעה ברשומות, ובלבד שהיום הקובע יהיה בתוך תקופה של 6 חודשים שתחילתה ביום י"ז באדר תשס"ב (1 במרס 2002);
......
(ד) בסעיף זה, 'קופת גמל לקצבה' – כהגדרתה בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005."

לשלמות התמונה נציין כי ביום 9.4.02 פורסמה ברשומות "הודעה על יום קובע" לפי חוק הגמלאות שנחתמה על ידי שר האוצר ביום 18.3.02 ובה נקבע כי "היום הקובע" לגבי מרבית העובדים בשירות המדינה (ובכלל זה בדירוג שבו הועסקה המשיבה) הוא יום 1.4.02 (להלן – הודעת שר האוצר).
כפועל יוצא מהוראת סעיף 107א לחוק הגמלאות ומהודעת שר האוצר הכלל הוא שכל עובד מדינה שמונה לפי חוק המינויים לאחר יום 1.4.02 והודעת שר האוצר חלה עליו הוא "עובד חדש" שאינו זכאי לפנסיה תקציבית וזכויותיו מבוטחות בפנסיה הצוברת ("קופת גמל לקצבה"), אלא אם אותו עובד עונה על אחד החריגים לכלל האמור הקבועים בסעיפים 107ב, 107ג או בסימן ב' לפרק ח' לחוק הגמלאות (שעניינו "עובד ביטחון חדש" – סוהר, שוטר ועובד שירותי הביטחון שהתמנה לאחר יום 31.12.03).
אין חולק כי עניינה של המשיבה אינו בא בגדר החריגים הקבועים בסעיף 107ג לחוק הגמלאות (שעניינו "עובד איגוד כבאות או רשות מקומית שיש לה מחלקת לשירותי כבאות") וכי היא אינה בבחינת "עובד ביטחון חדש". במסגרת ההליך בבית הדין האזורי גם לא עלתה טענה כי עניינה של המשיבה בא בגדרו של איזה מהחריגים המפורטים בסעיף 107ב לחוק הגמלאות. בתום הדיון בערעור טענה המשיבה לראשונה כי אפשר שעניינה נופל בגדרו של החריג הקבוע בסעיף קטן (3) לסעיף 107ב וביקשה, לשם עריכת בירור בשאלה זו, כי נורה להחזיר את עניינה לבית הדין האזורי. המדינה טענה מנגד כי מדובר בהרחבת חזית שאין להתירה, משטענה זו לא בא זכרה בבית הדין האזורי או בהודעת הערעור. אכן מקובלת עלינו טענת המדינה כי מדובר בהרחבת חזית שאין להתירה ודי בכך כדי לדחות את טענת המשיבה ועמה את הבקשה שלצדה. אף על פי כן ולמעלה מן הצורך נתייחס להלן לטענה לגופה. תחילה נביא את הוראת סעיף 107ב לחוק הגמלאות הקובע כך:
"על אף הוראות סעיף 107א, הוראות חוק זה יחולו, לפי הענין, על כל אחד מאלה:
(1) מי שערב היום הקובע היה מועסק לפי תקנה 1(5) לתקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד), תש"ך-1960, או לפי תקנה 1(4) לתקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד) (עובדי משרד מבקר המדינה), תשכ"ב- 1962, או לפי תקנה 1(4) לתקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד) (עובדי הכנסת), תשכ"ד-1963, ונתמנה לשירות המדינה בכתב מינוי לפי סעיף 17 לחוק המינויים (להלן - כתב מינוי) ביום הקובע או לאחריו, ובלבד שמועד תחילת מינויו קדם ליום הקובע;
(2) מי שערב היום הקובע היה מועסק לפי אחד מהמפורטים להלן, ונתמנה לשירות המדינה בכתב מינוי ביום הקובע או לאחריו:
(א) כתב הרשאה שניתן לפי סעיף 37 לחוק המינויים;
(ב) הרשאה להעסקה לשעה שניתנה בכתב לפי סעיף 38 לחוק המינויים;
(ג) הרשאה להעסקה שניתנה בכתב לפי סעיף 39א לחוק המינויים;
(3) מי שערב היום הקובע לעובדים מסוגו היה מועסק אצל מעסיק ששר האוצר התקשר עמו בהסכם לפי סעיף 86, והוראות הסכם זה חלו לגביו ביום הקובע כאמור, ואשר נתמנה לשירות המדינה בכתב מינוי ביום הקובע או לאחריו;
(4) מי שנתמנה בכתב מינוי ביום הקובע או לאחריו וערב היום הקובע היה שוטר או סוהר, ובלבד שאותו אדם לא יצא לקצבה עקב שירותו במשטרה או בשירות בתי הסוהר, לפי הענין, ושלא היתה הפסקה בין שירותו במשטרה או בשירות בתי הסוהר לבין תחילת שירותו בשירות המדינה בתפקיד שלו התמנה בכתב מינוי;
(5) עובד שירותי הביטחון כהגדרתו בסעיף 63א." (הדגשה הוספה – א.א.)

וזו לשון סעיף 86 לחוק הגמלאות, הנזכר בסעיף 107ב(3) הנ"ל:

"(א) שר האוצר רשאי להתקשר עם מעסיק בהסכם – כללי או מיוחד לאדם ששמו נקוב בהסכם – שלפיו תקופת עבודתו, כולה או מקצתה, של העובר משירות המדינה לעבודה אצל המעסיק או להיפך, תבוא בחשבון לענין זכויות לגמלאות, כולן או מקצתן, מן המדינה לפי חוק זה או מן המעסיק שלא לפי חוק זה, וכן מקצתן מזו ומקצתן מזה, הכל לפי תנאים שיראו לקבוע בהסכם, לרבות תשלום ותחולה למפרע.
(ב) לענין סעיף קטן (א), דין הסכם כאמור עם קרן פנסיה או עם קרן תגמולים, שעובדי המעסיק קשורים בה או המשרתת את עובדי המעסיק – כדין הסכם עם המעסיק.
(ג) בסעיף זה, 'תקופת עבודה' – תקופת שירות בשירות המדינה או תקופת עבודה אצל מעסיק אחר."

טענת המשיבה בנוגע לחלות סעיף 107ב(3) לא יכולה להתקבל. ראשית, כאמור, צודקת המדינה כי מדובר בהרחבת חזית. מדובר בטענה שחייבה בירור עובדתי בערכאה הדיונית (קיומו של "הסכם רציפות" לפי סעיף 86 לחוק הגמלאות וחלותו של הסכם זה על המשיבה), ולכן בשלב זה אין להתיר שינוי שכזה; שנית וזה העיקר, גם אם נתעלם משינוי החזית, המשיבה כלל לא הוכיחה את הרובד העובדתי שהוא תנאי לחלות הסעיף: קיומו של הסכם רציפות כאמור, ואם קיים הסכם שכזה מה תנאיו והאם הוא חל על המשיבה. משכך, גם אין צורך להידרש לרובד המשפטי שעשוי להתעורר: האם יש לראות במשיבה, בשים לב לתקופת העסקתה בחוזה מיוחד, מי שיכול להתקיים בה, מבחינת העיתוי, התנאי של מינוי לשירות המדינה "ביום הקובע או לאחריו".
אין בידינו לקבל את בקשת המשיבה, שהועלתה אך בתום הדיון בערעור, להחזיר את עניינה לבית הדין האזורי לבירור חלותו בעניינה של החריג הקבוע בסעיף 107ב(3), כל זאת כאשר חלפו למעלה מ-15 שנים לאחר תחילת עבודתה בשירות המדינה וכמעט 6 שנים לאחר פתיחת ההליך בבית הדין האזורי ובהינתן כי הרחבת החזית כאמור – שהמדינה התנגדה לה – כרוכה בתיקון כתבי טענות על כל המשתמע מכך. זאת ועוד:
נזכיר כי שאלת ההחרגה מסעיף 107א, מכוח כלל הוראות סעיף 107ב לחוק הגמלאות, במובחן מהטענה הנקודתית הנשמעת עתה מפי המשיבה, הממוקדת בסעיף קטן (3) לסעיף 107ב, עלתה עוד בסעיף 15 לתצהירה, מטעם המדינה, של גב' אירית צייגר – מנהלת תחום בכיר (שכר וגמלאות) במשרד האוצר. בתצהיר זה נטען – על יסוד ידיעתה של גב' צייגר, בין היתר, מתוקף תפקידה - כי בין החריגים המנויים בסעיף 107ב " לא נקבע סייג המחיל את הוראות חוק הגמלאות על עובד שהתמנה לשירות המדינה לאחר היום הקובע, אם ערב היום הקובע היה חייל בשירות קבע בצה"ל שבוטח בפנסיה תקציבית לפי חוק שירות הקבע". זאת ועוד, הנטען שם הוצג בפני המשיבה עוד בסעיף 4 למכתבו של עו"ד בן צור מיום 11.10.10, במענה לפניית באת כוחה הקודמת של המשיבה. מאז היה למשיבה די והותר זמן לבדוק את שאלת החלת איזה מהחריגים הקבועים בסעיף 107ב לחוק הגמלאות עליה.
לא זו אף זו, בסעיף 25 לסיכומי המדינה בבית הדין האזורי נטען כך:
"התובעת מייחסת למדינה טענה שלא הועלתה על ידה, ויוצאת מנקודת מוצא לפיה, התיקון לחוק הגמלאות מבטל את 'הסדר רציפות זכויות בין שירות קבע בצה"ל לבין שירות המדינה', שמעוגנים בתקנות שירות המדינה (גמלאות) (חישוב גמלאות בעד תקופת שירות שהחוק לא חל עליו), התשכ"א-1961 (להלן: 'תקנות שירות המדינה') ובהוראות התקשי"ר. אלא שמדובר בהנחה שגויה ובטרמינולוגיה לא נכונה. אין ולא היה הסדר רציפות זכויות לגמלאות בין צה"ל לבין שירות המדינה. בניגוד לנטען, תקנות שירות המדינה אינן קובעות 'הסדר רציפות זכויות', אלא הן עוסקות, בין היתר, בצירוף שירות קודם שחוק הגמלאות לא חל עליו. כך גם לגבי הוראות התקשי"ר המאוזכרות על ידי התובעת, אשר עוסקות גם בדרך לקליטת עובד. על כן, לא ברורה הנחת התובעת כיצד התיקון לחוק יכול לבטל הסדרים שכלל אינם קיימים." (הדגשה במקור – א.א.)

במענה לטענה זו טענה המשיבה בסעיף 66 לסיכומי התשובה בבית הדין האזורי כך:
"תמוהה טענת הנתבעת כי אין, ולא היה קיים, הסדר רציפות זכויות בין צה"ל לבין שירות המדינה, אלא קיימים הסדרים של צירוף תקופות. שהרי הסדר צירוף תקופות הינו רחב מרציפות זכויות – צירוף תקופות מאפשר גם צירוף של שתי תקופות שאינן רצופות. ואילו כאשר עסקינן בתקופות רצופות (כמו במקרה של התובעת), אין מדובר בצירוף תקופות גרידא, אלא בהסדר המאפשר רציפות זכויות. אם קיים הסדר המאפשר צירוף תקופות, מקל וחומר שהוא מאפשר רציפות זכויות."

הנה כי כן, שאלת חלות סעיף 107ב לחוק הגמלאות על המשיבה, לרבות על היבטיו העובדתיים, עמדה לפני המשיבה בצורה מפורשת בבית הדין האזורי. אף על פי כן המשיבה לא ראתה לנכון להעלות בשלבים מוקדמים יותר את הבקשה שהעלתה בתום הדיון לפנינו ואשר ממוקדת באחד מסעיפי המשנה של סעיף 107ב האמור.
לאמור נוסיף כי לבקשת המשיבה בתום הדיון לא צורף ולו בדל של ראיה לקיומו של הסכם רציפות כזה. זאת ועוד, סעיף 90 לחוק הגמלאות קובע כי "הסכם כללי לפי סעיפים 85 או 86 טעון המלצת ועדת השירות ויפורסם ברשומות". כך, שלו היה בנמצא הסכם עם צה"ל לפי סעיף 86 (אף כי לכאורה, לאור סעיף 85 לחוק הגמלאות (ראו סעיף 29 להלן), לא אמור היה להיות הסכם שכזה) ומשהדעת נותנת כי הסכם שכזה יהא הסכם כללי – על נקלה היה עולה בידי המשיבה להציגו.
לאור המקובץ, לאור היות המשיבה "עובד חדש" ומשלא הוכח כי חלים עליה איזה מהחריגים המתייחסים ל"עובד חדש", לא היתה המשיבה זכאית לפנסיה תקציבית עם תחילת תקופת עבודתה כפרקליטה בשירות המדינה או במהלכה. האמור נכון גם לו היתה המשיבה נקלטת לתפקידה בפרקליטות מלכתחילה במסלול של כתב מינוי, שכן גם תחילת עבודתה (במסגרת מילוי מקום) הייתה לאחר המועד הקובע לצורך חוק הגמלאות.
לשלמות התמונה נציין, אף כי הדבר לא עלה בטיעוני המשיבה, כי הדין שונה בכל הנוגע ל"עובד ביטחון חדש" שנקלט לשירות המדינה משירות צבאי שחוק הקבע גמלאות חל עליו. עובד שכזה, בהתקיים התנאים הקבועים לכך בחוק הגמלאות, זכאי לפנסיה תקציבית.

טענת המשיבה לזכאות לפנסיה תקציבית מכוח תקנות תקופת שירות
כאמור, בית הדין האזורי קיבל את טענת המשיבה שלפיה מכוחה של תקנה 1 לתקנות תקופת שירות קמה לה האפשרות להיות זכאית לפנסיה תקציבית, לו רק היתה מיודעת על כך שבאפשרותה לפעול בהתאם לתקנה זו. אין בידינו לקבל קביעה זו, ונסביר.
תקנה 1 לתקנות תקופת שירות קובעת כך:
"חבר הממשלה כאמור בחוק המעבר, תש"ט-1949, חבר כנסת, שופט כאמור בחוק השופטים, תשי"ג-1953, דיין כמשמעותו בחוק הדיינים, תשט"ו-1955, קאדי כמשמעותו בחוק הקאדים תשכ"א-1961, חייל כמשמעותו בחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות), תשי"ד-1954, שעבר לשרת את המדינה כעובד שהחוק חל עליו (להלן - עובד המדינה), ייחשב שירותו הקודם כשירות לענין החוק, ותקופת שירותו הקודם תצורף כולה לתקופת שירותו כעובד המדינה, אם נתמלאו כל התנאים האלה:
(1) (בוטלה);
(2) הגיש בקשה לנציב השירות, באמצעות הנהלת משרדו, בדבר הכרת שירותו הקודם כשירות לענין החוק, תוך שנים-עשר חדשים מיום שעבר לשירות כעובד המדינה או - אם לא השלים חמש שנות שירות ופרש משירותו כעובד המדינה מחמת נכות, או מחמת מותו הגישו הוא או שאיריו בקשה כאמור, תוך שנים עשר חדשים מיום פרישתו; באישור נציב השירות או מי שהסמיך לכך מותר לקבל בקשה שהוגשה אף לאחר המועד האמור אם שוכנע שהבקשה הוגשה באיחור מטעמים סבירים וכי מן הצדק לעשות כן;
(3) הפיצויים, מענק השחרורים או ההטבות האחרות שקיבל מאוצר המדינה עם הפסקת שירותו הקודם הוחזרו במועד ובאופן שהורה החשב הכללי." (הדגשות הוספו – א.א.)

תחילה ייאמר כי תקנות תקופת שירות הותקנו מכוח סעיפים 85 (העברה מסוג שירות למשנהו) ו-109 (ביצוע ותקנות) לחוק הגמלאות. לכן, טרם שפונים להוראות תקנות תקופת שירות נכון היה להידרש להסדר הקבוע בסעיף 85 לחוק הגמלאות, שהרי תקנות אלה נועדו לשמש "הוראות ביצוע" של ההסדר האמור.
סעיף 85 לחוק הגמלאות, כמו גם סעיף 86 הנ"ל, הם חלק מפרק ו' לחוק הגמלאות שעניינו "עובדים שעברו אל השירות [שירות המדינה – א.א.] וממנו". מטרתו של פרק זה לאפשר, בתנאים מסוימים, רציפות פנסיונית בין תקופות עבודתו של העובד שעה שרק חלקן נעשו כעובד המדינה שחוק הגמלאות חל עליו.
בעוד שסעיף 86 לחוק הגמלאות נוגע לרציפות פנסיונית עם "מעסיק" קודם או מאוחר שעבודה בשירותו אינה בגדר "שירות מטעם המדינה" (לרבות קרן פנסיה או תגמולים), הרי שסעיף 85 לחוק הגמלאות נוגע לצירוף תקופות עבודה קודמות, שהן בבחינת "שירות מטעם המדינה" או "שירות המדינה" שחוק הגמלאות לא חל עליהן (העדר זכאות לפנסיה תקציבית), לתקופה שעליה חל חוק הגמלאות (זכאות לפנסיה תקציבית). בכלל אלה שעליהם חל סעיף 85 לחוק הגמלאות נמנים גם חיילי הקבע ושופטים.
וכך קובע סעיף 85(א) לחוק הגמלאות שהוא הרלוונטי ל"משרת מטעם המדינה" מהסוג של המשיבה:
"מי שהיה בשירות מטעם המדינה בתפקיד שחוק זה לא חל עליו ועבר לשרת את המדינה כעובד שחוק זה חל עליו – ייחשב שירותו הקודם כשירות לענין חוק זה ותקופת שירותו הקודם תצורף, כולה או מקצתה, לתקופת שירותו כעובד, בהתחשב עם כל תשלום או זכות שרכש לרגל פרישתו משירותו הקודם, הכל לפי כללים ותנאים שנקבעו בתקנות; במידה שצורפה תקופת שירותו הקודם – בטלה זכותו לקצבה שלא מכוח חוק זה. " (הדגשה הוספה – א.א.)

עינינו הרואות כי האפשרות לעשות שימוש בסעיף 85 לחוק הגמלאות היא ל"עובד" שחוק הגמלאות חל על תקופת "שירותו" הנוכחית בשירות המדינה. מכאן, שהשאלה היא כיצד יש לפרש את הביטויים "עובד שחוק זה (חוק הגמלאות – א.א.) חל עליו" ו "שירות" המופיעים בסעיף 85?
עובד מוגדר בסעיף 1 לחוק הגמלאות כך:
"'עובד המדינה' או 'עובד' – מי שנתמנה לשירות המדינה לפי חוק המינויים וכן שוטר וסוהר, למעט עובד חדש כמשמעותו בסעיף 107א, וכן למעט – על אף האמור בסעיף 108 – מי שנתקבל לשירות המדינה בנציגות ישראל בחוץ-לארץ במעמד עובד מקומי;" (הדגשה הוספה – א.א.)

"שירות" מוגדר בסעיף 1 הנ"ל כ"שירות כעובד". דהיינו, השימוש בביטוי "שירות" בסעיף 85 לחוק, על הטיותיו, נועד ל"עובד" ולא ל"עובד חדש".
המסקנה היא, שסעיף 85(א) לחוק הגמלאות כלל לא חל על המשיבה שהיא בבחינת "עובד חדש".
כאמור, גם בתקנה 1 נעשה שימוש בביטויים זהים - "עובד שהחוק חל עליו" ו"שירות". לטעמנו, ברי כי ביטויים אלו יש לפרש בהתאם למשמעותם בחוק הגמלאות. שהרי, תקנות תקופת שירות הן בבחינת "הוראות ביצוע" להוראות החוק (סעיף 85 לחוק הגמלאות) והכלל הוא כי תקנות אינן יכולות לסתור הוראות חוק (סעיף 16(4) לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]), ובפרט אין חקיקת משנה יכולה "לחרוג, מהותית או דיונית, מן התחום שהותווה לה בחקיקה הראשית".
לאור המקובץ, סעיף 85 לחוק ותקנה 1 לתקנות תקופת שירות אינם חלים על העסקתה של המשיבה שהיא "עובד חדש". לכן, אין בכוחן של הוראות אלה כדי להקנות למשיבה זכאות לפנסיה תקציבית בתקופת עבודתה כפרקליטה ומשכך אין בכוחן לאפשר את צירוף תקופת השירות לפי חוק גמלאות הקבע לתקופת שירותה כעובדת המדינה.

טענת המשיבה לזכאות לפנסיה תקציבית מכוח התקשי"ר
בפי המשיבה שתי טענות הנוגעות לתקשי"ר: האחת, נסמכת על הוראת סעיף 85.161 לתקשי"ר; השניה, נסמכת על הוראות התקשי"ר שהיו בתוקף עד ליום 18.3.18 ונגעו לאפשרות לקלוט חייל משירות קבע בדרך של העברה תוך שמירת הפנסיה התקציבית שלו. להלן נתייחס לשתי הטענות.

(1) זכאות מכוח סעיף 85.161 לתקשי"ר
סעיף 85.161 לתקשי"ר משקף את הוראת תקנה 1 לתקנות תקופת שירות (והוא אף מפנה לתקנה 1 כמקור לתוכן הסעיף), ולפיכך לא מצאנו צורך לצטטו. לפי טיעונה של המשיבה, מדובר בסעיף שהוסף לתקשי"ר ביום 1.4.04, לאחר התיקון משנת 2002 לחוק הגמלאות שלמעט במקרים חריגים ביטל את הפנסיה התקציבית ל"עובד חדש". משכך ומשהתקשי"ר מהווה "חוזה עבודה", הרי שסעיף זה מקים למשיבה את הזכות לרציפות פנסיונית. לו המדינה היתה מנחה אותה לפעול כמצוותו של הסעיף, הרי שהיתה זכאית לפנסיה התקציבית.
אין בידינו לקבל טענה זו. מושכלות יסוד הן שהתקשי"ר לא יכול להצמיח זכות שלא הוענקה בחוק – בענייננו חוק הגמלאות, ואין צורך להרבות מילים בקשר לכך.
זאת ועוד, עיון בהוראות פרק 85 לתקשי"ר מעלה כי ממילא אין בסיס להילוכו של טיעון זה. סעיף 85.111 לתקשי"ר – המציין כי הוא נסמך על סעיף 107א לחוק הגמלאות – קובע כי הוראות פרק 85 הנ"ל "...חלות על עובד קבוע, על עובד זמני ועל עובד על-פי חוזה מיוחד, לגביו נקבע כי שירותו יישא זכות לגמלאות (בעניין עובד לגביו נקבע כי שירותו לא יישא זכות לגמלאות - ראה סעיף 02.35 בדבר אפשרות הבטחת זכויות לגמלה בקרן ביטוח או בקרן פנסיה). ..." (הדגשה הוספה – א.א.). שעה שלפי חוק הגמלאות שירותה בפרקליטות של המשיבה שהיא "עובד חדש" אינה נושאת "זכות לגמלאות", אלא "זכויות לגמלה בקרן ביטוח או בקרן פנסיה", הרי שממילא פרק 85 לתקשי"ר אינו חל עליה.

(2) זכאות מכוח הוראות התקשי"ר לקליטת חייל משירות קבע
לפי טיעונה של המשיבה, לאור הוראות התקשי"ר שהיו בתוקף בעת קליטתה בפרקליטות היה על המדינה לקלוט אותה בדרך של העברת חייל משירות קבע (פרק 11.6), שכן מתקיימים בה כל התנאים לכך (סעיף 11.621 לתקשי"ר). לו כך היה נעשה, הרי שמכוח התקשי"ר יכולה היתה המשיבה לצרף את תקופת שירותה בקבע לתקופת שירותה כעובדת המדינה. לעניין זה מפנה המשיבה להוראות הבאות:
"11.625
חייל שלא קיבל מענק שחרורים, תצורף תקופת שירותו בשירות קבע בצה"ל לתקופת עבודתו בשירות המדינה לצורך חישוב פיצויי פיטורים ולצורך זכויות לפי חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970, (לעניין זכויות לפיצויים - ראה פסקה 83.211 ולעניין זכויות לגמלאות ראה פסקאות 85.161 ו- 85.162).
11.626
חייל שקיבל מענק שיחרורים יידרש להחזירו בהתאם לתקנות שירות המדינה (גמלאות) (חישוב גמלאות בעד תקופת שירות שהחוק לא חל עליו), התשכ"א-1961, אם ירצה לצרף את תקופת שירותו בצה"ל לתקופת עבודתו בשירות המדינה."

גם טענה זו אין בידינו לקבל. ראשית, כל מתווה טיעון זה מתעלם מכך שכלל אין חובה לקלוט משרת קבע בדרך האמורה. כעולה מהוראת סעיף 10.232 לתקשי"ר, דרך זו, להבדיל מדרכים אחרות למילוי משרה, אינה חובה; שנית וזה העיקר, אותו חלק בטיעון המשיבה הנשען על סעיפים 11.625 ו-11.626 לתקשי"ר אינו יכול לעמוד מן הטעם הפשוט שנוכח הוראות חוק הגמלאות הוא אינו רלוונטי ל"עובד חדש". התקשי"ר לא יכול ליצור זכות המנוגדת לחוק הגמלאות, שהרי בתוך סעיף 11.625 יש הפניה לזכות לפי חוק הגמלאות. בהעדר זכות לפי חוק זה ל"עובד חדש", ממילא אין בסעיף 11.625 כדי להעניק לו זכויות. לא בכדי מפנה אותו סעיף לסעיף 85.161 לתקשי"ר, שאליו כבר התייחסנו. ההוראות בתקשי"ר נועדו לפיכך לתת מענה למצב המשפטי שקדם לתיקון לחוק הגמלאות, שבו שירות חדש במקום עבודה ציבורי יכול היה לזכות בפנסיה תקציבית, ולמצבים הספציפיים שבהם קיימת עדיין אפשרות להענקת פנסיה תקציבית בהתאם לחריגים הנקובים בחוק הגמלאות.

סיכום
למשיבה, כ"עובד חדש" שלא חל לגביו אחד מהחריגים לחוק הגמלאות, לרבות אלה הקבועים בסעיף 107ב, לא היתה ולא יכולה היתה להיות זכאות לפנסיה תקציבית מכוח חוק הגמלאות בגין תקופת עבודתה בפרקליטות, אפילו אם היתה נקלטת לתפקידה מלכתחילה במסלול של כתב מינוי. פירוש סביר של הוראות תקנות תקופת שירות והוראות התקשי"ר מעלה כי הן מביאות לאותה תוצאה. כך או כך, ממילא אין בכוחן לסטות מהוראות חוק הגמלאות.

ב. טענות המשיבה לזכאות לפנסיה תקציבית מכוח העילות החיצוניות
כאמור, שלוש הן העילות החיצוניות שמכוחן, לטענת המשיבה, קמה לה הזכאות לפנסיה תקציבית בתקופת שירותה כפרקליטה במדינה: הטעיה, אפליה ופגיעה בזכויות חוקתיות. להלן נדון בהן בתמצית כסדרן.
עילת ההטעיה - בית הדין האזורי קיבל את טענת המשיבה לזכאות לפנסיה תקציבית מכוח הטעיה והיקש מהלכת בהג'ת. מבלי להידרש לפרטי הנמקתו מעוררת הקושי של בית הדין האזורי, הן ברובד העובדתי והן ברובד המשפטי, במקרה זה לא ניתן היה לקבל את טענת ההטעיה כמקימה זכאות לפנסיה תקציבית. זאת, נוכח המסקנה המפורטת בסעיף 39 לעיל. שכן, כאמור, ממילא לאור הוראות חוק הגמלאות למשיבה כ"עובד חדש" לא היתה ולא יכולה היתה להיות זכאות לפנסיה תקציבית מכוחו, וממילא לא היתה בנמצא אפשרות – שלו היה דבר קיומה נמסר למשיבה – היה באפשרותה כעובדת מדינה להגיע אל חופי הפנסיה התקציבית. אין מדובר לפיכך בקושי טכני או פרוצדוראלי שניתן היה לפתור באמצעות ביצוע פעולה כלשהי או הגשת בקשה כלשהי במועד כזה או אחר (כפי שהיה בעניין בהג'ת), אלא בהעדר זכאות עקרוני שמסירת מידע לגביו לא הייתה מסייעת לשינויו.
עילת האפליה –
ביסוד טענת האפליה הנוגעת לשלושת השופטים עומד המידע שנמסר למשיבה במוצג נת/5 – מכתב מיום 20.2.17 מאת עו"ד ברק לייזר – היועץ המשפטי למערכת בתי המשפט, ובו פירט, על יסוד הנתונים שנמסרו לו מחטיבת השפיטה בהנהלת בתי המשפט, כדלקמן:
"להלן רשימת שופטים המשויכים נכון להיום להסדר של פנסיה תקציבית ושירתו לפני מינויים בשירות קבע בצה"ל ללא שמות ופרטים מזהים:

1. 2 שופטים מונו לשיפוט בתום שירותם הצבאי, בעודם מבוטחים שם בהסדר פנסייה תקציבית, וזאת מבלי שחלה הפסקה בין שירותם הצבאי לתחילת כהונתם כשופטים. השופטים הנ"ל שוייכו עם מינויים להסדר של פנסייה תקציבית והם משוייכים להסדר זה גם נכון להיום. עניינם של אותם שופטים מצוי בבדיקה של הגורמים הרלוונטיים במדינה.
2. 6 שופטים בעבודתם אצל המעסיק האחרון (3 שופטים במשרד המשפטים ו 3 שופטים במשטרת ישראל) היו מבוטחים שם בפנסייה תקציבית ובתום שירותם אצל המעסיקים הנ"ל מונו ישירות לשפיטה ונקלטו בפנסייה תקציבית. לפני עבודתם האחרונה אצל המעסיקים הנ"ל שירתו בשירות קבע בצה"ל."

שלושת השופטים הם אלה הנזכרים בסעיף 2 ואשר הועסקו לאחר שירותם בקבע ולפני מינויים לשיפוט במשרד המשפטים.
לטענת המשיבה, שופטים אלה עברו מסלול זהה לשלה ומשנמצאה דרך להעסקתם במשרד המשפטים בפנסיה תקציבית,המסקנה היא שקיימת דרך לעשות כן – דרך שיושמה לגביהם ולא לגביה.
אין בידנו לקבל טענה זו. ראשית, המשיבה כלל לא הוכיחה כי הופלתה ביחס לשלושת השופטים שזכויותיהם הפנסיוניות בוטחו בפנסיה התקציבית בעת שהועסקו במשרד המשפטים, לפני מינוים לשיפוט. שכן, ייתכן שבניגוד למשיבה, היו שלושת השופטים הללו זכאים לפנסיה תקציבית בתקופת עבודתם במשרד המשפטים. מכל מקום המשיבה לא הוכיחה אחרת. מהמידע הגלום במכתב נת/5 כלל לא ידוע ממתי הועסקו שלושת השופטים במשרד המשפטים – האם לפני "היום הקובע" או לאחריו, קרי האם הם בבחינת "עובד חדש" אם לאו. במסגרת הדיון שלפנינו הופנינו לעדותו של עו"ד לייזר בבית הדין האזורי שלפיה אוכלוסיית הבדיקה מושא מכתבו נת/5 היתה "השופטים שמונו לאחר המעבר לפנסיה צוברת". אלא שכלל לא הוברר האם כוונתו למעבר של שופטים לפנסיה צוברת בשנת 1999 או למעבר של עובדים בשירות המדינה לפנסיה צוברת בשנת 2002. אין להניח כי במכתב נת/5 הכוונה היא בהכרח למעבר השני. כך או כך, גם אם נניח כי מי מאותם שלושת השופטים הוא בבחינת "עובד חדש" כפי שהמשיבה היא בגדר "עובד חדש", המשיבה כלל לא הוכיחה כי לא חל לגביו איזה מהחריגים שבחוק הגמלאות (המאפשרים קליטת "עובד חדש" במסלול של פנסיה תקציבית למרות המעבר לפנסיה צוברת) וממילא לא הוכיחה כי אינו זכאי לפנסיה התקציבית מכוח חוק זה וכי היא מופלית, אפוא, ביחס אליו. שנית, אף אם שלושת השופטים, בתקופת עבודתם בשירות המדינה, קיבלו שלא כדין פנסיה תקציבית (ואיננו קובעים כך) אין הדבר מקים למשיבה זכאות לפנסיה תקציבית.
עילת הפגיעה בזכויות חוקתיות – מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי שלפיה טענות כנגד תוכנו של חוק הגמלאות היה מקום להעלות במסגרת תקיפה ישירה ובסמוך לאחר תיקון חוק הגמלאות או בסמוך לתחילת כהונתה כפרקליטה בכתב מינוי. די בכך כדי לדחות את טענת המשיבה בעניין זה. מעבר לדרוש נציין כי אין בידינו לקבל את הטענה כי תיקון חוק הגמלאות פגע בזכויותיה החוקתיות של המשיבה לרציפות פנסיה באופן שאינו עומד במבחנים לפגיעה שכזו – מבחנים הקבועים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

ג. האם למשיבה זכאות לפנסיה תקציבית מכוח הטענות בנדבך השני?
נזכיר כי לטענת המשיבה, אם יקבע שהיא לא היתה זכאית לרצף של פנסיה תקציבית בין שירות הקבע שלה לבין שירותה במדינה כפרקליטה, עדיין יש לקבוע כי קמה לה זכאות עצמאית לפנסיה תקציבית כשופטת וכפועל יוצא היא זכאית לצירוף תקופת שירותה בקבע בצה"ל ותקופת עבודתה בשירות המדינה לתקופת כהונתה כשופטת, "ולמצער לצירוף תקופת שירותה הצבאי לתקופת כהונתה כשופטת, במסלול הגמלה (הפנסיה) התקציבית". לטענתה הזכאות העצמאית האמורה קמה הן מכוחה של החלטת הגמלאות והן מכוחה של עילת האפליה ביחס לשלוש קבוצות שופטים. להלן נדון בטענות אלה כסדרן.

המסגרת הנורמטיבית לפנסיה תקציבית לנושאי משרה שיפוטית
כאמור, לשופטים כמו גם למועסקים רבים בשירות הציבורי נקבעה בעבר זכות לפנסיה תקציבית. מקורה של הזכות הוא בחוק גמלאות לנושאי-משרה ברשויות השלטון, התשכ"ט-1969 (להלן – חוק גמלאות נושאי משרה), שהחליף הסדרי גמלאות נפרדים לנושאי משרה שונים ברשויות השלטון, ובכללם שופטים, ונועד לאחד אותם. סעיף 1 לחוק האמור קובע כי:
"לנושאי המשרה המפורטים בתוספת ולשאיריהם ישולמו, מאוצר המדינה גימלאות ותשלומים אחרים נוספים כפי שייקבע בהחלטות הכנסת והיא רשאית להסמיך לכך ועדה מועדותיה."

בתוספת לחוק גמלאות נושאי משרה מפורטים, נכון להיום, 11 נושאי משרה ובהם "שופט".
ועדת הכספים של הכנסת היא שהוסמכה מכוח חוק גמלאות נושאי משרה לקבוע את הגימלאות והתשלומים האחרים לשופטים. מתוקף סמכותה קיבלה ועדת הכספים את החלטת הגמלאות. בהחלטה זו נקבע, בין היתר, כי שופטים זכאים לפנסיה תקציבית עבור תקופת כהונתם (סעיף 3(ב) להחלטה) – פנסיה שתחושב ותשולם בתנאים שפורטו באותה החלטה, וכי שופטים יהיו רשאים לצרף לתקופת כהונתם תקופות קודמות של שירות ב"משרה ציבורית" שיבואו גם הן בחשבון התקופה המזכה בפנסיה התקציבית (סעיף 9 העוסק בצירוף תקופות וסעיף 10 העוסק בתנאים לצירופן).
כאמור, המדינה פעלה להעברתם של המועסקים בשירות הציבורי מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת. מעבר זה התרחש גם ביחס לנושאי משרה ברשויות השלטון, ובכללם השופטים. ביום 15.2.99 תוקן חוק גמלאות נושאי משרה והוסף לו סעיף 1א. סעיף זה קובע כי נושא משרה (ומטעמי נוחות נתייחס לשופטים) שמונה לאחר יום 15.5.99 (להלן – שופט חדש) לא יהיה זכאי לפנסיה תקציבית, אלא אם ערב מינויו כשופט הוא הועסק בשירות המדינה וחלו על העסקתו הוראות חוק הגמלאות "לענין תשלום קצבה מאוצר המדינה" (להלן – שופט חדש זכאי) (ואלא אם ביקש תוך פרק זמן מסוים להיות מבוטח בפנסיה צוברת). על שופט חדש זכאי יחולו הוראות החלטת הגמלאות, בכפוף לשינויים שנקבעו בסעיף 1א הנ"ל. להלן סעיף 1א לחוק גמלאות נושאי משרה:
"(א) על אף האמור בסעיף 1, לא ישולמו גמלאות מאוצר המדינה לנושאי משרה כאמור בו שהחלו בכהונתם לאחר יום כ"ט באייר תשנ"ט (15 במאי 1999) (להלן – היום הקובע) ולשאיריהם, וזכויותיהם לגמלה יבוטחו בקופת גמל כהגדרתה בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), התשס"ה-2005; .....
(ב) הוראת סעיף קטן (א) לא תחול על מי שערב תחילת כהונתו כנושא משרה היה מועסק בשירות המדינה ולגבי העסקתו זו חלו הוראות חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן – חוק הגמלאות), לענין תשלום קצבה מאוצר המדינה, אלא אם כן ביקש, בתוך שנה ממועד תחילת תקופת כהונתו, שזכויותיו יבוטחו בקופת גמל כאמור בסעיף קטן (א).
(ג) על נושא משרה כאמור בסעיף קטן (ב), תחול ההחלטה שנתקבלה לפי סעיף 1 ולגבי אותו סוג של משרה (להלן – ההחלטה), בכפוף לשינויים האלה:
(1) שיעור הקצבה של נושא משרה כאמור לגבי תקופת כהונתו כנושא משרה, יחושב לפי מספר שנות כהונתו במשרה כפול השיעור השנתי שלפיו היתה מחושבת קצבתו אילו פרש לפי חוק הגמלאות בתנאי העסקתו הקודמים;
(2) הפחתת קצבה של נושא משרה בשל הכנסה מקצבה אחרת כאמור בהחלטה, תיעשה באופן שיופחת מהקצבה כל סכום שבו עולה אותה קצבה בצירוף הקצבה האחרת על 70% מהמשכורת הקובעת לפי ההחלטה."

הוראה נורמטיבית נוספת שיש להתייחס אליה (לאור הפניית המשיבה אליה) מצויה בסעיף 13 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט), קובע:
"(א)שופט יצא לקיצבה –
(1) בהגיעו לגיל שבעים;
(2) משקבעה הועדה, על יסוד חוות דעת רפואית לפי כללים שהיא קבעה, שמחמת מצב בריאותו נבצר ממנו להמשיך במילוי תפקידו.
(ב) שופט רשאי לצאת לקיצבה –
(1) לאחר שכיהן עשרים שנים, אם הגיע לגיל ששים;
(2) לאחר שכיהן חמש עשרה שנים, אם הגיע לגיל ששים וחמש;
(3) אם ביקש זאת והועדה אישרה את בקשתו; הועדה רשאית להתנות הסכמתה בקביעת שיעור גימלה הנמוך מן המתחייב על פי דין.
(ג) על אף האמור בסעיף קטן (ב) רשאי שופט של בית משפט שלום לצאת לקיצבה לאחר שכיהן עשרים שנים אם הגיע לגיל חמישים או לאחר שכיהן חמש עשרה שנים אם הגיע לגיל חמישים וחמש, ובלבד שהודיע על כך לשר המשפטים שנה לפני מועד היציאה לקיצבה.
(ד) בחישוב תקופת כהונתו של שופט לענין סעיף קטן (ב) תצורף לתקופת כהונתו כשופט כל תקופת שירותו במדינה או במוסד אחר שועדת הכספים של הכנסת אישרה לענין זה, או מקצתה של תקופה זו, הכל לפי כללים שקבעה ועדת הכספים." (הדגשה הוספה – א.א.)

טענות המשיבה לזכאות לפנסיה תקציבית בתקופת כהונתה כשופטת
לטענת המשיבה, כאמור, היא זכאית לצירוף תקופת שירותה בקבע בצה"ל ותקופת עבודתה בשירות המדינה לתקופת כהונתה כשופטת, וזאת מכוח הוראות סעיפים 9 ו-10 להחלטת הגמלאות וסעיף 13 לחוק בתי המשפט.
טענה זו של המשיבה אין בידינו לקבל. טענה זו מתעלמת מהוראת סעיף 1א לחוק גמלאות נושאי משרה. מכוחו של סעיף זה, "שופט חדש" – והמשיבה היא כזו מאחר שמונתה לאחר היום הקובע, 15.5.99 – אינו זכאי לפנסיה תקציבית שהוסדרה בהחלטת הגמלאות מכוח סעיף 1 לאותו חוק. המשיבה אף אינה בבחינת "שופט חדש זכאי", שכן לא מתקיים בה התנאי הקבוע בסעיף 1א(ב) לחוק גמלאות נושאי משרה, שהרי קבענו לעיל כי ערב מינויה לשיפוט לא היתה זכאית לפנסיה תקציבית לפי חוק הגמלאות.
עוד טוענת המשיבה כי למצער היא זכאית "לצירוף תקופת שירותה הצבאי לתקופת כהונתה כשופטת, במסלול הגמלה (הפנסיה) התקציבית". גם טענה זו אין בידינו לקבל. מבלי שנידרש לשאלה אם יש לראות את הפנסיה התקציבית שלה היתה זכאית המשיבה לפי חוק גמלאות הקבע כ"קצבה מאוצר המדינה" (פנסיה תקציבית) לפי חוק הגמלאות – כדרישתו המילולית של סעיף 1א הנ"ל, ודאי שלא מתקיים בה התנאי כי זכאותה לפנסיה התקציבית בגין שירותה בקבע היתה "ערב תחילת כהונתו" כשופטת.
לבסוף יש להתייחס לטענת המשיבה בהתבסס על הוראת סעיף 13 לחוק בתי המשפט. לטעמינו אין לקרוא מתוכו של סעיף זה זכאות עצמאית לפנסיה תקציבית או לצירוף תקופות, במנותק מהוראות חוק גמלאות נושאי משרה. סעיף 13 לחוק בתי המשפט חוקק בתקופה שקדמה להוספת סעיף 1א לחוק גמלאות נושאי משרה, וחוק גמלאות נושאי משרה גובר עליו בהיותו מאוחר לו וספציפי ממנו. בנוסף, סעיף 13 לחוק בתי המשפט לא יצר את הזכאות לפנסיה תקציבית לנושאי משרה שיפוטית והוא אך בא להסדיר את תנאי היציאה לקצבה לאותם אלה שזכאים לה.
לאור המקובץ, בהיות המשיבה "שופט חדש" ומשאין היא "שופט חדש זכאי", אין היא זכאית לפנסיה תקציבית בכהונתה כשופטת, וממילא לא ניתן לצרף לתקופת כהונתה כשופטת תקופות העסקה קודמות.

טענות המשיבה לזכאות לפנסיה תקציבית מכוח עילת האפליה
טענת האפליה של המשיבה נוגעת לשלוש קבוצות שופטים: שלושת השופטים, שני השופטים ושתי השופטות. לטעמינו אין בטענות המשיבה כדי להביאה לתוצאה אליה היא מבקשת להגיע.
תחילה נציין כי מקובלת עלינו מסקנת בית הדין האזורי כי טענת האפליה ביחס לשופטים אחרים (בית הדין התייחס לשני השופטים) אינה מצמיחה למשיבה זכות לפנסיה תקציבית שלא קיימת לה. אלא שגם לגופו של עניין אין בידינו לקבל את טענתה כי הופלתה לעומת השופטים האחרים.
אשר לשלושת השופטים – אין חולק כי הם בבחינת "שופט חדש". אולם בהינתן כי ערב מינויים לשיפוט הם היו, בשל עבודתם במשרד המשפטים, בפנסיה תקציבית לפי חוק הגמלאות, הרי שלכאורה הם "שופט חדש זכאי" ולכאורה הפנסיה התקציבית שהוחלה עליהם למרות היותם "שופט חדש" היתה כדין. בנסיבות אלה קיימת בינם לבין המשיבה שונות מהותית רלוונטית ולכן לא יכולה לקום טענת אפליה.
אשר לשני השופטים – גם בינם לבין המשיבה קיימת שונות מהותית רלוונטית. שופטים אלה, כמו גם המשיבה, הם "שופט חדש". אלא שבעוד שהיא לא היתה זכאית לפנסיה תקציבית ערב מינויה לכהונת שופטת, הם היו זכאים לפנסיה תקציבית ערב מינויים. לכאורה, המדינה קיבלה בעת מינויים את היותם בגדר "שופט חדש זכאי". לא מן הנמנע שכך נעשה מן הטעם שהתנאי להיותו של "שופט חדש" בגדר "שופט חדש זכאי" - זכאות לקצבה מאוצר המדינה לפי חוק הגמלאות, התפרש על ידי המדינה מבחינה תכליתית ומהותית כמתייחס גם לפנסיה מכוח חוק גמלאות הקבע. כך או כך, גם אם נניח כי החלת הפנסיה התקציבית על שופטים אלה אינה כדין, ואיננו קובעים כך משהדבר חורג ממסגרת הדיון, ממילא יש בינם לבין המשיבה שונות רלוונטית ולכן לא יכולה לקום טענת אפליה. גם לא מצאנו בכך שלא חל שינוי בזכאותם חרף גילוי הטעות הלכאורית, כטענת המדינה, יסוד לטענת האפליה. שעה ששופטים אלה מונו בשנת 2009 והמדינה לכאורה יצרה כלפיהם, טרם מינוים ואף כל השנים לאחריו, מצג של זכאות, שאלת החזרה מאותה טעות לכאורית היא שאלה מורכבת המערבת שיקולים משפטיים וכלכליים ברמות שונות. זאת ועוד, בסעיף 9 לתצהירה של גב' יפה מור – מנהלת אגף תנאי שירות שופטים בחטיבת שופטים ורשמים בהנהלת בתי המשפט, צוין כי בעת שנקלטו שני השופטים סברו בהנהלת בתי המשפט כי מי שערב מינויו לשופט חדש היה זכאי לפנסיה תקציבית מכוח חוק גמלאות הקבע הוא בבחינת "שופט חדש זכאי", אך " בדיעבד התברר לנו שישנה בעיה משפטית עם האופן שבו פעלנו וניתנה לנו הנחיה לחדול מכך". לפיכך, אין בהמשכו של המצב ביחס לשני השופטים – בהנחה כי זכאותם יסודה בטעות (ואיננו קובעים כך), בעוד שלגבי דומיהם חדלו לנהוג כך – כדי לבסס טענת אפליה של המשיבה.
אשר לשתי השופטות – תחילה נציין כי נסיבותיהן לא התבררו בבית הדין האזורי, משעניינן התגלה למשיבה בשלהי ההליך. הדבר אף הביא את המשיבה לבקש במסגרת הערעור את גילוי הנסיבות הנוגעות לעניינן. בין לבין, המידע העקרוני הגיע לידי המשיבה והבקשה הנ"ל התייתרה. מבלי להידרש לשאלה אם שתי השופטות זכאיות לפנסיה תקציבית בתקופת כהונתן כשופטות, שכן הדבר לא התברר לפנינו, ברי כי נסיבותיהן שונות מאלה של המשיבה, ולו מחמת כך שבניגוד למשיבה, ערב מינויין לשיפוט בוטחו בפנסיה תקציבית. לכן עניינן אינו יכול לבסס טענת אפליה.

ד. טרם נעילה
משהצדדים לא עוררו את שאלת הסמכות העניינית, לא מצאנו אף אנו לעשות כן בשלב אליו הגיע ההליך, ומשממילא במרכזו של ההליך עמדה בעיקרו של דבר שאלת זכאותה של המשיבה לפנסיה תקציבית בהיותה עובדת בשירות המדינה. עוד נציין כי במסגרת ההליך לא עלתה טענת התיישנות.

ה. סוף דבר
ערעור המדינה מתקבל. הוראות בית הדין האזורי בסעיפים 56 (סעד הצהרתי) ו-57 (הוצאות משפט ושכר טרחה) לפסק דינו מבוטלות ותביעת המשיבה נדחית. המשיבה תשלם למדינה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של
15,000 ₪ עבור ההתדיינות בשתי הערכאות.

ניתן היום, ט' חשוון תשפ"א (27 אוקטובר 2020) בהעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד

סיגל דוידוב-מוטולה,
שופטת

אילן סופר,
שופט

מר אמיר ירון,
נציג ציבור (עובדים)

גברת ברכה סמו,
נציגת ציבור (מעסיקים)