הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 36614-02-19

ניתן ביום 24 מאי 2021

רועי פשחור
המערער והמשיב בערעור שכנגד
-

מועצה אזורית עמק המעיינות
המשיבה והמערערת בערעור שכנגד
לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופט אילן סופר, השופט מיכאל שפיצר
נציג ציבור (עובדים) מר רן קידר, נציג ציבור (מעסיקים) מר מרדכי כהן
<#1#>

ב''כ רועי פשחור עו''ד לואי זרייק
ב''כ מועצה אזורית עמק המעיינות עו''ד חן סומך

פסק דין

השופטת לאה גליקסמן:
לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי נצרת (השופט טל גולן ונציג ציבור מר זאב חיות; סע"ש 8541-05-17). בית הדין דחה את תביעתו של המערער שטען כי פוטר על רקע שירותו במילואים בהליך לא תקין שלא התקיים בו בירור מקיף של כל טענותיו, וכן דחה את תביעתו לתגמול עבור שעות נוספות ותשלום עבור זכויות נוספות. הערעור העיקרי סב על דחיית התביעה וכן על החלטה מיום 3.9.2017 בעניין זימון עדים. הערעור שכנגד עניינו אי פסיקת הוצאות לטובת המשיבה חרף העובדה שמדובר בתביעה על סך 508,503 ₪ שנדחתה על כל רכיביה.

רקע ופסק דינו של בית הדין האזורי
המערער והמשיב שכנגד (להלן – העובד) עבד במשיבה ובמערערת שכנגד, המועצה האזורית עמק המעיינות (להלן – המועצה) כקב"ט ומנהל מחלקת הביטחון מיום 1.12.2007 עד לפיטוריו ביום 24.7.2017.
בתביעתו, טען העובד כי נפלו פגמים רבים בהחלטה על פיטוריו, שנבעו לאמתו של דבר משירות המילואים הארוך והממושך שלו, וכן לפגמים בהליך הפיטורים והשימוע, ותבע פיצוי על הפיטורים והליך הפיטורים; גמול שעות נוספות בעד השנים 2010 עד 2014; פיצוי בעד עבודה בימי שישי; פיצוי בעד עבודה בימי חול המועד; הפרשי חופשה שנתית, בגין ימי חופשה שנתית שלא נוצלו על ידו במהלך השנים ובשל שירותו במילואים.
בית הדין האזורי סקר בהרחבה את טענות הצדדים ואת התשתית הנורמטיבית הדרושה להכרעה במחלוקות בין הצדדים, ובהמשך לכך דן בטענות העובד.
טענות העובד בנוגע לפיטורים שלא כדין ולפגמים שנפלו בהליך הפיטורים נדחו, ובית הדין האזורי קבע כך:
בהתייחס לטענת העובד כי הוא פוטר בשל שירות המילואים הארוך שהוא מבצע כל שנה, ציין תחילה בית הדין האזורי כי בתביעה שהגיש העובד לוועדת התעסוקה הפועלת לפי חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה) תשי"ט – 1949, הגיעו הצדדים לפשרה כספית, מבלי להודות בטענות הצד שכנגד. לגופו של עניין, נדחתה טענתו של העובד כי הופלה לרעה בשל שירות המילואים או כי לשירות המילואים היה משקל בהחלטה על פיטוריו. בהקשר זה ציין בית הדין האזורי כי העובד לא הביא כל ראייה או עדות לתמיכה בטענתו, לרבות מזכירתו שנטען כי שמעה הערות מאת הממונה עליו, מר רביב מור (להלן – רביב) בקשר לשירות המילואים של העובד; עדות רביב, מנהל האגף המוניציפאלי במועצה ומי שהיה האחראי הישיר על העובד במועד פיטוריו ועדות גב' מיה גומא להב (להלן – מיה) מזכירת המועצה, כי אין קשר בין פיטוריו של העובד לבין שירות המילואים מקובלת ומהימנה עליו. בהקשר זה צוטטה בהרחבה עדותו של רביב, שלפיה המועצה רוחשת כבוד והערכה לעובדים המשרתים במילואים, ועובדים בכירים רבים במועצה הם אנשי מילואים בתמיכה מלאה של המועצה. כן קיבל בית הדין את עדותו של רביב כי עניין שירות המילואים הועלה לראשונה על ידי העובד במסגרת השימוע לפיטורים, על ידי העובד עצמו; בהתייחס למסמך היחיד שהתייחס לשירות המילואים של העובד (הודעת דוא"ל של מר יורם קרין ראש המועצה לעובד) קבע בית הדין האזורי כי אין במסמך זה כדי להטות את התמונה הכוללת, שכן התלונה בו היא על כך שהעובד לא הודיע מראש על היעדרות עקב שירות המילואים ולא על שירות המילואים עצמו. בית הדין ציין כי העובד אישר בעדותו כי לא היה מעדכן את המועצה על שירות המילואים שלו, ודחה את טענתו כי כך היה נהוג במועצה וכי לא עודכן שיש להודיע על שירות המילואים, וקבע כי ברור שהמועצה והממונה עליו היו צריכים לדעת מראש על היעדרות עקב שירות המילואים, והעובד אף אישר כי יש צדק בטענת המועצה בעניין זה. בכל מקרה, הודעת הדוא"ל של מר קרין נכתבה טרם תחילת עבודתו של רביב במועצה, ומר קרין כלל לא היה מעורב בהליכי הפיטורים של העובד, אשר רביב יזם. בית הדין האזורי הוסיף כי לא ניתן להסתמך על עדויות עדי העובד שהעידו כי שמעו על קישור בין המשך עבודתו של המערער לבין שירות המילואים, הן כיוון שעדותם לא לוותה בנקודת זמן מדויקת והן כיוון שהם שמעו את הדברים אך ורק מפי העובד עצמו.
נדחתה טענת העובד כי לאורך השנים ביצע את תפקידו כקב"ט וכמנהל מחלקת הביטחון על הצד הטוב ביותר. בהקשר זה נפסק כי מהמסמכים עולה כי לאורך השנים נצברו תלונות וטענות כנגד העובד, מטעם גורמים שונים במועצה ומחוצה לה, וביחס לנושאים מגוונים ורבים שהיו תחת טיפולו. כך, בעוד שהעובד מיקד את טענתו ברביב, הרי שחלק גדול מהתלונות החל טרם תחילת עבודתו של רביב במועצה וחלק גדול מהתלונות הועלה זמן רב טרם פיטוריו של העובד. בהקשר לקביעה זו, פירט בית הדין האזורי תלונות שהועלו על הכתב כנגד העובד על ידי גורמים שונים במועצה. בית הדין התייחס גם לשיחת משוב וסיכום מיום 9.12.2015 שנערכה לעובד על ידי מר עמיחי קידר – המנהל הקודם של האגף המוניציפאלי במועצה, שרביב החליף אותו. עוד קיבל בית הדין האזורי את עדותו של רביב כי מר קידר הביע בפני רביב ביקורת שלילית על העובד במסגרת החפיפה ביניהם, וציין כי אי זימון לעדות של מר קידר ועדים רלוונטיים אחרים פועל לחובתו של העובד.
בכל הנוגע למערכת היחסים שבין העובד לבין רביב הפנה בית הדין האזורי למכתבו של רביב מיום 16.1.2016 בעניין המקלטים, וכן לעדותה של מיה כי רביב לא היה שבע רצון מתפקודו של העובד. כמו כן, הפנה לסיכום שיחה שנערכה ביום 16.1.2017 בין רביב לבין העובד, במסגרתה תיאר רביב בהרחבה את כשליו של העובד, ונטען כי גורמים רבים במועצה ביצעו במהלך שנת 2016 את משימותיו של העובד במקומו. גם בהקשר למסמך זה קיבל בית הדין האזורי את עדותו של רביב כי תלונות דומות כנגד העובד הועלו על ידי קודמו בתפקיד, עמיחי קידר. כן ציין כי בשלב זה היה משבר חריף ביחסיו של העובד עם רביב.
בכל הנוגע להשתלשלות האירועים לאחר השיחה בין העובד לבין רביב ביום 16.1.2017 קבע בית הדין האזורי כי העובד לא קיבל את הביקורת של רביב. העובד ביקש לעבור לעבוד בכפיפות לראש מחלקה אחר (ראש המחלקה החקלאית). בקשתו זו לא נענתה בשל חוסר קשר בין תפקידו לבין תפקידו של אותו ראש מחלקה לבין תפקידו של העובד, אך הוצע לו לעבוד בכפיפות למזכירת המועצה, והוא לא השיב להצעה זו. בית הדין האזורי סיכם כי התרשמותו היא שהתנהלותם של מיה ורביב בעניינו של העובד הייתה "עניינית, שקולה, מקצועית ומבוססת היטב", ומנגד תשובותיו של העובד ופעולותיו המחישו בצורה ברורה כי הוא מסרב לשנות את התנהלותו והתנהגותו, גם לאחר שיחות עם מיה ובכירים אחרים במועצה, שבהן ביקש לעבוד תחת אחריות גורם אחר, אך הדבר לא היה אפשרי בהינתן המבנה הארגוני של המועצה וכך גם הוסבר לעובד (ובהקשר זה נציין כי בית הדין האזורי דחה גם את טענת העובד כי לא היה אמור להיות כפוף למר רביב, מנהל האגף המוניציפאלי במועצה, נוכח העובדה כי כך נקבע בחוזה העבודה שבינו לבין המועצה). במצב דברים זה, שבו גם העובד וגם רביב הביעו עמדה שלפיה אין היתכנות לעבודה המשותפת ביניהם, לא ניתן היה לצאת מהסבך, ולמועצה לא נותרה ברירה אלא לפתוח בהליכי פיטורים של העובד. בית הדין הוסיף כי לגישתו הוא אינו נדרש להכריע האם רביב שגה בעמדתו לגבי העובד בסוגיה ספציפית זו או אחרת, עת הוכח באופן כללי כי הועלו כלפי העובד טענות רבות ומבוססות שהן כבדות משקל, אשר צוינו לפניו בפירוט במהלך השנים, ומנגד העובד לא הוכיח כי מדובר בטענות נטולות בסיס, שהועלו כלאחר יד, ללא תשתית ראייתית. בהקשר זה התייחס בית הדין האזורי גם לסוגיות ספציפיות (תחזוקת המקלטים, לחצני פוינטר ברכבי המועצה), וקבע בעניין המקלטים כי העמדה שהציגה המועצה אינה בלתי מקובלת ובלתי מקצועית, וכי בעניין לחצני המצוקה הודגם כי העובד אינו מבצע את המוטל עליו ומעביר חלק מהמטלות לביצוע אחרים. בית הדין הוסיף כי ההחלטה על פיטורי העובד היא החלטה מנהלית ובית הדין בוחן אותה על פי עקרונות המשפט המנהלי.
בית הדין הסביר כי בסוגיית תפקודו של העובד לא נתן משקל לעדים שזימן העובד ששיבחו את עבודתו ממגוון טעמים: עצם העובדה שלעדים (שהם גורמים חיצוניים למועצה) דעה חיובית על עבודתו של העובד, אין משמעותה כי עמדת הגורמים במועצה שסברו אחרת אינה לגיטימית, בהסתמך על הפררוגטיבה הניהולית המוקנית למועצה; היכרותם של הגורמים החיצוניים את עבודתו של העובד היא מועטה יותר, אם לא מועטה מאד, בהשוואה לגורמים הפנימיים במועצה שעבדו עם העובד באופן הדוק; העדים העידו על תחומי אחריות ספציפיים ביותר בעבודתו של העובד (וגם אם עניין הכנת התקציבים שבו העדה ליאת עשת שיבחה את העובד היה אחת מנקודות הביקורת הרבות כנגד העובד, בית הדין לא התרשם כי נושא ספציפי זה היווה חלק מרכזי בהחלטת המועצה). אולם, העדים לא היו מודעים לאלמנטים המערכתיים ניהוליים הכוללים שנדרשו מהעובד מתוקף תפקידו, ולא היו מודעים למחלוקות שהיו בין העובד לבין המועצה במשך השנים.
בהתייחס להליך השימוע קבע בית הדין האזורי כי הליך השימוע נוהל בצורה מדוקדקת, העובד היה מיוצג על ידי עורך דין (בא כוחו בהליך), וניתנו לו הזדמנויות נרחבות להשמיע את עמדתו (בעל פה בעת השימוע והשלמה בכתב). בהקשר זה קיבל בית הדין האזורי את עמדת המועצה כי מיה, המשמשת גם כמזכירת המועצה וגם כמנהלת משאבי אנוש הייתה חייבת על פי הוראות החוק להיות חברה בוועדת הפיטורים, ולא היה עליה להימנע מהצבעה, וקיבל את עדותה כי במהלך הדיון היא לא התערבה בהתייחסות המקצועית לטענות שהעלה מר רביב, אלא נתנה לחברי הוועדה להתרשם מהדברים. נדחתה גם טענת העובד כי ועדת הפיטורים שהרכבה היה מיה (מזכירת המועצה), גזבר המועצה והיועץ המשפטי של המועצה , לא הייתה מוסמכת על פי דין להחליט על פיטוריו. עוד נפסק כי פרוטוקול ועדת הפיטורים מעיד על דיון מעמיק בטענות העובד ובא כוחו. בית הדין הוסיף כי קיים קושי גם בהתנהלותו של העובד במשך תקופת ההודעה המוקדמת בת שלושה חודשים, שבה סירב לבצע את עבודתו בפועל ולערוך חפיפה, הקליט את הממונים עליו חרף בקשתם שלא יעשה כן, ובאופן כללי נהג בסרבנות ובצורה בלתי ראויה.
כללו של דבר - בכל הנוגע לפיטוריו של העובד הן בהיבט של עילת הפיטורים עקב שירות המילואים בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח – 1988 (להלן- חוק השוויון) והן בהיבט של הליך הפיטורים קבע בית הדין האזורי לאור האמור לעיל כי יש לדחות את תביעתו של העובד לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין.
תביעת העובד לגמול שעות נוספות ולשכר בגין עבודה בימי שישי ובחול המועד נדחתה מנימוקים אלה:
העובד לא הוכיח ביצוען של שעות נוספות, ובית הדין כלל לא התרשם כי העובד עבד בשעות נוספות.
אין לקבל את התחשיבים שהגיש העובד, הן בשל כך שלא ברור מה הם ימי העבודה שבעדם נתבע גמול שעות נוספות, שכן הם נערכו לכל תקופת העבודה או על בסיס חודשי, למרות שבחלק ניכר מהחודשים העובד לא הגיע למכסת השעות הנדרשת. כמו כן, הם נערכו שלא על בסיס שכרו של העובד, אלא על בסיס שכר תיאורטי שלשיטתו הובטח לו (כאשר בתביעה לא נתבעו הפרשי השכר אלא רק גמול שעות נוספות).
בכל הנוגע לתקופה שעד שנת 2014 נקבע במפורש בחוזה העבודה כי העובד לא יהיה זכאי לשעות נוספות. העובד לא נתן טעם מדוע יש לחרוג מהוראת ההסכם. בית הדין הוסיף גם כי שוכנע שהחריג הקבוע בסעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951 חל בנסיבות המקרה, כיוון שהעובד קבע את שעות עבודתו על פי שיקול דעתו ולא היו לו שעות עבודה קבועות, ולמועצה לא הייתה יכולת שליטה מעשית על שעות עבודתו.
בכל התקופה שלאחר שנת 2014 העובד לא החתים כרטיס נוכחות, וזאת בניגוד לדרישתה המפורשת של המועצה ובניגוד להנחיות המועצה ולהנחיות משרד הפנים. בתקופה זו אושרה לעובד מכסת שעות נוספות לפי דיווח, אולם העובד סירב לחתום פעמיים ביום, ובימים רבים לא חתם כלל כרטיס נוכחות. בהקשר זה צוין כי העובד גם לא השלים את דיווח הנוכחות באופן ידני, בכל הנוגע לימי העבודה שבהם ביצע את עבודתו מחוץ למשרד.
מאותם טעמים, נדחתה גם תביעתו של העובד בנוגע לשכר עבודה בעד עבודה בחול המועד פסח וסוכות, שכן לא הובאה כל ראייה בהתייחס לעבודה בהם, והעובד לא הוכיח כי עבד בימי שישי.
התביעה להפרשי דמי חופשה בגין שירות במילואים נדחתה. בית הדין האזורי קיבל את גרסת המועצה כי הנחיית מרכז השלטון המקומי בדבר מכסה מוגדלת של ימי חופשה לעובדים המשרתים במילואים לא חלה עליה, נוכח העובדה שהמועצה כמועצה אזורית אינה חברה במרכז השלטון המקומי, והוכח ממכתבו של מנכ"ל המרכז המועצות המקומיות כי הנחיה זו לא יושמה על ידי מועצות אזוריות. מעבר לכך, גם ביחס לרכיב זה הוצג תחשיב לא ברור ולא מבוסס.
הוצאות משפט: בית הדין האזורי קבע כי חרף ההליך המקיף שנוהל לפניו, בשל תרומתו הרבה של העובד לביטחון המדינה, לא ייפסקו הוצאות לחובתו.

טענות הצדדים בערעורים
טענות העובד בערעורו
בכל הנוגע לאופן ניהול ההליך הלין העובד על כך שבית הדין לא התיר לו לזמן את כל העדים שביקש לזמנם. כך, העובד ביקש לזמן שבעה עדים שיוכלו להעיד על טיב עבודתו, ובית הדין הגביל את מספר העדים לשלושה, ובכך פגע ביכולתו של העובד להוכיח את תביעתו.
כללית טען העובד כי על אף שבחינה שטחית של הערעור יכולה להביא למסקנה כי מדובר בערעור על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי או התרשמותו של בית הדין האזורי מהעדויות לפניו, אין הדבר כך. זאת, כיוון שבית הדין "זנח ראיות זועקות לשמיים שלא מותירות ספק בכך שהמסקנות שהגיע אליהם ביה"ד הנכבד הן שגויות"; פעם אחר פעם בית הדין בחר לצטט אך ורק את עדויות עדי המועצה, למרות שדבריהם סותרים לא רק את דברי המערער ועדיו אלא גם אינם מתיישבים עם השכל הישר ועם טענות אחרות שהועלו על ידי עדים אלה; בית הדין האזורי התעלם מסתירות בתשובות עדי המועצה ומכך שהשיבו תשובות מתחמקות; בית הדין האזורי התעלם מכל הנתונים והטיעונים שהעמיד העובד שיש בהם כדי להפריך את התלונות נגדו, ובכך נפל פגם מהותי בפסק הדין "במיוחד אל מול העדר ההנמקה לגבי המסקנה הגורפת אליה הגיע ביה"ד באשר לכל טענה וטענה המיוחסת למערער"; משלא בחן בית הדין האזורי את הטענות כלפי העובד, אין הוא יכול לקבוע כפי שקבע כי הועלו כנגד העובד "טענות רבות ומבוססות שהן כבדות משקל"; גם אם יש למעסיק פררוגטיבה ניהולית, היא כפופה לביקורת שיפוטית. במקרה הנדון, היה על בית דין לבחון האם טענות המועצה מוצדקות; נוכח העובדה שטענות המועצה אינן מוצדקות, גם לא היה מקום לזקוף לחובת העובד את עמדתו בשיחות עם רביב כי לא היה מוכן לשנות את התנהלותו, "כאילו שחובה על המערער להסכים לשנות את התנהלותו מחמת טענות זדוניות שהינן שקר"; בסופו של יום, מעדותו של רביב עלה כי לא היה נימוק של ממש לפיטוריו של העובד; מכאן, מתחייבת המסקנה כי פיטוריו היו נגועים בחוסר תום לב ומונעים משיקולים זרים.
אשר לטענה בדבר פיטורים עקב שירות ממושך במילואים טען העובד כי בית הדין האזורי טעה בכך שלא ייחס משמעות לכך שהעובד פוטר בתקופה האסורה, וכן כי נתן משקל לכך שוועדת התעסוקה לא השיבה את העובד לעבודתו, שעה שזו הבהירה כי סעד זה נדון בבית הדין; בית הדין לא ייחס כל משקל להודאתה של מיה בהליך השימוע כי הנוהג במועצה היה שעובדים אינם מדווחים על יציאה לשירות מילואים, וכי רק לאחר ישיבת השימוע ניתנה הנחייה בעניין זה; העובד העלה את הטענה שפוטר עקב שירות המילואים כבר במכתבי בא כוחו ולא רק בשימוע, כפי שטען רביב; בהעדר סיבה עניינית לפיטוריו של העובד, מתחייבת המסקנה כי יש קשר בין שירות המילואים הממושך לבין פיטוריו .
בכל הנוגע להליך הפיטורים טען העובד כי על המועצה היה לנהל הליך בירור בנוגע לטענותיו של רביב, בטרם ננקט הצעד של זימון לשימוע לפני פיטורים, שכן בכך מצאה את העובד "אשם" עוד בטרם נערך כל בירור ונשמעו טענותיו; הליך השימוע היה הליך ראוותני ולא ענייני, עת מיה המוטה מראש, שהיו לה טענות כלפי המערער, השתתפה בשימוע.
בכל הנוגע לתביעת העובד לשכר בעד שעות נוספות, ימי חול המועד וימי שישי התעלם בית הדין מעדותה של מיה לפיה העובד עבד באופן קבוע בימי חול המועד סוכות ופסח וכן בימי חג ולא שולם לו בעד עבודה בימים אלה; הדו"חות שהציגה המועצה היו דו"חות מגמתיים בחודשים שבהם העובד שירת מספר רב של ימי מילואים; היו עובדים נוספים שלא החתימו כרטיס נוכחות כלל או החתימו פעם אחת; נטל ההוכחה כי המועצה שילמה את השכר המגיע בעד שעות נוספות מוטל על המועצה, ולא היה מקום לדחות את התביעה בשל פגמים בתחשיב שערך העובד.

טענות המועצה
בהתייחס לערעור על ההחלטה שלא לאפשר לעובד לזמן את כל העדים שביקש טענה המועצה כי החלטת בית הדין האזורי מנומקת, ומכל מקום העובד בחר שלא להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, חרף העובדה כי יכול היה לעשות כן; גם העדים הנוספים הם עדים חיצוניים למועצה, ועל כן סביר להניח כי גם הם בדומה לעדי העובד האחרים לא היו מודעים למחלוקות בין העובד לבין המועצה, לכישורים הניהוליים נדרשו מהעובד ולכשלים הניהוליים בעבודתו.
כללית טענה המועצה כי אין מקום לחרוג במקרה הנדון מהכלל שלפיו ערכאת הערעור לא תתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית; בבית הדין האזורי התנהל הליך הוכחות מקיף וממצה, ופסק דינו של בית דין האזורי מנומק ומפורט, ואין מקום להתערב בקביעותיו; בית הדין התייחס באופן מקיף וממצה לכל העדויות והראיות שלפניו, והוא העדיף את העדויות מטעם המועצה, מהטעם ש"המערער והעדים מטעמו סיפקו תשובות שאינן רלוונטיות או אינן עולות בקנה אחד עם הגיון הדברים והשכל הישר" ואילו "עדויות עדי המשיבה היו קוהרנטיות, אחידות, הגיוניות והכי חשוב – עלו בקנה אחד עם המסמכים שהוצגו בפני בית דין"; בית הדין גם נימק באופן מלא מדוע אינו נותן משקל לעדויות עדי העובד; חלק מהסתירות אליהן מתייחס העובד בסיכומיו הן בנושאים אשר עדי המועצה כלל לא נחקרו עליהם בחקירתם הנגדית, ואין מקום במסגרת הדיון בערעור לעריכת מקצה שיפורים בהליך שנוהל בבית הדין האזורי.
המועצה הוסיפה וטענה כי גם עת העובד הועסק בכפיפות לממונים אחרים, לפני כניסתו של רביב לתפקידו, הועלו תלונות כנגד העובד, והוצגו ראיות בקשר לכך; לא הובאה כל ראייה לתמיכה בטענה כי העובד פוטר עקב שירות מילואים ממושך; העובד אכן סירב לקבל את ביקורתו של רביב ולשנות את התנהלותו, ועל כן לא היה מנוס מפיטוריו; בית הדין האזורי צדק בקביעתו כי לא נפל פגם בהליך השימוע.
בהתייחס לדחיית התביעה ברכיבים האחרים (שעות נוספות, עבודה בחול המועד, הפרשי חופשה) טענה המועצה כי קביעותיו של בית הדין האזורי מעוגנות היטב בראיות שלפניו ואין מקום להתערב בהן.
בערעור שכנגד טענה המועצה כי נוכח היקף ההליך בבית הדין האזורי היה מקום לחייב את העובד בהוצאות, ועצם שירות המילואים ותרומתו לביטחון המדינה אינם רלוונטיים, ונושא זה גם לא הועלה בבית הדין האזורי ולא הוכח.

תשובת העובד לטענות המועצה
בהתייחס לערעור העובד חזר העובד על טענותיו שפורטו בהרחבה לעיל, והדגיש כי בהתאם לפסיקה הפררוגטיבה של המעסיק נתונה לביקורת שיפוטית, ואין לקבל מצב שבו החלטות המעסיק יתקבלו שלא על יסוד נתונים אמת מבוססים, ובהקשר זה הפנה לע"ע (ארצי) 279/09 רוזנברג- מדינת ישראל (3.5.2010).
בהתייחס לערעור המועצה בעניין החיוב בהוצאות משפט טען העובד כי אין לחרוג מהכלל שלפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בפסיקת הוצאות, וכמו כן שאלת ההוצאות אינה עולה מהערעור העיקרי, ועל כן לא ניתן להגיש ערעור על ההוצאות במסגרת ערעור שכנגד.

הכרעה
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעורו של העובד להידחות, ודין הערעור שכנגד להתקבל.

ערעור העובד על דחייה חלקית של בקשתו לזימון עדים:
העובד ביקש לזמן שבעה עדים, ובהחלטה מנומקת מיום 3.9.2017 התיר בית דין זימונם של שלושה עדים בלבד – מר חזי רז, ראש תחום חירום וביטחון במשרד הפנים; גב' ליאת עשת – עבדה כמנהלת חשבונות במועצה; מר יורם שרייבר – מפקד נפת עמקים רח"ל ראש תחום רשויות מקומיות רח"ל.
בית הדין לא התיר לזמן לעדות את רס"ן היב היב, קצין הגמ"ר הממונה על האזור שבו הועסק העובד; מר חיים אדרי, קב"ט משרד החינוך מחוז הצפון; רפ"ק שאול שאול, מפקד חבל המעיינות ממאי 2015 עד אוקטובר 2016; אל"מ יואב ירום, מפקדו של העובד במילואים, מח"ט חטיבת אלכסנדרוני.
לטענת העובד, בית הדין לא התיר את זימונם של העדים, שעדותם חיונית להפרכת טיעוני המועצה, ללא סיבה סבירה. יתר על כן. בפסק הדין נמתחה על העובד ביקורת ובית הדין זקף לחובתו אי הבאת עדים לתמיכה בגרסתו.
אנו סבורים כי דין הערעור על החלטה זו להידחות הן לגופו והן בשל עיתוי הגשתו.
במקרה הנדון, בהתייחס לעדים שבית הדין לא התיר לזמנם לעדות, קבע בית הדין האזורי כי לא שוכנע שזימון העדים יסייע בחקר האמת ו/או בבירור המחלוקות בהליך; בקשתו של העובד היא לקונית, ולא ניתן הסבר בבקשה כיצד הנתונים הידועים לעדים רלוונטיים לעמדת העובד ולאיכות עבודתו; שלישית, ההליך מנוהל בלוח זמנים מזורז, וזימונם של העדים יביא לסרבול של הדיון, מנגד לא שוכנע בית הדין כי זימונם יסייע לבית הדין במיקוד הדיון בסוגיות הרלוונטיות ובמחלוקות בין הצדדים.
החלטה בעניין זימון עדים, הן לחיוב והן לשלילה, היא החלטה דיונית שככלל ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה. לאחר בחינת ההחלטה ונימוקיה, איננו סבורים כי קיימת הצדקה להתערבות בשיקול דעתו של בית הדין האזורי, והנמקותיו מקובלות עלינו. נוסיף, כי במסגרת הערעור על ההחלטה, מלבד טענה כללית שהעדים שזימונם לא הותר היו "חיוניים לצורך הפרכת הטענות שעלו בעניינו", העובד לא פירט ולו טענה אחת שהיה ניתן להפריכה באמצעות אותם עדים שבית הדין לא התיר לזמנם לעדות. עוד יש לציין כי לא מצאנו את קשר בין קביעת בית הדין שזקף לחובת העובד אי הבאת עדויות מסוימות, כגון אי זימון מר עמיחי קידר לעדות, לבין דחייה חלקית של בקשתו של העובד לזימון עדים, שכן השאלה היא אם מדובר בעדות רלוונטית להליך אם לאו. כך, יש להניח כי אילו היה העובד מבקש לזמן לעדות את מר קידר או עדים אחרים שבית הדין סבר כי עדותם רלוונטית, הדבר היה מתאפשר. העובדה שבית הדין לא התיר לעובד לזמן ארבעה עדים מסוימים, אין בה כדי להשליך על השאלה אם היה עליו לזמן עד או עדים אחרים לצורך הוכחת עניין ספציפי שעלה בהליך.
זאת ועוד. לטעמנו, יש לדחות את הערעור על ההחלטה גם בשל עיתוי הגשתו ואי הגשת בקשת רשות ערעור. לעניין זה נפסק כי –
אמנם, בתקנה 84 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 נקבע כי "לא ערער בעל דין על החלטה אחרת והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט". יחד עם זאת, עת מדובר בהחלטה שמשמעות קבלת הערעור עליה היא בעצם פתיחתו מחדש של הדיון בבית הדין האזורי, שמיעת עדויות נוספות או שינוי משמעותי אחר של אופן ניהול ההליך בבית הדין האזורי, מן הראוי שבעל דין יגיש בקשת רשות ערעור עליה באופן מיידי. הימנעות מהגשת בקשת רשות הערעור באופן מיידי, כך שההליך ממשיך להתנהל במסלול שונה מהמסלול המבוקש על ידי אותו בעל דין, ובכלל זה מוגשים סיכומי טענות וניתן פסק דין, היא בעייתית, שכן ככל שהערעור על החלטת הביניים יתקבל, התוצאה היא שהמשך ניהול ההליך היה לשווא, ושיהיה צורך לנהל את ההליך (או חלקו) מחדש. יתר על כן. בנסיבות מסוימות המשך ניהול ההליך במסלול בו התנהל אף יש בו כדי לסכל ניהול ראוי של ההליך במסלול המבוקש על ידי בעל דין בערעור על החלטת הביניים, כגון במקרה בו מבוקש להעיד עדים נוספים מטעם התובע, לאחר שהעידו העדים מטעם הנתבע.
..
אנו סבורים, כי ככלל, עת מדובר בערעור על החלטת ביניים שיש בה לשנות באופן מהותי את מסלול הדיון בהליך בבית הדין האזורי, ובוודאי עת מדובר בבקשה לתיקון כתב תביעה, שיש בקבלתה כדי להביא לתוצאה של ניהולו מחדש של ההליך בעילת תביעה חדשה, על בעל דין להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה הדיונית, ולא להמתין ולהגיש את הערעור עליה במסגרת פסק הדין הסופי. בנסיבות המקרה, הימנעות המערער מהגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטות הדיוניות, ובמיוחד על ההחלטה בנוגע לתיקון כתב התביעה, מהווה שיקול נוסף לדחיית הערעור על ההחלטות הדיוניות.

ע"ע (ארצי) 27600-10-11 ד"ר גרשון אהרונוב - המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון (22.12.2015).

וראו גם:
ע"ע (ארצי) 1889-05-16 מועצה מקומית מג'אר - חסן גאנם (19.12.2017).
ע"ע (ארצי) 28288-05-2 ע"ע (ארצי) 31057-05-20  רימה שהוואן - - Agencia panola de Cooperacion Internacional (10.2.2021).
כללו של דבר: הערעור על החלטת בית הדין האזורי מיום 3.9.2017 שבה נתקבלה חלקית בקשתו של העובד לזימון עדים – נדחה.

ערעור העובד על דחיית תביעתו בקשר לפיטוריו
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, מנימוקים שיפורטו להלן.
נקדים ונאמר כי אין חולק כי הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק אינה מוחלטת. לעניין זה נפסק כי –
"...הפררוגטיבה הניהולית אינה ערך העומד לעצמו ולעולם תהא כפופה לדרישת הסבירות, המידתיות, תום הלב וההגינות [ע"ע 1159/01 ד"ר אבנר כרמי – מדינת ישראל-מינהל המחקר החקלאי, 5.11.02; עניין ויזנר] כאשר אל מול הפררוגטיבה הניהולית עומד האינטרס של העובד אותו יש להביא בחשבון. בתוך כך, על הפררוגטיבה הניהולית 'להתאזן לעומת הזכות לעבוד' הכוללת את זכות העובד 'שחוזה העבודה לא ישונה בצורה לא סבירה תוך פגיעה חד צדדית בעובד' [עניין עבדאלגאני; ע"ע 300019/98 דב אורן – דניה סיבוס חברה לבנייה בע"מ, 7.7.04; עניין ויזנר; אלישבע ברק אוסוסקין, "אילוצים כלכליים של המעביד מול זכות העובד לעבוד – האיזון הראוי", ספר מנחם גולדברג, ירושלים, התשס"ב - 2002 עמוד 224]".
ע"ע (ארצי) 491/08 סוהא סארג'י - קופת חולים לאומית (10.05.2009)
מהאמור לעיל נובע גם כי הפעלת הפררוגטיבה הניהולית כפופה לביקורת שיפוטית של בית דין לעבודה, עת לטענת העובד הפעלת הפררוגטיבה הניהולית על ידי המעסיק לא עמדה באמות המידה שנקבעו בפסיקה. ככל שמדובר בפיטורים, בוחן בית הדין אם הנימוקים המוצהרים לפיטורים הם אכן הנימוקים שהביאו לפיטוריו של העובד, או שהם מסווה לעילת פיטורים אחרת, ובמיוחד אם הם מסווה לעילת פיטורים האסורה על פי דין, כגון פיטורים עקב הפליה או עקב חשיפת שחיתות על ידי העובד. כמו כן, בוחן בית הדין האזורי את אופן הפעלת הפררוגטיבה על ידי המעסיק, והאם עמדה באמות המידה שנקבעו בפסיקה. כך למשל, בעניין רוזנברג עליו הסתמך העובד [ע"ע (ארצי) 279/09 רוזנברג – מדינת ישראל (3.5.2010)] הוכח כי לא הייתה כל תשתית עובדתית לאמור במכתב ההנמקה לפיטוריו של העובד, ששימש כמורה, עת המפקחת שכתבה את מכתב ההנמקה לפיטוריו לא ביקרה כלל בשיעוריו ואף לא קיבלה את המידע המפורט במכתב מגורמים אחרים, אלא היה מדובר למעשה במכתב שכל הנתונים בו "הומצאו" על ידי כותבת המכתב, ללא כל בסיס. נוכח ממצאים עובדתיים אלה, מובן כי פיטורי העובד לא עמדו באמות המידה של תום לב והגינות וקבלת ההחלטה משיקולים ענייניים. כפי שיובהר בהמשך, אין כל דמיון בין הנסיבות בעניין רוזנברג לבין המקרה הנדון.
יחד עם זאת, העברת הפעלת הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק תחת ביקורתו השיפוטית של בית הדין אין משמעותה ניהול מקום העבודה על ידי בית הדין. ככל שנמצא כי המעסיק פעל בתום לב ובהגינות, כי החלטתו נובעת משיקולים ענייניים והם אינם מסווים שיקולים זרים או שיקולים פסולים, בית הדין אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתו של המעסיק, וזאת גם ניתן היה לקבל החלטה אחרת בעניינו של העובד. לעניין זה נפסק כך, ובהקשר של חוק השוויון עליו הסתמך העובד:
"....הן בדיון בשלב הראשון, דהיינו אם העובד הוכיח כי לא היה במעשיו או בהתנהגותו סיבה לפיטוריו, והן בדיון בשלב השני, ככל שעבר הנטל אל המעסיק, שבו על המעסיק לסתור את טענות העובד ולהוכיח כי פעל שלא בניגוד לחוק השוויון, על בית הדין להיזהר מלשים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתו של המעסיק. מובן, כי עת המעסיק טוען כי נפלו כשלים בעבודתו של העובד שפוטר, על בית הדין לבדוק אם מדובר בטענה אותנטית המועלית בתום לב, או בתואנה להצדקת פיטוריו של העובד שמועלית בחוסר תום לב, ומשמשת מסווה לעילת פיטורים שלא כדין. במסגרת בדיקה זו, בוחן בית הדין את מהות הטענה, שכן ככל שנראה כי המעסיק מעצים את חומרתו של הכשל הנטען מעבר לסביר, יש בכך אינדיקציה כי מדובר בתואנה המשמשת מסווה לעילת פיטורים שלא כדין. אולם, כאמור, בעת בחינת שאלה זו, על בית הדין להזהיר עצמו ולוודא שאינו מחליף את שיקול דעתו של המעסיק בשיקול דעתו".

ע"ע (ארצי) 11260-10-13 מרכז הפורמיקה אברבוך בע"מ - יפית פרבר אלי (14.11.2016).
וראו גם:
ע"ע (ארצי) 8636-05-15 המשביר בתי כל בו בע"מ – טליה קיסין (13.7.2016).
ע"ע (ארצי) 22802-04-16 הודיה שושנה לגאמי - בנק מזרחי טפחות בע"מ (12.9.2018).
בהקשר זה יש להדגיש כי הימנעות בית הדין מלהתערב בשיקול דעתו של המעסיק אין משמעותה בהכרח קבלת עמדת המעסיק בדבר כישוריו של העובד או אופן ביצוע עבודתו, אלא כי לא נמצא טעם המצדיק התערבות בשיקול דעתו של המעסיק, עת המעסיק נהג בתום לב ומשיקולים ענייניים.
ע"ע (ארצי) 53297-05-14 המרכז לשלטון מקומי בישראל (ע"ר) - דפנה נוף (5.10.2014), פסקה 67 לפסק הדין.
מהאמור לעיל עולה כי בחינת בית הדין את החלטת המעסיק מתמקדת בשאלה אם המעסיק קיבל את החלטתו בתום לב ומשיקולים ענייניים, שאינם משמשים מסווה לשיקולים זרים, וכן אם ההחלטה עומדת במבחני סבירות ומידתיות, שכן העצמת שיקולים שעל פניהם הם שיקולים ענייניים עשויה להצביע על הסוואת שיקולים זרים. כל עוד החלטתו של המעסיק נתקבלה בתום לב ומשיקולים ענייניים, הרי שגם אם באותן נסיבות ניתן היה לקבל החלטה אחרת בעניינו של העובד, בית הדין לא ישים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתו של המעסיק, שלו הפררוגטיבה לנהל את מקום העבודה.
בענייננו, בית הדין על יסוד התרשמותו מהעדויות ומהראיות שלפניו, לא קיבל את טענותיו של העובד כי הטענות והתלונות שהועלו כנגדו על ידי המועצה נטולות כל בסיס, וכי הן נובעות מזדון או מסוות שיקול פסול – שירותו הממושך במילואים.
כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות, שכן קביעת ממצאים שבעובדה היא עניין המסור לערכאה הדיונית. קביעת ממצאים עובדתיים היא "המנדט המוחלט כמעט של הערכאה הדיונית באשר לאלה, הוא מאדני היסוד של שיטת המשפט האדברסרית, והדברים ידועים" [ע"א 6616/04 ברונפמן אלון בע"מ נ' מדינת ישראל - ממונה מס בולים, (13.6.2007); להלן – עניין ברונפמן]. אמנם, כך נפסק, "ממצאים עובדתיים אינם חומה בצורה שאינה ניתנת להבקעה ובמקרים ראויים – תיכנס ערכאת הערעור בנעליה של הערכאה הראשונה על מנת להעמיד דברים על דיוקם. אם אכן שגתה ערכאה קמא באופן ברור ומובחן, לא תהסס ערכאת הערעור להתערב" ( עניין ברונפמן). אולם, התערבות בקביעות עובדתיות שקבעה הערכאה הדיונית תיעשה על ידי ערכאת הערעור רק במקרים חריגים, שבהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין, כאשר מדובר בקביעות שאינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר והדברים אינם מבוססים ומופרכים על פניהם. הטעם לכך הוא שבשאלות של עובדה ומהימנות יש לערכאה הדיונית, שהתרשמה במישרין מהעדים ומהראיות, יתרון על פני ערכאת הערעור. בעניין קוהרי [ע"א 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (2) 142, 168 (21.2.1991)] קבע בית המשפט העליון את הדברים הבאים:
"אם נגיע לכלל מסקנה, כי המימצאים העובדתיים מעוגנים בחומר הראיות, שניתוח המשמעויות סביר והגיוני ואין בקביעת העובדות או בהבנת השלכותיהן שגיאה עקרונית ובסיסית; ואם נשתכנע שהדין יושם על התשתית העובדתית כהלכה, כי אז אין לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית. אין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו העונה, לפי הבנתנו, על כל מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק הדין של הדרגה הראשונה. עלינו, כאמור, רק להיווכח, כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן והדין." (הדגשה הוספה)
ובעניין מטבחי שרת [ע"ע (ארצי) 424/06 מטבחי שרת בע"מ – ילנה גרוחולסקי, (2.8.07)] חזרה השופטת ארד, כתוארה אז, והטעימה את הדברים הבאים המדברים בעד עצמם:
"אף אם סבור בית דין שלערעור, כי בראיות שהובאו בפניו יש תימוכין לגרסה האחרת, גם אז לא יתערב בפסיקתה של הערכאה הדיונית, וייתן ".... משקל מכריע להתרשמותו של בית הדין קמא" [עע 125/06, 125.1/06 ארנון רצון - רבוע כחול - ישראל בע"מ, ניתן ביום 18.1.07]."
לאחר בחינת חומר הראיות שהיה לפני בית הדין האזורי, טיעוני הצדדים ופסק דינו של בית הדין האזורי, לא מצאנו כי מתקיימות במקרה הנדון נסיבות חריגות המצדיקות התערבות בקביעותיו העובדתית של בית דין האזורי, המבוססות על התרשמותו הבלתי אמצעית מהראיות והעדויות לפניו, שלפיהן המערער לא הוכיח כי פוטר משיקולים זרים, ובעיקר עקב אי שביעות רצון המועצה משירות המילואים הממושך.
יתר על כן. עיון בטיעוניו של העובד מעלה כי למעשה הוא עותר לכך שבית הדין יבחן את טענותיו אל מול טענות המועצה בכל עניין ועניין ויקבע כי יש לקבל את עמדתו של העובד בדבר אופן הביצוע הראוי של תפקידו. אנו סבורים, כי לא עלה בידי העובד להוכיח כי הועלו כנגדו בזדון טענות חסרות כל בסיס, שאין להן אחיזה במציאות, והטענות שהועלו כנגדו משקפות את עמדת המועצה (ובעיקר רביב הממונה עליו) בדבר אופן ביצוע הראוי של תפקידו ואי עמידתו של העובד בדרישות התפקיד. אכן, העובד סבור כי הטענות שהועלו כנגדו אינן נכונות, וכי יש הצדקה לאופן התנהלותו בכל עניין ועניין, וכי מהעדויות של עדי המועצה עולה כי אין ממש בטענות כנגדו. אולם, לאחר שבחנו את הראיות והעדויות אליהן הפנה המערער אין בידינו לקבל את טענת העובד כי מתחייבת מהן מסקנה שונה מזו אליה הגיע בית הדין האזורי, ועל כן לא הוכח שמדובר בטענות חסרות בסיס המסוות שיקולים זרים, אלא הטענות משקפות עת עמדת המועצה (ובעיקר רביב) כי לפחות בחלק מההיבטים העובד אינו ממלא כראוי את תפקידו. כמובהר, בית הדין לא ישים את שיקול דעתו במקום שיקול דעתו של המעסיק, ואין הוא אמור להכריע בין עמדת העובד לבין עמדת המעסיק בנוגע לאופן ביצוע העבודה הראוי.
זאת ועוד. מהראיות והעדויות עולה כי העובד ורביב לא ראו עין בעין את האופן שבו על העובד למלא את תפקידו, ולאחר שיחת המשוב נוצר מצב שבו אין היתכנות לעבודה משותפת בין העובד לבין רביב הממונה עליו. בהקשר זה לא למותר לציין כי העובד פנה לגורמים שונים במועצה, וביקש שלא לעבוד בכפיפות לרביב אלא לגורם אחר, אולם המועצה סברה כי לא ניתן להיענות לבקשתו בהתחשב במבנה הארגוני של המועצה. גם עניין זה נתון לפררוגטיבה הניהולית של המעסיק, וככלל אין עובד יכול להכתיב מי יהיה הממונה עליו (אלא אם מתקיימות נסיבות חריגות, כגון הטרדה מינית או התנכלות של הממונה, שבהן מכוח חובת תום הלב על המעסיק לפעול להפרדה בין העובד לבין הממונה עליו) או הוראת דין הקובעת את הכפיפות.
עוד עולה מהראיות כי נוכח עמדתו של העובד כי הצדק עמו, לא הייתה נכונות מצדו להתאים את אופן ביצוע עבודתו לדרישותיו של רביב, ובלשונו בסיכומים "כאילו שחובה על המערער להסכים לשנות את התנהלותו מחמת טענות זדוניות שהינן שקר". לטעמנו, כל עוד המעסיק פועל בתום לב ומשיקולים ענייניים בסמכותו לקבוע את אופן ביצוע העבודה ודרישותיו מהעובד, גם אם ניתן לנהל את הדברים אחרת. בנסיבות אלה, שבהן נוכח חילוקי הדעות בין העובד לבין רביב הממונה עליו בדבר אופן ביצוע העבודה הם לא יכלו להמשיך לעבוד יחד (ולמעשה גם העובד לא חלק על כך) החלטת המועצה כי אין מנוס מסיום עבודתו של העובד היא לגיטימית.
השוו: דב"ע (ארצי) מז/132 – 2 מלכה אנגלסמן – אורי עמית, עיריית רמת גן ואח' פד"ע י"ט 225 (1987).
נבהיר, כי אין באמור כדי להביע עמדה בדבר כישוריו של העובד, ואפשר כי בקונסטלציה אחרת או בעבודה בכפיפות לממונה אחר לא היו מתעוררות תלונות או טענות כנגד העובד, אולם אין בכך כדי להצדיק התערבות בשיקול דעתו של המעסיק.

על האמור נוסיף בהתייחס לטענותיו העיקריות של העובד:
לטענת העובד, יש לזקוף לחובת המועצה את אי זימונו של מר קידר לעדות, ולא ניתן להסתמך על המסמך שבו הוצג המשוב שערך לו מר קידר או על עדותו של רביב כי מר קידר אמר לו במהלך החפיפה כי קשה לנהל את העובד, שכן מדובר בעדות שמועה. אין בידינו לקבל טענה זו. עדותו של רביב כי מר קידר סיפר לו על קשיים בניהול העובד אינה עדות שמועה, שכן רביב העיד על דברים שנאמרו לו במישרין על ידי מר קידר לעניין הערכתו את העובד, ובית הדין קבע כי עדותו בעניין זה מהימנה. כמו כן, המועצה הציגה מסמך משוב שערך מר קידר לעובד שגם ממנו שהיו היבטים בעבודתו שהיו טעונים שיפור, אותם היבטים עליהם הלין רביב. בראיות אלה שהציגה המועצה הניחה המועצה תשתית ראייתית לכך שעוד קודם למינויו של רביב, שלו מייחס העובד זדון, שיקולים זרים ורצון לפטרו מהעבודה, לגישת הממונה על העובד התעוררו קשיים בעבודתו של העובד. לפיכך, ככל שביקש העובד לסתור טענה זו, היה עליו לזמן את מר קידר לעדות.
גם עדותה של מיה על דברים שאמר לה סגן ראש המועצה אינם עדות שמועה, שכן היא העידה על דברים שאמר לה ראש המועצה. לפיכך, ככל שלטענת העובד עמדת סגן ראש המועצה הייתה שונה מזו שתוארה על ידי מיה, עליו היה לזמנו לעדות.
מסקנתו של בית הדין האזורי כי במהלך השנה שקדמה לפיטוריו ניסה רביב "להניע" את העובד לבצע משימות שונות בהתאם להנחיותיו נתמכת בנספחים 1 עד 4 לתצהירו של רביב.
כמובהר, לא מצאנו כי מתקיימות במקרה זה נסיבות חריגות המצדיקות להתערב בהתרשמותו של בית הדין האזורי מהעדויות שלפניו, או מהמשקל שנתן לעדויות שלפניו. לאחר שבחנו את פרוטוקול החקירה הנגדית של מיה ורביב, לא מצאנו כי מעדותם עולה כי הטענות כנגד העובד היו "מאולתרות ומפוברקות", אנו סבורים כי אין יסוד לפרשנות העובד לחלק מתשובותיהם. אשר למשקל שניתן לעדויות עדי העובד: אכן מדובר בעדים שהיו להם ממשקי עבודה עם העובד, והם יכולים להעיד על התרשמותם הטובה מעבודתו. אולם, בסופו של יום, העובד הוא עובד המועצה, עת הממונה עליו הוא רביב, ולא שוכנענו כי מתקיימות נסיבות המצדיקות להתערב בשיקול דעתה של המועצה כי נוצרו נסיבות שלא אפשרו את המשך עבודתו של העובד במועצה.
בהתייחס לטענתו של העובד כי היה על המועצה לערוך בירור קודם לזימונו לשימוע לפני פיטורים, הרי כפי שעולה מהראיות התנהלו שיחות בין העובד לבין מיה לאחר הפגישה בין העובד לבין רביב, ובין העובד לבין גורמים נוספים במועצה, והזימון לשימוע הוצא לאחר שהסתבר כי לגישת העובד אין מקום לשינוי התנהלותו, כי לא ניתן כי לא יעבוד בכפיפות לרביב, כפי שביקש, ולמעשה אין פתרון לפער בין העובד לבין רביב. בהקשר זה יש להדגיש כי לא היה מדובר במחלוקת נקודתית בעניין מסוים, אלא בגישות שונות בעניין המטלות והפעולות שעל העובד לבצע במסגרת עבודתו ואופן הביצוע. בנסיבות אלה, איננו סבורים כי על המועצה הייתה מוטלת חובה לערוך בירור נוסף בעניין טענותיו של העובד, בירור שהוא במהותו של השימוע לפני פיטורים אליו זומן העובד.
טענותיו של העובד בדבר קשר בין תלונותיו של רביב לבין שירות המילואים הממושך לא הועלו בזמן אמת בשיחותיו עם רביב, אלא רק במכתבי באי כוחו לאחר זימונו לשימוע.
כללו של דבר: לאור האמור לעיל, ערעור העובד בעניין דחיית תביעתו לפיצוי על פיטורים שלא כדין נדחה.

ערעור העובד על דחיית תביעתו לגמול שעות נוספות, עבודה בחול המועד ובחג:
גם בעניין זה לא מצאנו כי מתקיימות נסיבות המצדיקות התערבות בפסק דינו של בית דין האזורי. בעיקרו של דבר, מדובר בערעור על קביעה עובדתית כי העובד לא הוכיח את עבודתו בשעות נוספות, בימי חול המועד ובחגים בהיקף הנטען על ידו. נוכח האמור, אין לנו צורך להידרש לשאלת תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951 על העובד.
בהתייחס לטענת העובד בעניין השלכות תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958, הרי שתיקון 24 אכן הופך את נטל השכנוע בהתקיים התנאים הקבועים לכך בחוק, אולם בכל מקרה אין הוא הוא מזכה את העובד בגמול שעות נוספות ככל שבסופו של יום בית הדין לא השתכנע כי העובד עבד בשעות נוספות בהיקף הנטען על ידו. גם בעניין זה מדובר בקביעה עובדתית של בית הדין האזורי, ולא מצאנו מקום להתערב בה. לאמור לעיל נוסיף:
בהתאם לפסיקה, "אין בהוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר כדי לפטור את העובד מהצגת גרסה בנוגע לשעות העבודה הנוספות או שעות העבודה במנוחה שבועית שבהן לטענתו עבד ולא שולם לו בעדן שכר או הגמול המגיע לו לפי החוק, ומהצגת תחשיב, ולו על דרך של אומדנא, של הסכום הנתבע על ידו כשכר וגמול בעד עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית על יסוד גרסתו".
ע"ע (ארצי) 24946-09-14 ריאן זינאת - איי אס אס אשמורת בע"מ (04.08.2016). אנו סבורים, כי תצהירו של העובד אינו עומד אף בדרישה המינימלית של הצגת גרסה ותחשיב, וגם מטעם זה דין תביעתו להידחות.
נוכח העובדה שיש לדחות את הערעור על בסיס קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, אין לנו צורך להידרש להשלכות ולמשמעות שיש לכך שהעובד לא צירף כראייה את הרישומים שלטענתו ערך מדי יום ועל יסודם הכין את הטבלה בעניין זכותו לגמול שעות נוספות, ואת העובדה שבמשך חלק מתקופת עבודתו העובד לא חתם על כרטיס הנוכחות פעמיים ביום ובכך מנע למעשה מעקב בזמן אמת על שעות עבודתו [ראו לעניין זה ע"ע (ארצי) 14238-10-14 עיד רוג'ה נדר - המוביל ז'ק יולזרי רמלה בע"מ (27.12.2017), פסקה 42 לפסק הדין].
אשר לעבודה בימי חול המועד – העובד לא הציג מקור נורמטיבי לזכאות לגמול מיוחד בעד עבודה בימים אלה, מעבר לשכר הרגיל.
כללו של דבר – לאור האמור לעיל, דין ערעורו של העובד על דחיית תביעתו לגמול שעות נוספות בעד עבודתו בשעות נוספות ובימי חול המועד ובימי שישי להידחות.

הערעור שכנגד בעניין אי פסיקת הוצאות לחובתו של העובד
בית הדין האזורי קבע שאין לחייב את העובד בהוצאות משפט חרף ההליך המקיף שנוהל לפניו, נוכח תרומתו של העובד לביטחון המדינה. המועצה לא הגישה ערעור על פסק הדין, אולם הגישה ערעור שכנגד על אי פסיקת הוצאות לאחר שהעובד הגיש את ערעורו.
אכן, בפסיקה הובעו דעות שונות בהתייחס לשאלה אם ניתן להגיש ערעור שכנגד בעניין אי חיוב המערער בהוצאות משפט [ראו לעניין זה החלטות רשמי בית המשפט העליון בעניין ע"א 2734/09 שלמה פיוטרקובסקי נ' יגאל ארנון (24.12.2009); ע"א 2579/11  בנק הפועלים בע"מ נ' סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ (20.12.2011)]. יחד עם זאת, בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין בנק הפועלים ע"א 2579/11 בנק הפועלים בע"מ נ' סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ (29.6.2014) נפסק כך:
"אכן, ניתן לאתר בפסיקת בית משפט זה דעות מגוונות בסוגיה הנדונה. לטעמי, ולו מקום שעיקרו של הערעור שכנגד עומד על מכונו, כבמקרה דנא, אין כל טעם טוב שלא לאפשר למערער שכנגד לערער גם בנושא הוצאות המשפט. הרי אילו היה מתקבל ערעור הבנק או ערעורו של נעים, בוודאי שהיה בכך כדי להביא לביטול חיובם של אלה, או מי מהם, בהוצאות שנפסקו בבית משפט קמא לטובת סולכור. באחת הפרשות נפסק, כי כאשר נתבע, שהתביעה נגדו נדחתה מבלי שנפסקו לזכותו הוצאות, מערער על אי פסיקתן, רשאי התובע להשיג בגדר ערעור שכנגד על דבר דחיית תביעתו (רע"א 3507/03 כץ נ' מידד (20.7.2003), בו הסתמך בית משפט זה על בש"א 7182/94 זילברמן נ' שנפלד פ"ד מט(2) 1 (1995)). מהאמור שם עולה, כי די בכך שהחיוב בהוצאות עשוי להשתנות עקב קבלת הערעור כדי לאפשר העלאת השגה בעניין זה בערעור שכנגד. כידוע, די בקיום זיקה "ולו גם מצומצמת בהיקפה" בין הערעור לבין הערעור שכנגד, כאשר "בשנים האחרונות השתרשה הדעה כי הערעור שכנגד יכול להתייחס לכל עניין הקשור בערעור העיקרי ואפילו מדובר בקשר ענייני רופף ... " (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 412 (מהדורה שלישית, 2012)). הוצאות משפט הן לעולם סעד טפל ההולך אחר העיקר, וכאשר בערעור הראשי משיג המערער על עצם חיובו, ברי כי שינוי בפסק הדין יגרור אחריו שינוי בפסיקת ההוצאות, עד שהמשיב רשאי לערער בגדר ערעור שכנגד גם בסוגיה זו, בוודאי מקום שפרט לכך יש בפיו טענות נוספות שהוא רשאי להעלות בגדרו של ערעור שכנגד. מכאן שלטעמי יש לאפשר לסולכור להעלות טענות בסוגית ההוצאות".
בענייננו אין למועצה טענות נוספות בערעור שכנגד מלבד טענותיה בעניין אי חיוב העובד בהוצאות. למרות האמור, אנו סבורים כי אין מקום לקבל את הטענה שלא ניתן להגיש ערעור שכנגד על אי פסיקת הוצאות משפט, ככל שמוגש ערעור על פסק הדין. ראשית, העובד עתר בערעור לחיובו לחיוב המועצה בהוצאות, ומכאן שנושא הוצאות משפט תלוי ועומד בערעור. שנית, אחת מתכליות הערעור שכנגד היא להפחית את התמריץ להגשת ערעורים. קבלת עמדת העובד תביא לכך שבעל דין שמוכן להשלים עם פסק הדין של בית הדין האזורי ואי פסיקת הוצאות לטובתו ככל שלא יוגש ערעור על ידי בעל הדין שכנגד, יגיש ערעור "לשם הזהירות" מהחשש שיוגש ערעור על פסק הדין ברגע האחרון ולא יתאפשר להגיש ערעור שכנגד בעניין ההוצאות. שלישית, קבלת עמדת העובד אינה מתיישבת עם הגישה המרחיבה שהשתרשה בפסיקה לעניין הזיקה בין הערעור העיקרי והערעור שכנגד.
לגופו של עניין: אכן, ככלל ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בעניין פסיקת הוצאות. אולם, עם כל ההערכה לתרומתו של העובד לביטחון המדינה, איננו סבורים שיש בכך כדי להצדיק אי חיוב בהוצאות, בהתחשב בהיקף ההליך שנוהל בבית הדין האזורי ובבית דין זה. נוכח האמור, ולאחר שהבאנו בחשבון את ההליכים בשתי הערכאות, אנו מחייבים את העובד לשלם למועצה הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

סוף דבר – ערעור העובד נדחה והערעור שכנגד של המועצה מתקבל כאמור בסעיף 46 לעיל.

ניתן היום, י"ג סיוון תשפ"א (24 מאי 2021), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

לאה גליקסמן,
שופטת, אב"ד

אילן סופר,
שופט

מיכאל שפיצר,
שופט

מר רן קידר,
נציג ציבור (עובדים)

מר מרדכי כהן,
נציג ציבור (מעסיקים)