הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 34409-10-18

ניתן ביום 06 מאי 2020

הבלט הישראלי, עמותה רשומה
המערערת והמשיבה שכנגד
-

.1 ברטה (ציונה) ימפולסקי
.2 הלל מרקמן

המשיבים והמערערים שכנגד

בפני השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופטת חני אופק גנדלר
נציגת ציבור (עובדים) גב' יעל רון, נציג ציבור (מעסיקים) מר צבי טבצ'ניק

בשם המערערת: עו"ד נחום פינברג, עו''ד אביבה גוטמן
בשם המשיבים: עו"ד רפי יולזרי

פסק דין

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופטת דפנה חסון זכריה ונציגי הציבור גב' אורנה רזניק ומר יונה הנדל; סע"ש 10839-02-14, סע"ש
12828-02-14), במסגרתו התקבלו בחלקן תביעותיהם של המשיבים כנגד המערערת.

ההליך עוסק במערכת יחסים ייחודית בין הצדדים שנמשכה עשרות שנים, במסגרתה הקימו המשיבים את הבלט הישראלי ובעקבותיו את העמותה המערערת, ניהלו אותו והשקיעו בו את מיטב כשרונם, מרצם והונם, באופן שהיווה מפעל חיים עבור שניהם. למרבית הצער מערכת היחסים באה לידי סיום באקורד צורם, עד כדי הליכים משפטיים, ולא עלה בידינו להביא את הצדדים להסדר מוסכם על אף מאמצינו.

התשתית העובדתית

המשיבים - בני הזוג גב' ברטה (ציונה) ימפולסקי (ילידת שנת 1934) ומר הלל מרקמן (יליד שנת 1931) - הם רקדני בלט. בשנת 1967 הקימו יחד את הבלט הישראלי (אשר מנה בתחילת דרכו שישה רקדנים כולל המשיבים עצמם), ובשנת 1983 הקימו את המערערת - בשמה דאז אגודת ידידי הבלט הקלאסי בישראל - שהיא עמותה במסגרתה מתנהלים כיום להקת הבלט הישראלי ובית הספר לבלט קלאסי (להלן גם: העמותה ). המשיבה הייתה הכוריאוגרפית הראשית, המנהלת האמנותית ומנהלת בית הספר לבלט לאורך כ - 45 שנים, ואילו המשיב היה מנכ"ל המערערת לאורך תקופה זו.

העמותה מתקיימת מכספים המועברים אליה ממשרד התרבות ומעיריית תל אביב, כמו גם מהכנסות עצמיות משיעורי הבלט, הופעות הלהקה ותרומות. כיוון שכספים אלה לא הספיקו ומעת לעת נקלעה העמותה לקשיים תזרימיים, תמכו המשיבים לאורך השנים בפעילותה של העמותה מהונם הפרטי. כך, ולמשל, השתתפו במימון הקמת מרכז בלט בצפון תל אביב (בשנת 2004); העמידו לרשות העמותה מרתף באזור כיכר המדינה בתל אביב בלא לגבות דמי שכירות; העמידו ערבויות אישיות לצורך פעילותה הפיננסית; ואף העמידו לרשות העמותה הלוואות, ששיעורן עד ליום 31.12.05 עמד על כ - 2.4 מיליוני ₪.

ביום 27.3.06 נחתמו לראשונה הסכמי עבודה בין הצדדים, בתוקף (כך לפחות צוין בהם) מיום 1.4.70 (להלן: הסכמי 2006). במסגרת ההסכמים נקבעו שכרם וזכויותיהם הסוציאליות של המשיבים (שכר בסך של 17,665 ₪ למשיבה ו - 22,780 ₪ למשיב, תוך הכפפתו לשכר הנקבע מעת לעת על ידי משרד התרבות למנהלים באגודות הנתמכות על ידו), וכן הובהר כי במועד סיום עבודתם ישוחררו מכל הערבויות האישיות שהעמידו לבנקים ולצדדים שלישיים.

במקביל לכך נחתם בין הצדדים באותו יום הסכם נוסף (להלן: הסכם ההלוואה), בו נקבע כי ההלוואות שהעמידו המשיבים לעמותה עד לאותו מועד עומדות על כ - 2.4 מיליון ₪, וכי ההלוואה "אינה צמודה ואינה נושאת ריבית והיא לא תיפרע לפני 31.12.09, אלא אם יכוסו גרעונות העמותה קודם לכן ". עוד הובהר כי כל עוד המשיבים "ממשיכים לעבוד בעמותה במשרה מלאה, לא תידרש העמותה להחזיר את ההלוואה או חלק ממנה אלא אם תעמוד ביעדי תוכנית ההבראה מיום 13.9.2005...", וכי במידה והמשיבים יפסיקו את עבודתם בעמותה, מכל סיבה שהיא, "הם יהיו זכאים, בנוסף לכל תשלום המגיע להם מכח יחסי העבודה שלהם עם העמותה, לתשלום חודשי שהוא שווה ערך לשכרם החודשי וזאת עד לסיום החזר ההלוואה". לפי העובדות שנקבעו על ידי בית הדין, בסוף שנת 2006 המירו המשיבים לתרומה סך של 2 מיליון ₪ מתוך סכומי ההלוואות שצוינו בהסכם זה.

ביום 12.6.07 התקבלה לפי הנטען החלטה של הוועד המנהל של העמותה, לפיה בהתחשב בתרומתם הרבה של המשיבים לעמותה, לרבות מבחינה כספית, המשיבים ימשיכו לקבל את שכרם כפי שיעורו ערב פרישתם, החל ממועד סיום עבודתם ועד למלאת ימיהם (להלן: ההחלטה מיום 12.6.07). במסגרת פרוטוקול שנחתם ביום 10.8.07 הסכימו המשיבים - נוכח הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה העמותה ועל מנת להימנע מהפחתה בשכר הרקדנים - להפחתת שכרם ב"תקופת ההבראה" בשיעור של 52% למשיב ו - 49% למשיבה (להלן: הפרוטוקול מיום 10.8.07).

בשנת 2011 התדרדר מצבה הכלכלי של העמותה באופן שסיכן את המשך קיומה, ולאור זאת חתמה ביום 9.10.12 על הסכם הבראה מול משרד התרבות (להלן: הסכם ההבראה). במסגרת הסכם זה העביר משרד התרבות לעמותה סך של 3.25 מיליון ₪, וכנגד כך התחייבה העמותה לשמירה על איזון תקציבי שוטף ולליווי ופיקוח של חשב מלווה שחתימתו תידרש לכל הוצאה או התחייבות כספית. עוד נתנה הסכמתה לשינוי במבנה הניהולי תוך ביטול זכויות החתימה של המשיבים; סיום העסקתו של המשיב כמנכ"ל (שבוצע כחלק מתכנית ההבראה עוד טרם חתימת הסכם ההבראה); והקמת ועדת רפרטואר.

במקביל לקחו על עצמם המשיבים במסגרת הסכם ההבראה להמשיך ולתמוך בעמותה ולהעביר לה הלוואה נוספת בסך של 750 אלף ₪; הסכימו כי עודפים שנצברו בקופות הפיצויים שלהם (בסך כולל של 626,819 ₪) יועברו לעמותה לצורך הפקדתם בקופות פיצויים אישיות של עובדיה; וכן הותירו סך של 1.75 מיליון ₪ כביטחון להלוואה אותה נטלה העמותה. אין מחלוקת כי המשיבים אישרו את הסכם ההבראה בחתימתם (נספח ה' להסכם), והמשיב אף אישר כי קיבל פיצויי פיטורים ופדיון חופשה וכי לא ישולמו לו כספים נוספים (סעיף 7(ד) להסכם).

בהתאם לתכנית ההבראה סיים המשיב את תפקידו כמנכ"ל העמותה ביום 31.12.11, ובמקומו מונתה, בהמלצתו, גב' לאה לביא (שעבדה טרם לכן תחתיו). בנוסף מונתה ועדת רפרטואר לצורך סיוע בגיבוש התכנית האמנותית של הלהקה ואישורה, והחל מקיץ 2012 סמכויותיה של המשיבה כמנהלת האמנותית הוכפפו לוועדה זו. בחודש ספטמבר 2012 התכנסה ועדת הרפרטואר לראשונה, והמליצה בישיבה זו למנות מנהל אמנותי חדש במקומה של המשיבה. ביום 18.3.13 אמור היה הוועד המנהל של העמותה לקבל את המלצת ועדת הרפרטואר, ומשכך פנתה המשיבה ביום 14.3.13 בבקשה דחופה לבית הדין האזורי למניעת פיטוריה (סע"ש 31682-03-13). במהלך הדיון באותו הליך הוסכם כי הצדדים ייפגשו, "על מנת לבחון אופציה להמשך העסקה או להתוות הצעה למסלול פרישה" (פרוטוקול מיום 3.4.13).

בעקבות הסכמות אלה נעשו ניסיונות לאתר למשיבה תפקיד חלופי, ומשאלה לא צלחו - הודיעה העמותה ביום 18.4.13 על ביטול המתווה המוסכם ועל זימונה של המשיבה לשימוע טרם פיטורים. הטעמים שצוינו במכתב הזימון לשימוע, הם - בין היתר - אי יישום החלטות ועדת הרפרטואר ואי קבלת מרותה המקצועית; אובדן האמון בין המשיבה לבין הוועד המנהל והנהלת העמותה; משבר מתמשך במרקם יחסי העבודה והעדר אופציה לתפקידים אחרים; וכן "הצורך לבצע חילופי תפקידים לאחר עשרות שנים" ו"רצון לרענן את כל מערך הרפרטואר". יום למחרת הודיע יו"ר הוועד המנהל למשיבים על בחירת מנהל אמנותי חדש ומנהלת להקה חדשה, וסיים את מכתבו בתקווה כי "תהליך השינויים בבלט ייעשה בשיתוף פעולה עמכם ולמען מטרה משותפת של המשכיות פעולתו והצלחתו".

השימוע התקיים (בהשתתפות המשיבה ובאי כוחה) ביום 30.4.13, וביום 26.5.13 נמסר למשיבה מכתב פיטורים לפיו עבודתה תסתיים ביום 30.6.13 (על מנת לאפשר לה להמשיך וללמד עד תום שנת הלימודים כבקשתה) והיא תקבל חלף הודעה מוקדמת בשווי השכר שהייתה זכאית לקבל אילו הייתה ממשיכה לעבוד עד ליום 26.8.13. כך באה לידי סיום עבודתם של שני המשיבים בעמותה.

בחודש פברואר 2014 הגישו המשיבים את תביעתם לבית הדין האזורי, שעיקרה דרישה להחזר ההלוואות שהעמידו לטובת העמותה לאורך השנים; אכיפת הסכם ההלוואה משנת 2006; אכיפת החלטת הוועד המנהל מיום 12.6.07; השבת הסכומים שהופחתו משכרם החל משנת 2007; וקבלת זכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתם וסיומה. בגין סוגיה נוספת שעניינה שחרור המשיבים מערבות שהעמידו להבטחת הלוואה שנטלה העמותה מבנק המזרחי (ערבות שחולטה בסופו של דבר והיתרה שבמחלוקת עומדת ככל הידוע על כ - 700,000 ₪) - מתנהל בין הצדדים הליך נפרד, שעודנו תלוי ועומד בבית הדין האזורי לאחר שהועבר אליו מבית משפט השלום בהרצליה לבקשת העמותה (סע"ש 63172-07-17; להלן: ההליך הנוסף).

בפני בית הדין האזורי נשמעו עדויותיהם של המשיבים, וכן של מנהל הכספים בעמותה בשנים 2001-2012 מר יעקב קפלן שהעיד מטעמם, ורו"ח דניאל פרייטג שהגיש עבורם חוות דעת חשבונאית. מטעם העמותה נשמעו עדויותיהם של המנכ"לית הנוכחית גב' לביא; יו"ר הוועד המנהל ד"ר דן רונן; סמנכ"ל התפעול מר עמית סומך; ורואה החשבון של העמותה, מר אבנר וקסלבאום.

פסק דינו של בית הדין האזורי

בפסק דין רחב יריעה ומעמיק קבע בית הדין כי דרישת המשיבים להחזר ההלוואות מצויה בסמכותו העניינית. בית הדין ציין לצורך כך כי " התובעים אכן הקימו, כוננו, יצרו וביססו את הנתבעת. ואולם, משעה שהנתבעת קמה על רגליה, שנים רבות קודם לחתימה על ההסכם ההבראה, הפכו התובעים להיות עובדיה, ופעלו בה משך שנים ארוכות כעובדיה, לא לשם ייסודה, אלא לשם המשך פעילותה". משכך, במועד בו נחתם הסכם ההבראה לא היו עוד התובעים מייסדי העמותה (מעמד זמני במהותו שאינו יכול להימתח על פני עשרות שנים), כי אם עובדיה, ועצם הגדרתם כ"מייסדים" במסגרת אותו הסכם אין בה כשלעצמה כדי לשלול את מעמדם כעובדים.

אף אין זה נכון כי התקיימו במקביל שתי מערכות יחסים נפרדות בין הצדדים - האחת כעובדים והשנייה כמייסדים - שכן ההסכמים שנחתמו בין הצדדים החל משנת 2006 ואילך "קשרו כל העת בין זכויותיהם הסוציאליות של התובעים כעובדי הנתבעת, לבין ההסכמות ה'מסחריות', כפי שכינתה זאת הנתבעת, אליהן הם הגיעו, הנוגעות לאופן השבת ההלוואות אותן הם העמידו". כך, ולמשל, במסגרת הסכם 2006 - שהגדיר את שכרם וזכויותיהם הסוציאליות של המשיבים - נקבע כי המשיבים ישוחררו במועד סיום עבודתם מהערבויות האישיות שהעמידו; בהסכם ההלוואה נקבע כי ההלוואות תוחזרנה להם רק לאחר סיום עבודתם בעמותה; והחלטת הוועד המנהל מיום 12.6.07 קשרה במובהק בין זכויות המשיבים כעובדים לבין תמיכתם הכספית בה. גם הסכם ההבראה "מערבב" בין שני ה"כובעים" הנטענים. משכך, ועל אף שאין זה מקובל שעובד מעניק הלוואות למעסיקו, כך היה בנסיבותיו הייחודיות של מקרה זה נוכח יחסי האמון המיוחדים ששררו בין הצדדים, ואין בכך כדי לשלול את סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לדון במכלול מערכת היחסים.

אשר לגובה החוב בגין ההלוואות - קבע בית הדין כי המשיבים אמנם נתנו לעמותה הלוואות בסך של כ - 2.4 מיליון ₪ עד שנת 2005, והלוואה נוספת של 750 אלף ₪ במסגרת הסכם ההבראה, אך הסכימו להמיר 2 מיליון ₪ לתרומה בשנת 2006 ואף קיבלו בגין כך החזר מס משמעותי. משכך; בהתאם לדו"חות הכספיים שצורפו לחוות הדעת החשבונאיות של שני הצדדים; ובהתחשב בכך שהסכם ההבראה (שאושר במפורש על ידי המשיבים) הוא ההסכם האחרון שנחתם בין הצדדים ומשכך גובר על הסכם ההלוואה משנת 2006 - יתרת חוב ההלוואות של העמותה למשיבים עומדת על סך של 1,223,000 ₪ (750,000 ₪ משנת 2012, וסך נוסף של 473,000 ₪ שנותר מההלוואות שקדמו להסכם ההבראה).

אשר למועד תשלום החוב - נדחתה טענת העמותה כי טרם הגיע מועד התשלום לאור האמור בסעיף 6(ז) להסכם ההבראה, הקובע כי " סכומים הרשומים כחוב המייסדים בעמותה יפרעו למייסדים על ידי הבלט רק לאחר החזר כל החובות לבנקים, מעודפים בלבד של הבלט ובהתאם ליכולת ההחזר (תזרים המזומנים) של הבלט, לפי שיקול דעת הוועד המנהל של הבלט". בית הדין קבע כי את הסעיף האמור יש לפרש באופן בו סכומי החוב יוחזרו לאחר החזר כל החובות לבנקים וקיומו של עודף תקציבי, או בהתאם ליכולת ההחזר לפי שיקול דעת הוועד המנהל, כך שאין מדובר בתנאים מצטברים אלא חלופיים (ואת האות ו' המפרידה ביניהם יש לפרש כ-ו' הברירה ולא ו' החיבור, תוך הפניה לע"א 259/60 מנורה נ' קציבואה, פ"ד טו 619 (1961); בג"צ 157/63 בוקסבאום נ' שר האוצר, פ"ד יח 115 (1964); ע"ע (ארצי) 2580-03-11 דורון נגר - ליטוס מחשבים בע"מ (1.3.15)).

בית הדין נימק את בחירתו הפרשנית בטעמים הבאים: ראשית, תכלית הסעיף ותכלית הסכם ההבראה בכללותו היא להבטיח כי הוצאות העמותה לא תעלינה על יכולת הפירעון שלה, ותהלומנה את מצבה הכלכלי, ולא בהכרח את גובה חובותיה לבנקים או גובה העודף התקציבי שלה. שנית, לשונו של סעיף 6(ז) מלמדת כי כוונת הצדדים הייתה להתייחס לחוב ההלוואות כאל חוב שיוחזר למשיבים הלכה למעשה ולא כאל תרומה, ולכן אין לבחור בפרשנות שמשמעה שהחוב לא יוחזר להם בפועל תוך זמן סביר (שלוקח בחשבון גם את גילם ומצבם הבריאותי). בלשונו של בית הדין: "מצב דברים בו יתקיימו התנאים המצטברים הבאים, בתוך פרק זמן סביר: יפרעו כל החובות לבנקים; לא תילקחנה הלוואות חדשות בגינן תיווצר חבות חדשה לבנקים; יצטברו בנתבעת עודפים של למעלה מ - 1,223,000 ₪; תהיה יכולת החזר מתזרים המזומנים של הנתבעת; וניתן יהא להשיב את החוב לפי דעתו של הוועד המנהל של הבלט - הוא חזון אחרית הימים" (כפי שאישר גם רו"ח וקסלבאום מטעם העמותה, כאשר ציין שלשיטתו יעברו "הרבה שנים" עד שיתאפשר להתחיל בהחזר ההלוואות למשיבים).

לאור זאת; וכאשר לכך מתווספים עקרון היסוד כי "חוזים יש לקיים"; כלל הפרשנות המעדיף פירוש הנותן תוקף לחוזה (סעיף 25(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, להלן: חוק החוזים); והכלל הקובע כי "חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, יש לקיים זמן סביר לאחר כריתת החוזה..." (סעיף 41 לחוק החוזים) - עדיפה הפרשנות הקובעת כי מדובר בתנאים חלופיים.

בית הדין הוסיף וקבע כי מתקיים התנאי השני החלופי הנקוב בסעיף 6(ז) להסכם ההבראה ומלמד כי הגיע המועד לתשלום החוב, שכן מהראיות עלה שהעמותה בעלת יכולת להחזיר את החוב למשיבים, ולא הפעילה בתום לב את שיקול הדעת שהוענק לה בקשר לכך. בית הדין נימק זאת בכך שתקופת ההבראה הסתיימה בסוף שנת 2016; הסתיים ליוויו של החשב המלווה ולא קיימות עוד הגבלות מבחוץ על התנהלותה הכספית של העמותה; הוחזר מלוא החוב לבנק המזרחי, בגין הלוואה מרכזית שניטלה ממנו בסך 1.87 מיליון ₪; בשנת 2014 נטלה העמותה הלוואה חדשה קצרת מועד בסך של 200,000 ₪ שאמורה הייתה להיפרע עד סוף שנת 2017; ובשנת 2016 נותר עודף תקציבי של כ - 80,000 ₪. בהתאם, עלה שכרה החודשי של המנכ"לית ב - 6,000 ₪, וכן קודמו בתפקידים ובמשכורות גם עובדים נוספים.

בית הדין הבהיר כי עובדות אלה מלמדות כי העמותה בעלת יכולת החזר להשבת כספי ההלוואה למשיבים, ולמרות זאת "דחקה את התובעים ל'סוף התור', ומיקמה אותם בתחתית סדר עדיפויותיה, תוך שהעדיפה על פניהם את כל ענייניה השוטפים, ואת קידום עובדיה". משכך, "כוונת הנתבעת להשיב לתובעים את כספם בעוד שנים ארוכות, בלא שלקחה תחת שיקוליה את גילם המתקדם, את מצבם הבריאותי הנטען, ואת תרומתם רבת השנים לנתבעת, אינה מתיישבת עם חובת תום הלב המוטלת עליה, לא כל שכן, עם החובה המוגברת החלה עליה כמעסיקה". בהתחשב בקביעה זו התייתר הצורך להכריע בטענתם החלופית של המשיבים, לפיה הם זכאים להשבת החוב בשל "טעות בעסקה". מעבר לצורך ציין בית הדין כי הטענה נזנחה בסיכומים, וכי טעות בכדאיות העסקה ממילא אינה עילה מספקת לביטול חוזה.

אשר לאופן תשלום החוב - הבהיר בית הדין כי בהסכם ההבראה חסר מנגנון הקובע את אופן השבת ההלוואה, ומשכך עליו להשלים את החסר " לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג" (סעיף 26 לחוק החוזים). בהעדר מקור אחר, השלים בית הדין את הנדרש באמצעות ההסכמים הקודמים שנערכו בין הצדדים - הסכם 2006 וההחלטה מיום 12.6.07 - המלמדים כי "אומד דעת הצדדים היה מחד - להבטיח את המשך קיומה של הנתבעת באמצעות התמיכה הכספית שהעניקו לה התובעים לאורך השנים, ומאידך - להבטיח את עתידם הכלכלי של התובעים בדרך של יצירת מעין הסדר פנסיוני לפיו לאחר מועד פרישתם, ושעה שכבר לא יוכלו להיסמך עוד מבחינה כלכלית על פרי עמלם ועל מפעל חייהם, ימשיכו לקבל סכום כסף בגובה המשכורת החודשית שהשתכרו, ויתאפשר להם לחיות באותה רמת חיים בה חיו עת היו עובדי הנתבעת".

משכך, ובהתחשב בגובה שכרם האחרון של המשיבים בזמן עבודתם בעמותה
(11,500 ₪ למשיבה ו - 12,658 ₪ למשיב), קבע בית הדין כי החוב יוחזר בתשלומים חודשיים של 30,000 ₪, סכום העולה בקנה אחד גם עם יכולת הפירעון של העמותה, וזאת עד לפירעון מלא של החוב בסך 1,223,000 ₪ (לו יתווספו ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין). בית הדין הפנה בקשר לגובה הסכום החודשי גם לסעיף 6(ה) להסכם ההבראה, אשר קבע כי מדי חודש תצבור העמותה סך של 25,000 ₪ בפיקדון מיוחד לצורך פירעון ההלוואה שנטלה מהבנק ושחרור כספי הביטחונות שהעמידו לטובתה המשיבים, והבהיר כי "מאחר שצבירת סך של 25,000 ₪ מדי חודש תאם את יכולת הפירעון של הנתבעת בהיותה בהליכי הבראה, חזקה כי תשלום חודשי גבוה ב - 5,000 ₪ תואם את יכולת הפירעון של הנתבעת שעה שאין היא מצויה עוד בהליכי הבראה".

אשר לדרישת המשיבים לאכיפת ההחלטה מיום 12.6.07, לפיה על העמותה להמשיך ולשלם להם את שכרם החודשי המלא גם לאחר סיום עבודתם - קבע בית הדין כי החלטה זו של הוועד המנהל התקבלה על רקע המרת סך של 2 מיליון ₪ מהלוואה לתרומה, מתוך כוונה לתגמל את המשיבים בגין תרומתם ולהסדיר את תנאי פרישתם. עם זאת, במסמכים מאוחרים יותר (מיום 29.8.07 ומיום 14.10.07) נקבע כי יש לשוב ולדון בתנאי פרישתם של המשיבים, וכי כל החלטה שתתקבל בקשר לכך טעונה אישור של האסיפה הכללית (אישור שלא התקבל). בית הדין הוסיף וקבע כי גם אם היה יוצא מנקודת הנחה כי ההחלטה מיום 12.6.07 הייתה תקפה לשעתה, הרי שממילא שונתה ובוטלה במסגרת הסכם ההבראה המאוחר יותר. הוראות הסכם ההבראה ותכליתו אינן עולות בקנה אחד עם דרישת המשיבים לאכיפת ההחלטה מיום 12.6.07, וכך גם הצהרת המשיב במסגרת הסכם ההבראה כי לאחר קבלת כספי הפיצויים ופדיון החופשה לא יהא זכאי לסכומים נוספים. רכיב זה של התביעה נדחה לפיכך, מהטעמים לעיל.

אשר לדרישת המשיבים להחזר הפרשי שכר - הזכיר בית הדין כי בישיבה מיום 10.8.07 הסכימו המשיבים (כמו גם שני מנהלים נוספים: מר דן רודולף ומר יעקב קפלן) להפחתה של 50% בשכרם (ההפחתה בשכר המנהלים הנוספים הייתה בשיעור 10% ו - 20%), כאשר הובהר באותה החלטה כי " הקיצוצים יחולו רק על תקופת ההבראה. העברות להבטחת הזכויות הסוציאליות תעשינה בגובה המשכורות השלמות. בתום תקופת ההבראה תחזורנה המשכורות לרמתן הקודמת, ובמידת האפשר, יוחזר הקיצוץ בשלמותו או בחלקו". אשר לדרישת המשיב קבע בית הדין, כי במסגרת הסכם ההבראה נתן אישורו לגמר החשבון שבוצע לו ולכך ש"לא ישולמו סכומים נוספים לאלה המפורטים בהסכם" (סעיף 7(ד)), ובכך ויתר על זכאותו להשבת ההפחתה בשכרו ותביעתו ברכיב זה נדחית. אשר למשיבה - אין הוראה דומה בהסכם ההבראה, ולכן דן בית הדין בדרישתה לגופה.

בית הדין קבע כי נכונה טענת העמותה כי ההחלטה מיום 10.8.07 לא התקבלה על ידי הגורמים המוסמכים, הן כיוון שלא התקבלה בוועד המנהל והן נוכח העדר אישור של ועדת הכספים, ועם זאת ההחלטה בוצעה בפועל ושכרם של המשיבים - כמו גם ההפקדות הסוציאליות (בניגוד להחלטה) - אכן הופחתו במחצית למשך תקופה לא מבוטלת, בידיעת העמותה (כפי העולה מדו"ח ביקורת פנימי מחודש יוני 2010). לאור זאת, "משעה שהנתבעת ערה הייתה להחלטה להפחתת שכרם של התובעים ונהגה על פיה, אין בידינו לקבל את טענתה לפיה חלקה האחר של ההחלטה, הנוגע להשבת ההפחתה, אינו תקף".

בית הדין הוסיף וקבע כי מתקיים התנאי הנקוב בסיפת ההחלטה מיום 10.8.07, לפיו הקיצוץ יוחזר במלואו או בחלקו "במידת האפשר". זאת, שכן קבע כמפורט לעיל כי מצבה הכלכלי של העמותה התייצב וכי העמותה היא בעלת יכולת פירעון, והדברים נכונים גם לגבי הסכומים שהופחתו משכרה של המשיבה. בהתאם, ובהעדר תחשיב נגדי, התקבל תחשיב המשיבה לפיו הסכום שיש להשיב לה עומד על 442,282 ₪ (8,682 ₪ למשך 51 חודשים, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד מתן פסק הדין). אשר לדרך החזר הסכום - נקבע מהטעמים שפורטו לעיל כי הסכום יוחזר בתשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך של 5,000 ₪ (מעבר לסך של 30,000 ₪ שנקבע בגין החזר ההלוואות), עד לפירעון מלוא הסכום. אשר להשלמת ההפקדות הפנסיוניות הבהיר בית הדין כי זו אינה חלק מההחלטה מיום 10.8.07 ובהסכם ההבראה הסכימו המשיבים להשיב לעמותה עודפים שנצברו בקופות הפיצויים שלהם. משכך, לא מצא לנכון לפסוק לזכות המשיבה גם את ה"העברות להבטחת הזכויות הסוציאליות" שהופחתו ממנה.

אשר לדרישת המשיבה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין קבע בית הדין, כי במסגרת הסכם ההבראה - שהמשיבים הסכימו לו כאמור - נקבע כי תוקם ועדת רפרטואר, שעבודת המנהלת האמנותית אמורה להתבצע בכפוף לה. מהראיות עלה כי " התובעת הייתה ערה לכוונה להחליפה במנהל אומנותי אחר משך חודשים רבים, והיא אף הציעה מועמדים מטעמה שימלאו את מקומה", אם כי אין לראות זאת כהסכמה מצדה לסיום עבודתה בעמותה בכלל. בהתאם הוגשה בקשת המשיבה למתן צו מניעה זמני במהלך חודש מרץ 2013, ובמסגרת ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים באותו הליך "התקיימו שיחות רבות בין הצדדים, בניסיון למצוא לתובעת תפקיד חלופי בנתבעת, לאו דווקא כמנהלת אומנותית, ורק משכשלו ניסיונות אלה, זומנה התובעת לישיבת שימוע".

בהתאם נשלח למשיבה מכתב זימון ובו עשר סיבות שונות בשלן שוקלת המשיבה את סיום ההעסקה, ביניהן משבר אמון במרקם יחסי העבודה והעדר אופציה לשילוב המשיבה בתפקיד חלופי. בישיבת השימוע שהתקיימה בהמשך לכך הייתה המשיבה מיוצגת, וניתנה לה הזדמנות נאותה (כפי שעולה מפרוטוקול השימוע) להגיב באופן מלא לאפשרות לסיים את העסקתה. כחודש לאחר מכן נשלח מכתב הפיטורים, כאשר לבקשת המשיבה התאפשר לה להמשיך ולעבוד עד תום שנת הלימודים בבית הספר לבלט. בית הדין שוכנע כי "אף אם השימוע נערך לתובעת לאחר שכבר מונה לה מחליף כמנהל אומנותי של להקת הבלט, אין משמעות הדבר כי ההחלטה על סיום העסקתה נפלה עוד לפני שנערך השימוע, וכי לא נשקלה האפשרות להעסיקה בתפקיד אחר". משכך, קבע כי לא נפל פגם בהליך פיטוריה של המשיבה והתביעה ברכיב זה נדחתה.

אשר לרכיבי תביעה נוספים, קבע בית הדין כדלקמן:
רכיב שעניינו קבלת פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר (ביחס למשיבה בלבד) - נדחה ביחס לתקופה בה המשיב כיהן כמנכ"ל העמותה ומר קפלן שימש כמנהל הכספים בה, אך התקבל ביחס לתקופה שלאחר מכן (שנת 2013), לאחר שבית הדין שוכנע כי בתקופה זו לא נמסרו למשיבה תלושי שכר. הפיצוי שנפסק בגין כך הוא 2,500 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה.
תביעת המשיבה לפדיון ימי חופשה שנצברו לזכותה לפני חודש ינואר 2009 נדחתה מחמת התיישנות. לגבי התקופה שלאחר מכן - המשיבה לא כימתה את דרישתה כנדרש. בנוסף, לא נסתר התחשיב שהציגה גב' לביא לפיו פדיון החופשה שולם למשיבה על דרך של קיזוז העודפים שנצברו בקופת הפיצויים שלה (בסך כ - 60,000 ₪) והשלמה של 27,600 ₪ במסגרת שכר חודש יוני 2013. משכך, גם רכיב זה נדחה.
דמי הבראה - למשיב שולם סך של 9,125 ₪ בגין השנתיים האחרונות להעסקתו במסגרת שכר חודש יוני 2012, ובכך מיצה את תביעתו. למשיבה שולמו דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקתה בשלושה תשלומים בחודשים יולי ונובמבר 2012 ויוני 2013, בגין 30 ימים. המשיבה לא סתרה את תחשיב גב' לביא לפיו תשלום זה ממצה את זכותה, ומשכך רכיב זה נדחה.
הדרישה למינוי מומחה לצורך קביעת הערך הכספי של יצירותיה של המשיבה ועלות דמי השימוש בהן (בהתאם לסעיף 13 להסכם העבודה משנת 2006) - נדחתה אף היא. בית הדין ציין כי המעסיק הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה, אלא אם הוסכם אחרת. התקבלה גרסת העמותה לפיה ההתייחסות לתשלום בגין יצירות בהסכם 2006 נגעה ליצירות שהועמדו לשימוש העמותה טרם חתימת אותו הסכם, ומכאן שלא הוסכם אחרת לגבי זכויות היוצרים ביצירות שהעמידה המשיבה לשימוש העמותה בתקופה שלאחר מכן. נובע מכך שגם אם נעשה שימוש בשתי יצירות של המשיבה כטענתה במהלך שנת 2016 ("סינדרלה" ו"שלגיה", הגם שהדבר לא הוכח על ידה) - זכויות היוצרים ביצירות אלה הן של העמותה. לכך יש להוסיף כי הצדדים לא יישמו בפועל את סעיף 13 להסכם 2006, והתביעה לקבלת תשלום בגין יצירות בהן נעשה שימוש עד שנת 2006 ממילא התיישנה.
הדרישה למתן צו המורה על העברת חפציהם האישיים של המשיבים, שנותרו במשרדי העמותה, לרשותם - נדחתה שכן לא פורט באילו חפצים מדובר והעמותה הכחישה כי נותר אצלה ציוד אישי כלשהו. עם זאת הוברר כי קיימות קלטות שיש להן ערך למשיבים, ומשכך נקבע שעל העמותה להודיע מהן הקלטות הנוגעות למשיבים המצויות ברשותה ומה עלות שכפולן, והצדדים יישאו בעלויות השכפול (ככל שהמשיבים יודיעו כי רצונם בכך) בחלקים שווים.

אשר לתביעת המשיבים לפיצוי בגין עוגמת נפש, הבהיר בית הדין את הדברים הבאים:
"תרומתם הרבה של התובעים לבלט הישראלי לא תסולא בפז ועל כך אין, ואף לא יכולה להיות, מחלוקת. בנוסף לתרומתם הכספית חסרת התקדים, תרמו התובעים לנתבעת אף את מיטב מרצם, זמנם, ונפשם. אהבתם של התובעים לבלט גברה על כל אהבה אחרת. התובעת העידה כי על אף אהבתה הרבה לילדים, בחרה שלא להביא ילדים לעולם... הנתבעת הייתה לה לפרי בטנה, ולמקור גאוותה.

הנתבעת לא השיבה לתובעים כגמולם, אלא נהגה כלפיהם בחוסר תום לב בכך שעל אף שבשלו התנאים להשבת החוב, לא מילאה את חובותיה כלפיהם, ובחרה לדחות את מועד השבת החוב לאחרית הימים...

כמו כן, הנתבעת לא נהגה באופן ראוי כלפי התובעים לאחר סיום העסקתם, בכך שדחקה בהם לעזוב את משרדיה; שידלה את רקדני להקת הבלט לכתוב מכתב בגנותם; לא אפשרה להם לשוחח עם חלק מעובדי הנתבעת; ולא אפשרה לתובעת להיפרד כראוי מתלמידיה. התנהלותה זו של הנתבעת, אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב וההגינות המצופה ממעסיק. אף אם פיטורי התובעים היו כדין, הרי שהתנהלות הנתבעת כלפי התובעים לאחר הפיטורים, היוותה פגיעה חמורה וקשה ברגשותיהם ובכבודם".

בהתחשב בדברים אלה, שוכנע בית הדין כי מדובר במקרה חריג המצדיק לפסוק למשיבים פיצוי בגין עוגמת נפש, והעמיד את סכום הפיצוי על סך של 30,000 ₪ לכל אחד מהם, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה. כן פסק לזכות המשיבים הוצאות משפט, בסך של 70,000 ₪.

טענות הצדדים בערעור

העמותה פותחת את ערעורה בהצהרה לפיה להקת הבלט שהוקמה על ידי המשיבים ונוהלה על ידם משך עשרות שנים " ייצגה את מדינת ישראל בכבוד רב בהופעות ברחבי העולם ובפסטיבלים יוקרתיים...", וכי "המערער הוקיר ומוקיר את המשיבים, את פועלם ואת תרומתם המשמעותית לעולם התרבות הישראלי בכלל ולבלט הקלאסי בפרט". עם זאת העמותה סבורה כי טעה בית הדין האזורי בייחסו לה חוסר תום לב בסיום מערכת היחסים בין הצדדים, שכן "זו דרכו של עולם. מייסד החברה, אשר מקים אותה ומשקיע בה מדם ליבו, כספו ומרצו, סופו שיעביר אותה לידיים אחרות ולא ימצא בה עוד את מקומו. אין בכך משום חוסר תום לב או חוסר הערכה, אלא זהו דרכו של עולם - ישן מפני חדש תוציאו". לשיטתה, "קשה היה למשיבים להעביר את ניהולו של הבלט לידיה של הנהלה מקצועית חדשה", ובהתאם לא השלימו "עם כך כי מיצו את כל תפקידיהם במערער ועליהם להיפרד ממנו".

העמותה טוענת כי לבית הדין לעבודה אין סמכות עניינית לדון בתביעת המשיבים להחזר חוב ההלוואה, שכן העמידו את ההלוואות לעמותה כמייסדים/מממנים (או כתורמים/נושים/מלווים) ועל בסיס "הסכמות מסחריות גרידא", וזאת להבדיל מכובעם הנפרד כעובדים. משכך, וכאשר הסכם ההבראה - שגם לשיטת בית הדין האזורי הוא ההסכם העיקרי לבחינת ההלוואות - הוא הסכם "עסקי-מסחרי" בין העמותה למשרד התרבות וללא כל קשר ליחסי עבודה (שהרי המשיבים נדרשו לאשרו מעצם היותם מייסדי העמותה, ולא בשל היותם עובדת ועובד-לשעבר), לא מתקיימים מבחן זהות הצדדים וגם לא מבחן העילה. בהתאם, היה על בית הדין האזורי לפצל את הדיון, ולדון רק בעילות המצויות בסמכותו העניינית (ע"א 2618/03 פי. או. אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497 (2004); להלן: עניין פי.או.אס; רע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרס פרס בע"מ (14.10.15); להלן: עניין רוחם). במהלך הדיון הוסיף ב"כ העמותה טענה חדשה (שלא נטענה בבית הדין האזורי), לפיה ככל שבית הדין החליט לדון בנושא ההלוואות היה עליו לצרף את המדינה להליך, בהתחשב בכך שהיא זו ש"נתנה את הכסף" (עמ' 8 לפרוטוקול).

העמותה מוסיפה וטוענת, לחלופין, כי טעה בית הדין האזורי בפרשנות שנתן לסעיף 6(ז) להסכם ההבראה, שכן ו' החיבור אינה ו' הברירה (טענה שכלל לא נטענה על ידי המשיבים, ולעמותה לא התאפשר להתגונן מפניה), וברי שאין זהו השימוש השגור בלשון הנוהגת בחיי המעשה. אומד דעת הצדדים מלמד כי התנאים בסעיף 6(ז) הם מצטברים ולא חלופיים, ולא היה מקום לקבוע אחרת בשל "חוסר סבירות" כביכול, תוך התערבות ברצון הצדדים כפי שבא לידי ביטוי בהסכם. הסכם ההבראה אינו הסכם בין עובד מוחלש למעסיק, ולכן טעה בית הדין בהניחו דרך פרשנות כזו ובקבעו כי אחת ממטרות ההסכם הייתה יצירת מעין הסדר פנסיוני למשיבים. קביעה זו אף מתעלמת מכך שהמשיבים היו מבוטחים פנסיונית, ועומדת בסתירה להכרעת בית הדין ביחס להחלטה מיום 12.6.07, לגביה נקבע כי דרישת המשיבים לקבל שכר חודשי לאחר סיום עבודתם אינה עומדת בקנה אחד עם הוראות הסכם ההבראה ותכליתו.

העמותה מוסיפה כי ממילא לפי קביעות בית הדין האזורי (גם אם אינה מסכימה עמן), התקיימו שני התנאים הנקובים ברישת סעיף 6(ז) היינו פירעון כל החובות לבנקים ועודף בתקציבה, ולכן לא ברור מדוע קבע בית הדין שתנאים אלה אינם סבירים. העמותה אף מדגישה שאין צורך לפרש את המונח "עודפים" כעודף תקציבי בגובה מלוא החוב, שכן "את החוב ניתן להחזיר לשיעורים ולכן אין צורך בעודף תקציבי כה גבוה ולא ריאלי".

על אף האמור טוענת העמותה כי מלוא תנאיו המצטברים של סעיף 6(ז) אינם מתקיימים, שכן הוכיחה שמצבה הכלכלי "עדיין אינו שפיר (בלשון המעטה)", וכך עולה הן מעדותה של גב' לביא והן מחוות הדעת של רו"ח וקסלבאום, שלא נסתרה על ידי חוות דעתו של רו"ח פרייטג מטעם המשיבים. במסגרת זו הוכח גם כי החובות לבנקים טרם נפרעו במלואם. לא ניתן היה להסיק על שיפור במצב מעצם העלאת השכר למנכ"לית הנוכחית, שכן "מעסיק מעלה את שכרו של העובד על מנת לשמרו ועל מנת לשלם לו שכר ראוי לפי הישגיו", וגם לאחר העלאת השכר - שכרה של גב' לביא נמוך מהשכר המומלץ הנמוך ביותר למנכ"לי מוסדות תרבות. אף אין זה נכון כי שיקול הדעת בקשר לקיום התנאים הופעל בחוסר תום לב, ובקבעו כך החליף בית הדין את שיקול דעתו של הגורם המוסמך בשיקול דעתו.

לחלופין ובנוסף טוענת העמותה כי טענות המשיבים עומדות בסתירה להתחייבות שנטלו על עצמם בנספח ה' להסכם ההבראה וזאת בחוסר תום לב, בין היתר בהתחשב במצג שיצרו לפיו אין מדובר בהלוואה של ממש אלא בתרומה. העמותה הייתה יקרה לליבם של המשיבים ובהתאם נלחמו על מנת לאפשר לה לשרוד; מטרתם הייתה "להביא לכך שהבלט יתאושש וישרוד כלכלית", והם פעלו לכך גם תוך מימונו בכספם הפרטי, ולאו דווקא מתוך ציפייה לקבלו חזרה (כשם שהסכימו להפוך הלוואה של 2 מיליון ₪ לתרומה, וכשם שהסכימו שלא לגבות תמורה על העמדת המרתף שבבעלותם לשימוש העמותה). לכל הפחות מדובר לפיכך ב"הקצאת כספים 'פתוחה', שבעתיד יוחלט כיצד ואם תמומש".

לחלופי חלופין טוענת העמותה, כי טעה בית הדין בהשלימו את דרך החזר החוב לפי הסכם 2006 וההחלטה מיום 12.6.07, אשר בוטלו גם לפי שיטת בית הדין האזורי במסגרת הסכם ההבראה. לשיטתה, הסכם ההבראה קובע כי ההלוואות תוחזרנה "בהתאם ליכולת ההחזר (תזרים המזומנים) של הבלט, לפי שיקול דעת הוועד המנהל של הבלט", ובהתאם לא רק תחילת החזר החוב - אלא גם דרך פריסתו לאורך השנים - אמורה להתבצע לפי התנאים האמורים ולא כפי שנקבע בפסק הדין. אחרת, חיוב העמותה בתשלום סך כולל של 35,000 ₪ מדי חודש למשיבים עלול להביא למצב בו לא תוכל לקיים את חיוביה כלפי עובדים ונושים אחרים.

העמותה טוענת עוד כי טעה בית הדין בפסקו הפרשי שכר למשיבה, שכן לא הייתה לה כל ציפייה לקבלם לידיה ובהתאם לא נתבעו ההפרשים עד הגשת כתב התביעה המתוקן והטענה להם אף נזנחה בסיכומיה. העמותה ביקשה לצרף בקשר לכך ראיה חדשה (שהתקבלה בהסכמת המשיבים), והיא קטע מספרה האוטוביוגרפי של המשיבה שיצא לאחר מתן פסק דינו של בית הדין האזורי, ובו היא מציינת בין היתר כי "באותן שנים קוצצו משכורותינו של הלל ושלי בחצי, ואת ההפרשים העברנו כתרומה להבראת הבלט" (עמ' 210 לספר).

לחלופין, הסכם ההבראה גובר על ההחלטה מיום 10.8.07 ומאיין אותה, והדברים עולים גם מקביעות אחרות של בית הדין האזורי (לרבות קביעתו כי המשיב לא יהא זכאי להפרשי השכר האמורים). אף אין זה נכון שהעמותה התרשלה באי העברת הפרוטוקול מיום 10.8.07 לאישור ועדת הכספים, שכן מי שאמור היה לטפל בכך היה המשיב בעצמו. לחלופי חלופין, וכאשר ההחזר אמור להתבצע "במידת האפשר... בשלמותו או בחלקו" - יש לקבוע החזר חלקי בלבד, בהתחשב במצבה הכלכלי של העמותה ולפי שיקול דעת הוועד המנהל. לחלופין נטען כי "חיוב המערער בהחזרת סכומים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית הוא שגוי" (באופן המתייחס לכאורה גם להחזר חוב ההלוואות ולא רק להפרשי השכר), תוך הפניה לדו"ח הכספי של העמותה לשנת 2011 בו נקבע שהלוואות המייסדים אינן נושאות ריבית והצמדה.

עוד טוענת העמותה כי המשיבים אינם זכאים לפיצוי בגין עוגמת נפש. אשר לחוסר תום הלב שיוחס לה בנוגע להחזר ההלוואה - חוזרת העמותה על כל טיעוניה לעיל. אשר להתנהלותה כלפי המשיבים לאחר סיום עבודתם - מסבירה העמותה כי המשיב סיים את תפקידו בסוף שנת 2011 ולמרות זאת פינה את חדרו רק לאחר שמונה חודשים ולאחר מכן שהה עם המשיבה בחדרה, בעוד שהמשיבה סיימה את תפקידה כמנהלת אמנותית בחודש מרץ 2013 ולאחר מכן הגיעה רק פעמיים בשבוע לצורך לימוד בלט בשעות אחר הצהריים. משכך, וכשלושה חודשים וחצי לאחר סיום עבודתה כמנהלת אמנותית, התבקשה לפנות את חדרה לטובת המנהל האמנותי החדש, ואין בכך פגם שכן "המקובל הוא שכאשר עובד מסיים את עבודתו, הוא אכן מסיים את עבודתו. הוא איננו ממשיך לפקוד את מקום העבודה, לחלק הוראות לעובדים ולנהוג במקום כבשלו".

באותו אופן אין לייחס חוסר תום לב לעמותה בשל בחירת המשיבה לעזוב ללא פרידה נוכח הקושי הרגשי שהדבר גרם לה; בשל המכתב שכתבו הרקדנים (ללא שידול מי מטעם העמותה) ותוכנו לא נסתר; בשל הוראה כלשהי לעובדים (שלא ניתנה) שלא לשוחח עם המשיבים; או בשל כך שהמגעים להסדר - ולמציאת דרך מכובדת לפרישתה של המשיבה - לא צלחו על אף המאמצים שהושקעו בכך. לסיום טוענת העמותה כי רוב עילות התביעה נדחו ומשכך לא נכון היה להשית עליה תשלום הוצאות בכלל, ובסכום שנפסק בפרט.

המשיבים טוענים כי טענות העמותה לעניין חוסר סמכות עניינית כביכול לבית הדין מועלות בחוסר תום לב, שכן העמותה הגישה בקשה לסילוק על הסף מטעם זה עוד ביום 27.1.16, וביום 3.8.16 ניתנה החלטתו המנומקת של בית הדין האזורי (השופטת שרון אלקיים) אשר דחתה את הבקשה. למרות זאת, מבלי להגיש בקשת רשות ערעור, ולאחר כשלוש שנים בהן הושקעו משאבים רבים בניהול ההליך בבית הדין קמא - שבה ומעלה העמותה את טענת חוסר הסמכות לאחר שכבר ניתן פסק דין מנומק לגוף המחלוקת. בנסיבות אלה, המשיבים סבורים כי העמותה מושתקת מלהעלות טענה זו מחדש (ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295 (2002), בסעיפים 10-12 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה, להלן: עניין חיים).

גם לגוף העניין אין ממש בטענה, שכן המשיבים היו עובדים של העמותה ובכובעם זה נחתם מולם גם הסכם ההבראה. לא בכדי, משתמשת גם העמותה בערבוביה בהסכמי העבודה ובהסכם ההבראה, וטוענת כי הסכם ההבראה גובר על הסכמי עבודה שקדמו לו וכי המשיב מנוע מלדרוש כספים נוספים כעובד מכוח הצהרת העדר התביעות בהסכם ההבראה. משכך, ובהעדר אפשרות לנתק בין יחסי העבודה ששררו בין הצדדים לבין ההלוואות שהעמידו המשיבים לעמותה - צדק בית הדין האזורי בקבעו כי עילתו של הסכסוך היא ביחסי עבודה.

המשיבים תומכים בפרשנות שנתן בית הדין האזורי לסעיף 6(ז) להסכם ההבראה, ומדגישים כי פרשנות העמותה אינה יכולה לעמוד, שכן משמעותה היא שהמשיבים לעולם לא יקבלו חזרה את כספי ההלוואות שהעניקו לעמותה. לדבריהם, "לא יעלה על הדעת, כי אומד דעתם של ברטה והלל היה לחתום על הסכם בו הלכה למעשה מבוטלת כליל זכותם להשבת ההלוואות", וטענת העמותה כי ההלוואות הן למעשה "תרומות" היא טענה אבסורדית שעומדת בסתירה למסמכים הרבים המדברים בעד עצמם (דוגמת הסכם ההלוואה משנת 2006; ההחלטה מיום 12.6.07; וגם סעיף 6(ז) להסכם ההבראה, הקובע באופן מפורש חובה להחזיר את הכספים). גם עצם כך שהמשיבים מבוטחים פנסיונית אינה רלוונטית להסדר ה"מעין פנסיוני" בקשר עם פירעון ההלוואות.

המשיבים מדגישים כי קביעת בית הדין האזורי בדבר יכולת ההחזר של ההלוואות היא קביעה עובדתית, שניתנה בהתבסס על ראיות למכביר, לרבות העלאת השכר למנכ"לית ב - 6,000 ₪ לחודש (כ - 350,000 ₪ עד מועד הגשת הסיכומים) והעמדת רכב מנהלים מפואר לשימושה. גם אם הסכם ההבראה מותיר את אופן השבת החוב לשיקול דעת הוועד המנהל - הסתבר כי הוועד המנהל התנהל בחוסר תום לב בעניין זה, ולכן קבע בית הדין את שקבע בהתבסס על המנגנונים שנקבעו בהסכמים הקודמים שבין הצדדים (ועל כך ערעור גם מטעם המשיבים, כפי שיפורט להלן).

המשיבים מכחישים כי חזרו בהם מדרישתם להפרשי השכר, ולדבריהם היא צוינה על ידם במפורש בסיכומיהם בבית הדין האזורי (סעיפים 117, 119, 180). דרישה זו אינה קשורה כלל להסכם ההבראה, אלא להחלטה מיום 10.8.07 המדברת בעד עצמה; לא בוטלה; והמשיבה מעולם לא ויתרה על מימושה. משכך, ובהתחשב בקביעת בית הדין האזורי כי העמותה מסוגלת להשיב את השכר - אין עילה להתערב בכך (מלבד ביחס לפריסת התשלומים הארוכה ואי פסיקת ה"זכויות הסוציאליות", לגביהן הוגש ערעור שכנגד). אשר לפיצוי בגין עוגמת נפש תומכים המשיבים בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי לגבי דרך ההתנהלות המבישה כלפיהם, וסבורים כי אין כל הצדקה להתערב בהן (אם כי לשיטתם ראוי להתערב לטובתם בגובה הפיצוי, כמפורט בערעור שכנגד).

טענות הצדדים בערעור שכנגד

המשיבים טוענים במסגרת הערעור שכנגד כי על העמותה להשיב להם את חוב ההלוואות בתשלום אחד, ולמצער במספר תשלומים בודדים, ולא בפריסה שעתידה להימשך כשלוש שנים וחצי ממועד מתן פסק הדין. לשיטתם, משקבע בית הדין כי הגיע מועד השבת החוב בהתאם לסעיף 6(ז) להסכם ההבראה, בין היתר לאחר שהגיע למסקנה עובדתית כי מצבה הפיננסי של העמותה מאפשר זאת - משמעות הדברים היא כי הם זכאים להחזר ההלוואות לאלתר, ואין כל הצדקה משפטית לאפשר תשלומים כה מרובים (בכלל, ובהתחשב בגילם ומצבם הבריאותי בפרט). המשיבים מדגישים כי גם אם צדק בית הדין בקביעתו כי עליו לקבוע את דרך תשלום החוב על בסיס הסכם ההלוואה, הרי שאם הייתה העמותה משלמת להם את התשלומים החודשיים החל ממועד פרישתם מהעבודה כפי שנקבע באותו הסכם, החוב היה כבר מסולק.

טענות דומות מועלות על ידי המשיבים ביחס להפרשי השכר שנפסקו לזכות המשיבה, וגם אותם יש לגישתם לשלם בתשלום אחד ולמצער במספר תשלומים בודדים (כאשר לפי לוח התשלומים שנקבע על ידי בית הדין האזורי, פירעון החוב יארך כשבע שנים וחצי, פרק זמן "שלא מתקבל על הדעת").

המשיבים מוסיפים וטוענים כי על העמותה לשלם להם משכורות עד מלאת ימיהם מכוח ההחלטה מיום 12.6.07. החלטה זו התקבלה - כפי שאישר בית הדין - על רקע המרת ההלוואה שנתנו המשיבים לעמותה בסך 2 מיליון ₪ לתרומה, ומתוך רצון לתגמל אותם בגין תרומתם ולהסדיר את תנאי פרישתם. החלטה זו לא בוטלה מעולם, וגם לא חל שינוי בתשתית העובדתית עליה נסמכה, לרבות התרומה העצומה שהעמידו המשיבים לעמותה מהונם הפרטי. משכך, לא הייתה כל הצדקה לבטל את ההחלטה באופן רטרואקטיבי, בהסתמך על מסמכים עמומים שאינם קובעים זאת במפורש.

המשיבים מדגישים כי החתימה בפועל על הפרוטוקול מיום 12.6.07 - כמו גם אישור המסמך כ"נכון" על ידי יו"ר הוועד המנהל ד"ר דן רונן - נעשו לאחר הוצאת המסמכים מיום 29.8.07 ו - 14.10.07 עליהם התבסס בית הדין, ומכאן שההחלטה נחתמה כדין והיא תקפה. בהעדר מסמך הקובע שההחלטה בטלה - וכאשר לא ניתן להסיק זאת מלשונו או תכליתו של הסכם ההבראה - לא הייתה כל הצדקה שלא לתת לה תוקף מלא ולאכוף אותה. המשיבים מדגישים כי הסכם ההבראה לא כולל סעיף העדר תביעות ביחס למשיבה, בעוד שהסעיף הנוגע למשיב (סעיף 7(ד)) מתייחס לכספים המגיעים לו בגין תקופת עבודתו וסיומה, ולא בגין תרומתו לעמותה או מכוח ההחלטה מיום 12.6.07. אף אין כל סבירות לקבוע שהמשיבים הסכימו לוותר על סך של 2 מיליון ₪ מהונם הפרטי, והסכמתם להמירו לתרומה הייתה כפופה להתחייבות העמותה להשיב להם את ה"תרומה" בדרך של תשלום משכורות לאחר פרישתם ועד מלאת ימיהם. המשמעות הכספית נכון למועד הגשת הערעור שכנגד היא סך של 1,088,588 ₪ למשיב ו - 782,000 ₪ למשיבה.

המשיבים טוענים עוד כי טעה בית הדין האזורי בדחותו את תביעת המשיב להשבת הפרשי השכר, שהופחתו ממנו בהתאם להחלטה מיום 10.8.07. בית הדין עשה כן בהתבסס על סעיף 7(ד) להסכם ההבראה, הגם שסעיף זה עוסק בתשלום פיצויי פיטורים ופדיון חופשה בלבד, ואינו רלוונטי להפרשי השכר - שאין כל סיבה נראית לעין שהמשיב יוותר עליהם. יש לפסוק לפיכך למשיב את הפרשי השכר בסך של 603,734 ₪, וכן את שווי ההפקדות הפנסיוניות בגין הפרשים אלה בסך של 84,414 ₪. את שווי ההפקדות הפנסיוניות יש לפסוק גם לזכות המשיבה, שהרי נקבע במפורש בהחלטה מיום 10.8.07 שההפקדות תבוצענה מהשכר המלא, והעובדה שהמשיבים הסכימו להשיב לעמותה עודפים שנצברו בקופות הפיצויים שלהם אינה יכולה לגבור על זכותם הקוגנטית (אך יצוין כי המשיבים אינם מפרטים לאיזה הפקדות כוונתם, באיזה שיעור ובהתבסס על איזה מקור נורמטיבי, ומכנים את דרישתם בקשר לכך "זכויות סוציאליות" מבלי לפרט מה כלול במסגרתו של המונח ומכוח מה).

עוד טוענים המשיבים כי יש להגדיל את הסכום שנפסק לזכותם בגין עוגמת נפש לסך של 100,000 ₪, וכן להגדיל את הוצאות המשפט שנפסקו לזכותם, שכן ההוצאות שנדרשו להוציא היו גבוהות בהרבה מהסכום שנפסק. המשיבים מדגישים לעניין עוגמת הנפש כי "מצאו עצמם מושלכים בערוב ימיהם מחוץ לבלט, מבלי שיזכו להכרה ולהוקרה להם היו ועודם זכאים", ובמסגרת זו נדרשו לעזוב את משרדי הבלט עד למחרת פיטוריהם שאם לא כן דלת משרדם תיפרץ, ואף הופץ מכתב בגנותם תוך החתמת הרקדנים עליו.

העמותה טוענת כי הסכם ההבראה אכן אינו שותק ביחס לאופן השבת ההלוואה (האם בתשלום אחד או בתשלומים רבים), אלא קובע כי תוחזר " בהתאם ליכולת ההחזר (תזרים המזומנים) של הבלט, לפי שיקול דעת הוועד המנהל של הבלט". משכך, לא אמור היה בית הדין "להשלים" את הוראות ההסכם, או להחליף את שיקול דעתו של הוועד המנהל בשיקול דעתו שלו. קל וחומר, כאשר אין טענה כי החלטות הוועד המנהל בהתייחס להחזר הכספים התקבלו שלא כדין או משיקולים זרים, וההחלטה שטרם הגיע מועד השבת החוב נעוצה במצבה התזרימי והפיננסי של העמותה כפי שאושר בעדותו של רו"ח וקסלבאום. הדברים נכונים גם ביחס לדרך השבת הפרשי השכר למשיבה, ויש לקבוע כי המשיבה אינה זכאית להפרשי שכר כלל, ולחלופין - כי השבתם תבוצע בהתאם להחלטה שתתקבל בעניין זה על ידי הוועד המנהל של העמותה.

אשר להחלטה מיום 12.6.07 טוענת העמותה כי טענות המשיבים - לפיהן המירו את ההלוואה לתרומה בתנאי שיקבלו חזרה את מלוא ההלוואה בדרך של תשלום משכורות לאחר פרישתם - נטענות ללא כל תימוכין ויש בהן משום קנוניה לכאורה להונות את רשויות המס, שהרי המשיבים קיבלו החזר מס משמעותי בגין תרומתם. צדק בית הדין האזורי בקבעו כי החלטה זו לא הייתה סופית, וכי ממילא בוטלה באמצעות הסכם ההבראה שגובר עליה. לא בכדי, נקבע בסעיף 7(ד) להסכם ההבראה - אם כי לגבי המשיב בלבד - כי "לא ישולמו כספים נוספים בנוסף לאלה המפורטים בהסכם ובנספח ב'", והדברים עולים גם משאר הוראות ההסכם כמו גם תכליתו.

העמותה מפנה לסעיף 7(ד) האמור גם ביחס לדרישת המשיב להפרשי שכר מכוח ההחלטה מיום 10.8.07, ומדגישה כי גם מר קפלן ויתר על השבת הקיצוץ בשכרו כפי שנעשה מכוח אותה החלטה. אין טעם לבצע הפקדות פנסיוניות מהשכר הגבוה למי מהמשיבים שהרי קופות הפיצויים שלהם היו בעודף ניכר. לעניין הפיצוי בגין עוגמת נפש חוזרת העמותה על הנטען בערעורה שלה בקשר לכך.

דיון והכרעה

לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים כפי שהובאו לפנינו בכתב ובעל פה ולכל חומר הראיות שנפרש בבית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו ודינו של הערעור שכנגד להידחות. להלן יובאו טעמינו לכך, תוך דיון בכל אחת מהסוגיות בנפרד.

הסכום העיקרי שחויבה העמותה לשלם למשיבים הוא החזר חוב ההלוואות בסך 1,223,000 ₪ (בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין), וזאת בתשלומים חודשיים בסך 30,000 ₪ החל ממועד מתן פסק הדין. העמותה אינה כופרת בעצם קיומו של החוב ובגובהו, אך מלינה על הפסיקה בשלושה מישורים: ראשית, טוענת היא כי לבית הדין לעבודה אין סמכות לדון בחוב שכן ההלוואות לא ניתנו בכובעם של המשיבים כעובדים; שנית, טוענת היא כי בית הדין טעה בפרשנות שנתן לסעיף 6(ז) להסכם ההבראה, הקובע את התנאים המצטברים שאמורים להתקיים על מנת שהמשיבים יהיו זכאים להחזר החוב; שלישית, טוענת היא כי התנאים ממילא אינה מתקיימים ולכן הגם שהיא חבה עקרונית בהחזר ההלוואות למשיבים - המועד לכך טרם הגיע, והוא תלוי בהחלטה שתתקבל לצורך כך על ידי הוועד המנהל של העמותה לפי שיקול דעתו. טענה נוספת שהועלתה באופן מובלע היא כי לא הייתה הצדקה להוסיף ריבית והפרשי הצמדה לסכום החוב (טענה שהועלתה על ידי העמותה בפרק הנוגע להפרשי השכר, אך לכאורה מתייחסת בעיקר לחוב ההלוואות). גם למשיבים טענה בנוגע להחזר ההלוואות, כאשר לשיטתם יש לחייב את העמותה להשיב להם את החוב בתשלום אחד, ולמצער במספר תשלומים בודדים.

להלן נדון בטענות שהעלו הצדדים בקשר לחוב ההלוואות, ותחילה בשאלת הסמכות העניינית. לאחר הדיון בחוב ההלוואות נעבור לדון בסוגיות הנוספות שהוצפו במסגרת הערעור והערעור שכנגד, והן זכאות המשיבים להפרשי שכר בגין הקיצוץ שנעשה בשכרם; זכאותם לשכר "עד מלאת ימיהם" מכוח ההחלטה שהתקבלה בקשר לכך לטענתם בשנת 2007; וכן זכאותם לפיצוי בגין עוגמת נפש וגובה הוצאות המשפט.

סמכותו העניינית של בית הדין לדון בהחזר ההלוואות

ההלכה הפסוקה לעניין סמכות בית הדין לעבודה קובעת כי " מחד גיסא, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, ומאידך גיסא, לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה" (עניין רוחם ). בהתאם להלכה זו, "תיחום הסמכויות בין בתי הדין לעבודה לערכאות האזרחיות מבוסס על מבחן תלת שלבי: מבחן זהות הצדדים - היינו אם מדובר בתביעה שבין עובד למעסיק; מבחן העילה - האם העילה נסובה על יחסי עבודה; העילות שעליהן נסוב כתב התביעה - ובמיוחד האם מבוססת התביעה על עילות נזיקיות שאינן בסמכות בית הדין לעבודה " (בר"ע (ארצי) 67197-01-17 רותם גיספאן - בסט שירותי קירור בע"מ (3.4.17); להלן: עניין גיספאן; סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969).

במקרה שלפנינו, אין חולק כי מתקיים המבחן הראשון של זהות הצדדים, שכן המשיבים היו - ולו בין היתר - עובדים של העמותה, לאורך שנים ארוכות. העובדה שהמשיב כבר לא היה "עובד" במועד חתימת הסכם ההבראה אינה שוללת את התקיימות המבחן, שהרי "בית הדין מוסמך לדון בעילת תובענה מתחום יחסי העבודה אף אם זו נוצרה לאחר סיומם, ואין בעובדה שזו נוצרה לאחר סיומם כדי למנוע סיווגה כעילה מתחום יחסי העבודה" (עניין גיספאן; כן ראו את ע"ע (ארצי) 25202-05-15 קדנט בע"מ - אלדד טאוב (7.3.17); להלן: עניין קדנט).

גם המבחן השלישי מתקיים במקרה שלפנינו, שכן כתב התביעה לא נסמך על עילות נזיקיות או עילות אחרות שהוצאו מגדר סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, אלא על עילות חוזיות. מוקד המחלוקת אם כך הוא במבחן השני - האם העילה של החזר ההלוואות "נסובה על יחסי עבודה", כאשר "המונח "עילה" לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה פורש כמכוון למכלול העובדות המולידות זכות (או חובה) הנובעת מיחסי העבודה או זכות שמקורה במשפט העבודה" (רע"א 2060/19 בית אריזה לפרחים אביב בע"מ נ' פנדלר (27.5.19), להלן: עניין פנדלר; לפרשנות הרחבה של המונח "בקשר לסכסוך עבודה" ראו את בר"ע (ארצי) 61055-03-19 ה.ג.ה יעוץ עסקי בע"מ - אסנת יוספי (15.4.19)).

העמותה טוענת בקשר לכך כי ההלוואות לא ניתנו לה על ידי המשיבים מכוח כובעם כעובדים, אלא מכוח כובעם כ"מייסדים" או "מממנים". בהקשר דומה כבר נפסק, כי ייתכנו מצבים בהם "נושא אותו אדם בשני כובעים במקביל... ושאלת הסמכות לדון בסכסוכים בינו לבין החברה תידון לפי הכובע אותו הוא חובש ביחס לתביעה" (עניין פנדלר, בו נדונו כובעים מקבילים של עובד ודירקטור אך יפים הדברים בהתאמה גם ל"כובעים" אחרים; כן ראו את עניין פי.או.אס). עוד נקבע כי כאשר הזכויות הנתבעות מכוח הכובעים השונים אינן ניתנות להפרדה, "הסמכות לדון בתובענה תבחן לאור האופן בו בחר התובע לנסח בכתב התביעה את עילתו" (עניין קדנט).

בענייננו, מערכת היחסים הייחודית בין המשיבים לבין העמותה הייתה מורכבת, וכללה לא רק יחסי עבודה שגרתיים אלא גם הזדהות עמוקה של המשיבים עם העמותה אותה הקימו, עד כדי סינרגיה. במסגרת זו וכדי לאפשר לעמותה להמשיך ולפעול גם כאשר נקלעה למשברים כלכליים העמידו לרשותה המשיבים פעם אחר פעם את משאביהם הפרטיים וזאת באופן ובהיקף שאינם מקובלים, דרך כלל, במסגרת יחסי עבודה. בית הדין האזורי שוכנע כי לא ניתן להפריד בין ה"כובעים" השונים בהם פעלו המשיבים, כך ש"פיצול" כאמור יהיה מלאכותי, ולכן גם נושא ההלוואות הוא חלק מיחסי העבודה בין הצדדים וככזה מצוי בסמכותו העניינית.

בית הדין האזורי הסתמך בקשר לכך על ההסכמים שנערכו בין הצדדים החל משנת 2006, אשר לא רק שלא הפרידו בין מתן ההלוואות לבין יחסי העבודה אלא אף שזרו את שני הנושאים יחד (ודוגמא טובה לכך היא הסכם ההלוואה, שקבע כי כל עוד המשיבים ממשיכים לעבוד בעמותה, לא תידרש העמותה להחזיר את ההלוואה; גם ההחלטה מיום 12.6.07 קשרה בין תרומתם הכספית של המשיבים לבין המשך תשלום שכר להם לאחר פרישתם מעבודתם). אף הסכם ההבראה עוסק כמכלול אחד בהפחתת התלות במשיבים כנותני חסות כלכלית יחד עם זכויותיהם כעובדים, ויש להניח כי לא יכול היה להיחתם לולא חבק את כל הנושאים יחד וקשר ביניהם (ונזכיר כי תכנית ההבראה הסדירה לבקשת המדינה הן את סיום עבודתו של המשיב כמנכ"ל העמותה; הן את כפיפותה של המשיבה כמנהלת אמנותית לוועדת הרפרטואר, שהובילה בסמוך לאחר מכן לפיטוריה; והן את דרך הבאת העמותה לאיזון כלכלי תוך הפחתת התלות בהלוואות ובערבויות שהעמידו לטובתה המשיבים, כאשר ההבראה הכלכלית הותנתה למעשה בסיום תפקידיהם של המשיבים כעובדים).

לכך יש להוסיף כי למשיבים לא היה "כובע" פורמאלי אחר בעמותה פרט להיותם עובדים שלה, ולפחות לא נטען ל"כובע" כאמור (תקנון העמותה או כל מסמך אחר המסדיר את פעולתה לא הוגשו לעיוננו), כך שהמשיבים אמנם ייסדו את העמותה בשנת 1983 אך ככל הידוע לא היה להם מעמד כלשהו או תפקיד בה בתקופה הרלוונטית, פרט להיותם עובדים (גם אם בכירים ודומיננטיים). תיאורטית אמנם יכולים היו המשיבים להיות מממניה של העמותה כחלק מפעילות מסחרית-עסקית שניתן לראותה כעצמאית ונפרדת, אך בנסיבות המקרה ברור כי לא דובר בהלוואות מסחריות או במימון עסקי, והדברים עולים בבירור מתנאי מתן ההלוואות (ללא ריבית והצמדה) ותנאי ההחזר שלהן (ודאי כפרשנותם על ידי העמותה). לא בכדי, טענת הגנה מרכזית של העמותה היא כי הסכם ההבראה גובר על כל ההסכמים שנכרתו לפניו, לרבות הסכם העבודה ולרבות החלטת הוועד המנהל מיום 12.6.07 שעוסקת בזכויות המשיבים כעובדים, וממילא העמותה עצמה קושרת בין שתי "מערכות היחסים" ורואה בהן מערכת מורכבת אחת.

בנסיבות ייחודיות אלה, וגם אם יש פנים לכאן ולכאן, שוכנענו כי אין להתערב בהכרעת בית הדין האזורי בעניין הסמכות העניינית (לדוגמא נוספת בה דן בית הדין לעבודה בהלוואה שניתנה על ידי עובדת למעסיק ראו את ע"ע (ארצי) 9939-09-15 מיכאל גמליאל - טטיאנה גרינברג (24.1.17), להלן: עניין גמליאל; למצב בו תביעה להחזר הלוואות שניתנו על ידי המעסיק הוכרה כמצויה בסמכות העניינית של בית הדין לעבודה ראו את ע"ע (ארצי) 48123-12-16 טארק זעזוע - משה שטרית (30.1.18); והשוו למקרה בו ההלוואה ניתנה בנפרד מיחסי העבודה ומשכך נדונה בבית המשפט המחוזי: ע"א 4506/91 אהרוני נ' א.ש.ת כספים בע"מ (7.7.94)).

תמיכה למסקנתנו מצאנו בבחירת העמותה שלא להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי מיום 3.8.16 שלא לסלק את התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. אמנם אין חובה בדין להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים אך בנסיבות העניין, כאשר מדובר בשאלה של סמכות המשליכה על ניהול ההליך כולו, שמירת הטענה לשלב הערעור על פסק הדין הסופי - לאחר שהתנהל הליך הוכחות ממושך משך מספר שנים על כל המשאבים שהושקעו בו - מעוררת קושי רב, מבלי שנקבע מסמרות אם היא מהווה שימוש בחוסר תום לב בזכות דיונית ומהו הסעד בהקשר זה ככל שייקבע כי אכן מדובר בחוסר תום לב, וזאת ודאי כאשר לוקחים בחשבון את גילם של המשיבים ומשמעות העיכוב מבחינתם (ראו והשוו לפסיקתו של בית דין זה: ע"ע (ארצי) 14186-06-18 פלונית - דוד חיוט (13.8.19): לגבי חוסר תום לב בהעלאת טענת חוסר סמכות לראשונה בערכאת הערעור; ע"ע (ארצי) 27600-10-11 ד"ר גרשון אהרונוב - המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון (22.12.15): לגבי החלטות ביניים שיש בהן לשנות באופן מהותי את מסלול הדיון בבית הדין האזורי; ע"ע (ארצי) 533/09 עופרה אילן - שירותי בריאות כללית (15.6.11): בהקשר הכללי של החלת דוקטרינת תום הלב על שימוש בזכויות דיוניות).

בפסיקת בית המשפט העליון הובהר כי "כוחה של טענת חוסר סמכות הוא יחסי ולא מוחלט", כאשר הגישה לכך אינה חד ממדית אלא "בנויה על שיקולים מעשיים וכן על הצידוק להעניק משקל להתנהגות הצדדים... יש לשקלל גם את העובדה הדיונית בגדרה הצדדים ניהלו משפט וניתן פסק דין ורק אז פנה הצד המפסיד ועורר את שאלת הסמכות העניינית" (רע"א 8105/11 ג'ולאני נ' סלימאן (11.12.11); להלן: עניין ג'ולאני; לגישות השונות בקשר לכך - הן לגבי השאלה אם הדוקטרינה המתאימה היא חובת תום הלב, השתק או בטלות יחסית והן לגבי דרך יישומם של העקרונות הכלליים ראו והשוו למשל את עניין חיים; רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי (1.2.04); רע"א 3640/03 דקל נ' דקל (16.12.07); רע"א 4472/10 Proneuron Biotechnologies Inc נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (6.10.10); בע"מ 7564/15 פלוני נ' פלוני (29.12.15); ע"א 7215/17 קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ נ' ארונסון (19.2.19)). במסגרת זו יש הלוקחים בחשבון גם את השאלה אם סוגיית הסמכות העניינית בה דנים נוגעת לחלוקת הסמכויות שבין בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי או שמא מול ערכאות שיפוט ייחודיות (יששכר רוזן-צבי, ההליך האזרחי, 299-304 (2015); אלון קלמנט, חריגה מסמכות עניינית בהליך האזרחי, משפט ועסקים י"ח 467 (2014), והאסמכתאות המפורטות על ידם).

במקרה שלפנינו הוגשה בקשה לסילוק על הסף כבר בראשית הדרך בבית הדין האזורי, ולכן אין מדובר במצב בו סוגיית הסמכות הועלתה לראשונה בערכאת הערעור. משכך, השאלה היא מה המשקל - אם בכלל - שיש לתת לבחירת העמותה שלא להגיש בקשת רשות ערעור, והאם בהעלאתה המחודשת של הטענה בערכאת הערעור יש לראות כהתנהגות דיונית בחוסר תום לב. בקשר לכך הובהר כי "הפסיקה טרם קבעה שלא ניתן לשמור טענה זו עד לערעור על פסק הדין..." (עניין ג'ולאני), ועם זאת נקבע כי ויתור על הטענה במסגרת ערעור בזכות אינו מאפשר להעלותה מחדש בבקשת רשות ערעור ב"גלגול" שלישי (שם). כיוון ששוכנענו כאמור כי קיימת סמכות עניינית לבית הדין לעבודה אין צורך כי נקבע מסמרות בשאלה אם די בנסיבות המקרה באי הגשתה של בקשת רשות ערעור כדי למנוע את העלאת הטענה במסגרת ערעור כפי שנעשה. עם זאת נציין כי כאשר שאלת הסמכות גבולית - העובדה כי התנהל הליך הוכחות וניתן פסק דין, בין היתר בשל בחירת הנתבע שלא להגיש בקשת רשות ערעור, עשויה לשקול בין יתר השיקולים בהטיית הכף לכיוון ההכרה בקיומה של סמכות.

לכך נוסיף את בקשת העמותה מבית משפט השלום בהרצליה - שהתקבלה - להעביר את התביעה שהוגשה על ידי המשיבים בהליך הנוסף (בעניין הערבויות שניתנו על ידם) לבית הדין לעבודה (החלטת השופט גלעד הס מיום 21.12.17, שניתנה הן בהסתמך על החלטת בית הדין האזורי מיום 3.8.16 והן לאחר ששוכנע ש"הכספים שהתובעים העמידו לאורך השנים מכספם האישי לטובת הנתבעת שזורים ביחסי עבודה בין הצדדים, ולכן השאלות המתעוררות עקב כך הינן שאלות שבתחום סמכותו העניינית של ביה"ד לעבודה"). טענות העמותה בפני בית משפט השלום מלמדות כי העמותה השלימה עם הקביעה כי התחייבויות המשיבים מכוח הסכם ההבראה - ערבויות כמו גם הלוואות - מצויות בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, והשקיפה אף היא על המחלוקת ככזו הנעוצה ביחסי העבודה, באופן שעשוי ליצור לה מניעות מלטעון כיום טענות הפוכות (הגם שהמשיבים לא ניסו לטעון להשתק שיפוטי, ככל הנראה בהתחשב בכך שגם הם עצמם טענו בבית משפט השלום טענות הפוכות בעניין הסמכות). זו תמיכה נוספת, מעבר לצורך, לקביעתנו בדבר קיומה של סמכות עניינית בנסיבות המקרה המיוחדות.

האם קמה חבות להחזר חוב ההלוואות למשיבים

כאמור לעיל, במסגרת הסכם ההבראה העביר משרד התרבות סכום משמעותי (3.25 מיליון ₪) לעמותה, במסגרת תכנית הבראה כוללת שנועדה להצילה מהמצוקה הכלכלית בה הייתה מצויה ולהעבירה לפסים של איזון תקציבי. הדברים נלמדים בבירור מהפתיח להסכם ההבראה, המציין בין היתר כי "לבלט גרעון בשיעור של 61% ממחזור פעילותו והוצאות מימון גבוהות, אשר מקשים על פעילותו השוטפת ומסכנים את המשך פעילותו כעסק חי", וכי "המשרד מעונין בהמשך פעילותו של הבלט, כלהקת הבלט הקלסי המובילה והגדולה בישראל". כיוון שהמשיבים נתנו כאמור גם הלוואות לעמותה, וכן ערבויות ובטחונות (בהיקף שעמד נכון לאותה עת, כך לפי נספח ב' להסכם ההבראה, על כ - 3.5 מיליון ₪), הסכם ההבראה היטיב עמם לא רק בהיבט של הצלת מפעל חייהם, אלא גם בהיבט של הצלת כספם - שעלול היה לרדת לטמיון. בהתאם, עולה מהוראות ההסכם שמטרתו בסוף הדרך היא אמנם ביטול התלות הכלכלית במשיבים, אך זאת לא באופן מידי אלא הדרגתי, וכאשר לפחות בתחילת הדרך נדרשו המשיבים להמשיך ולתת כתף מבחינה כלכלית כתנאי לקבלת התמיכה הציבורית.

דוגמא מרכזית לכך היא סעיף 6 להסכם ההבראה, שכותרתו היא "טיפול בחובות הבלט לבנקים", ונועד לטפל בחובות המרכזיים שהכבידו על העמותה אותה עת. וכך נקבע בו:
"(א) הבלט מצהיר, כי סך החוב המוכר הצבור, נכון ליום 31.3.2012 הוא 3,800,000 ₪ מהם: בנק מזרחי טפחות - ... חשבון עו"ש - 1,100,000 ₪ והלוואה בסך 1,827,656 ₪...; בנק הפועלים - ... חשבון עו"ש 500,000 ₪ והלוואה 450,000 ש"ח....
(ב) המייסדים יפקידו 750,000 ₪ לחשבון הבנק בנק המזרחי טפחות של הבלט, לכיסוי חוב לבנק מזרחי טפחות (פרט להלוואה המפורטת להלן בס"ק (ד)). סכום זה יירשם כהלוואת מייסדים ויוחזר למייסדים לאחר סילוק ההלוואה לבנק המזרחי בס"ק (ד) בתנאים המפורטים בסעיף ז' להלן.
(ג) לאחר הפקדת הכספים כאמור בסעיף ב', תוך 2 ימי עבודה מיום העברת התמיכה לחשבון הנאמנות... יועברו סך של 1,400,000 ₪ לכיסוי החובות בבנק המזרחי ובבנק הפועלים.
(ד) הלוואה בסך 1,827,656 ₪ בבנק מזרחי טפחות (העומדת לפרעון ביוני 2014) לא תסולק לפני מועדה. כספי המייסדים בסך 1,750,000 ₪ יהיו בטחון להלוואה זו.
(ה) החל מיום 1.8.2012 יצבור הבלט 25,000 ₪ מדי חודש כפקדון מיוחד לצורך פרעון חלקי של ההלוואה האמורה בס"ק (ד) לעיל. הבלט יפרע את ההלוואה בס"ק (ד) הנ"ל במועד הפרעון (יוני 2014) ובמקביל ישוחררו באופן חלקי כספי הבטחונות של המייסדים להלוואה זו.
(ו) ביולי 2014, כפי שהוסכם עם המייסדים, יאריך הבלט את תקופת ההלוואה הקיימת לבנק המזרחי או ייקח הלוואה בתנאים אחרים, עבור הסכום הנותר, ואילו המייסדים יותירו את הערבות שניתנה על ידם לבנק על כנה ולא ימשכו את הלוואות המייסדים או כספים אחרים שנתנו לבלט.
(ז) סכומים הרשומים כחוב המייסדים בעמותה יפרעו למייסדים על ידי הבלט רק לאחר החזר כל החובות לבנקים, מעודפים בלבד של הבלט ובהתאם ליכולת ההחזר (תזרים המזומנים) של הבלט, לפי שיקול דעת הוועד המנהל של הבלט".

בנספח ה' להסכם ההבראה - שכותרתו "הסכמת המייסדים להסכם" - הצהירו המשיבים בין היתר כי "ידוע לנו כי סכומים הרשומים כחוב המייסדים בעמותה יפרעו למייסדים על ידי הבלט רק לאחר החזר כל החובות לבנקים, מעודפים בלבד של הבלט ובהתאם ליכולת ההחזר (תזרים המזומנים) של הבלט, לפי שיקול דעת הוועד המנהל של הבלט", היינו חזרו פעם נוספת על נוסחו של סעיף 6(ז).

בית הדין האזורי שוכנע כי יש לפרש את סעיף 6(ז) באופן שהחזר ההלוואות יתבצע "לאחר החזר כל החובות לבנקים, מעודפים בלבד של הבלט" או "בהתאם ליכולת ההחזר (תזרים המזומנים) של הבלט, לפי שיקול דעת הוועד המנהל של הבלט". בהמשך לכך שוכנע בית הדין כי מתקיים התנאי החלופי - לפיו קיימת לעמותה יכולת החזר של ההלוואות מבחינת תזרים המזומנים שלה - ולכן מוצדק לחייבה להשיב למשיבים את החוב, כאשר שיקול דעת הוועד המנהל בקשר לכך הופעל שלא בתום לב ולכן יש לחייב את העמותה בהחזר גם אם לא התקבל אישורו לכך. כפי שיוסבר להלן, תוצאת הכרעתו של בית הדין האזורי בסוגיה זו מקובלת עלינו בעיקרה (פרט לגובה החיוב החודשי), אך מנימוקים שונים. להלן נפרט את טעמינו, ותחילה נזכיר את כללי הפרשנות המדריכים אותנו.

כללי הפרשנות של חוזים בכלל וחוזי עבודה בפרט

סעיף 25(א) לחוק החוזים קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו" (נוסח זה נכנס לתוקף ביום 17.1.11, עת התקבל חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), התשע"א - 2011; להלן - התיקון לחוק).

בהלכת אפרופים נקבע כי הדרך לאיתור אומד דעתם הסובייקטיבי של צדדים לחוזה היא באמצעות שיטה פרשנית חד-שלבית, הכוללת בחינה במקביל של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו, " תוך יצירת חזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006)). בפסיקת בית המשפט העליון שלאחר התיקון לחוק אושררה ככלל הלכת אפרופים, כפי שעוצבה וגובשה בפסיקה שבאה בעקבותיה, כרלוונטית ותקפה גם לנוסחו של סעיף 25(א) לאחר התיקון (דעת הרוב ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (26.2.12; להלן - עניין סהר; ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פארוואג'י (11.5.14), להלן - עניין הפטריארכיה; כן ראו את עניין גמליאל; ע"ע (ארצי) 12315-04-17 רועי פרייבך - ריטליקס בע"מ (21.10.18)).

הכלל הפרשני קובע לפיכך כי "חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית - ניתנת לסתירה - שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון... קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקף את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי" (חוות דעתו של המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין בעניין סהר; על מרכזיות הלשון ראו גם בחוות דעתה של הנשיאה חיות בעניין הפטריארכיה).

הכלל הפרשני ממשיך וקובע כי ככל שאין כל אפשרות לאתר את הכוונה הסובייקטיבית שעמדה בבסיס החוזה, רשאי בית המשפט לפנות לתכלית האובייקטיבית, היינו ל"מטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים" (הלכת אפרופים, וכן בעניין סהר). תכלית אובייקטיבית זו "אמורה לשקף אומד דעת של צדדים הפועלים על פי אמות מידה של סבירות, היגיון ותום לב, ותוך התחשבות בהוראות הדין הכללי ובתכליתו של משפט העבודה" (ע"ע (ארצי) 23030-07-17 התעשייה הצבאית לישראל בע"מ - יעקב פומפן (4.7.12) - ביחס להסכמים קיבוציים; וראו בעניין גמליאל לעניין הסכם עבודה אישי).

בפסיקת בית המשפט העליון מהתקופה האחרונה הושם דגש על כך ש"לא כל החוזים נולדו שווים" (השופט שטיין בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20.11.19; להלן: עניין ביבי כבישים, כאשר לקביעה זו הסכימו כל שופטי ההרכב), כך שייתכנו דגשים שונים בפרשנות חוזים מסוגים שונים, בתלות באופי החוזה והצדדים לו.

כך, ולמשל, ציינה השופטת ברק-ארז עוד בעניין הפטריארכיה, כי "אין דומה חוזה שנוסח על-ידי בקיאים ויודעי דת ודין, אשר שקלו כל מילה ותג, לבין חוזה שנוסח על-ידי אנשי מעשה, שכוחם אינו דווקא בניסוחיהם, וזאת על רקע מערכת יחסים נמשכת ביניהם. לכאורה, משקלן של הנסיבות שאפפו את כריתת החוזה צריך להיות משמעותי יותר במקרה מן הסוג השני, בעוד שבמקרה מן הסוג הראשון אמור להינתן משקל מכריע ללשון החוזה, והכול בכפוף לכך שיש לבחון כל מקרה לגופו". בעניין ביבי כבישים אבחן השופט שטיין בין חוזים עסקיים סגורים שכל תנאיהם מוגדרים באופן ברור (ולשיטתו פרשנותם אמורה להיות חסינה מפני הכנסת שיקולים ערכיים, החיצוניים לחוזה), לבין חוזי יחס פתוחים המנוסחים בקווים כלליים, כאשר האחרונים "מסמיכים את בית המשפט לקרוא לתוכם תנאים וחיובים חדשים, שלא הוסכמו מראש, על בסיס עקרונות משפט רחבים כמו תום לב, הגינות וסבירות, כשכל אלו מותאמים למטרות החוזה". עוד הדגיש כי בין שני הקצוות קיים ספקטרום רחב של חוזים, וכי דבריו לגבי חוזים עסקיים סגורים לא חלים על חוזים מיוחדים, וביניהם גם חוזי עבודה.

לשופטי ההרכב הנוספים בעניין ביבי כבישים הייתה גישה שונה, כך שהשופט פוגלמן הסכים לתוצאה תוך דגש על כך שהחוזה באותו מקרה השתכלל בעקבות זכייה במכרז, בעוד שהשופט גרוסקופף הסכים אף הוא לתוצאה אך סבר שהחלוקה שיש לבצע בין סוגי חוזים שונים היא בהתאם לשאלה אם לפנינו חוזה עסקי (שכל הצדדים לו הם עוסקים); חוזה פרטי (שכל הצדדים לו הם בני אדם פרטיים); או חוזה צרכני (בין עוסק לאדם פרטי, ולרבות - לענייננו - "חוזה עבודה אצל מעסיק גדול"). לשיטתו, " דיני הפרשנות החוזיים מבקשים להגשים שלוש תכליות שונות: התכלית האחת צופה פני עבר, ועניינה בהגשמת רצון הצדדים בעת כריתת החוזה... התכלית השנייה צופה פני הווה, ועניינה במתן פרשנות שתכבד את ערכיה של שיטת המשפט, כגון חלוקה צודקת וראויה של התמורות החוזיות... התכלית השלישית צופה פני עתיד, והיא מבקשת לשכלל את הבסיס המשפטי ליצירת התקשרויות עתידיות, באמצעות יצירת מערכת כללים משפטיים יעילה המסייעת לצדדים לעשות שימוש במכשיר החוזי", כאשר חשיבותן היחסית של התכליות הללו משתנה בהתאם לסוג החוזה. בין יתר הדוגמאות שנתן, ניתן לציין לענייננו את הקביעה לפיה "בחוזה הצרכני, כיבוד ערכי השיטה היא התכלית המקבלת מעמד מרכזי, וזאת בשל חוסר השוויון הקיים בין הצדדים...", ובאותו אופן מתן דגש על לשון החוזה מוקשה "כאשר צד אחד להתקשרות הוא מתקשר מתוחכם ויודע דין (עוסק), והצד השני הוא אדם פרטי... וזאת בשל חוסר האיזון שבין הצדדים באפשרות ליהנות מהיתרונות שמקנה הכלל הפרשני האמור".

במאמר המפרט גישה זו ביתר הרחבה מצוין בין היתר כי "במובנו המהותי, על עקרון חופש החוזים להתייחס לכך שבנסיבות של חוסר איזון בין הצדדים המתקשרים בחוזה לא יבוא לידי ביטוי מלא רצונו של הצד החלש, וההסדרה המשפטית היא שתשיב את האיזון בין הצדדים על כנו", ולכן בחוזים "צרכניים" (כהגדרתם לעיל) "בית המשפט יבקש לקדם במסגרת פרשנות החוזה את ערכי היסוד של השיטה ולבחון את החוזה מנקודת מבט שתדגיש את חשיבות עשיית הצדק ביחסים החוזיים שבין הצדדים" (עופר גרוסקופף ויפעת נפתלי בן ציון, תכליות דיני פרשנות החוזים: באיזו דרך עלינו ללכת כשחשוב לנו לאן נגיע? עתיד להתפרסם בעיונים בתורת החוזה - ספר שלו (יהודה אדר, אהרן ברק, אפי צמח עורכים; 2020). משכך, לשיטת המחברים, בחוזים "צרכניים" (שמשמעם בהכללה התקשרות בין "עוסק" לבין אדם פרטי) לא רק שמעמד הלשון הוא משני, אלא שבעת קביעת תכליתו האובייקטיבית של החוזה - ככל שלא ניתן לקבוע את התכלית הסובייקטיבית - יש לבחון את האופן בו היה ראוי לנהוג, היינו מה הייתה תכלית החוזה לו היו אנשים הוגנים (להבדיל מהצדדים הספציפיים, ולהבדיל ממתקשרים סבירים) נותנים דעתם לנושא שבמחלוקת.

להשלמת התמונה נציין כי בקשה לדיון נוסף שהוגשה בעניין ביבי כבישים נדחתה על ידי הנשיאה חיות (דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל (19.4.20)), תוך שהדגישה בין היתר כי ההבחנה בין סוגי חוזים שונים לעניין אופן פרשנותם אינה מהווה הלכה חדשה או הלכה שסותרת הלכות קודמות, וכי "הלכת אפרופים ושורת פסקי הדין שנפסקו בעקבותיה קובעים כי על בית המשפט לעשות כל שניתן על מנת להתחקות אחר אומד הדעת הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה..." וכי לצורך כך "שמור ללשון החוזה תפקיד מרכזי וחשוב בתהליך הפרשני".

כללי הפרשנות נותרו לפיכך הכללים שפורטו בסעיף 49 לעיל, וניתן להניח כי התאמתם האפשרית לסוג החוזה ומאפייניו תוסיף להתבהר ולהתחדד בפסיקתו העתידית של בית המשפט העליון.

בפסיקתו של בית דין זה שניתנה לאחר עניין ביבי כבישים ציינה חברתי השופטת חני אופק גנדלר - ביחס לגישתו של השופט שטיין - כי " על חוזי עבודה, הגם שאינם מקשה אחת, נהוג להשקיף כעל חוזה יחס... זאת, מפאת משכם, שלעיתים כלל אינו קצוב בזמן, ונחיצותה של גמישות במסגרת החוזית על מנת שתאפשר התאמתה לשינויים החלים במרוצת הזמן" (ע"ע (ארצי) 68281-02-19 יוסף בוסאני - הכוכב חברה לתעשיות מגופים מתכת (1987) בע"מ (23.2.20)). עוד ציינה כי " לרוב המדובר בחוזה בעל מאפיינים צרכניים בשל פערי הכוחות בין העובד למעסיק, וגם סיווג זה מותיר מרחב מחיה רחב יותר באופן יחסי לתכלית האובייקטיבית בהתאם לפסק דינו של כב' השופט גרוסקופף" (שם).

בהתאם ועל פני הדברים, כהכללה לגבי חוזי עבודה, בין אם נראה אותם כחוזי יחס פתוחים (לפי גישתו של השופט שטיין) ובין אם כחוזים צרכניים במהותם (לפי גישתו של השופט גרוסקופף) - הדגש במלאכת הפרשנות אינו בהכרח על הלשון בלבד (גם אם היא נקודת המוצא), אלא גם על כלל הנסיבות שנועדו לסייע באיתור התכלית הסובייקטיבית, ובהמשך לכך במידת הצורך גם על התכלית האובייקטיבית של ערכי משפט העבודה, והדברים תואמים את פסיקתו של בית דין זה לאורך השנים. לצד זאת ניתן להיעזר, במקרים המתאימים, בדגשים שפורטו בפסיקה החדשה לעיל לגבי חוזים בין צדדים שיש ביניהם חוסר איזון. במקביל יש לזכור כי גם חוזי העבודה "לא נולדו שווים" מבחינה זו שאינם מקשה אחת, ויש רלוונטיות גם לסוג המעסיק בו מדובר (האם חברה גדולה או אדם פרטי, והטווח הרחב ביניהם); לדרך בה נוסח החוזה (האם על ידי אנשים בקיאים או שמא אנשי מעשה, בלשונה של השופטת ברק-ארז); וייתכן שגם למאפיינים נוספים דוגמת אופי התניה אותה אנו מפרשים. ניתן אם כך לסכם דיון ראשוני זה - מבלי למצות - כי לעת הזו כללי הפרשנות של חוזי עבודה נותרו כשהיו; כי בעת יישומם ניתן לתת את הדעת גם למאפייני הצדדים, כמו גם מאפייניו של החוזה הספציפי; וכי המשך ליבון והעמקה בכללים אלה ייעשה בפסיקה עתידית.

פרשנותו של סעיף 6(ז) להסכם ההבראה

הגם שמערכת היחסים בין העמותה למשיבים היא מערכת של יחסי עבודה, הסכם ההבראה אינו חוזה עבודה אלא הוא בראש ובראשונה הסכם בין העמותה לבין משרד התרבות, שנועד להתוות את התנאים במסגרתם תקבל העמותה סיוע משמעותי מכספי ציבור (ונעיר כי צודקת העמותה כי ראוי היה לבקש גם את עמדת המדינה בפרשנות ההסכם שהיא צד לו, אך היה עליה לעתור לכך בערכאה הדיונית ולכל הפחות לזמן את החשב המלווה כעד מטעמה). עם זאת במקביל להתחייבויות שנטלה על עצמה העמותה קיימת בהסכם גם התייחסות לזכויותיהם וחובותיהם של המשיבים, בהיקפים כספיים משמעותיים.

במסגרת זו משלב סעיף 6 בין סיוע המשיבים לבין תרומת המדינה לצורך השגת המטרה של סילוק החובות לבנקים תוך השתחררות הדרגתית מהתלות במשיבים, וקובע לצורך כך את השלבים הבאים: תחילה תמיכה כספית של המשיבים בסך של 750,000 ₪ (כאשר יצוין כי טרם לכן קיבל המשיב פיצויי פיטורים ופדיון חופשה בסך 847,019 ₪); בכפוף לה, העברת סך של 1.4 מיליון ₪ מכספי המדינה לצורך כיסוי יתרת החובות השוטפים לבנקים (פרט להלוואה בסך 1.87 מיליון ₪ בבנק המזרחי, שאמורה להיוותר על כנה, להלן: ההלוואה); המשך שימוש בכספי המשיבים (1.75 מיליון ₪) כביטחון להלוואה האמורה; במקביל צבירת 25,000 ₪ על ידי העמותה מדי חודש לצורך פירעונה החלקי של ההלוואה בחודש יוני 2014, תוך שחרור חלקי של כספי הביטחונות של המשיבים בשלב זה; הארכת ההלוואה לגבי יתרת הסכום או לקיחת הלוואה חדשה בחודש יולי 2014, תוך המשך התבססות על הערבות שניתנה על ידי המשיבים לבנק; ובהמשך לכל זאת פירעון "סכומים הרשומים כחוב המייסדים" (1.223 מיליון ₪ בהתאם לקביעת בית הדין האזורי) בהתאם לתנאים הנקובים בסעיף 6(ז).

סעיף 6(ז) נדון ואושר בישיבת הוועד המנהל של העמותה מיום 26.7.12 (נספח ג' להסכם ההבראה), כאשר החשב המלווה (רו"ח צחי בלנגה) הסביר בקשר אליו את הדברים הבאים (ללא נוכחות המשיבים) -
"... זה דבר שנראה כמעט טרויאלי, אבל אני ביקשתי שיוסיפו את זה. שהסכומים של הלל כשמדובר פה על חצי מיליון ₪ ועוד 750 אלף שהוא יכניס הם יוחזרו אחרי שיוחזרו החובות לבנקים וע"פ החלטה של הוועד המנהל. הכוונה היא למנוע מצב שמחר הוא יבוא ויתבע את העמותה על החובות האלה מאיזושהי סיבה... סה"כ תכנית ההבראה הזו מטעם משרד התרבות מבוססת על שני אלמנטים אלמנט אחד זה להבטיח את הזכויות של העובדים ואלמנט שני זה למעשה לעזור להלל לקבל את הכסף שלו בצורה מכובדת שלא יפסיד את כל כספו. עכשיו, מחזירים לו כסף בהתחלה שמקבלים את הכסף וגם תוך כדי שנחזיר את הכסף לבנק מזרחי, צוברים 25,000 ₪ בחודש, זה גם כסף של הלל, כי הכסף שלו עומד בטחון. אז למעשה לאורך כל הדרך אנחנו מחזירים לו כספים. עכשיו, אחרי שגומרים להחזיר את הכספים לבנקים, מה שכתוב פה, שרק אז נחזיר לו את ההלוואות שלו. כדי שלא יהיה מצב שהוא (לא) יבקש את הכסף קודם...".

עוד ראוי להפנות למסמך המשך לסעיף 6(ו) להסכם ההבראה, כפי שנחתם בין הצדדים ביום 16.7.14 (תוך כדי ההליכים המשפטיים) לאחר המועד שנקבע לצורך פירעונה של ההלוואה (כהגדרתה לעיל). בהקשר זה כבר נקבע כי "התנהגותם של צדדים לחוזה לאחר חתימתו מהווה כלי פרשני מן המעלה הראשונה" (ע"א 49/06 שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ נ' עיריית כפר סבא (10.6.08)). להלן נוסח המסמך:

"א. בנק מזרחי טפחות יעמיד הלוואה חדשה לטובת העמותה, בסך השווה ליתרת ההלוואה הקיימת 1,560,000 ₪. ההלוואה תהא לתקופה של שלוש שנים, במהלכן תחסוך העמותה כספים, כאשר העמותה תפקיד עד תום שלוש השנים סך השווה למכפלה של 25,000 ₪ ב - 36 חודשים אשר ישמשו בתום התקופה כאמור להקטנת חוב העמותה לבנק, באופן שהכספים שיצטברו בפקדון הייעודי ישמשו לפרעון חלקי של ההלוואה וכפועל יוצא להקטנת הערבות של מר מרקמן;
ב. מר מרקמן יהא ערב להלוואה, כמתחייב גם מהסכם ההבראה;
ג. בתום תקופת ההלוואה, במידת הצורך, תבקש העמותה מהבנק הלוואה חדשה בגובה יתרת החוב שתיוותר, וכנגד ערבות חדשה מטעמו של מר מרקמן כבטוחה גם להלוואה זו;
ד. במעמד הקמת ההלוואה המפורטת בסעיף 1א' לעיל, יועברו למר מרקמן יתרת הכספים שהצטברו בפיקדון הייעודי עד ליום 9.6.2014, בסך של 317,686 ₪.
האמור במסמך זה הוא בכפוף להסכם ההבראה על נספחיו... וזאת מבלי לגרוע מכל טענה של כל אחד מהצדדים...".

נובע מכך שהמשיבים קיבלו החזר חלקי באמצעות הפיקדון הייעודי (25,000 ₪ לחודש) שיועד לכך, אך לקחו על עצמם להמשיך ולהעמיד ביטחונות לטובת ההלוואה כהגדרתה לעיל, עד פירעונה הסופי של ההלוואה המקורית שהייתה בתוקף בעת חתימת הסכם ההבראה. ניתן ללמוד מכך כי אחריותם של המשיבים אמנם אמורה לקטון נוכח הפיקדון החודשי שמעמידה לצורך כך העמותה, אך אמורה גם להיוותר על כנה עד תום פירעון כל החובות לבנקים כפי שהיו בתוקף במועד חתימת הסכם ההבראה. דברים אלה נכתבים בזהירות ומבלי לקבוע מסמרות, שכן המסמך מיום 16.7.14 אמנם הוגש כראיה גם בתיק שלפנינו, אך פרשנותו ומשמעותו תיקבענה במסגרת ההליך המשפטי הנוסף התלוי ועומד בין הצדדים.

לאחר שלקחנו בחשבון את מכלול הנסיבות והשיקולים, לרבות הרקע לכריתת הסכם ההבראה כפי שפורט בהרחבה לעיל; אופיו המיוחד של ההסכם (שאינו הסכם עבודה אלא הסכם שנועד להסדיר בין היתר את סיומה של מערכת היחסים הכלכלית בין הצדדים); תכלית ההסכם בכלל וסעיף 6 לו בפרט; לשונו של סעיף 6(ז) (לרבות סימני הפיסוק ומיקומה של ו' החיבור); ההסבר שניתן לו בישיבת הוועד המנהל; התנהלות הצדדים לאחר חתימת ההסכם כפי שבאה לידי ביטוי במסמך מיום 16.7.14; וגם הפערים בין הצדדים (שכן המדינה והעמותה היו מיוצגות בעוד שהמשיבים לטענתם ייצגו את עצמם, אם כי עולה ממכלול הראיות שהמשיב הוא איש עסקים מיומן ומנוסה) - הגענו לכלל מסקנה כי לא הייתה הצדקה בנסיבות העניין לפרש את המילה "ובהתאם" כ"או בהתאם" כפי שעשה בית הדין האזורי.

לטעמנו יש לקרוא את הסעיף באופן הקובע בראש ובראשונה כי חוב המייסדים ייפרע רק "לאחר החזר כל החובות לבנקים" (כפי שנכתב במפורש בסעיף וכפי שהבהיר רו"ח בלנגה לוועד המנהל), בעוד שלגבי אופן ההחזר ודרך פריסת התשלומים קובע המשך הסעיף כי ההחזר יבוצע " מעודפים בלבד של הבלט ובהתאם ליכולת ההחזר (תזרים המזומנים) של הבלט, לפי שיקול דעת הוועד המנהל של הבלט" (ההדגשה אינה במקור). היינו, ככלל לאחר החזר החובות לבנקים אמורה העמותה להתחיל ולפרוע גם את חוב המייסדים (כתנאי מקדמי אשר ממועד התקיימותו ואילך נוצרת החובה בביצוע ההחזר; לדוגמא להסכם הלוואה שלא קבע מועד פירעון קשיח אלא מועד התלוי בהתקיימות נסיבות מסוימות ראו למשל בתא"ק (שלום י-ם) 42560-01-14 שחם נ' איינהורן (12.8.14))), כאשר הדרך בה תעשה זאת פורטה בהמשך הסעיף - מעודפים בלבד ובהתאם לתזרים המזומנים של העמותה באותה עת, לפי שיקול דעת הוועד המנהל (והשוו להשלמת מועד פירעון במצב בו לא נקבע בהסכם מועד מפורש לכך: ד"נ 32/84 עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London), פ"ד מד(2) 265 (1990)).

שוכנענו כאמור שכן לטעמנו עולה ממכלול הוראות ההסכם שמטרת הסעיף לא הייתה להבטיח פירעון של "חוב המייסדים" מיד לכשהדבר יתאפשר מבחינה תזרימית (כפי שסבר בית הדין האזורי), אלא בראש ובראשונה לאחר "החזר כל החובות לבנקים", כאשר בהגדרה זו אין הכוונה להלוואות חדשות שתילקחנה במסגרת הפעילות השוטפת של העמותה ממועד חתימת הסכם ההבראה ואילך, אלא לאותם חובות לבנקים המפורטים בסעיף 6(א) להסכם ההבראה והיוו את "החוב המוכר הצבור" שסעיף 6 נועד לסלקו. מרבית החובות השוטפים לבנקים סולקו בסמוך לאחר חתימת הסכם ההבראה באמצעות כספים שהעבירו המדינה והמשיבים, בעוד שלגבי ההלוואה (כהגדרתה לעיל) סוכם במפורש שתיוותר על כנה לפחות עד לחודש יוני 2014 (מועד פירעונה המקורי), ולאחר מכן תוארך או שתילקח הלוואה נוספת על יתרת הסכום. עוד סוכם כי גם בעת לקיחת ההלוואה החדשה, "המייסדים יותירו את הערבות שניתנה על ידם לבנק על כנה ולא ימשכו את הלוואות המייסדים או כספים אחרים שנתנו לבלט" (סעיף 6(ו) סיפא להסכם ההבראה).

מכאן יש ללמוד, לטעמנו, כי תנאי הכרחי להחזר "חוב המייסדים" הוא פירעון מלא של החובות לבנקים כהגדרתם בסעיף 6(א), שהם החובות שנצברו בתקופת ניהול העמותה על ידי המשיבים ומכאן אחריותם להם, לרבות ההלוואה כהגדרתה לעיל. החזר ההלוואה אמנם עלול היה להימשך מספר שנים (בפרט אם העמותה צוברת רק 25,000 ₪ בחודש לצורך כך), וייתכן כי מכוח חובת תום הלב מחויבת הייתה העמותה להזדרז ולפרעה מיד לכשהדבר התאפשר לה (ככל שהתאפשר) מבחינה כלכלית (על מנת לאפשר את שחרורם של המשיבים מערבויותיהם כמו גם את החזר החוב כלפיהם), אך כל עוד לא נפרעה ההלוואה - שוכנענו כי לא התקיים התנאי הבסיסי הנקוב בסעיף 6(ז), אשר התקיימותו יוצרת את חובת ההחזר.

אשר לתנאים הנוספים - לטעמנו אין מדובר בתנאים חלופיים כפי שקבע בית הדין האזורי, אך גם לא בתנאים מצטברים לצורך היווצרות עצם חובת ההחזר. לטעמנו דרך סבירה יותר לפרש את הסעיף היא לראות במילים "מעודפים בלבד של הבלט ובהתאם ליכולת ההחזר (תזרים המזומנים) של הבלט, לפי שיקול דעת הוועד המנהל של הבלט" כמתייחסות לאופן ביצוע ההחזר, לאחר שהוחזרו כל החובות לבנקים ונוצרה חובת ההחזר. היינו, במקום לקבוע כי בהסכם יש לקונה לגבי נושא כה מהותי (כיצד יוחזר חוב המייסדים), כפי שקבע בית הדין האזורי, יש לטעמנו לקבוע כי סיפת סעיף 6(ז) היא שנותנת לכך מענה, וקובעת כי החוב יוחזר בתשלומים התואמים את יכולת ההחזר (תזרים המזומנים) של הבלט ומעודפים בלבד, וכל זאת לפי שיקול דעתו של הוועד המנהל . בדרך זו ביקשו הצדדים לוודא כי החזר ההלוואות למשיבים לא יחזיר את העמותה למצב גרעוני, אלא יבוצע בכפוף ובהתאם למצבה הכלכלי-תזרימי במועד הרלוונטי.

מובן כי את שיקול הדעת של הוועד המנהל יש להפעיל (ככל זכות חוזית אחרת) בתום לב ובדרך מקובלת, וייתכן שאף בחובת תום לב מוגברת בהתחשב בסוג ההסכם (ראו למשל אצל אמיר בכר, לקראת חקיקתו של חוק חוזה הלוואה, הפרקליט נ' 581 (2008)).

האם התקיימו התנאים הנקובים בסעיף 6(ז) לצורך היווצרות חובת ההחזר ואופן ההחזר?

רו"ח דניאל פרייטג שהעיד מטעם המשיבים ציין בחוות דעתו, לאחר ניתוח הדו"חות הכספיים של העמותה בשנים 2010-2015, את הדברים הבאים:

"מסקירת נתוני הדוחות הנ"ל עולה בבירור השפעתה הדרמטית של ההקצבה המיוחדת שהתקבלה ממשרד התרבות בשנת 2012 ואשר סגרה כמעט לחלוטין את הגרעון המצטבר... כעולה מדוחותיה הכספיים לשנת 2015 של האגודה, נמחק הגרעון המצטבר וסכום הנכסים נטו, עומד על עודף של 296,419 ₪...נכון ליום 31.12.15 לאגודה מזומנים ופיקדונות המסתכמים לסך 746,259 ₪ - והאשראי לזמן קצר מסתכם לסך 19,451 ₪ בלבד. סך ההון החוזר של האגודה ליום 31.12.15 [רכוש שוטף בהפחתת התחייבויות שוטפות - ס.ד.מ] מסתכם בעודף של 1,952,681 ₪. דוחותיה השוטפים של האגודה מצביעים על עודף הכנסות על הוצאות. לאור האמור לעיל, אני מסיק כי מצבה הכספי של האגודה כיום הינו איתן וכי באפשרותה לפרוע את התחייבויותיה כלפי התובעים".

בחקירתו הנגדית עמד רו"ח פרייטג מאחורי חוות דעתו והסביר למה הנתונים שפורטו על ידו (להבדיל מאלה שפורטו על ידי רו"ח וקסלבאום) הם אלו הרלוונטיים לבדיקת יכולת הפירעון. עוד הוסיף כי לפי דו"ח רווח והפסד לשנת 2015 לעמותה קיים עודף של 219,000 ₪, וכי לכך יש להוסיף לצורך בחינת הנזילות גם הוצאות וירטואליות בגין פחת ובגין התחייבות לפיצויים לעובדים כך שלמעשה העודף האמיתי עומד על 500,000 ₪ נוספים (עמ' 10 לפרוטוקול). במקביל אישר כי חוות דעתו מתייחסת לתקופה עד סוף שנת 2015 בלבד (שכן אלה הנתונים שנמסרו לו), וכן אישר שלפי הדו"ח קיימת עדיין הלוואה לבנק (שהיא ההלוואה כהגדרתה לעיל) בסך 1.6 מיליון ₪ (נכון לסוף שנת 2015). יצוין כי רו"ח פרייטג צירף לחוות דעתו את הדו"חות הכספיים של העמותה לשנים 2010-2015; עיון בדו"ח של שנת 2011 לשם השוואה מעלה כי באותה שנה ההון החוזר היה בגרעון של קרוב ל - 3 מיליון ₪ נוכח התחייבויות שוטפות של 4,177,419 ₪, בעוד שלפי דו"ח 2015 לעמותה התחייבויות שוטפות של 1,315,565 ₪ בלבד וההון החוזר נמצא ב"פלוס" (עודף) של קרוב ל - 2 מיליון ₪.

רו"ח אבנר וקסלבאום, רואה החשבון של העמותה, ציין בחוות דעתו כי הגרעון המצטבר נכון לסוף שנת 2015 עמד על 1.3 מיליון ₪ ולא כפי שטוען רו"ח פרייטג, שכן לשיטתו אין לקחת בחשבון "נכסים נטו ששימשו לרכוש קבוע" אלא רק "נכסים נטו ששימשו לפעילות". עוד ציין כי נותר "חוב לזמן ארוך לבנק מזרחי טפחות בסך כ - 1.7 מיליון ₪". מסקנתו היא כי "לפיכך ובהתאם להסכם ההבראה... אין באפשרות העמותה לפרוע את התחייבויותיה כלפי המייסדים", אך זאת בלא פירוט או הרחבה המאפשרים להבין מדוע מצבה הכלכלי המשופר של העמותה - כפי שעולה בבירור מדו"חותיה הכספיים כמו גם מחוות דעתו של רו"ח פרייטג - אינו מאפשר את החזר ההלוואות.

בחקירתו הנגדית התבקש רו"ח וקסלבאום לאשר שלעמותה אין עוד חובות לבנקים והשיב - "לא מדויק. יש את החוב הגדול לבנק המזרחי שהיה 1.7 מיליון וחלק ממנו הוחזר השנה ב - 2017... למיטב זכרוני ב - 2017 שולם כ - 900 אלף שקל מתוך 1.7 מיליון שקל... אני לא ביקרתי עדיין את הספרים של 2017 אז קשה לי לדעת מה קורה" (עמ' 11). עוד נשאל אם הגירעון שצוין בחוות דעתו נובע בחלקו הגדול מפחת, והשיב "זה גירעון תפעולי. זה גירעון שנובע מפעילויות, מהכנסות מינוס הוצאות. זה גירעון שמצטבר, אכן הוא הולך ופוחת אבל עדיין הוא גירעון... " (עמ' 12). עם זאת אישר כי בחינה של הרכוש השוטף לעומת ההתחייבויות השוטפות מלמדת על פער חיובי של כ - 1.9 מיליון ₪, וגם אם מפחיתים מכך כ - 900,000 ₪ של "הוצאות הפקת בלט מראש" - עדיין נותר פער חיובי של כמיליון ₪ (עמ' 14). עוד אישר כי העודף בשנת 2016 הסתכם ב - 80,000 ₪ (עמ' 13), היינו היה עודף. לעניין תזרים המזומנים ציין כי " אני יכול להגיד רק לגבי 2017 שגם לאחרונה עקב מצוקה בתזרים המזומנים הם נאלצו לקחת הלוואה לזמן קצר של 200 אלף שקל כדי לעמוד באותם התשלומים... תשלום למס הכנסה ניכויים, ביטוח לאומי והפרשות לקופות פנסיה" - שאמורה להיות מוחזרת תוך חודשיים עד סוף השנה (עמ' 16). לדבריו, "העודפים יורדים כרגע מדי שנה בשנה" ולכן הוא מעריך שניתן יהיה להתחיל בהחזר ההלוואות רק בעוד "הרבה שנים" (עמ' 15).

גב' לאה לביא, מנכ"לית העמותה, העידה ביום 22.11.17 שמתוך הלוואה של 1.6 מיליון ₪ לבנק המזרחי נפרע סך של 900 אלף ₪, ו - 700 אלף ₪ נוספים שולמו בדרך של חילוט ערבויות אישיות של המשיבים ("וזה נכנס לספרים כחוב מייסדים"), וההלוואה היחידה שנותרה פתוחה בעת מתן עדותה היא הלוואה חדשה על סך 200,000 ₪ אותה אמורה העמותה להחזיר עד יום 20.12.17 (עמ' 86 לפרוטוקול). עם זאת, הוסיפה כי "אני מדי כמה חודשים נאלצת לקחת או אשראי של 200 אלף, כשאני נתקלת בזה בעיקר למשכורות, מס הכנסה, ביטוח לאומי, קופות פנסיה, מה שמחויב אז אני נאלצת מדי פעם לקחת הלוואות גישור, אשראים. אנחנו עדיין לא במצב שיש לנו עודפים" (שם). עוד אישרה כי החשב המלווה סיים את עבודתו (עמ' 100), וכי תקופת ההבראה באה לקיצה בסוף שנת 2016 (עמ' 101).

בית הדין האזורי קבע על בסיס הראיות לעיל, ובפרט עדותה של גב' לביא, כי נכון למועד מתן פסק דינו הוחזר מלוא החוב לבנק המזרחי בגין ההלוואה כהגדרתה לעיל. עובדה זו למעשה אינה שנויה במחלוקת (אם כי קיימת מחלוקת בשאלה אם המשיבים זכאים להחזר הסך של 700,000 ₪ ששולם באמצעות חילוט ערבותם האישית, ועל כך מתנהל ההליך הנוסף). עוד אין מחלוקת כי שאר החובות לבנקים (שהיו בתוקף במועד חתימת הסכם ההבראה כמפורט בסעיף 6(א) לו) הוחזרו סמוך לאחר חתימת הסכם ההבראה באמצעות הכספים שהעבירו המשיבים כמו גם המדינה. משמעות הדברים היא כי מתקיים התנאי הנקוב ברישת סעיף 6(ז) להסכם ההבראה ועניינו "תשלום כל החובות לבנקים" כפי שפורש על ידינו לעיל, שכן הלוואות חדשות שנטלה העמותה במסגרת פעילותה השוטפת לאחר חתימת הסכם ההבראה ולא כהמשך של ההלוואה כהגדרתה לעיל - אינן חלק מהביטוי "כל החובות לבנקים" ואינן באחריות, ישירה או עקיפה, של המשיבים (שהרי אם נטיל אחריות על המשיבים גם להלוואות שוטפות שנלקחות על ידי ההנהלה החדשה לאחר סיום עבודתם בעמותה - לעולם לא תקום להם זכאות להחזר חוב המייסדים ואין בכך סבירות; הדבר אף מנוגד לתכלית הסכם ההבראה כמו גם לשונו).

בהקשר זה ראוי לשים לב כי נכון למועד הגשת התביעה לבית הדין בחודש פברואר 2014 תנאי זה של תשלום "כל החובות לבנקים" לא התקיים, ולמעשה התממש רק בשנת 2017, לקראת סוף ההליך המשפטי, ובתרומה מסוימת גם של המשיבים עצמם (מעצם סירובם לכאורה לחתום על ערבויות לצורך הלוואה חדשה, אך כאמור נושא זה אינו לפנינו ואיננו מביעים לגביו כל עמדה). תיאורטית אמנם אמורה הייתה התביעה להתברר לפי מצב הדברים העובדתי בעת הגשתה, אך העמותה לא טענה לכך אלא הסכימה - הן מעצם הצגת דו"חותיה הכספיים לשנים מאוחרות יותר והן בהעדר התנגדות לכך בטיעוניה (כאשר גם רו"ח וקסלבאום מטעמה התייחס לתקופה מאוחרת יותר, וטרונייתה כנגד חוות דעתו של רו"ח פרייטג הייתה על כך שהיא מתייחסת רק לתקופה שעד סוף 2015) - כי התקיימות התנאי תיבדק נכון למועד בו התקיימו דיוני ההוכחות (נובמבר 2017).

משכך, יש לקבוע - אם כי לא בהכרח מטעמי בית הדין האזורי - שנכון למועד מתן פסק דינו הוחזרו כל החובות לבנקים כפי שפורטו בסעיף 6(א) להסכם ההבראה, ומשמעות הדברים היא כי קמה החבות, מכוח סעיף 6(ז) להסכם ההבראה, להשיב למשיבים את "חוב המייסדים" בסך 1.223 מיליון ₪.

מהאמור לא עולה שיש להשיב את החוב בתשלום אחד, שכן כפי שקבענו לעיל - סעיף 6(ז) סיפא קובע תנאים מצטברים לעניין דרך התשלום, והם ביצוע ההחזר מ"עודפים" בלבד ובהתאם ליכולת ההחזר (תזרים המזומנים), לפי שיקול דעת הוועד המנהל. תיאורטית ייתכן וניתן היה לשקול להסתפק בקביעה העקרונית לעיל ולהותיר לוועד המנהל של העמותה לקבל כיום החלטה מושכלת ומנומקת בדבר דרך ההחזר (היינו דרך פריסת התשלום וסכום ההחזר החודשי), אך בית הדין האזורי שוכנע בהתבסס על העדויות שנשמעו לפניו כי שיקול הדעת של הוועד המנהל בכל הנוגע להשבת כספם של המשיבים הופעל שלא בתום לב ובדרך מקובלת אלא תוך העברתם ל"סוף התור" באופן בלתי הוגן. קביעה זו מקובלת עלינו, ומצדיקה - גם בהתחשב במשבר האמון הקשה שבין הצדדים ועל מנת למנוע הליכים משפטיים נוספים - מתן החלטה שיפוטית על דרך פריסת התשלום וסכום ההחזר החודשי.

משכך, מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי, המבוססת על העדויות שפורטו לעיל וכל חומר הראיות שנפרס לפניו, כי קיימים לעמותה עודפים לפי דו"חותיה הכספיים (כפי שאישר גם רו"ח וקסלבאום, וכאשר העמותה עצמה אישרה שאין צורך בעודפים בגובה מלוא החוב), וכן קיימת לה יכולת החזר מעשית-תזרימית, ובהתאם עליה להחזיר את החוב בתשלומים חודשיים של 30,000 ₪. קביעה זו מקובלת עלינו בעיקרה פרט לגובה הסכום.

החלטנו לשנות את גובה הסכום, שכן לשיטתנו יש להעמיד את סכום ההחזר החודשי על סך של 25,000 ₪ בלבד, וזאת משני טעמים. ראשית, הפיקדון החודשי שאמורה הייתה העמותה להפקיד מדי חודש בהתאם להסכם ההבראה (לטובת החזר ההלוואה) עמד על 25,000 ₪, ולכן זהו סכום שיש לגביו ודאות שהיא מסוגלת לעמוד בו. לא שוכנענו שניתן להניח שהעמותה מסוגלת כיום להחזיר סכום גבוה יותר מעצם כך שהליך ההבראה הסתיים (ודאי אם לוקחים בחשבון גם את האפשרות, שכאמור איננו מביעים לגביה דעה, שתידרש להשיב גם את הסך הנוסף של 700,000 ₪ באופן שעשוי להתווסף להחזר מכוח פסק דין זה). בהתחשב בכך שאנו נאלצים לקבוע את גובה ההחזר במקום הוועד המנהל של העמותה לו הותירו הצדדים את שיקול הדעת בקשר לכך, אנו מעדיפים לקבעו על הרף הנמוך יותר. שנית, עיון בסיכומי המשיבים בבית הדין האזורי מלמד כי דרישתם העיקרית הייתה לקבל את החזר החוב בתשלומים חודשיים שווי ערך לשכרם החודשי האחרון (ראו בסעיף 133 לסיכומיהם, גם אם בסעיף 180.3 ביקשו גם את החזר החוב בתשלום אחד), כאשר שכר זה עמד לפי קביעת בית הדין האזורי על סך כולל של 24,158 ₪ (לשניהם יחד). גם מטעם זה, אין הצדקה לחייב את העמותה לפרוע את החוב בתשלומים חודשיים גבוהים יותר מהחיוב החודשי לו עתרו המשיבים.

עם זאת, בהתחשב בכך שמדובר בסכומים המגיעים למשיבים והספק הוא רק אם תשלומם מכביד על העמותה יתר על המידה, קביעתנו בדבר הקטנת גובה ההחזר החודשי תיכנס לתוקף ממועד מתן פסק דיננו ואילך, ולא תחול רטרואקטיבית על תקופה בה שולמו תשלומים גבוהים יותר.

התלבטנו אם להותיר פתח לצדדים לפנות לבית הדין האזורי במסגרת ההליך הקיים לצורך שינוי סכום ההחזר החודשי ככל שמצבה הכלכלי של העמותה מצדיק או יצדיק בעתיד העלאה או הפחתה של הסכום, בהתחשב בכך שהמשיבים הסכימו להותיר את דרך תשלום ההחזר ופריסת התשלום לשיקול דעת הוועד המנהל של העמותה (כל עוד יבוצע בתום לב ובדרך מקובלת); כאשר נקבע כי ההחזר יבוצע מ"עודפים" בלבד ובהתאם ליכולת ההחזר (תזרים המזומנים) של העמותה; וכאשר התערבותנו לעיל בשיקול דעתו של הוועד המנהל נעשתה בלית ברירה על בסיס קביעת בית הדין האזורי כי הפעיל את שיקול דעתו שלא בתום לב, ועל פי הראיות שהוצגו בפני בית הדין האזורי והיו בתוקף למועד שמיעת ההוכחות בפניו (נובמבר 2017). לבסוף החלטנו כי מתן פתח כאמור יפגע בוודאות ששני הצדדים זקוקים לה לאחר שנות התדיינות ארוכות ולכן אין לו - ככלל - הצדקה. הפתח היחיד שנותיר הוא למצב קיצון חריג, שאנו מקווים כי לא יתרחש, בו תשלום ההחזר החודשי בסכום שנקבע על ידינו יוביל את העמותה למצב של קריסה כלכלית שעלולה להביא לפירוקה. בהתחשב בכך שתכלית מרכזית של הסכם ההבראה בכלל וסעיף 6(ז) לו בפרט הייתה למנוע מצב כאמור כתוצאה מהחזר החוב למשיבים, הרי ככל שהוועד המנהל יסבור - על בסיס נתונים אובייקטיביים, בתום לב ומשיקולים ענייניים - כי גובה התשלום למשיבים כפי שנקבע על ידינו עלול להוביל לקריסה כאמור, יהא רשאי - בנסיבות חריגות וקיצוניות אלה, ולאחר מתן זכות שימוע למשיבים - לקבל החלטה על הפחתת ההחזר החודשי (אך לא ביטולו), תוך העמדת הסכום על המקסימום האפשרי בהתחשב ביכולת ההחזר לצורך מניעת פירוק העמותה.

טרם מימוש החלטה כזו תידרש העמותה להודיע עליה למשיבים שלושים יום מראש, וככל שיביעו התנגדותם תוך עשרה ימים, יהא על העמותה לפנות מיוזמתה לבית הדין האזורי (בבקשה שתוגש במסגרת ההליך מושא ערעור זה) ולבקש את אישורו מראש להפחתה המבוקשת. בית הדין יכריע בבקשה - לרבות סעדים זמניים ככל שיתבקשו - בהתאם לעקרונות פסק דיננו וכמיטב חוכמתו. מצאנו לנכון להותיר פתח מצומצם זה לנסיבות חריגות במיוחד של חשש מקריסה מוחלטת כאמור, בהתחשב בכך שהצדדים ביקשו להבריא את העמותה ולהימנע ממצב שהחזר ההלוואה יביא לפירוקה, ולכן הותרת שיקול דעת מצומצם למקרה קיצון זה עולה בקנה אחד עם אומד דעת הצדדים. במקביל ומכוח חובת תום הלב, ככל שמצבה הכלכלי והתזרימי של העמותה יאפשר החזר גבוה יותר מזה שנקבע על ידינו - מצופה מהוועד המנהל לקבל החלטה בהתאם, על הגדלת סכום ההחזר החודשי באופן שיאפשר את סילוק החוב מוקדם יותר.

אנו שבים וקוראים לצדדים להידבר ישירות על מנת להגיע להסכמות בדבר דרך פריסת התשלומים, ככל שברצונם לשנות את ההסדר שנקבע על ידינו, וזאת גם בהתחשב בהליך הנוסף שעודנו תלוי ועומד.

כסיכום ביניים - אנו מותירים על כנה את פסיקת בית הדין האזורי בסוגיה זו, אם כי מנימוקים שונים, פרט לגובה ההחזר ה חודשי אותו אנו מעמידים על סך של 25,000 ₪. בהפחתת הסכום איננו מתעלמים מגילם של המשיבים, אך המשיבים לקחו זאת בחשבון כאשר הסכימו להסכם ההבראה על כלל הוראותיו, וכאמור לעיל - הפיקו ממנו תועלת לא רק מעצם הצלתו של מפעל חייהם, אלא גם תועלת כלכלית ישירה. עם זאת אנו דוחים מכול וכול את טענת העמותה לפיה דרישת החזרו של "חוב המייסדים" מצד המשיבים נעשית בחוסר תום לב ובניגוד למצג מצדם לפיו "אין מדובר בהלוואה של ממש אלא בתרומה". לא מצאנו לכך כל יסוד, ולטעמנו עולה בבירור מהוראות הסכם ההבראה כי המשיבים אמורים לקבל חזרה את "חוב המייסדים", אם כי - כאמור - רק לאחר פירעון החובות לבנקים כפי שנוצרו בתקופה בה ניהלו את העמותה, ובתשלומים התואמים את יכולת הפירעון של העמותה.

אנו דוחים גם את דרישת המשיבים בערעור שכנגד מטעמם לקבל את החזר החוב בתשלום אחד או למצער במספר תשלומים בודדים, הן בהתחשב בכך שדרישה זו מנוגדת לדרישה שהועלתה בסיכומיהם בבית הדין האזורי כמפורט לעיל, והן בהתחשב בקביעתנו לעיל שאין "לקונה" בסוגיה זו בהסכם ההבראה, אלא נובע מסעיף 6(ז) שהחזר החוב לא אמור להתבצע בתשלום אחד אלא לשיעורין בהתאם ליכולת ההחזר של העמותה. גם טענת המשיבים לפיה היה על בית הדין לכל הפחות לזכותם בתשלומים ממועד סיום עבודתם ולא ממועד מתן פסק הדין - דינה להידחות, שהרי התנאי להחזר ההלוואות (החזרת כל החובות לבנקים) התממש רק תוך כדי ההליך המשפטי, ובצדק החל להיות ממומש רק במועד מתן פסק הדין ואילך.

להשלמת התמונה בנושא ההלוואות נבהיר כי המשיבים לא תבעו ריבית והפרשי הצמדה בגין ההלוואות (ראו בסעיף 3.4 לכתב התביעה המתוקן, כאשר בסעיף 5.3 אמנם עתרו לפיצויי הלנת שכר או ריבית והצמדה כדין ממועד היווצרות כל עילה - אך ביחס לכל הסכומים שנתבעו באופן כללי). בסיכומיהם בבית הדין האזורי (סעיף 131) ציינו במפורש כי ההלוואה אינה נושאת ריבית. בדו"ח הכספי של העמותה משנת 2011 (שנה בה נוהלה העמותה עדיין על ידי המשיב) נרשם במפורש כי הלוואות המשיבים "אינן צמודות ואינן נושאות ריבית" (סעיף א' לביאור 7), וכאמור לא נטען אחרת על ידי המשיבים. בהתחשב בכך, והגם שהנושא לא הודגש בערעורה של העמותה (אך צוין בו, ולא זכה למענה מצד המשיבים) - שוכנענו כי יש לבטל את החיוב בריבית והפרשי הצמדה אותם פסק בית הדין האזורי ממועד מתן פסק דינו. הטעם לכך הוא כי אין מדובר בחיוב שהעמותה אמורה לשלם בתשלום אחד אלא רשאית מכוח ההסכמה בין הצדדים כפי שפורשה על ידינו להחזירו בתשלומים שלא אמורים לשאת ריבית והצמדה, ומשכך אין הצדקה להוסיפם (כל עוד ישולמו בהתאם למועדים הנקבעים על ידינו).

הדרישה להפרשי שכר מכוח הפרוטוקול מיום 10.8.07

כאמור לעיל, בית הדין האזורי קיבל בחלקה את תביעת המשיבים להפרשי שכר מכוח הפרוטוקול מיום 10.8.07. תביעת המשיב נדחתה מהטעם שהצהיר בהסכם ההבראה שאין לו דרישות לסכומים נוספים מהעמותה, אך תביעת המשיבה התקבלה ונקבע שיש להשיב לה את השכר שקוצץ ממנה בהסכמתה החל משנת 2007 ועד סיום עבודתה, בסך של 442,282 ₪, בתשלומים חודשיים של 5,000 ₪. העמותה מערערת על פסיקת הפרשי השכר לטובת המשיבה, בעוד שהמשיבים מלינים בערעור שכנגד על דחיית תביעתו של המשיב ברכיב זה, כמו גם על אי פסיקתן של ה"זכויות הסוציאליות" שנובעות מהפרשי השכר (כאשר בפועל כוונתם להפקדות שאמורות היו להתבצע לצורך פיצויי פיטורים וקרן השתלמות).

עיון בחומר הראיות מלמד כי הפרוטוקול מיום 10.8.07 אינו פרוטוקול של ישיבת הוועד המנהל, אלא ישיבה בה השתתפו אך ורק המשיבים ושני המנהלים הנוספים ששכרם הופחת - מר דן רודולף (המשנה למנכ"ל דאז) ומר יעקב קפלן (חשב הכספים דאז). בפרוטוקול נרשם כי "לנוכח התביעה של החשב המלווה לקצץ בשכר המשולם ע"י הבלט הישראלי הן לרקדנים והן לעובדים, הוחלט להימנע מקיצוץ לרקדנים שמשכורותיהם בשפל המדרגה ולקצץ קיצוץ עמוק ומכאיב במשכורות צוות הניהול...". בהתאם, נקבע קיצוץ של 52% בשכרו של המשיב; 49% בשכרה של המשיבה; 20% בשכרו של מר רודולף; ו - 10% בשכרו של מר קפלן, ונרשם כי "הקיצוצים יחולו רק על תקופת ההבראה. העברות להבטחת הזכויות הסוציאליות תעשינה בגובה המשכורות השלמות. בתום תקופת ההבראה תחזורנה המשכורות לרמתן הקודמת ובמידת האפשר יוחזר הקיצוץ בשלמותו או בחלקו". על הפרוטוקול חתומים ארבעת המנהלים ששכרם הופחת, והם בלבד.

בנספח במסמך נפרד הובהר כי "למרות האמור בפרוטוקול לגבי התנאים הסוציאליים, עפ"י המשכורות שלפני הקיצוצים, מוסכם כי המועד/ים לתשלום התנאים הסוציאליים האלה יהיה/יהיו בעיתוי של קיום מימון לתשלום ההפרשים".

המשיבים לא צירפו כל אישור של הוועד המנהל לפרוטוקול מיום 10.8.07, או כל אזכור שלו בישיבת הוועד המנהל של העמותה או ועדת הכספים שלה. בדו"ח ביקורת של מבקר הפנים של העמותה מחודש יוני 2010 נרשם כי בחודש אוגוסט 2007 יצאה לדרך תכנית ההבראה הראשונה של העמותה, ובמסגרת זו נעשו קיצוצי שכר מהותיים לארבעה עובדי מינהלה בכירים, תוך אזכור הפרוטוקול מיום 10.8.07. מבקר הפנים העיר כי לא ברור מהפרוטוקול מהי "תקופת ההבראה" בה אמור קיצוץ השכר להימשך (האם התקופה במהלכה יפעל חשב מלווה או עד שהעמותה תסיים שנת תקציב ללא גירעון, ומה ייחשב לצורך כך בהגדרת "גירעון"), וכן הדגיש כי "ראוי שנוסח פרוטוקול שעניינו תשלום שכר לעובדים יאושר בהיבט משפטי... בנוסף מומלץ להעביר את הפרוטוקול והנספח אליו לאישור ועדת הכספים". עם זאת הדבר לא נעשה, כאשר נזכיר כי מי שניהל את העמותה אותה עת היה המשיב.

לאחר שקילת טיעוני הצדדים, אנו סבורים כי לא הייתה הצדקה לפסוק לטובת המשיבה את הפרשי השכר. ראשית, לא ברור מה מעמדו המשפטי של הפרוטוקול מיום 10.8.07, ולא הורם הנטל לשכנע כי יש לראותו כהחלטה מחייבת של העמותה. העמותה אמנם יישמה חלק מהאמור בפרוטוקול בהיבט זה שקיבלה את הפחתת השכר לה הסכימו המשיבים ושני העובדים הנוספים, אך לא ניתן להסיק מיישום זה באופן אוטומטי שהעמותה לקחה על עצמה התחייבות גם לחלקו השני של הפרוטוקול, העוסק בהחזרת הקיצוץ "בשלמותו או בחלקו" לכשהדבר יתאפשר. שוכנענו לפיכך כי לא ניתן להטיל חיוב על העמותה בהתבסס על התחייבות שהמשיבים עצמם הם שקבעו עבורה, ואין כל ראיה כי העמותה הסכימה לה.

שנית, צודקת העמותה כי בסיכומי המשיבים בבית הדין האזורי ציינו במפורש כי "ברטה והלל אינם תאבי בצע, ועל כן לא תבעו הם החזר המשכורת אשר הופחתה להם, לטענת הבלט, שלא כדין. כל שברטה והלל מבקשים הוא את מלוא זכויותיהם הסוציאליות בהמשך להסכמות עמם" (סעיף 109), ובהמשך - "לפיכך, ברטה והלל זכאים להחזר בגין ההפרשות הסוציאליות במשך כל השנים החל משנת 2007, עת הסכימו להפחתת שכרם ועד למועד פרישתם" (סעיף 116). אמנם נכון שבמסגרת חישוב הסכום המבוקש בגין רכיב זה, כללו בו המשיבים " הפרשי שכר, השלמות לפיצויים ולקרן השתלמות" לרבות סכומי השכר שהופחתו (סעיפים 117-119), אך מבחינה מהותית - ויתרו על הדרישה להפרשי שכר, שאף לא הועלתה על ידם תוך כדי תקופת עבודתם וגם לא בעת חתימתו של הסכם ההבראה. ואכן, כאשר פורטו לצורך הסכם ההבראה הסכומים השונים אותם חבה העמותה לעובדיה (במסגרת נספח ב' להסכם ההבראה שהוא תכנית ההבראה), ובמסגרת זו צוינו במפורש גם עלויות השכר השונות (דוגמת "חיסכון של 140,000 ₪ בשנה" בשל פיטורי מנהל חזרות וחיסכון של 30,000 ₪ לשנה בשל פיטורי עובד ניקיון) - לא צוין דבר על הפרשי שכר כלשהם המגיעים למשיבים בגין העבר, כאשר המשיבים נתנו הסכמתם המפורשת להסכם ההבראה בכללותו לרבות נספח ב'.

גם מטעם זה - ויתור המשיבים על הפרשי השכר הן בזמן אמת, הן במסגרת החתימה על הסכם ההבראה והן בסיכומיהם בבית הדין האזורי - שוכנענו כי לא ניתן היה לפסוק אותם לזכות המשיבה. חיזוק לכך ניתן למצוא גם בראיה הנוספת שהוגשה אלינו בהסכמה - ספרה האוטוביוגרפי של המשיבה - בו כתבה במפורש כי "באותן שנים קוצצו משכורותינו של הלל ושלי בחצי, ואת ההפרשים העברנו כתרומה להבראת הבלט".

הנימוקים לעיל מובילים גם לדחיית הערעור שכנגד בקשר לרכיב זה, שכן לא מצאנו הצדקה לחייב את העמותה בתשלום הפרשי השכר למשיב, וגם לא מצאנו הצדקה לחייבה בתשלום שווי ההפקדות הפנסיוניות בגין הפרשים אלה למי מהמשיבים. נזכיר בקשר לכך כי המשיבים דרשו "זכויות סוציאליות" בגין הפרשי השכר אך מבלי לפרט כלל לאילו רכיבים כוונתם, באיזה שיעור ובהתבסס על איזה מקור נורמטיבי. רק מהטבלה המפרטת את הסכומים הנתבעים (סעיף 119 לסיכומיהם בבית הדין האזורי) ניתן להבין כי הסכומים כוללים "חלק מעביד פיצויים 8.33%", ו"חלק מעביד קרן השתלמות 7.5%", וכל זאת מבלי להוכיח כלל כי הפקדות אלה אכן לא בוצעו בפועל מהשכר המלא, ואף מבלי להוכיח כי הסכמתם לקיצוץ השכר - כפי שעולה מהנספח לפרוטוקול מיום 10.8.07 - לא כללה הסכמה כי גם ההפקדות תבוצענה מהשכר המקוצץ בלבד (אלא אם ניתן יהא להשיבן בהתחשב במצבה הכלכלי של העמותה). לכל זאת נוסיף כי בפועל נצברו עודפים משמעותיים עבור המשיבים ברכיב פיצויי הפיטורים, והם אף הסכימו להחזירם לעמותה כחלק מהסכם ההבראה, וזהו טעם נוסף - כפי שאף קבע בית הדין האזורי - לדחיית תביעתם ברכיב זה.

הדרישה לתשלומי שכר לאחר הפרישה מכוח החלטת 2007

חלק נוסף של הערעור שכנגד מתייחס להחלטת הוועד המנהל של העמותה מיום 12.6.07, אשר קבעה כדלקמן:

"הוועד המנהל של עמותת ידידי הבלט הקלאסי בישראל מחליט בזאת כאות הערכה לברטה ימפולסקי והלל מרקמן, אשר הקימו את להקת הבלט הישראלי, וניהלו אותה במשך כל השנים בהצלחה רבה ובנוסף לזאת תרמו מכספם סכומים אשר הבטיחו את המשך קיומה של הלהקה. ימשיכו ברטה והלל לקבל גם אחרי פרישתם את שכרם המלא כפי שיעורו ערב פרישתם - וזאת עד למלאת ימיהם (כל אחד לחוד). החלטה זו ניתן לשנות רק ברב של 80% לפחות מקרב חברי הוועד המנהל של העמותה וגם זאת בכפוף לתשלום של 2,000,000 ₪ להלל וברטה".

יצוין כי בישיבה בה התקבלה ההחלטה נכחו עשרה מחברי הוועד המנהל כמו גם המשיב, והיא התקבלה (כפי שניתן להבין מהפרוטוקול) פה אחד. בתחתית הפרוטוקול וההחלטה חתום יו"ר הוועד המנהל ד"ר דן רונן, ולפני חתימתו נרשם "מאושר כנכון". עם זאת ד"ר רונן הסביר בחקירתו הנגדית כי "אני לא חושב שזו הייתה החלטה לשלם להם את הכסף, לא כך מקבלים החלטות. ועד מנהל לא נכנס לתשלום. הוא קבע עיקרון והוא אומר בעצם אם באים אחר כך לבצע אותו צריכים לבדוק את כל שאר הדברים" (עמ' 32 לפרוטוקול). ואכן, במכתב ששלח ד"ר רונן ביום 29.8.07 וכותרתו "טיוטת פרוטוקול ועד מנהל 12.6.07" ביקש לשנות את הנוסח שצוטט לעיל, ובמקומו לרשום כי " הוועד המנהל רושם לפניו נושא בדיקת תנאי הפרישה של מייסדי העמותה אם וכאשר יפרשו בבוא היום. כל החלטה על תנאי הפרישה תובא לאישור האסיפה הכללית". בהמשך, בפרוטוקול ישיבת הוועד המנהל מיום 14.10.07 נרשם - "יש לסכם את נושא התרומות של הלל וברטה לבלט ויש לדון עימם בתנאי פרישתם. כל החלטה שתתקבל תובא לאישור האסיפה הכללית. עו"ד העמותה מתבקש להגיש הצעה בנושא האמור".

על בסיס ראיות אלה, שוכנע בית הדין האזורי כי ההחלטה מיום 12.6.07 אינה החלטה סופית ומחייבת של הוועד המנהל של העמותה, ואין לאכפה. קביעה זו מקובלת עלינו עובדתית ומשפטית, ולא מצאנו כל הצדקה להתערב בה. בית הדין הוסיף מעבר לכך כי גם אם היה יוצא מנקודת הנחה כי החלטה זו הייתה תקפה לשעתה, הרי שבוטלה במסגרת הסכם ההבראה, וגם קביעתו זו מקובלת עלינו במלואה. נזכיר בהקשר זה את נספח ב' להסכם ההבראה, שהוא תכנית ההבראה כפי שהוגשה על ידי העמותה (בניהול המשיב) למשרד התרבות. בתכנית מפורטים בין היתר חובות העמותה כלפי כולי עלמא, לרבות עובדיה ולרבות פירוט מערכת היחסים הכספית מול המשיבים. בסעיף 3 (ו) להסכם ההבראה הצהירה העמותה - כתנאי לקבלת תמיכתה הכספית של המדינה - כי נתונים אלה מלאים ומדויקים. בנספח ה' אישרו המשיבים כי הוראות הסכם ההבראה מוכרות וידועות להם והם מסכימים להן - בכלל ובנוגע להתחייבויות הנוגעות לכספיהם בפרט, ואף הדגישו כי "קראנו בעיון את ההסכם, את תכנית ההבראה, שאלנו את כל השאלות הנחוצות, וקיבלנו את כל התשובות להנחת דעתנו ואת כל המידע הנחוץ לשם חתימה על התחייבות זאת".

בין היתר צוין בנספח ב' חוב בגין עתודה לפיצויים לעובדים בסך כ - 1.7 מיליון ₪;חוב בגין דמי הבראה לעובדים בסך 200 אלף ₪; וגם החיסכון המוצע בסעיף עלויות השכר כתוצאה מפיטורי מנהל חזרות ועובד ניקיון (יחד 170,000 ₪), ומלבד זאת לא צוין כל חוב כלפי המייסדים (נהפוך הוא - צוין שנצברו לזכותם עודפים בקופות הפיצויים על שמם, והם מוכנים להחזירם לעמותה). זאת, כאשר המשיב הוא שכיהן אותה עת כמנכ"ל העמותה והכין ככל הידוע את תכנית ההבראה, שאמורה הייתה לשקף כלפי משרד התרבות את מצבה הכספי המדויק של העמותה כולל התחייבויותיה העתידיות. צדק לפיכך בית הדין האזורי בקבעו כי גם אם היינו יוצאים מנקודת הנחה כי ההחלטה מיום 12.6.07 היא החלטה מחייבת - הרי שבוטלה באמצעות הסכם ההבראה.

פיצוי בגין עוגמת נפש והוצאות המשפט

רכיב נוסף בערעור, כמו גם בערעור שכנגד, מתייחס לפיצוי שפסק בית הדין האזורי למשיבים בגין עוגמת נפש, בסך של 30,000 ₪ לכל אחד מהם. בית הדין נימק זאת בשני היבטים: ראשית, חוסר תום הלב באי השבת "חוב המייסדים" בהתאם לאמור בהסכם ההבראה, מעצם הסירוב להתחיל לשלמו והטענה כי ניתן יהא להשיבו רק בעוד "הרבה שנים". שנית, התנהלות לא ראויה מצד העמותה כלפי המשיבים לאחר סיום העסקתם, בכך שדחקה את המשיבים לעזוב את משרדיה; לא אפשרה למשיבה להיפרד כראוי מתלמידיה; שידלה את רקדני הלהקה לכתוב מכתב בגנותם; ואף לא אפשרה להם לשוחח עם חלק מעובדי העמותה. בית הדין שוכנע כי הגם שפיטורי המשיבים היו כדין, התנהלות זו הייתה מיותרת וגרמה לפגיעה חמורה וקשה ברגשותיהם של המשיבים ובכבודם, כל זאת לאחר עשרות שנים בהן תרמו תרומה מקצועית וכספית חסרת תקדים לעמותה כמו גם לבלט הישראלי בכלל.

טענות העמותה כנגד קביעות אלה יוצאות כנגד ממצאים עובדתיים, שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. אשר להחזר החוב - גם אנו שוכנענו, אם כי מנימוקים שונים במקצת כמפורט לעיל, שהגיע זמן השבתו של "חוב המייסדים" למשיבים, וכי הפרשנות שנתנה לכך העמותה - באופן שהיה מביא לכך שלמעלה ממיליון שקלים מכספם של המשיבים הופכים היו ל"תרומה" על כורחם - אכן לא הייתה במקומה. אשר לנסיבות סיום העבודה - הדברים מורכבים, כאשר העמותה מבחינתה משוכנעת שעשתה את כל הניתן על מנת לשמור על כבודם של המשיבים ולסיים את מערכת היחסים עמם בהבנה וברוח טובה, אך המשיבים מבחינתם חשים כי נדחקו בבוטות ממפעל חייהם. לכך יש להוסיף את ההיבט הכלכלי, כך שמנקודת ראותם של המשיבים אין סבירות לחייבם להמשיך ולעמוד לצד העמותה מבחינה כלכלית על אף עוגמת הנפש הרבה שנגרמה להם כתוצאה מדרך סיום עבודתם.

הרושם המסתמן מהראיות הוא כי העמותה החליטה - בלית ברירה נוכח המצב הכלכלי החמור אליו נקלעה - שעליה להיפרד מהמייסדים ולהתחדש ברמה הניהולית וגם בזו האמנותית, בעוד שהמייסדים - שהעמותה וכל הכרוך בה היו חלק עיקרי בהווייתם לאורך עשרות שנים - לא היו מסוגלים לזוז הצידה במלוא המשמעות של הביטוי ולהסתפק בתפקידי כבוד סמליים. למשיבים היה חשוב להמשיך ולהרגיש שייכים ונחוצים, ולצורך כך להמשיך ולהגיע למשרדי העמותה ולקחת בה חלק פעיל. עם זאת מחליפיהם התקשו, באופן טבעי, לבצע את תפקידיהם כאשר המייסדים הדומיננטיים עדיין נמצאים פיזית בעמותה, ולכן נדרשה הפרדה. איננו יודעים אם ניתן היה לבצע את ההפרדה בדרך אחרת, אך אין ספק שהכאיבה מאוד למשיבים, וניתן להניח שבמידה זו או אחרת גם לבעלי התפקידים בעמותה. העלבון הצורב שחשו, וכפי הנראה עדיין חשים, המשיבים, הוא שעומד בבסיס תביעתם, והוביל לכך שנכללו בה גם רכיבים מהעבר שלכאורה לא הייתה הצדקה לתבעם. אין אלא להצטער שכך הגיעה מערכת היחסים לידי סיום, ואנו מקווים שעדיין לא מאוחר מדי למצוא את הדרך להידברות לצורך "סגירת מעגל" מכובדת יותר.

אשר לפיצוי - כאמור, בית הדין האזורי, אשר שמע את הראיות והתרשם מהעדויות באופן בלתי-אמצעי, שוכנע כי מדובר במקרה חריג המצדיק פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש. בנסיבות העניין, לא מצאנו הצדקה להתערב בקביעתו זו המבוססת על התרשמותו הישירה כאמור, הן בנוגע לעצם הפיצוי והן בנוגע לגובהו, ואנו דוחים הן את הערעור והן את הערעור שכנגד בקשר לרכיב זה.

דרך כלל גם אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בפסיקת הוצאות, אך במקרה זה הופחת על ידינו כמפורט לעיל הסכום אותו חויבה העמותה לשלם למשיבים, ולכן שוכנענו כי ראוי להפחית את סכום ההוצאות שנפסק ב - 25,000 ₪, כך שסכום ההוצאות בגין ההליך בבית הדין האזורי יועמד על 45,000 ₪.

סיכום
סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הערעור שכנגד נדחה. ערעור העמותה מתקבל בחלקו, כמפורט להלן:
הסכום החודשי שעל העמותה להשיב למשיבים, לצורך החזר "חוב המייסדים" בסך 1,223,000 ₪, יופחת לסך של 25,000 ₪ לחודש במקום הסך של 30,000 ₪ לחודש שפסק בית הדין האזורי בסעיף 221(א)(1) לפסק דינו, וזאת ממועד מתן פסק דיננו ואילך. זאת, אלא אם יגיעו הצדדים להסדר מוסכם אחר בנוגע לגובה ההחזר החודשי, או אלא אם יבוצע המנגנון שנקבע בסעיף 66 לעיל ונועד למצב קיצון.
לסכום החוב (1,223,000 ₪) לא יתווספו ריבית והפרשי הצמדה ממועד מתן פסק הדין. עם זאת, ככל שאיזה מהתשלומים החודשיים לא ישולם במלואו או במועדו, יתווספו לו ריבית כדין והפרשי הצמדה מהמועד בו אמור היה להשתלם ועד התשלום בפועל.
מבוטל חיוב העמותה לשלם למשיבה סך נוסף של 442,000 ₪ בגין הפרשי שכר (סעיף 221(א)(2) לפסק דינו של בית הדין האזורי). עם זאת, הסכום שכבר שולם למשיבה על חשבון החיוב האמור לא יקוזז מהסכומים השוטפים אלא יושאר בידיה ויובא בחשבון החזר "חוב המייסדים" בסך 1,223,000 ₪.
סכום ההוצאות בו חויבה העמותה בבית הדין האזורי יופחת ויועמד על סך של 45,000 ₪ (במקום 70,000 ₪).
בהתחשב בתוצאה ובמכלול הנסיבות, אין צו להוצאות בערעור.

ניתן היום, י"ב אייר תש"פ (06 מאי 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

לאה גליקסמן,
שופטת, אב"ד

סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת

חני אופק גנדלר,
שופטת

גברת יעל רון,
נציגת ציבור (עובדים)

מר צבי טבצ'ניק,
נציג ציבור (מעסיקים)