הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 28334-12-19

ניתן ביום 15 יולי 2020
אליהו שרם
המערער
-

.1 דיפור חפירות ותשתיות בע"מ
.2 ניסים עזרא

המשיבים

לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופטת חני אופק גנדלר, השופט אילן סופר
נציג ציבור (עובדים) מר אמיר ירון, נציג ציבור (מעסיקים) מר מרדכי כהן

ב''כ המערער עו''ד אסנת אהרוני שלחון
ב''כ המשיבים עו''ד רוית סרוק-וילוז'ני

פסק דין

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופטת דגית ויסמן ונציגי הציבור גב' אורית הרצוג ומר אבי ענתבי; סע"ש 52995-06-16), שבו נתקבלה חלקית תביעתו של המערער.

לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר התיק אנו קובעים כי דין הערעור להתקבל חלקית, כמפורט להלן.

בטרם נתייחס לרכיבי הערעור, נקדים ונאמר כי חלק ניכר מהערעור סב על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, המבוססות על התרשמותו מהעדויות לפניו, לרבות עדות המערער, אשר על פי קביעתו של בית הדין האזורי "לא הייתה מהימנה במיוחד ולא משכנעת". כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, ולא מצאנו מקום לחרוג מכך במקרה הנדון.

שעות נוספות: בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער, בקבעו כי לא ניתן לקבל את גרסתו שלפיה עבד 12 שעות ביום, ממספר טעמים: ראשית, על פי עדות המערער, זהו פרק הזמן שבו נעדר מביתו, ולא שעות עבודתו; שנית, בחקירתו הנגדית העיד כי עבד בלילות, בעוד שדבר זה לא צוין בתצהירו; שלישית, בתצהירו העיד המערער כי עבד גם בימי שישי בשעות 6:00 עד 13:00, אך בחקירתו עמד על כך שעבד כל יום 12 שעות ולא הזכיר ימי עבודה קצרים יותר. בית הדין הוסיף וקבע שיש להעדיף בשקילת גרסתו של המערער אל מול גרסתו של המשיב 1 (להלן – מר עזרא) את גרסתו של מר עזרא, שלפיה לא עבד כלל בשעות נוספות, וזאת גם על יסוד התרשמותו הכללית ממהימנותו של המערער.
אכן, בפסק הדין מופיעה אמירה שלפיה "המערער לא הביא ראשית ראייה לעבודה בשעות נוספות ועל כן החזקה בחוק הגנת השכר אינה יכולה לסייע לו". צודק המערער בטענתו כי לפי הלכת בוסיקלה [ע"ע (ארצי) 15546-05-11 בוסקילה – נתיבי מעיין בע"מ (24.2.2015)] העובד אינו נדרש להציג ראשית ראייה, אלא די בכך שיציג בעדותו את גרסתו. אולם, מקריאת מכלול פסק הדין עולה המסקנה כי בית הדין האזורי לא נתן אמון בגרסתו של המערער לעניין עבודתו בשעות נוספות והיקפה, ומטעם זה נדחתה התביעה. משבית הדין לא נתן אמון בגרסתו של המערער, אין מקום להתערב בקביעתו לדחות את התביעה.
נוסיף, כי לא מצאנו מקום לקבוע כי בתלושי השכר יש הודאת בעל דין כי המערער עבד 200 שעות. אכן, הנתונים בתלושי השכר מהווים ראייה לכאורה לתוכנם. אולם, מעיון בתלושי השכר עולה כי צוין באופן סתמי בכל התלושים בתבניות המובנות בתלוש כי המערער עבד 25 ימים בחודש 8 שעות ביום. זאת מבלי שחל בכך שינוי במשך כל תקופת עבודתו. נתון זה אינו תואם אף את גרסת המערער, שלפיה בימי שישי עבד יום עבודה קצר יותר. עוד יודגש, כי שכרו של המערער שולם על בסיס חודשי, כך שאין ראייה בתלוש השכר לתשלום שכר על בסיס 200 שעות עבודה בחודש.

נסיבות סיום קשר העבודה וזכויות הנובעות מכך: בית הדין האזורי העדיף את גרסת המשיבים כי המערער התפטר מעבודתו בשלהי חודש אוקטובר 2013 על מנת לעבור לעבוד בחברת אחרת, כיוון שהוצע לו שכר גבוה יותר בחברה האחרת. מדובר בקביעה עובדתית, שאף היא נשענת על התרשמותו של בית הדין מהעדויות שלפניו, תוך העדפת עדותו של מר עזרא, ואיננו רואים מקום להתערב בה. נוכח האמור, אכן המערער לא היה זכאי מכוח הדין לפיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת ומשכורת חודש נובמבר 2013 וכן לא היה זכאי לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין.
אולם, מתלוש חודש נובמבר 2013 עולה כי המשיבה 1 (להלן- החברה)הסכימה לשלם למערער פיצויי פיטורים בסך של 28,297 ₪. משהסכימה החברה לשלם פיצויי פיטורים, המערער זכאי להם מכוח התחייבותה החוזית של החברה, הנלמדת כאמור מתלוש השכר.
המערער העיד בתצהירו כי "פיצויי הפיטורים לא שולמו לי בשום צורה". המשיבים לא הציגו ראייה כלשהי על תשלום פיצויי הפיטורים למערער. בהתאם לפסיקה, טענת המעסיק כי שילם לעובד שכר ותשלומים אחרים שהגיעו לו בקשר לעבודתו או לסיום עבודתו היא במהותה טענת "פרעתי" והנטל להוכיח אותה מוטל על המעסיק, ותלושי השכר אינם מהווים ראייה לביצוע התשלום בפועל [ ע"ע (ארצי) 42463-09-11 גדעון ברמץ – נגרית שירן בע"מ (18.3.2013)]. בית הדין האזורי דחה את התביעה לפיצויי פיטורים על יסוד קביעתו כי לא קמה זכאות לפיצויי פיטורים מכוח החוק, ולא התייחס כלל לזכאות מכוח הסכמה חוזית והאם שולמו פיצויי הפיטורים בפועל. משנטל הראייה מוטל על המעסיקה, והחברה לא הציגה ראייה לתשלום, ובהעדר קביעה כי סכום פיצויי הפיטורים שולם בפועל למערער, אנו מחייבים את החברה לשלם למערער פיצויי פיטורים בסך של 28,297 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2013 עד למועד התשלום בפועל.

פיצוי על אי מתן תלושי שכר: בית הדין האזורי לא שוכנע כי החברה פעלה בניגוד לדין ולא מסרה למערער תלושי שכר, ולא מצאנו מקום להתערב בקביעה עובדתית זו. נציין, כי המערער לא תבע פיצוי על פגמים בתלושי השכר או חסר בנתונים בתלושי השכר.

דמי הבראה: לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי כי בחודש יוני 2013 שולמו למערער דמי הבראה כמצוין בתלוש השכר, וזאת בשונה מהעדר התייחסות לשאלה אם פיצויי הפיטורים שולמו בפועל אם לאו.

חופשה שנתית: משהמערער סיים את עבודתו בחודש אוקטובר 2013, והגיש את תביעתו בחודש יוני 2016, לא התיישנה התביעה לפדיון חופשה. לפיכך, יש לבחון את סכום פדיון החופשה שהגיע למערער במועד סיום קשר העבודה, דהיינו החופשה בעד השנים 2010 עד2012 ובאופן יחסי לשנת 2013. משתחשיב המערער לא נסתר, ולאחר הפחתת הסכום שנפסק בפסק דינו של בית הדין האזורי, המערער זכאי להפרשי פדיון חופשה בסך של 6,496 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2013 עד למועד התשלום בפועל.

הרמת מסך: לא מצאנו מקום להתערב בקביעה העובדתית שלפיה לא הוכחה עילה להרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבין מר עזרא.

סוף דבר: הערעור נדחה בעיקרו, למעט בעניין פיצויי פיטורים כאמור בסעיף 5 לעיל ופדיון חופשה כאמור בסעיף 8 לעיל. על כן, על המשיבה 1, החברה, לשלם לעובד פיצויי פיטורים בסך של 28,297 ₪ ופדיון חופשה בסך של 6,496 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.2013 עד למועד התשלום בפועל.
לאור התוצאה, אין צו להוצאות ביחסים שבין המערער לבין המשיבה 1. המערער ישלם למשיב 2, מר עזרא, שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪, וזאת בתוך שלושים יום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ג תמוז תש"פ (15 יולי 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

לאה גליקסמן,
שופטת, אב"ד

חני אופק-גנדלר, שופטת

אילן סופר,
שופט

מר אמיר ירון,
נציג ציבור (עובדים)

מר מרדכי כהן,
נציג ציבור (מעסיקים)