הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 33148-10-18

ניתנה ביום 20 נובמבר 2018

א.מ.ל. אמריקן לייזר בע"מ
המבקשת
-
ליאת ארבל (חכם)
המשיבה

בשם המבקשת: עו"ד יניב מנו ועו"ד דנית קארו
בשם המשיבה: בעצמה

החלטה
השופט אילן סופר
לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב יפו ( השופט אלעד שביון ונציגי הציבור מר יואב גנזך וגב' כרמלה אורן; ס"ע 32229-12-15), שבו התקבלה בחלקה תביעתה של המשיבה והמבקשת חויבה לשלם לה הפרשי שכר וגמול עבור עבודה בשעות עודפות ושעות נוספות בסך 84,929 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה (1.9.14) ועד לתשלום בפועל, וכן הוצאות משפט בסך 5,000 ₪.

הרקע לבקשה
המשיבה הועסקה על ידי המבקשת, במחלקת הכספים של חברה המנהלת את רשת " אמריקן לייזר" הכוללת מרפאות למתן שירותים אסתטיים. בתביעה שהגישה לבית הדין האזורי תבעה המשיבה זכויות סוציאליות שונות ובכלל זה הפרשי פיצויי פיטורים, פיצוי בשל אי ביצוע הפקדות לפנסיה, וכן הפרשי שכר וגמול עבור עבודה בשעות נוספות בצירוף פיצויי הלנת שכר, אשר הוספו במסגרת כתב התביעה המתוקן.
בפסק הדין מושא הבקשה התקבלה תביעת המשיבה באופן חלקי. בית הדין האזורי קיבל את גרסתה העובדתית של המבקשת לגבי מועד תחילת העבודה וקבע כי המשיבה החלה לעבוד אצלה ביום 9.10.13 וסיימה ביום 14.8.15 . אשר לתביעה לשעות נוספות קבע בית הדין כי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 ( להלן: החוק) חל על העסקת המשיבה, וכי לא חל בעניינה החריג שבסעיף 30( א)(5) לחוק, שכן תפקידה של המשיבה לא היה " תפקיד הנהלה" או " תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי" באופן המוציא את העסקתה מתחולת החוק. בקשר לכך נקבע, בין היתר, כי למשיבה לא ניתנה אפשרות להחליט באופן עצמאי, היא לא שימשה כמנהלת בכירה, אלא היתה כפופה למנהלת החשבונות הראשית וחשב המבקשת, ופעלה לפי הנחיותיה ומדיניותה; למשיבה נקבעו יעדים בהם היתה צריכה לעמוד לצורך קבלת בונוס; על המשיבה היה לקבל את אישור הממונה מראש ( חשב המבקשת) לגבי חופשותיה; אומנם שכרה של המשיבה היה גבוה מהשכר הממוצע במשק, אך לא הוכח מה היה שיעור שכרם של יתר העובדים במבקשת, ונראה כי המשיבה לא זכתה לתנאי עבודה מיוחדים; במסגרת תפקידה כיועצת מס, נחשפה המשיבה לענייניה הכספיים של המבקשת, והיה מדובר במידת אמון רגילה הניתנת לכל עובד, ולא היה מדובר במידה מיוחדת של אמון כדרישת החוק; לא הוכח שניתנה למשיבה אחריות מיוחדת העולה על אחריות אותה חב כל עובד; לא התקיימה זיקה קרובה ומיוחדת של המשיבה ל"תפקיד הנהלה" ולא הוכח שהיא היתה שותפה לסודות המבקשת או שהיתה אשת סוד של ההנהלה; לא די בעובדה שהוטלה על המשיבה אחריות רבה או שניתנה לה סמכות נרחבת כדי להצביע על כך שתפקידה היה " תפקיד הנהלה" או " תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי". כפועל יוצא מכך נקבע כי לא היה מקום להעסקתה של המשיבה בשעות החורגות מהיקף משרתה מבלי לשלם לה תגמול עבורן.
בית הדין הוסיף וקבע כי המבקשת לא הוכיחה שנאסר על המשיבה לעבוד בשעות נוספות. בקשר לכך קבע בית הדין, בהסתמך על עדותה העקבית של המשיבה, כי היא עבדה בפועל שעות נוספות לנוכח בקשת הממונה עליה, גב' לבנה ורון ועל מנת לבצע את כל המטלות שהוטלו עליה במסגרת תפקידה. עוד נקבע, כי נציגי המבקשת ידעו שהמשיבה עבדה בשעות נוספות לצורך ביצוע המטלות שהוטלו עליה, אך לא מנעו ממנה מלעשות כן; התנאים בהסכם העבודה של המשיבה לפיהם אין הרשאה לעבוד בשעות נוספות ללא אישור מראש ובכתב מאת הממונה, נכתבו כלאחר יד ובפועל לא היתה כל כוונה לאכוף אותם; מכל מקום, המשיבה שירתה את המבקשת וחסכה לה כוח עבודה נוסף; לא הוכח שהמבקשת נקטה הליכים משמעתיים כנגד המשיבה למרות שלכאורה הפרה את התחייבותה שלא לעבוד בשעות נוספות ללא אישור, ונראה שהדבר תאם את רצון המבקשת; העובדה שהמשיבה לא עמדה על זכויותיה במהלך תקופת העבודה לא אמורה לעמוד לה לרועץ, שכן מעבר לכך שהיה מדובר בזכות קוגנטית שעובד לא יכול לוותר עליה, במקרים רבים עובדים לא מודעים לזכויותיהם או לא מעוניינים להתעמת עם המעסיק תוך כדי עבודה השוטפת. לאור האמור נקבע כי המשיבה הוכיחה שעבדה בשעות נוספות לצורך ביצוע כל המטלות שהוטלו עליה במסגרת תפקידה וכי המבקשת ונציגיה היו מודעים לעבודתה בשעות אלה. לפיכך נקבע כי המשיבה זכאית לתשלום עבור עבודתה בשעות החורגות מהיקף משרתה (160 שעות לחודש עד לחודש דצמבר 2014 כאמור בהסכם העבודה ו- 153 שעות לחודש לאחר מכן, כאמור בהודעה לעניין היקף שעות העבודה, והסיכום בדבר 9 שעות עבודה רגילות ברוטו ביום). עם זאת, נקבע כי אין מקום לפסיקת פיצויי הלנת שכר נוכח התיישנות הזכות. התביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לתגמולים נדחתה, כמו גם התביעה להפרשי פיצויי פיטורים.

הבקשה וטענות הצדדים
במסגרת הבקשה טוענת המבקשת כי מאזן הנוחות נוטה לטובת עיכוב ביצוע פסק הדין. בתוך כך הציגה המבקשת תצהיר של גזברית החברה, ממנו עולה כי היא עזרה, לא פעם, למשיבה במהלך תקופת עבודתה בחברה, בכך שהיתה מעורבת בגיוס כספים עבורה ובמימון סל קניות, העמידה לה הלוואה על חשבון המבקשת; ושימשה כערבה בחוזה שכירות דירה של המשיבה. עוד נטען כי במהלך הדיון בבית הדין קמא הצהירה המשיבה כי עובר להגשת התביעה היתה שרויה במצב נפשי קשה, ואף לא עבדה תקופה ממושכת, וכי בשל מצבה הכלכלי הרעוע לא יכלה להרשות לעצמה ייצוג משפטי. כן נטען כי במהלך הדיון המשיבה חויבה לשלם למבקשת הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ בשל התנהלותה, אשר טרם שולמו על ידה. בנסיבות אלה ובשים לב לסכום הפסוק הלא מבוטל, העולה על 90,000 ₪, ככל שלא יעוכב ביצוע פסק הדין ולאחר מכן יתקבל הערעור, המבקשת לא תוכל להיפרע מהמשיבה, ותמצא את עצמה בפני שוקת שבורה. מנגד, למשיבה לא ייגרם כל נזק אם יעוכב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, שכן המבקשת היא חברה איתנה בעלת יכולת כלכלית ואין כל חשש שלא תוכל לשלם את פסק הדין ככל שיידרש כך. כן מציינת המבקשת כי, על מנת שלא יגרם למשיבה כל נזק, היא נכונה להפקיד בקופת בית הדין ערבות בגובה הסכום הפסוק, כתנאי לעיכוב ביצוע.
המבקשת מוסיפה וטוענת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי שגה בית הדין האזורי עת התעלם מההלכות הפסוקות בדבר אי דרישת תשלום עבור עבודה בשעות נוספות. לטענת המבקשת לא רק שהמשיבה כשלה להוכיח שביקשו ממנה לבצע שעות נוספות, אלא היא אף הודתה בסיכומיה שהתבקשה שלא לעבוד מעבר לשעות העבודה המוסכמות. עוד נטען כי שגה בית הדין כאשר התעלם מהסתירות הרבות בעדותה של המשיבה. כן נטען כי שגה בית הדין עת קבע את אי תחולת החריג הקבוע בסעיף 30( א)(5) לחוק, למרות שהוכח שמשרת המשיבה היתה " משרת אמון", שכן שכרה היה גבוה מהשכר הממוצע במשק וגם ביחס לשכר יתר עובדי המבקשת; במסגרת תפקידה המשיבה נחשפה למידע רגיש בנוגע לכספי החברה; המשיבה היתה עובדת בכירה בחברה ובעלת מידע רב וניתנה לה אחריות מיוחדת העולה על אחריותו של עובד " רגיל"; שגה בית הדין בכך שלא נתן דגש למסגרת שעות עבודתה הלא שגרתיות של המשיבה אשר היתה מגיעה לעבודה ועוזרת כשחפצה בכך; בפסיקת ההוצאות לא נתן בית הדין את הדעת על התנהלותה של המשיבה לאורך כל ניהול התיק, אשר לא היתה מיוצגת.
המשיבה מתנגדת לעיכוב ביצוע פסק הדין וטוענת כי עבדה לפרנסתה בכבוד ואין כל הצדקה למנוע ממנה תשלום עבור השעות הנוספות בהן עבדה, כפי שפסק בית הדין קמא. כן טוענת המשיבה כי אין ממש בטענות של המבקשת, דוגמת אלו המתייחסות לגיוס כספים מעובדי החברה, מפני שהדבר מעולם לא נעשה. עוד נטען כי כל סכום ההלוואה הוחזר, וכי גב' ורון היתה חברה שלה וחתמה ערבות לחוזה שכירות, עוד לפני שהועסקה על ידי המבקשת. לגופו של עניין נטען כי הוכח שהמשיבה במסגרת תפקידה כמנהלת חשבונות ראשית היתה אמונה על כל המחלקה, וכשכל עובדי המחלקה פוטרו, היתה אמורה לעבוד שעות רבות על מנת שהעבודה תתבצע. כן הוכח שהמשיבה עבדה שעות מרובות ובלילות במשרד, כאשר כל עובדי ההנהלה היו מודעים לכך ונכחו בעבודה יחד עמה, ואף דרשו ממנה להעביר כרטיס בשעה 23:00 למרות שהמשיכה לעבוד לאחר שעה זו. עוד מציינת המשיבה כי לא דרשה תשלום עבור עבודה בשעות נוספות במהלך עבודתה, מאחר שהיתה אם חד הורית לשני ילדים וחששה לאבד מקום עבודה ואת פרנסתה היחידה.

דיון והכרעה
נקודת המוצא היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. הצדקה לעיכוב ביצוע מותנית, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע ( מאזן הנוחות); השני - סיכויי הערעור להתקבל טובים ( ע"א 8374/13 איי.פי.סי. טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"מ נ. ג'או ויז'ן אינק, מיום 10.3.14). בין שני התנאים מתקיים יחס של " מקבילית כוחות", באופן שככל שסיכויי הערעור טובים יותר כך ניתן להקל בדרישה לנטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך ( ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ. קורנוקופיה אקוויטיז בע"מ, מיום 10.3.14).
לאחר שנתתי דעתי לכל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לעיכוב חלקי של ביצוע פסק הדין, כך שלמשיבה ישולם כעת סך של 54,000 ₪ מתוך הסכום שנפסק בגין גמול עבודה בשעות נוספות, וכן ישולמו לה ההוצאות, בעוד שתשלום יתרת הגמול, בסך של 30,929 ₪ ( להלן – הסכום המעוכב) יעוכב עד למתן פסק הדין בערעור, בכפוף להפקדת הסכום המעוכב בקופת בית הדין כמפורט להלן.
הטעם להחלטתי זו הוא מאזן הנוחות. המבקשת הפנתה להצהרתה של המשיבה כי עובר להגשת התביעה לא עבדה תקופה ממושכת, וכי בשל מצבה הכלכלי הרעוע לא יכלה להרשות לעצמה ייצוג משפטי, וכי גם לא שילמה הוצאות שהושתו עליה במהלך הדיון בבית הדין קמא. המשיבה לא התייחסה למצבה הכלכלי בתגובתה – מלבד טענה כי מעולם לא גויס כל סכום עבורה מעובדי החברה וכי סכום ההלוואה הוחזר על ידה במלואו. בנוסף, הסכום שנפסק לזכות המשיבה הינו סכום גבוה יחסית, ועשוי להוות שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו ( ע"ע ( ארצי) 9701-02-16 רשת עמל 1 בע"מ - נבילה אלעביד (5.5.16)), והמשיבה לא פירטה את גובה שכרה והראתה כי תהא באפשרותה להשיב את הסכום ככל שיידרש.
אשר לסיכויי הערעור – לא שוכנעתי כי הם משכנעים, הן לעניין תחולת החוק והן לעניין האיסור לעבוד בשעות נוספות. בית הדין בדק וקבע, בהסתמך על מכלול חומר הראיות שהובא בפניו, כי המשיבה ביצעה שעות נוספות החורגות מהיקף משרתה לצורך ביצוע כל המטלות שהוטלו עליה וכי המבקשת ונציגיה היו מודעים לעבודתה בשעות אלה, מבלי לשלם לה תגמול עבורן. על פני הדברים לא נראה כי יש מקום להתערבות בית דין זה בקביעות העובדתיות האמורות. בנוסף בית הדין יישם נכון את ההלכות לעניין תחולת החוק וחריגיו. עם זאת, הטענות בכל הנוגע לסתירות בעדותה של המשיבה ושעות עבודתה הלא שגרתיות, אשר נשלטו לכאורה על ידה ראויות להתברר בערעור גופו, שכן יש להן השלכות על הסכום שנפסק.
משכך, ובשקלול סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, הגעתי למסקנה המפורטת ברישת סעיף זה לעיל. ככל שלא יופקד הסכום כנדרש, לא יהא תוקף לעיכוב הביצוע.
סוף דבר – הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת בחלקה, כאמור בסעיף 9 לעיל. פסק הדין יעוכב באופן חלקי, בכפוף להפקדת הסכום המעוכב בקופת בית הדין עד ליום 6.12.18. אין צו להוצאות בבקשה.

ניתנה היום, י"ב כסלו תשע"ט (20 נובמבר 2018) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .