הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 27444-03-20

ניתן ביום 28 פברואר 2021

מדינת ישראל
המערערת בע"ע 27444-03-20 המשיבה בע"ע 36172-04-20 ובע"ע 36129-04-20

-

.1 ד"ר הדס כנעני-לוינץ

.2 תאגיד הבריאות רמב"ם

.3 ההסתדרות הרפואית בישראל
המשיבה בכל הערעורים

המערער בע"ע 36172-04-20 והמשיב בע"ע 36129-04-20 ובע"ע 27444-03-20

המערערת בע"ע 36129-04-20
המשיבה בע"ע 27444-03-20 ובע"ע 36172-04-20
בפני: הנשיאה ורדה וירט ליבנה, סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת לאה גליקסמן
נציגת ציבור (עובדים) גב' יעל רון, נציג ציבור (מעסיקים) מר עצמון ליפשיץ

בשם מדינת ישראל: עו"ד יעל ברלב
בשם תאגיד הבריאות רמב"ם עו"ד לימור סנדלר אביטוב
בשם ד"ר הדס כנעני-לוינץ : עו"ד ערן מאיר, עו"ד הדר גליקסמן
בשם ההסתדרות הרפואית בישראל: עו"ד מיכל הראל, עו"ד ענבר קמחי

פסק דין

הנשיאה ורדה וירט-ליבנה

לפנינו שלושה ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה חיפה (השופטת מיכל פריימן ונציגי הציבור מר יצחק גבאי ומר מאיר ליבר; סע"ש 12481-10-15 - להלן: פסק הדין), שבו התקבלה תביעתה של ד"ר הדס כנעני-לוינץ (להלן: ד"ר כנעני) כנגד מעסיקיה - מדינת ישראל (להלן: המדינה), תאגיד הבריאות רמב"ם (להלן: התאגיד) וכנגד ההסתדרות הרפואית בישראל (להלן: הר"י), הוא ארגון העובדים בו חברה ד"ר כנעני.
ע"ע 27444-03-20 (להלן: הערעור הראשון) הוגש על ידי המדינה; ע"ע 36172-04-20 (להלן: הערעור השני) הוגש על ידי התאגיד; ע"ע 36129-04-20 (להלן: הערעור השלישי) הוגש על ידי הר"י.
בפסק הדין מושא ערעור זה נקבע כי המדינה, התאגיד והר"י הפרו את חובת היידוע המוטלת עליהם בכל הקשור לזכאותה של ד"ר כנעני למענק מקצוע במצוקה. לגבי הר"י גם נקבע כי הפרה את חובת הייצוג ההוגן המוטלת עליה כארגון עובדים. לפיכך נפסק לזכותה של ד"ר כנעני פיצוי בגובה מלוא המענק בסך 300,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כשהמדינה והתאגיד חויבו במחצית הסכום והר"י חויבה במחציתו השניה. הכול כמפורט להלן.

התשתית העובדתית
ביום 25.8.2011 נחתם הסכם קיבוצי בין הר"י ובין המדינה ומעסיקים נוספים (להלן: הסכם 2011) במסגרתו נקבע, בין היתר, כי רופאים שיבחרו לבצע התמחות במקצועות מסוימים, יהיו זכאים לקבלת מענק כספי מותנה (להלן: מענק מקצוע במצוקה). באותו מועד גם פורסם מכתבו של מר אילן לוין, הממונה על השכר במשרד האוצר באותה עת, בעניין מענקים מותנים לעבודה במקצועות במצוקה ובפריפריה (להלן: מסמך המענקים). במסגרתו של מסמך המענקים הוסדר אופן חלוקת המענקים המותנים, ונקבעו כללים מנחים לצורך קבלת המענק, ששיעורו 300,000 ש"ח.
נסיבות חתימתו של מסמך המענקים ושאר העובדות הצריכות לעניין שביסוד ההליכים שלפנינו תוארו בהרחבה הן בפסק דינו של בית הדין האזורי והן בפסק הדין בעניין מענקי המומחים (ראו: עס"ק 31504-01-18 מדינת ישראל – ההסתדרות הרפואית בישראל (16.6.2019) - להלן: פסק דין המומחים).
ביום 1.1.2013 החלה ד"ר כנעני את תקופת ההתמחות במחלקה לרפואה דחופה ילדים בבית החולים רמב"ם, בהיקף של חצי משרה. שכרה של ד"ר כנעני שולם תחילה על ידי בית החולים והתאגיד במשותף, ובהמשך הדרך שולם מלוא השכר על ידי התאגיד.
בחודש אוקטובר 2013 פרסם יו"ר הר"י אותה שעה, פרופ' ליאוניד אידלמן, מכתב לכלל המתמחים שעניינו תוצאות משא ומתן שהתקיים בין הר"י ובין משרד האוצר. במסגרתו של המכתב הנחה פרופ' אידלמן את המתמחים שטרם הגישו בקשה למענק לשנת 2013 להגיש בקשה למענק באמצעות מחלקות משאבי האנוש בבתי החולים. נוסף על כך הזמין פרופ' אידלמן במסגרת מכתב זה את המתמחים לפנות בשאלות ובבירורים למחלקת יחסי עבודה בהר"י. יוער כבר עתה כי לטענת ד"ר כנעני מכתב זה לא הובא לידיעתה בשום שלב.
ביום 26.1.2014 פרסם המשנה לממונה על השכר במשרד האוצר באותה עת, מר יוסי כהן (להלן: מר כהן), מכתב שהופנה לכלל המעסיקים הרלוונטיים במשרד הבריאות, ובו נכתב כי המועד האחרון להגשת בקשות על ידי מתמחים למענקי פריפריה ומקצועות במצוקה בגין שנת 2013 הוא 31.3.2014. עוד צוין במכתב זה על ידי מר כהן כי "חובה על כל בית חולים להביא תוכן מכתבי זה לידיעת כל המתמחים אשר פתחו פנקס התמחות בשנת 2013 ולעמוד בלוחות הזמנים הנקובים לעיל, לא יינתנו דחיות" (פסקה 8 לפסק הדין של בית הדין האזורי ). נוסף על כך, ביום 10.7.2014 פורסם מכתב נוסף מטעמו של מר כהן, שעניינו הנחיות להגשת בקשות למענקים לשנת 2014 , והמועדים הרלבנטיים. גם במכתב זה ציין מר כהן (בסעיף 5) כי "חובה על כל בית חולים להביא תוכן מכתבי זה, בכל האמצעים העומדים לרשותו, לידיעת כל המתמחים אשר פתחו פנקס התמחות בשנת 2014, ולעמוד בלוחות הזמנים הנקובים לעיל, לא תינתנה דחיות " (נספח 10 לכתב ההגנה מטעם הר"י בבית הדין האזורי).
זמן קצר לאחר מכן, ביום 30.1.2014 קיבלה ד"ר כנעני הודעת דוא"ל - שנשלחה בתפוצה רחבה - ממזכ"ל הר"י, עו"ד לאה ופנר (להלן: עו"ד ופנר), שעניינה "מענקי פריפריה ומצוקה – עדכונים חשובים". להודעה זו צורף מכתבו של מר כהן. עוד הודגש בהודעה המועד האחרון להגשת הבקשות למענקים כמפורט לעיל, וכן הוזמנו כל מי שזקוקים לכך לפנות למחלקה המשפטית של הר"י בטלפון או במייל, על מנת לברר פרטים בנושא.
ד"ר כנעני פנתה להר"י ובהמשך לפנייתה שוחחה טלפונית עם עו"ד מירב אוהבי, ראש תחום שכר ופנסיה במחלקת יחסי עבודה בהר"י (להלן: עו"ד אוהבי). כפי העולה מפסק הדין, ביום 6.2.2014 התבצעה שיחה יוצאת ממרכזיית הר"י לד"ר כנעני שנמשכה 71 שניות. הצדדים חלוקים ביחס לתוכן השיחה. לטענת ד"ר כנעני באותה שיחה מסרה לה עו"ד אוהבי באופן חד משמעי כי היא לא זכאית למענק. לעומת זאת, לטענת עו"ד אוהבי היא אינה זוכרת את השיחה, אולם בהתחשב בכך שהשיחה ארכה כדקה ועשר שניות, אין זה סביר כי נתנה לד"ר כנעני תשובה שלילית חד משמעית ביחס לזכאותה למענק, מה גם שתשובה כזו מנוגדת למדיניות הר"י באותה עת. מכל מקום, אין ספק שד"ר כנעני לא הגישה את הבקשה לקבלת המענק טרם חלוף המועד שנקבע במכתבו של מר כהן.
אחר הדברים האלה ולאחר מספר חודשים, נודע לד"ר כנעני שמתמחים אחרים במחלקה בה היא מועסקת, שהחלו את התמחותם בשנת 2014, מקבלים תוספת חודשית לשכרם בגין עיסוק במקצוע במצוקה, וגם היו שקיבלו מענק מקצוע במצוקה. זאת, כך התברר, לאחר שבית החולים יידע אותם בדבר זכאותם למענק ואף סייע בהגשת הטפסים במועד.
ד"ר כנעני פנתה להר"י פעם נוספת, אז נמסר לה כי היא עונה על תנאי הזכאות למענק אולם משחלף המועד להגשת הבקשה, קיבלה ייעוץ לפתוח בהליך משפטי.
יוער כי אותה תוספת חודשית לשכר שעניינה עיסוק במקצועות במצוקה - תוספת ששולמה כאמור לעמיתיה במחלקה - לא שולמה לכתחילה לד"ר כנעני. רק לאחר פניותיה לבית החולים, החלה לקבל את התוספת החל מחודש ינואר 2015. נוסף על כך שילם לה בית החולים תשלום רטרואקטיבי של התוספת החל ממועד תחילת תקופת ההתמחות.
בחודש מרץ 2015 הגישה ד"ר כנעני בקשה למענק ישירות למשרד הבריאות. לטענתה, בית החולים סירב לחתום על טופס הבקשה למענק, ומשכך היא הגישה את הבקשה ישירות לעו"ד הרולד בר ממשרד הבריאות. בקשתה של ד"ר כנעני לא קיבלה כל מענה. לפיכך פנתה ביום 1.4.15 למר כהן, שדחה את בקשתה למענק במכתבו מיום 20.4.15, מהטעם שהבקשה לא הוגשה במועד.
אחר הדברים האלה, ביום 8.10.2015 הגישה ד"ר כנעני את תביעתה לבית הדין האזורי לעבודה חיפה.

פסק דינו של בית הדין האזורי
לאחר ששמע את העדויות מטעם הצדדים ובחן את הראיות, קיבל בית הדין האזורי את התביעה שכן התרשם שלא היה חולק על עצם הזכאות למענק, לו הייתה ד"ר כנעני מגישה את הבקשה במועד ואלמלא כשלו בית החולים, התאגיד והר"י במילוי חובת היידוע המוטלת עליהם. עם זאת התרשם בית הדין האזורי - אם כי לא ניתן לכך ביטוי בתוצאת פסק הדין - כי ד"ר כנעני "יודעה, באופן כללי, וקודם לחלוף המועד, על האפשרות להגשת בקשות למענקים".
משקבע כך, חייב בית הדין האזורי את המדינה, התאגיד והר"י בפיצוי בגובה כל המענק לו הייתה זכאית ד"ר כנעני, בסך 300,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. כמפורט לעיל, במחציתו של סכום הפיצוי חויבה הר"י, בעוד המדינה והתאגיד חויבו במחציתו השניה.
בית הדין האזורי התרשם מטיעוני הצדדים כי "המחלוקת הינה בעיקרה בשאלה על מי חלה חובת היידוע, היקפה של חובה זו והאם הופרה ע"י מי מהחייבים בה, כמו גם בשאלה האם הוטעתה התובעת ע"י הר"י, וההשלכה של הפרת חובות אלו, ככל שיקבע כי הופרו, על אי הגשת הבקשה במועד".
ביחס למדינה קבע בית הדין האזורי כי "כמעסיקתה של התובעת, על המדינה מוטלת חובה ליידע את התובעת בדבר זכויותיה כעובדת. חובה זו נובעת הן מכוח חובת תום הלב והן מכוח חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002".
יתר על כן, ציין בית הדין האזורי כי חובת היידוע נדונה רבות בפסיקה ולפיה "החובה לגלות בין הצדדים לחוזה העבודה את כל העובדות הרלוונטיות, ובכללן תנאי העבודה והזכויות הנלוות לה, נובעת מדיני החוזים, שחלים על הצדדים שמנהלים משא ומתן לקראת חתימה על הסכם עבודה, ובוודאי שחלים אף לאחר שהחלו יחסי העבודה".
הטלת חובת היידוע על המדינה נעשתה מהטעם לפיו "למדינה - המעסיקה - המידע על זכויות העובד זמין ונגיש. כן המדינה מודעת לחשיבות הרבה של המידע לעובד. אשר על כן, על המדינה אפוא, כמעסיקתה של התובעת, מוטלת חובה ליידע אותה באופן ישיר ומפורש מהן הזכויות להן היא זכאית כעובדת".
גם בנסיבותיו הקונקרטיות של מקרה זה התרשם בית הדין האזורי כי " בענייננו הכירה המדינה בחובה ובצורך ליידע את המתמחים על ההסכם הספציפי והאפשרות להגשת בקשות למענקים מכוחו, והדבר מצא ביטוי במכתבו של המשנה לממונה על השכר במשרד האוצר, מר יוסי כהן, מחודש ינואר 2014 בו דרש כי "חובה על כל בית חולים להביא תוכן מכתבי זה לידיעת כל המתמחים אשר פתחו פנקס התמחות בשנת 2013"".
לא למותר לציין כי ביחס לתאגיד קבע בית הדין האזורי כי "כשם שעל ביה"ח היתה מוטלת חובת היידוע, כך הוא אף באשר לתאגיד".
ביחס להר"י מצא בית הדין האזורי כי חובת היידוע מוטלת גם על ארגון העובדים, שכן היא נגזרת מחובתו לפעול לייצוג הוגן של העובדים החברים בו. בהקשר זה סקר בית הדין האזורי את הפסיקה העוסקת בחובת הייצוג ההוגן של ארגון העובדים וביישומה של חובה זו על נסיבות המקרה הנדון, וקבע כי חובת הייצוג ההוגן כוללת "גם מקרים בהם חובה על הארגון ליידע את העובד בדבר זכויותיו. כך, במקרים שבהם, בעקבות צעדים שנקט ארגון העובדים, נולדה לעובדים זכות חדשה, שלא הייתה קיימת לפני כן, על ארגון העובדים, בנפרד ובמובחן מחובת המעסיק לעשות כן, מוטלת חובה ליידע את העובדים הזכאים לזכויות אלו בדבר קיומן של הזכויות ובאופן שבו באפשרות העובדים לממשן". זאת ועוד. בשים לב לטענתה של ד"ר כנעני לפיה הוטעתה על ידי עו"ד אוהבי מטעם הר"י, קבע בית הדין האזורי, באותו הקשר, כי "כחלק מהחובה לייצג את העובדים באופן הוגן, והולם, על ארגון העובדים לדייק במידע שאותו הוא מוסר לעובדים, ובתשובות שהוא נותן לשאלותיהם; חובה על הארגון ליתן לעובדים ייעוץ מקצועי מדויק".
סיכומו של דבר קבע בית הדין האזורי כי "בנסיבות העניין גם על המעסיקים וגם על הר"י הייתה מוטלת החובה ליידע את התובעת על זכותה לקבלת המענק".
אחר הדברים האלה פנה בית הדין האזורי לבחינת השאלה האם המשיבים עמדו בחובתם זו ליידע את ד"ר כנעני אודות זכותה להגיש בקשה למענק מקצוע במצוקה.
ביחס למדינה ולתאגיד התרשם בית הדין האזורי - לאחר שסקר בהרחבה ובפירוט את עדויות הצדדים בסוגיה - כי "בשנה הרלוונטית, 2013, בית החולים לא דאג ליידע את הזכאים למענק לא באופן כללי ולא באופן פרטני על הזכאות או האפשרות להגשת הבקשה למענק, אלא הסתמך על ההנחה שהמתמחים ידעו שהם זכאים למענק. הנחה זו, למרבה הצער, התבררה כשגויה בכל הנוגע לתובעת".
מאחר שנמצא כי אלו הם פני הדברים, נקבע כי "המדינה, ובפרט בית החולים, ותאגיד הבריאות, שסמך בעניין זה על בית החולים, לא עמדו בחובתן ליידע את התובעת על זכותה לקבלת המענק".
ביחס להר"י סקר בית הדין האזורי את הפרסומים והמכתבים בנושא כפי שפורסמו על ידי הר"י ובעלי התפקידים הרלבנטיים במשרד האוצר, כפי שהוצגו בהליך.
כך, צוין כי "בחודש אוקטובר 2013 פרסם הר"י כאמור מכתב כללי, לכלל המתמחים, בדבר תוצאות המו"מ בינו לבין משרד האוצר, בדבר זכאות למענק מקצוע במצוקה". נוסף על כך, "ביום 30.1.14 קיבלה התובעת מייל מהר"י בדבר תחילת תשלום מענקי פריפריה ומקצוע במצוקה ע"י המעסיקים ממשכורת חודש ינואר וכן הודעה כי המועד האחרון להגשת בקשה למענק הינה 31.3.14 (נספח 4 לתצהיר התובעת)". בית הדין האזורי גם התייחס לעדותה של עו"ד אוהבי שנדרשה לשאלה מה נאמר באותה שיחה קצרה בינה לבין ד"ר כנעני שהתקשרה לקבל ייעוץ ביחס לזכאותה לקבלת מענק. לעניין זה ציין בית הדין האזורי כי "גב' אוהבי שהעידה לפנינו אינה מתכחשת לעצם השיחה עם התובעת, אולם טענה שאינה זוכרת במדויק את הדברים שנאמרו בשיחה".
סיכומו של עניין התרשם בית הדין האזורי כי "הר"י יכולים היו וללא מאמץ רב לאתר וליידע באופן אישי את המתמחים הרלוונטיים הזכאים למענק על זכאותם למענק, מבלי שהדבר יטיל על הר"י, לטעמנו, מעמסה כבדה במידה העולה על הנדרש". מאחר שהר"י לא פעלה כך, אלא פנתה במייל תפוצה כללי לכלל המתמחים בו רק צוינה האפשרות להגשת בקשה למענק, קבע בית הדין האזורי כי "בכך לא מילאה הר"י את חובת היידוע כנדרש".
ראוי לציין כי לאחר שבחן את טענות הצדדים ביחס לאותה שיחה טלפונית קצרה העדיף בית הדין האזורי את גרסתה של ד"ר כנעני לפיה "בפנייתה להר"י נאמר לה שהיא אינה זכאית למענק. מדובר ביעוץ מוטעה ושגוי בעטיו לא הגישה התובעת את הבקשה במועד והפסידה זכאותה למענק". על יסוד הטעיה זו קבע בית הדין האזורי כי הר"י הפרה את חובת הייצוג ההוגן המוטלת עליה כארגון העובדים, וגם מטעם זה חויבה הר"י במחציתו של סכום המענק, כמפורט לעיל.
בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי "האחריות למחדל ולהפסד המענק הינה הן בשל התנהלות הנתבעות (המדינה והתאגיד – ו.ו.ל) והן בשל התנהלותה של הר"י, במשותף ". לא זו בלבד אלא שבית הדין האזורי מצא כי "לו פועלות היו הנתבעות כנדרש ומיידעות את התובעת באופן אישי ופוזיטיבי בדבר זכאותה, נמנעת הייתה התוצאה שארעה".
בהקשר זה קבע בית הדין האזורי כי אין מקום לייחס לד"ר כנעני אשם תורם בכך שלא פעלה כראוי למיצוי זכויותיה, ולפיכך להפחית מסכום הפיצוי. זאת, מאחר "שהחובה ליידעה על זכויותיה החדשות מוטלת על המעסיקות ועל הר"י".
סיכומו של דבר נקבע כי ד"ר כנעני זכאית לפיצוי בגובה מלוא המענק, ובסך הכול 300,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. זאת, מאחר ש" נזק זה יכול היה להימנע לו היו פועלות הנתבעות כנדרש מהן כמעסיק מזה וכארגון עובדים מזה ברוח ההסכם וההחלטות מכוחו ומיידעות ומציידות את התובעת במידע נכון ובמועד על זכויותיה".
טענות הצדדים בערעור
להלן, בתמצית, טענות המדינה:
בהתאם להודאתה של ד"ר כנעני, ביום 30.1.2014, באמצעות דוא"ל ששלחה הר"י, נודע לה על קיומם של המענקים ועל המועד האחרון להגשת הבקשה, ודי בכך "כדי לקבוע שנותק הקשר הסיבתי בין התנהלותה של המערערת (המדינה – ו.ו.ל) לבין התוצאה של אי תשלום המענק". לא זו בלבד אלא שדבר תכנית המענקים היה ידוע לכל. לטענת המדינה מסקנה זו מתחייבת מדבריו של עו"ד כנעני, בן זוגה של ד"ר כנעני ומתצהירו של ד"ר חורי בבית הדין האזורי. מסקנה זו גם משתמעת מתצהירה של גב' חנה זיגר (להלן: גב' זיגר), מנהלת מחלקת רופאים באגף משאבי אנוש בבית החולים רמב"ם, בו ציינה כי "עניין המענקים קיבל תהודה ענקית בקרב הרופאים ובמסגרת בית החולים".
בתי החולים לא התבקשו לבחון מי מהמתמחים עומדים בכללים לתשלום המענקים באופן פרטני, וגם לא התבקשו למסור הודעות באופן פרטני, שכן ההנחיה בזמנים הרלבנטיים הייתה לפרסם את דבר תכנית המענקים ואת המועדים להגשת בקשות ולאפשר לכל מתמחה המעוניין בכך להגיש בקשה. לעניין זה טוענת המדינה כי "כיוון שוועדת המענקים היא המוסמכת לקבוע זכאות, העדיפה המדינה שבתי החולים לא יערכו את הבחינה בעצמם, אלא יעודדו את כל מי שעשוי להיות זכאי למענק להגיש בקשה שתיבחן על ידי הוועדה".
המדינה מוסיפה וטוענת כי המענק אינו זכות קנויה לכלל הרופאים, "אלא נבחנה זכאות אינדוידואלית לרופאים ולרופאות שעמדו בכלל התנאים הרלוונטיים לפי קריטריונים משתנים". יתר על כן, הכללים והקריטריונים פורסמו, "ועל כל רופאה שסברה שאפשר שתהא זכאית למענק, מוטלת האחריות להגיש בקשה". לאור האמור ומאחר שמדובר באלפי מתמחים ומתמחות לאורך השנים בכלל בתי החולים, "הדרישה שיישלח לכל מתמחה "מכתב אישי", המנתח את נתוניו ואת האפשרות שיהיה זכאי למענק היא דרישה העולה על הסביר בנסיבות העניין".
בפסק דין המומחים לא הוטלה על המדינה חובה לבדוק עם כל אותם אלפי מתמחים ומתמחות האם דבר תכנית המענקים וכל המידע הרלבנטי הגיע אליהם. גם לא הוטלה על המדינה - בכובעה כמעסיק - כל חובה לפנות אל כל מתמחה באופן פרטני בהודעה מפורטת על מנת שיגיש בקשה למענק, ואף לא הוטלה חובה לבדוק באופן פרטני את עניינו של כל מתמחה, בנפרד, בטרם הגשת הבקשה. מכל מקום מפסק דינו של בית הדין האזורי עולה כי אין חולק שלאחר שקיבלה את אותו דוא"ל מהר"י אליו צורף מכתבו של מר כהן, ידעה ד"ר כנעני על דבר תכנית המענקים ועל האפשרות להגיש בקשה מטעמה, קודם לחלוף המועד האחרון להגשת בקשות למענק. למעשה, " בין מועד קבלת הדוא"ל ועד למועד האחרון להגשת הבקשה למענק עמדו לרשות המשיבה חודשיים ימים. זמן שדי בו לברר את כל הצריך בירור לעניין תוכנית המענקים, הזכאות להם והצורך בהגשת בקשה למענק".
המדינה מוסיפה וטוענת כי בית הדין האזורי קבע שד"ר כנעני לא הגישה את הבקשה למענק לא משום שלא ידעה על כך שישנה אפשרות כזו, אלא משום שהוטעתה על ידי הר"י באותה שיחת ייעוץ טלפוני עם עו"ד אוהבי. מאחר שכך נקבע, "לא היה הקשר הסיבתי, בין התנהלותה של המדינה, שלפי המשיבה (ד"ר כנעני – ו.ו.ל) לא יידעה אותה על המועד האחרון להגשת הבקשה למענק לבין תוצאת הדברים – האיחור בהגשת הבקשה למענק, ושלילת הזכאות כפועל יוצא מכך". המדינה שבה והדגישה בטענותיה לפנינו כי ד"ר כנעני "לא הגישה בקשה בשל הסתמכותה על המידע שקיבלה מהר"י. גורם מתערב זה ניתק אפוא את הקשר הסיבתי, שבלעדיו אין מקום לקבוע חבות בתשלום פיצוי על ידי המדינה".
נוכח התנהלותה המפורטת לעיל, יש לייחס לד"ר כנעני אשם תורם לכך שלא הגישה את הבקשה למענק במועד. זאת, בין היתר, מאחר ש"מצופה מרופאה סבירה אפוא לפנות למחלקת משאבי אנוש בבית החולים, ולערוך בירור באשר לזכויותיה האפשריות". יתר על כן, גם אם במחלקת משאבי האנוש - ובפרט לגב' זיגר - לא הייתה תשובה חד משמעית ביחס לזכאותה של ד"ר כנעני, "הרי שבוודאי הייתה מבררת את הזכאות עם הגורמים המוסמכים במשרדי האוצר והבריאות". גם ללא תשובה חד משמעית, בקשתה של ד"ר כנעני הייתה נשלחת למשרד הבריאות כך שלכל הפחות הייתה מגישה אותה במועד וזכאותה לא הייתה נשללת רק מטעם זה. לעניין זה מציינת המדינה כי "רופאים רבים מאוד פנו למשרד הבריאות או למשרד האוצר על מנת לברר את זכאותם, או הגישו בקשה, אף שלא היו בטוחים כי הם עומדים בתנאי הזכאות. רופאים לא נמנעו מלהגיש בקשה, מבלי שפנו לפחות לאגף משאבי אנוש בבית החולים שבו עבדו. לא מדובר אפילו בשקידה סבירה כי אם במינימום המצופה מרופא או רופאה סבירים". לאור האמור אין לה לד"ר כנעני אלא להלין על עצמה, ואין מקום בנסיבות אלה להטיל על המדינה את האחריות למחדלה של ד"ר כנעני.
סיכומו של דבר טוענת המדינה כי "אף אם נפל פגם בפרסום איזה מן המסמכים על ידי המדינה, למשיבה אשם תורם מלא" ומכאן כי לא היה מקום לחייב את המדינה בפיצוי כפי שנפסק בבית הדין האזורי.
המדינה טוענת לבסוף כי חיוב המדינה, התאגיד, והר"י בפיצוי בגובה מלוא סכום המענק, טומן בחובו השלכות רוחב משמעותיות, ויתכן שאף עלול "ליצור מעקף בלתי הוגן לחובה להגיש את הבקשה למענק במועד". יתר על כן, "כך עלולה להיגרם חריגה מהתקציב לתשלום מענקים, שמוצה זה מכבר לשם תשלום מענקים לרופאים שעמדו בכללים והגישו בקשתם במועד". המדינה טוענת בהקשר זה כי ד"ר כנעני "אינה הרופאה היחידה שלא הגישה בקשה במועד במשך כל השנים שבהן שולמו מענקים (גם לאחר שנת 2014), כאשר לכל רופא סיבותיו, טעויותיו או הנחותיו שלו". לפיכך חיוב המדינה בתשלום המענק, בדיעבד, וחרף האיחור בהגשת הבקשה אינה צודקת ואינה שוויונית.

להלן, בתמצית, טענות התאגיד:
התאגיד מצטרף לכל טענות המדינה כפי שהן מובאות בהודעת הערעור מטעם המדינה.
בית הדין האזורי שגה עת חייב את המדינה והתאגיד בתשלום פיצוי לד"ר כנעני, שכן הם "כלל לא נמצאו ע"י בית הדין קמא הנכבד אחראים להימנעותה של המשיבה 1 (ד"ר כנעני – ו.ו.ל) מהגשת הבקשה לתשלום המענק המיוחד במועד שהוקצה לכך". כפי שנקבע על ידי בית הדין האזורי, הסיבה לכך שד"ר כנעני נמנעה מהגשת הבקשה במועד היא ייעוץ משפטי שגוי שקיבלה מהר"י. בנסיבות אלה "לא קיים כל קשר סיבתי בין התנהלות המערער (התאגיד – ו.ו.ל) והמדינה לבין אי הגשת הבקשה למענק ע"י המשיבה 1 במועד שנקבע לכך".
ביחס להיקפה של חובת היידוע טוען התאגיד כי "לא היתה כל אפשרות לנתח את נתוניו הפרטניים של כל מתמחה ומתמחה ולבדוק האם המתמחה בכלל "זכאי" לקבלת המענק וכפועל יוצא מכך להוציא "מכתב אישי", לכל מתמחה ומתמחה בדבר זכאותו לקבלת המענק". התאגיד טוען כי לא זו בלבד שקביעה מעין זו מכבידה, אינה ישימה וממילא אינה סבירה, "אלא היא פותחת פתח נרחב ומטילה חבות מוגברת ובלתי סבירה על מעסיקים לבחינת מענקים, זכויות והטבות הניתנות על ידי המדינה כריבון, לרבות הצורך בבחינת קריטריונים לעמידה בהם".
חובת היידוע שהוטלה על המעסיקים בהתאם למכתבו של מר כהן מיום 26.1.2014 "קבעה אך ורק את משלוח הודעה כללית לציבור המתמחים בדבר האפשרות לקבלת מענק והמועד האחרון להגשת בקשות למתמחים המעוניינים בקבלתו". מאחר שאין חולק שמכתב זה נמסר לד"ר כנעני - אמנם על ידי הר"י - הרי שלא היה מקום לקבוע שהתאגיד והמדינה לא עמדו בחובת היידוע המוטלת עליהם.
זאת ועוד. אין מקום להטיל על המעסיקים חובת יידוע מוגברת ביחס לתכנית המענקים, משום שהמענק אינו זכות קנויה ואינו חלק מתנאי העבודה של כל רופא ורופאה, ומשם שבפסק דין המומחים נקבע כי מדובר במסמך מדיניות של הריבון "וככזה דומה הוא למענקים, הלוואות, הקלות במס וכו' הניתנים על ידי המדינה לאזרחיה כחלק ממדיניות כללית של הריבון". בנסיבות אלה, הטלת חובת יידוע מוגברת על המעסיק אינה סבירה שכן האחריות למיצוי הבירור ראוי שתוטל על העובד, "בדומה למענק בשל מס הכנסה שלילי שהחובה להגיש בקשה על כך ובדיקת הזכאות לקבלו, לרבות עמידה בקריטריונים הקבועים שם מוטלת על המבקש ולא על המעביד".
בית הדין האזורי שגה כשקבע בפסק הדין כי זכאותה של ד"ר כנעני למענק לא הייתה מוטלת בספק, מה גם שעל בסיס נקודת המוצא הזו הגדיר כי המחלוקת העיקרית בה יש לדון ולהכריע היא שאלת חובת היידוע, היקפה, ועל מי היא מוטלת בנסיבותיו של מקרה זה. יתר על כן, לא ניתן לפסוק פיצוי בשיעור שנפסק על בסיס הפרת חובת היידוע כעומדת בפני עצמה.
מאחר שד"ר כנעני לא ערכה כל בירור נוסף ביחס לזכאותה למענק לאחר השיחה עם עו"ד אוהבי מטעם הר"י, ובכך למעשה איחרה את המועד להגשת הבקשה, יש לייחס לה אשם תורם ולבטל את חיוב התאגיד והמדינה בפיצוי שנפסק. התאגיד טוען לעניין זה כי "מצופה מרופאה סבירה לערוך בירור באשר לזכויותיה ולפחות לפנות למחלקת משאבי אנוש בבית החולים לנסות ולברר האם בכל זאת ישנה אפשרות לקבל את המענק, בוודאי שעל הפרק מונח סכום לא מבוטל". התאגיד גם מציין כי כפי שהבהירה גב' זיגר בעדותה, בקשתה של ד"ר כנעני הייתה נשלחת בכל מקרה משום שבחינת הזכאות לא הייתה בסמכותו של בית החולים.

להלן, בתמצית, טענות הר"י:
לא ניתן להטיל על ארגון עובדים אחריות מכוח עילת ייצוג הוגן בעקבות הייעוץ שניתן לד"ר כנעני ביחס לתכנית המענקים. זאת, משום שבפסק דין המומחים נקבע על ידי בית דין זה כי מדובר במסמך מדיניות של הריבון שאינו מקור הסכמי, והר"י אינה צד לו. לפיכך כל חובת פרסום או יידוע ביחס לתכנית המענקים, צריכה להיות מוטלת על המדינה, שהיא הגורם קובע המדיניות.
עוד טוענת הר"י כי "במקום ליתן את המשקל הראוי להפרת חובת היידוע הכללית והספציפית שהוטלה על ביה"ח והתאגיד, בית דין קמא הרחיב דווקא את חובת הייצוג ההולם המוטלת על הר"י". יתר על כן לקביעה זו של בית הדין האזורי "אין בסיס בחוק או בהלכה הפסוקה, היא מהווה הרחבה בלתי סבירה וחסרת תקדים של חובת הייצוג ההוגן, וגוזרת גזרה שאף ארגון עובדים לא יוכל לעמוד בה". קביעת בית הדין האזורי גם אינה מתיישבת עם ההלכות שיצאו מלפני בית דין זה "שיצקו תוכן לחובת הייצוג ההולם וקבעו שמשמעותה ייצוג בתום לב, בנאמנות ובהגינות והפעלת שיקול דעת ענייני מצד ארגון העובדים". נוסף על כך, בשרטוט גבולותיה של חובת הייצוג ההוגן יש לאזן בין הרצון לאפשר פיקוח על פעולות ארגון העובדים, מחד גיסא, לבין החשש מהשפעה משתקת על פעילות בשל חשש מחשיפה לתביעות, מאידך גיסא. אלא שבענייננו "פסק הדין קמא אינו מאזן בין התכליות האמורות אלא מייצר את אותה השפעה משתקת מפניה הזהיר בית הדין הארצי".
עוד טוענת הר"י כי גם לגופם של דברים לא היה באפשרותה לעמוד בחובת היידוע שהוטלה עליה בהתאם לפסק דינו של בית הדין האזורי, שכן אין בידיה את המידע, היכולות, המשאבים, וכוח האדם הדרושים לשם כך.
לא זו בלבד שבפסק דינו של בית הדין האזורי הורחבה חובת הייצוג ההוגן באופן שאינו מתיישב עם הפסיקה, אלא שפסק הדין גם הרחיב באופן משמעותי את תוצאותיה של הפרת החובה. לשיטתה של הר"י, גם אם היה נקבע בצדק שהפרה את חובת הייצוג ההוגן, הרי שהפרתה של העילה אינה מקימה זכאות לסעד כספי של השתת תשלומי המעסיק על ארגון העובדים, ולכל היותר "הסעד האפשרי הוא הצהרה על שיקול דעת לקוי של הארגון ומתי פיצוי לחבר הארגון".
בית הדין האזורי שגה כשקיבל את גרסתה של ד"ר כנעני ביחס לשיחת הייעוץ הטלפוני שקיימה עם עו"ד אוהבי, "מבלי שנתן דעתו לחוסר הסבירות בטענתה שהיא קיבלה כביכול תשובה שאינה זכאית למענק כפשוטה, ולא שאלה אפילו מדוע". לעניין זה טוענת הר"י כי "כל אדם שטרח להתקשר לבירור זכאות למענק של מאות אלפי שקלים וקיבל כביכול תשובה שלילית, היה שואל מדוע ומבקש נימוק להנחת דעתו". יתר על כן, "המשיבה שיתפה ועירבה בנושא המענק את בעלה, עו"ד כנעני שהעיד מטעמה בהליך, ולא סביר שגם הוא קיבל את הדברים כפשוטם מבלי שביקש לדעת את הנימוק".
הר"י מוסיפה וטוענת כי העילות של ייעוץ משפטי מוטעה ושגוי הן למעשה עילות נזיקיות שאינן שייכות למסגרת הדיון בבית הדין לעבודה. יתר על כן, גם אם ייקבע שהטעיה במתן ייעוץ משפטי על ידי ארגון העובדים היא חלק מעילת ייצוג בלתי הוגן, "כי אז גם סוג הפיצוי צריך להיות בהתאמה לכך ולא פיצוי נזיקי כפי שלמעשה נפסק".
עוד טוענת הר"י כי "לצד חובת המעסיק ליידע את העובד, מצופה גם מהעובד להתעדכן ולברר את זכויותיו". הר"י מציינת לעניין זה כי ד"ר כנעני לא פנתה למעסיק, בעוד שבמכתבו של מר כהן - שהובא כאמור לידיעתה של ד"ר כנעני באמצעות הר"י - צוין שעל המתמחה להגיש בקשה לבית החולים בו הוא מועסק, "ופשיטא שהמשיבה הייתה מודעת לכך שפנייה להר"י כארגון העובדים, אינה מחליפה פנייה למעסיק". לפיכך, משאין ספק שד"ר כנעני לא פעלה באופן המצופה ממנה בנסיבותיו של מקרה זה, יש לייחס לה מידה מסוימת של אשם תורם.
בפסק דין המומחים נקבע כי הפרדת מסמך המענקים מההסכם הקיבוצי של שנת 2011 נועדה, בין השאר, לאפשר למעסיקים גמישות מירבית בנוגע ליישומו. עוד נקבע כי המדינה אינה מחויבת לקבל את הסכמתה של הר"י בכל הנוגע ליישום התוכנית ושינויה. לפיכך " לא ניתן להטיל על הר"י חובת יידוע, ובפרט חובת יידוע אישית קונקרטית ברמת העובד הבודד". יתר על כן ולמרות האמור, בהליך שהתקיים בבית הדין האזורי הוכח, וכך גם נקבע בפסק הדין, כי הר"י הייתה הגורם היחיד שהודיע לד"ר כנעני על דבר המענקים ועל המועד האחרון להגשת הבקשה. לא זו בלבד אלא שלטענת הר"י "פסיקת בית דין קמא עלולה להוביל לתוצאה אבסורדית ובלתי מתקבלת על הדעת, לפיה כל אימת שמעסיק אינו משלם למי מעובדיו רכיב או הטבת שכר - העובד יוכל לתבוע זאת ישירות מארגון העובדים. הטלת חובת היידוע על ארגוני העובדים, גם כשהדבר נעשה במקביל לחובת היידוע של המעסיק, מעניקה "פרס" למעסיקים ומאפשרת להם להשתחרר מחובותיהם לפי דין".
מאחר שבית החולים והתאגיד הם המעסיקים של ד"ר כנעני, חובת היידוע הכללית בדבר תכנית המענקים חלה עליהם. נוסף על כך חלה על בית החולים והתאגיד חובה "לפעול ולאתר באופן ייזום את המתמחים שעומדים בתנאים". הר"י טוענת כי חובה זו הוטלה על המעסיקים מכוח הוראות מסמך המענקים, מכוח חוזר הממונה, ובמכתביו של מר כהן. יתר על כן, עוד קודם לשיחת הייעוץ הטלפוני שקיימה ד"ר כנעני עם עו"ד אוהבי מטעמה של הר"י, הוטעתה ד"ר כנעני על ידי מעסיקיה בכך שלא שילמו לה תוספת חודשית עבור עיסוק במקצוע במצוקה מה שהקשה עליה לדעת על זכאותה למענק מסוג זה. עם זאת הר"י טוענת כי "בית דין קמא נמנע מהמסקנה המתבקשת שביה"ח והתאגיד הם שהטעו את המשיבה וגרמו לכך שלא הגישה את בקשת המענק במועד, ובכך נפלה שגיאה מהותית בפסק הדין".
מאחר שאלו הם פני הדברים, ומאחר שנקבע שבית החולים והתאגיד כשלו במילוי חובת היידוע המוטלת עליהם, הר"י טוענת כי "יש להטיל עליהם את האחריות להפרת החובה ותוצאתה", ומכאן כי יש לבטל את החיוב שהוטל עליה בגובה מחצית הפיצוי שנפסק לזכות ד"ר כנעני.

להלן, בתמצית, טענותיה של ד"ר כנעני:
פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי, ואלו "מעוגנות היטב בראיות הרבות שהונחו בפניו ובכלל העדויות שהושמעו בפניו, הן מתיישבות זו עם זו במלואן והן עולות בקנה אחד עם ההיגיון והשכל הישר". יתר על כן, המדינה, התאגיד, והר"י לא הרימו את הנטל על מנת לשכנע מדוע יש מקום לסטות במקרה זה מהכלל לפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי העובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית.
על המדינה והתאגיד, כמעסיקים, חלה חובת כללית ליידוע העובדים על זכויותיהם במקום העבודה, "וזאת מכוח חובת תום הלב וההגינות החלה על המעסיק, בכל האמצעים העומדים לרשותו. עוד נקבע בפסיקה כי ככל ולשינוי ביחס לזכויותיו של העובד משמעויות כלכליות כבדות משקל, כך תגבר חובת הגילוי המוטלת על המעסיק".
נוסף על חובת היידוע הכללית, על המדינה והתאגיד חלה גם "חובת יידוע ספציפית מוגברת בנושא המענקים, כפי שניתן ללמוד משלל מכתביו של מר כהן, אשר הועברו לבתי החולים". באופן ספציפי טוענת ד"ר כנעני כי ביחס לשנה בה החלה את ההתמחות - שנת 2013 - פורסם ביום 26.1.2014 מכתבו של מר כהן שהופנה לכלל המעסיקים לרבות בית החולים, במסגרתו "הוטלה על ביה"ח החובה הברורה ליידע את כל המתמחים שפתחו פנקס התמחות בשנה זו בדבר המענקים". נוסף על כך, ד"ר כנעני הוכיחה במסגרת ההליך כי בית החולים ידע שמוטלת עליו חובת יידוע פרטנית, באמצעות הצגה של מכתב ששלחה מחלקת משאבי אנוש למתמחה אחר שהתמחה עם ד"ר כנעני באותה מחלקה ובאותו מקצוע, בו הודיעו לו מפורשות כי הוא זכאי לקבלת המענק בשנת 2014.
זאת ועוד. בבית הדין האזורי הודה בית החולים שהייתה בקרב הגורמים הרלבנטיים מודעות לזכאותה של ד"ר כנעני לקבלת המענק אך לא נעשה דבר בעניין זה. לעניין זה מציינת ד"ר כנעני כי בחודש יולי 2013 שלח בית החולים למשרד האוצר "בקשה לאישור תכנית למתן מענקים לרופאים מתמחים במקצועות במצוקה לשנת 2013", והוכח כי המשיבה נכללה ברשימה, תחת הכותרת "מקצוע רפואה דחופה".
ד"ר כנעני מוסיפה וטוענת, לעניין חובת היידוע המוטלת על המדינה והתאגיד, כי פסק דין המומחים אינו רלבנטי לעניין חובת היידוע המוטלת על המדינה (בכובעה כמעסיק), בין היתר משום שהוכח שהמדינה (בכובעה כריבון) "דרשה ברחל בתך הקטנה מבתי החולים שיבדקו מי מהמתמחים זכאי לקבלת המענק ואף דרשה מהם להודיע להם פרטנית על זכאותם". נוסף על כך, לא מדובר בחובה מוגברת שהוטלה על המדינה, כפי שנטען, אלא "חובת יידוע כללית וספציפית וזאת בהתאם לפסיקה ובהתאם להנחיות שהתוותה המדינה לבתי החולים בעצמה והועברו לביה"ח במכתביו של מר כהן". לעניין זה מצביעה ד"ר כנעני על כך שלא מדובר בנטל כבד כפי שנטען, שכן ממסמך שהוכן על ידי בית החולים רמב"ם והוצג בהליך, בשנת 2013 הועסקו בבית החולים 26 מתמחים במקצועות במצוקה (מוצג 12 למוצגי ד"ר כנעני; ת/8). לפיכך, ברי כי החובה ליידע את כולם אינה מכבידה.
חובת היידוע שהוטלה על בית החולים והתאגיד "אינה מתמצה ביידוע הטכני שביצעה המדינה בדבר המועד האחרון להגשת הבקשה לקבלת המענק". כך גם עלה מעדותו של מר כהן בבית הדין האזורי, במסגרתה ציין כי מצופה היה מבית החולים לפעול בשקידה כדי לאתר את הזכאים שעדיין לא הגישו בקשה. נוסף על כך, בהתאם לפסיקה, מצופה כי חובת היידוע המוטלת על המדינה תבוצע "באופן אקטיבי ומהותי".
ביחס לטענת המדינה כי תשלום המענק לד"ר כנעני כעת תהווה העדפה פסולה ביחס למתמחים אחרים שלא הגישו בקשה במועד, טוענת ד"ר כנעני כי אין להשוות בין מי שבחרה להגיש תביעה בעניין ובין מי שלא. יתר על כן, בהליכים אחרים הדומים למקרה זה, כשנמצא כי ישנה זכאות, פסקו בתי הדין את מלוא סכום המענק.
גם על הר"י חלה חובת יידוע בקשר לתכנית המענקים, וזאת מכוח החובות הכלליות החלות על ארגון העובדים ובעיקר החובה לייצוג הולם. גם אם מסמך המענקים אינו חלק מההסכם הקיבוצי שנחתם בשנת 2011 והר"י הייתה צד לו, אין חולק על כך שהר"י לקחה חלק פעיל במאבק להשגת המענקים, וגם בשנת 2013 המשיכה לפעול בעניין. לעניין זה מציינת ד"ר כנעני את "העובדה שהר"י שלחה למתמחים את הודעת הדוא"ל מיום 30.1.2014 במסגרתה הפנתה רופאים ומתמחים לבירור זכויותיהם מול המחלקה המשפטית של הר"י", כשלשיטתה עובדה זו "מקימה אף היא להר"י חובה ליתן מידע נכון ומדויק לרופאים ולא להטעותם ביחס לזכויותיהם, משאלו אכן פונים אל המחלקה המשפטית של הר"י".
לאחר שבחן את הראיות ושמע את העדים בסוגיה זו, קבע בית הדין האזורי, כממצא עובדתי, כי בשיחה שקיימה עם עו"ד אוהבי נמסר לד"ר כנעני שאינה זכאית למענק. בקביעה זו - הנשענת בעיקרה על ממצאי מהימנות ועל כך שד"ר כנעני זכרה בבירור את השיחה בעוד עו"ד אוהבי ציינה בעדותה כי אינה זוכרת אותה - אין מקום להתערב. ד"ר כנעני גם מציינת בהקשר זה כי "אין זה יכול להיות הגיוני שהר"י מסרה למשיבה שהיא אכן זכאית למענק והתוצאה היא שהמשיבה אינה מגישה בקשה".
נוסף על כך, מהראיות שהוצגו לפני בית הדין האזורי עולה כי במועד השיחה שקיימה ד"ר כנעני עם עו"ד אוהבי "היו ספקות לגבי היות רפואת ילדים דחופה בבחינת מקצוע במצוקה". אין זה הגיוני שהר"י - שנציגיה נמנו על הועדה המשותפת - לא הייתה מודעת לכך. לאור האמור טוענת ד"ר כנעני כי "לא יכול להיות ספק כי הר"י הטעתה את המשיבה כאשר סיפקה לה ייעוץ מקצועי שגוי ומטעה כאילו אין היא זכאית לקבלת המענק, באופן שהוביל לכך שהמשיבה לא הגישה את הבקשה לקבלת המענק במועד, ובכך הפרה את חובת הייצוג ההולם החלה עליה".
עוד טוענת ד"ר כנעני באותו הקשר כי הסעד שנדרש על ידה במסגרת ההליך לא היה קבלת תשלומי המעסיק אלא פיצוי בגובה הנזק שנגרם לה בשל המחדלים של הגורמים האחראים לכך במדינה, בתאגיד ובהר"י ולפיכך אין בסיס לטענה כי עילת ייצוג בלתי הולם אינה מקימה סעד של תשלומי מעסיק.
ביחס לטענה כי יש לייחס לה אשם תורם בכך שלא הגישה בקשה במועד, טוענת ד"ר כנעני כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי שלא לעשות כן, בין היתר מאחר שהוכיחה "כי לו רמב"ם, התאגיד והר"י היו פועלים כנדרש מהם ומיידעים אותה באופן אישי ופוזיטיבי בדבר זכאותה ואף לא מטעים אותה, הייתה נמנעת התוצאה שאירעה". יתר על כן, בניגוד לטענות בערעור, המדינה טענה בבית הדין האזורי כי הפנייה להר"י מצידה של ד"ר כנעני "בכדי לברר דרכה את שאלת זכאותה למענק הייתה מתבקשת והגיונית. כלומר, המדינה הודתה כי בכך שהמשיבה ביררה את זכויותיה עם הארגון המקצועי, פעלה כנדרש וכמצופה ממנה". לפיכך טוענת ד"ר כנעני כי יש לדחות את הטענות בדבר אשם תורם שיש לייחס לה, למצער מטעמי השתק שיפוטי, ולהטיל את מלוא האחריות לכך על המדינה, התאגיד, והר"י.
לבסוף מציינת ד"ר כנעני כי אינה מביעה עמדה ביחס לחלוקת האחריות שנקבעה על ידי בית הדין האזורי בין המדינה, התאגיד, והר"י, שכן "במקרה הספציפי של המשיבה הוכח כי הן התנהלותו של המעביד והן התנהלותה של הר"י הובילו להפסד המענק".

דיון והכרעה
על פסק דינו של בית הדין האזורי הוגשו כאמור שלושה ערעורים. לאחר בחינת טענות הצדדים בכתב ובעל פה ובחינת כלל חומר התיק הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור מטעמה של הר"י להתקבל, וכי דין הערעורים מטעם המדינה והתאגיד – להתקבל אולם באופן חלקי. טענות הצדדים בכל הערעורים מתכנסות למעשה לשלוש סוגיות, ועל כן מהלך הדיון יהיה כדלקמן: ראשית נדון בטענות הר"י ביחס לשאלת הפרת חובת הייצוג ההוגן על ידה. בהמשך נדון בשאלת חובת היידוע - קיומה כלפי המעסיקים בענייננו, ולפי הצורך גם שאלת הפרת החובה והשלכותיה. לבסוף נדון בשאלה האם יש לייחס אשם תורם לד"ר כנעני, אם לאו.

חובת ארגון העובדים לייצוג הוגן
סעיף 24(א)(4) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה), קובע כך:

24.  (א)  לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –
...
(4) תובענות שבין עובד לארגון עובדים הקשורות בחברות או
בתחום פעילותו של הארגון בעניני עבודה ;

הלכה פסוקה היא כי "ארגון עובדים מחויב לייצג את ציבור העובדים הנתון למרותו בהגינות, בתום לב ובנאמנות" (דב"ע נב/4-12 ההסתדרות הכללית-האיגוד הארצי של קציני הים - צים-חברת השיט הישראלית בע"מ, פד"ע כו 3 (1993)). חובת הייצוג ההוגן הוכרה בפסיקה כחובת נאמנות של הארגון לציבור העובדים שהוא מייצג. ככלל, ארגון העובדים מוחזק כמי שמייצג את האינטרסים של כלל העובדים במקום העבודה באופן ענייני ובתום לב, הן בשלב המשא ומתן הקיבוצי והן במימוש הזכויות לפי ההסכם הקיבוצי.
חובת הייצוג ההוגן תפורש בצמצום. זאת, בשל הרצון לאזן בין שני אינטרסים נוגדים: מחד גיסא, הרצון לאפשר פיקוח על פעילותו של ארגון העובדים ולעודד שקיפות ביחס לפעילותו. מאידך גיסא, הרצון שלא לפגוע בפעילותו האפקטיבית של ארגון העובדים וביחסי העבודה הקיבוציים, בשל החשש מחשיפת הארגון לתביעות על פעילותו . הרציונל העומד בבסיס הלכה זו הוסבר על ידי הנשיא (בדימוס) אדלר בעניין קודמן:
"הרחבת עילת הייצוג הבלתי הוגן תוביל, לטעמי, לפגיעה ביחסי העבודה הקיבוציים, שכן נציגי האיגוד המקצועי יהססו להתפשר עם ההנהלות מחשש שיהיו חשופים לתביעות נגדם בבתי הדין. כך, ככל שתורחב עילת הייצוג הבלתי הוגן יתקשו נציגי האיגוד המקצועי להגיע להסכמים המחייבים ויתורים או פשרות עם המעסיק, לרבות פיטורי עובד או עובדים לטובת כלל העובדים".
(ע"ע (ארצי) 305/03 חגית קודמן - הסתדרות הפקידים עובדי המנהל והשירותים (3.1.2006) – לעיל ולהלן: עניין קודמן).

זאת ועוד. בעניין וינקלר נפסק כי עילת ייצוג בלתי הוגן כנגד ארגון עובדים תקום " כאשר יוכח כי ארגון העובדים פועל ממניעים שרירותיים, כגון בשל חברותו של עובד בארגון עובדים אחר, הלאום שלו, מינו, אזרחותו או תושבותו" (ע"ע (ארצי) 1143/01 דב וינקלר - הסתדרות העובדים הכללית החדשה (2.2.2003) - לעיל ולהלן: עניין וינקלר).
(להרחבה ביחס לחובת הייצוג ההוגן ראו: ע"ע 617/09 דוד בונדקר - טלרד נטוורקס בע"מ (2.6.2013); ע"ע (ארצי) 7129-10-11‏ ‏ אביבה חג'אג' נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ (7.4.2014) והאסמכתאות שם).
בענייננו, נזכיר, קבע בית הדין האזורי - בהתבסס על הפסיקה בבג"ץ 1893/11 הארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (30.8.2015) - להלן: בג"ץ ארגון מפעלי השמירה) - כי חובת הייצוג ההוגן כוללת "גם מקרים בהם חובה על הארגון ליידע את העובד בדבר זכויותיו. כך, במקרים שבהם, בעקבות צעדים שנקט ארגון העובדים, נולדה לעובדים זכות חדשה, שלא הייתה קיימת לפני כן, על ארגון העובדים, בנפרד ובמובחן מחובת המעסיק לעשות כן, מוטלת חובה ליידע את העובדים הזכאים לזכויות אלו בדבר קיומן של הזכויות ובאופן שבו באפשרות העובדים לממשן" (פסקה 43 לפסק הדין של בית הדין האזורי).
על יסוד האמור התרשם בית הדין כי בנסיבותיו של מקרה זה "הר"י יכולים היו וללא מאמץ רב לאתר וליידע באופן אישי את המתמחים הרלוונטיים הזכאים למענק על זכאותם למענק, מבלי שהדבר יטיל על הר"י, לטעמנו, מעמסה כבדה במידה העולה על הנדרש" (פסקה 57 לפסק הדין של בית הדין האזורי). מאחר שהר"י לא פעלה באופן זה, קבע בית הדין האזורי כי לא עמדה בחובת היידוע המוטלת עליה ולפיכך על הר"י לפצות את ד"ר כנעני.
אין בידינו לקבל את קביעת בית הדין האזורי לפיה כחלק מחובת הייצוג ההוגן מוטלת על הר"י החובה לאתר וליידע באופן אישי את העובדים על זכויותיהם, וזאת ממספר טעמים.
ראשית, מאחר שקביעה זו אינה מתיישבת עם קביעותיו של בית דין זה בפסק דין המומחים, במסגרתו נקבע כי מסמך המענקים הוא מסמך מדיניות המבטא החלטת ריבון . יתר על כן, כמפורט בפסק דין המומחים, "מכוח מסמך המענקים הוקמה ועדה שחבריה הם נציגי משרד האוצר, המעסיקים והר"י (להלן: הוועדה המשותפת). הוועדה הוסמכה לקבוע קריטריונים נוספים לזכאות מלבד הקריטריונים שנקבעו במסמך המענקים וכן לקבוע את חלוקת העלות שהוקצתה לתשלום המענקים. החלטות הוועדה התקבלו ברוב דעות ולאף צד להרכב הוועדה לא ניתנה זכות וטו".
לא זו בלבד אלא שכפי שצוין שם, "הלכה למעשה, כפי שהודתה הר"י וכפי שקבע בית הדין האזורי, הוועדה המשותפת אכן קיבלה לעיתים החלטות גם בניגוד לעמדה החולקת של הר"י [...] חיזוק נוסף למסקנתנו נמצא גם בהרכב הוועדה שכאמור לעיל היה, במודע ובמכוון, באופן שאינו מעניק זכות "וטו" להר"י".
הנה כי כן, בענייננו לא ניתן לומר כי מדובר במקרה הנמנה עם אותם מקרים "שבהם, בעקבות צעדים שנקט ארגון העובדים, נולדה לעובדים זכות חדשה, שלא הייתה קיימת לפני כן" (פסקה 43 לפסק הדין של בית הדין האזורי).
ונדייק: בהתאם לפסק דין המומחים, לא ניתן לראות במענק לו הייתה זכאית ד"ר כנעני כזכות שצמחה מההסכם הקיבוצי שנחתם בשנת 2011, הסכם שכידוע הר"י היא צד לו. אפילו אם יוחס להר"י חלק משמעותי בהבאתה לעולם של תכנית המענקים, נקבע שמדובר בתכנית המצויה בסמכותה הבלעדית של המדינה. ומשום שלא מדובר בחלק מההסכם הקיבוצי האמור, נקבע גם שהמדינה אינה חבה בהיוועצות בהר"י בטרם קביעת קריטריונים כאלו או אחרים ביחס לתכנית המענקים. כך למשל, ולשם הדוגמא, אילו החליטה וועדת המענקים להוציא את תחום רפואה דחופה ילדים מרשימת המקצועות במצוקה, ניתן היה לעשות זאת גם בניגוד לדעתה של הר"י וללא הסכמתה (השוו: פסק דין המומחים, בפסקה 25).
שנית, מאחר שהטלת חובת יידוע ספציפית על הר"י, כלומר לכל מתמחה באופן אישי, מהווה בהכרח הרחבה של עילת הייצוג הבלתי הוגן באופן שלא היה מקובל בפסיקה בעבר ואינה מתיישבת עם הגישה הפרשנית לפיה יש לפרש בצמצום את חובת הייצוג ההוגן. למעשה, כפי שטענה ב"כ הר"י לפנינו, הרחבת העילה באופן זה יכולה לדעתנו להביא לאותה פגיעה במרקם יחסי העבודה הקיבוציים אליה התכוון הנשיא אדלר בעניין קודמן המוזכר לעיל, ולמצער להקים חשש סביר לכך שתיגרם פגיעה כזו. מכל מקום, נקודת המוצא היא שהחובה ליידע עובד על שינוי בתנאי עבודתו מוטלת על המעסיק (ראו בהמשך).
שלישית, ולמעלה מן הצורך, גם אילו ייקבע כי על הר"י מוטלת חובת יידוע של כל מתמחה ומתמחה ביחס לתכנית המענקים - וכאמור איננו קובעים כך - נחה דעתנו כי הודעת הדוא"ל מיום 30.1.2014 שנשלחה בתפוצה כללית היא מספיקה בנסיבות העניין. כך, במסגרת התצהיר מטעמה נדרשה ד"ר כנעני להודעת הדוא"ל האמורה תוך שציינה מפורשות כי "הפעם הראשונה בה הובא לידיעתי קיומו של המענק הייתה ביום 30.1.2014 כאשר קיבלתי הודעת דוא"ל כללית ממזכ"ל הר"י, עו"ד לאה ופנר [...]" (סעיפים 9-11 לתצהיר ד"ר כנעני).
הנה כי כן, מאחר שאלו הם פני הדברים, לא יכול להיות ספק בעינינו - גם מבלי להידרש לחבות משפטית - כי הר"י פעלה על מנת ליידע את הרופאים ביחס לתכנית המענקים. לא זו בלבד שאין מקום להטיל על הר"י בנסיבות שלפנינו חובת יידוע ספציפית לכל מתמחה באופן אישי, הרי שמדבריה של ד"ר כנעני מתחייבת המסקנה כי ממילא עלה בידי הר"י להביא את דבר תכנית המענקים לד"ר כנעני אישית.
זאת ועוד. אמנם, עובדת הייעוץ הטלפוני השגוי שקיבלה מעו"ד אוהבי מטעם הר"י היא ממצא עובדתי שנקבע על ידי בית הדין האזורי, ומכאן שאין מקום להתערבותנו בה. זאת בין היתר מאחר שבית הדין האזורי התרשם כי עדותה של ד"ר כנעני בהקשר זה מהימנה עליו, מתיישבת עם כלל הנסיבות, וכידוע "לערכאה הדיונית עדיפות על פני ערכאת הערעור, כמי שהתרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדים, מאופן מסירת עדותם, משפת גופם והתנהגותם, ועל כן בכוחה לתור אחר "אותות האמת" בעדותם" (ראו: פסק דין המומחים; ע"פ 9612/10 אברהם קוגמן נ' מדינת ישראל (27.4.2014)). עם זאת, המרחק שבין טעות במתן ייעוץ משפטי או מקצועי לבין ייצוג בלתי הוגן - הוא גדול, ומסקנתנו המשפטית מעובדה זו שונה. אין אנו סבורים כי באותה הטעיה לה טוענת ד"ר כנעני יש כדי לבסס את הפרת חובת הייצוג ההוגן המוטלת על ארגון העובדים. למעשה, ייעוץ מקצועי-משפטי כלל אינו חוסה תחת עילת הייצוג ההוגן המגולמת בסעיף 24(א)(4) לחוק בית הדין. מספר טעמים לכך, הן בהיבט המעשי והן בהיבט העקרוני.
ראשית, הלכה למעשה, הטענות בדבר הטעיה במתן ייעוץ מקצועי או משפטי רשלני מבוססות על עילות נזיקיות מובהקות. אלא שאלו אינן באות בגדרי אף אחת מהחלופות בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, ועל כן אינן יכולות להיכנס בגדרי סמכותו של בית הדין לעבודה.
שנית, מאחר שאין מקום לספק כי אף אם הוסבר לד"ר כנעני שאינה זכאית למענק, אין מדובר בהתנהלות שרירותית מצד הר"י כלפי ד"ר כנעני העולה כדי הפרת חובת הייצוג ההוגן (ראו: עניין וינקלר). ד"ר כנעני גם לא טענה כך. אדרבה, כשהר"י הציעה לכלל הרופאים לפנות אליה לשם קבלת ייעוץ בקשר לשאלת הזכאות למענק, פעלה הר"י באופן העולה על הנדרש ממנה כארגון עובדים, גם בשים לב לאמות המידה שנפסקו בבג"ץ ארגון מפעלי השמירה המוזכר לעיל.
לא זו בלבד אלא שבהיעדרה של חובת יידוע קונקרטית המוטלת על הר"י בנסיבות אלה, הפנייה לציבור הרופאים לשם קבלת ייעוץ בנוגע לזכאות למענק היא לפנים משורת הדין. ומאחר שאלו הם פני הדברים, חיוב הר"י בפיצוי בגין טעות במתן הייעוץ חורגת לטעמנו ממסגרת חובת הייצוג ההוגן.
שלישית, מאחר שככלל, יש לעודד את פעילותו של ארגון העובדים בכל דרך המסייעת למיצוי זכויותיהם של העובדים שהוא מייצג, בין היתר בדרך של מתן ייעוץ אישי. לפיכך דעתנו היא כי הקביעה לפיה טעות (ואין טענה כי אינה בתום לב) במתן הייעוץ המקצועי על ידי ארגון העובדים מביאה לכך שארגון העובדים מחויב בפיצוי העובד או העובדת בגין כך, גם היא הרחבה של עילת הייצוג ההוגן במידה העלולה להביא לאותה פגיעה ביחסי העבודה הקיבוציים עליה דיבר הנשיא אדלר בעניין קודמן.
אשר על כן ולאור הטעמים המנויים לעיל, נחה דעתנו כי יש לקבל את הערעור מטעם הר"י ולבטל את קביעתו של בית הדין האזורי לפיה הר"י הפרה את חובת הייצוג ההוגן ביחס לד"ר כנעני, ואת החיוב שהוטל עליה בגין כך.

חובת היידוע
לעיל קבענו כי לא ניתן לגזור מחובת ארגון העובדים לייצוג הוגן של חבריו גם חובה ליידע באופן אישי את העובדים על זכויותיהם. זאת, כאמור, בשונה מקביעתו של בית הדין האזורי בשאלה זו. נפנה כעת לבחון את השאלה האם חובת יידוע זו חלה ביחס למדינה ולתאגיד, המעסיקים בענייננו. נזכיר כי בית הדין האזורי התרשם כי במקרה הנוכחי "המחלוקת הינה בעיקרה בשאלה על מי חלה חובת היידוע, היקפה של חובה זו והאם הופרה ע"י מי מהחייבים בה".
משפט העבודה חותר לשקיפות ובהירות בכל הנוגע לתנאי ההעסקה כבר מראשית יחסי העבודה ולכל אורכם. אחד המכשירים להגשמת ערכים אלה הוא הטלת חובת היידוע על המעסיק בדבר תנאי ההעסקה ובדבר זכויות שונות שצומחות לעובדים במהלך יחסי העבודה. חובת המעסיק ליידע את עובדיו בדבר תנאי עבודתם מעוגנת בחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן: חוק הודעה לעובד). אולם חובת היידוע נגזרת גם מהחובה לנהוג בתום לב במסגרת יחסים חוזיים (סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). יפים בהקשר זה דבריה של חברתי השופטת סיגל דוידוב-מוטולה בעניין שדה:
"חובה זו במסירת מידע מלא ומעודכן, וביידוע העובד העומד בפני פרישה על האפשרויות העומדות בפניו, היא חלק בלתי נפרד לטעמנו מחובות תום הלב וההגינות בהן מחויבת המדינה כלפי עובדיה בכובעה הכפול - הן כמעסיקה, והן כאחראית -כלפיהם על יישומו של חוק הגמלאות כמרכיב משמעותי בביטחונם הסוציאלי (ומכוח קל וחומר בהתחשב במעמדה הציבורי). הצורך ביידוע אף מקבל משנה תוקף בענייני ביטחון פנסיוני, נוכח פערי המידע והמומחיות והשלכותיה המשמעותיות של הגמלה על חיי האדם".
(ע"ע 42050-05-14‏ ‏ מדינת ישראל - הממונה על תשלום גמלאות - פרופ' מנחם שדה (4.9.2016) – לעיל ולהלן: עניין שדה).

יתר על כן, במסגרתם של יחסי עבודה חלה חובת תום הלב באופן מוגבר. בעניין סופר נדרשה לכך סגנית הנשיא השופטת (בדימוס) אלישבע ברק-אוסוסקין:
"כאשר מדובר במשא ומתן לקראת כריתת חוזה עבודה, לקראת יצירת יחסי עבודה, דרוש תום לב מוגבר. עמדנו על כך פעמים הרבה. מדובר ביצירת יחסים מתמשכים וקרובים, דינמיים וגמישים. יחסים שאינם מסתיימים עם הקיבול, כריתת החוזה וביצוע העיסקה, כביחסים מסחריים. כשבחוזה עבודה עסקינן היחסים אך מתחילים עם הקיבול וכריתת החוזה. הצדדים עומדים להתקשר ביניהם, לא בחוזה למכירת טובין, אלא ביחסים מתמשכים, יחסי קרבה ושיתוף. לכן כל צד שואף לדעת כל דבר רלוונטי על הצד השני, וכדין כך. חובת תום הלב המוגברת דורשת גילוי מלא".
(ע"ע 1487/02 עמוס סופר - רשת אורט ישראל (29.12.2005); ראו גם: ע"ע 363/07 שרונה ארביב - פואמיקס בע"מ (26.5.2010)).

ובעניין בן חמו נקבע, בזו הלשון:
"חובת הגילוי המוגברת כוללת חובת גילוי יזום מטעם המעסיק לעובד, לרבות חובתו המוגברת להביא לידיעת העובד מידע חיוני בכל הנוגע לתנאי העבודה והשינויים בהם". ובהמשך נקבע כי "ככל שלשינוי שנערך ביחס לזכויותיו של העובד משמעויות כלכליות או אחרות כבדות משקל, כך תגבר חובת הגילוי המוטלת על המשטרה" (המעסיק שם – ו.ו.ל).
(ע"ע 652-08 מדינת ישראל – יואל בן חמו (9.2.2011) (לעיל ולהלן: עניין בן חמו)).
ראוי לציין כי עיקרה של הפסיקה עד כה בשאלה זו עסק ביידוע העובדים בזכויות הקשורות לגמלאות או לסיום העסקה, זכויות שמטבען תלויות בביצוע פעולות עד למועד מסוים (ראו למשל: ע"ע 7758-10-11‏ ‏ משטרת ישראל - מרעי בהג'ת (1.1.2014); עניין שדה; עניין בן חמו). בדומה לכך, במקרה שלפנינו מדובר בזכות שמימוש הזכאות לה תלוי במגבלת זמן מסוימת, כך שלשיהוי מצד העובדת, תהא הסיבה לכך אשר תהא, יכולה להיות השפעה מכרעת על עצם הזכאות.
זאת ועוד. במסגרת טיעוני המדינה והתאגיד עלתה הטענה לפיה הדרישה ליידוע פרטני של המתמחים על המענק היא נטל כבד, אינה מעשית ובלתי סבירה, ופותחת פתח להטלת חבות על מעסיקים שלא פעלו ליידע את העובדים והעובדות אצלם אודות זכויות המוענקות על ידי גורם שלישי - המדינה, לרוב - כגון הזכאות למס הכנסה שלילי. טענה זו אינה מקובלת עלינו. אמנם, כפי שנקבע בפסק דין המומחים, המענק אינו זכות שמקורה בהסכם קיבוצי, ותנאי הזכאות לקבלו נקבעים על ידי המדינה כריבון, בהתאם להחלטות ועדת המענקים. עם זאת, הטבת מס כזו או אחרת (מס הכנסה שלילי, נקודות זיכוי להורים או לבוגרי לימודים אקדמיים, ועוד) - היא זכות כללית העומדת לכלל העובדים במשק במנותק מהתחום בו הם עוסקים. זאת, בעוד שהזכאות למענק קשורה בקשר בלתי נפרד ליחסי העבודה שבין הרופא או הרופאה למעסיק המסוים, למקום העבודה, לתחום העיסוק, ולמאפייני העבודה של הרופאים. כך, ברור כי רופאה שלא עוסקת בפועל ברפואה ומועסקת, למשל, במחקר במעבדה, או בחברה המפתחת תרופות, או רופאה בהכשרתה שבחרה לעסוק במקצוע אחר, אינה זכאית למענק.
מן הכלל אל הפרט: לאחר שעמדנו על יסודותיה של חובת היידוע, עלינו לנסות ולשרטט את גבולותיה בהתחשב בנסיבותיו הקונקרטיות של הליך זה. נזכיר כי בית הדין האזורי קבע שהמדינה והתאגיד לא עמדו בחובת היידוע המוטלת עליהם. בנסיבות העניין אין מקום להתערב בכך. במה דברים אמורים? ממכתבו של מר כהן מתחייבת המסקנה כי בתי החולים היו מודעים לדרישה ליידע את המתמחים, באופן פרטני, על המענקים והמועדים הרלבנטיים. כך עולה גם מעדותו של מר כהן בבית הדין האזורי, שאף התייחס באופן מפורש לצורך ליידע את המתמחים באופן פרטני:
ש: למשרד הבריאות אין את הנתונים איזה מתמחה עובד איפה?
ת: כל התהליך של הבקשות למענקים נעשה באמצעות המעסיקים שהם בתי חולים, שירותי בריאות כללית, שערי צדק וכו'. אני עושה הכל דרך מעסיקים כי התפיסה המשותפת לנו ולהר"י שהסיכום על המענק בין המעסיק למתמחה. זה נבנה כך שאני פונה למעסיק והוא עושה את העבודה בתוך המגרש שלו. הוא אמור לדעת מי המתמחים שפתחו פנקס באותה שנה. הם יודעים להגיע אליהם בדרך הכי קצרה.
....
ש: אמרת שהמכתב הקודם התייחס לשנת 2012 אבל כן ציפית שכל בית חולים ינסה לאתר את המתמחה הרלוונטי שעומד בתנאי הזכאות.
ת: כן. יש זכאות למענקים ואני אשיג את המטרה בדרך הכי מושקעת להשיג את המטרה. אם בבית החולים יודעים על מתמחה שפתח פנקס התמחות במקצוע מזכה שיפנו אליו.

מנגד, במסגרת עדותה של גב' זיגר בבית הדין האזורי, ציינה כך:
ש: את אמרת לה שהיא זכאית למענק?
ת: אני אישית לא.
ש: את שלחת לה מכתב על כך?
ת: לא. הם ידעו יותר מהר ממני. זה היה מפורסם ברדיו ובעיתונות.
...
ש: ז"א שבעצם את אמרת לעצמך שהם בטח יודעים ממקומות אחרים ולכן את לא צריכה להודיע להם?
ת: לא זוכרת מה אמרתי לעצמי. בנאדם שיודע ולא בא להגיש אני לא פונה אליו.
ש: איך ידעת שהתובעת יודעת?
ת: איך לא היה פספוס של אף מתמחה? תסביר לי.

הנה כי כן, גב' זיגר - שהיא, נזכיר, מנהלת מחלקת רופאים באגף משאבי אנוש בבית החולים - ציינה במפורש בעדותה כי "בנאדם שיודע ולא בא להגיש אני לא פונה אליו". זאת, מאחר שהניחה כי המתמחים יודעים על קיום המענק משום שהעניין קיבל חשיפה ציבורית ופורסם באמצעי התקשורת. מסיבה זו לא ראתה לנכון לפנות באופן ישיר למתמחים בעצמה, בשמו של בית החולים. דברים אלו מדברים בעד עצמם ויש בהם כדי להעיד על כך שבית החולים לא עשה את המאמץ הנדרש להביא באופן אקטיבי לידיעתם של המתמחים שפתחו פנקס התמחות בשנת 2013 את דבר תכנית המענקים ואת לוח הזמנים להגשת בקשה. ונדייק: לא ניתן לראות בפרסום שנעשה על ידי גורמים חיצוניים כפוטר את המעסיק מחובת היידוע המוטלת עליו, ולהניח שבזה מילא את חובתו כלפי עובדיו. לפיכך אין בידינו לקבל את הטענה בדבר "ניתוק הקשר הסיבתי" בין התנהלות המדינה ובין אובדן הזכאות למענק, נוכח העובדה שהר"י העבירה את תוכן מכתבו של מר כהן לציבור המתמחים. לא זו בלבד אלא שהטענה לפיה ד"ר כנעני ממילא הייתה מודעת לאפשרות להגיש בקשה למענק נוכח הפרסום שקיבלה תכנית המענקים, נראית תמוהה עוד יותר שעה שבית החולים בעצמו טעה בקשר להיותה של ד"ר כנעני מתמחה ב"מקצוע מצוקה". כפי שצוין, בית החולים לא שילם לד"ר כנעני תוספת מקצוע מצוקה, אלא רק לאחר שעמדה על זכאותה לתוספת, ורק אז היא החלה להשתלם לה באופן רטרואקטיבי.
מאחר שאלו הם פני הדברים, דעתנו היא כי במקרה הנוכחי, היקפה של חובת היידוע המוטלת על המדינה והתאגיד הוגדר במכתבו המוזכר לעיל מטעמו של מר כהן מחודש ינואר 2014, בו צוין המועד האחרון להגשת הבקשות, וכן נכתב בו במפורש כי "חובה על כל בית חולים להביא תוכן מכתבי זה לידיעת כל המתמחים אשר פתחו פנקס התמחות בשנת 2013 ולעמוד בלוחות הזמנים הנקובים לעיל, לא יינתנו דחיות " (ההדגשות הוספו – ו.ו.ל), ואף באופן ברור יותר במכתבו של מר כהן מחודש יולי 2014, בו נדרש כל בית חולים להביא את תוכן המכתב ואת דבר תכנית המענקים לידיעת כל המתמחים "בכל האמצעים העומדים לרשותו". דעתנו היא כי בנסיבותיו הקונקרטיות של מקרה זה, גם מבלי להידרש לחוק הודעה לעובד או לפסיקה שצוטטה בראשית פרק זה, מכתבים אלו מקימים - בפני עצמם - חובת יידוע פרטנית ביחס לתכנית המענקים, והם שמגדירים את הרף המינימלי, בו לא עמדו המדינה והתאגיד.
למעלה מן הצורך נציין גם כי לא מצאנו משכנעת את הטענה כי יהיה זה בלתי סביר להטיל על בית החולים והתאגיד חובת יידוע פרטנית. זאת, מכמה טעמים.
ראשית, משום שכך חויבו בית החולים והתאגיד בהתאם למכתבו של מר כהן, כמפורט לעיל. מכל מקום גם בראייה רטרוספקטיבית וכפי שעלה מחומר הראיות, נמצא כי בשנה שלאחר התרחשות האירועים המתוארים בכתב הערעור, וזמן רב לפני פסק דיננו זה, בית החולים יידע את המתמחים הרלוונטיים באופן פרטני, ומבלי שהדבר יעורר קשיים משמעותיים. גם מכך מתחייבת המסקנה כי הנטל אינו כזה שלא ניתן לעמוד בו.
שנית, משום שלא מדובר בזכות "כללית" אלא כזו הרלבנטית למגזר עובדים מסוים - הרופאים המתמחים. במרבית בתי החולים או קופות החולים מועסקים עובדים רבים, כשהרופאים המתמחים מהווים לרוב רק חלק מהם.
שלישית, המידע על סוג ההתמחות ונתונים אחרים שקשורים לתקופת ההתמחות של כל מתמחה, מצויים גם כך אצל בית החולים. אף אם יש בחובה זו כדי להטיל מעמסה מסוימת על המעסיקים, היא סבירה ביחס למשמעות הכלכלית האדירה של המענקים עבור הרופאים, ולא פחות מכך, עבור הגשמת התכלית של תכנית המענקים (ראו: פסק דין המומחים, בפסקה 35).
סיכומו של דבר, אנו קובעים כי המדינה והתאגיד לא עמדו בחובתם לפעול באופן יזום וליידע באופן פרטני את ד"ר כנעני אודות תכנית המענקים והאפשרות להגיש בקשה לקבלת מענק נוכח היותה מתמחה במקצוע במצוקה. לכך יש להוסיף את הטעות בתשלום התוספת החודשית בגין עיסוק במקצוע במצוקה, שאף היא תרמה לאיחור בהגשת הבקשה מטעמה של ד"ר כנעני. איחור שסופו בשלילת המענק ממנה. מאחר שאלו הם פני הדברים, נחה דעתנו כי יש להגדיל את הפיצוי שעל המדינה והתאגיד לשלם לד"ר כנעני, כך שישקף את מלוא הנזק שנגרם לה. עם זאת, בטרם ייקבע שיעור הפיצוי, מן הראוי כי נדון בטענה שעניינה באשם תורם שיש לייחס לד"ר כנעני.

אשם תורם
משהגענו עד הלום ומצאנו כי המדינה והתאגיד - המעסיקים - הפרו את חובת היידוע המוטלת עליהם כלפי ד"ר כנעני, ומשקבענו כי חובה זו אינה מוטלת על הר"י, נפנה לדון בטענות בדבר אשם תורם שיש לייחס לד"ר כנעני, אם לאו.
ראשית נזכיר כי לטענת המדינה והתאגיד, יש לייחס לד"ר כנעני אשם תורם מלא לכך שלא הגישה בקשה למענק במועד והפסידה כפועל יוצא מכך את זכאותה. זאת, משום שלא פנתה לבית החולים ו/או למשרד הבריאות, הסתמכה רק על המידע שקיבלה מהר"י, ולפיכך לא ניתן לומר כי פעלה כמצופה מרופאה סבירה. נוסף על כך, לטענת הר"י, פנייה לארגון העובדים אינה יכולה לבוא במקום פנייה למעסיק. יתר על כן, מבלי להפחית מאחריות המעסיק, גם על ד"ר כנעני מוטלת חובה לברר גם בעצמה את זכויותיה, וכך לא עשתה.
הגנת האשם התורם בדיני החוזים נסמכת בעיקרה על עקרון תום הלב, והיא מהווה חריג לכלל הקובע אחריות מוחלטת של המפר כלפי מי שניזוק מן ההפרה. כך, הגנת האשם התורם היא "הגנה העומדת למפר חוזה כנגד הנפגע כאשר זה האחרון תרם באשמו לנזקיו. תוצאת תחולתה היא חלוקת נטל הנשיאה בנזקיו של הנפגע בין שני הצדדים לחוזה. הגנת האשם התורם מביאה לידי חלוקת אחריות אופקית הנובעת מאחריות משותפת לאותם נזקים, להבדיל מחלוקת אחריות אנכית, הנובעת מאחריות נפרדת לנזקים או לחלקי נזק שונים" (ע"א 3912/90 Eximin S.A נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ , פ"ד מז(4) 64 (1993) - להלן: עניין Eximin; אריאל פורת הגנת אשם תורם בדיני חוזים 13-14 (1997) - להלן: פורת). חלוקת האחריות נובעת מהרציונל שבבסיס הגנת האשם התורם, המושתת על ההנחה "שזהויות המפר והנפגע אינן תמיד כה חד משמעיות, כי יש מקרי ביניים שהתנהגויותיהם של שני הצדדים לחוזה ראויות בהם לגינוי משפטי, וכי שחרורו החלקי של המפר מאחריות, יבטא גינוי זה בצורה ההולמת ביותר. הגנת האשם התורם כהגנה חלקית נועדה אם כן למלא חלל קיים בדיני התרופות דרך יישומו המיוחדת של עקרון תום הלב בסיטואציות שהתנהגותו של הנפגע תורמת בהן לאי קיום החוזה על ידי המפר" (פורת, בעמ' 63; וראו גם: ע"ע (ארצי) 499/07 ד"ר יאיר אלפרן - סיפן מוליכים למחצה בע"מ (10.8.2009) – להלן: עניין אלפרן; ע"ע (ארצי) 25202-05-15‏ ‏ קדנט בע"מ - אלדד טאוב (7.3.2017) - להלן: עניין קדנט). יתר על כן, "השימוש בדוקטרינת "האשם התורם" מאפשר תוצאה הוגנת ומוסרית יותר מן התוצאה הדיכוטומית המטילה על אחד מן הצדדים את מלוא האחריות ופוטרת את הצד האחר באופן מוחלט" (רע"א 2843/18 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' ישראל פוליקוב (15.10.2018)).
דוקטרינת האשם התורם חלה גם "עת עסקינן בדיני חוזים בכלל, ועת עסקינן בהפרת חוזה עבודה בפרט" (עניין בן חמו; ראו גם: עניין קדנט, והאסמכתאות שם; עניין אלפרן). הלכה למעשה, מבחן האשם התורם אינו אלא המבחן האובייקטיבי של "האדם הסביר"; ובהקשר הרלבנטי לענייננו - מבחן "העובדת הסבירה" (השוו: ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח יבגני גולובין (15.4.2012)).
הנה כי כן, בנסיבות בהן כל הצדדים לחוזה העבודה תרמו במידה כזו או אחרת לתוצאה שנגרמה, אזי "למחדל המשותף יש ליתן ביטוי באמצעות חלוקת האחריות בין המעסיק לעובד, ואין לפטור את המעסיק ממחדליו בגין מחדלי העובד כשם שאין לפטור את העובד ממחדליו בשל מחדלי המעסיק". לפיכך במקרים אלה "ניתן לשקול חלוקת תוצאותיו הכלכליות של הנזק בין המעסיק והעובד, וזאת כאמור ברוח דוקטרינת האשם התורם בחוזים" (ע"ע (ארצי) 48392-01-18‏ מדינת ישראל - יוסף אביאני‏ (15.4.2019)).
בענייןEximin  מנה הנשיא שמגר שלוש דרכים אפשריות לחלוקת האחריות בין הצדדים במקרה של הפרה הדדית על ידי שניהם: על פי מידת חוסר תום הלב שדבק בכל אחד מהצדדים; לפי השוואת התרומה הסיבתית של כל אחד מהצדדים לנזק; לפי שילוב מידת חוסר תום הלב והתרומה הסיבתית לנזק (ראו: עניין Eximin , בעמ' 87). יתר על כן, בעניין שמואל רונן תוארו מספר מבחני עזר נוספים אותם יש להביא בחשבון בעת שקילת מידת האשם שיש להטיל על מי מהצדדים:
"בחלוקת הנזק יש להביא בחשבון את היחס בין חומרת ההפרות של הצדדים, ראוי להתחשב במידת האשם שדבק בפעולותיו של כל אחד מהם, ויש להשוות את התרומה הסיבתית של כל אחת מההפרות לנזק. במקרים מסוימים יש מקום להבחין בין המשקל שניתן לאינטרס ההסתמכות של הצדדים לבין זה הניתן לאינטרס הציפייה. במקרים אחרים יש לבחון אם מטעמים של מדיניות משפטית ראוי להטיל על צד אחד לחוזה אחריות רבה יותר. שיקולים אלו ואחרים יובאו בחשבון כשהמטרה היא חלוקה צודקת של הנזק בהתחשב במאפייניו של המקרה הנדון".
(ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב(1) 210 (1998), בעמ' 227).

עם זאת, לבית הדין שיקול דעת נרחב וגמישות רבה בבואו לקבוע מי מבין הצדדים לחוזה העבודה יישא באחריות לתוצאה שנגרמה, ובאיזו מידה. בהקשר זה יפים דבריהם של המלומדים שלו ואדר:
"דין האשם התורם אינו מחייב את בית המשפט לחלק את האחריות לנזק בין הנפגע לבין המפר. במקרים מתאימים יוכל בית המשפט להטיל את האחריות לנזק באופן בלעדי על אחד מבין הצדדים. כאשר האחריות לנזק מוטלת במלואה על המפר, פירוש הדבר הוא שבית המשפט אינו מייחס לנפגע הניזוק אשם תורם כלשהו. לעומת זאת ייתכן גם מצב הפוך, שבו תוטל מלוא האחריות לגרימת הנזק על הנפגע שספג אותו. כך יהיה בדרך כלל כאשר מידת האשמה המוסרית שנפלה בהתנהגות המפר היתה קלה (או שהתנהגותו נחזתה כנטולת אשמה כלשהי), בעוד שהתרשלותו העצמית של הנפגע היתה מובהקת. במקרים אלה יוכל בית המשפט להטיל את מלוא משאו של הנזק על כתפי הנפגע תוך שהוא מייחס לו אשם תורם בשיעור של 100%. אשם כזה מצידו של הנפגע שקול, למעשה, לניתוק הקשר הסיבתי (המשפטי) בין מעשה ההפרה לבין הנזק".
(ראו: גבריאלה שלו ויהודה אדר "דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי" 381 – 383 (2009)).

מן הכלל אל הפרט: כמפורט לעיל, טענות המדינה, התאגיד והר"י לפיהן יש לזקוף לחובתה של ד"ר כנעני אשם תורם, כלומר אחריות מסוימת לתוצאה שאירעה - נדחו על ידי בית הדין האזורי. לעניין זה נקבע כי "אין מקום לגלגול "אשם תורם" לפתחה של התובעת ואין כל בסיס להטיל עליה חובה לברור זכויותיה, משהחובה ליידעה על זכויותיה החדשות מוטלת על המעסיקות ועל הר"י". הטעם לכך הוא התרשמותו של בית הדין האזורי לפיה "האחריות למחדל ולהפסד המענק הינה הן בשל התנהלות הנתבעות והן בשל התנהלותה של הר"י, במשותף. לו פועלות היו הנתבעות כנדרש ומיידעות את התובעת באופן אישי ופוזיטיבי בדבר זכאותה, נמנעת הייתה התוצאה שארעה".
שלא כמו בית הדין האזורי, אנו סבורים כי בנסיבות מקרה זה עסקינן במחדל משותף - למדינה ולד"ר כנעני - ולכן קמה הצדקה עניינית לנשיאה משותפת באחריות לו, תוך חלוקת תוצאותיו הכלכליות. להלן הטעמים לכך.
טענתה של ד"ר כנעני היא כי ביום 6.2.2014 פנתה להר"י לאחר שקיבלה דוא"ל בסמוך לפני כן, במסגרתו בין היתר הוזמנו הרופאים לפנות למחלקה המשפטית של הר"י לשם קבלת ייעוץ בנושא הזכאות למענק. לשיטתה של ד"ר כנעני, בשיחה עם עו"ד אוהבי מטעם הר"י נמסרה לה תשובה חד משמעית כי אינה זכאית למענק. יש לציין כי ד"ר כנעני אינה חולקת על כך ששיחה זו נמשכה כדקה ו-10 שניות, כפי שטענה הר"י. תשובה זו שנמסרה לד"ר כנעני הייתה משכנעת בעיניה והניחה את דעתה, שכן לאחר השיחה, כך לפי פסק הדין, "עזבה את עניין הגשת הבקשה משסברה כי היא אינה זכאית למענק".
כמפורט לעיל, ד"ר כנעני הסתמכה על הייעוץ שקיבלה מהר"י ולא פעלה כמצופה וכנדרש כדי לברר כראוי את זכויותיה עם המעסיק, כלומר מול הגורמים הרלבנטיים בבית החולים או במשרד הבריאות. לדעתנו, ככל שמדובר בזכות התלויה בעמידה בלוח זמנים מסוים, או בסכום משמעותי - כך תגבר הציפייה מאותו עובד לפעול ביתר שאת גם בעצמו לשם בירור זכויותיו. בוודאי מקום בו הגורם מולו נערך הבירור אינו משלם המענק (וכמפורט לעיל, גם לא מדובר בגורם שיש לו השפעה מכרעת על תכנית המענקים), ועל אחת כמה וכמה מקום בו נמשך בירור זכאותה של ד"ר כנעני כ-70 שניות בלבד. לפיכך, ויתור על מענק בסכום משמעותי לאחר בירור שטחי וקצר וללא שבוצעה כל פעולה נוספת, ולו הקטנה, אינו מתיישב לטעמנו עם התנהגותה של העובדת הסבירה ומידת האחריות המצופה ממנה לפעול לשם מיצוי זכויותיה.
במה דברים אמורים? ביום 30.1.2014 - כלומר כחודשיים לפני תום המועד להגשת בקשות למענק - הובא לידיעתה של ד"ר כנעני דבר תכנית המענקים. ממועד זה אין חולק כי הייתה מודעת לאפשרות להגיש בקשה למענק, גם אם לא היה בידיה די מידע ביחס לעצם זכאותה. מדובר בזמן המאפשר עריכת בירור מקיף בהרבה מבירור קצר עם חבר וועד העובדים בבית החולים. לא כל שכן שיחה של דקה ו-10 שניות עם הר"י. נוסף על כך במכתב הובהר ברחל בתך הקטנה כי לא יינתנו דחיות לאחר תום המועד להגשת בקשות למענק, קרי 31.3.2014. התרשמנו אם כן כי ד"ר כנעני הייתה מודעת הן לאפשרות לכך שייתכן שהיא זכאית למענק, והן ללוחות הזמנים שנקבעו לשם כך.
אלא שלאחר השיחה עם הר"י בה ניתן לה ייעוץ "על רגל אחת", הייתה יכולה ד"ר כנעני לבצע פעולות רבות נוספות לשם בירור זכאותה. בפועל, לא עשתה דבר. כך למשל ומבלי למצות, הייתה יכולה לפנות למשאבי האנוש של בית החולים; לפנות לגורמים המתאימים במשרד הבריאות (כפי שאכן עשתה בשלב מאוחר יותר, לאחר שחלף המועד, כמפורט לעיל); ולכל הפחות לנסות ולקבל מידע גם מחבריה להתמחות, שכן מדובר בסוגיה הרלבנטית גם להם (גם זאת עשתה לאחר שחלף המועד להגשת הבקשות). אולם כפי שציינה ד"ר כנעני בכתב התביעה, לאחר השיחה עם עו"ד אוהבי "לא ערכה בירורים נוספים ולא פנתה למעסיקה בבקשה כלשהי לתשלום המענק" (סעיף 35 לכתב התביעה).
התנהלותה של ד"ר כנעני בקשר עם הייעוץ שניתן לה על ידי הר"י תמוהה בעינינו. לטעמנו, מצופה מעובדת המקבלת מידע על מענק שייתכן שהיא זכאית לקבל, בשיעור של מאות אלפי ש"ח, לבצע פעולות משמעותיות יותר מאלו שביצעה ד"ר כנעני לשם בירור זכאותה. יתר על כן, ההסתמכות על ארגון העובדים ללא כל בירור מול המעסיק אינה יכולה לבוא לחובת הארגון. מובן הוא כי על עובד או עובדת המבקשים לברר את זכויותיהם במסגרת יחסי העבודה, לפנות ישירות למעסיק ולא להסתפק בבירור עם ארגון העובדים בלבד. העובדה שד"ר כנעני לא פעלה בשום דרך לשם בירור זכאותה מול המעסיק, והסתמכה רק על ארגון העובדים - שאינו משלם המענק - אינה מתיישבת עם ציפייה זו. בנסיבות אלה, הציפייה כי ד"ר כנעני תפעל לבירור זכאותה מול המעסיק, מעבר לבירור טלפוני קצר, "על רגל אחת", עם ארגון העובדים היא, לטעמנו, מתחייבת בנסיבות העניין.
מכלול הנתונים מצביע, אם כן, על התנהלות שאינה עולה בקנה אחד עם אמות המידה המצופות מהעובדת הסבירה בנסיבות אלו - בהן מדובר בזכאות למענק בסכום משמעותי, וכשהזכאות תלויה בהגשת בקשה במועד מסוים. התנהלות זו מביאה למסקנה כי בשקידה סבירה מצידה של ד"ר כנעני ניתן היה למנוע את ה"התאונה" שנגרמה, כך שלכל הפחות הייתה מגישה את הבקשה למענק במועד. יתר על כן, כפי העולה מפסק הדין, עמדה ד"ר כנעני בתנאים לקבלת המענק ולפיכך ניתן להניח כי אילו הייתה מגישה את הבקשה במועד גם הייתה זכאית לקבלו.
עם זאת לא נעלמה מעינינו קביעתו של בית הדין האזורי כי בשלב הראשון - ובמועדים הרלבנטיים להגשת הבקשה למענק מטעמה של ד"ר כנעני - שאלת הזכאות למענק מקצוע במצוקה למתמחים ברפואה דחופה ילדים לא הייתה ברורה דיה (סעיף 60 לפסק הדין של בית הדין האזורי). כך גם עולה מהעדות שמסרו לפניו מר כהן וגב' זיגר. לא ניתן להתעלם ממצב זה. חוסר הבהירות ביחס להיות רפואה דחופה ילדים מקצוע במצוקה שהמתמחה בו זכאית למענק, בצירוף העובדה שהתוספת החודשית בגין עיסוק במקצוע זה לא שולמה לד"ר כנעני, כמפורט לעיל, תרמו בוודאי להטעייתה של ד"ר כנעני ולהתנהלות שבסופה לא הוגשה הבקשה מטעמה במועד.
אשר על כן, נחה דעתנו כי יש לייחס לד"ר כנעני מידה מסוימת של אשם תורם לתוצאה שנגרמה, אולם בשיעור נמוך. חלוקת האשם תיבחן בשים לב לשוני הנסיבתי שבין הצדדים בעניינו, כלומר פערי הכוחות ופערי המידע שבין ד"ר כנעני למעסיקיה. המבחן הוא כאמור מבחן אובייקטיבי בשים לב לנסיבות המקרה, בו נבחנת התנהלותם של העובד הסביר והמעסיק הסביר. לאחר ששקלנו את הדברים, הגענו לכלל מסקנה כי במקרה שלפנינו יש להפחית את הפיצוי שנפסק לזכותה של ד"ר כנעני בסך של 30,000 ש"ח. שיעור זה משקף הן את פערי הכוחות והמידע בין הצדדים ואת מגמתו של בית הדין לגשר בפסיקה על פערים אלו, והן את היותה של ד"ר כנעני עובדת המוחזקת בעינינו כמי שיכולה הייתה לבדוק ולברר זכויותיה בתוך פרק הזמן שעמד לרשותה. שאר נסיבות המקרה מתיישבות גם הן לטעמנו עם שיעור זה.
על יסוד כל האמור לעיל, נחה דעתנו כי על המדינה לפצות את ד"ר כנעני בגין הנזק שנגרם לה בניכוי שיעור האשם התורם שנקבע כי יש לייחס לד"ר כנעני, ובסך הכול ישלמו המדינה והתאגיד לד"ר כנעני פיצוי בשיעור 270,000 ש"ח, וזאת במקום הפיצוי שנפסק בבית הדין האזורי.

סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל, אנו קובעים כדלקמן:
הערעור שהוגש על ידי הר"י (ע"ע 36129-04-20) - מתקבל, ובהתאם מבוטל החיוב שהוטל על הר"י בפסק דינו של בית הדין האזורי.
הערעורים שהוגשו על ידי המדינה (ע"ע 27444-03-20) ועל ידי התאגיד (ע"ע 36172-04-20) – נדחים, למעט בסוגיית האשם התורם, כך שהמדינה והתאגיד ישלמו ביחד ולחוד לד"ר כנעני פיצוי בסך של 270,000 ש"ח, במקום הסכום בו חויבו בפסק דינו של בית הדין האזורי, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
המדינה והתאגיד יישאו ביחד ולחוד בהוצאותיה של ד"ר כנעני בערעור, בסך של 10,000 ש"ח.

ניתן היום, ט"ז אדר תשפ"א (28 פברואר 2021), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

ורדה וירט-ליבנה,
נשיאה, אב"ד

אילן איטח,
סגן נשיאה

לאה גליקסמן, שופטת

גברת יעל רון,
נציגת ציבור (עובדים)

מר עצמון ליפשיץ,
נציג ציבור (מעסיקים)