הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 28894-09-20

ניתן ביום 03 יוני 2021

1.הרצל בנינו
2.סבח דנינו
המערערים בע"ע 28894-09-20
המשיבים בע"ע 41511-09-20
-

רחמים חיון
המשיב בע"ע 28894-09-20 המערער בע"ע 41511-09-20

לפני: השופט רועי פוליאק, השופט אילן סופר, השופט מיכאל שפיצר
נציג ציבור (עובדים) מר רן קידר, נציג ציבור (מעסיקים) מר עצמון ליפשיץ

ב''כ הרצל וסבח בנינו - עו''ד דוד מימון
ב"כ רחמים חיון - עו''ד עופר דקר

פסק דין

לפנינו ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי תל – אביב (השופטת מיכל נעים דיבנר ונציגי הציבור גב' סיגל רונן כץ ומר עמוס הראלי; סע"ש 45081-12-16), אשר קיבל בעיקרה את תביעתו של מר רחמים חיון (להלן – העובד) נגד מעסיקיו מר הרצל בנינו ומר סבח בנינו (להלן – המעסיקים).

לאחר שבחנו את פסק דינו של בית הדין קמא, אנו סבורים שיש לאשר את פסק הדין בעיקרו מטעמיו של בית הדין האזורי. בית הדין ניתח בפסק דין רחב יריעה ומפורט את העדויות, חומר הראיות וטענות הצדדים, וקביעותיו הנסמכות על התרשמותו הבלתי אמצעית משורה ארוכה של עדים שהעידו בהליך מעוגנות בראיות שהיו בפניו ועולות בקנה אחד עם הדין וההלכה הפסוקה.

כך, קביעותיו של בית הדין האזורי בשתי הסוגיות העיקריות שעלו בערעורי הצדדים מקובלות עלינו הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי:

תקופת ההעסקה – בית הדין קמא בחן בקפידה את העדויות והראיות שנשמעו בפניו . בית הדין ציין כי לא הוגשו תלושי שכר לתקופה המוקדמת לחודש 4/1983 וה סתמך על דו"ח תקופות העסקה של המוסד לביטוח לאומי, בו דווחה העסקת העובד בשורות המעסיקים החל מחודש 4/1983, כאשר קודם לתקופה זו הועסק העובד אצל מעסיקים שונים.
בית הדין לא נתן משקל לעדויות מטעם העובד באשר לתקופת עבודתו, בהיותן לא עקביות ולא מדויקות ובחלקן אף לא מהימנות. בית הדין הוסיף וציין כי עדי העובד הציגו גרסאות שאינן מתיישבות עם העובדות ואחת עם השניה וחלקן אף תומך בעמדת המעסיקים. גם גרסת העובד ביחס למועד תחילת עבודתו לא היתה קוהרנטית ועמדה בסתירה לדיווחים לביטוח לאומי. העובד טען בפנינו כי דווקא גרסאות עדי המעסיקים תומכות בטענותיו, אך בית הדין האזורי התייחס לטענה זו וקבע כי אין להסתמך על הקלטת מנהל החשבונות שהחל לעבוד אצל המעסיקים רק בשנת 1989.
בית הדין היה ער לטענת המעסיקים שבשנת 1989 חלה הפסקה של שנה בעבודת העובד בעסקם. בית הדין בחן את הראיות בהקשר זה וקבע כי השורה שהוספה למכתב המעסיקים מיום 16.5.2000 לפיה "בשנת 1989 עבד כל השנה" משקפת את המציאות וגם אלמלא הוספה שורה זו ה קביעה בדבר רציפות תקופת ההעסקה עולה בקנה אחד עם תוכנו של המכתב. קביעה זו משתלבת בשאר ממצאי בית הדין ביחס לתקופת ההעסקה, ואין מקום להתערב בה.

השכר הקובע – בית הדין האזורי קבע כי שכרו הקובע של העובד נגזר מתשלום במזומן בסכום של 2,700 ש"ח ששולם לעובד מידי שבוע, ומכאן מסקנתו שהשכר החודשי הקובע של העובד הוא 13,427 ש"ח. משכך, דחה בית הדין את טענת המעסיקים לפיה שכר הבסיס של העובד הינו שכר המינימום כפי שדווח בתלושי השכר וכי יש לזקוף את היתרה על חשבון שעות העבודה הנוספות שעבד. בית הדין קבע כי לא הוצג הסכם עבודה הקובע את מבנה השכר, המעסיקים לא פירטו את תחשיב השעות הנוספות, וכי אין מקום שבית הדין יערוך את התחשיב שעה שאין בפניו תשתית עובדתית כלשהי.
לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי נוכח הימנעות המעסיקים מלהציג גרסה אחידה על היחס שבין שכר הבסיס לבין הגמול – שאין מחלוקת כי היה כלול בשכר – בגין שעות העבודה הנוספות שהיקפן שנוי במחלוקת. אף בערעור בפנינו נטענו מספר גרסאות בסוגיה. בהיעדר כל גרסה שניתן לקבלה על היחס בין השכר הכולל לבין רכיבי השכר שהרכיבו אותו, קביעת בית הדין האזורי עולה בנסיבות העניין בקנה אחד עם הוראות סעיפים 5 ו- 26ב לחוק הגנת שכר, התשי"ח-1958. נוסיף ונעיר כי מצאנו טעם רב בקביע ת שיעורו של השכר הקובע גם בהתייחס לוותק, לניסיון רב שנים במקום העבודה ולאחריות הרבה שהוטלה על העובד .

עם זאת, מצאנו לנכון להתערב בשלוש מקביעותיו של בית האזורי:

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין - אנו סבורים שיש מקום להתערבותנו בחיובם של המעסיקים לשלם לעובד סכום של 50,000 ש"ח בגין פיטורים שלא בתום לב וללא שימוע, ונבהיר.
בין בעלי הדין התגלעה מחלוקת בשאלה האם העובד פוטר או התפטר, הגם שלא קיימת מחלוקת כי נוכח גילו במועד סיום העבודה הוא זכאי לפיצויי פיטורים. כעולה מפסק הדין, יחסי העבודה הגיעו לכלל סיום בעיצומו של סכסוך שהתגלע בין העובד למר הרצל בנינו סביב שאלת השבתה של הלוואה בסכום של 6,000 ש"ח שהעובד הכחיש את קבלתה. הסכסוך הלך והתעצם עד כדי כך, שהביא לנתק בין הצדדים ובסופו של יום נדרש העובד על ידי בנו של אחד המעסיקים להחזיר את מפתחות החנות שהיו בידיו באופן מידי. חרף טענת המעסיקים שהעובד הוצא לחופשה, לא נעשתה אליו פניה כלשהי לשוב לעבודה. בית הדין קבע לפיכך כי העובד פוטר והוסיף וביסס את הקביעה בין היתר על תמליל שיחה בין הרצל בנינו למנהל החשבונות שלו.
קביעתו זו של בית הדין מעוגנת בראיות נוספות, ומשמדובר בקביעה עובדתית המונחת על אדנים מוצקים, לא מצאנו שיש הצדקה להתערב בקביעה זו. מקובלת עלינו עמדת בית הדין האזורי שתקופת העסקה כה ארוכה מחייבת שסיומה ייעשה בתום לב ובדרך ראויה. עם זאת, דברים אלו יפים גם ביחס לעובד. בשים לב לכך שבית הדין האזורי קבע בהמשך פסק דינו כי העובד חב כספים בגין הלוואות שקיבל מהמעסיקים, ואף הורה לקזז מחיובם של המעסיקים סכום של 100,000 ש"ח בגין יתרת הלוואה שלא נפרעה, ניתן להבין את כעסו, ותחושת העלבון וחוסר האמון שחש מר בנינו שפתח חשבון בנק משותף עם העובד לצורך מתן ההלוואות. זאת בראי למעלה מ - 30 שנות עבודה משותפות, בהן זכה העובד ליחס של בן משפחה מצד המעסיקים. כמו כן, אפשר כי מלכתחילה אכן התכוונו המעסיקים להוציא את העובד לחופשה, גם אם בדרך לא ראויה ולא מכבדת, אך נוכח אובדן האמון הידרדרו הדברים לכדי סיום העבודה. בהתחשב בנסיבות אלה ובעובדה לפיה ענייננו בעסק קטן של שתי חנויות בשוק אשר מלכתחילה מתנהל בדרך משפחתית וללא הליכים פורמליים, מצאנו לנכון להפחית את סכום הפיצוי בגין פיטורים בחוסר תום לב וללא עריכת שימוע ולהעמידו על סכום של 15,000 ש"ח.

פדיון חופשה שנתית - בכתב התביעה תבע העובד ימי חופשה עבור 3 שנים ובסה"כ 84 ימים. העובד טען כי ניצל מדי שנה 7 ימים על חשבון חופשתו הצבורה אך לא הפחית זאת מהסך של 84 ימים. על כן החישוב צריך להיות על פי 61 ימים ולפי ערך יום שנקבע בפסק הדין (סעיף 116) וסך הכול 28,196 ש"ח.

תשלום על חשבון - נוכח הודאת העובד בפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי מיום 25.6.2019, לפיה לאחר הגשת התביעה קיבל המחאה על סך 3903 ש"ח, יש לקזז סכום זה מכל המגיע לעובד.

לא ראינו מקום להתערב בקביעות נוספות בפסק הדין או לקבל את בקשת המעסיקים להגשת ראיות נוספות שעה שלא הובא כל הסבר מדוע לא ניתן היה לפעול למציאתן והגשתן עוד בבית הדין האזורי וטרם מתן פסק הדין.

בשולי הדברים נציין, כי בתיק זה נגלתה לעינינו תמונה עגומה של תשלום שכר עבודה במזומן לאורך עשרות שנים ללא דיווח נכון לרשויות המס וביטוח לאומי. שני הצדדים כאחד נתנו יד למהלך זה. המעסיקים שהקטינו באופן משמעותי עלויות נלוות לשכר המדווח. העובד מנגד, תבע וקיבל מהמוסד לביטוח לאומי גמלת השלמת הכנסה, וזאת בהתבסס על דיווחים שהופיעו בתלושי השכר שהיו נמוכים מהתמורה האמיתית ששולמה לו.
בנסיבות אלו אנו מורים להעביר עותק מפסק דין זה ליועץ המשפטי בהנהלת בתי המשפט, אשר ישקול אם יש מקום להפנותו לגורמים הרלוונטיים.

נציג הציבור מר עצמון ליפשיץ:
אני מסכים הן לתוצאת פסק הדין והן לנימוקיו.
יחד עם זאת, אני מוצא לנכון לציין כי לעמדתי יש לפעול, בין באמצעות שינוי חקיקה ובין בפסיקה העתידית, בנחישות רבה על מנת למגר את התופעה בה מעסיקים משלמים לעובדים שכר במזומן מבלי שהתשלום ידווח לרשויות. בתופעה זו יש לא רק פגיעה שאין לקבלה ברשויות המס אלא גם פגיעה בזכויות העובדים, שהינם בדרך כלל עובדים מוחלשים, לקבלת זכויות קוגנטיות המוקנות להם על פי דין.
לגישתי, על מנת לוודא שהתופעה השלילית, הנובעת ממניע כלכלי של המעסיק (חיסכון במס והימנעות מתשלום זכויות נלוות) תמוגר לחלוטין, יש לקבוע כי תשלומים המשולמים לעובד ללא דיווח לא יחושבו כתשלומים שהמעסיק שילם ע"ח זכויות העובד ויחויבו בפיצוי הלנה. עוד יש לחייב בדיווח לרשויות על ביצוע התשלומים שלא כחוק בכל הליך משפטי בו נטען לביצועם.
אני סבור שרק מהלכים ברורים וחדים של מדיניות שיפוטית מחמירה מצד בתי הדין לעבודה אשר ניתנים ליישום באופן מידי, וביצוע תיקוני חקיקה נדרשים (אשר מן הסתם הנם תהליכים יותר מורכבים אשר לוקחים זמן רב יותר) יוכלו למגר את התופעה הפסולה של תשלום במזומן על-ידי מעסיקים לעובדיהם.

נציג הציבור מר רן קידר:
אני מסכים ומצטרף להערת חברי נציג הציבור מר עצמון ליפשיץ.

סוף דבר - ערעור המעסיקים מתקבל בחלקו כאמור בסעיף 4 לעיל. ערעור העובד נדחה. העובד יישא בהוצאות המעסיקים בערעור ים בסך 10,000 ₪. הפיקדון שהופקד יוחזר למעסיקים, לאחר ביצוע חיוביהם לפי פסק הדין, או, לפי הנחייתם , יועבר בחלקו לידי העובד באמצעות בא כוחו.

ניתן היום, כ"ג סיוון תשפ"א (03 יוני 2021), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

רועי פוליאק,
שופט, אב"ד

אילן סופר,
שופט

מיכאל שפיצר,
שופט

מר רן קידר,
נציג ציבור (עובדים)

מר עצמון ליפשיץ,
נציג ציבור (מעסיקים)