הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 35016-10-17

ניתן ביום 27 פברואר 2020

גבריאלה בורשטיין
המערערת
-
מדינת ישראל
המשיבה

לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופטת חני אופק גנדלר, השופט מיכאל שפיצר
נציג ציבור ( עובדים) מר שלמה כפיר, נציג ציבור ( מעסיקים) מר גדעון צימרמן
בשם המערערת – עו"ד גד לנדאו
בשם המשיבה – עו"ד סיגל ברגר; עו"ד גד שילה

פסק דין

השופטת לאה גליקסמן
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת דגית ויסמן; סע"ש 39271-12-13), במסגרתו נדחתה תביעת המערערת להצהיר כי היא זכאית
ל-16 גמולי השתלמות מיום 1.6.2003 ולמצער מיום 1.11.2003; כי אינה חייבת להשיב תשלומים כלשהם אותם קיבלה במסגרת שכרה, בגין תואר שני; וכי היא זכאית לקבלת פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין תשלומי שכר מופחתים וניכויים שונים משכרה שלא כדין. כמו כן, במסגרת פסק הדין חויבה המערערת בהשבת 35% מהחוב שנוצר לה כלפי המשיבה (להלן – המדינה), שהייתה מעסיקתה, בגין תשלומי יתר ששולמו למערערת לאורך השנים, בסך 36,796 ₪ (ברוטו) ב-60 תשלומים. עם זאת, פסק בית הדין האזורי הוצאות בסך 10,000 ₪ לטובת המערערת.

רקע ומסגרת עובדתית
המערערת, בעלת תעודת הוראה, החלה לעבוד כמורה בשנת 1979. במהלך שנת 2003 השלימה המערערת את לימודיה לתואר ראשון (BA) במוסד אקדמי שאינו ישראלי, בשם "אנגליה פוליטכניק יוניברסיטי". המדינה לא הכירה בתואר האמור, על המשתמע מכך מבחינת שכרה של המערערת. לימים, נודע למערערת כי בפסק דין שניתן בבית הדין האזורי בחיפה [ע"ב (חי') 3047-07 סמואלוב זיוה - משרד החינוך - הגף להערכת תארים ודיפלומות מחו"ל (31.12.2007)], הורה בית הדין לגף להערכת תארים ודיפלומות מחו"ל במשרד החינוך להכיר בתארים שנלמדו ב"אנגליה פוליטכניק יוניברסיטי". נוכח תוצאת פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה, פנתה המערערת למדינה בבקשה כי תכיר בתואר שהשלימה ובקשתה נענתה. באישור השקילות מיום 14.9.2010 נרשם: "תכנית השלמה לתואר ראשון. נלקחה בחשבון תעודת ממ"ב משנת 1979". המדינה קבעה – וכך ציינה באישור הרשמי שהנפיקה למערערת – כי המערערת תהא זכאית לחלק מהזכויות הנובעות מהתואר האמור, החל מיום 1.9.2009, ולחלקן האחר אך מיום 1.9.2010, ולא ממועד השלמת התואר וקבלת הדיפלומה בפועל, אי אז בשנת 2003.
בשל המחלוקת בין הצדדים לעניין מועד התחולה הרטרואקטיבית של ההכרה בתואר, ניהלו הצדדים תכתובת ענפה, שבסופה אישרה המדינה כי הזכויות הנובעות מהתואר שהוכר, בכללן דירוג בדרגת B.A, 16 גמולי השתלמות וכפל תואר יינתנו למערערת החל מיום 1.11.2003. אישור על התחולה הרטרואקטיבית דלעיל נשלח למערערת במסגרת מכתבה של המדינה מיום 16.1.2011, שזו לשונו:
"הנני מתכבד להודיעך כי הועדה בישיבתה מיום 16.1.10 [צ"ל – 16.1.11 – ל.ג.] החליטה לאשר לך דרגת MA [תוקן בכתב יד ל- BA – ל.ג.] 16 גמולים + כפל תואר בתחולה מיום 1.11.2003".
בין לבין, נכנסה לתוקפה רפורמת "אופק חדש", שכללה סולמות שכר ותנאים חדשים לקידום מורים, לרבות בעניין השתלמויות ותשלום גמולי השתלמות. המערערת שהתה בשבתון בשנת הלימודים תשס"ח – תשס"ט (2008 – 2009) שבה נכנסה לתוקפה רפורמת "אופק חדש". נוכח האמור, החודש הראשון שבו החלה לקבל שכר על פי רפורמת "אופק חדש" היה ספטמבר 2009. עוד יש לציין כי ביום 23.12.2009 ביקשה המערערת המרת שבעה גמולים לכפל תואר. יצוין, כי בקשה זו הגישה המערערת לפני שניתן לה אישור שקילות לתואר BA על יסוד לימודיה ב"אנגליה פוליטכניק יוניברסיטי".
כשנתיים לאחר שניתן למערערת האישור המעודכן על תנאי שכרה (סעיף 3 לעיל), בחודש ינואר 2013, לא שולמה למערערת משכורת כלל. במהלך חודש פברואר 2013 המערערת קיבלה מכתב נושא תאריך 27.1.2013, שבו הודע לה כי מבדיקת תיקה האישי עולה כי הינה חייבת סך של 68,878 ₪ למדינה וזאת בגין תשלום ביתר של שכר "כמורה בעל תואר שני – 16 גמולי השתלמות וזאת החל מ-9/09 " [ההדגשה הוספה – ל.ג]. עוד נכתב בהודעת המדינה מפברואר 2013, כי המערערת הייתה זכאית "מ-3/03 ל-ב.א. ללא כפל תואר וצבירת גמולים, וזאת מכיוון שבאישור הוועדה להערכת תארים אקדמיים נלקחה בחישוב תעודת המורה הבכיר. החל מ-9/09 את זכאית לחישוב שכרך לפי תואר ראשון, כפל תואר ו- 13 גמולי השתלמות [תוקן בכתב יד ל- 14; ל.ג.]. לאור האמור לעיל חושבה מחדש דרגתך באופק וזאת החל מהצטרפותך לרפורמה דהיינו, 9/09.".
ביום 22.5.2013 התקיימה ישיבה רבת משתתפים שבה השתתפו המערערת, בעלה ויועצת מטעמה ובעלי תפקידים שונים במשרד החינוך, במסגרתה נעשה ניסיון להגיע לפשרה לעניין החוב בגין תשלומי היתר נוכח חישוב השכר על יסוד תואר שני בו המערערת לא החזיקה, וגובהו. בישיבה סוכם על פשרה שלפיה תישא המערערת בתשלום ככבסך של 35,000 ₪. זאת, לאחר שהנתונים בעניינה של המערערת נבדקו על ידי הצדדים.
אולם, כחודשיים לאחר מכן, עדכנה המדינה את סכום החוב של המערערת
ל-113,229 ₪ (ברוטו). המדינה הבהירה, כי עדכון סכום החוב נובע מהעובדה כי שגתה בחישוב החוב, שעה שייחסה למערערת זכאות ל- 14 גמולים, בעוד שהיא הייתה זכאית לעשרה גמולים בלבד. משכך העמידה המדינה את חובה של המערערת על הסך האמור, אשר נכון לחודש יולי 2013 עמד על סך 45,282.9 ₪ נטו. עוד הודע למערערת כי לא התקבל אישורה של חשבת משרד החינוך לפשרה אליה הגיעו הצדדים ביום 22.5.2013.
המערערת הגישה את תביעתה בחודש דצמבר 2013.
יצוין, כי במהלך ניהול התובענה בפני בית הדין האזורי המדינה בחנה שוב את זכויות המערערת, והוברר כי המערערת הייתה זכאית לתשלום בסך 8,075.5 ₪ (בעד התקופה שלפני כניסתה לתוקף של רפורמת "אופק חדש"), ועל כן עודכן סכום החוב ל-105,153.52 ₪ (ברוטו) בסופו של יום.
במהלך ניהול ההליך בבית הדין המדינה השיבה למערערת סך של 39,202 ₪, מהכספים שנוכו משכרה של המערערת בשל החוב שבמחלוקת.
בשנת 2015 המערערת פרשה לגמלאות בפרישה מוקדמת. לטענתה, אולצה לפרוש בשל הכוונה למנוע ממנה שיבוץ לתפקיד של מחנכת כיתה לאחר 35 שנה שבהן שימשה כמחנכת כיתה, ובכך להרע את תנאי העסקתה, לרבות המשכורת הקובעת לפנסיה.
טענות הצדדים ופסק דינו של בית הדין האזורי
המערערת טענה כי אכן השכלתה הינה של תואר ראשון ולא שני, ואולם מעיון בתלושי השכר שניתנו לה עולה כי הטעות לעניין חישוב השכר על בסיס תואר שני בוצעה לכל המוקדם החל מחודש יולי 2011 ולא מחודש ספטמבר 2009. כן טענה המערערת כי המדינה עצמה ישבה על המדוכה בעניין הגמולים להם היא זכאית, ובמכתבה מיום 16.1.2011 הודיעה המדינה כי המערערת זכאית ל-16 גמולים כבר החל מחודש נובמבר 2003. לדידה של המערערת, המדינה מושתקת כעת מלטעון אחרת לעניין חישוב הגמולים, שעה שעל בסיס מצגיה של המדינה בהקשר זה שינתה המערערת את מצבה לרעה. זאת ועוד. המערערת הדגישה כי בהיותה "מורה בכירה" בעלת תעודת הוראה, כמו גם בעלת תואר ראשון, שכאמור לעיל הוכר – בסופו של דבר – על ידי המדינה, הרי שהיא זכאית לכפל תואר. המערערת הפנתה לגיליון "זכויותיך" של הסתדרות המורים, לשנת תשע"ב (2011-2012), בו נכתב כי "גמול כפל תואר ניתן בין השאר, לעובדי הוראה בעלי שני תארים מקבילים או בעלי תעודת הוראה ותואר אקדמי..."
לעניין חובת ההשבה הנובעת מתשלומי היתר – המערערת טענה כי אין לחייבה להשיב למדינה סכום כלשהו. שכן, הסכומים ששולמו למערערת ביתר נוכח הטעות בחישוב שכרה על בסיס תואר שני שולמו לה על יסוד טעותה של המדינה לבדה, ולא כתוצאה ממעשה או מחדל של המערערת. בנוסף, בעניין חישוב הגמולים, לא זו בלבד שלא נעשתה כל טעות, אלא שהמערערת הסתמכה על אישורי המשיבה ולא צברה גמולי השתלמות נוספים משסברה, לתומה, כי הגיעה לרף המקסימלי של גמולים. מעבר לכך, בשל התנהלותה הנפסדת של המדינה בעניינה, עוד מאז שנדרשה בעצמה לבקש הכרה בתואר האקדמי שהשלימה, נגרמו לה הוצאות כספיות כבדות.
מנגד, המדינה טענה כי חובת ההשבה בגין תשלומי היתר בשכר עקב חישובו על בסיס תואר שני חלה משנת 2009, בשל העובדה כי התשלומים שניתנו לתובעת ברכיב זה אמנם ניתנו לה החל מחודש יולי 2011, אך כללו החזר רטרואקטיבי מאז חודש ספטמבר 2009; על פי הוראות הדין ובייחוד חוק עשיית ולא במשפט, תשל"ט – 1979 (להלן – חוק עשיית עושר) מחויבת המערערת להשיב תשלומים ששולמו לה שלא כדין; מצגים שנעשו על ידי המדינה לאורך השנים בדבר זכויותיה של המערערת היו שגויים ואין להנציחם; על פי הוראות סעיף 21.254 לתקשי"ר, מוסמכת המדינה לבטל "אישור לתשלום שכר או גמול אם נתברר כי ניתן תוך הפרת הוראה בחוק, הסכם או הסדר קיבוצי, הוראות התקשי"ר או כל נוהל אחר בשירות המדינה"; המדינה אינה מוסמכת "למחול" על חובותיה של המערערת ו/או לאשר לה הטבות שכר חורגות.
ביתר פירוט טענה המדינה, כי במועד החלתה של רפורמת "אופק חדש", היו לזכות המערערת 17 גמולי השתלמות, מהם ביקשה להמיר שבעה לצורך קבלת ההכרה ב"כפל תואר" ועל כן, נכון לחודש ספטמבר 2009, בעת ששבה המערערת משנת השבתון שלקחה, ולאחר כניסתה לתוקף של רפורמת "אופק חדש", נותרו לזכותה עשרה גמולים בלבד. כן נטען כי המערערת צברה די גמולים לצורך ההמרה ל"כפל תואר" אך ביום 1.9.2009, ועל כן זכאות המערערת לעשרה גמולים ולכפל תואר הינה רטרואקטיבית מיום זה ואילך, כך שיום 1.9.2009 הוא המועד הקובע לביצוע "המרת השכר" של המערערת מהתחשיב שהיה נהוג לפני כניסתה לתוקף של רפורמת "אופק חדש", לתחשיב החדש, שנשען על סולמות השכר המעודכנים שלפי הרפורמה.
בפסק דינו, ביכר בית הדין האזורי את עמדת המדינה בשאלת עצם קיומו של החוב.
בכל הנוגע לזכאות המערערת לכפל תואר (שלא על יסוד המרת שבעה גמולים אלא מכוח היותה בעלת תעודת הוראה ובעלת תואר אקדמי במקביל) ביסס בית הדין את קביעתו על אישור השקילות שניתן למערערת, שבו נכתב כי מדובר ב" תוכנית השלמה לתואר ראשון, נלקחה בחשבון תעודת ממ"ב משנת 1979". מאישור השקילות הסיק בית הדין שלימודיה של המערערת היו בבחינת "לימודי השלמה" בלבד ולא לימודים מלאים לתואר ראשון. כמו כן, בית הדין האזורי עמד על כך שבגוף האישור שהציגה המערערת ביחס ללימודיה צוינו אך ארבעה קורסים שלמדה, היקף שאינו הולם לימודי תואר שלם. ממילא, תעודת ההוראה של המערערת משנת 1979 כבר נלקחה בחשבון במסגרת אישור השקילות שניתן לה ביחס לתואר הראשון מ"אנגליה פוליטכניק יוניברסיטי". משכך, בית הדין האזורי קבע כי המערערת לא הייתה זכאית לכפל תואר כבר משנת 2003, אלא אך משנת 2009, עת ביקשה המרה של שבעה גמולים מתוך הגמולים שנצברו לזכותה לצורך קבלת תוספת זו. לפיכך, בית הדין האזורי קיבל את עמדת המדינה כי רק מחודש ספטמבר 2009 זכאית הייתה המערערת לקבל תוספת "כפל תואר", וכי כל המצגים בדבר זכאות לתוספת זו עוד לפני ספטמבר 2009 - בטעות יסודם.
גם בסוגיית מספר הגמולים שצברה המערערת העדיף בית הדין את עמדת המדינה, שלפיה עד לשנת 2003 אמנם צברה המערערת 16 גמולים, אלא שארבעה מתוכם היו בגין ארבעת הקורסים שלמדה באנגליה פוליטכניק יוניברסיטי, ומשהוכר התואר שלמדה שם, עודכן מספר הגמולים של המערערת ל-12 בלבד בהתאם. לאחר מכן צברה המערערת גמולים נוספים עד שהגיעה ל-17 גמולים, אשר כאמור, שבעה מהם הומרו לבקשתה, בשנת 2009, לצורך קבלת ההטבה של "כפל תואר". בית הדין האזורי נשען בהקשר זה על מסמך שצורף לתצהירי המדינה, ואשר כותר בכותרת "דף חשבון", במסגרתו פורטו כלל ההשתלמויות שהמערערת עברה, מועדיהן ומספר הגמולים שנזקפו לזכותה בגינן. ממילא, גם בסוגיה זו הכריע בית הדין האזורי כי בכלל המצגים שהוצגו למערערת, ושאינם קורלטיביים עם המפורט בדף החשבון האמור, נפלו טעויות. בית הדין דחה את טענת המערערת להסתמכות על מצגים אלו, אשר נוכח האמור בהם נמנעה מליטול חלק בהשתלמויות נוספות. שכן, תקרת 16 הגמולים לשכר הייתה נכונה עד לכניסתה לתוקף של רפורמת "אופק חדש", ועם כניסתה של זו לתוקף פסה מהעולם, באופן בו שיטת התגמול של מורים לפי "אופק חדש" השתנתה כולה, כך שפתוחה הייתה הדרך בפני המערערת לצבור גמולים על פי התנאים שהונהגו לפי הרפורמה. בנוסף, ההשתלמות האחרונה שעברה המערערת הייתה בשנת 2012, והיא פרשה מעבודה חמש שנים לאחר מכן. ההודעות על טעויות בגמולים נשלחו למערערת כבר בשנת 2013. נוכח האמור, אין לזקוף לחובת המדינה את העובדה שהמערערת לא המשיכה לצאת להשתלמויות.
בשאלת ההשבה של השכר ששולם למערערת ביתר בחן בית הדין האזורי את התנהלות הצדדים והסתמכות המערערת על התשלום ביתר. אשר להתנהלות המדינה קבע בית הדין האזורי כי התנהלותה של המדינה לאורך השנים בכל הנוגע לשכרה של המערערת והזכויות הגלומות בו, עת המדינה הטעתה שוב ושוב את המערערת באשר לקיום החוב וגובהו, וסכום החוב השתנה ממכתב למכתב, "ורק במסגרת ההליך בבית הדין הצליחה לברר מהם תנאי השכר הנכונים של התובעת... ראויה לגינוי ויש ליתן לעניין זה ביטוי בשאלת היקף ההשבה"; כל הטעויות היו מצד המדינה, ולמערערת לא הייתה כל תרומה שהיא לטעויות בשכרה; התנהלות המדינה לאחר גילוי הטעות– קיזוז מלוא המשכורת ללא שניתן למערערת כל הסבר – היא צעד קיצוני שיש להימנע ממנו, והוא גם לא עולה בקנה אחד עם הוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים; על המדינה היה לפעול בשקידה ובזהירות המתבקשת, לבחון מחדש את כל נתוני השכר והנתונים האישיים הרלוונטיים של המערערת, לברר אם קיים חוב ומה שיעורו, וזאת לכל הפחות לקראת הפגישה במאי 2013; בנוסף, היה על הנוכחים בפגישה בחודש מאי 2013 להבהיר שכל פשרה כפופה לאישור החשבת (ומוטב היה אם זו היתה נוכחת בפגישה עצמה); עם זאת, העובדה שנציגי המדינה קיימו פגישה עם המערערת בניסיון למצוא פתרון מעשי היא לזכות המדינה. בית הדין האזורי הדגיש שאין מדובר בזדון, וכי במנגנון עתיר עובדים טעויות יכולות לקרות. בענייננו שני אירועים מרכזיים הביאו לטעות: האחד – אישור התואר השני שנים לאחר קבלת התואר, רטרואקטיבית; השני יישום הסכם "אופק חדש" שהוא הסכם קיבוצי מורכב, וגם הצדדים לו היו ערים לכך שיכולות ליפול טעויות ביישומו. אשר להתנהלות המערערת קבע בית הדין האזורי כי יש לזקוף לחובתה שלא התייצבה לשימוע אליו זומנה.
לעניין ההסתמכות קבע בית הדין האזורי באשר למשך התקופה שבה שולמו הסכומים העודפים, כי התשלומים בגין התואר השני החלו בפועל בשנת 2011, למרות שהזכאות להם הוכרה משנת 2009. כלומר, בנוגע לתואר השני, מדובר על כשנתיים שבהן המערערת קיבלה שכר גבוה מזה שהייתה זכאית לו. לעומת זאת, כפל תואר שולם משנת 2003, למרות שהיה אמור להשתלם משנת 2009. בנוגע לתשלום בעד התואר השני קיבל בית הדין האזורי את גרסתה של המערערת כי בהתחשב בכך שהיא מורה ולא אשת שכר או כספים, וכיוון שידעה שהיא זכאית להפרשי שכר בגין התואר שהוכר לה, לא סברה שיש טעות ולא בדקה את התלוש, אולם אין בכך כדי לשנות את העובדה שהסכום העודף שולם באופן חד פעמים ביחס לעבר (משנת 2009) ואין מדובר בסכומים נמוכים שהצטברו לסכום גבוה כיוון ששולמו מדי חודש בחודשו במשך תקופה ארוכה (כמו בעניין אסרף). זאת, בשונה מהמשכורת השוטפת, שאכן שולמה מידי חודש במשך שנתיים על יסוד חישוב לא נכון. שיקול נוסף שהביא בית הדין האזורי בחשבון הוא היותה של המערערת במועד מתן פסק הדין גמלאית.
לאחר שקלול כל השיקולים שנמנו לעיל, קבע בית הדין האזורי כי אין מקום לפטור את המערערת כליל מחובת ההשבה, גם נוכח העובדה שמדובר בסכומים משמעותיים, אך נוכח התנהלותה של המדינה בנסיבות העניין, התוצאה הצודקת היא שהמערערת תשיב למדינה אך חלק מסכום החוב, העולה לכדי 35% ממנו, והמערערת חויבה להשיב למדינה סך של 36,796 ₪, וזאת בשישים תשלומים.
בית הדין האזורי קבע כי בנסיבות העניין, נוכח התנהלות המדינה בעניינה של המערערת, לרבות הפסקת המשכורת והקיזוזים החד צדדיים, בשים לב לתוצאה לפיה על המערערת להשיב למדינה רק חלק קטן מהסכום ששולם לה בטעות, יש לחייב את המדינה בהוצאות המערערת לרבות שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

טענות הצדדים בערעור
במסגרת הערעור שבפנינו טענה המערערת, כי בית הדין האזורי שגה שעה שקבע כי מצגיה השגויים של המדינה לא מנעו מהמערערת את האפשרות ליטול חלק בהשתלמויות נוספות, וכי לא הוענק משקל הולם למסכת המצגים ה"מבלבלים והבלתי עקביים" כלשונה של המערערת, באיזון שערך באשר להפחתת גובה החוב. לדידה של המערערת, מחדליה של המדינה מלברר באופן סופי את הגמולים להם הייתה זכאית, בזמן אמת, גם לאחר המכתב שנשלח אליה בחודש פברואר 2013, גרמו לה לאי-וודאות באשר לצורך האפריורי בביצוע השתלמויות נוספות. כן נטען כי בית הדין האזורי שגה עת קבע (בסעיף 18 לפסק הדין) כי "ההשתלמות האחרונה שהתובעת עברה הייתה בשנת 2012, התובעת פרשה חמש שנים מאוחר יותר...", כלומר, כאילו מועד פרישתה של המערערת היה בשנת 2017. שכן, המערערת פרשה מהעבודה בשנת 2015, אך שלוש שנים בלבד, לאחר ביצוע ההשתלמות האחרונה, ויתכן – כך לשיטת המערערת - כי בית הדין האזורי סבר בשוגג כי למערערת היו חמש שנים נוספות לביצוע השתלמויות עד למועד פרישתה, וכאמור לא היה זה כך. גם אם יש לראות בחודש פברואר 2013 את המועד שבו הודע למערערת כי אינה זכאית ל- 16 גמולים, הרי שעד לפרישתה לגמלאות בשנת 2015 לא עמד לרשותה פרק זמן מספיק לצבירת גמולים. המערערת הוסיפה כי מכל מקום עת הוחלה רפורמת "אופק חדש", בשנת 2009, הרי שביצוע השתלמות היה מותנה בקבלת אישור, שייתכן וכלל לא היה ניתן לה. כמו כן, המערערת חלתה בסרטן ואף עברה טיפולים קשים בתקופה הרלוונטית, ולא יכלה להשתתף בהשתלמויות גם מטעם זה. לאור האמור, יש לזקוף לחובת המדינה את העובדה שהמערערת לא יצאה להשתלמויות, נוכח העובדה שהסתמכה על כך שהיא זכאית ל- 16 גמולים, ולקבוע כי היא זכאית ל- 16 גמולים.
המערערת הוסיפה וטענה כי המדינה לא החזירה את סכום החוב במלואו, שכן הוחזרו רק הכספים שנגרעו ממשכורתה, אולם לא הוחזרו הכספים שנגרעו מקרנות השתלמות וקרן הפנסיה.
אשר לחיוב המערערת בהחזר 35% מהחוב, טענה המערערת כי עצם הקביעה שעליה להחזיר סכום כלשהו הינה שגויה, נוכח העובדה כי המדינה כלל לא הגישה כתב תביעה מטעמה להשבתו של סכום החוב. סכום החוב שחויבה בו על ידי בית הדין האזורי אינו לוקח בחשבון נכונה את המשקל שיש לייחס למחדלי המדינה, ולא ערך את האיזון הראוי בהתחשב במחדלי המדינה.
על יסוד האמור עתרה המערערת לבטל את פסק דינו של בית הדין האזורי, לקבוע כי יש לחשב את שכרה של המערערת על יסוד זכאות לתואר ראשון, כפל תואר ו- 16 גמולים כפי שהיו טרם מכתב המדינה מחודש פברואר 2013, ובהתאם לערוך התחשבנות בנוגע לכל זכויותיה של המערערת (שכר, פדיון ימי מחלה וחודשי הסתגלות ו"המשכורת הקובעת" לגמלה); לקבוע כי אין לחייב את המערערת להשיב למדינה כספים שקיבלה בשל תואר שני, ודאי לא בשיעור של 35%.
מאידך, המדינה טענה כי יש להותיר את פסק הדין של בית הדין האזורי על כנו, וכי טענותיה של המערערת הינן טענות ממוחזרות, התוקפות את קביעותיו העובדתיות של בית הדין, ואין הצדקה לחרוג מהכלל ולהתערב בהן.
בכל הנוגע לזכאות המערערת לחישוב שכרה על בסיס זכאות ל- 16 גמולים וכפל תואר, טענה המדינה כי כפי שהוכח המערערת זכאית לתשלום שכר על בסיס 10 יחידות גמול השתלמות + כפל תואר + תואר BA החל משנת 2009; טעותה של המדינה בחישוב שכרה של המערערת לאורך השנים אינה יכולה להצמיח לה זכאות לשכר שלא בהתאם להוראות הדין וההסכמים הקיבוציים החלים עליה. לפיכך, אין להנציח את הטעות, והמדינה הייתה לא רק רשאית אלא חייבת לערוך את התיקונים הנדרשים בשכרה של המערערת.
לעניין השתלמויותיה של המערערת טענה המדינה כי ממועד בו ביצעה את השתלמותה האחרונה, קרי במהלך 2012, ועד למועד פרישתה כשלוש שנים לאחר מכן, הייתה המערערת עשויה להתקדם בדרגה שלמה, ככל שהייתה מבצעת השתלמויות נוספות, ובכך הייתה עשויה להגדיל את שכרה ב-7.5%. המדינה חזרה והדגישה כי המערערת בחרה מרצונה שלא לבצע השתלמויות נוספות ואף לפרוש מרצון לגמלאות באופן מוקדם, ולא לשמור על רצף לימודי הדרוש לפי רפורמת "אופק חדש".
בכל הנוגע לסכומים שהשיבה המדינה למערערת, טענה המדינה כי הפגמים בהתנהלות המדינה תוקנו בראשיתו של ההליך, עת הופסק הניכוי משכר המערערת, והוחזרו לה הכספים שנוכו.
לעניין סמכותו של בית הדין לפסוק סעד של השבה, אשר לכאורה לא נדרש על ידי המדינה, טענה האחרונה כי המדובר בהרחבת חזית, שכן לאורך ההליך כולו "שבה ועלתה סוגיית השבת הכספים ששולמו ביתר". כך, כבר מראשיתו של ההליך, עת הגישה המערערת המרצת פתיחה, הסעד שנדרש בו היה, בין היתר, לעצור "את השבת הכספים על ידי המשיבה"; בית הדין דן באופן מעמיק בסוגיית ההשבה, וקבע כי על המערערת להשיב רק 35% מהחוב בשל התנהלות המדינה, תוך עריכת איזון ראוי בנסיבות המקרה, ואין מקום להתערב בקביעתו.
על יסוד כל האמור לעיל, עתרה המדינה כי בית הדין ידחה את הערעור.

הכרעה

המחלוקת:
בחינת טענותיה של המערערת מעלה כי בשלב הערעור אינה חולקת על עמדת המדינה בנוגע לתחשיב זכויותיה על פי הוראות ההסכמים הקיבוציים וההסדרים החלים עליה. דהיינו, שמאז שנת 2003 הייתה זכאית לשכר על בסיס תואר BA ולא MA; כי לא הייתה זכאית לכפל תואר מכוח לימודיה לתואר BA שכן היה מדובר רק בלימודי השלמה לתעודת הוראה, וזכאותה לכפל תואר קמה רק מיום 1.9.2009, על פי בקשתה להמיר שבעה גמולים לכפל תואר; וכי נוכח בקשתה להמיר שבעה גמולים לכפל תואר הייתה זכאית מאותו מועד, 1.9.2009, לתשלום עשרה גמולים בלבד.
טענתה של המערערת כי יש לחשב את שכרה על בסיס דרגת BA, כפל תואר ו- 16 גמולים מבוססת על כך שעקב העובדה שהסתמכה על המצג המטעה של המדינה שלפיו היא זכאית ל- 16 גמולים לא יצאה להשתלמויות נוספות, ובכך שינתה את מצבה לרעה. נוכח האמור, אין לגרוע מתנאי שכרה כפי שהיו עובר לחודש פברואר 2013, למעט הזכאות לדרגת MA. כמו כן טענה כי נוכח התנהלות המדינה, והעובדה שתשלומי היתר בעד תואר שני MA שולמו עקב טעותה של המדינה לבדה, מבלי שהייתה שותפה לה, היא אינה חייבת בהשבת כספים כלשהם למדינה.
המדינה מצדה אינה חולקת על כך שהיא אחראית לטעויות שנפלו בחישוב שכרה של המערערת, וכן כי היו קשיים בהתנהלותה גם לאחר שנתגלתה הטעות, אך לטענתה ערך בית הדין האזורי את האיזון הראוי בסוגיית ההשבה, עת חייב את המערערת להשיב 35% מהשכר ששולם לה ביתר.
נוכח האמור, השאלה העומדת להכרעה בערעור היא – מה הוא האיזון הראוי בנסיבות שבהן שולמו למערערת תשלומים ביתר שלהם לא הייתה זכאית, אולם התשלומים ביתר נבעו רק ממחדליה של המדינה והמערערת לא תרמה לטעותה של המדינה, וזאת בהתייחס לשתי תקופות: האחת – התקופה שעד לגילוי הטעות; השנייה – התקופה שלאחר גילוי הטעות.
אפנה תחילה להוראות החוק והפסיקה הרלוונטיות, ובהמשך ליישומן במקרה הנדון.
חובת ההשבה – הוראות החוק והפסיקה:
הוראות חוק עשיית עושר הרלוונטיות לענייננו, מצויות בסעיפים 1 ו- 2 לחוק, שלשונן כדלקמן:
"1. (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.
(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת.
2. בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת."
אשר לפועלו של סעיף 2 לחוק עשיית עושר נפסק בעניין קדם [ע"ע (ארצי) 704/06 קרן מחקרים רפואיים פיתוח תשתית ושרותי בריאות - לורין קדם (23.09.2008)] כי –
"בס' 2 לחוק עשיית עושר נמצאת האפשרות הניתנת לבית המשפט לפטור את הזוכה מחובת ההשבה כולה או מקצתה, כאשר אין ההשבה צודקת בנסיבותיו של העניין. עמד על כך בית המשפט העליון, בדעת רוב מפי השופט גרוניס בע"א 3760/03 עמרן נ. צמיר בקובעו, כי "הוראת הסעיף הינה רחבה ומאפשרת לפטור את הזוכה מחובת השבה במצבים רבים ושונים. לצורך הגדרת מצבים אלו על בית המשפט לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ולאזן בין השיקולים השונים. נסיבות אשר ראוי לבחון במסגרת בחינה זו הן בין היתר, הנזק שיגרם מן ההשבה אל מול הנזק שיגרם בהעדר השבה, האשם היחסי ותום לבם של המעורבים..." (ע"א 3760/03 עמרן - עו"ד צמיר, פד"י נט(5) תשס"ה/ תשס"ו – 2005, עמ' 735, בעמ' 752 ההדגשה שלי ר.ר)."
בפסק דין מקיף בעניין עניא [ע"ע (ארצי) 66524-09-14 רשות שדות התעופה בישראל – רון עניא (9.5.2017)] עמד בית הדין על מבחני העזר ליישומו של סעיף 2 לחוק, בהתחשב בתכליתו המרכזית של סעיף 2 לחוק עשיית עושר – עשיית צדק יחסי בין הצדדים, כשלצד תכלית זו עשויים לעמוד גם שיקולים שהם מעבר לצדדים עצמם, כגון השלכות חברתיות ופיזור הנזק. הודגש, כי "הצדק היחסי בין הצדדים הינו דינמי, ומשמעותו הקונקרטית עשויה להשתנות לאורך ציר היחסים בין הצדדים ... משכך, אין לצמצם את בחינת מבחני העזר השונים לנקודת זמן מסוימת במערכת היחסים, ולעתים יש מקום וצורך בבחינה רחבה של נסיבות המתייחסות להתנהגות הצדדים עובר לקבלת התשלום, במהלך קבלת התשלום ולעתים אף לאחריה, וזאת ככל שחל שינוי בנסיבות במרוצת הזמן".
אשר לשיקולים המנחים בקביעת היקפה של חובת ההשבה נפסק, מבלי למצות, כי יש לתת את הדעת לשיקולים אלה:
א. התנהגות הצדדים עובר לקבלת התשלום, דהיינו לפתחו של מי רובץ האשם או הרשלנות שהביאה לתשלום היתר. בתוך כך יש לבחון האם מקבל התשלום היה תם לב או שמעשהו הפסול הביא לטעות. מנגד, יש לבחון את תום לבו של נותן התשלום וכן את מידת התרשלותו במתן התשלום.
ב. מידת הסתמכותו של מקבל התשלום ומידת ההגנה הראויה על אינטרס זה – שיקול זה כולל רכיב עובדתי (האם בפועל שינה מקבל התשלום את מצבו לרעה) ורכיב נורמטיבי (האם הסתמכותו של מקבל התשלום בנסיבות העניין הייתה סבירה). בהיבט העובדתי, על הטוען להסתמכות להציג תשתית עובדתית מפורטת ולהוכיחה. עם זאת, בהקשר זה נפסק בעניין עניא, כי "כאשר עסקינן בחוב הקשור לשכר עבודה שוטף ... יש מקום לשקול במקרים המתאימים הקלה בנטל הבאת הראיה, שכן שכר משמש מעצם טיבו כאמצעי מחייה לעובד ובני משפחתו". עוד נפסק כי עת מדובר בטענת הסתמכות בהקשר לתשלום שכר ביתר יש לבחון מספר נתונים, ובהם גובה שכרו של העובד והנתח שמהווה תשלום היתר בשכרו. בהיבט הנורמטיבי, הרי ש"במוקדו מצוי הבחינה עד כמה ההסתמכות העובדתית הייתה סבירה ולגיטימית, וכפועל יוצא מכך נגזרת מידת ההגנה המשפטית הראויה לה" [ההדגשה במקור – ל.ג.].
ג. שיקול אחר מתמקד בחלוקת הסיכונים ההדדיים בין הצדדים. בעניין זה נקבע כי לחלוף הזמן עשוי להיות משקל מהותי, מקום בו ניתן לייחס לאחד הצדדים שיהוי, ו"במסגרת הצדק היחסי בין הצדדים ראוי שמפר חובת השקידה הראויה לפעול ביעילות ובמהירות – ישא ב'תוספת' הנזק או הסיכון הנובעים ממחדליו". בנוסף, במקרים המתאימים, "עשוי חלוף הזמן להוות אינדיקציה ראייתית- ולא מהותית - להסתמכות".
ד. עוד יש להביא בחשבון שיקולים נוספים, וביניהם השיקול כי "עת הגוף הציבורי הוא נותן התשלום ולא המקבל אותו, אזי יש לתת משקל מסוים במסגרת מארג השיקולים גם לאינטרס הציבורי בשמירה על כספי ציבור".
בעניין עניא נדון חיובו של עובד בהשבת תוספת שכר ששולמה לו בשל ביטול אישור השקילות לתואר אקדמי. באותו מקרה נפסק כי שני הצדדים פעלו בתום לב, בהניחם כי אישור השקילות תקף ומבסס זכאות לתוספת שכר, ולא ניתן לייחס למעסיקה רשלנות כלשהי בעצם תשלום תוספת השכר. זאת, בשונה ממקרים אחרים שנדונו בפסיקה – עניין אסרף [ע"ע (ארצי) 39/99 אסרף יהושע – משטרת ישראל (11.1.2001)], ועניין קדם, שבהם נוכח העובדה שהטעות שהביאה לתשלום היתר הייתה פרי רשלנותו של המעסיק ניתן פטור מלא לעובדים מחובת ההשבה. היות שני הצדדים תמי לב מהווה שיקול לצד חלוקתו השוויונית של הנטל הכלכלי הכרוך בהשבת תשלום היתר, כך שמקבל התשלום ישיב רק מחצית. בהמשך לכך נבחנו הנסיבות והתנהגות הצדדים במהלך תקופת התשלום ועד להגשת תביעת ההשבה (1998 – 2008), ונקבע כי יש להבחין בין תקופה שבה לא היה לעובד כל יסוד להרהר אחר תוקפו של אישור השקילות, ומשכך הסתמכות העובד על תוספת השכר החודשית היא סבירה ולגיטימית. עוד נפסק כי נוכח חלוף הזמן – ניתן להסתפק באמירתו הכללית בדבר השימוש בכספים שקיבל, ולכן חובת ההשבה בגין תקופה זו ראוי שתהא מצומצמת ומוגבלת. שונים הם פני הדברים ביחס לתקופות מאוחרות יותר, שבהן תחילה הוצב סימן שאלה על תוקפו של אישור השקילות ובשלב מאוחר יותר בוטל אישור השקילות. עוד נפסק כי יש ליתן משקל גם לשיקול בדבר שמירה על כספי ציבור נוכח היות המערערת גוף ציבורי. בהמשך לכך, נקבע כי בתקופה הראשונה, שבה כאמור הן העובד והן המעסיקה פעלו בתום לב, אך עוצמת ההגנה שראוי ליתן לאינטרס ההסתמכות של העובד גבוהה מאד, על העובד להשיב 15% מהשכר ביתר שולם לו על יסוד אישור השקילות.

ומן הכלל אל הפרט:
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק, לו דעתי תישמע, דין הערעור להתקבל חלקית, כך שהמערערת אינה חייבת להשיב למדינה סכום כלשהו בגין תשלומי השכר ביתר ששולמו לה בעבר, וכפועל יוצא מכך המערערת זכאית גם לסכום ההפקדות לקופות ולקרנות בגין השכר שנוכה, ככל שאלה טרם שולמו. המערערת אינה זכאית להמשך תשלום השכר ביתר בעתיד, ודין הערעור ברכיב זה להידחות.

א. התשלומים ששולמו למערערת ביתר עד חודש ינואר 2013:
בענייננו, אין מחלוקת, כי הטעות שהביאה לתשלום ביתר נבעה אך ורק מרשלנותה של המדינה. המדינה היא שקבעה לאחר דיון בעניינה של המערערת את זכויותיה כאמור במכתב מיום 16.11.2011 – דרגת BA, כפל תואר ו- 16 גמולים. יצוין, כי במכתב אמנם הודפס דרגת MA, אך תוקן בכתב יד לדרגת BA, כך שלא הייתה למערערת כל סיבה להעמיד את המדינה על כך שהיא בעלת תואר BA בלבד, שכן המצג שיצר המכתב הוא שהמדינה מודעת לטעות זו ואף תיקנה אותה. המדינה היא גם זו שביצעה את המרת שכרה של המערערת לסולם השכר החדש על פי רפורמת "אופק חדש", ולמערערת לא הייתה תרומה כלשהי לטעותה של המדינה בעת המרת השכר על פי רפורמת "אופק חדש". בהקשר זה קבע בית הדין האזורי כי "מדובר במצב בו כל הטעויות היו אך ורק מצד הנתבעת .. ולתובעת לא היתה כל תרומה שהיא לטעויות בשכרה". יתר על כן. רשלנותה של המדינה נמשכה גם לאחר חודש ינואר 2013, וכפי שקבע בית הדין האזורי, "סכום החוב שהודע לתובעת השתנה ממכתב למכתב", ורק במסגרת ההליך בבית הדין "הצליחה לברר מהם תנאי השכר הנכונים של התובעת, ובהתאם – כימתה באופן סופי את השכר ששולם לתובעת ביתר". בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי נפלו פגמים בהתנהלותה של המדינה גם לאחר גילוי הטעות. כך, כאמור, המדינה לא פעלה בשקידה ובזהירות המתבקשת, ולא בדקה כראוי את הנתונים, וכפועל יוצא מכך בפגישה בחודש מאי 2013 שבה נעשה ניסיון להגיע להסדר מוסכם נמסרו נתונים לא נכונים, ולאחר מכן התברר כי סכום התשלום ביתר גבוה משמעותית; כך, לא הובהר למערערת כי כל פשרה כפופה לאישור חשבת המשרד. זאת ועוד. תחילה קיזזה המדינה כנגד החוב את מלוא שכרה של המערערת, ורק לאחר מכן נשלח למערערת מכתב הסבר. זאת, בעוד שסדר הדברים הראוי הוא (וכמתחייב מסעיף 93(ב) להסכם מיום 29.2.2012 (להלן- הסכם פברואר 2012) החל על הצדדים) כי תישלח לעובד הודעה בכתב מראש לפני ביצוע הניכוי ממשכורתו, כך שיתאפשר לו להעלות את השגותיו לקיומו של החוב הנטען, להעלות בקשותיו בנוגע לאופן הניכוי השכר ששולם ביתר ולהיערך לביצוע הניכוי. כמו כן הפרה המדינה את הוראת סעיף 93(ג) להסכם פברואר 2012, שלפיו יש לנכות את תשלומי היתר "בחלקים שווים משתים עשרה משכורות חודשיות של עובדי ההוראה".
הנה כי כן, בחינת השיקול הראשון, התנהגות הצדדים עובר לקבלת התשלום, דהיינו לפתחו של מי רובץ האשם או הרשלנות שהביאה לתשלום היתר, מביאה חד משמעית למסקנה כי במקרה הנדון האחריות לתשלום ביתר מוטלת כל כולה על המדינה, אשר פעלה ברשלנות בעניינה של המערערת.
אשר לשיקול השני – מידת הסתמכותו של מקבל התשלום ומידת ההגנה הראויה על אינטרס זה: התשלום ביתר ששולם למערערת הוא שכר עבודה, עת כאמור תחשיב שכרה של המערערת נעשה על ידי המדינה, והוכח כי המערערת פעלה בתום לב. כפי שנפסק בעניין עניא, עת מדובר בשכר עבודה, המשמש מעצם טיבו כאמצעי מחייה לעובד ובני משפחתו, ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים כי ככלל, העובד מסתמך על תשלום השכר השוטף, ומשנה את מצבו לרעה עקב הטעות. ויפים לעניין זה הדברים שנאמרו בעניין קדם:
בנסיבות שלפנינו היחסים שבין העובדת לבין הקרן הם יחסי עבודה. העובדת הייתה סבורה ובתום לב, כי זהו השכר המגיע לה. משזהו השכר, כי אז כרגיל, ומטבע הדברים, עליו היא מתקיימת, ממנו היא מממנת את צרכי מחייתה יחד עם אלו של בני משפחתה. נוכח טעותה של הקרן, שינתה העובדת את מצבה לרעה.
(ההדגשה במקור – ל.ג.)
וראו גם: עניין אסרף, סעיף 18 לפסק הדין.
לטעמי, גם במקרה הנדון, יש ליתן משקל משמעותי לאינטרס ההסתמכות של המערערת, אשר פעלה בתום לב ושינתה את מצבה לרעה נוכח רשלנותה של המדינה. כך, לאחר דין ודברים בין המערערת לבין המדינה בעניין זכאותה לשכר בדרגת BA ומועד הזכאות, נשלחה למערערת הודעה כי עניינה נדון על ידי הוועדה, אשר קבעה את זכאותה לשכר בדרגת BA כפל תואר ו- 16 גמולים. לאחר קבלת הודעה זו, מבחינת המערערת, השכר ששולם לה הוא השכר שהגיע לה, ומטבע הדברים נעשה בו שימוש לצרכים שונים של המערערת ומשפחתה. הסתמכות המערערת על הודעתה של המדינה ועל תשלום שכרה במשך השנים על פי האמור בהודעת המדינה הייתה סבירה ולגיטימית, וככזו ראויה להגנה.
אשר לשיקול של חלוקת הסיכונים בין הצדדים: כאמור, הטעות בעניינה של המערערת נבעה מרשלנותה של המדינה. אמנם, מאז משלוח ההודעה למערערת על שכרה (ינואר 2011) ועד למועד הגילוי (החלקי) של הטעות (ינואר 2013) חלפו כשנתיים, אולם מששולם למערערת השכר על פי ההודעה רטרואקטיבית משנת 2003, בהיבט של חלוקת הסיכונים מדובר בדרישה מהמערערת להשיב שכר ששולם בעד תקופה ממושכת. משהמדינה הפרה את חובתה לפעול בשקידה ובזהירות, הן לפני והן אחרי גילוי הטעות, הרי שהכף נוטה לכך שהמדינה היא שתישא בתוספת הסיכון, דהיינו בנזק שנגרם עקב הטעות.
כללו של דבר: בחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים במקרה הנדון ועריכת האיזון הראוי ביניהם, מביאה למסקנה כי יש לפטור את המערערת כליל מחובת ההשבה, וכי חיוב המערערת בהשבת השכר ששולם לה ביתר, גם אם מדובר בהשבה חלקית בשיעור של 35%, היא "בלתי צודקת". במקרה הנדון, הטעות שהביאה לתשלום ביתר נבעה אך ורק מרשלנותה של המדינה, והמערערת פעלה בתום לב ולא תרמה לטעות זו כלל; הסתמכות המערערת על שיעור השכר ששולם לה הייתה סבירה ולגיטימית, ומשהסתמכה המערערת על תשלום השכר ושינתה את מצבה לרעה עקב טעותה של המדינה, אינטרס ההסתמכות שלה ראוי להגנה; גם בהיבט של חלוקת הסיכונים, משהאשם בתשלום היתר רובץ לפתחה של המדינה, מן הראוי שהיא תישא בנזק הנובע מהטעות. בנוסף, יש מקום להתחשב גם באופן התנהלות המדינה לאחר גילוי הטעות. מעבר לכך שגם לאחר גילוי הטעות המדינה התרשלה ורק במהלך ההתדיינות כימתה באופן סופי את סכום השכר ששולם ביתר, הרי שגם אופן הטיפול שלה בעניין החוב היה בלתי ראוי. כך, המדינה קיזזה את החוב ממלוא שכרה של המערערת, ובחודש ינואר 2013 לא שולם לה שכר כלל, וזאת מבלי שטרחה ליידע אותה על היווצרות החוב ועל כוונתה לנכות את החוב משכרה. זאת ועוד. גם בעת ניהול המגעים עם המערערת בעניין החוב בחודש מאי 2013 פעלה המדינה שלא כראוי, עת לא הבהירה מראש כי הסדר הפשרה כפוף לאישור חשבת המשרד, וכאמור אף לא בדקה כראוי את הנתונים עובר להסכמה על הסדר הפשרה, וחודשיים מאוחר יותר – בחודש יולי 2013 – הודיעה כי שיעור החוב גדול משמעותית.
אוסיף, כי הן בעניין קדם והן בעניין אסרף, שבהם הנסיבות היו דומות, תשלום שכר ביתר עת העובד פעל בתום לב והתשלום ביתר נבע מרשלנותו של המעסיק, נפסק כי יש לפטור את העובד כליל מחובת ההשבה. בענין עניא, שבו כאמור שני הצדדים פעלו בתום לב, המעסיקה לא התרשלה והטעות נבעה מפעולה של צד שלישי, נפסק כי כל עוד לא התעורר ספק בעניין תוקפו של אישור השקילות הסתמכותו של העובד הייתה סבירה ולגיטימית, ונוכח חלוף הזמן מאז התשלום, עצמת ההגנה על אינטרס ההסתמכות של העובד גבוהה מאד, והוא חויב בהשבת סך של 15% בלבד מהשכר ששולם לו ביתר בתקופה זו. מכאן, שהקביעה כי במקרה הנדון האיזון הראוי בין מכלול השיקולים בכל הנוגע לחובת השבת השכר ששולם ביתר בעבר הוא לפטור את המערערת כליל מחובת ההשבה, ואין מקום לחייבה בהשבת סכום כלשהו, ובוודאי לא בהשבת 35% מהשכר ששולם לה ביתר, עולה בקנה אחד פסיקתו של בית דין זה בנסיבות דומות.
בהתייחס לחוות דעתם של חבריי, השופטת אופק –גנדלר והשופט שפיצר: אכן, פרק הזמן שבו שולמו למערערת תשלומי היתר עמד על שלוש וחצי שנים, אולם היה מדובר בתשלומים שהתייחסו להפרשי שכר לפרק זמן ארוך בן כעשר שנים, משנת 2003 עד שנת 2013. בהיבט של שיעור סכום ההשבה, כ- 105,000 ₪, מדובר בסכום גבוה יחסית למשכורתה של המערערת, שעמדה על כ- 13,000 ₪, גם אם הסכום עצמו שולם בפרק זמן קצר יותר. בנסיבותיו של המקרה הנדון, בהיבט של הסתמכות המערערת על התשלום ונטל ההוכחה להוכיח הסתמכות, איני סבורה כי יש מקום להבחין בינו לבין עניין אסרף ועניין קדם, בשל העובדה שחלק משמעותי מהסכום שולם בתשלומים חד פעמיים. משמדובר בתשלום הפרשי שכר עבודה (להבדיל מתשלום שהוא במהותו חד פעמי כגון בונוס), ששולמו לאחר דין ודברים ממושך בין המערערת לבין המדינה, קמה למערערת הסתמכות סבירה ולגיטימית כי היא זכאית להפרשי שכר אלה. מעבר לכך, לטעמי בנסיבות המקרה הנדון, יש משקל גדול יותר להתנהלות המדינה. כך, המדינה פעלה הן בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי והן בניגוד להוראות החשב הכללי (נספח א' לתצהירה של גב' אורלי אריה) בעניין החזר תשלומי היתר, ובין היתר לא שלחה הודעה למערערת על היווצרות חוב ולא ניתנה לה זכות הטיעון בטרם קיזוז תשלומי היתר; המדינה קיזזה את תשלומי היתר ממלוא משכורת חודש ינואר 2013, וכאמור ללא שניתנה למערערת הודעה מוקדמת על כך; גם לאחר גילוי הטעות, המדינה התרשלה פעם אחר פעם ורק במהלך ההתדיינות בהליך המשפטי גיבשה את הנתונים הנכונים לעניין שיעור החוב של המערערת; המדינה ניהלה עם המערערת משא ומתן להסדר פשרה ואף סיכמה עם המערערת על הסדר פשרה, מבלי שהבהירה כי ההסדר כפוף לאישור חשבת המשרד, ובסופו של יום חזרה בה מההסדר הפשרה. נוכח כל השיקולים המפורטים לעיל, אני סבורה כי יש לפטור כליל את המערערת מהשבת תשלומי היתר.
אשר על כן, לו דעתי תישמע, יתקבל הערעור בעניין חובת המערערת להשיב 35% מהשכר ששולם לה ביתר עד חודש ינואר 2013, כך שיינתן פטור מלא מחובת ההשבה של השכר ששולם ביתר. ככל שבגין כספים שנוכו משכרה של המערערת לא הופקדו כספים לקופות ולקרנות השונות (קרן דפנה, קרן השתלמות) תשלם המדינה גם כספים אלה למערערת, וזאת בתוך 30 יום, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד שבו היה על המדינה להפקידם בקופות ועד למועד התשלום בפועל.

ב. זכאות המערערת לתשלום השכר ביתר לאחר חודש ינואר 2013:
כאמור, בשלב זה של הליך אין מחלוקת כי האישור שניתן למערערת ביום 16.1.2011, שלפיו היא זכאית לדרגה BA, כפל תואר ו- 16 גמולים החל מיום 1.11.2003 בטעות יסודו, וכי בתקופה הרלוונטית לענייננו, המערערת הייתה זכאית לדרגה BA, לכפל תואר החל מיום 1.9.2009 ול- 10 גמולים. אולם, המערערת טענה כי יש לחשב את שכרה ללא שינוי גם לאחר גילוי הטעות, נוכח העובדה שעקב העובדה שהסתמכה על המצג המטעה של המדינה שלפיו היא זכאית ל- 16 גמולים לא יצאה להשתלמויות נוספות, ובכך שינתה את מצבה לרעה.
בית הדין האזורי דחה טענה זו של המערערת וקבע כי אינו מקבל את טענת המערערת כי טעותה של המדינה מנעה ממנה להשתלם ולהשיג קידום נוסף בשכר. התקרה של 16 גמולים כמזכים בתוספת שכר רלוונטית לשכר ב"עולם הישן", טרום רפורמת "אופק חדש", אולם היא פסה מהעולם עם רפורמת "אופק חדש", ששינתה את כל שיטת התגמול בגין השתלמויות של מורים; ההודעות על הטעויות בשכרה לרבות מניין הגמולים נשלחו למערערת במהלך שנת 2013; בנוסף, השתלמות האחרונה שהמערערת עברה הייתה בשנת 2012, והמערערת פרשה חמש שנים מאוחר יותר. בנסיבות אלה אין לזקוף לחובת המדינה את העובדה שהמערערת לא המשיכה לצאת להשתלמויות.
בערעורה, שבה המערערת וטוענת כי עקב העובדה שהסתמכה על המצג המטעה של המדינה שלפיו היא זכאית ל- 16 גמולים (עובר להמרת שכרה ל"אופק חדש") לא יצאה להשתלמויות נוספות, ובכך שינתה את מצבה לרעה. בהקשר זה הוסיפה וטענה כי בית הדין האזורי שגה בקשר למועד סיום עבודתה, שכן היא סיימה את עבודתה בשנת 2015 ולא בשנת 2017, כך שפרק הזמן שעמד לרשותה לעבור השתלמויות נוספות היה קצר משמעותית, ובנוסף לכך בפרק זמן זה אף הייתה חולה. אשר לפרישתה המוקדמת לגמלאות טענה כי אולצה לעשות כן, נוכח העובדה שלא שובצה לתפקיד מחנכת כיתה, וכתוצאה מכך היה נפגע שכרה, לרבות משכורתה הקובעת לגמלה; בנוסף, יציאה להשתלמויות במסגרת תכנית "אופק חדש" טעונה אישור, ולא ברור כי הדבר היה מתאפשר לה. לאור כל האמור, אין לגרוע מתנאי שכרה כפי שהיו עובר לחודש פברואר 2013, למעט הזכאות לדרגת MA, והיא זכאית להמשך תשלום השכר בשיעורו עובר לחודש פברואר 2013 – דרגה BA, כפל תואר ו- 16 גמולים.
אקדים ואומר כי על תביעה זו של המערערת לא חולשות הוראות חוק עשיית עושר, שכן אין מדובר במצב שבו נדרשת המערערת להשיב כספים ששולמו לה ביתר בעבר, אלא היא תובעת כי המדינה תשלם לה בעתיד שכר וגמלה על יסוד נתונים לא נכונים, דהיינו היא דורשת תשלום תוספת לשכר ולגמלה, שבשלב זה של ההליך אין מחלוקת כי אינה זכאית לה. בעוד שבנוגע לכספים ששולמו ביתר למערערת בעבר הצביעה המערערת על מקור נורמטיבי למתן פטור מלא מהשבה – סעיף 2 לחוק עשיית עושר – המערערת לא הצביעה על מקור נורמטיבי – בחוק או בהסכם – המקנה לה זכאות להמשך תשלום השכר ביתר.
אשר למישור ההסכמי, הרי שההיפך הוא נכון. בהסכם פברואר 2012 נקבע במפורש (סעיף 93(א)) כי "נוכח העובדה שתהליך המרת השכר הינו מורכב, ולעיתים קורות טעויות במהלך המרת השכר, אשר בעקבותיהן משולמים תשלומי יתר לעובדי הוראה, מוסכם בין הצדדים כי תשלומי היתר הללו ייחשבו כמקדמות על חשבון שכר עבודה לעניין הוראת סעיף 25(א)(7) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958". גם אם קבענו שאין להחיל הוראה זו על המערערת בכל הנוגע לתשלום שכר ביתר ששולם לה בעבר, הרי שמהוראת הסכם פברואר עולה חד משמעית כי עת מדובר בשכר ששולם עקב טעות לא קמה זכאות לעובד הוראה לאותו תשלום, בוודאי שלא בעתיד.
בהתאם לפסיקה, ככלל, ככל שמשולם לעובד שכר ביתר, לא קמה לעובד זכאות להנצחת הטעות ולהמשך תשלום שאינו זכאי לו על פי דין או הוראות ההסכמים החלים עליו. לעניין זה נפסק בעניין קדם כי -
"בטעות שטועה מי מן הצדדים ליחסי עבודה אין כדי להקנות זכות משפטית לצד שכנגד להמשך התשלום בטעות, ולהנצחתה. תשלום ששולם לעובד בטעות אינו הופך להיות חלק מתנאי ההתקשרות של העובד עם מעסיקו, שכן נעדר מן התשלום יסוד הכוונה".
וראו גם:
עניין אסרף והאסמכתאות שם; ע"ע (ארצי) 1086/02 עמוס מימון - רשות הדואר (25.08.2003) והאסמכתאות שם.
גם אם אין להוציא מכלל אפשרות כי ייתכנו נסיבות שבהן המעסיק יהיה מנוע מלשנות את תנאי השכר, בשל טענת הסתמכות ושינוי מצב לרעה, הרי שהמערערת לא הוכיחה כי מתקיימות בעניינה נסיבות כאלה.
ראשית, למערערת ניתנו מספר הודעות על כך שצברה מעבר ל- 16 גמולים – הודעה מיום 27.10.2010, הודעה מיום 8.11.2010 והודעה מיום 16.1.2011. למרות האמור, ובניגוד לגרסתה של המערערת שלפיה לא יצאה להשתלמויות נוספות שכן צברה את מספר הגמולים המרבי לתשלום, עיון בנספח י"ד לתצהירה של גב' אורלי אריה מעלה כי המערערת יצאה להשתלמויות בשנת 2011 ובשנת 2012, דהיינו לאחר קבלת הודעות אלה. אציין, כפי שקבע בית הדין האזורי בפסק דינו, כי במסגרת רפורמת "אופק חדש" התקרה של 16 גמולים כמזכים בתוספת שכר פסה מהעולם ולא הייתה רלוונטית יותר, שכן שיטת התגמול בגין השתלמויות השתנתה. ואכן, המערערת המשיכה להשתלם גם בשנת 2012, למרות שעל פי גרסתה לא היה טעם לצאת להשתלמויות לאחר שנת 2010. בכך, נשמט הבסיס העובדתי לטענתה של המערערת כי לא יצאה להשתלמויות נוכח הסתמכותה על הודעת המדינה שלפיה היא זכאית ל- 16 גמולי השתלמות. שנית, אכן, חלו שינויים בגרסתה של המדינה מאז גילוי הטעות בחודש ינואר, אולם במכתב המדינה מיום 17.7.2013, שנתיים לפני פרישתה לגמלאות של המערערת, הבהירה המדינה מה הם הנתונים (הנכונים) לחישוב המרת שכרה של המערערת לשכר ברפורמת "אופק חדש" – דרגה BA, כפל תואר ו- 10 גמולים. השינויים בגרסתה של המדינה לאחר מכן היו לעניין גובה החוב עקב התשלום ביתר, אך לא חל שינוי בגרסה בנוגע לנתונים לחישוב שכרה של המערערת. מכאן, ששנתיים לפני הפרישה המוקדמת לגמלאות של המערערת היה ידוע לה המצב לאשורו. המערערת לא פעלה לצאת להשתלמויות בשנים 2013 ועד לפרישתה המוקדמת לגמלאות בשנת 2015. שלישית, טענת המערערת כי נאלצה לפרוש לגמלאות בפרישה מוקדמת בשנת 2015 הועלתה רק בשלב הסיכומים בבית הדין האזורי, וכפועל יוצא מכך לא הוכחה, ועל כן גם לא ניתן לקבל את טענתה כי יש לדחות את טענת המדינה כי יכלה לבחור להמשיך בעבודתה ולהשתלם, כך שהייתה מקבלת קידום לדרגה אחת נוספת קודם לפרישתה לגמלאות. מכל מקום, אין חולק כי במועד פרישתה לגמלאות ידעה המערערת כי לגישת משרד החינוך אינה זכאית לכפל תואר ו- 16 גמולי השתלמות, וכי הליך בעניין זה תלוי ועומד, ללא ודאות בנוגע לתוצאותיו, והיא בחרה לפרוש פרישה מוקדמת לגמלאות קודם ההכרעה בתביעתה או הגעה להסדר כולל.
על יסוד האמור לעיל, יש לדחות את טענת המערערת כי נוכח הסתמכותה על הודעות משרד החינוך ושינוי מצבה לרעה, היא זכאית להמשך תשלום שכר וגמלה על נתונים לא נכונים, שעל יסודם חושב שכרה עובר לחודש ינואר 2013.
סוף דבר – לו תישמע דעתי, יתקבל הערעור חלקית, כך שיבוטל חיובה של המערערת להשיב 35% מהשכר ששולם לה ביתר בעבר, עד חודש ינואר 2013 (לרבות הפקדות לקופות ולקרנות, ויידחה הערעור לעניין שיעור שכרה לאחר ינואר 2013, לרבות חישוב השכר הקובע לפנסיה ויתר הזכויות ששולמו לה עם סיום עבודתה.
לאור התוצאה – קבלה חלקית של הערעור, כל צד יישא בהוצאותיו.

השופטת חני אופק גנדלר והשופט מיכאל שפיצר

קראנו את חוות דעתה של חברתנו השופטת גליקסמן, ומסכימים אנו לאמור בחוות דעתה, אולם בנושא היקפה של ההשבה דעתנו שונה.

נקודת המוצא – כפי שנקבע בע"ע 39/99‏ (ארצי) אסרף – מדינת ישראל, פ''ד לז 179 (2002) (להלן: ענין אסרף) – היא כי תשלום שיסודו בטעות אינו הופך לזכות חוזית המוקנית לעובד ואינו בבחינת תנאי מכללא, שכן נעדר ממנו יסוד הכוונה. זאת, אף אם שולם התשלום משך תקופה ארוכה בהיסח הדעת וברשלנות, ולכן דינו להתבטל מכאן ואילך.

אשר לתשלומי יתר, מעגן סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979 (להלן: החוק) את חובת השבתם. וכך נאמר:

"(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה-.
(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת".

נציין כי חובת ההשבה חלה, כעולה מסעיף 1 (ב) לחוק, אף אם הזכיה היא תוצאה של "פעולת המזכה" ואף אם היא הושגה "בדרך אחרת".

לצד עיגונה של חובת ההשבה בסעיף 1 לחוק הוסמך בית המשפט בסעיף 2 לחוק לפטור את הזוכה מחובת ההשבה, כולה או חלקה, על יסוד שיקולי צדק. וכך נאמר:

"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

בענין אסרף נקבע כי "משקיבל המערער הטבה מתוך טעות, ושלא על-פי זכות, כי אז עומדת לה למשיבה הזכות להשבה". עם זאת, באותו ענין החליט בית הדין לפטור מכוח סעיף 2 לחוק את העובד מהחזר כלשהו של הסכום ששולם לו בטעות, בקובעו כך:

"... במסגרת השיקולים לפי הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר, יש להביא בחשבון, מחד, את מידת רשלנותה של המשיבה, שבפרק זמן ארוך כל כך, בן עשר שנים, לא גילתה טעותה (כך, אף שבמהלך אותה תקופה נתגלתה טעות אחרת בחישוב שנות הוותק של התובע). מאידך, מבחינתו של המערער – בפני בית-הדין האזורי לא הובאה כל ראיה בדבר חוסר תום-לבו בקבלו את התשלום. מטבע הדברים במשך כל אותה תקופה ארוכה, מן הסתם כלכל צעדיו בהתאם לשיעור שכרו. בנסיבות אלו, בחיובו להחזיר רטרואקטיבית אף 20% משיעור ההטבה שקיבל, יהיה לדעתי משום דרישה בלתי מוצדקת כלפיו בנסיבות העניין (ראה פרידמן בספרו הנ"ל [6], בעמ' 824). 19. לאור הדברים האלו, יש לדעתי מקום לקבל את הערעור בחלק זה שלו, ולבטל את חיובו של המערער בהחזר 20% משיעור ההטבה שקיבל בשכרו במשך עשר שנים".

בפסק הדין שניתן בע"ע (ארצי) 66524-09-14‏ ‏ רשות שדות התעופה בישראל - רון עניא (9.5.17) (להלן: ענין עניא) נדון מקרה בו שולמו לעובד שכר ותוספות שכר על יסוד רכישת השכלה אקדמית, שזכתה תחילה לאישור שקילות מטעם משרד החינוך, ולימים בוטל תוקפו בדיעבד. עקב הביטול קמה חובת השבה. במסגרת יישום סעיף 2 לחוק נקבע כי בחקיקה לא פורטו הנסיבות כדי ליתן לערכאות השיפוטיות גמישות להגיע לתוצאה הצודקת בנסיבות העניין. עוד נקבע כי הצדק רב פנים, ולכן הגשמת תכלית זו מצריכה מתן משקל למארג רחב של שיקולים, שתוכנם עשוי להשתנות ממקרה למקרה וכך גם משקלם היחסי. התכלית המרכזית ביסוד סעיף 2 לחוק היא עשיית צדק יחסי בין הצדדים, בצד הסתכלות חברתית כוללת, והצדק היחסי הינו דינמי ועשוי להשתנות לאורך ציר היחסים בין הצדדים. בענין עניא עמד בית הדין על מספר שיקולים (שאינם מהווים רשימה סגורה) בהם ניתן להיעזר בקביעת היקף ההשבה, ובהם: התנהגות הצדדים ותום ליבם עובר לקבלת התשלום, היינו לפתחו של מי רובץ האשם שהביא לתשלום היתר; מידת הסתמכותו של מקבל התשלום ומידת ההגנה הראויה על אינטרס זה. שיקול זה כולל רכיב עובדתי (האם בפועל שינה מקבל התשלום את מצבו לרעה) ורכיב נורמטיבי (האם הסתמכות מקבל התשלום בנסיבות העניין הייתה סבירה); חלוקת הסיכונים ההדדיים בין הצדדים מצריכה בחינה דינמית, קרי היא נבחנת במשך מתן התשלום, ולא רק עובר לתחילתו; חלוף הזמן. בהיבט המעשי נעשתה בענין עניא הבחנה בין תקופות שונות, כשבתקופה הראשונה (עד לפתיחת החקירה הפלילית) נדרש העובד להשבה של 15% מהסכום ששולם ביתר, בשים לב לתום הלב ההדדי של הצדדים וחלוף הזמן. בתקופה השניה (מפתיחת החקירה הפלילית ועד ביטול אישור השקילות) ובתקופה השלישית (מביטול אישור השקילות ועד הגשת התובענה להשבה) חויב העובד בהשבת 70% מהסכום ששולם ביתר.

בעע (ארצי) 11534-01-16‏ ‏ BASHIR SALIH MOSAB‏ נ' קבוצת אלון בע"מ (19.6.17)(להלן: ענין בשיר) עמד בית הדין על כך שנתון משמעותי החולש על היקפה של סוגיית ההשבה הוא השאלה לפתחו של מי רובץ האשם לתשלום היתר, ואולם נתון זה מהווה נקודת מוצא לבחינה ואינו בהכרח נקודת הסיום, אלא נדרשת בחינת מכלול נסיבות הענין. וכך נאמר:

"אחד השיקולים המרכזיים הוא התנהגות הצדדים עובר לקבלת התשלום, היינו לפתחו של מי רובץ האשם או הרשלנות שהביאה לתשלום היתר. בהקשר זה יוער כי תום לב  הדדי של מקבל התשלום ונותן התשלום והעדר רשלנות עודפת למי מהצדדים  מהווה שיקול לחלוקתו השיוויונית של הנטל הכלכלי הכרוך בהשבת תשלום היתר, כך שמקבל התשלום ביתר ישיב  את מחציתו; שיקולים נוספים הם  גובה הסכום שקיזוזו מתבקש; מידת הסתמכותו של מקבל התשלום עליו – בפן העובדתי ובפן הנורמטיבי, כשתוצאת ההסתמכות אינה בהכרח איון ההשבה ולעיתים היא תבוא לידי ביטוי בהפחתתה; התנהגות המעסיק לאחר שהתחוור כי שילם ביתר, היינו האם המשיך לנהוג כמנהגו לשלם ביתר או שחדל מכך והאם התריע על האפשרות שהעובד ייאלץ להשיב תשלום יתר זה; התשלום אשר בהקשרו בוצע תשלום היתר, כשההנחה היא שניתן להגמיש את נטל הבאת הראיה בנוגע להסתמכות בפועל שעה שהתשלום ביתר היה שכר עבודה וזאת בהתחשב בגובה השכר ובנתח שהיווה תשלום היתר ממנו; הזמן שחלף מאז תשלום היתר ועד הבקשה להשבתו;  התשלום אשר בהקשרו מתבקש הקיזוז ... בנסיבות בהן שני הצדדים תמי לב בנוגע לעצם התשלום ביתר, נקודת המוצא היא חלוקה שוויונית של היקף ההשבה... נקודת מוצא זו אינה בהכרח נקודת הסיום, שכן יש להוסיף ולבחון מארג רחב של שיקולים".

ומכאן לענייננו: תשלומי היתר בוצעו במשך כשלוש שנים ומחצה (ספטמבר 2009 – ינואר 2013). תשלום היתר החל ביום 1.9.2009, מועד בו החלה המערערת לקבל שכר על פי רפורמת "אופק חדש". תשלום היתר נבע מטעויות שנפלו בנתונים ששימשו בסיס להמרת השכר לרפורמת "אופק חדש". נציין, כי רפורמת "אופק חדש" חוללה שינוי מהותי בדפוסי ההעסקה ובדרך תשלום השכר לעובדי הוראה. עומקו של השינוי היה כרוך בחבלי לידת יישומו, והמקרה דנן הוא חלק מהקושי ביישומו. יחד עם זאת, אף אם ניתן היה להכיל את חבלי הלידה למשך תקופת זמן מסוימת, הרי שהטעות נתגלתה רק בחלוף כשלוש שנים ומחצה. זאת ועוד. התנהלות המשיבה מוקשית, שעה שלא השכילה לגבש במשך תקופה לא מבוטלת נתון מדויק של תשלומי היתר, ואף חזרה בה מפשרה אליה הגיעה עם המערערת בשנת 2013. גם עובדה זו צריכה להיזקף לחובתה. עוד נוסיף כי רשלנות המשיבה מועצמת על רקע התשלומים החד פעמיים, שניתן להניח ששולמו על יסוד בדיקה כזו או אחרת שנערכה על ידי המשיבה, ושנתנה בידיה הזדמנות נוספת לגלות את טעותה ביחס לתשלומים החודשיים. משכך, נקודת המוצא לטעמינו כי למשיבה רשלנות עודפת – המועצמת במרוצת הזמן – ביחס לתשלומי היתר.

הסכום הכולל של תשלומי היתר הוא 113,229.02 ₪. לצד זאת, המשיבה היתה חבה למערערת הפרשי שכר בסך של 8075.5 ₪, ולכן חובה של המערערת מכוח סעיף 1 לחוק עמד על סך של 105,153.52 ₪. סכום כולל זה מורכב משני סוגי תשלומים:

הסוג הראשון, תשלומים חודשיים שבוצעו ביתר, וזאת במהלך ספטמבר 2009 עד שנת 2013, ובסכום כולל של 41,876 ₪. נציין כי סכום תשלום היתר לא היה אחיד, אלא גדל במרוצת השנים עקב יישומה השגוי של רפורמת "אופק חדש" לאורך ציר הזמן, והעלאת שכר שגויה מכוחה. סך כל סכומי היתר ששולמו למערערת בשנים 2009-2013 בדרך של תשלום חודשי היה -
41,876 ₪.
הסוג השני, תשלומים חד פעמיים, אשר שיקפו החזרים בגין תשלומי עבר החל מספטמבר 2009, ובסכום כולל של 71,353 ₪. בחודש אפריל שולמו הפרשי שכר בסך של 5,989 ₪; בחודש מרץ 2011 שולמו הפרשי שכר בסך של 11,040.75 ₪; בחודש יולי 2011 שולמו הפרשי שכר בסך של 14,563 ₪; בחודש ספטמבר 2011 שולמו הפרשי שכר בסך של 39,761.98 ₪. כאמור, סך כל הסכומים ששולמו ביתר בדרך של תשלום חד פעמי היה 71,353 ₪.

כעולה מפסקי הדין בענין אסרף, ענין עניא וענין בשיר, נקודת מוצא – אך לא בהכרח נקודת הסיום - החולשת על היקפה של סוגיית ההשבה היא בבחינת השאלה לפתחו של מי רובץ האשם לתשלום היתר. בענייננו, נקודת המוצא היא כי טעותה של המשיבה היא שהביאה לתשלום היתר, ועל כן עליה לשאת בחלק לא מבוטל מעלויות טעותה. יחד עם זאת, נתון זה מהווה נקודת המוצא, וכפי שנקבע בהלכה הפסוקה אין זה הנתון הבלעדי, אלא יש מקום לשקילת מכלול נסיבות הענין לצורך איתורה של נקודת הסיום. משכך, לטעמנו אין מקום על יסוד נתון זה בלבד להעניק פטור מלא מחובת ההשבה.

במסגרת מכלול נסיבות הענין סבורים אנו כי יש ליתן משקל גם לסוג התשלום, קרי האם מדובר בתשלום חודשי או בתשלום חד פעמי, כשביסוד הבחנה זו מצויה ההנחה כי "ניתן להגמיש את נטל הבאת הראיה בנוגע להסתמכות בפועל שעה שהתשלום ביתר היה שכר עבודה וזאת בהתחשב בגובה השכר ובנתח שהיווה תשלום היתר ממנו" (מתוך ענין בשיר לעיל).

אשר לסוג התשלומים הראשון (תשלומים חודשיים שוטפים) - בענין אסרף פטר בית הדין את העובד באופן מלא מחובת ההשבה בגין תשלום חודשי שבוצע במשך כעשור באשמת המעסיקה, שכן ההנחה היא שהעובד כלכל צעדיו על תשלום זה. בתקופה הראשונה בענין עניא פטר בית הדין את העובד מחלקה העיקרי של חובת ההשבה (85%) בגין תשלום לעובד במשך כעשור כשלמי מהצדדים לא היתה רשלנות עודפת בביצועו נוכח הצגת אישור שקילות לתואר האקדמי שאותה עת היה תקף (ושלימים בוטל). העובד חויב בהחזר 15% מהסכום בגין התקופה הראשונה נוכח משך הזמן שחלף מאז ביצוע התשלום ועל אף העדר אשם למי מהצדדים בביצועו.
במקרה דנן, המדובר בתשלומים חודשיים לתקופה קצרה בהרבה מאלה שנידונו בענין אסרף ובתקופה הראשונה בענין עניא. המדובר בתקופה מירבית בת כשלוש וחצי שנים וביחס לחלק מהתשלומים החודשיים (כיוון ששיעורם עלה במרוצת הזמן) הינה אף קצרה מזו. יחד עם זאת, האשם לעצם התשלום רובץ לפתחה של המשיבה, ואולם משגילתה את טעותה חדלה ממנה. אנו סבורים כי בנסיבות אלה – השונות מבחינת משך התקופה מאלה שנידונו בענין אסרף ועניא – יש מקום לחייב את המערערת בהשבה מסוימת, ואולם משהאשם לתשלום רובץ לפתחה של המשיבה הרי שהיא אמורה לשאת בחלק משמעותי ממנו, ועל המערערת להשיב סדר גודל של 20% הימנו.
אשר לסוג התשלומים השני (תשלומים חד פעמיים בשלושה מועדים) - אלה בוצעו בעיקרם בשנתיים האחרונות להעסקתה (אף אם נזקפו המה לתקופת העסקה קודמת). ביחס לאלה לא קמה ההנחה כי העובד כלכל את צעדיו עליהם בהיותם משקפים את שכרו השוטף, ולו מן הטעם שהם שולמו באופן חד פעמי. כפי שציינו בענין עניא לעיתים חלוף הזמן עשוי להוות אינדיקציה ראייתית – ולא מהותית – להסתמכות, במובן זה שככל שחלף זמן רב יותר יכולה לקום חזקה עובדתית – הניתנת לסתירה – בדבר קיומו של שינוי נסיבות (ראו סעיף 24(ב) לפסק הדין בענין עניא). ואולם, לטעמנו, שנתיים אינם פרק זמן המצדיק הגמשה משמעותית בנטל הבאת הראיה. משכך, על עובד המבקש לטעון טענת הסתמכות על סמך תשלום חד פעמי שבוצע שנתיים קודם לכן להעמיד תשתית ראייתית לכך ששינה מצבו לרעה, כשתקווה שנכזבה אינה מהווה הסתמכות ושינוי המצב לרעה. תשתית כזו לא הובאה בענייננו. משכך, לטעמנו בשים לב למכלול נסיבות הענין ביחס לתשלומים החד פעמיים, קרי רשלנות של המשיבה בהיווצרותם, העדר ביסוסה של טענת הסתמכות קונקרטית, משך הזמן שחלף מאז ביצועם – סבורים אנו כי ראוי שהמערערת תשיב 40% מהסכומים החד פעמיים.

בית הדין האזורי חייב את המערערת בהשבת סכום של 36,796 ש"ח, וניתוח סדרי הגודל של סכומי ההשבה בהם חבה המערערת על פי פסק דיננו מוביל לתוצאה דומה, קרי כ 8,375 ₪ בגין התשלומים החודשיים (המהווים כ 20% מסכום זה), וכ 28,541 ₪ בגין התשלומים החד פעמיים (המהווים 40% מסכום זה). משכך, אף אם לא נזקק בית הדין האזורי להבחנה בין תשלומים שוטפים לתשלומים חד פעמיים הרי שלטעמנו התוצאה אליה הגיע בית הדין האזורי לענין סכום ההשבה ודרך ההשבה באמצעות 60 תשלומים חודשיים - מצויה במתחם הסבירות, ומבטאת צדק יחסי בין הצדדים. לאור זאת, לטעמנו דין הערעור להידחות.

תוצאת פסק דיננו היא כי המערערת תחזיר בשישים תשלומים סכום של 36,796 ש"ח, מתוך 105,132 ₪. איננו מקלים ראש בהכבדה הטמונה על המערערת בעצם חיובה בהשבה, ואולם אין להקל ראש בכך שגם משאביה של קופת הציבור מוגבלים, ובסופו של יום קופת הציבור נושאת בנתח העיקרי של הטעות בשל רשלנותה העודפת (68,336 ₪ מתוך 105,132 ₪). חלוף הזמן הביא להסתמכות המערערת על התשלומים החודשיים ובד בבד ניתן לטעון שהקשה לכאורה על המשיבה לאתר את טעותה, ולכן הסכומים ששולמו ביתר הלכו ותפחו. בסופו של יום, התוצאה היחסית אליה הגענו הנותנת משקל לאופיים השונה של התשלומים, ולנסיבות המקרה המיוחדות – הינה תוצאה יחסית, וככזו היא הצודקת בעינינו.

סוף דבר – לו דעתנו תישמע, הערעור יידחה ללא צו להוצאות.

נציג ציבור מר שלמה כפיר:
אני מצטרף לחוות דעתה של השופטת לאה גליקסמן.

נציג ציבור מר גדעון צימרמן:
אני מצטרף לחוות דעתם של השופטת חני אופק גנדלר והשופט מיכאל שפיצר.

סוף דבר

על דעת כל חברי המותב נדחה הערעור בהתייחס לזכאות המערערת לתשלומים ביתר ששולמו לה עקב טעות החל מחודש ינואר 2013 ואילך, לרבות הכללתם ב"משכורת הקובעת" לתשלום הגמלה על פי חוק שירות המדינה (גמלאות)[נוסח משולב], תש"ל – 1970.
על דעת רוב חברי המותב, השופטים אופק –גנדלר ושפיצר ונציג הציבור מר צימרמן, כנגד דעתם החולקת של השופטת גליקסמן ונציג ציבור מר כפיר, נדחה הערעור בהתייחס להשבת תשלומים ששולמו למערערת ביתר, ועל המערערת להשיב סך של 36,796 ₪ בשישים.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, ב' אדר תש"פ (27 פברואר 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

לאה גליקסמן,
שופטת, אב"ד

חני אופק-גנדלר, שופטת

מיכאל שפיצר,
שופט

מר שלמה כפיר,
נציג ציבור (עובדים)

מר גדעון צימרמן,
נציג ציבור (מעסיקים)