הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 32379-09-16

ניתן ביום ‏21 אוגוסט 2017

ד"ר שלמה כהן ושות' - משרד עורכי דין
המערער
-

.1 אמירה מנגלוס
.2 עדי קרטון
.3 אפרים הייליקסר
.4 איתי סלע
.5 אורי פרוכטמן

המשיבים
6. ליעד וטשטיין
7. ליעד וטשטיין ושות' – משרד עורכי דין

צורפו להליך

לפני: הנשיא יגאל פליטמן, סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה, השופט אילן איטח
נציגת ציבור ( עובדים) גברת רחל בנזימן, נציג ציבור ( מעסיקים) מר יהודה פורת

בשם המערער - עו"ד טל מאירסון, עו"ד תמר סוקניק ועו"ד איציק לזר
בשם המשיבים - עו"ד שי שבתאי תקן ועו"ד מורן פרידמן
בשם המצורפים להליך - עו"ד ערן מאיר ועו"ד אלי שמעון

פסק דין

הנשיא יגאל פליטמן

לפנינו ערעור ברשות על החלטתו מיום 20.7.2016 של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיאה הדס יהלום ונציגי הציבור גב' שוש שורק ומר יעקב ענב; סע"ש 25953-12-14), שבה נקבע כי יש לעכב את הדיון בהליך המתנהל בבית הדין האזורי (להלן - ההליך באזורי), עד לסיום ההליך המתנהל בין הצדדים בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 54476-03-15 ות"א 8753-01-15; להלן - ההליך במחוזי).
הרקע לערעור
תחילתו של ההליך באזורי ביום 11.12.2014, עת הגיש המערער (להלן יכונה משרדו של עו"ד שלמה כהן - המשרד, ועו"ד שלמה כהן - המערער) בקשה למתן צווים ארעיים וזמניים דחופים, בנוגע לסיום העסקתם של המשיבים 1-5 (להלן - המשיבים) במשרדי המערער ומעברם לעבוד אצל המשיבים 6 ו- 7 (להלן - עו"ד וטשטיין ומשרדו, בהתאמה).
בו ביום ניתן סעד ארעי "האוסר על המשיבים או מי מהם לעשות שימוש בכל מידע וסודות של המשרד ולא להעבירם למתחרים של המשרד".
במהלך הדיון בבקשה מיום 15.12.2014 צורף עו"ד וטשטיין כמשיב לבקשה.
בהחלטת בית הדין האזורי מיום 18.1.2015 פורט הרקע העובדתי הרלבנטי לבקשה שלפניו, כדלקמן:
"א. המבקש (להלן – המשרד) הוא משרד עורכי דין המתמחה בתחום הקניין הרוחני ודיני פטנטים אשר בראשו עומד עו"ד דר' שלמה כהן.
ב. עו"ד וטשטיין שימש כמנהל מחלקת ליטיגציית פטנטים במשרד במעמד של שותף ברווחים. עו"ד וטשטיין עבד במשרד במשך 22 שנה.
ג. המשיבים 1-5 הועסקו כעורכי דין שכירים במשרד במחלקת ליטיגציית פטנטים, תחת ניהולו של עו"ד וטשטיין.
המשיבה 1, עו"ד מוסמכת משנת 2004, החלה את עבודתה במשרד במחלקת ליטיגציית פטנטים תחת ניהולו של עו"ד וטשטיין כמתמחה והמשיכה לעבוד כעורכת דין. משנת 2013 המשיבה 1 מתגוררת בארה"ב והמשיכה לתת שירותים משפטיים למשרד ממקום מושבה.
המשיב 2, עו"ד מוסמך משנת 2003, החל את עבודתו במשרד במחלקת ליטיגציית פטנטים בשנת 2012.
המשיב 3 החל את עבודתו במשרד במחלקת ליטיגציית פטנטים בחודש ינואר 2012.
המשיב 4, עו"ד מוסמך משנת 2013, החל את עבודתו במשרד בתקופת ההתמחות. לאחר סיום ההתמחות המשיך לעבוד כעו"ד במחלקת ליטיגציית פטנטים במשרד.
המשיב 5 החל את עבודתו במשרד במחלקת ליטיגציית פטנטים בחודש אוקטובר 2010.
ד. בין עו"ד כהן לעו"ד וטשטיין קיימת מחלוקת מזה תקופה ארוכה, במהלכה נוהל הליך גישור. ביום 28/11/14 עזב עו"ד וטשטיין את המשרד, במפתיע, לטענתו עקב אירוע של התעמרות עד כדי אלימות פיזית מצד עו"ד כהן.
בהמשך הקים עו"ד וטשטיין משרד עצמאי – המשיב 7.
ה. מספר ימים לאחר מכן, הודיעו המשיבים 1-5 על התפטרותם מעבודתם במשרד, לאלתר, ללא הודעה מוקדמת.
משיבה 1 הודיעה על הפסקת התקשרותה עם המשרד באופן מידי ביום 1/12/14.
משיב 2 הודיע על התפטרותו המידית מהמשרד ביום 29/11/14.
משיב 3 הודיע על סיום עבודתו במשרד ביום 3/12/14 בתוקף מידי.
משיב 4 הודיע על התפטרותו המידית ביום 3/12/14.
משיב 5 הודיע על התפטרותו המידית מהמשרד ביום 4/12/14.
ו. מיד לאחר ההתפטרות עברו המשיבים 1-5 לעבוד אצל עו"ד וטשטיין, במשיב 7.
ז. בעקבות עזיבת עו"ד וטשטיין את המשרד, הודיעו חלק מלקוחות המשרד על העברת הייצוג בתיקים שבטיפולו של עו"ד וטשטיין, למשרדו החדש.
ח. במסגרת עבודתם במשרד טיפלו המשיבים 1-5 גם בתיקי הלקוחות אשר העבירו את הייצוג מהמשרד למשיב 7. כיום, לאחר שעברו לעבוד במשיב 7, ממשיכים המשיבים 1-5 לטפל בלקוחות אלה."
בבקשה התבקשו הצווים הזמניים הבאים:
"א. צו המורה למשיבים 1-5 להשיב לאלתר את קבצי המחשב שהעתיקו או השמידו ממחשביהם המצויים במשרד עוה"ד "דר' שלמה כהן ושות' – משרד עורכי דין" (להלן – המשרד) ולמחוק כל עותק המצוי בידם.
ב. צו מניעה האוסר על המשיבים 1-5 לטפל בעניינים ובתיקים בהם טיפלו במשרד.
ג. צו מניעה האוסר על המשיבים 1-5 לייצג או לקיים קשר עסקי עם לקוחות המשרד.
ד. צו מניעה האוסר על המשיבים 1-5 לעשות שימוש במידע ובסודות של המשרד, לרבות העברתו למתחרים ובפרט למשיב 6.
ה. צו מניעה האוסר על המשיבים 1-5 לעבוד אצל המשיב 6 או לתת לו שירותים בתחומי מומחיותם.
ו. צו המורה למשיבים 1-5 לבצע העברה מסודרת של התיקים עליהם עבדו במשרד ואשר נשארו בטיפול המשרד.
ז. צו המורה למשיבים 1-5 לשמור על סודיות מלאה בלתי מוגבלת בזמן בנוגע למידע סודי שהגיע לידיעתם במסגרת עבודתם במשרד ובכל הקשור לעסקיו."
לאחר שמיעת ראיות וטיעוני הצדדים הגיע בית הדין האזורי, בהחלטתו מיום 18.1.2015, למסקנות הלכאוריות הבאות:
בסמוך לתחילת עבודתם במשרד, חתמו המשיבים על התחייבות לשמירת סודיות וכן על התחייבות שלא ליתן שירות ללקוחות המשרד במשך תקופה של בין שנתיים לשלוש שנים מסיום עבודתם במשרד. בתמורה להתחייבות זו לאי תחרות נקבע, כי תשולם למשיבים "תמורה מיוחדת" בסך 400 ₪ או 800 ₪ לחודש.
בית הדין האזורי הסביר, כי על מנת ליתן תוקף לתניית אי תחרות, על המשרד להוכיח כי הגבלת העיסוק נועדה להגן על "אינטרס לגיטימי", ובכלל זה "מידע מסחרי סודי", "תמורה מיוחדת", "הכשרה מיוחדת" ו"תום לב". בית הדין האזורי לא שוכנע בקיומו של מידע מסחרי סודי כאמור או בעשיית שימוש במידע כזה מצד המשיבים:
אשר ל"רשימת לקוחות" המשרד נקבע, כי בשלב זה לא ניתן להכריע בשאלה האם קיים "ערך מוסף" בקבלת רשימת הלקוחות של המשרד "מן המוכן". אך גם אם כך הוא, לא הוכח בשלב זה שנעשה שימוש אסור במידע זה על ידי המשיבים, שכן מהראיות עולה לכאורה כי עו"ד וטשטיין היה זה שטיפל בלקוחות המשרד בתחום ליטיגציית הפטנטים. מכאן כי שמות הלקוחות, לרבות אנשי הקשר, היו ידועים לו באופן אישי ולא היה לו צורך בקבלת מידע זה מאת המשיבים.
אשר ל"רשימת אנשי קשר", נקבע כי מדובר במידע סודי של המשרד, אשר הועתק על ידי המשיב 4 תוך הפרת חובות האמון שהוא חב למעסיקו. יחד עם זאת, בשלב זה של ההליך "לא הוכח במידה מספקת שקיים ערך מוסף לרשימת אנשי הקשר וכי רשימה זו מקנה יתרון למי שיקבלה מן המוכן". בית הדין האזורי ציין כי לטענת המשיבים מידע זה מצוי בידי עו"ד וטשטיין וכי מידע אחר שייך למעשה ללקוח. בית הדין עמד על כך שאין בטענות אלה כדי להפחית מחומרת המעשה של העתקת המידע או של מחיקת הקבצים.
עוד נקבע, כי לא הוכח שתוספת השכר שקיבלו המשיבים כנגד ההתחייבות לאי תחרות מהווה "תמורה מיוחדת" כמשמעה בפסיקה, המצדיקה הגבלת עיסוק של עובד לאחר סיום ההתקשרות עם המעסיק. מדובר בתוספת בשיעור נמוך ביחס לשכרם של המשיבים ואין זה סביר לראותה כ"תמורה מיוחדת". בית הדין הוסיף כי לפי עדות המשיבים, תוספת השכר שולמה להם מתחילת עבודתם במשרד ועוד לפני שהוחתמו על ההתחייבות לאי תחרות.
כמו כן נקבע, כי לא הוכח שההכשרה שניתנה למשיבים מהווה "הכשרה מיוחדת" כמשמעה בפסיקה, המצדיקה הגבלת עיסוק של עובד לאחר סיום ההתקשרות עם המעסיק. קרי, הכשרה הדורשת השקעת משאבים מיוחדים, באופן החורג מהתמקצעות בתחום כתוצאה מעצם העיסוק בו. נקבע כי הידע וההתמקצעות שרכשו המשיבים תוך כדי ועקב עבודתם במשרד, הפכו לחלק מהתמחותם ומכישוריהם האישיים כעובדים, ולא עולים כדי סוד מסחרי של המשרד.
אשר לסוגיית "תום הלב", קבע בית הדין האזורי שלא הוכח כי חבירת המשיבים לעו"ד וטשטיין תוכננה מראש במטרה לגרום נזק למשרד ולגזול את לקוחותיו. יחד עם זאת, מצא בית הדין כי הופרה חובת תום הלב מצד המשיבים. בעניין זה סיכם בית הדין האזורי את ממצאיו הלכאוריים כך:
המשיבים החליטו לעזוב את עבודתם במשרד, ימים ספורים לאחר שעו"ד וטשטיין עזב את המשרד בטריקת דלת.
הראיות שהוצגו בשלב זה של ההליך מצביעות על כך שעזיבת המשיבים הייתה קשורה לעזיבתו של עו"ד וטשטיין ונעשתה בעקבותיה.
המשיבים עזבו ללא מתן הודעה מוקדמת כמתחייב בחוק, וללא העברת חומרי העבודה בצורה מסודרת.
אשר לטענות המשיבים בדבר סביבת עבודה בלתי אפשרית קבע בית הדין, כי אלו הועלו לראשונה בתגובת המשיבים ולא נטענו במכתבי ההתפטרות שמסרו. יתרה מכך, המשיבים לא פנו לעו"ד כהן לפני עזיבתם בטענות לגבי התנהלות בלתי מקובלת במשרד, שבגינה הם שוקלים להתפטר. בכך לא ניתנה למשרד הזדמנות לתקן את הפגיעה הנטענת בתנאי עבודתם, באופן שיאפשר את המשך עבודתם, לכל הפחות בתקופת ההודעה המוקדמת.
מיד לאחר התפטרותם הועסקו המשיבים על ידי עו"ד וטשטיין שהפך למתחרה משמעותי של המשרד בתחום ליטיגציית פטנטים, ואף העביר אליו חלק מלקוחות המשרד. בתוך כך המשיכו המשיבים לטפל באותם תיקים שבהם טיפלו במהלך עבודתם במשרד.
בסמוך לעזיבתם את המשרד, המשיבים העתיקו ומחקו ממחשביהם במשרד קבצים שונים הנוגעים ללקוחות המשרד.
נוכח כלל האמור הגיע בית הדין לכלל מסקנה, כי התנהלותם של המשיבים עולה כדי הפרת חובת האמון המוגברת החלה עליהם במסגרת יחסי עובד ומעסיק עם המשרד וכן עולה כדי חוסר תום לב קיצוני. הפרת חובות זו, כך קבע בית הדין האזורי, יש בה כדי להצדיק הטלת מגבלות על עיסוקם של המשיבים.
נוכח האמור, ולאחר שבחן את מאזן הנוחות, קיבל בית הדין את הבקשה באופן חלקי בלבד, ונתן את הצווים הבאים:
א. צו מניעה זמני, לתקופה בת שלושה חודשים בלבד, האוסר על המשיבים לטפל בלקוחות שהיו לקוחות המשרד ויעברו להיות לקוחות של משרד עו"ד וטשטיין.
הצו לא יחול על לקוחות שעברו למשרד עו"ד וטשטיין עד למועד מתן ההחלטה.
ב. צו המורה למשיבים להשיב למשרד חומרים שהועתקו ממחשביהם, השייכים למשרד (שאינם נוגעים ללקוחות ספציפיים) וכן חומרים השייכים ללקוחות המשרד (שהם לקוחות המשרד נכון למועד ההחלטה).
ג. הסעד הארעי שניתן ביום 11.12.2014 עומד בתוקפו.
בית הדין חייב את המשיבים לשאת בהוצאות שכ"ט עו"ד בגין הבקשה, בסך 15,000 ₪.
בתביעה העיקרית המקורית שהגיש המערער, התבקשו צווים קבועים, בין היתר לעניין שמירת סודיות, הימנעות המשיבים מלטפל בלקוחות המשרד ומלקיים עמם קשר עסקי, וכן הימנעות מלעבוד עם עו"ד וטשטיין.
ביום 14.3.2016 תוקן כתב התביעה לבקשת המערער, באופן שהוספה תביעה לסעדים כספיים בגין הנזקים אשר לטענתו גרמו לו המשיבים בנסיבות עזיבתם את משרדו.
המשיבים מצדם הגישו תביעה שכנגד, שעניינה התנכלות תעסוקתית מצד המערער.
כמו כן התנהל בבית הדין האזורי הליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט, נוכח טענות להפרת צווי המניעה שניתנו.
בין ובין, מתנהלים שני הליכים בבית המשפט המחוזי, שנפתחו בתחילת שנת 2015, בין המערער לעו"ד וטשטיין. מדובר בשתי תביעות הדדיות, כאשר המערער הגיש תביעה לפיצוי בגין נזקים שגרם לו עו"ד וטשטיין בנסיבות פרישתו מהמשרד, לרבות גניבת לקוחות וקשירת קשר עם המשיבים לשם כך, ומנגד הגיש עו"ד וטשטיין תביעה למתן חשבונות כנגד המערער.
ביום 10.4.2016 הגישו המשיבים בקשה לעיכוב ההליך באזורי עד להכרעה בהליך במחוזי.
החלטת בית הדין האזורי בבקשה לעיכוב הליכים
בהחלטתו מיום 20.7.2016, שניתנה לאחר שהוגשו תגובות לבקשה, קבע בית הדין האזורי, כי בחינת התביעות שהוגשו לבית הדין ולבית המשפט המחוזי מעלה, כי הסכסוך העיקרי העומד בבסיס ההליכים המתנהלים בשתי הערכאות הוא סכסוך עסקי בין המערער לשותפו לשעבר, עו"ד וטשטיין, בין היתר בנוגע לתנאי ההתקשרות ביניהם. סכסוך זה הגיע לשיאו עם עזיבתו של עו"ד וטשטיין את המשרד. עזיבת המשיבים את המשרד, שהיא הסוגיה המרכזית המתבררת בהליך בבית הדין, מהווה לכאורה חלק מאותו מהלך, כאשר לטענת המערער, המשיבים עזבו את המשרד במועדים סמוכים ועברו לעבוד במשרד החדש שהקים עו"ד וטשטיין, במסגרת מזימה שתוכננה מראש.
בנסיבות אלו, קבע בית הדין, שתי התביעות נסמכות למעשה על מסכת עובדתית זהה, ומשכך מתקיימים התנאים להחלת העיקרון של "עניין תלוי" המקנה לבית הדין סמכות בשיקול דעת, לעכב את ההליך שלפניו עד למתן הכרעה בהליך הנוסף.
אשר לטענת הצדדים כי אותה מסכת עובדתית זהה מצמיחה סעדים שונים במסגרת מערכת דינים שונה, שחלקם מצויים בסמכותו העניינית של בית הדין וחלקם בסמכות בית המשפט המחוזי, קבע בית הדין, כי הפסיקה אינה מחייבת זהות בין העילות או הסעדים לשם החלת הכלל בדבר הליך תלוי ועומד. די בכך כי במסגרת ההליכים נדונה סוגיה מהותית זהה.
במקרה זה, קבע בית הדין, אף שאין זהות מוחלטת בין הצדדים לשני ההליכים ובין הסעדים הנתבעים, כאשר הסעדים שנתבעו בבית הדין כוללים סעדים ייחודיים למשפט העבודה, ובהם תמורת הודעה מוקדמת – הכרעה במחלוקת העובדתית העומדת בבסיס שני ההליכים עשויה להביא להכרעה בעילות השונות הנדונות בשתי הערכאות, ולמנוע החלטות סותרות.
אשר לטענת המערער, כי יישום הכלל של עניין תלוי ועומד בבית הדין לעבודה צריך להתחשב במערכת הדינים הייחודית הנוהגת בו, וככלל יש להימנע מעיכוב הליכים בבתי הדין, קבע בית הדין, כי אמנם בהתאם לפסיקה, יש לתת עדיפות להליך המנהל בבית הדין לעבודה, כאשר מתנהל הליך דומה בערכאה אזרחית. אולם, בענייננו אין מדובר בתביעת עובדים למימוש זכויות קוגנטיות, אלא טענות המערער כמעסיק בדבר הנזקים שגרמו לו המשיבים עם עזיבתם. טענות אלה אינן שונות מבחינת "מעמדן" מהטענות שמעלה המערער בתביעתו בבית המשפט המחוזי כנגד עו"ד וטשיין. לפיכך במקרה זה אין הצדקה למתן עדיפות דווקא להליך בבית הדין.
בית הדין העיר עוד, כי אמנם ההליך בבית הדין החל לפני ההליך בבית המשפט המחוזי. עם זאת, אין חולק כי הסכסוך העיקרי העומד במרכזם של שני ההליכים הוא הסכסוך בין המערער לעו"ד וטשטיין הנדון בבית המשפט המחוזי, ולכך יש להוסיף כי ההליך בבית המשפט המחוזי מצוי בשלב מתקדם יותר, שכן הסתיימה הגשת כתבי הטענות וההליך נמצא בשלב גילוי מסמכים ושאלונים.
לאור כלל האמור, קבע בית הדין כי יש לעכב את ההליך בבית הדין עד למתן הכרעה בהליך המתנהל בין התובע לעו"ד וטשטיין בבית המשפט המחוזי .
הערעור
המערער הגיש בקשת רשות לערער על החלטה זו של בית הדין האזורי, ובה טען כי הצדדים להליך המתנהל בבית הדין האזורי ולהליך המתנהל בבית המשפט במחוזי הם צדדים אחרים, כי מדובר בשאלות שונות שבעובדה ובמשפט, וכי מבחינת התוצאה, הכרעת בית המשפט המחוזי לא תכריע ולא תייתר את ההליך המתנהל בבית הדין האזורי.
לאחר שהתקבלו תגובות המשיבים לבקשה, ותשובת המערער, ניתנה רשות הערעור בהחלטת בית הדין מיום 1.12.2016, והערעור נקבע לדיון לפני מותב.
בסיכומיו חזר המערער, בתמצית, על טענותיו בבקשת רשות הערעור ובבית הדין האזורי, והדגיש כי ההכרעה בהליך במחוזי, שעניינו במערכת היחסים שבין המערער ומשרדו, ובין עו"ד וטשטיין, לא תשפיע על ההליך באזורי, שעניינו במערכת היחסים שבין הפירמה לעובדיה. כך, גם אם באופן תיאורטי יידחו התביעות במחוזי, עדיין יידרש בית הדין האזורי לבחון את אחריות כל אחד מהמשיבים בפעולותיו נגד מעסיקו, על יסוד דיני העבודה. ולמשל, גם אם ייקבע כי עו"ד וטשטיין היה רשאי לקחת עמו את לקוחות המשרד למשרד החדש שהקים, עדיין לא ניתן יהיה לקבוע כי קביעה כזו מכשירה את עזיבתם של המשיבים ללא מתן הודעה מוקדמת, תוך מחיקת קבצים וגניבתם. מכאן, המשיך וטען המערער, כי אין גם כל חשש מפני הכרעות סותרות בין שתי הערכאות. כמו כן שב והדגיש המערער, כי הצדדים בהליכים שונים, הסעדים שונים והערכאות המוסמכות לדון בהן שונות. לסיום טען המערער, כי תחילתו של ההליך באזורי בשנת 2014, וכי חלה חובה על בית הדין לברר את ההליך תוך זמן סביר, ולא לעכבו.
המשיבים תמכו בסיכומיהם בנימוקי החלטת בית האזורי, והוסיפו כי שני ההליכים עוסקים באותו סכסוך, באותה מסכת עובדות, באותן סוגיות מהותיות ובאותו נזק נטען ונתבע. למעשה, טענו המשיבים, הסכסוך העיקרי הוא הסכסוך שבין המערער לעו"ד וטשטיין, ולא בין המערער למשיבים. לכן, עיכוב ההליך באזורי עד להכרעת בית המשפט המחוזי בסכסוך העיקרי שבין הצדדים - מוצדק. זאת ועוד. בינתיים המשיך ההליך במחוזי להתקדם, והוא מצוי בשלב קביעת מועדים להגשת תצהירי העדות הראשית, בעוד שבהליך באזורי טרם הוגש כתב הגנה מתוקן.
המשיבים הצביעו על כך, שכשנה לאחר הגשת תביעתו, תיקן המערער את כתב התביעה בבית הדין האזורי, והעמידו על סך של למעלה מ-12.5 מיליון ₪, בגין "גזל לקוחות ותיקים, הפרת חובות אמונים, תום לב, זהירות ועשיית עושר ולא במשפט". בד בבד תיקן המערער גם את כתב התביעה שהגיש לבית המשפט המחוזי, והעמידו על סך 50 מיליון ₪, בין היתר בגין "אבדן רווחים פוטנציאליים, התעשרות שלא כדין, הפרת חובות אמונים, נאמנות, זהירות ותום לב, רשלנות גזל ועוד". בכך יצר המערער בעצמו חיבור בלתי נפרד בין שני ההליכים, באופן שבו לא ניתן להכריע בהם באופן מנותק. בשני ההליכים טוען המערער טענות נגד עובדין לשעבר - המשיבים, וטען כי המשיבים ועו"ד וטשטיין פעלו בתיאום ובקנוניה. ברור גם, שאם ישית בית המשפט המחוזי תשלום פיצויים לטובת המערער, לא יוכל המערער לקבל כפל פיצוי גם מהעובדים המשיבים. למעשה, טענו המשיבים, הכרעת בית המשפט המחוזי תייתר לכל הפחות חלקים גדולים מהבירור העובדתי בבית הדין האזורי. עוד טענו המשיבים, כי רוב הטענות שהעלה המערער נגדם בבית הדין האזורי, הן טענות מתחום המשפט המסחרי ולא מתחום משפט העבודה. לסיום טענו המשיבים, כי אין צורך, בהתאם לפסיקה, בזהות בין הצדדים לשני ההליכים, אלא נדרשת סוגיה מהותית משותפת, או פוטנציאל להכרעה בפלוגתאות זהות המתבררות בשני ההליכים, שבשלן יוכל אחד הצדדים להעלות טענת השתק פלוגתא. במקרה זה, ועקב החשש הברור להכרעות סותרות, מוצדק היה להורות על עיכוב ההליך.
ביום 16.1.2017 הגישו המשיבים 6-7, עו"ד וטשטיין ומשרדו, בקשה להצטרף לדיון בערעור, כצד נדרש. יש לציין, כי עו"ד וטשטיין ומשרדו אינם צד להליך העיקרי המתנהל בבית הדין האזורי.
בראשית הדיון שהתקיים לפני המותב ביום 31.1.2017 התקבלה הבקשה, כך שעו"ד וטשטיין ומשרדו צורפו לערעור, חרף התנגדות המערער.

דיון והכרעה
לאחר שעיינו בטענות הצדדים לפנינו בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור, ולאשר את החלטתו של בית הדין האזורי לעכב את ההליך המתברר לפניו בין הצדדים, עד להכרעה בהליך המתנהל בבית המשפט המחוזי. על טעמינו לכך נעמוד להלן.
ראשית ייאמר, כי כלל ידוע הוא, כי בית דין זה אינו נוהג להתערב בהחלטות דיוניות של הערכאה הדיונית, ולא מצאנו מקום לחרוג מכלל זה בנוגע להחלטת בית הדין מושא ערעור זה, לעכב את הדיון שלפניו עד להכרעת בית המשפט המחוזי בסכסוך שבין המערער לעו"ד וטשטיין, החלטה שניתנה בהתאם לשיקול דעתו ולהתרשמותו מחומר התיק בשלב מוקדם זה של ניהול התביעה.
מעבר לזאת, לא מצאנו פגם המצדיק התערבותנו בהחלטת בית הדין האזורי גם לגופה. ונבאר דברינו.
יישום הכלל של "עניין תלוי ועומד" צריך להיבחן על פי זהות העילות. בעניין זה כבר נפסק לא אחת כי "התשובה לאפשרות של "חפיפה" בין שני הליכים אזרחיים התלויים ועומדים, בין צדדים להליכים, ניתנת בעיקרון "העניין תלוי ועומד" (lis pendens). על-פי עיקרון זה, צד להליך יכול להשיג עיכוב דיונים באחד ההליכים האזרחיים. כדי להחיל עיקרון זה, 'יש להוכיח את זהות העילות בשתי התובענות', אך 'הזהות איננה נקבעת לפי צורת התביעות אלא לפי מהותן', ו'לעניין זהות העילות, אין זה הכרחי, שתהיה חפיפה מוחלטת בין כל העניינים העשויים להידון בשתי התובענות. העיקר הוא, כאמור, שבשתיהן עומדת לדיון אותה סוגיה מהותית' (ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד כ"ט (2) 477, 480-483)"
[דב"ע נה/247-3 (ארצי) המרכז הרפואי שערי-צדק - אורלי פרט, פד"ע כ"ט 244].
את זהות העילות במקרה שלפנינו יש לבחון לפי שני כתבי התביעה (המתוקנים) - זה שהוגש לבית הדין האזורי וזה שהוגש לבית המשפט המחוזי:
בכתב התביעה המתוקן שהגיש המערער לבית הדין האזורי עתר המערער למתן צווים קבועים כדלקמן:
להורות למשיבים לשמור על סודיות מלאה שאינה מוגבלת בזמן, בנוגע לכל מידע סודי אשר הגיע לידיעתם במסגרת עבודתם במשרד ובכל הקשור לעסקיו;
להורות למשיבים לחדול לאלתר מכל שימוש במידע ובסודות של המשרד ובפרט לא להעביר מידע לסודות למתחרים של המרד, ובמיוחד להימנע משיתוף פעולה כזה עם מי שהנהיג את קבוצת המשיבים - עו"ד וטשטיין.
כמו כן, תבע המערער פיצוי כספי בסך 12,257,080 ₪ בגין העילות הכספיות הבאות:
בגין מכלול מעשי ומחדלי המשיבים ופעולותיהם שלא כדין, ובכל הקשור לגזל לקוחות ותיקים מהמערער, ולרבות בשל הפרת חובות אמונים, חובות תום לב, חובת זהירות, הפרת חוזה עבודה עשיית עושר ולא במשפט - העמיד המערער את נזקו לצרכי אגרה על סך 10,000,000 ₪;
פיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת חובות האמון המיוחדות וחובת תום הלב - בסך 250,000 ₪;
פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך 105,097 ₪;
פיצוי ללא הוכחת נזק בגין גזל סוד מסחרי בסך 300,000 ₪;
פיצוי בגין שימוש לרעה בהליכי משפט בכוונה לפגוע בסך 700,000 ₪;
פיצוי בגין נזק הנובע מהשקעת שעות עבודה באיתור וסידור חומרים שהושארו בכאוס על ידי המשיבים בסך 1,151,983 ₪;
פיצוי בגין הרווח האישי שהניבו המשיבים כתוצאה ממעשיהם הפסולים - על פי כימות לאחר קבלת הנתונים המבוקשים.
זאת ועוד. בכתב התביעה גולל המערער את סיפור המעשה המתואר בעיקרו בהחלטות בית הדין האזורי המפורטות לעיל, ובו טען לקנוניה בין המשיבים ובין עצמם, ובינם ובין עו"ד וטשטיין, באופן שבו פעלו יחדיו ליצירת כאוס במשרד, תוך עזיבתו של עו"ד וטשטיין וחבירת המשיבים אליו בעזיבתם את המשרד, ו"גניבת" חומר מקצועי מהמשרד ו"גניבת" לקוחותיו.
בכתב התביעה המתוקן שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי, פירט המערער תחילה את מעלליו הנטענים של עו"ד וטשטיין כאשר עזב את משרדו ופתח משרד מתחרה, וטען כי "במקביל, בתוך 4 ימים לאחר הודעת הנטישה של הנתבע (עו"ד וטשטיין- י"פ), באופן מתוזמן ומתואם היטב, הודיעו לא פחות מ-5 עורכי דין נוספים שעבדו במחלקות שנוהלו על ידי הנתבע ... על עזיבת המשרד באופן מידי, ללא כל נימוק, ללא הודעה מוקדמת כדין וללא חפיפה מסודרת... גם הנתבע וגם אותם עורכי דין אחרים הותירו אחריהם חוסר סדר וערבוביה מוחלטת בתיקים שהיו בטיפולם... חמור מכך - הם העתיקו, הבריחו מן המשרד ומחקו קבצי מחשב....".
בהמשך כתב התביעה אף הסתמך המערער על הכרעתו של בית הדין האזורי בבקשה לסעדים זמניים "ביחס להתנהלות עורכי הדין הנוספים, אשר נעשתה כאמור בתיאום מלא עם הנתבע ובהובלתו".
נוכח האמור, תבע המערער את הסעדים הבאים:
פיצוי כספי בסך 50,000,000 ₪, בגין אבדן רווחים פוטנציאליים, אבדן ההשקעה, הוצאות, חסרון הכיס, נזקי ההסתמכות שנגרמו לו כתוצאה מהתנהלות הנתבעים (עו"ד וטשטיין ומשרדו - י"פ) שלא כדין ובגין התעשרות הנתבעים שלא כדין, וכן בגין הפרת חובות האמונים, הנאמנות, הזהירות ותום הלב, ובגין רשלנות, גזל - לרבות גזל סודות מסחריים, הפרת חוזה והסכמות וחוסר תום לב בקיום חוזה, עשיית עושר שלא במשפט, גרם הפרת חוזה, הפרת חובות חקוקות והצגת מצגי שווא.
סעדים הצהרתיים, שבמסגרתם התבקש בית הדין:
לקבוע כי כל סכום כסף או כל זכות שהופקה על ידי הנתבעים או התקבלה אצלם מן התיקים והלקוחות שנגזלו על ידם וניטלו שלא כדין שייכים למערער, וכי יש לשלמם או להעבירם אליו;
לקבוע כי גם אם תתקבל הטענה כי עו"ד וטשטיין היה שותף בנכסי/הון המשרד, הוא לא היה רשאי ליטול מהמשרד יותר מכפי חלקו הנטען והמוכחש, וכי עליו להשיב את שנטל מעבר לכך;
לקבוע כי המערער זכאי להשבה של כל נזק או הוצאה או חסרון כיס שנגרמו לו בקשר לשנים שבהן פעל עו"ד וטשטיין במשרד וקיבל אחוזים מרווחיו;
לקבוע כי על הנתבעים להימנע מלפנות ללקוחות המיוצגים על ידי המשרד עד ליום 28.11.2014, לשדל אותם לקבל מהם שירות או לייצגם;
לקבוע כי על הנתבעים להימנע מלעשות שימוש במסמכים או במידע או בחומרי מחשב וקבצי מחשב או בכל מידע אחר שניטל מהמשרד שלא כדין;
לקבוע כי על הנתבעים להשיב למשרד את כל החומר כאמור, וכן ציוד השייך למשרד ונמצא ברשותם;
להורות על מינוי חוקר לצורך איתור ובדיקת התקבולים וטובות ההנאה שקיבלו הנתבעים בקשר עם הנכסים, הזכויות והלקוחות שניטלו על ידם שלא כדין.
עינינו הרואות, כי מדובר במסכת עובדתית נטענת אחת, שבמסגרתה, לטענת המערער, עזב עו"ד וטשטיין את המשרד בפתאומיות מחד, ומתוך תכנון מראש מאידך, תוך הותרת בלבול ונזקים, ופתח משרד מתחרה תוך שהוא לוקח ומוחק קבצים במטרה להעביר אליו לקוחות ממשרדו של המערער. עזיבתו זו של עו"ד וטשטיין נעשתה, כך נטען, תוך קנוניה עם העובדים שעבדו תחתיו במשרד - המשיבים, וכראיה, עזבו המשיבים את המשרד בפתאומיות, ימים ספורים לאחר עזיבתו של עו"ד וטשטיין, ועברו לעבוד במשרדו המתחרה. בשל מעשים אלו, פנה המערער בהליכים לבית הדין האזורי כנגד עובדיו לשעבר - המשיבים, ולבית המשפט המחוזי כנגד עו"ד וטשטיין, כאשר בשני ההליכים נטענת מסכת עובדתית דומה ומשותפת לפחות בחלקה, ונתבעו סעדים דומים, ברובם נזיקיים במהותם, בגין גזל סודות מסחריים, הפרת חוזה, הפרת חובות הנאמנות, הזהירות ותום הלב. אותה מסכת עובדתית משותפת של קנוניה נטענת, הצמיחה עילות פיצוי דומות ברובן בגין הנזק שגרם לו טענתו כל אחד מהנתבעים. בנסיבות אלו, לכאורה יכול היה המערער לאחד את ההליך כולו בבית הדין האזורי, שכן לטענתו לא היה עו"ד וטשטיין שותף של ממש, אלא עובד בכיר שהיה שותף ברווחים בלבד בשנים האחרונות לעבודתו במשרד.
כאן המקום לציין, כי הערתו של בית הדין האזורי כי הסכסוך העיקרי הוא למעשה הסכסוך העסקי שבין המערער לעו"ד וטשטיין, נכונה, ומצאה ביטויה גם בהכרעת בית דין זה בבקשת רשות הערעור שהוגשה על החלטת בית הדין בסעדים הזמניים שהתבקשו, כדלקמן:
" ממכלול הנסיבות עולה כי הסכסוך האמתי של המשרד אינו עם המשיבים 1 – 5, אלא עם עו"ד וטשטיין, שהוא הגורם לכאורה למעבר לקוחות המשרד. החלטתם של המשיבים 1 – 5 לעבור ולעבוד עם עו"ד וטשטיין לכאורה ועל יסוד קביעות בית הדין בשלב זה אין בה לכשעצמה פסול" (החלטת השופט איטח מיום 29.1.2015, בר"ע 46743-01-15).
בנסיבות אלו, כאשר שתי ערכאות דנות במקביל בעילות הנובעות מאותה מסכת עובדתית של קנוניה משותפת, יש להיזהר ממתן הכרעות סותרות, ויש לפעול לייעול ההליך ולחיסכון בזמן שיפוטי ובזמנם של הצדדים, בהתאם לכלל של "הליך תלוי ועומד". זאת, אף שהצדדים אינם זהים, שכן עו"ד וטשטיין ומשרדו צורפו להליך האזורי בשלב צו הביניים בלבד, ואף שהסעדים הנתבעים אינם זהים לחלוטין. עוד יש לציין, כי על פני הדברים נראה, כי בנסיבות אלו, אכן ההכרעה בהליך במחוזי עשויה לייתר, למצער, חלקים גדולים מהתביעה המעוכבת בבית הדין האזורי.
ובעניין זה כבר נפסק, כי
"סמכותו של בית המשפט לעכב הליך כאשר מתקיים הליך אחר המעורר שאלות דומות אינה שנויה במחלוקת. זוהי סמכות שבשיקול דעת והיא הופעלה לא אחת תוך שקילת יעילות הדיון, יעילות המערכת השיפוטית, חסכון במשאבי זמן והוצאות, מניעת הכרעות סותרות, נוחות בעלי הדין, הכרעה מהירה, מאזן הנוחות וכיו"ב. ... הדברים נכונים לא רק כאשר מדובר בין אותם צדדים בשני ההליכים, אלא גם כאשר הצדדים אינם אותם צדדים אלא שהעניינים דומים, העילות זהות והאינטרס זהה." (רע"א 3765/01 הפניקס נ' קפלן, ניתנה ביום 28.1.2002)
מכאן, שצדק בית הדין האזורי כאשר הורה על עיכוב הדיון שלפניו עד למתן ההכרעה בהליך במחוזי, שכן בהליך באזורי טרם הוגש כתב הגנה מתוקן, בעוד שההליך במחוזי מצוי בשלב הגשת תצהירי עדות ראשית, ולאחר שהתקיימו שני דיוני קדם משפט. זאת ועוד. גם מהבחינה המהותית מן הראוי לעכב את ההליך בבית הדין האזורי דווקא, שכן כאמור לעיל, הסכסוך העיקרי הוא הסכסוך שבין המערער לעו"ד וטשטיין, וההכרעה בו כאמור עשויה לייתר למצער חלק מהתביעה בבית הדין האזורי.
הערה לקראת סיום
טרם סיום יוער, כי לא נעלמה מעינינו הלכת רוחם שניתנה בבית המשפט העליון (רע"א 2407/14 מורן רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ, ניתן ביום 14.10.2015). שם נדונה סוגיית הסמכות העניינית במקרה שבו מתנהלים במקביל שני הליכים: האחד - תביעת המעסיק נגד מי שהייתה עובדת שלו, שעילתה נזיקית - גניבה ומעילה בכספי החברה, שהוגשה לבית משפט השלום; והשני - תביעת העובדת כנגד המעסיק, המבוססת על אותה מסכת עובדתית, לזכויות שונות בגין תקופת עבודתה וסיומה, שהוגשה לבית הדין האזורי לעבודה. באותו מקרה הכריעה השופטת ברק-ארז, כי תינתן עדיפות לבירור תביעת עובד בבית הדין האזורי, ותביעת הנזיקין של המעסיק תעוכב, עד לבירור תביעת העובד, והקביעות העובדתיות בפסק דינו של בית הדין האזורי - תחייבנה בתביעת הנזיקין.
כמפורט לעיל, בנסיבות המקרה שלפנינו, מצאנו כי בדין קבע בית הדין האזורי כי ההליך שלפניו יעוכב עד לבירור ההליך במחוזי, ואין באמור לעיל כדי לשנות ממסקנה זו. מסקנתנו זו מבוססת על דרך הפעולה שבה נקט המערער, דהיינו - הגשת התביעה כנגד עו"ד וטשטיין לבית המשפט המחוזי, והגשת תביעה כנגד המשיבים לבית הדין לעבודה, כלומר - פיצול תביעותיו שלו בין שתי הערכאות. אולם יש לשים אל לב, כאמור לעיל, לטענת המערער כי עו"ד וטשטיין לא היה שותף של ממש אלא למעשה עובד בכיר. אם כך הם הדברים, דומה שמן הראוי ששתי תביעותיו של המערער תאוחדנה בבית הדין לעבודה, שלו המומחיות לדון בעילות הנובעות מיחסי עבודה.
סוף דבר - אשר על כן, לא מצאנו כל טעם להתערב בהחלטת בית הדין האזורי לעכב את ההליך המתנהל לפניו עד למתן ההכרעה בהליך במחוזי, ומשכך - הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבים 1-5 בערעור בסך כולל של 5,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, ‏כ"ט אב תשע"ז (‏21 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

יגאל פליטמן,
נשיא, אב"ד

ורדה וירט-ליבנה,
סגנית נשיא

אילן איטח,
שופט

גברת רחל בנזימן,
נציגת ציבור (עובדים)

מר יהודה פורת,
נציג ציבור (מעסיקים)