בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 28894-09-20

ניתנה ביום 27 אוקטובר 2020

1.הרצל בנינו
2.סבח דנינו
המבקשים
-
רחמים חיון
המשיב
בשם המבקשים – עו"ד דוד מימון
בשם המשיב – עו"ד עופר דקר

החלטה

השופטת חני אופק גנדלר
לפני בקשת עיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית הדין האזורי תל-אביב (השופטת מיכל נעים דיבנר ונציגי הציבור גב' סיגל רונן כץ ומר עמוס הראלי; סע"ש 45081-12-16), בגדרו חויבו המבקשים [הנתבעים בהליך שם- ח.א.ג.] לשלם למשיב [התובע בהליך שם- ח.א.ג.] פיצויי פיטורים בסך 450,878 ₪ (כאשר סכום זה כולל את הסכום אשר הופרש למשיב לקופת הפנסיה); דמי הודעה מוקדמת בסך 13,427 ₪; פיצוי בגין פיטורין ללא שימוע בסך 50,000 ₪; פדיון חופשה שנתית בסך 37,595 ₪; פדיון דמי הבראה בסך 7,560 ₪; החזר הוצאות נסיעה בסך 12,628 ₪; פיצוי חלף הפקדות חלק מעסיק לתגמולים בחסר לקרן פנסיה בסך 20,393 ₪; ופיצוי בגין עריכת תלושי שכר בניגוד לדין בסך 5,000 ₪. בנוסף חויבו בתשלום הוצאות בסך 30,000 ₪. מאידך, נקבע כי הם רשאים לקזז מהסכומים שלעיל 100,000 ₪ בגין הלוואה שלא נפרעה.
על פי פסק הדין, "הצדדים חלוקים ביניהם בנושאים רבים ומהותיים, שעיקרם תקופת עבודתו של התובע, רציפות העסקתו, שעות עבודתו שכרו ונסיבות סיום עבודתו" (סעיף 4). על סמך העדויות והראיות שהובאו לפניו, הכריע בית הדין האזורי כי "כפועל יוצא מהאמור לעיל, אנו קובעים כי התובע עבד אצל הנתבעים ו/או בעסק המשפחתי, ברציפות מיום 1.4.1983 ועד ליום 28.10.2016" (סעיף 46), וכי "אנו מקבלים את טענת התובע כי שכרו השבועי האחרון עמד על סך 2,700 ₪" (סעיף 69). אשר לשאלה האם שכר זה כלל זכויות נוספות, ציין בית הדין האזורי כי " הדיון בסוגיה זו מורכב יותר. מחד גיסא, בהעדר פירוט בתלוש השכר ולנוכח הוראות סעיפים 5 ו-26ב לחוק הגנת השכר, ראוי לקבוע כי מדובר בשכר רגיל. מאידך גיסא, בהעדר מחלוקת כי התובע עבד באופן קבוע בשעות נוספות רבות אך לא תבע תשלום עבורן, עולה המסקנה כי התובע היה מודע לכך ששכרו כולל תשלום עבור שעות נוספות ולכן אין מדובר בשכר רגיל בלבד" (סעיף 70), אולם "חרף העובדה שהגענו למסקנה כי שכרו של התובע כלל גם גמול בגין העבודה שביצע דרך קבע בשעות נוספות, אין בידינו לקבל את טענת הנתבעים כי שכר הבסיס של התובע הינו שכר המינימום כפי שצוין בתלוש" (סעיף 73). על סמך האמור הכריע בית הדין האזורי כי (הדגשה במקור):

"74. לנוכח האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע קיבל מדי שבוע 2,700 ₪ נטו, אשר בהתאם לחזקה הקבועה בסעיף 26ב(ג) לחוק הגנת השכר, ומשלא הוכח על ידי המעסיק החלק מהשכר המהווה תשלום עבור שעות נוספות, מהווים את שכרו הרגיל של התובע.
75. טענת התובע כי מדובר בשכר חודשי בסך 13,427 ₪ ברוטו (סעיף 34 ונספח יא' לתצהיר התובע) לא נסתרה ועל כן אנו קובעים כי שכרו הרגיל האחרון של התובע היה 13,427 ₪ לחודש".

נוכח קביעות אלו ובהתאם להן, נפסקו למשיב תשלומי זכויות כמפורט לעיל. אשר לנסיבות סיום עבודתו של המשיב, קבע בית הדין האזורי כי "אנו סבורים שהראיות שבפנינו מצביעות בבירור על כך שהתובע פוטר מעבודתו" (סעיף 98), וכי "בנסיבות האמורות של פיטורים בחוסר תום לב אנו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי בגין אי עריכת שימוע בסך 50,000 ₪" (סעיף 113) ודמי הודעה מוקדמת. מאידך, התקבלה טענת המשיבים שהינם זכאים לקזז 100,000 ₪ מהסכומים שנפסקו למשיב, בגין הלוואה שלא נפרעה.
המשיבים הגישו ערעור כנגד פסק הדין. לטענת המבקשים בערעורם, אין חולק כי השכר שננקב בתלושי השכר היה שכר מינימום, למרות שבפועל שולם לו סכום גבוה יותר, תוך שהם חולקים לגבי הסכום השבועי ששולם. בית הדין האזורי קיבל את טענת המשיבים שהשכר שקיבל בפועל כלל תשלום עבור שעות נוספות, אך מנימוקים משפטיים שגויים נמנע מלקבוע את שיעור השכר הרגיל ועל פיו לחשב את זכויותיו של המשיב. לדידם, שגה בית הדין האזורי בכך שלא קבע את שיעור שכר הבסיס של המשיב לכדי שכר מינימום ואת יתרת התשלום ככיסוי עבור שעות נוספות ותשלום זכויות סוציאליות, ובכך הגדיל את סכום החיוב פי שתיים וחצי. קבלת טענתם שהסכום ששולם כלל גם דמי הבראה ונסיעות, יבטל את חיובים אלו מפסק הדין. כמו כן, שגוי תחשיב השכר בכך שהפך את תשלום הנטו לתשלום ברוטו. למשיבים טענות נוספות כנגד אמינות העדים ובחינת הראיות, על פיהם נקבע השכר. כן טוענים כנגד כך שלא נקבע כי חל נתק בן שנה בשנת 1989 וכן כנגד הקביעה כי המשיב פוטר. על פי תחשיבם, ככל שיתקבל ערעורם, יגיע למשיב סך של בין 81,232 ₪ ל- 114,091 ₪ בלבד בגין תשלומי זכויות, וסך נוסף בין 0 ל- 93,427 ₪ בתלות בהכרעה לגבי פיצוי פיטורים שלא כדין, דמי הודעה מוקדמת ושכ"ט.
המבקשים טוענים בבקשה שלפני, כי לאור נימוקי הערעור שפורטו לעיל, סיכויי הערעור גבוהים. אשר למאזן הנוחות, טוענים כי נוכח הסכומים הפסוקים (שלאחר קיזוז עומדים על כ- 520,000 ₪) מחד, והעובדה שהמשיב בן 71, אינו עובד מזה ארבע שנים, נטל מהם הלוואות בסך כולל של 130,000 ₪ בשלוש השנים האחרונות לעבודתו, ואף העיד בעצמו כי "כשהוא פיטר אותי לא היה לי מה לאכול בבית" (עמ' 32 שורה 1) מאידך – קיימת וודאות מוחלטת שלא יוכלו לגבות חזרה את כספם ככל שיתקבל ערעורם. על כן מבקשים לעכב תשלומים פסוקים אלו, "למעט הסך של 47,633 ₪".
לטענת המשיב, פסק הדין מבוסס היטב בקביעותיו העובדתיות והמשפטיות, כך שסיכויי הערעור קלושים. אשר למאזן הנוחות, טוען כי מצבו הכלכלי טוב, וכי לאחר פירעון ההלוואה למבקשים הוא ללא חובות והלוואות כלל, וכי הוא בעלי נכס מקרקעין, ללא משכנתא. אמירתו בדיון כפי שצוטטה לעיל נועדה אך כדי להמחיש את המצב העגום שהמבקשים גרמו לו בפיטוריו הפתאומיים. משכך, אין חשש שלא יוכל להשיב את התשלומים, ככל שכך יידרש.
בתגובת המשיבים, שבים וטוענים למצבו הכלכלי הרעוע של המשיב. לטענתם, טענותיו לעניין מצבו הכלכלי הטוב הנן כלליות וללא כל ראיה, תוך שהוא מתרץ את דברי עצמו בעדותו אשר צוטטו לעיל. כן טוענים, כי המשיב לא התמודד עם כל טענות הערעור.

דיון והכרעה
נקודת המוצא בדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין היא כי הגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין, משהכלל הוא כי הזוכה זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי. לפיכך סטייה מנקודת מוצא זו מוצדקת רק אם עומד המבקש בשני תנאים: האחד - סיכויי הערעור להתקבל טובים, והשני - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע (ע"א 8374/13 איי.פי.סי. טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"מ נ' ג'או ויז'ן אינק (10.3.14)). בין שני התנאים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", באופן שככל שסיכויי הערעור טובים יותר כך ניתן להקל בדרישה לנטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך (ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ' קורנוקופיה אקוויטיז בע"מ (10.3.14)).
לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל חלקית, בכפוף להפקת הסכום המעוכב בקופת בית הדין.
כאמור, בין סיכויי הערעור ובין מאזן הנוחות קיימת מקבילית כוחות. במקרה דנן, שיקול מאזן הנוחות בעל משקל רב, נוכח גובה הסכומים הפסוקים (לעניין היות גובה הסכום שיקול במסגרת מאזן הנוחות ראו (ע"ע (ארצי) 9701-02-16 רשת עמל 1 בע"מ – נבילה אלעביד (5.5.16), סעיף 17) והקושי שעשוי להיות בהחזרתם, בשים לב לגובהם ולטענות הצדדים בעניין מצבו הכלכלי של המשיב. לכך מצטרף השיקול שהערעור מעלה שאלות הראיות לדיון, וזאת מבלי שאביע דעה לגבי סיכוייו. לאור בחינה משולבת זו, מצאתי כי יש מקום לעכב חלקית את הסכומים הפסוקים, כך שהמבקשים ישלמו למשיב סך של 120,000 ₪ (סך זה כולל את הסכום אותו לא ביקשו המבקשים לעכב. סך זה אינו כולל את רכיב הוצאות המשפט, בו אדון בנפרד להלן) כערכם היום, תוך 30 ימים. יתרת הסכומים מכוח פסק הדין מעבר לסך זה יעוכבו - וזאת בכפוף להפקדתם, כערכם עד למועד החלטה זו, בקופת בית הדין תוך 30 ימים מהיום .
אשר לעיכוב הוצאות המשפט שנפסקו, על פי ההלכה הפסוקה משמדובר בחיוב כספי מובהק, בתי המשפט אינם נוטים לעכב ביצוע של תשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין (ע"א 7419/13 חג'ג נ' מגן דוד אדום בישראל (3.11.13)). משכך, אף רכיב הוצאות המשפט שנפסקו - לא יעוכב.
סוף דבר – הבקשה מתקבלת חלקית, כאמור בסעיף 8. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות בקשה זו.
ניתנה היום, ט' חשוון תשפ"א (27 אוקטובר 2020) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .