הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 28288-05-20

רימה שהוואן
המערערת בע"ע 31057-05-20
המשיבה בע"ע 28288-05-20
-

Agencia Espanola de Cooperacion Internacional
המשיבה בע"ע 31057-05-20
המערערת בע"ע 28288-05-20
לפני: השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופטת חני אופק גנדלר, השופט אילן סופר
נציגת ציבור (עובדים) גב' שרה זילברשטיין היפש, נציג ציבור (מעסיקים) מר דן בן חיים
<#2
בשם גב' שהוואן: עו"ד ענאן עבד
בשם המ עסיקה: עו"ד בטי נולמן

פסק דין

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים (סגנית הנשיא שרה ברוינר ישרזדה ונציגת הציבור גב' אסתר כהן; סע"ש 62523-10-15), במסגרתו התקבלה בחלקה תביעתה של המשיבה בתיק ע"ע 28288-05-20 (להלן: העובדת) כנגד המערערת באותו הליך (להלן: המעסיקה).
המעסיקה היא יחידה במשרד החוץ של ספרד. העובדת מועסקת במשרדי המעסיקה בישראל החל משנת 1996.
בין הצדדים נחתם הסכם עבודה ביום 20.1.97, כאשר בנספח לו מיום 3.2.98 תוקן גובה השכר. הסכם העבודה קובע את זכויות העובדת, ולענייננו רלוונטיות שלוש הוראות הקבועות בו: האחת, קביעה כי הדין החל על מערכת היחסים בין הצדדים הוא הדין הישראלי (סעיף 7); השנייה, קביעה כי שכרה של העובדת כפי המוגדר בהסכם הוא "absolute and final, and comprise every tax and insurance premium, the sole responsibility of the subscriber" (סעיף 5); השלישית, קביעה כי כל סכסוך הנובע ו/או קשור עם ההסכם ולגבי יישום הדין הרלוונטי יישמע " solely" בבתי המשפט הספרדיים (סעיף 8).
העובדת הגישה תביעה נגד המעסיקה ביחס למספר עילות הנובעות מיחסי העבודה בין הצדדים. תחילה טענה כי היא זכאית לשכר גבוה מזה המשולם לה בפועל, תוך התבססות על הסכם קיבוצי שנחתם בספרד בשנת 2008 (להלן: עילת הפרשי השכר). בנוסף טענה כי היא זכאית לזכויות סוציאליות מכוח הדין הישראלי, היינו חופשה שנתית, גמול עבודה בימי חג, דמי הבראה, דמי נסיעות ופיצוי בגין אי ביצוע הפקדה לפנסיה.
בהחלטה ופסק דין חלקי קבע בית הדין האזורי כי עילת הפרשי השכר תידון בספרד, וכי העילות הנוגעות לזכויות סוציאליות מכוח חקיקת המגן וצווי ההרחבה הישראליים יידונו בישראל. על פסק הדין החלקי הוגש ערעור מטעם העובדת, אשר נדחה בפסק דין מיום 26.12.19 (ע"ע 22235-05-19). בין היתר נקבע בפסק דין זה, כי מירב הזיקות ועוצמתן מצביעות על כך שבית המשפט הספרדי הוא הפורום הנאות לבירור התביעה להפרשי השכר (להלן: פסק הדין הקודם).
המעסיקה לא הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה לפיה העילות הנובעות מחקיקת המגן וצווי ההרחבה הישראליים יתבררו בישראל, ומשכך לא נדון עניין זה במסגרת פסק הדין הקודם. עם זאת צוינו בו הדברים הבאים:
"אנו ערים לכך שהתוצאה המביאה לפיצול הדיון בישראל ובספרד, אינה מיטבית אך עם זאת, נראה כי במקרה שלפנינו אין ברירה אלא ללכת בדרך זו.
ראשית, המעסיקה לא הגישה בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין קמא בנושא הותרת חלק מהתביעה בבית הדין ועל כן לא יכולנו להידרש לכך. בענין זה בלבד טענות הצדדים שמורות להם (בכפוף לכל דין), בכל הקשור להותרת התביעה המבוססת על הדין הישראלי בבית הדין.
שנית, רכיבי התובענה המתבררים בישראל, העוסקים בזכויות הסוציאליות הנובעות משכר העבודה, אינם יכולים להוות וו לתלות עליו את התובענה הנוגעת לגובה השכר עצמו, ואשר זיקותיה לספרד הדוקות וברורות ומקומה בכל מקרה - מהטעמים שפרטנו לעיל - אינו בבית המשפט הישראלי.
שלישית, יצוין כי במקרים הבאים בתי המשפט התייחסו לשאלה זו ואף פיצלו הליכים בין הערכאות בארץ ובחו"ל...
אמנם, המקרים הנדונים אינם זהים לראיה, ואולם הבאתם נועדה להמחיש כי לעיתים אין מנוס מהפיצול כפי שמתחייב בענייננו"
(סעיף 28 לפסק הדין הקודם).

בית הדין האזורי קיים דיון הוכחות בעילות התביעה שנותרו להכרעתו (הנוגעות כאמור לחוקי המגן וצווי ההרחבה), והחליט לקבל את תביעת העובדת בחלקה. בית הדין פסק לזכות העובדת דמי הבראה בסך של 21,957 ₪ וכן פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לפנסיה בסך של 31,133 ₪. שאר רכיבי התביעה נדחו.
על פסק דין זה הוגשו ערעור העובדת וכן ערעור המעסיקה. ערעור העובדת נוגע לדחיית תביעותיה לדמי נסיעות וגמול עבודה בימי חג וכן לאי פסיקת הוצאות לזכותה על אף שתביעתה התקבלה בחלקה. ערעור המעסיקה מופנה כנגד החלטת הביניים לפיה העילות הנוגעות לחקיקת המגן וצווי ההרחבה יתבררו בישראל, בין היתר שכן הדבר מביא לפיצול הדיון בין מדינות שונות. עוד טוענת המעסיקה כנגד החלטת ביניים הנוגעת לחיסיון חוות דעת משפטית, ולכך ששכרה של העובדת נקבע כסכום כולל ולכן לא צריך היה לקבל גם את רכיבי התביעה שהתקבלו.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בכתב ובעל פה ועיינו בכל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעור המעסיקה להידחות ודין ערעור העובדת להתקבל בחלקו. להלן יובאו נימוקינו.
אשר לערעור המעסיקה - ראשית נציין כי אין מחלוקת בין הצדדים כי לבית הדין בישראל יש סמכות בינלאומית לדון בתביעה מעצם ביצוע מסירת כתב התביעה למעסיקה בישראל. משכך, השאלה שלמעשה מעלה ערעור המעסיקה נוגעת לתניית השיפוט ההסכמית; לכך שבית הדין הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתביעה; ולקשיים שמעלה פיצול הדיון בין בית הדין בישראל לבית המשפט בספרד.
אנו מוכנים להניח, מבלי להכריע, כי ככלל ראוי להימנע מפיצול דיון בין ערכאות במדינות שונות. זאת, הן בשל הטרחה והעלויות הכרוכות מבחינת הצדדים בניהול כפל הליכים במדינות שונות; הן מאחר שעשויה להיות זיקה עניינית בין הרכיבים הנדונים במדינות השונות, ונוכח זיקה זו קם החשש מהכרעות סותרות; והן כיוון שהפיצול עלול להקשות על סיום יעיל ומלא של המחלוקות, לרבות בדרכי שלום. יחד עם זאת, כפי שהבהרנו בפסק הדין הקודם, ייתכנו מקרים בהם הפיצול הוא בלתי נמנע. בנסיבות המקרה שלפנינו, אין צורך להכריע בשאלה אם הפיצול ראוי היה מלכתחילה אם לאו, וזאת שכן שוכנענו כי אין מקום להחזיר את הגלגל אחורנית ולבטל את הדיון שנערך והסתיים בבית הדין האזורי. להלן יובאו טעמינו לכך.
ראשית, בית הדין הישראלי הוא בעל הסמכות הבינלאומית והעניינית לדון בתובענה, ואין חשש כי ערכאה שיפוטית נתנה הכרעה בלא שבידה סמכות לכך. שנית, טענת המעסיקה כי יש לתת תוקף לתניית השיפוט אמנם הועלתה על ידה בתחילת ההליך, אך לאחר קבלת החלטת הביניים ופסק הדין החלקי של בית הדין האזורי - העדיפה המעסיקה שלא להגיש בקשת רשות ערעור בקשר לכך, על אף שבית דין זה דן ממילא בערעור שהגישה העובדת על אותה החלטה. בע"ע (ארצי) 27600-10-11 ד"ר גרשון אהרונוב - המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון (22.12.15), בקשר לבקשה לתיקון כתב תביעה, נקבע כי:
"... עת מדובר בהחלטה שמשמעות קבלת הערעור עליה היא בעצם פתיחתו מחדש של הדיון בבית הדין האזורי, שמיעת עדויות נוספות או שינוי משמעותי אחר של אופן ניהול ההליך בבית הדין האזורי, מן הראוי שבעל דין יגיש בקשת רשות ערעור עליה באופן מיידי. הימנעות מהגשת בקשת רשות ערעור באופן מיידי, כך שההליך ממשיך להתנהל במסלול שונה מהמסלול המבוקש על ידי אותו בעל דין, ובכלל זה מוגשים סיכומי טענות וניתן פסק דין, היא בעייתית, שכן ככל שהערעור על החלטת הביניים יתקבל, התוצאה היא שהמשך ניהול ההליך היה לשווא, ושיהיה צורך לנהל את ההליך (או חלקו) מחדש...

אנו סבורים כי ככלל, עת מדובר בערעור על החלטת ביניים שיש בה לשנות באופן מהותי את מסלול הדיון בבית הדין האזורי... על בעל דין להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה הדיונית, ולא להמתין ולהגיש את הערעור עליה במסגרת פסק הדין הסופי".

בע"ע (ארצי) 16211-09-17 ‏ נחמיה לחוביץ בע''מ - ישראל לכטר‏ (17.6.20) התייחסנו למשמעות העלאת טענה לפורום לא נאות בשיהוי. וכך נאמר:

"במקרה דנן אינו נדרשים להכריע ביישום המבחנים לו היתה נטענת הטענה לפורום לא נאות כטענה מיקדמית בראשית ההליך, שכן בקשה למחיקת התובענה מטעם זה לא הוגשה על ידי החברה בראשית ההליך ואף לא לאחר הגשת התובענה הנוספת בברזיל. נהפוך הוא, ביום 12.7.16 הגישה החברה בקשה לצו חוסם, המיועד לחסום את המשך ההתדיינות בברזיל נוכח התובענה המתבררת בארץ. בנימוקי הבקשה נאמר, בין היתר, כי "ויודגש כי בהתאם למירב הזיקות יש לראות במשיב עובד ישראלי ולא עובד זר ולכן ומטבע הדברים, בית הדין הנכבד גם לא סילק התובענה מהטעם של העדר פורום נאות " (סעיף 29). למעשה רק בשלב מאוחר ולאחר שניתן פסק הדין בברזיל נתנה החברה ביטוי ברור לעמדה שבית הדין הישראלי אינו הפורום הנאות. התנהלות דיונית זו של החברה ועיתוי העלאת הטענה בדבר היות הפורום הישראלי לא נאות משליכים על משקלם היחסי של השיקולים. כאשר מועלית הטענה בדבר אי נאותות הפורום לראשונה בשלב מתקדם יותר של ההליך נדרשים טעמים כבדי משקל יותר להצדקתה או על דרך ההיפוך גם זיקה פחות הדוקה לישראל תספיק לשם שלילתה. במקרה דנן, נוכח עיתוי העלאת הטענה, נדרש  טעם כבד משקל המצדיק קבלתה, וכזה לא מצאנו. נזכיר כי המערער אזרח ישראלי והנתבעת חברה ישראלית, ודי בזיקות אלה לישראל ביחד עם עיתוי העלאת הטענה - כדי לדחות את הטענה. נדגיש כי אין אנו מביעים עמדה - לכאן או לכאן - מה היה דין הטענה לו היתה מועלית בשלב מוקדם יותר, ונוכח קיומו של הליך מקביל אותו הגיש המערער בברזיל ".

בענייננו, משאין מחלוקת שיש סמכות בינלאומית, סבורים אנו כי הגיונם של דברים אלה יפה גם לענייננו. מצופה מבעל דין הסבור שפורום אחר הוא הנאות יותר, למצות בירורה של טענה זו בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור, במיוחד עת שאלת הפורום הנאות מתבררת ממילא בערכאת הערעור נוכח ערעור שהגיש הצד שכנגד. מצאנו לפיכך קושי ממשי בעמידת המעסיקה על תניית השיפוט כעת, לאחר שהסתיים הדיון בבית הדין האזורי במלואו וניתן פסק דין.
שלישית, תניית שיפוט ייחודית אינה חזות הכול (וראו בקשר לכך את הדיון בפסק הדין הקודם), וההימנעות ממיצוי ההכרעה בטענת הפורום הנאות בזמן אמת גרמה לכך שאחד החסרונות הכרוכים בפיצול הדיון - העלויות והטרחת הצדדים - כבר התממש ממילא במלואו, ולכן לא תקום תועלת כלשהי מהחזרת הגלגל לאחור; נהפוך הוא. רביעית, אין עוד חשש להכרעות סותרות, שכן לזכות העובדת נפסקה זכות סוציאלית שאינה תלוית שכר (דמי הבראה), וגם הזכות שנפסקה שהיא תלוית שכר - פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לפנסיה - נפסקה לפי השכר ששולם לה בפועל, ולא על יסוד השכר שנתבע על ידה בספרד. חמישית, בית הדין האזורי נדרש ליישום הדין הישראלי (חקיקת המגן וצווי ההרחבה הישראליים) כשאלו חלים על מערכת היחסים הן מכוח התחולה הטריטוריאלית והן מכוח ההסכמה החוזית המפורשת בין הצדדים. בעניין זה לבית הדין הישראלי מומחיות ייחודית. אנו דוחים לפיכך את ערעור המעסיקה בכל הנוגע להיות בית הדין הישראלי פורום שאינו נאות.
לא מצאנו ממש גם בשאר חלקיו של ערעור המעסיקה. אשר לטענה כי השכר שסוכם עם העובדת בהסכם העסקתה הוא שכר "כולל", אין לנו אלא להפנות להנמקתו של בית הדין האזורי בקשר לכך, המקובלת עלינו. גם לא מצאנו ממש בטענות לגבי החלטת הביניים הנוגעת לחיסיון חוות הדעת המשפטית שניתנה למעסיקה, כאשר בית הדין האזורי ממילא לא נסמך בפסיקתו על חוות הדעת האמורה וכך גם אנו. ערעור המעסיקה נדחה לפיכך, על כל חלקיו.
אשר לערעור העובדת - לא שוכנענו כי יש להתערב בפסיקת בית הדין האזורי בעניין גמול עבודה בימי חג, מטעמיה. עם זאת שוכנענו כי העובדת הוכיחה את זכאותה להוצאות נסיעה מכוח צו ההרחבה הכללי, ומשכך ראוי לקבל את ערעורה ברכיב זה. בית הדין האזורי קבע כי העובדת לא הוכיחה שמקום מגוריה מרוחק ממקום העבודה באופן המחייב היזקקות לתחבורה. עם זאת, עיון בחומר הראיות מלמד כי העובדת ציינה במפורש בתצהירה כי היא מתגוררת בשועפאט ומשכך זקוקה לתחבורה ציבורית או רכב פרטי לצורך הגעה למקום העבודה (סעיף 36). העובדת לא נחקרה על סעיף זה, ואך התבקשה לאשר צילום של תעודת זהות ישנה שהעבירה למעסיקה בעבר. המעסיקה אף כלל לא התייחסה לנושא זה בתצהיר מטעמה; לא ניסתה לטעון כי העובדת לא עדכנה את כתובתה במועד בו עברה לשועפאט; ומשכך לא הציגה כל תשתית עובדתית הנוגדת את תצהירה של העובדת. בהתאם, שוכנענו כי העובדת הוכיחה את זכאותה להחזר הוצאות נסיעה מכוח צו ההרחבה הכללי. בהעדר תחשיב נגדי, יש לקבל את תחשיבה בקשר לכך, ובהתאם מחויבת המעסיקה לשלם לה הוצאות נסיעה בסך של 20,664 ₪. אשר לערעור העובדת המתייחס להוצאות משפט - לא מצאנו הצדקה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בקשר לכך. אשר לבקשה להוספת ראיה (תעודת זהות עדכנית של העובדת) - בהתחשב בתוצאה אליה הגענו, אין צורך להידרש אליה.
סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, ערעור המעסיקה נדחה. ערעור העובדת מתקבל בחלקו, ועל המעסיקה לשלם לה סך נוסף (מעבר לסכומים שנפסקו על ידי בית הדין האזורי) של 20,664 ₪ בגין הוצאות נסיעה, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. בהתחשב בתוצאה, המעסיקה תשלם לעובדת את הוצאות הערעור בסך של 5,000 ₪, לתשלום תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ט שבט תשפ"א (11 פברואר 2021), בהעדר הצדדים וי ישלח אליהם.

סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת, אב"ד

חני אופק גנדלר, שופטת

אילן סופר,
שופט

גברת שרה זילברשטיין-היפש,
נציגת ציבור (עובדים)

מר דן בן-חיים,
נציג ציבור (מעסיקים)