הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 26608-10-20

ניתן ביום 02 ספטמבר 2021

  1. משאבות טאהא בע"מ
  2. עלי טאהא חליל

המערערים
-
מוחמד ניג'ם
המשיב

בשם המערערים: עו"ד מוחמד אבו זיד
בשם המשיב: עו"ד האלה חמדאן

לפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופטת חני אופק גנדלר
נציגת ציבור (עובדים) גב' שרה זילברשטיין היפש , נציג ציבור (מעסיקים) מר דורון קמפלר

פסק דין

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי נצרת (השופטת רויטל טרנר ונציגי הציבור מר אלי אבוטבול ומר אריה ציליק; סע"ש 54489-03-18) שבמסגרתו חויבו המערערים, יחד ולחוד, לשלם למשיב סך כולל של 72,000 ₪ בהפחתת סכומים שהופקדו בגינו בביטוח המנהלים. פסק הדין ניתן בהתאם להוראת סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: חוק בתי המשפט).

הרקע לערעור
המערערת 1 - "משאבות טאהא" בע"מ (להלן גם: החברה) - היא חברה בע"מ העוסקת בשאיבת בטון, בניהולו של מר פאדי טאהא (להלן גם: מנהל החברה). המערער 2 - מר עלי טאהא חליל (להלן גם: המערער) - הוא אביו של מנהל החברה.
בחודש מרץ 2018 הגיש המשיב (להלן גם: העובד) כתב תביעה כנגד המערערים וטען במסגרתו כי הועסק על ידם כנהג וכמפעיל משאבת בטון החל מיום 1.7.13 ועד ליום 22.5.17 - מועד בו הופסקה העסקתו בעל פה על ידי מנהל החברה ללא שימוע וללא הודעה מוקדמת. העובד הוסיף כי לא קיבל כלל תלושי שכר; לא קיבל זכויות סוציאליות כלשהן; ורק לאחר סיום עבודתו כאשר עתר לקבלת התלושים, גילה כי השכר הנקוב בהם אינו תואם את השכר ששולם לו בפועל וכן כי הועבר תוך כדי תקופת העבודה מהעסקה באמצעות המערער להעסקה באמצעות החברה, ללא ידיעתו ומבלי ששולמו לו זכויותיו בעת המעבר. העובד עתר לחייב את המערערים בפיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה, גמול שעות נוספות, הפרשי הפקדות לגמל (שכן ההפקדות בוצעו בחסר), דמי חגים, שי לחג, ביגוד, דמי נסיעות, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד ובגין הפרת חובת תום הלב, פיצוי בגין הפרת חובת השימוע ועגמת נפש וכן פיצויי הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורים, בסך כולל (קרן) של 209,000 ₪ (שהופחת במסגרת כתב תביעה מתוקן ל-161,616 ₪).
בשלב ראשון ניתן פסק דין בהעדר הגנה על מלוא סכום התביעה, אך הוא בוטל בהסכמת הצדדים ולמערערים התאפשר להגיש את הגנתם. בכתב ההגנה נטען כי המערער הועסק על ידי המערער באופן אישי עד לסוף שנת 2014 ובהמשך לכך (החל מיום 1.1.15) על ידי החברה, שמנהלה בלבד (בנו של המערער) הוא בעל המניות שלה. עוד נטען כי "האבא החליט בשלב מסוים שהוא לא מעוניין להיות המעסיק והוא העביר את העסק לחברה שהוקמה על ידי הבן. הבן היה שכיר במשך תקופה ארוכה, האב יצא משוק העבודה בגין זקנה" (פרוטוקול מיום 31.10.19; בהמשך נטען בכתב ההגנה המתוקן כי "הנתבע מכר בתמורה את כל הציוד שהיה בבעלותו לנתבעת", וכי העובד ידע על השינוי שכן החזיק במשאיתו תעודות משלוח וחשבוניות של האישיות המשפטית שהייתה רלוונטית לכל תקופה).
המערערים הוסיפו כי לא הייתה הצדקה להגשת התביעה כנגד המערער נוכח העדר יריבות והעדר עילה ולחלופין בשל התיישנות, והדגישו כי המערער הוא אדם מבוגר (בן 75) שאינו בריא (ומשכך אף הסמיך בהמשך לכך את בנו, מנהל החברה, להעיד גם מטעמו). עוד נטען בין היתר כי אין נתונים לגבי התשלומים שבוצעו למערער בתקופת העבודה הראשונה (בה הועסק על ידי המערער) שכן רואה החשבון נפטר; העובד הוא שהתפטר מטעמיו ומיוזמתו - לאחר שרכש משאית ומיקסר בטון בחודש מאי 2017 והחל לעבוד עמם באופן עצמאי; שבוע לפני שעזב הודיע למנהל החברה על כוונתו לעזוב את העבודה וכך אכן עשה; בגין העובד הופקד סך של 25,129 ₪ בגין גמל ופיצויים וממילא סכום זה עולה על המגיע לו (בתצהירו של מנהל החברה עלה הסכום ל-33,791 ₪ בגין "פנסיה, פיצויים וביטוח חיים" אך המסמכים שצורפו כנספח ז' לתצהיר ואמורים ללמד על כך משקפים הפקדות מעסיק בסכומים נמוכים יותר). עוד נטען שהעובד נטל הלוואה מהחברה בחודש מאי 2015 בסך של 13,000 ₪ ולא החזיר אותה (יוער כי העובד הכחיש זאת), וכי תלושי השכר נמסרו לו ושיקפו את ששולם לו בפועל.
להשלמת התמונה נוסיף כי לא הייתה מחלוקת שלא נמסרה לעובד הודעה לעובד בשלב כלשהו של עבודתו; לא נחתם מולו חוזה עבודה; לא נערכו לגבי עבודתו דו"חות נוכחות; ולטענת המערערים, הטכוגרפים לא נשמרו.
הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית - העובד הגיש תצהיר מטעמו (בו טען בין היתר כי עבד שעות עבודה רבות מדי יום) ומטעם המערערים הוגש תצהירו של מנהל החברה. במהלך דיון הוכחות מיום 27.7.20 נשמעו חקירותיהם הנגדיות של שני העדים, ובין היתר אישר העובד בחקירתו כי אכן רכש "מיקסר בטון" במהלך חודש פברואר 2017 וכאשר נודע הדבר למנהל החברה (שלא באמצעותו) - הודיע לו מנהל החברה שלא להגיע עוד לעבודה, מבלי לאפשר לו "תקופת מעבר עד לסיום העבודה". העובד אף אישר כי החל לעבוד כעצמאי בחודש יוני 2017. עם זאת טען כי היחס כלפיו השתנה מהמועד בו מנהל החברה קיבל בעצמו רישיון נהיגה על רכב כבד (שבחקירתו אישר כי קיבל במהלך שנת 2017). כן התייחסו העדים בחקירותיהם לשאר השאלות השנויות במחלוקת, לרבות השאלה אם אכן קיימת הפרדה בין המערערים לצורך אחריותם כלפי העובד.
בתום דיון ההוכחות הגיעו הצדדים להסכמה, שנרשמה בפרוטוקול הדיון במילים הבאות:
"אנחנו מסכימים שיינתן בתיק פסק דין לפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ללא נימוקים.
אנו מסכימים כי כל סכום שייקבע על ידי בית הדין, בית הדין יפרט במסגרת פסק הדין, מהו הסכום שמופסק, ככל שייפסק, לפיצוי פיטורים וכן הוצאות שכ"ט עו"ד יצוינו בנפרד.
אנו מבינים מבית הדין שבמסגרת סמכותו של בית הדין בהתאם לסעיף האמור, בית הדין יכול לפסוק כל סכום אשר ייראה בעיניו כצודק, הכל בהסתמך על כתבי בי-דין שהוגשו בתיק, המסמכים שהוצגו בפני בית הדין והדברים שנאמרו היום ולאחר הגשת סיכומים קצרים.
אנו מבינים שסיכויי ערעור על פסק דין לפשרה הינם קלושים מאשר בערעור על פסק דין הניתן בדרך הרגילה.
עם מתן פסק הדין לא יהיה לצד כלשהו טענה כלפי משנהו בגין תקופה העבודה וסיומה"
(ההדגשה וכן טעויות הקולמוס במקור).

להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה, ולאחר מכן נקצבו מועדי הגשת הסיכומים.
ביום 16.9.20 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי, בהתאם להסכמת הצדדים ובהתאם לסמכותו לפסוק לפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט. בית הדין החליט לחייב את המערערים, ביחד ולחוד, לשלם לעובד סך של 30,000 ₪ בגין פיצויי פיטורים וסך של 35,000 ₪ בגין "זכויות סוציאליות", כאשר מסכומים אלו "יש להפחית את הסכומים שהצטברו בקופת כלל (תגמולים ופיצויים חלק המעסיק בלבד)". כן חויבו המערערים לשלם לעובד, ביחד ולחוד, "הוצאות שכ"ט עו"ד" בסך 7,000 ₪.

הערעור וטענות הצדדים במסגרתו
המערערים הגישו ערעור על פסק הדין, ובמקביל בקשה לעיכוב ביצועו. בקשתם נדחתה בהחלטה מיום 31.10.20; למרות זאת, ככל הידוע, לא שילמו המערערים את שחויבו בו וגם לא את ההוצאות שנפסקו לחובתם. בין היתר מטעם זה, ניתנה ביום 29.7.21 החלטת רשמת בית הדין, השופטת אפרת קוקה, לפיה על המערערים להפקיד בקופת בית הדין יחד ולחוד ערובה בסך כולל של 6,500 ₪ להבטחת הוצאות העובד בערעור.
במהלך דיון מוקדם שהתקיים ביום 21.2.21 נשמעו טענות הצדדים בקצרה ונקבע בסיומו כי ההליך יוכרע על פי סיכומי הצדדים בכתב.
המערערים טענו כי למרות שפסק הדין ניתן לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, התוצאה שאליה הגיע בית הדין האזורי אינה צודקת, אינה סבירה ומקפחת אותם באופן קיצוני.
אלו הן בתמצית טענות המערערים לעניין הטעויות שנפלו בפסק הדין: טעה בית הדין עת פסק לזכות העובד פיצויי פיטורים שכן מהחומר המצוי בתיק ומחקירת העובד עולה בבירור שהוא התפטר מעבודתו בחברה משום שהחליט לעבוד כעצמאי, תוך שהוא מציג גרסאות סותרות לאורך ההליך ואף משקר לבית הדין; לא בכדי לא ביקש העובד פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת בזמן אמת, אלא רק במכתב באת כוחו; טעה בית הדין עת חייב את המערערים ביחד ולחוד, למרות שאין קשר משפטי ביניהם - החברה נוסדה ביום 9.12.14 וביום 1.1.15 החלה את פעילותה העסקית ורכשה מהמערער, בהסכם בעל פה, את הציוד שהיה בבעלותו (תוך שהוצגו אסמכתאות להעברת תשלומים בסכומים גבוהים לצורך כך); העובד הועסק על ידי המערער מיום 1.7.13 עד לחודש דצמבר 2014 ולאחר שהמערער הפסיק את פעילותו העסקית עבר העובד בינואר 2015 בידיעתו ובהסכמתו לעבוד בחברה; החברה הפקידה סכומים לזכות העובד עבור קרן פנסיה, פיצויי פיטורים ופוליסת ביטוח חיים בסך כולל של 33,791.29 ₪ - סכום הגבוה מהזכויות שמגיעות לו על פי דין; העובד שיקר לבית הדין גם בטענתו כי השתכר הלכה למעשה סך של 14,000 ₪ לחודש ולא את הסכום הנקוב בתלושי השכר שלו, ואף טען כי קיימת בידו הקלטה המלמדת על כך - אך כל הקלטה לא הוגשה; טעה בית הדין כאשר לא ניכה מהסכום שנפסק את סכום ההלוואה על סך 13,000 ₪ שקיבל העובד מהחברה ולא החזיר.
יצוין כי מלבד טענתם כי ביצעו הפקדות פנסיוניות - המערערים לא התייחסו בסיכומיהם לטענות העובד ביחס לזכויות סוציאליות שהגיעו לו ולא שולמו.
העובד עתר בסיכומיו לדחות את הערעור משאין כל הצדקה להתערבות בפסק הדין שניתן בהתאם להסכמת הצדדים, לאחר שבית הדין הסביר את משמעות ההסכמה. הלכה היא שערכאת הערעור תתערב בפסיקה לפשרה רק במקרים בהם קיימת חריגה קיצונית ממתחם הסבירות ומקרה זה לא בא בגדרם. עוד הטעים העובד כי הסכום שנפסק לזכותו נפסק בגין זכויות קוגנטיות ומסתכם בסך של 65,000 ₪ בלבד, בעוד שסכום התביעה הכולל הועמד על 161,000 ₪.
לגופו של עניין טען העובד כי הועסק על ידי המערער ובהמשך הועבר לחברה ללא ידיעתו, ומבלי ששולמו לו זכויותיו בעת ביצוע המעבר; לא הוצגה כל אסמכתה להסכמתו הנטענת להעסקתו תחת החברה וסיום העסקתו אצל המערער; המערערים בחרו לפטר את העובד לאחר שנודע להם שבכוונתו להיות עצמאי; לעניין טענת המערערים כי הם ישויות נפרדות - המערער ממילא לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ולא התייצב לאף דיון ויש לראות בכך הסכמה לחיובו ולחיוב החברה ביחד ולחוד; לא הוצגה כל אסמכתה בדבר העברה בסך מיליון ₪ (כנטען) בגין רכישת ציוד המערער על ידי החברה, וכל שצורף הוא דף חשבון שניתן ללמוד ממנו כי בוצעה העברה כספית אך לא ברור למי ובגין מה; לזכות העובד הופקד סך של 21,000 ₪ בלבד בגין זכויות פנסיוניות ולא הוצגה כל ראיה המלמדת אחרת; אין זה נכון כי העובד קיבל הלוואה מהמערערים ולא בכדי לא הוצגה כל אסמכתה שמעידה על כך או על העברת הכסף לחשבונו.

דיון והכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים כפי שהועלו על הכתב וכן נשמעו בדיון המוקדם ועיינו בכל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.
הלכה פסוקה היא כי ערכאת ערעור אינה מתערבת בפסק דין שניתן לפשרה בהתאם להוראת סעיף 79א' לחוק בתי המשפט אלא בנסיבות חריגות (ע"ע (ארצי) 274/07 א.ד.א שמירה אבטחה ניקיון וכ"א בע"מ - אנה וישובסקי (25.12.07); ע"ע (ארצי) 1108-07-15 אינה אברמוב - ברכה אבלס (26.12.16) והאסמכתאות שם). שוכנענו כי מקרה זה אינו בא בגדר המקרים החריגים המצדיקים התערבות.
עיון בפרוטוקול הדיון מיום 27.7.20 מעלה כי המערערים הסמיכו במפורש את בית הדין האזורי לפסוק בתביעת העובד על דרך הפשרה ללא צורך בהנמקה, בהיותם מיוצגים, וכי הודעת הצדדים בדבר ההסכמה ניתנה בתום שמיעת דיון ההוכחות במלואו (פרוטוקול בן 20 עמודים) ולאחר שהצדדים יצאו להפסקה לצורך הידברות (עמ' 25 לפרוטוקול). מתווה ההסכמה נרשם בפרוטוקול באופן מפורט תוך שנרשם כי הצדדים מבינים שסיכויי ערעור על פסק דין לפשרה הם קלושים. פסק הדין אף לא ניתן בסמוך לכך אלא ניתן צו לסיכומים בכתב, והוגשו בהתאם לו סיכומים מטעם העובד, סיכומים מטעם המערערים וכן סיכומי תשובה. בהמשך לכך נתן בית הדין האזורי את פסיקתו בהתאם להסמכה שהסמיכו אותו הצדדים, כאשר בהתאם להסכמתם המפורשת (שורות 3-4 להסכמה) אף הבהיר את החלק מהסכום שנפסק על ידו שהוא בגין פיצויי פיטורים והחלק הנוסף שהוא בגין הוצאות.
לאמור נוסיף כי פסק דינו של בית הדין האזורי ניתן לאחר שעמדה בפניו תמונת ההליך המלאה שכללה את כתבי התביעה וההגנה, תצהירי עדות ראשית, סיכומים בכתב ולאחר שהתקיימו שלושה דיונים, בהם דיון הוכחות מלא שבמסגרתו נשמעו עדות העובד ועדות מנהל החברה. כלל הטענות שהעלו המערערים במסגרת הודעת הערעור, לרבות טענתם בדבר רכישת "מיקסר הבטון" על ידי העובד (שלא הוכחשה על ידו כשלעצמה בחקירתו) הועלו ונשמעו בפני בית הדין האזורי ובהמשך לכך ולאחר שהתרשם מהעדים וממכלול הראיות באופן ישיר - נתן בית הדין את פסיקתו לפי מיטב שיפוטו.
גם לאחר שעיינו בכלל חומר התיק, ובשים לב לרכיבי התביעה השונים ושיעורם כמו גם ההשלכה שיש להעדר העמידה בחובות הרישומיות, לא שוכנענו כי מקרה זה נופל בגדר המקרים החריגים המצדיקים התערבות ונזכיר כי הסכום שנפסק לזכות העובד מסתכם לסך כולל של 65,000 ₪ (ובנוסף הוצאות בסך 7,000 ₪) ממנו יש להפחית את "הסכומים שהצטברו בקופת כלל (תגמולים ופיצויים חלק המעסיק בלבד)" העומדים על כ-21,000 ₪ (לפי הערכת ב"כ העובד) כך שסך החיוב אינו גבוה. הסכום שנפסק ממצה את כלל דרישות ותביעות העובד כפי שפורטו בתביעתו בגין הזכויות הסוציאליות המגיעות לו בגין תקופת העבודה וסיומה, לרבות גמול שעות נוספות (בסיטואציה בה לא הוגשו דו"חות נוכחות על ידי המעסיק). גם אם המערערים העריכו שהפסיקה תהא נמוכה יותר, ברי כי אין זה טעם מספיק להתערבות בפסק הדין, וניכר כי בפסיקת הסכום הכולל לקח בית הדין האזורי בחשבון את כל טענות המערערים והראיות שהוצגו על ידם בהיבטים השונים (לרבות בנוגע לדרך סיום העבודה ולחלוקת האחריות הנטענת בין שניהם).
סוף דבר - משלא הובאה הצדקה להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי, הערעור נדחה. המערערים יחד ולחוד יישאו בהוצאות העובד-המשיב בהליך הערעור בסך של 6,500 ₪. מזכירות בית הדין תעביר לבא כוח המשיב את הערובה שהופקדה לצורך כך על ידי המערערים בהתאם להחלטה מיום 29.7.21.

ניתן היום, כ"ה אלול תשפ"א (02 ספטמבר 2021), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד

סיגל דוידוב-מוטולה,
שופטת

חני אופק-גנדלר,
שופטת

גברת שרה זילברשטיין-היפש,
נציגת ציבור (עובדים)

מר דורון קמפלר,
נציג ציבור (מעסיקים)