הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 22774-06-20

ניתן ביום 01 ספטמבר 2021

ערן ישעיהו אלמגור
המערער
-
אוניברסיטת בן גוריון
המשיבה

לפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת לאה גליקסמן, השופטת חני אופק גנדלר
נ"צ (עובדים) גב' שרה זילברשטיין היפש, נ"צ (מעסיקים) מר שרגא ויצמן

המערער בעצמו
ב''כ המשיבה - עו''ד גילה מרון-אלדר, עו"ד נועה בר-שיר

פסק דין

השופטת חני אופק גנדלר
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי באר שבע (השופט יוחנן כהן ונציגת הציבור גב' רחל מצרי-לבני; סע"ש 21190-09-14 וצ"ו 25222-04-14) בגדרו נדחתה תביעת המערער כנגד אוניברסיטת בן גוריון (להלן: האוניברסיטה) בגין אי הארכת מינויו כחבר סגל אקדמי וכפועל יוצא מכך סיום העסקתו. כמו כן, המערער חויב בתשלום הוצאות משפט בסך 45,000 ₪.

(א) על מלגת אלון ותקנון האוניברסיטה
מלגת אלון היא מלגה תלת שנתית (להלן: תקופת המלגה) המוענקת בידי הוועדה לתכנון ולתקציב (להלן: הות"ת), שהיא אורגן של המועצה להשכלה גבוהה, לחוקרים צעירים שהפגינו מצוינות אקדמית ומחקרית, לצורך קליטתם באוניברסיטאות. המלגה נועדה לאפשר לזוכיה להיקלט בתום תקופת המלגה כחברי סגל באוניברסיטה בה היו מלגאים, בכפוף לתקנון המלגה, ומבלי ששאלת תקצוב המשרה תעמוד כחסם לקליטתם. התקנון הרלבנטי לעניינו, ואשר יצוטט להלן, הוא התקנון מנובמבר 2005 (להלן: תקנון מלגת אלון).
הגשת המועמדים למלגת אלון נעשית בידי רקטור האוניברסיטה, נוכח המחויבות הכרוכה בה מצידה. מימון ההעסקה בתקופת המלגה נעשית בידי הות"ת בהתאם למודל שנקבע בתקנון מלגת אלון, ואין זה המקום להרחיב אודותיו. האוניברסיטה מצידה מתחייבת להעמיד במסגרת תקציבה הרגיל מימון לקליטת המועמד בתום תקופת המלגה. בכך מובטח כי בבוא העת שיקולי תקצוב לא ימנעו הארכת העסקתו של המלגאי וקבלתו כחבר סגל. עם זאת, הארכת העסקת המלגאי בתום תקופת המלגה אינה אוטומטית, אלא היא נתונה לשיקול דעת האוניברסיטה בכפוף לקיומן של "סיבות אקדמיות".
כיוון שמדובר במלגה תלת שנתית הרי שלצורך המשך קבלתה נדרש הרקטור להעביר לות"ת "הערכה קצרה על הישגיו של כל אחד מהמועמדים". וכך נאמר (סעיף 16 לתקנון מלגת אלון):
"בסוף השנה הראשונה ובסוף השנה השנייה יעביר הרקטור לות"ת הערכה קצרה על הישגיו של כל אחד מהמלגאים בהוראה ובמחקר וכן המלצתו על המשך המלגה לשנה נוספת. המלצות אלו ישמשו אסמכתא לצורך ביצוע התשלום".

היקף מחויבות האוניברסיטה מעוגן אף הוא בתקנון. בסעיף 12(ג)-(ד) לתקנון נאמר כי (ההדגשות שלנו):
"12. האוניברסיטה מתחייבת:
[...]
(ג) לקלוט את המלגאי במשרה קבועה באוניברסיטה בתום תקופת המלגה, אלא אם כן קיימות סיבות אקדמיות המונעות זאת; לדווח לועדה לתכנון ולתקצוב בתום השנה השלישית על הקליטה. במידה והמלגאי לא נקלט – להעביר את הנימוקים המפורטים.
(ד) לכלול את מימון משרתו של המלגאי, בתום תקופת המלגה בתקציב הרגיל של האוניברסיטה
הגשת מועמד ע"י האוניברסיטה מהווה התחייבות לביצוע האמור לעיל".

וכן ראו סעיף 17 לתקנון מלגת אלון:
"בסוף תקופת המלגה יעביר הרקטור לוועדה לתכנון ולתקצוב דו"ח מסכם תמציתי (1-2 עמודים) על כל מלגאי בצירוף הודעה על קליטת המלגאי במוסד או נימוקים לאי קליטתו".

בהמשך קובע תקנון מלגת אלון הנחיות להגשת טופס הבקשה למלגה, לפיהן (סעיף 2):
"טופס הבקשה ימולא בדפוס ובעברית על ידי המועמד וייחתם על ידו בכתב יד ברור".

כן נקבע כי "כשהמועמד נמצא בחו"ל, ולא הספיק לקבל את טופס הבקשה ולחתום עליו עד המועד האחרון להגשת המועמדים, רשאי רקטור האוניברסיטה למלא טופס במקום המועמד ולחתום עליו בשמו. טופס ממולא וחתום ע"י המועמד עצמו צריך להגיע לוועדה לתכנון ותקצוב לא יאוחר מסוף חודש פברואר" (סעיף 3). נציין כבר עתה כי הגשת המועמדות נעשית באמצעות טופס מובנה של המועצה להשכלה גבוהה – הועדה לתכנון ותקצוב, כשבסעיף 5 לטופס נדרש המועמד לציין "רשימת פרסומים (אם אין המקום מספיק, יש לצרף עמוד נוסף)".
על מערכת היחסים שבין האוניברסיטה לבין הסגל האקדמי, לרבות זכויות וחובות חברי הסגל האקדמי כמו גם קידום ומתן קביעות, חולש התקנון האקדמי (להלן: התקנון האקדמי או תקנות האוניברסיטה). סעיף 0.2 וסעיף 0.3 לתקנון האקדמי קובעים את הזכויות והחובות של חבר סגל אקדמי וכך נאמר בהם:
"0.2 תפקידיו של חבר סגל אקדמי באוניברסיטה כוללים:
הוראה, הדרכה ומחקר. כמו כן, הוא ייקח חלק בחיים האקדמיים וימלא תפקידים שאליהם ייבחר או יתמנה.
 
0.3 על כל חבר סגל חלה חובה להתנהג בצורה הולמת חבר סגל ביחסיו עם מוסדות האוניברסיטה ועובדיה, עם חבריו להוראה ומחקר, עם תלמידיו וקהל הציבור, לשמור על כבוד המוסד ולמלא אחר תקנות האוניברסיטה המחייבות את חברי הסגל"

התקנון האקדמי מבנה גם את שיקולי הוועדה במסגרת הדיון לקביעות, ובהקשר לכך נקבע בסעיף 7.2.5.4 כדלקמן:
"הפורום יקיים דיון על הענקת קביעות למועמד בהתבסס על מכתבי הממליצים וסיכום החלטת הוועדה המקצועית, איכות ההוראה של המועמד ותרומתו ליחידת העל האקדמית ולאוניברסיטה ויחסי אנוש של המועמד".

כעולה מסעיף 7.2.1 לתקנון האקדמי תקופת הניסיון המינימלית הקבועה בתקנון האוניברסיטה לשם קבלת קביעות היא שלוש שנים, הזהה לתקופת מלגת אלון, וניתן להאריך אותה בנסיבות המנויות שם ובמקרים בהם "בתום שלוש (3) שנים טרם הצטברה הוכחה מספיקה לגבי כישורי המערער ויש סבירות גבוהה כי המועמד יזכה בקביעות". עוד נאמר בסעיף, כי במקרה כזה "יהיו רשאים ראש היחידה האקדמית ... לאחר דיון בפורום הקביעות של המחלקה כמפורט בסעיף 7.2.5 שלהלן) וראש יחידת העל האקדמית, להאריך את תקופת הניסיון לתקופה או תקופות נוספות שלא תעלנה יחד על שנתיים".
בסעיף 7.2.5 אליו מפנה סעיף 7.2.1 נכתב כי "ששה חודשים לפני תום תקופת המינוי הראשונית או במשך תקופת המינוי המוארכת, יביא ראש היחידה האקדמית לדיון את מועמדותו של חבר הסגל לקביעות בפני פורום הקביעות ביחידה האקדמית, המורכב מחברי הסגל ביחידה האקדמית בעלי קביעות... במקרים חריגים רשאי הרקטור לאשר הקדמת הליך הקביעות". בהמשך מפורטים בתתי סעיף 7.2.5 דרך הדיון בקביעות בהיבט היוזמה לכך (סעיף 7.2.5.1); המסמכים שיונחו בפני הפורום לרבות "דוח הוועדה המקצועית להעלאה אחרונה בדרגה" (סעיף 7.2.5.2); הפורום יקיים דיון בהענקת קביעות למועמד תוך חודש ימים מיום אישור העלאתו בדרגה (סעיף 7.2.5.4); ההצבעה בדבר הענקת קביעות תהא חשאית (סעיף 7.2.5.5); במקרה של החלטה שלילית, למועמד תהא זכות להשמיע דעתו בפני פורום הקביעות ולאחר מכן תתקיים הצבעה נוספת. במקרה של החלטה שלילית חוזרת יהא המועמד רשאי לערער בפני הרקטור (סעיף 7.2.5.7); אם השתכנע הרקטור שיש בסיס לערעור יובא העניין להכרעת הוועדה העליונה (סעיף 7.2.5.8).

(ב) הרקע העובדתי
(ב)(1) הגשת המועמדות
המערער בעל תואר דוקטור מאת האוניברסיטה העברית בירושלים בהיסטוריה ולימודים קלאסיים.
בשנים 2007-2011 כיהנה פרופ' אוסטינובה כראש המחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטה. המחלקה להיסטוריה כללית בחנה הגשת המערער למלגת אלון, בין היתר, על סמך המלצתו של פרופ' מנדלס, אשר הנחה את המערער בכתיבת עבודת הדוקטורט. בקשר לכך נערכה תכתובת בין פרופ' אוסטינובה לבין פרופ' מנדלס. ביום 21.7.10, לאחר שפרופ' מנדלס העביר לפרופ' אוסטינובה את המלצתו בצירוף קורות החיים של המערער, עמד פרופ' אוסטינובה על חשיבות פרסומו של ספר. וכך נאמר בתכתובת הדואר האלקטרוני ביניהם:
"…It is essential that Eran has a published book, or manuscript officially accepted for publication, next year, when uri and I will have to persuade the university authorities to allow the department to support his application for the Alon scholarship…"

למחרת היום השיב לכך פרופ' מנדלס במילים:
"….First and foremost, Eran's book on Plutarch's Artaxerxes is ready and he will get a final answer from the publisher within some weeks…"

ביום 8.11.10 בחנה ועדת המינויים של המחלקה להיסטוריה את האפשרות להגיש לרקטור את המערער כמועמד למלגת אלון. בתום הדיון הוחלט פה אחד לפתוח בהליך ההגשה כאמור. המערער שהה באותה עת בפוסט דוקטורט בחו"ל, ופרופ' אוסטינובה עמדה עמו בקשר בכל הנוגע להגשת מועמדותו.
כאמור, הגשת המועמדות נעשית באמצעות טופס מובנה של המועצה להשכלה גבוהה – הועדה לתכנון ותקצוב, כשבסעיף 5 לטופס נדרש המועמד לציין "רשימת פרסומים (אם אין המקום מספיק, יש לצרף עמוד נוסף)". פירוט הפרסומים נעשה בטופס המלגה שמילא המערער על פי שלוש קטגוריות, והן: הקטגוריה הראשונה - מאמרים ופרקים בספרים; הקטגוריה השניה - עבודות תחת שיפוט; הקטגוריה השלישית - עבודות בהכנה.
ביום 20.11.20 העביר המערער לפרופ' אוסטינובה קובץ הכולל את הצעת המחקר וכן תיאור פועלו עד כה, וביקש את הערותיה. ביום 22.11.10 השיבה פרופ' אוסטינובה למערער כך (ההדגשה שלנו):
"I'm not sure the paragraph on what you have already done should remain as it is. Perhaps the beginning ("I have prepared a monograph on the neglected biography of the Persian King Artaxerxes II by Plutarch (Forthcoming. Edinburgh University Press), which is a rare work in antiquity, given that its hero is a barbarian, neither Roman nor Greek") is to be re-phrased, to eliminate the possibility of questions about mixing up the project with what has already been done…"

ביום 22.11.10 חתם המערער על טופס המועמדות למלגת אלון, כשהפרק "רשימת פרסומים" היה ערוך בהתאם לחלוקה הקטגוריאלית לעיל. בקטגוריה הראשונה כלל המערער 12 חיבורים, כשלשישה מהם - אשר בהם נעשה שימוש במינוח forthcoming - נתייחס ביתר פירוט להלן. כמו כן, בקטגוריה השניה (עבודות תחת שיפוט) נערך תת פרק "ספרים" ובו נכללו שני פריטים. הפריט הראשון היה הספר Plutarch and the Persica (להלן: הספר), אשר תואר כך:
"Plutarch and the Persica (Forthcoming, EUP, part of the new monograph series, Edinburgh studies in Ancient Persia" edited by L. Llewellyn-Jones"

לצדו נכלל בקטגוריה השניה ספר נוסף בשם Ancient ethnography: New Aproaches .
בקטגוריה השלישית נכללו עבודות הכנה, כשבחלק מהפריטים שם נעשה גם שימוש במינוח forthcoming.
ביום 24.11.10 העבירה פרופ' אוסטינובה את קורות החיים שהעביר המערער ללשכת הדיקאן לצורך המשך בחינת הגשת מועמדותו למלגת אלון תוך הגדרתם כמסמכים פרילמנריים, כשהתיק במלואו יועבר בהמשך. ביום 29.11.10 התבקש המערער על ידי פרופ' אוסטינובה להעביר את הגרסה הסופית של הטופס. ביום 30.11.10 העביר המערער לפרופ' אוסטינובה את הקבצים, ובו ביום היא הודיעה למערער כי זו הוגשה לצורך המשך בחינת המועמדות, והוא הודה לה על כך. במחצית השניה של דצמבר 2015 שלח המערער בדואר מהיר מחו"ל את הטופס כשהוא נושא את חתימת ידו.
ביום 22.12.10 שלחה פרופ' אוסטינובה דוא"ל לגב' דוד, מהמזכירות האקדמית באוניברסיטה, אשר היתה אמונה במסגרת תפקידה על הטיפול בתיקי המועמדים מטעם האוניברסיטה למלגת אלון, בו נאמר כך (ההדגשה שלנו):
"שלום נועה,
המחקר של ד"ר ערן עיוני.
היום למדתי שהספר שלו and the Persica Plutarch התקבל לפרסום . כיצד ניתן לשנות את הפרט הזה ברשימת הפרסומים שלו? ...".

אין חולק כי פרופ' אוסטינובה שינתה את גוף קורות החיים של המערער באופן שהספר הועבר מהקטגוריה השניה "עבודות תחת שיפוט" לקטגוריה הראשונה "ספר". לטענת פרופ' אסטינובה, עשתה כן תוך הדגשת השינוי במרקר על מנת שיזדקר לעין. נציין כבר עתה כי לגבי נסיבות השינוי, קרי אם זה היה על דעת המערער אם לאו, ניטשה מחלוקת בין הצדדים. פרופ' אוסטינובה טענה כי השינוי נעשה על ידה לבקשתו של המערער בעקבות עדכון טלפוני ממנו בדבר קבלת הספר לפרסום. ואילו, המערער טען כי פרופ' אוסטינובה עשתה כן על דעת עצמה וכי הטופס שהגישה מזויף. נציין כי פרופ' אוסטינובה לא צירפה תכתובת בנוגע לשינוי זה. בתצהירה הסבירה כי תכתובות דואר אלקטרוני בין נובמבר 2010 לאפריל 2011 אבדו עקב קריסת המחשב, ולכן אין בידה לצרפה. תכתובות הדואר האלקטרוני שצורפו הן אלה שאותרו אצל גב' דוד מהמזכירות האקדמית באוניברסיטה (סעיף 29 לתצהיר עדות ראשית וראו גם סעיף 95 לפסק הדין בהקשר להסבר זה).
ביום 25.12.10 שלחה פרופ' אוסטינובה לגב' דוד דואר אלקטרוני ובו כתבה כי היא "מעבירה את הטופס של ערן אלמגור עם עדכון רשימת הפרסומים... מחר אביא את הניירות המודפסים וגם את הדף עם חתימתו של ערן". ברשימת פרסומים זו מופיע הספר (ואף ממורקר) בקטגוריה הראשונה, ולא השניה, וזאת בעקבות השינוי לעיל. המערער לא חתם בשנית על טופס הצגת המועמדות, ונעשה שימוש בחתימה קודמת. כאמור, גדר המחלוקת הוא אם פרופ' אוסטינובה ערכה את השינוי במיקום הספר בקטגוריות השונות לבקשת המערער ועל דעתו (כפי שטענה האוניברסיטה) או על דעת עצמה (כפי שטען המערער).
לשלמות התמונה נקדים את המאוחר ונציין כבר עתה כי ביום 12.4.11 בישר המערער לפרופ' אוסטינובה בהודעת דואר אלקטרוני, בין היתר, כך:
"In the meantime I have fresh good news of my own, that my monograph is accepted for publication the Edinburg University Press".

במענה מאותו היום מברכת אותו פרופ' אוסטינובה תוך שהיא שואלת:
"Is this the one you mentioned to me in December?"

לכך משיב המערער בו ביום כך:
"This is a different book! It is my monograph. My other volume (in December) is an edited one"

ביום 24.4.11 הודע למערער על זכייתו במלגת אלון.
ביום 1.5.11 נערכה תכתובת דואר אלקטרונית נוספת בין המערער לפרופ' אוסטינובה, בו מציינת האחרונה כי כיוון שאישור זכייתו הגיע רק במהלך חופשת הפסח לא היה סיפק לטפל בסל קליטה עבורו. בדואר אלקטרוני נוסף מהמערער לפרופ' אוסטינובה הוא שואל אותה לגבי השמטת המונוגרפיה (בלי לציין את שמה) מקורות החיים. וכך נאמר:
"As you suggest, I drop my monograph from the CV for it to be counted later on, right?"

לכך משיבה פרופ' אוסטינובה בו ביום כך (ההדגשות במקור):
"חשוב ביותר: הצעתי לך לשקול מתי להכניס את המונוגרפיה ל CV. מיהרת, לכן לא הספקתי להסביר את המורכבות העניין. שמעתי שאנשים "מעכבים" פרסומים, אבל בהטעיה, ואני למשל לא עשיתי משהו דומה מעולם. האחריות על המעשה תהיה עליך ואתה הולך על הימור. אם הדבר יתגלה, תהיה אי נעימות לא מבוטלת, השאלה היא באיזה שלב נמצא תהליך ההוצאה לאור של הספר, אם באוקטובר הוא יהיה מתקדם יחסית, ההטעיה תהיה ברורה מאד".

ביום 11.9.11 ברכה את המערער נשיאת האוניברסיטה דאז על זכייתו במלגה תוך שציינה כי "המינוי יכנס לתוקפו בתאריך 01/10/2011 עד 30/9/2014" וכי "תנאי עבודתך הם בהתאם לתקנות האוניברסיטה". בהתאם לכך, המערער נקלט באוקטובר 2011 כחבר סגל אקדמי באוניברסיטה, בכתב מינוי בדרגת מרצה, במחלקה להיסטוריה כללית. במקביל, שריינה האוניברסיטה בהתאם לתקנון מלגת אלון עבור המערער את התקן של פרופ' פוזננסקי ז"ל.
(ב)(2) תקופת המלגה
החל מיום 1.8.11 כהן פרופ' היימס כראש המחלקה להיסטוריה כללית, ופרופ' אוסטינובה מונתה להיות החונכת של המערער (ראו מכתב ראש לשכתו של הדיקאן בפקולטה למדעי הרוח לרמ"ד סגל אקדמי בכיר בלשכת משאבי אנוש מיום 26.9.11).
מטבע הדברים בתקופת העסקה בת שלוש שנים קיימים אירועים רבים, והיקפם העצום של המוצגים אינו מאפשר התייחסות לכולם. ההתייחסות להלן תהא לעניינים אשר היוו חלק מהעילה לסיום העסקתו של המערער, ולהם תיעוד "בזמן אמת". משמעות מיקוד זה כפולה. ראשית, לא נתייחס להיבטים רלבנטיים להמשך העסקה אשר לא היו חלק מהעילה לסיום ההעסקה. כך למשל, לא נתייחס ליכולותיו המחקריות של המערער, כיוון שלא זו היתה העילה לסיום העסקתו, ולכן ההנחה היא שבמימד זה עומד המערער בסטנדרט המצופה. שנית, העילה לאי הארכת העסקתו – היבטים שונים של יחסי האנוש וכן אופן עריכת רשימת הפרסומים בראי הקטגוריות השונות – אף היא רחבה. בהקשר להיבטים אלה נרחיב להלן אך על טענות להן תיעוד בכתב "בזמן אמת" או המתייחסות להתרחשויות שאינן שנויות במחלוקת ונעשה ניסיון על ידי המערער ליתן להן הסבר שונה. זאת, תוך שנבהיר כי אלה אינן ממצות את מכלול הטענות שהיוו עילה לאי הארכת ההעסקה כעולה מהשימוע.
אחד מרכיבי העילה לסיום העסקת המערער היה הקושי בקיום מפגשים שוטפים עמו לצורכי עבודה. לקושי זה קיים תיעוד "בזמן אמת" ביחס לגורמים שונים ומועדים שונים. ביום 10.3.13 שלח המערער דואר אלקטרוני לפרופ' אוסטינובה בו הביע את צערו ובקש סליחתה על אירוע מסוים. במענה השיבה פרופ' אוסטינובה כך:
"שלום ערן,
גם אני מצטערת על מה שקרה, אבל היום הגיעו מים עד נפש. אחרי סמסטר שלם שמצאת פעם אחת אפשרות לשוחח איתי, אחרי חופשת הסמסטר שרק ביום האחרון שלה יכולת להפגש אתי, אחרי שקבעת פגישה ביום ה' – היום, ביום א', אתה מבטל אותה בהודעה של שעה וחצי מראש משום שאתה מלמד אחריה – לא יכולת לחשוב על כך לפני שקבעת? כאשר למרות מחויבויותיי עשיתי מאמץ כדי להתאים את תכניותיי לשעה שאמרת כי נוחה לך.
חבל מאד שכך אתה בונה יחסים עם עמיתיך הקרובים".

במענה לכך השיב המערער "אני שוב מצטער יוליה. אני אנסה לבנות את היחסים עכשיו אחרת".
העובדה שהמערער ביטל את הפגישה שתוכננה עם פרופ' אוסטינובה ליום 10.3.13 הביאה את האחרונה להעלות באותו היום את התרשמותה הכללית מהתנהלות המערער על הכתב ולשלוח אותה לפרופ' היימס. וכך נאמר:
"כבר כמה פעמים דיברנו על ההתרשמות הלא טובה שלי מתפקודו של ערן אלמגור כעמית במדור העת העתיקה ובמחלקה. במקרים רבים ניסיתי לשוחח איתו, להסביר דברים, ואף להבליג בתקווה שיבין כיצד עליו להתנהג. לצערי, איני רואה שיפור. היום העדר קולגיאליות שלו כלפי בא לידי ביטוי פעם נוספת, החלטתי להעלות על הכתב מספר נקודות.
לא פשוט לשוחח עם ערן: הוא תמיד ממהר. הפגישות ביני, המנחה הרשמית שלו, ובינו נערכות כמעט תמיד ביוזמתי, וכאשר אני לא מתעקשת – הן לא מתקיימות. במהלך הסמסטר הראשון נפגשנו פעם אחת לשיחה מסודרת. הצעתי לו להיפגש בכל מועד שיהיה לו נוח במהלך חופשת הסמסטר. נושאים עליהם רציתי לדבר עמו ודרך ארגון הפגישה היום הם דוגמה לדרך ההתנהלות הפגומה. לא אפרט עניינים אחרים – אתרכז בענייני דיומא.
ערן יצר עמי קשר רק בשבוע האחרון של החופשה, וביום ה',
ה- 7/3, סיכמנו, למרות הקושי שלי, להיפגש היום, ביום א'
ה- 10/3, שעה לפני שיעורו. ערן יודע היטב שיש כמה בעיות בריאות רציניות במשפחתי וארגון הפגישה דורש ממני מאמץ. היום בשעה 11:30, שעה וחצי בלבד לפני הפגישה, הוא התקשר אלי והודיע שלא יוכל להיפגש מכיוון שלפני שיעור יהיה לו קשה להתרכז. על מה חשב כשקבענו את הפגישה? רק היום הוא הבין את הקושי? התנהגות כזו אינה מקובלת עלי, ביחס לכל אדם, על אחת כמה וכמה ביחס לעמיתה.
וכעת לנושאי השיחה. הראשון הוא סיור המלווה את קורס המבוא. בשנה שעברה במהלך סמסטר ב' לא לימדתי – היה לי פטור מהוראה ושבתון - אך יצאתי לסיור, כדי להכניס את ערן לעניינים. הוא ניסה להתחמק מהשתתפות, וכאשר לא הצליח לתרץ זאת, התקשר אלי ערב לפני הסיור והודיע כי הוא חושש מסחרחורת שתתקוף אותו למחרת, לכן לא יבוא. השנה עליו להדריך הסיור במקומות שלא ביקר. הוא הציע להטיל את הכול על עמיתו ארכיאולוג – הסברתי כי ההדרכה בסיור להיסטוריונים חייבת להיות על ידו של המרצה בקורס. היום הייתי אמורה לענות לשאלות נוספות שלו.
הנושא השני הוא תכנית המסטר הבין-אוניברסיטאית. לפני חודשים הודיע לי ערן כי אינו מעוניין לקחת חלק בתכנית, מכיוון שפרטים אחדים בה לא לרוחו – פרטים שאין שום אפשרות לשנות. כתוצאה מכך, כל הכנת התוכנית נפלה על כתפי בלבד. בסוף סמסטר א' התחרט ערן ואמר לי שירצה להשתתף. שמחתי, והצעתי שאעדכן אותו בנעשה. עד עכשיו לא ניתנה לי הזדמנות לעשות זאת – ובעוד שבועיים אסע לשבתון. מתי נדבר?
הנושא השלישית הוא תכנית הלימודים, גם על זה כל שנה יש דיונים לעייפה, על כל פרטיו, החל מנושאי השיעורים ועד לשעות ההוראה.
רציתי גם לדבר עם ערן על הכנס שהוא מארגן, ללא שהתייעץ עמי, עם פרופ' פוזננסקי או עם עמית אחר במחלקה. גם על זה דיברתי עם ערן בעבר, ניסיתי להסביר לו כי שיתוף פעולה אפשרי רק אם יתחשב ברצונות לשאיפות של עמיתיו, אך כנראה לא הצלחתי להעביר את המסר.
בסופו של דבר, מצטיירת תמונה עגומה של זלזול בעמיתים ודעותיהם, התעלמות מצרכי הוראה (סיור), וחוסר עניין מובהק בתכניות לימוד חדשניות (תכנית ה- MA). כל זה מצטרף לבעיות אחרות עליהן כבר שוחחנו.
נראה לי שיהיה עלינו לדון בהשלכות של התנהגות זו.
תודה וכל טוב,
יוליה".

כעבור כחודש, ביום 16.4.13 כתבה פרופ' אוסטינובה למערער "חבל שלא מצאת זמן לדבר איתי וחבל שכעת אנו עוסקים בפירושי רמזים ותתי רמזים: לדעתי, לא לכבודנו. אני שוב חוזרת על דעתי כי אין תחליף לשיחה בין עמיתים, לא על כל דבר ניתן להחליט בהחלפת מסרים קצרים בהודעת דואר אלקטרוני".
ביום 10.6.13 שלחה ראש לשכת הדיקאן פניה למערער בה מצוין כי "כחלק ממדיניות הדיקאן להיפגש עם חברי סגל חדשים שטרם קבלו קביעות, אשמח לקבוע לך פגישה עם הדיקאן, לקראת סוף הסמסטר. אנא צור קשר לתאום התאריך". ביום 11.7.13 פנה המערער לראש לשכת הדיקאן בשאלה אם ניתן להיפגש ביום שני בשעה 13:30. לכך השיבה ראש לשכת הדיקאן במילים אלה:

"הבקשה לקביעת פגישה עם הדיקאן נשלחה אליך לפני חודש, ורק עכשיו שלחת לנו מענה. נכון לעכשיו, הפגישה אינה רלבנטית יותר".

במהלך תקופת המלגה נדרש המערער להגיש פעמיים קורות חיים ולהלן נתייחס בקצרה לרקע שקדם להגשתם.
בנובמבר 2012 הגיש המערער לפרופ' אוסטינובה קורות חיים הכוללים רשימת פרסומים עדכנית (להלן: קורות חיים נובמבר 2012). ביום 6.11.12 הגיבה לכך פרופ' אוסטינובה באמצעות דואר אלקטרוני במילים אלה:

"עיינתי בקורות החיים ששלחת לי אתמול וראיתי שהמסמך אינו ערוך לפי כללי האוניברסיטה. לא ברור מהם המחקרים שכבר יצאו לאור או התקבלו לפרסום באופן רשמי. אני מצרפת את ההנחיות הרישומיות בנושא, ומבקשת שתערוך את קורות החיים כנדרש ותעבירם אלי במהלך הימים הקרובים. אנא שים לב שיש לרשום בקורות החיים רק את הפרסומים שכבר יצאו לאור או נכתבו, נערכו והתקבלו בצורה סופית – במקרה כזה צריך להיות ברשותך מכתב רשמי".

לכך השיב המערער בו ביום כך:

"...אם יש לרשום רק את מה שכבר יצא לאור, אזי איני יודע מה לרשום – כי אני מחכה לצאתם לאור של תשעה מאמרים עליהם עבדתי שנה שעברה, ואיני יודע מתי יצאו לאור. למה כוונתך במכתב רשמי? כולי תקווה שעוד שבועיים תהיה לי בשורה".

ביום 7.11.12 הבהירה פרופ' אוסטינובה למערער בדואר אלקטרוני כי "כפי שאמרתי לך בעבר, המאמרים עליהם עבדת שייכים לתחום עבודתך השוטפת, כל עוד לא יצאו לאור או התקבלו לפרסום בכתב עת/ספר באופן רשמי, עם מכתב קבלה של כתב היד מהעורך. אנא קרא את ההנחיות, מכתב רשמי הוא מכתב או הודעת דוא"ל מהעורך, המודיע לך שהמאמר התקבל לפרסום; שוב, יש הסבר בהנחיות". ביום 20.11.12 היא שבה ופנתה למערער בבקשה שיעביר אליה את הגרסה המעודכנת של קורות החיים. בסופו של יום העביר המערער לפרופ' אוסטינובה את קורות החיים ביום 30.11.12, והם נושאים את הכותרת דצמבר 2012 (להלן: קורות חיים דצמבר 2012). כפי שצוין בפסק דינו של בית הדין האזורי ולא היה על כך חולק, מרשימת הפרסומים של דצמבר 2012 נגרעו תשעה מאמרים ביחס לרשימה הראשונית שהוגשה בראשית נובמבר 2012. בתכתובת הנלווה ציין כי " מה שלא היה רלוונטי או שלא הבנתי – בעיקר החלקים המוגדרים בצהוב השארתי בחוץ".
סמוך לאפריל 2013 התבקש המערער להעביר קורות חיים לפרופ' היימס, וביום 20.10.13 העבירם תוך שהביע תקוותו כי אלה מולאו לפי ההנחיות. בו ביום השיב לו פרופ' היימס כי:

"נחמד לקבל עותק מעודכן של קורות החיים כחצי שנה לאחר שבקשתי ממך עותק, האם הספר יצא לאור או שעדין לא?...".

לכך השיב המערער "מצטער על העיכוב בשליחת העותק המעודכן של קורות החיים. הספר אכן יצא לאור".
על היחס בין קורות החיים השונים נעמוד בהרחבה להלן.
זה המקום לציין כי המערער הגיש ביום 26.6.12 וכן ביום 9.7.13 טופס נלווה לבקשת השתלמות. בטופס הראשון מיוני 2012 תיאר את המונוגרפיה "פלוטתורך והפרסיקה". ביחס אליה ציין את שם ההוצאה בה תצא לאור וכי "יש לי כבר חוזה חתום עמם. התקופה בברלין תשמש אותי לסיום מאמר על הורדוס בכתבים ובדימויים בסוף המאה ה 19 ותחילת ה-20 מאמר שאתן בכנס בספטמבר". בטופס השני מיולי 2013 תיאר את המונוגרפיה ובהמשך ציין "אני מתכונן להתקדם בספר שני שלי, שהוא אוסף מקורות עתיקים יוונים המתארים את פרס [הממלכה הקדומה – ח.א.ג] בהוצאת RAITLEDY ..."
לצד הדברים לעיל, להם תיעוד מסוים "בזמן אמת" קיימים גם אירועים שהתרחשותם אינה שנויה במחלוקת, במובן זה שהמערער הודה בהתרחשותם בשימוע אך ביקש להעמיד להם הסבר שונה:
(א) הגשת תקציר לסמינר בהיקף 4 נקודות זכות זהה לתקציר קורס קודם בהיקף 2 נ"ז – המערער התבקש להציע קורס חדש בהיקף 4 נקודות זכות, ובפועל הגיש תיאור קורס קודם שלימד בהיקף 2 נקודות זכות. בשימוע הסביר בא כוחו כי "...מה שקובע זה לא שלוש שורות של תיאור הקורס, אלא ביבליוגרפיה השונה שלא מופיעה בתיאור הקצר. יוליה ביקשה שיתקן אך זאת תמצית של כמה שורות, ערן לא רצה לשכפל את הקורס".
(ב) נסיעה לכנס בזמן שנת הלימודים ללא קבלת רשות – אין חולק כי המערער נסע במהלך שנת הלימודים ללא קבלת רשות. כמו כן, אין חולק כי במועד ההרשמה לכנס היה זה אמור להתקיים לאחר סיום שנת הלימודים, אולם עקב הארכתה של שנת הלימודים, התקיים הכנס במהלכה. המערער לא ביקש רשות מראש לנסיעה, וטען כי היתה זו " טעות שהודיע באיחור". כמו כן, ציין כי השלים את השיעורים החסרים.
לצד אלה היו בפי האוניברסיטה טענות נוספות בנוגע להתנהלות המערער, בהיבט הקולגיאליות, הנוכחות ואי ההתייצבות ליום אוריינטציה לחברי סגל בכיר בנוכחות נשיאת האוניברסיטה, כשפרופ' היימס הגיע במיוחד על מנת ללוות את המערער (כשהמחלוקת היתה אם המערער אישר השתתפותו). היבטים אלה היו שנויים במחלוקת, והם השתקפו במכתב הזימון לשימוע, שיובא להלן, ולכן לא נרחיב עליהם כעת.

(ב)(3) הליך קבלת ההחלטה בדבר סיום ההעסקה
ביום 28.10.13 התכנסה ועדת המינויים של המחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטה (אשר כונתה בתכתובות פורום הקביעות או פורום הקבועים), ובתום הדיון הוחלט להמשיך בהליך אי הארכת מינויו של המערער.
ביום 31.10.13 זומן המערער לשימוע, אשר אמור היה להיערך ביום 17.11.13. וכך נאמר במכתב הזימון לשימוע:
"בהתאם לסמכותי על פי סעיף 7.2.1, ולאחר דיון שקיימתי בפורום הקביעות של המחלקה, אני שוקל שלא להמליץ על הארכת המינוי שלך לתקופה נוספת משום שלטעמי (ולטעמם של חברי פורום הקביעות) לא קיימת סבירות גבוהה שתזכה בקביעות.
הטעמים שבשלם אני סבור כי אין סבירות שתזכה בקביעות הם כדלקמן:
בעיות ביחסי האנוש שלך, כדלקמן:
בעיית אמינות – מסירת דיווחים לא מדויקים ולא שלמים לראשי מחלקה ולחברי סגל שונים.
חוסר שיתוף פעולה עם עמיתים – הן קביעת והשתתפות בפגישות, הן תיאום אירועים מיוחדים (כגון כנס).
התנהלות לא קוליגיאלית – חוסר היוועצות עם עמיתים בנושאים הנוגעים להם, האשמת אחרים בכשליך.
התנהלות שלא בהתאם לנהלי האוניברסיטה ולנהוג במחלקה: היעדרות לא מאושרת משעורים (גם בעניין זה התגלתה בעיית אמינות בדיווח), יציאה לחו"ל במהלך הסמסטר ללא קבלת אישור ראש המחלקה, היעדרות מיום אוריינטציה שקיימה האוניברסיטה ללא הודעה ובוודאי שללא הסבר מספק, ועוד.
תרומה לקויה ליעדי המחלקה: התבקשת להצטרף לסיור לימודי על מנת שתוכל להעביר אותו לתלמידים בשנת הלימודים העוקבת, נעדרת מהסיור תוך הודעה ברגע האחרון וללא הסבר מספק, סירבת להשתתף בתכנון התכנית הבין-אוניברסיטאית ללימודים הקלאסיים.
סיכום הדיון ובו פירוט השיקולים מצורף למכתבי זה...".

כאמור, למכתב הזימון לשימוע צורף סיכום הדיון של פורום הקביעות מיום 28.10.13 אשר בו פורטו ביתר הרחבה השיקולים המנויים בזימון לשימוע. וכך נאמר:
"1. תרומתו של המועמד למחלקה וליעדיה: המועמד נדרש להצטרף לסיור בקורס מבוא לעת העתיקה. מטרת הדרישה היתה שהמועמד ילמד לארגן את הסיור שהוא חובה לתלמידי קורס המבוא. המועמד מחה על הדרישה, ולבסוף לא יצא לסיור תוך שהוא מודיע יום לפני שהוא חושש שביום הסיור לא יחוש בטוב. המועמד התבקש להשתתף בתכנית הבין-אוניברסיטאית ללימודים קלאסיים. הוא החליט שאינו מוכן לקחת חלק בתכנית. בהמשך בכל זאת גילה עניין בתכנית, אלא שלא מצא זמן להיפגש עם פרופ' אוסטינובה בעניין. המועמד התבקש להציע סילבוס לסמינר חדש לשנת הלימודים תשע"ד "אלכסנדר בתקופה ההלניסטית". הוא מסר סילבוס זהה לזה של קורס 2 נק"ז בנושא "התקופה ההלניסטית" שלימד בשנה קודמת. המועמד לא השתמש בסל הקליטה שניתן לו לצורך רכישת ציוד בטענה שאין לו זמן לכך. המועמד נעדר ממפגש פתיחת שנת הלימודים של המחלקה בטענה שלא מצא את מקום המפגש. המועמד נעדר מיום אוריינטציה אוניברסיטאית בטענה ששכח, ועל אף שראש המחלקה הגיע ליום זה כדי ללוות אותו.
2. איכות ההוראה של המועמד: מחד עלה לחיוב עניין התנדבותו של המועמד ללמד קורס לטינית לתלמידי המחלקה ואף הוא מקבל סקרי הוראה חיוביים. מאידך עלתה בעיה של היעדרות משעורים – ללא תיאום וללא הרשאה והשלמה חלקית של החסרים או בטיעון בעייתי של מחלה.
3. שיתוף פעולה עם עמיתים: עלתה תמונה לפיה קשה מאוד – עד בלתי אפשרי – לתאם פגישות עם המועמד (אפילו פגישה שביקש הדיקאן לקיים עם המועמד לא התקיימה בשל חוסר יכולת לתאם ביניהם). בנוסף, המועמד נוטה להאשים אחרים בכישלונותיו, טעויות וכו'.
4. אמינות: המועמד ביקש להוסיף ל- C.V. שמסר לרקטור כדי לקבל את מלגת האלון ספר בעריכתו שטען שיש לו. בדיעבד התברר שכתיבתו של הספר טרם הושלמה, וכתב היד של הספר הוכן לפרסום רק במהלך השנה השניה של המועמד באוניברסיטה, והספר יצא לאור באוקטובר 2013. בהמשך לבקשת החונכת של המועמד, פרופ' אוסטינובה, מסר המועמד C.V. מעודכן שבו 9 מאמרים חדשים. לאחר בירור עם המועמד התברר שהמאמרים טרם התקבלו לפרסום.
5. התנהלות על פי נהלים: המועמד נסע לכנס בחו"ל במהלך הסמסטר ללא אישור הרמ"ח ותוך שהוא מחסיר שיעורים בשל כך. כאמור בעניין ההוראה – היעדרות משעורים והשלמתם נעשית על דעתו בלבד, ללא תיאום ושלא בהתאם למקובל במחלקה".

לבקשת המערער מיום 10.11.13 נדחה השימוע ליום 15.12.13. ביום 8.12.13 ביקש המערער לקבל לידיו את התיק ממלגת אלון, וביום 11.12.13 ביקש מידע הנוגע לו אישית; מידע סטטיסטי המתייחס לחברי הסגל האקדמי באוניברסיטה תוך הבחנה בין חברי סגל באופן כללי לבין חברי סגל בעלי קביעות; וכן ביקש מסמכים שונים. למחרת היום קבל המערער מענה לפנייתו, כשחלק נענה וחלק לא, ומועד השימוע נדחה ליום 23.12.13.
ביום 23.12.13 נערך השימוע בנוכחות ועדת המינויים המחלקתית וכן עו"ד אלמוג סלע, מלשכת היועמ"ש של האוניברסיטה. בנוסף, השתתפו בשימוע כמשקיפים, פרופ' מיקי מונד, יו"ר ועד הסגל האקדמי הבכיר ופרופ' דיויד ניומן, דיקאן הפקולטה למדעי הרוח. המערער הופיע לשימוע כשהוא מלווה בעו"ד יואב אלמגור. בפתח השימוע מסר ב"כ המערער לוועדה טיעון בכתב. לשימוע נערך פרוטוקול ידני, וכן המערער הקליט אותו. התמליל והפרוטוקול הידני שנערך הוגשו כראיה בהליך. טענות המערער נשמעו באמצעות בא כוחו.
המערער דחה את כל הטענות שהועלו נגדו. בקשר לטענות הנוגעות ליחסי האנוש ניסה ליתן הסברים לכל אחת מהן, בין היתר, תוך הטלת האחריות על אחרים, אשר לגבי חלקם טען כי הם מתנכלים לו. אשר לדרך הצגת הספר בקורות החיים משנת 2010 טען כי הדבר לא נעשה לבקשתו, ואין זה סביר כי בקשה זו תהא בעל פה, ולא בכתב. משהתיקון ברשימת הפרסומים לא נעשה לבקשתו אין לזקוף זאת לחובתו. לטענה כי בחודש נובמבר 2012 ציין המערער בקורות החיים שלו תשעה מאמרים שטרם התקבלו לפרסום טען ב"כ כי טענה זו אינה מבוססת. לטענתו, לגבי חלקם האישור נמסר בעל פה וכן טען כי מסר לגבי חלקם העתק ממכתב קבלתם, אולם ביחס לכך נאמר לו כי מתוך האישורים שהעביר לא ניתן ללמוד על מועד קבלת המאמרים לפרסום. המערער התבקש להעביר מסמכים התומכים בטענותיו בדבר מועד קבלתם של תשעה המאמרים שצוינו בקורות החיים בחודש נובמבר 2012 ככאלה שהתקבלו לפרסום טרם נובמבר 2012. עוד נציין כי על מהלך השימוע השקיף פרופ' ניומן, דיקאן הפקולטה דאז, ובמהלכו שאל את המערער כיצד הוא רואה את מחויבותו למשרה ולנוכחות שלוש פעמים בשבוע לצורך הוראה, שעות קבלה ופגישות. כעולה מפרוטוקול השימוע המערער התחמק ממתן מענה לשאלה זו. בדיון למתן סעד ארעי בבית הדין האזורי הסביר זאת בכך ש"בשימוע עצמו הייתי נרגש ביותר, זו פעם ראשונה שאני בסיטואציה כזו ואני רוצה לציין שנעשה לי עוול, התרגשתי והיתה זכותי לא להשיב. מה גם, שהשאלה היתה לא הוגנת מפני שכמה חודשים לפני היתה תכתובת בין חברי הפקולטה לגבי איך מודדים את הנוכחות וכו' ופרופ' ניומן ידע על זה..." (דיון מיום 25.5.14 עמ' 4-5. הדגשה שלנו).
ביום 24.12.13 שלח פרופ' היימס לחברי ועדת המינויים תכתובת דואר אלקטרוני, בה נאמר כך:
"לאחר האירועים של אתמול בלילה, עברתי בצורה יסודית, על רשימות הפרסומים השונות של ערן. מצ"ב 6 קבצים כאשר הקובץ בשם "התייחסות לרשימת הפרסומים" ינחה אתכם כיצד להתייחס לקבצים האחרים. אני מצטער שהעניין מעט מסובך ודורש תשומת לב מרובה, אך אני מבקש לעבור על החומר ביסודיות.
לי אין ספק שבהגשה לאלון, ערן הציג מצג שווא על פרסומיו, ועל סמך מה שהציג הוא קבל את מלגת אלון. ... אנא התייחסותכם לדברים בהקדם האפשרי".

בעקבות תכתובת זו התעורר דיון אם יש צורך בפנייה ישירה לעורכים הזרים לשם בדיקת מהימנות המידע שנמסר בקורות החיים או שמא הנטל הוא על המערער, והוא לא הרימו. פרופ' היימס סבר כי אין צורך בפנייה כאמור, ואולם הדיקאן (על דעת הרקטור) סברו כי פניה לעורכים נחוצה. על רקע זה גם הביע הדיקאן ביום 24.12.13 את הדעה כי אינו בטוח שיש טעם בקיום הדיון המחלקתי "לפני שכל הפרסומים ייבדקו אחד לאחד עם העורכים".
ביום 29.12.13 מסר ב"כ המערער השלמת טיעון הנפרשת על פני למעלה מעשרים עמודים, ולה צורף נספח המתייחס לטענות שבבסיס השימוע הנפרש על פני למעלה מעשרה עמודים. המדובר במסמך מפורט מאד המתייחס לכל אחת מהעילות לשימוע תוך ניסיון ליתן לה הסברים. לעניין תשעת המאמרים נטען כי לא הוצגה תשתית עובדתית בנוגע לקבלת המאמרים לפרסום, ולכן אין להשתית את ההחלטה עליהם בהעדר תשתית עובדתית. עוד טען המערער כי כל תשעת המאמרים התקבלו לפרסום בניגוד לסיכום הדיון. עוד ציין כך:
"חלק מהמאמרים פורסם מיד לאחר מתן קורות הפרופ' היימס, באופן שברור שהם כבר היו בדרך לפרסום בעת שנמסרו קורות הפרופ' היימס. לגבי החלק האחר של המאמרים מצורפים למכתבנו עדויות בכתב לגבי חלק מהמאמרים שמעידות על כך שהם כולם התקבלו לפרסום, ולגבי חלקם ניתן היה לקבל ראיה שהתקבלו לפרסום לפני מועד מסירת קורות החיים פרופ' היימס. למען הסר ספק נאלצנו לפנות אליהם שוב, לקראת שימוע זה, ולבקש שיאשרו גם את ההמתנה לפרסום".

ביום 30.12.13 נערך דיון בפורום הקביעות בקשר לטענות המערער שהועלו בשימוע. טענות המערער במסגרת השימוע נדחו, ובתום הישיבה נערכה הצבעה בעניין הארכת מינויו של המערער ונקבע פה אחד שלא להאריך את מינויו. הדיון שנערך סוכם כך:

"אמינות קשורה לפרסומים:
נעשתה השוואה בין קורות החיים השונים שהוא הגיש במהלך תקופת עבודתו באוניברסיטה וזה שהוגש לצורך בקשת מלגת אלון.
ישנם פערים מאוד בעיתיים בין הגרסאות של קורות החיים. ישנם מאמרים שנמצאים בקורות החיים בבקשה למלגת אלון ושאינם מופיעים בקורות חיים מאוחרים יותר. לא ניתן לזה הסבר. מאמר שנטען במלגת אלון שאמור להתפרסם ב- 2010-2011, ploutarchos n.s.8, לא פורסם בכרך זה. כנראה שגם לא בכרך 9.
טוען שהוא כתב את הערך Ctesias ב- Brill's New Jacoby. הערך הזה כלל לא מופיע באתר האינטרנטי של החיבור. זה כבר לא מופיע בקורות החיים האחרונים שערן הגיש.
בטיעונים הוא התייחס רק ל- 9 מאמרים שבהם מדובר בקורות החיים שהוגשו בנובמבר 2012, אבל עצם הטענות שלו הובילו להשוות לקורות החיים משנת 2010 למלגת אלון, והפערים נראים חמורים אף יותר.
נושא הספר שהוסף לקורות החיים במלגת אלון, שבדיעבד התברר שכתיבתו טרם הושלמה. ההתייחסות שלו בטיעונים לעניין זה היתה מועטה. רק שיוליה שינתה את הקו"ח על דעת עצמה. לאחר השימוע התבקש להמציא חוזה של הספר, סירב בטענה של "מסע דיג". הועדה סבורה שיש בעיה של אמינות בנושא הספר ומקבלת את גרסתה של יוליה בעניין זה, שנתמכת גם במיילים שהמציא ערן עצמו (חוצץ 13 בקלסר).
דיווחים לא אמינים, חיסורים בהוראה:
מרצה שהחסיר 4 פגישות, שנסע לכנסים בלא אישור, ועוד טוען שזאת רדיפה של הרמ"ח זאת התנהלות לא ראויה.
אחד מחברי הועדה מוסר שבירר עם סטודנטים והושלמו השיעורים במבוא. מאידך נאמר שבסקרי ההוראה מצוינים איחורים עקביים, לכן השאלה האם ההשלמה היא ממשית?
בעיה גם בנושא ההיעדרות מהסיור. התנהלות בעייתית.
בשימוע העלה טיעונים לגבי היות המקרים חד פעמיים ומועטים וכן ניסיון לפרק את כלל הטיעונים ולהגיד לגבי כל אחד בנפרד שזה קטנוני. חשוב להתייחס לתמונה הכללית שמצביע על דפוס התנהגות שאינה ראויה.
הטיעונים על רדיפה:
נבדק הפרוטוקול של הישיבה בה נבחנה השאלה האם להגיש את ערן למלגת אלון. מסתבר שההחלטה להגיש אותו עברה פה אחד. הטענה שחיים לא רצה ורדף אותו פשוט אינה נכונה. היתה התלבטות האם נכון להגיש למלגת אלון בעת החדשה או בעת העתיקה. ברגע שהתקבלה ההחלטה כולם היו שותפים לה. זה מפיל את כל הטענה של חיפוש "קלף מנצח".
חברת ועדה ציינה שהיא לא מאמינה שחיים יתנכל למישהו או ינסה להכשיל אותו, בעקבות היכרות ארוכת שנים עם חיים.
חבר ועדה נוסף ציין שהפנית אצבע מאשימה כלפי חיים ויוליה היא הדבר החמור ביותר.
הטיעונים שלא נוהלו איתו שיחות:
הועלתה דוגמה לשיחה עם הרמ"ח מאפריל 2013 בה נאמר לערן שהוא עושה לעצמו נזק.
שיחות שיוליה קיימה עם ערן והסבירה לו שוב ושוב איך צריך להגיש קורות חיים.
חוסר שיתוף פעולה
חברי הוועדה לא השתכנעו מהטיעונים בענין תכנית MA".

בתום הדיון נערכה הצבעה, כשכל ששת חברי הסגל היו נגד הארכת חוזה ההעסקה של ד"ר אלמגור.
כאמור לעיל, נערכה על ידי ראש המחלקה (באישור דיקאן הפקולטה למדעי הרוח ורקטור האוניברסיטה) בדיקה בנוגע למעמד הפרסומים שהמערער ציין בטופס קורות החיים שהגיש לצורך מלגת אלון בעת הגשת טופס קורות החיים, קרי בדצמבר 2010 (להלן: הבדיקה הנוספת). לטענת האוניברסיטה, עריכת הבדיקה הנוספת נעשתה על רקע הממצאים שעלו מהשימוע. פרופ' היימס בסעיפים 96 ו-97 לתצהיר עדות ראשית מטעמו הצהיר כך:
"96. במהלך השימוע טען עוד התובע, כי אין בסיס לטענה לפיה בחודש נובמבר 2012, ציין בקורות החיים שלו תשעה מאמרים שטרם התקבלו לפרסום וכי כל המאמרים התקבלו לפרסום ולחלקם ההודעה על הפרסום נמסרה בע"פ, וטען כי לא התבצעה בדיקה רצינית בעניין זה.
97. בניגוד לנטען על ידי התובע (סעיף 140 לתצהיר התובע) המסמכים שהגיש בשימוע ודברים שנאמרו במהלכו בפירוש עוררו את החשד שמא פרטים רבים בקורות החיים שהגיש למלגת אלון (ולא רק קורות החיים שהגיש בשנת 2012) – לא היו מדויקים... לאור המסמכים והדברים שעלו בשימוע – הדבר היה מתבקש ואף מתחייב".

גם פרופ' חן קשר בסעיף 29 לתצהירו בין התייחסות המערער בשימוע לפיה אישורי הפרסום ניתנו בעל-פה לבין עריכת הבדיקה הנוספת, וכלשונו:

"ב"כ התובע טען כי אישור הקבלה נעשה בעל פה וכי המכתבים המצורפים מהווים 'אישרור' של הקבלה לפרסום, שארעה בעבר. כל חברי הסגל שנכחו בחדר היו מופתעים מאד מדין ודברים זה שכן אישור על קבלת מאמר לפרסום לעולם ניתן בכתב, ולא בעל פה. כעורך של סדרת ספרים וחבר בכמה ממערכות כתבי עת מדעיים, אני יודע שזו הפרקטיקה הנהוגה. הדבר עורר חדשות כבדים מאד ביחס למהימנות קורות החיים שהגיש התובע עוד כאשר היה מועמד למלגת אלון".

הבדיקה הנוספת נעשתה באמצעות פניה ישירה לעורכי כתבי העת הרלבנטיים בחו"ל, וזאת לצורך בירור מעמד המאמר שצוין בקורות החיים, ובמיוחד אם התקבל לפרסום ומתי. המסקנה שהסתמנה מהבדיקה הנוספת היתה כי בקורות החיים שהציג המערער בחודש נובמבר 2010, תחת הכותרת "מאמרים ופרקים בספרים" – צוינו שישה מאמרים שטרם התקבלו לפרסום באותה העת.
ביום 12.1.14 שלח ב"כ המערער מכתב בו הלין על הבדיקה הנוספת, עליה למד מעורכי כתבי העת הזרים. ביום 13.1.14 – לאחר קבלת מענה מהעורכים הזרים – שלח פרופ' היימס לחברי פורום הקביעות את הדואר האלקטרוני הבא:

"ראו מטה לידיעתכם!
אנו בשלבי סיום בניסוח מכתב שאלמוג (העורכת דין של האוניברסיטה) עומדת לשלוח לעו"ד אלמגור בנוגע לדברים שגילינו לגבי הפרסומים של ערן. אשלח לכם את המכתב כאשר הנוסח הסופי יהיה בידי. זה עדיין לא המכתב הסופי שמודיע על הפסקת עבודתו של ערן.
לילה טוב
חיים".

ביום 16.1.2014 נשלח לב"כ המערער מכתב מאת עו"ד סלע, בו תוארה הישיבה מיום 30.12.13. בהמשך נאמר כי בסיכום ישיבת השימוע התבקש המערער להמציא אסמכתאות לקבלתם לפרסום של מאמרים טרם הופעתם בקורות החיים וכי המסמכים שהומצאו אינם מספקים. משכך, כך נמסר, הוחלט על ידי רקטור האוניברסיטה ודיקאן הפקולטה למדעי החברה והרוח לבצע בדיקה מקיפה של קורות החיים ובפרט קורות החיים שהוגשו לצורך קבלת מלגת אלון. בהמשך המכתב פורטו ממצאי הבדיקה הנוספת, וניתנה למערער הזדמנות להעלות את טענותיו בעניין הממצאים שעלו בעקבות הבדיקה הנוספת. במכתב מפורטות תוצאות הבדיקה ביחס לששה מאמרים שנכללו בקורות החיים משנת 2010 בקטגוריה הראשונה, קרי "מאמרים ופרקים בספר". המאמר הראשון התקבל לפרסום רק בשנת 2012; המאמר השני הומצא רק בשנת 2014 לעורכים; המאמר השלישי הוגש לשיפוט רק בספטמבר 2013 ולאור ההערות נערך מחדש; המאמר הרביעי התקבל אצל העורך לראשונה בשנת 2013; הפרסום החמישי מתייחס לכתיבת ערך, וזה לא הוגש נכון למועד הבדיקה; המאמר השישי לא התקבל לפרסום נכון למועד הבדיקה.
ביום 27.1.2014 התקבלה תגובת המערער בה טען, כי הוא דוחה מכל ומכל ניסיון הרחבת מסע הדיג הכולל בניסיון לאתר סיבה שניתן בגינה להשתחרר מההתחייבות, ועצם הניסיון מעיד על חוסר תום לב ועל חומרתם של המהלכים הנעשים בניסיון להשתחרר מההתחייבות האוניברסיטה לקלוט את המרצה. עוד טען כי הבירור שנעשה על ידי האוניברסיטה הינו שגוי במהותו שכן בקורות החיים נעשה שימוש במילה "Forthcoming" שאינה שקולה למונח "Accepted for publication". בנוסף, טען כי קיימים הסכמים לפרסום לגבי כל אחד מששת הפרסומים המצוינים במכתב. למרות סד הזמנים הקצר שניתן, טען המערער כי צירף שלושה חוזים ואישורים מתאימים אשר מעידים על הסכמה לקבלתם העתידית של כל הפרסומים של ד"ר אלמגור כבר בעת הגשת קורות החיים בשנת 2010 (סעיף 8 למכתב).
השלמת הטיעון של המערער הועברה לפורום הקביעות, ובעקבותיה נערך משאל באמצעות דואר אלקטרוני בנוגע להארכת המינוי. חברי הסגל לא מצאו לשנות את החלטתם בעניין אי הארכת המינוי.
ביום 30.1.2014 נמסרה למערער הודעה, בה צוין כי ועדת המינויים המחלקתית עיינה במכתב השלמת הטיעון מטעם המערער ובמסמכים הנלווים, ולא מצאה שיש בהם משום מענה על הטענות נגדו. במכתב נמסר, כי בהתאם לאמור, לא יוארך מינויו לאחר סיומו ביום 30.9.2014.
משהוחלט כאמור שלא לקלוט את המערער בתום תקופת המלגה, פרסמה האוניברסיטה בפברואר 2014 מכרז לאיוש תקן שיועד להעסקת המערער בתום תקופת המלגה. זמן קצר לאחר מכן עתר המערער לסעד זמני כנגד סיום העסקתו. מותב בראשות השופט (כתוארו אז) טוינה דחה את הבקשה. נקדים את המאוחר ונציין כי ביום 23.8.14 נדחתה בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית הדין הארצי על ההחלטה הדוחה את הבקשה לסעד זמני (בר"ע 15899-08-14). ביום 16.6.15 נדחתה עתירה שהגיש המערער לבית המשפט העליון כנגד דחיית בקשת רשות הערעור (בג"צ 6895/14).
ביום 13.3.2014 שלחה האוניברסיטה באמצעות עו"ד סלע מכתב לות"ת בעניין סיום העסקתו של המערער. וכך נאמר:
"ד"ר אלמגור מועסק באוניברסיטה במימון מלגת אלון החל מיום 30.9.11. במהלך העסקתו סברה המחלקה כי תפקודו לוקה בחוסר שיתוף פעולה עם עמיתים, בעיה של נוכחות, חוסר אמינות, בעיה של היעדרויות משעורים, הכל כמפורט בזימון לשימוע המצ"ב.
ביום 23.12.13 התקיים לד"ר אלמגור שימוע.
מצ"ב המסמך שהוגש על ידי ד"ר אלמגור במהלך השימוע באמצעות ב"כ עוה"ד יואב אלמגור.
לצערנו עלינו לדווח לכם שבין היתר, הועלו במסגרת השימוע חשדות בדבר דיווחים לא נכונים בקורות חיים שהגיש ד"ר אלמגור במהלך עבודתו באוניברסיטה. כמו כן, עלה חשד שבקורות החיים שהוגשו לצורך קבלת מלגת אלון דיווח ד"ר אלמגור על ספר שכלל לא התקבל לפרסום באותה עת.
בבדיקה שערכה האוניברסיטה עלה שששה מאמרים שהוגדרו בקורות החיים שהוגשו לצורך קבלת מלגת אלון
כ- forthcoming לא מקיימים את משמעותו המקובלת של מונח זה (לגבי חלקם כלל לא התקבל כתב יד עד היום, לגבי חלקם כתב היד התקבל לאחרונה; כולם לא עברו כלל שיפוט במועד שדווחו כ " forthcoming ").
מצורף מכתב שנשלח לעו"ד אלמגור בעניין זה וכן מכתב התשובה של עו"ד אלמגור.
יש לציין שמבחינת המחלקה די היה ביתר הנימוקים שהובאו לעיל כדי להביא לאי –הארכת מינויו של ד"ר אלמגור, אולם לאור מעורבות ות"ת בהעסקתו בוצעה בדיקה מקיפה כאמור, ותוצאותיה מדווחות לכם עתה".

(ב)(4) לאחר מתן ההודעה על סיום ההעסקה
לאחר מתן ההודעה על סיום ההעסקה, אך טרם סיומה בפועל, שכר המערער שירותי חוקר פרטי שהתחזה לתורם ונפגש עם פרופ' היימס מספר פעמים בחודשים אפריל-מאי 2014. תמלילי השיחות הוגשו כראיה באמצעות החוקר הפרטי. במהלך השיחות התייחס פרופ' היימס למערער, וזאת הן בהיבט העילה לסיום העסקתו והן בהיבט השימוע שנערך לו.
אשר לעילת סיום ההעסקה, תיאר פרופ' היימס את המערער כאדם "משכיל, מבריק והכל" ובד בבד ציין כי הוא "חרא של בן אדם" (כשהשימוש במטבע לשון זו נעשה תחילה על ידי החוקר הפרטי) וכן "בלתי נסבל ברמות שאני לא יכול..." וכי "הוא לא היה אמין". וכך נאמר (שיחה מיום 10.4.14, עמ' 67-68 לתמליל ההקלטה, ההדגשה שלנו):

"חוקר: עכשיו אני אשאל שאלה
חיים היימס: כן?
חוקר: בן אדם חכם, משכיל, הכי טוב ב-, בעולם, אבל באופי שלו הוא בן אדם חרא
חיים היימס: טוב, זה מענין ששאלת את זה.
[...]
חוקר: זה בן אדם שכאילו יכול להרוס, כאילו אתה אומר לעצמך מה הכנסתי את הבן אדם הזה לחיים שלי עכשיו?
חיים היימס: עכשיו בדיוק, לצערי, אני אומר לצערי ובלב כבד, פיטרתי מישהו
[... ]
שהיה אדם, כמו שאמרת, משכיל, מבריק, והכל, אבל חרא של בן אדם. ואני אמרתי לעצמי, והוא לפני קביעות
[...]
ואמרתי אם הוא מתנהג ככה עכשיו לפני שהוא מקבל קביעות, מה יעשה אחרי שיקבל קביעות ולא נוכל לעשות איתו".

ובהמשך הדברים (שיחה מיום 10.4.14, עמ' 70, ההדגשות שלנו):

"חוקר: אז בן אדם בעצם פה אכל אותה בעצם בגלל היחס בין, בין,
חיים היימס: יחס ה - , הוא פשוט בלתי נסבל ברמות שאני לא יכול,
חוקר: בקטע מה, אישי של?
חיים היימס: בקטע אישי, בקטע קוליגיאלי, שזה נורא חשוב, המחלקה קטנה ואנחנו עושים הרבה מאד דברים ביחד, כן?
חוקר: אוקיי
חיים היימס: כי זה חלק מהחיים האקדמיים".

פרופ' היימס התייחס בשתי הזדמנויות גם להיבט האמינות, בציינו (שיחה מיום 10.4.14 עמ' 76):
"חיים היימס: הוא, הוא פשוט גם שיקר בקורות החיים שלו. אצלנו קורות החיים זה הכל
חוקר: אוקי
חיים היימס: אוקי? במיוחד בנוגע לפרסומים ודברים שאתה עושה מבחינה אקדמית. זה
חוקר: אוי ואבוי. לא, אם אין אמינות, זה אלף בית בכל דבר.
חיים היימס: והוא לא היה אמין"

וכן מאוחר יותר בשיחה מיום 1.5.14 (עמ' 7-8):
"...בעצם פיטרנו אותו על חוסר אמינות
[...]
הוא שיקר בדברים שהם אקוטיים לדרך החיים שלנו באקדמיה".

אשר לשימוע, מסר פרופ' היימס את הדברים הבאים (שיחה מיום 11.5.14 עמ' 2) כך:
"עכשיו, הם ביקשו בעצם באמצע השימוע הפסקה, כי זה הרי לקח ארבע שעות
[...]
אז הם ביקשו הפסקה באמצע והם יצאו ל-, לא יודע, להתרענן וזה
[...]
אנחנו דיברנו בינינו בזמן שהם היו בחוץ..."

ובהמשך אותה שיחה (עמ' 4-5):
"חיים היימס: תראה, לכאורה אמור להיות ניאטרלי בזמן השימוע. זאת אומרת, צריך להיות מוכן ופתוח לכך שאתה הולך, אולי ישכנע אותך ש –
חוקר: כן
חיים היימס: שהפיטורים לא מוצדקים ושתיקח אותו בחזרה
חוקר: אוקי
חיים היימס: אבל היה ברור לנו, כנס, כנס, כנס, היה ברור לנו גם אחרי ה – כבר באותו שלב שאין סיכוי שהוא ישכנע אותנו. אז אמרנו, דיברנו כאילו בינינו שזה בעצם, זה ברור לנו שלא נשנה ההחלטה ו –
חוקר: אוקי. שזה סתם בזבוז זמן, לפרוטוקול
חיים היימס: כן, כן, לא, זה לא היה לפרוטוקול כמובן, זה היה,
חוקר: שאנחנו מדברים כאילו ביננו, כן..."

מעיון בתמליל נוסף מיום 11.5.14 עולה כי פרופ' היימס אמר את הדברים הבאים (שיחה מיום 11.5.14 עמ' 1-2):
"חיים היימס: אני ישבתי שם עם הדקאן ודסקסנו את ה – את כל הסיפור ואיך אנחנו ממשיכים את הפיטורין, איך אנחנו מסיימים את העניין,.
חוקר: פשש, וואי וואי
חיים היימס: כן. אין מה לעשות... כוועדה גם כן, יכול להיות שנפלנו, כן נפלנו וה-, ולא העלתי בדעתי אתה מבין? אני תמים ככה קצת, לא העלתי על דעתי שהם אולי יש,
חוקר: שהוא מסוגל להקליט.
חיים היימס: שהוא מסוגל להקליט, כן בלי ידיעתנו.
חוקר: בו נצא מתוך הנחה שנגיד אוקי, שמעו אתכם אומרים את מה שאתם אומרים, עד כמה זה חמור?
חיים היימס: תראה,
חוקר: בהנחה ש ... מה שנאמר.
חיים היימס: מבחינה, אה משפטית יבשה, אבל בבית משפט מתייחסים
חוקר: כן
חיים היימס: אנחנו אמורים להיות פתוחים לאפשרות שהוא ישכנע אותנו לא לפטר אותו.
חוקר: אוקיי
חיים היימס: זה ה – זה מטרת השימוע
חוקר: ואתם כביכול באתם ,
חיים היימס: עכשיו, אם באמצע השימוע כבר אמרנו עזוב, זה ברור ש- אה,
חוקר: הוא לא,
חיים היימס: שהוא לא ואנחנו לא רוצים אותו וזה וזה, אז זה כאילו שאנחנו כבר באמצע השימוע
חוקר: פסלתם
חיים היימס: פסלנו אותו ו – עכשיו
חוקר: וזה אסור?
חיים היימס: כן, ועל פי החוק היבש הם יכולים להגיד אוקי, אז השימוע לא תקף
חוקר: הבנתי
חיים היימס: תתחילו, תתחילו את התהליך מההתחלה"

בהמשך אותה שיחה נאמר:
"חיים היימס: או שיגידו שצריך להקים ועדה ניאטרלית שלא עסקה בזה, שיעשו את השימוע ו –
חוקר: אוקיי
חיים היימס: אז זה כבר תוקע אותנו לגמרי.. בסדר, אנחנו אה, אני לא...".

בנוסף, המערער הקליט שיחה טלפונית שערך עם פרופ' חן. במהלך השיחה נתן פרופ' חן ביטוי לתחושת אי נוחות מסוימת, וכלשונו (עמ' 2):
"ערן: זהו אז אני מצטער כל, כל זאת אומרת חבל לי כל הדברים שהיה בבן גוריון, חבל לי מאד שזה לא יצא. ואני חושב שזה הכול היה אישי פה, אני לא חושב שזה היה קשור למחקר, לא היה ענייני
איציק: אני, אל תמשוך אותי בלשוני
ערן: אוקי בסדר אוקי".

בהמשך השיחה נאמר כך (עמ' 7-8):
"איציק: להגיד לך שזו חבורה בעייתית? זו חבורה בעייתית לא רק בבן גוריון (מצחקק)
ערן: (מצחקק) אבל בבן גוריון יש יוליה כן? זאת אומרת אתה חושב שזה יכול להיות אחרת עם יוליה? אני לא יודע, אני כל הזמן שואל את עצמי,
איציק: אני תשמע
ערן: כל ה, כל ההתנקשות [כך במקור – ח.א.ג.] שהיתה
איציק: באמת אני לא יודע, זו זו שאלה אתה יודע, מה היה קורה אילו.
ערן: כן
איציק: קשה לי לענות על השאלה הזאתי, אני חושב ש, זאת אומרת, הכל מתחיל ונגמר ביוליה
ערן: וזה אומר שזה לא היה טוב שתקפתי אותה אולי בזה ב? כשהתחלתם לדבר על זה?
איציק: אני, בוא, שוב אני, אתה אתה מבין? אני פה תקוע, אני לא יכול לדבר הרבה על מה אני חושב מהבחינה הזאתי, אני אמרתי הרבה מאד מה אני חושב, וכמו שזה אני סבלתי הרבה מאד במהלך הקריירה שלי, ואני לא יכול, באמת שאני לא יכול לדבר ואני מבין את הסקרנות שלך אולי עוד פעם בעוד כמה שנים טובות, נשב על כוס קפה נצחק על הכל ואני חושב אוכל לדבר באופן חופשי...".

בהמשך, הדברים ניסה המערער להבין מה היה המניע להחלטה ולכך השיב פרופ' חן (עמ' 8):

"איציק: אה, תשמע, חלק מהדברים הוצגו וכפי שהם הוצגו הם הוצגו כדברים נכונים.
ערן: הוצגו?
איציק: חלק מהדברים אני הבעתי את דעתי ואמרתי מה אני חושב, מעבר לזה יש עוד הרבה מאוד שיקולים אחרים, ולא כל כך פשוט כפי שזה נראה לך.
ערן: מה אתה מתכוון
איציק: ו, יש דברים שאני לא יכול, אני באמת לא יכול לומר עליהם, לא יכול להרחיב עליהם.
ערן: מעבר ל, מעבר לפרטים? זאת אומרת מעבר למה שאני יודע?
איציק: אה, מעבר למה שאתה יודע, מה זאת אומרת? יש דברים שהם הרבה מעבר למה שהתנהל על פניו,
ערן כי מהסיכום דיון,
איציק: יש דברים שקשורים גם להתנהלות בין חברי הסגל במחלקה, גם לקולגיאליות של המחלקה גם להתנהלות בין חברי סגל במחלקה ולדינאמיקה של היחסים בין חברי הסגל במחלקה.
"ערן: אה-אה
איציק: אז אני לא יכול לפרט יותר. אבל הדרך שבה יוליה מתנהגת אליי במשך הרבה מאד שנים, מוכרת לי, ידועה. זוכה ממני להרבה בוז".

כנגד ההחלטה לסיים את העסקתו הוגשה התובענה נשוא ערעור זה. המערער תבע בגדרה מתן צו עשה להשבתו לעבודתו באוניברסיטה תוך מתן תקן כמתחייב מתנאי מלגת אלון, ולתשלום מלוא שכרו, תנאיו הסוציאליים ותנאים נלווים, ממועד פיטוריו ועד למועד השבתו לעבודה. כמו כן, עתר המערער להורות על מתן קביעות או על הקמת וועדה חיצונית לאוניברסיטה שתדון בקביעות או לחילופין, להורות על הקמת וועדה לצורך קידומו לדרגת מרצה בכיר. בנוסף, תבע המערער סעדים כספיים בגין אובדן הכנסה (430,000 ₪); התנכלות והתעמרות מצד האוניברסיטה (300,000 ₪); לשון הרע (1,000,000 ₪ שמטעמי אגרה הועמדו על 500,000 ₪).
(ג) פסק דינו של בית הדין האזורי
בית הדין האזורי ציין כי במסגרת סיכומיו, זנח המערער את הטענה כי כ"מלגאי אלון", חייבת היתה האוניברסיטה לתת לו קביעות. בית הדין הדגיש כי טענת המערער אינה מתיישבת עם לשון תקנון מלגת אלון (סעיף 21 לפסק הדין). בית הדין האזורי קבע כי "הוראות התקנון האקדמי חלות, אם כן, על פי לשונן ומהותן, על כל חבר סגל באוניברסיטה, והן אינן מסייגות את תחולתן על מי שהעסקתו ממומנת באמצעות מלגת אלון". משכך, כך נקבע, האוניברסיטה אינה מנועה מלפעול לסיום העסקת המערער בהתאם לתקנון האקדמי (סעיף 23 לפסק הדין). משמע, אין היא מוגבלת ל"סיבות אקדמיות", שכן "לאור נוסח התקנון האקדמי עולה, כי שיקולים של אמינות ויחסי אנוש הם שיקולים רלוונטיים, להבדיל משיקול זר בהחלטה על המשך העסקתו של חבר סגל אקדמי" (סעיף 31 לפסק הדין). וכך נאמר (סעיף 32 לפסק הדין. הדגשה במקור):
"מצאנו לנכון להוסיף כי התאמתו של עובד למקום עבודה אינה נבחנת רק לפי "הביצועים המקצועיים" של העובד, אלא גם לפי יכולתו להשתלב במארג החברתי-אנושי ולפעול בהרמוניה עם יתר העובדים, וכלשון בית הדין הארצי בפסק הדין שניתן במסגרת הבר"ע שהוגשה על ההחלטה בסעד הזמני (בר"ע 15899-08-14): "גם "סוליסט" בתזמורת, מוכשר ככל שיהא, הוא בסופו של דבר חלק מהתזמורת, ואם אינו משתלב בה כיאות, נוצרת דיסהרמוניה".

בית הדין האזורי דחה את טענת המערער בדבר קיומם של שיקולים זרים "באשר התרשמותנו היא כי התנהלות בלתי קולגיאלית ושלא לפי נהלי המחלקה והאוניברסיטה וחוסר אמינות, הם שהביאו את האוניברסיטה להחליט על פיטוריו" (סעיף 36 לפסק הדין). בית הדין מנה עשרה טעמים בעטיים יש לדחות את הטענה בדבר שיקולים זרים, ואלה הם: ראשית, גרסת המערער מוקשית, שכן ממנה עולה כי מחד גיסא פרופ' אוסטינובה פעלה למענו על מנת לקדם את קבלתו לאוניברסיטה עד כדי ביצוע מעשה זיוף של קורות חייו, ומאידך גיסא, פעלה לסילוקו. בית הדין קבע כי מדובר בטענות סותרות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת, ונטולות הגיון. שנית, ההצבעה בעד קבלתו וסיום העסקתו היתה פה אחד, וזו מדגישה את אופיים הענייני של השיקולים. שלישית, גרסת המערער בדבר "שמירת תקן" באמצעות מלגאי אלון היא עדות כבושה, וכבישת עדותו מלמדת על מהימנותו . המערער לא הביא ראיה להוכחת טענתו בדבר "חימום תקן", והטענה אף נסתרה בעדויות הגורמים מהאוניברסיטה. רביעית, המערער לא הוכיח טענתו בדבר נוהג מושרש של שמירת תקן, והדבר נסתר מעדויות שהציגה האוניברסיטה. חמישית, טענת המערער כאילו הבין מפרופ' חן דבר קיומם של שיקולים זרים נסתרה מתוך עדותו של פרופ' חן. פרופ' חן הסביר שדרך התנסחותו נבעה מכך שהיה מחויב לעקרון סודיות דיוני הוועדה וכי כאשר התייחס לשיקולים לא התכוון לשיקולים זרים, אלא לשיקולים שהועלו בשימוע. שישית, הטענות בדבר הקנוניה לקבלת ד"ר מירב חקלאי היוותה הרחבת חזית אסורה. שביעית, גם לגוף העניין, הטענות בדבר הקנוניה להעסקת ד"ר חקלאי – הופרכו, וכלשון בית הדין האזורי "יגענו ולא מצאנו הוכחה בצידה, וגם היא חסרת כל היגיון. כפי שציינו, העסקתו של התובע לא השליכה ו/או הבטיחה קיומו של תקן במחלקה לקליטה עתידית של חבר סגל אחר במקומו של התובע (בין ד"ר חקלאי ובין חבר סגל אחר)" (סעיף 48 לפסק הדין). בתוך כך, המערער לא הצביע על טעם מבוסס בגינו פרופ' אוסטינובה הייתה מעוניינת לקדם את ד"ר חקלאי, והיא לא נשאלה על כך בחקירתה הנגדית, ולא ברור היסוד למסקנת המערער בדבר קיום היכרות מוקדמת בין השתיים. כמו כן, נסתרה טענתו כי בסמינרים המחלקתיים משתתפים רק מי שהאוניברסיטה מעוניינת בקידומם. כמו כן, קבע בית הדין האזורי כי "הוכח ולא נסתר, כי העדפתה של ד"ר חקלאי נעשתה, בין השאר, על סמך שליטתה בשפה הלטינית ..." (סעיף 56 לפסק הדין). שמינית, סכסוכים בין המדורים בנוגע לתקינה אינם מבססים שיקולים זרים. גם אם בין פרופ' אוסטינובה לפרופ' חן היו יחסים עכורים אין הדבר מלמד על קיום שיקולים זרים (סעיפים 58-59 לפסק הדין). תשיעית, הטענה בדבר "העסקה" שרקמו פרופ' היימס ופרופ' אוסטינובה, לא הוכחה בראיה ולא ניתן לה הסבר המניח את הדעת. למחלקה ממילא ניתן אישור לגייס מועמד למדור העת העתיקה נוכח פרישתו הצפויה של פרופ' פוזננסקי ז"ל וכי "לאור הזכייה ב-I-CORE – ממילא נוספו תקנים וניתן היה לגייס חבר סגל הן לתחום של העת העתיקה והן לתחום היסטוריה של ימי הביניים או העת החדשה" (סעיף 60 לפסק הדין). עשירית, טענת המערער לפיה פרופ' היימס היה עוין כלפיו עוד בטרם קבלתו, נסתרה לחלוטין בעדויות האוניברסיטה. לסיכום פרק זה קבע בית הדין האזורי כך (סעיף 71 לפסק הדין):
"לסיום פרק זה נציין עוד כי תאוריית הקונספירציה לה טען התובע, חסרת כל היגיון, מטעם נוסף. האוניברסיטה לא "הרוויחה" מכל המהלך בנוגע לתובע שכן, האוניברסיטה הפסידה שלוש שנים בהן יכלה להעסיק איש סגל אחר שיוכשר ויהפוך לחבר סגל אקדמי בכיר קבוע במחלקה, ונאלצה להתחיל את התהליך מהתחלה, באופן שהמימון של מלגת אלון ירד לטמיון.
הנה כי כן, לאוניברסיטה היה אינטרס להעסיק את התובע, אולם כפי שנפרט להלן, נסיבות הקשורות בתובע עצמו ובהתנהלותו – הן שהביאו להחלטה על סיום העסקתו".

בהמשך, בחן בית הדין האזורי את השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה לסיים את העסקת המערער. בית הדין האזורי קבע כי "למן תחילת עבודתו באוניברסיטה, התאפיינה התנהלותו בחוסר קולגיאליות, יחסי אנוש פגומים ואי עמידה בכללי המחלקה והאוניברסיטה" (סעיף 72 לפסק הדין). בית הדין לא קיבל את טענת המערער כי יש לבודד את האירועים באופן מלאכותי או להסתפק באירועים לגביהם קיים תיעוד, ולמקרא מכלול פסק דינו בהיבט זה עולה כי קיבל את טענת האוניברסיטה "שבמהלך עבודה רגיל, לא קיים תיעוד בכתובים לכל מקרה ומקרה של התנהלות לקויה, אולם לא ניתן להתעלם מן המכלול" (סעיף 73 לפסק הדין). בית הדין האזורי, לאחר ניתוח מקיף של הראיות והעדויות, הגיע לכלל מסקנה כי (סעיף 83 לפסק הדין):
"התובע לא סתר את הטענות שהוכחו בדבר חוסר קולגיאליות שהפגין ואין לקבל את טענתו הכללית כי הטענות נגדו מלמדות על "חולשה" ו/או היותם "אסופה של תירוצים" (סעיף 215 לסיכומי התובע).
כפי שהבארנו [צ"ל: ביארנו – ח.א.ג] לעיל, תרומתו הכללית של חבר סגל ליחידה ולאוניברסיטה, כמו גם יחסי האנוש שלו, מהווים שיקול, בהתאם לתקנון האקדמי, בהחלטה אם ראוי חבר סגל לקביעות באוניברסיטה, כך ששיקול זה, שנלקח בחשבון בהחלטה על המשך העסקתו של התובע, היה שיקול ענייני ורלוונטי, להבדיל משיקול זר".

מכאן, פנה בית הדין האזורי לבחון את שאלת מהימנות קורות החיים. בקשר למחלוקת אם השינוי ברשימת הפרסומים מכוחו עבר הספר מהקטגוריה השניה לראשונה קבל בית הדין האזורי את טענת האוניברסיטה כי השינוי נעשה לבקשת המערער וכי פרופ' אוסטינובה לא פעלה על דעת עצמה. בית הדין האזורי נימק זאת בכך שהמערער לא הצביע בשלב הסעד הזמני על מניע לכך, והמניע שניסה להצביע בתצהירים מטעמו (שמירת התקן של פרופ' פוזננסקי ז"ל לד"ר חקלאי) – נדחה לגופו; פרופ' אוסטינובה הודיעה לרשויות באוניברסיטה בריש גלי, הצביעה על השינוי ברשימת הפרסומים בתכתובת הדואר האלקטרונית ששלחה למזכירות האקדמית, ואף הדגישה במרקר את השינוי ברשימת הפרסומים. לא כך נוהג מי שמזייף מסמך. בית הדין האזורי קובע כי המערער הבהיר לפרופ' אוסטינובה כי כתיבת הספר הושלמה במספר הזדמנויות, וכך נאמר (סעיף 92 לפסק הדין):
"92) א. כפי שעולה מן הדברים שכתב פרופ' מנדלס מהאוניברסיטה העברית לפרופ' אוסטינובה, התובע יצר אצל פרופ' מנדלס את הרושם השגוי כאילו כבר סיים לכתוב את הספר, וכך כתב פרופ' מנדלס לפרופ' אוסטינובה:

"First and foremost, Eran's book on Plutarch's Arlaxerxes is ready and he will get a final answer from the publisher within some weeks. This book is an excellent achievement. Second, his book on early modern thought is in progress" (נספח 38 לתצהיר פרופ' אוסטינובה).

ב. בהתאם לעדותה הראשית של פרופ' אוסטינובה, בפגישת התובע עימה ועם פרופ' פוזננסקי באוניברסיטה בחודש אוקטובר 2010 – לה קדמה התכתבות עם פרופ' מנדלס (כמפורט לעיל), המנחה של התובע באוניברסיטה העברית, התובע הבהיר גם באותה פגישה כי הספר כבר כתוב ומצוי בהליכי אישור מתקדמים בהוצאה לאור. נזכיר את עדות התובע בהקשר זה, אשר ניסה "ללכת בין הטיפות", כאשר טען כי כתב היד שכתב היה "מוכן במידה מסוימת" (עמ' 70 לפרוטוקול, ש' 1-12). התובע הגדיש את הסאה כאשר טען אף כלפי פרופ' מנדלס כי אינו יודע על איזה בסיס הדבר נכתב, בהתייחס למכתבו לפרופ' אוסטינובה (סעיפים 8 ו-11 לתצהיר פרופ' אוסטינובה).

ג. במסגרת קורות החיים שהעביר התובע לפרופ' אוסטינובה עת התכתבו לראשונה (7.10.10), ציין את הספר "פרסיקה" תחת הכותרת "Work under consideration". בהתאם, התובע לא ציין את הספר "פרסיקה" תחת הכותרת "work in progress", שגם צוינה במסגרת אותם קורות החיים. גם בקורות החיים שהתובע עצמו טוען שהעביר ביום 30.11.2010 (נספח ט/1 לתצהירו), צויין שהספר "תחת שיפוט" (עדות פרופ' היימס, עמ' 208 לפרוטוקול, ש' 12-18; סעיף 58 לתצהיר פרופ' אוסטינובה).

ד. בהתאם לעדותה של פרופ' אוסטינובה (שלא נסתרה), גם במסגרת טיוטות הצעות המחקר שהעביר לה התובע, טרם הגשת הטפסים למלגת אלון, ציין שהכין את הספר "פרסיקה" והתייחס אליו בלשון עבר ("I have prepared a monograph") (סעיף 80.3 לתצהיר פרופ' אוסטינובה).

93) אם לא די בכל אלה, הרי שבחקירתו הנגדית הודה התובע כי בחודש אפריל 2011 בישר לפרופ' אוסטינובה על קבלת המונוגרפיה לפרסום (accepted for publication), וזאת שעה שלא היתה כתובה (עמ' 95 לפרוטוקול, ש' 5-17)."

בית הדין הוסיף וציין כי המערער הקדיש חלק ניכר מטיעוניו לשינוי הקטגוריה אליה שייך היה הספר, אולם גם רשימת המאמרים שצירף לקורות החיים לצורך קבלת מלגת אלון בשנת 2010 היתה פגומה. וכך נאמר (סעיפים 98-99):

"התובע הכביר מילים על סוגיית שינוי מיקומו של הספר בקורות החיים שהוגשו למלגת אלון, אולם לא יכולה להיות מחלוקת כי מאמרים שציין התובע במסגרת קורות החיים שהגיש למלגת אלון, לא היו קיימים עוד באותו שלב (ולגביהם אין לו טענות כי פרופ' אוסטינובה היא האחראית למיקומם).

כך גם לא יכולה להיות מחלוקת כי רק 5 מתוך 12 המאמרים שפירט התובע בקורות החיים שצורפו לבקשה למלגת אלון, תחת הכותרת "מאמרים שפורסמו", הופיעו בקורות החיים של התובע מחודש דצמבר 2012 תחת אותה הכותרת (ראה קורות חיים א' וקורות חיים ד' שצורפו כנספח 1 א' לתצהיר פרופ' היימס). לגבי שניהם אין התובע טוען טענות "זיוף".

גם מתוך הטיעון המשלים שהגיש התובע בשימוע, עולה כי בחודש דצמבר 2010, במועד בו הגיש את קורות החיים למלגת אלון, לפחות שישה מהמאמרים שפורטו תחת הכותרת של עבודות שפורסמו, למעשה טרם התקבלו לפרסום".

בהמשך התייחס בית הדין באופן קונקרטי לחמישה מאמרים תוך הצגת השינוי שחל במעמד הקטגוריאלי בין טפסי קורות החיים, והכל בראי טופס קורות החיים שהגיש בדצמבר 2012. בסיום ניתוח זה קבע בית הדין האזורי כי (סעיפים 100-101 לפסק הדין):

"יוצא מכאן כי התנהלותו של התובע ובפרט הגרסאות השונות של רשימת הפרסומים שהציג (ללא התערבותה של פרופ' אוסטינובה), יש בהם כדי להוכיח כי התובע מסר מידע מטעה בקורות החיים שהגישו בחודש דצמבר 2010, בעת הגשת הבקשה למלגת אלון.

התובע לא התמודד עם טענות אלו בסיכומיו, במסגרתם ניסה להתחמק מהעיקר, תוך שטען כי כלילת פרסומים אלה בקורות החיים שהגיש בשנת 2012, לא היתה בגדר הטעיה.

ברם, מאחר שמדובר בפרסומים שלא התקיימו כלל בשנת 2010, עת הוגשו קורות החיים למלגת אלון, אזי מדובר בהצגת מידע מטעה מצידו של התובע".

בהמשך פסק הדין נאמר כך (סעיפים 105-106 לפסק הדין):

"הנה כי כן, מחומר הראיות עולה באופן ברור כי קורות החיים של התובע, הן בשנת 2010 עת הוגש למלגת אלון והן בשנת 2012, כללו פרסומים שלא היו קיימים כלל באותו שלב.

התובע מלין על התנהלותה של פרופ' אוסטינובה, כאשר הוא רואה במעשה שעשתה – העברת הספר שטרם הסתיימה כתיבתו מן הפרק "עבודות בהכנה" אל הפרק "ספרים", כמעשה זיוף של ממש. ברם, התובע נמנע מלבחון התנהלותו הוא, בבחינת טול קורה מבין עיניך, מדוע, אם כן, אין מדובר במעשה שאין בו פסול, כאשר התובע עצמו הוא שמקנה לעבודותיו סטטוס שאין להם (ללא התערבות של פרופ' אוסטינובה)?!".

נוכח כל אלה הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי "את ההחלטה לסיים את העסקתו של התובע בתום תקופת הניסיון, קיבלה הנתבעת משיקולים רלוונטיים – שיקולים של יחסי אנוש ואמינות הנדרשים מחבר סגל אקדמי" (סעיף 110 לפסק הדין).
מכאן פנה בית הדין לבחון את דרך קבלת ההחלטה, קרי אם נפל פגם בהליך השימוע. בית הדין מצא כי למערער ניתנה זכות טיעון רחבה, וכלשונו (סעיף 114 לפסק הדין):
"בענייננו, הוכח כי ניתנה לתובע "במה רחבה" להשמיע תגובתו ביחס לכוונה לסיים את העסקתו. מעיון בחומר הראיות עולה כי לתובע ניתנה זכות טיעון בארבע הזדמנויות שונות (ישיבת שימוע מיום 23.12.2013 שנמשכה שעות ארוכות; טיעון בכתב מיום 23.12.2013 – נספח ה/9 לכתב התביעה; השלמת טיעון בכתב מיום 29.12.2013 – נספח ה/11 לכתב התביעה; השלמת טיעון מיום 27.1.2014 – נספח ה/18 לכתב התביעה); וכי ההליך בעניינו היה ממושך ויסודי (סעיפים 86, 116, 121-122 לתצהיר פרופ' היימס; סעיפים 36-38, 42 לתצהיר פרופ' חן; סעיפים 35-37, 41 לתצהיר פרופ' ג'ינאו)".

אחת הטענות המרכזיות של המערער היתה כי השימוע שהתקיים היה למראית עין בלבד וכי הדברים שאמר פרופ' היימס לחוקר הפרטי מלמדים זאת. ואילו, האוניברסיטה טענה כי תמלילים אלה הושגו תוך הפרת זכותו של פרופ' היימס לפרטיות ובניגוד להוראות הדין. בית הדין האזורי קבע כי אין באלה להעיד שעמדת האוניברסיטה היתה נעולה וכי לא היה פתוח לשמיעת טענות העובד שהרי טרם הזמנת העובד לשימוע צריכה להיות החלטת המעסיק (סעיף 128 לפסק הדין). בהיבט היישומי נאמר כך (סעיף 129-131):

"129.  בענייננו, הפורום המחליט על המשך העסקתו של התובע, גיבש על בסיס אירועים שונים לאורך תקופת הניסיון של התובע, במשך קרוב לשנתיים, את העמדה לפיה יחסי האנוש הלקויים של התובע עם עמיתיו לעבודה וסימני שאלה על מידת אמינותו, אינם מאפשרים עבודה משותפת; ולפיכך כי אין להאריך את תקופת הניסיון "משאין סבירות גבוהה כי המועמד יזכה בקביעות"; שהוא התנאי להארכת תקופת הניסיון על פי התקנות האקדמי.
130. על רקע זה, טבעי ומצופה מחברי פורום הקבועים וראש המחלקה, פרופ' היימס, כי הגיעו לשימוע כשהם בדעה שיש להביא לסיום העסקתו של התובע, והשימוע שנעשה הוא ניסיון להביא לשינוי אותה דעה.
מהדברים שאמר פרופ' היימס לחוקר הפרטי, אותם ציטטנו לעיל, עולה כי בהפסקה במהלך ישיבת השימוע – ישיבה שארכה כשלוש שעות – הביעו חברי פורום השימוע במהלך שיחה לא פורמלית את תחושתם הסובייקטיבית, כי השימוע "איננו מתקדם" והסיכוי לשינוי דעתם איננו נראה סביר. בהערכה אישית זו של הדוברים, אין כדי לפסול את הליך השימוע.
131. נוסיף עוד, הדברים שנשמעו מטעם התובע במחצית הראשונה של ישיבת השימוע שהתקיימה העידו באופן ברור על רוח הדברים מצידו של התובע: פירוקה של התמונה הכוללת, המלמדת על היעדר קולגיאליות ועל בעיות אמינות, לפרטי פרטים, תוך מתן הסבר או תירוץ לכל אחד מהם בנפרד, והתעלמות מן המכלול; אי לקיחת אחריות מצד התובע, ותחת זאת "גלגול" האחריות על כל הסובבים אותו תוך הטחת האשמות כלפיהם; אי נכונות מצד התובע להבהיר כי התנהלותו תשתפר מעתה ואילך; התחמקות ממתן תשובות במקומות שבהן לא נוח לו להשיב (סעיפים 87-89, 153 לתצהיר פרופ' היימס, סעיפים 28, 36 לתצהיר פרופ' חן וסעיפים 28, 30 ו – 35 לתצהיר פרופ' ג'ינאו).
נוכח גישה זו הביע פרופ' היימס את תחושתו, כי למעשה לא יהא בכוחו של התובע לשכנע להפסיק את ההליך לסיום ההעסקה, והכל, כאמור, לאורם של הטיעונים שכבר נשמעו".

בית הדין האזורי מצא חיזוק לפתיחות לשמוע את טענות המערער בהמשך ההליך שנערך לאחר ישיבת השימוע, וכלשונו "אילו היה ממש בכך שההחלטה בעניינו של התובע הייתה מנויה וגמורה עוד במהלך השימוע שהתקיים בעניינו, אזי לא היה כל טעם בנקיטת כל הצעדים שבאו לאחר מכן, ולתובע ניתנה ההזדמנות והזכות בנוגע לכל אחת מהטענות שהועלו נגדו, והוא ניצל אפשרות זו במלואה" (סעיף 132 לפסק הדין). גם יתר טענות המערער בנוגע לשימוע לפיהן פרופ' היימס גילה עוינות כלפיו, הצורך בקיום ישיבה פיזית נוספת לאחר קבלת עמדתו בכתב וכי לא די במשאל באמצעות דואר אלקטרוני - נדחו. בכללם של דברים קבע בית הדין האזורי כי "הליך השימוע נערך כדין ובאופן ראוי במהלכו בוררו לעומקן כל העובדות והטענות ונשקלו כל השיקולים הרלוונטים – ורק לאחר כל אלה התקבלה החלטה סופית" (סעיף 138).

(ד) טענות הצדדים בערעור
(ד)(1) סיכומי המערער
המערער טען מספר טענות. תחילה טען כי פסק הדין הוא פרי העתקה ללא שיקול דעת משפטי ופסול מעיקרו – על פי הילך טענה זו פסק הדין מועתק בהיקף עצום מסיכומי המשיבה, כתב ההגנה והחלטת השופט (בדימוס) טוינה בבקשה לסעד זמני. לטענתו המדובר בפגם היורד לשורש העניין והיא פוגעת באמון הציבור, וכבר קבע הנציב בדו"ח 2017 כי המדובר במעשה שאינו לכבודו של בית המשפט. בשל כך לא התייחס בית הדין לסיכומי המערער אלא דרך העיניים המגמתיות של האוניברסיטה. ההעתקה מההחלטה בסעד הזמני מביאה להתעלמות מטענות המערער נגד ההחלטה הזמנית ואינה מוצדקת משהמדובר בהליך זמני מקוצר ששמיעת הראיות לא התקיימה בה במלואה.
בהמשך פירט המערער טעויות עובדתיות משפטיות ומהותיות שנפלו לדידו בפסק הדין ואשר נובעות מהעדר הפעלת שיקול דעת משפטי:
(ב)(1) טעויות עובדתיות ומשפטיות בשל התעלמות מהמעשים האסורים של שינוי קורות החיים וזיוף חתימתו – לטענת המערער פרופ' אוסטינובה עת שינתה בשנת 2010, במסגרת הגשת מועמדותו למלגת אלון, את קורות החיים של המערער, זייפה חתימתו. שהות המערער בחו"ל אינה יכולה להצדיק זאת, כששינוי הקובץ האלקטרוני יכול היה להיעשות על ידו בחו"ל. לטענת המערער, פרופ' אוסטינובה לא קבלה את הסכמתו לשינוי ודווקא העלימה אותו ממנו. לטענתו פרופ' אוסטינובה עשתה שימוש עת הדביקה את חתימתו האלקטרונית על מסמך קורות החיים שיצרה. לטענת המערער התנהגות זו של פרופ' אוסטינובה מלמדת על חוסר מהימנותה הכללית. המערער טוען גם כי בגרסתה של פרופ' אוסטינובה היו סתירות פנימיות ושינויים בכל הנוגע לזהות הספר שלגביו התבקש השינוי. עקב התעלמות בית הדין מזיוף החתימה מכשיר הוא עבירה פלילית חמורה. לטענתו, פרופ' אוסטינובה התחייבה למזכירות האקדמית להביא בדצמבר 2010 את "הדף עם חתימתו", והרי לא היתה זאת חתימתו כלל, אלא זיוף. לטענתו, פרופ' אוסטינובה גם העידה עדות שקר בהליך זמני כאילו "דף החתימות נשאר", היינו שלא נעשה כל זיוף.
(ב)(2) טעות משפטית בהכשרת שימוע שלא כדין ומעשה הנחזה כפלילי (קשר נגד עובד) – המערער משתית טענותיו אלה על תמליל השיחה בין החוקר לפרופ' היימס מיום 11.5.14, המצוטט לעיל. לטענת המערער היה מקום ליתן משקל לראיה חשובה זו, שכן המדובר בהודאתו של פרופ' היימס. עוד טען המערער כי לדיקאן הפקולטה אין כל תפקיד בהליך הפיטורים זולת היותו משקיף ללא זכות הצבעה, ומכאן כי השיח בין הדיקאן לבין פרופ' היימס – בו הודה פרופ' היימס בפני החוקר – חורג מן התקנון האקדמי. המערער טוען כי שיח זה נערך כבר בתחילת השימוע וטרם העלה המערער את כל טענותיו, לטענתו, כיוון שפרופ' היימס והדיקאן החליטו על פיטוריו טרם תחילת השימוע הדבר מלמד כי השימוע היה נטול ערך ולמראית עין בלבד.
(ב)(3) טעויות משפטיות ועובדתיות בשל התעלמות מהתקנון האקדמי ומנהלים לקידום וקביעות - המערער טוען כי בשל התעלמות זו מכשיר בית הדין הליך פיטורים שאינו תקין כלל וכי האוניברסיטה לא התכוונה לקלוט אותו בניגוד להתחייבותה לות"ת. המערער מלין על כך שלא היה הליך קידום למערער כפי שהאוניברסיטה עצמה מודה. לטענתו ללא בחינת הליך קידום לא ניתן לפטר עובד, ולא לערוך לו שימוע. המערער מלין על כך שבישיבה באוקטובר 2013 בה הוחלט לא להאריך את המינוי ולמעשה לפטרו לא היה ולו מסמך אחד, וגם לזימון לשימוע לא צורפו מסמכים.
(ב)(3)(א) טעויות עובדתיות ומשפטיות בשל העלאת שיקולים לפיטורים שלא היה מקום להעלותם - לטענת המערער, בית הדין האזורי התעלם מהתקנון האקדמי המורה שאין לדון בסיכוי לקביעות, לתרומת עובד ליחידה, ליחסי אנוש שלו או אם להאריך את תקופת ניסיון ללא קידומו ותחת זאת מאמץ את אי האמת של האוניברסיטה. עוד הוא מוסיף כי בזמן אמת חברי המחלקה לא ידעו מדוע פרופ' היימס חפץ לפטרו וכי חבר מחלקה בן בריתו של המערער שביקש לדעת מהן הסיבות לפיטורים הוצא מיד על ידי פרופ' היימס מיתר התכתובות. כמו כן, נחשפה לטענתו המציאות במחלקה להיסטוריה, שחבריה ממילא אינם קולגיאליים זה לזה. מאידך, נחשפה מידת הקולגיאליות שלו, עת התנדב ללמד לטינית במקום חבר מחלקה חולה. לטענתו, סדרת הדוגמאות בדבר העדר קולגיאליות הועתקו מסיכומי המשיבה וההחלטה הזמנית ואינן מוכיחות זאת, כיוון שהמדובר בזוטות הנוגעות לטעויות חד פעמיות ומעשים חד פעמיים של מרצה חדש במקום חדש שתוקנו בעת הפיטורים או שהופרכו בשימוע. לטענתו, בסוגית הרישום האקדמי הנכון מוסמכים לדון אך וועדת האתיקה ובית הדין למשמעת, והאוניברסיטה לא פנתה אליהם בעניין המערער. אשר לטיוטת קורות החיים שהגיש לפרופ' אוסטינובה בנובמבר 2012 כחונכת שלו הרי שהמערער לא כתב כי 9 המאמרים פורסמו, וגם מהזימון הטענה היא בנוגע לקבלת המאמרים לפרסום. קביעת בית הדין ביחס ל 9 מאמרים אלה שגויה. למרצים אחרים ניתנה הזדמנות לתקן טעויות בקורות החיים ובכך שגה בית הדין עת התעלם מעדותו של פרופ' חן (שלטענת המערער בעצמו חטא ברישום שגוי בקורות החיים שלו) כי המינוחים פלואידים. בכך, לטענת המערער, הכשיר בית הדין משוא פנים ואפליה כנגד המערער.
ב(3)(ב) טעויות עובדתיות ומשפטיות בהכשרת הרחבת החזית האסורה של הטענות על אלו שבזימון לשימוע. לטענת המערער המדובר בהרחבת חזית אסורה וזאת לאור נהלי האוניברסיטה, כפי שהביעה דאגתה אחת מחברות הסגל והדבר אף עולה מנהלי האוניברסיטה שצורפו לאחר ההליך בבקשה לסעד זמני. לטענת המערער העלאת הטענות לאחר השימוע מהווה חוסר תום לב קיצוני. לטענתו, עוד בדצמבר 2012 שמע פרופ' היימס על בעיה בקורות החיים של המערער, ערך חיפוש ביחד עם פרופ' אוסטינובה בשנת 2012/3 ושוחח על כך עם פרופ' חן באוגוסט 2013, ולפיכך התכלית המסתברת של הוספת ההאשמות היא מציאת האשמות חזקות יותר. לגוף העניין טען כי ששת הפריטים לא הופיעו בקורות החיים כ"פורסמו", והראיה היא השימוש במינוח forthcoming, וצפוי להתפרסם אינו שקול לפרסום. בית הדין התעלם מארבעה מכתבים של פרופסורים שהוצגו בעניין רישום הפרסומים, אבל אין פסול בשימוש במינוח forthcoming. לטענתו, גם פרופ' חן כתב בקורות החיים שלו ספר שעוד לא נכתב וכלל לא ייכתב. עוד טוען המערער כי הנוהג הנוכחי על פיו יש לכתוב קורות חיים במשיבה קיים רק משנת 2012, הוא נספח א' לנהלי מינוי וקביעות. משכך, לא ניתן לטעון כי השימוש במונחים שעשה בקורות החיים שהגיש למלגת אלון בשנת 2010 מפר את הנהלים במשיבה שכן אלו טרם נכתבו אז. המערער שב על טענתו כי הגופים היחידים שאמורים היו לדון בסוגיה הם וועדת האתיקה ובית הדין למשמעת וזאת בהתאם לבג"צ 1719/11 ניסן פונדקי נ' בית הדין לעבודה (19.11.13) (להלן: ענין פונדקי).
טעויות עובדתיות ומשפטיות הנובעות מהתעלמות משיקולים זרים בבסיס הליך הפיטורים המזורז - המערער טוען כי פרופ' חן הודה בשיחת הטלפון עם המערער בקיומם של שיקולים זרים. לטענת המערער בית הדין אימץ את פרשנות האוניברסיטה לדברים, ומשמעות הדבר הוא לתת לנתבע לכתוב את פסק הדין עצמו. עוד טוען המערער כי בית הדין התעלם מכך שהמחלקה ציפתה כבר להגיע למכרז בעת העתיקה ודבר הזיקה בין הפיטורים וגיוס איש סגל חדש הוזכר בישיבה מאוגוסט 2013 עת הוזכר החלפתו על ידי אחר. עוד טוען המערער לפגיעה בכללי הצדק הטבעי, שכן ביום 30.12.13 התקבלה החלטה סופית לפטרו מבלי לבקש ממנו תשובה על ההאשמות החדשות. פרופ' היימס לא המתין לתגובת המערער ובמכתב מיום 13.1.14 כבר מדבר על המכתב לסיום עבודתו. פרופ' היימס ערך סבב מיילים במקום ישיבה, וסדרת תשובות בודדות למייל אינה דיון. תגובת המערער כלל לא נקראה, והדבר עולה מהסתירה העצמית של פרופ' ג'יאנו באשר לזמן בו קראה את הדברים בסנגל (תצהירה) או בארץ (בעדותה). המערער פוטר בסוף ינואר כשעל פי התקנון האקדמי ניתן היה להמשיך בהליך ולתת הודעה סופית עד ל 31.3. למערער לא ניתנה הזדמנות לערער בפני רקטור האוניברסיטה כנדרש מהנהלים והמשיבה פנתה במהירות שיא לערוך מכרז חלופי. לטענת המערער שגה בית הדין בקובעו כי הזמנתה של פרופ' חקלאי היתה שגרתית, שכן היא הוזמנה להרצאה פחות מחצי שנה לאחר זכיית המערער במלגת אלון וכמו כן פרופ' חן העיד כי התבקש על ידי פרופ' אוסטינובה או פרופ' פוזננסקי ז"ל לכלול את גב' חקלאי כמועמדת. בית הדין אימץ את גרסת המשיבה כי נטלה סיכון של אובדן תקן בפיטורי המערער אך בד בבד העתיק פליטת פה של פרופ' חן לפיה "אמור היה להתמנות תקן בעת העתיקה" וכן כי ממילא התווספו תקנים. לטענת המערער, עם הבטחת התקן החלופי בעת העתיקה נסללה הדרך לפיטוריו, כשלטענת המערער רק שמר את התקן עבור ד"ר חקלאי. לטענתו, נטל ההוכחה כי לא היו מעורבים שיקולים זרים על האוניברסיטה.
טעויות בפסק הדין המכשירות פגיעה ברמה הראייתית – לטענתו פרוטוקול השימוע שונה ושופץ על ידי עו"ד סלע, שהודתה במעשה, ולכן אינו מסמך אותנטי. לטענתו, הוכח כי פרופ' ניומן דיבר בפתח ישיבת ה 30.12.13, ובכך הכשיר בית הדין האזורי פרוטוקול לא אותנטי שהשמיט חלקים אלה. עוד מלין המערער כי פסק הדין קיבל את טענת האוניברסיטה כאילו המירקור שיצרה פרופ' אוסטינובה הוא הוכחה שלא הסתירה מעשיה. אבל היא מעולם לא הודתה במעשיה עד שלטענתו נתפסה בקלקלתה אחרי דצמבר 2013, והמסמך לא מורקר בזמן אמת. בעותק שנשלח לדיקאני הפקולטות בינואר 2011 אין מרקור.
טענה נוספת של המערער היא לאפליה ומשוא פנים בפסק הדין בנוגע לפגיעה בפרטיות - לטענת המערער פרטיותו של פרופ' היימס לא נפגעה ואין ראיה לכך. מאידך, מתעלם בית הדין מפגיעה בפרטיותו בידי פרופ' היימס כגון שימוש במידע חסוי שהגיע מרופא המשפחה.
סעד אכיפה - לטענת המערער המקרה דנן נופל בגדר המקרים הקיצוניים המחייבים התערבות שיפוטית. לטענתו, המדובר במורה וחוקר מצטיין, זוכה פרסים ומלגות בינלאומיות ובעל שם כחוקר צעיר בהיסטוריה עתיקה. לצורך הפרת החוזה הציבורי המציאה האוניברסיטה סיפורי בדים. משכך, הוא תובע סעדים הצהרתיים, וצווי עשה והוראות לאוניברסיטה וסעדים כספיים שבאמצעותם ניתן לתקן את העוול שנעשה לו על לא עוול בכפו.

(ד)(2) סיכומי האוניברסיטה
האוניברסיטה טוענת כי יש לדחות את הערעור, שכן תביעת המערער נדחתה בפסק דין מפורט ומנומק היטב ובתוך כך נדחתה תאוריית הקונספירציה שהציג בהיבט העובדתי. לטענתה, פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס היטב בחומר הראיות ואין עילה להתערב בו. עוד טוענת האוניברסיטה כי בהתאם להלכה הפסוקה אין פסול בכך שבית הדין התייחס לטענות העיקריות שלפניו, והוא אינו חייב להתייחס לכל טענה וטענה, כשניתן לראות באי התייחסות לטענה במסגרת פסק הדין כדחייתה. עוד נטען כי בהתאם להלכה הפסוקה ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית אלא במקרים קיצוניים וחריגים כאשר המדובר בפגם היורד לשורש העניין, ומקרה זה לא בא בגדרם. המדובר בתביעה שתוצאתה נתלתה בעובדות ואלה נקבעו בהרחבה ובפירוט בפסק דינו של בית הדין האזורי.
האוניברסיטה מוסיפה וטוענת כי מידת התערבות של בית הדין בהליכי פיטורים מוגבלת לבחינת תקינות ההליך, שכן אין בית הדין מחליף את שיקול דעת המעסיק בשיקול דעתו. במסגרת זו טענה האוניברסיטה שלוש טענות משנה, ואלה הן:
בהתאם לחוק ולפסיקה – אין התערבות בשיקול דעת אקדמי; התערבות שיפוטית בהליכי מינוי אקדמיים תיעשה רק במקרים חריגים ורק בעילות ההתערבות המנהליות - לטענת האוניברסיטה סעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח-1958 (להלן: חוק המועצה להשכלה גבוהה) מעגן את עיקרון החופש האקדמי הכולל גם את הליכי המינוי וקידום הסגל האקדמי. לאור זאת נקבע בפסיקה כי בתי המשפט אינם מתערבים בהליכי מינוי וקידום אקדמיים. לאור נקודת מוצא זו יש לבחון את הטענות בערעור, וממנה נובע כי הביקורת השיפוטית מתמצה בשאלה האם נפל פגם מהותי בהליך האקדמי - משוא פנים שיקולים זרים וכיוצא באלה.
לא הופרו הוראות התקנון האקדמי בעניינו של המערער – לטענת האוניברסיטה, זכויות וחובות הסגל האקדמי, לרבות הליכי קידום ומתן קביעות – מוסדרות בתקנון האקדמי, שאינו מחריג את מלגאי אלון. תקנון מלגת אלון קובע כי עם קליטת חבר הסגל שהעסקתו ממומנת במלגת אלון מתחייבת האוניברסיטה להקצות תקן קבוע לשם ההמשך ההעסקה, ולכן אין בידה לטעון לאי קליטת חבר הסגל בשל העדר תקן פנוי. ות"ת - הגורם המאשר והמממן של מלגת אלון - היא גורם מתקצב ומפקח על תקציב, ואינה גורם אקדמי, והיא אינה מתערבת בשיקולים אקדמיים של האוניברסיטה. האוניברסיטה פעלה בהתאמה מלאה להתחייבות זו כאשר הקצתה תקן לקליטתו של המערער בתום תקופת המלגה, אך משלא מצאה אותו מתאים להמשך העסקה לא היתה חייבת לתת לו קביעות. הטענה בדבר קביעות אוטומטית נזנחה בסיכומים בבית הדין האזורי וממילא יש לדחותה. האוניברסיטה מבקשת לדחות את הטענה בדבר ההכרח לקיים הליך קידום בעניינו של המערער. לטענה בהתאם לסעיף 7.21 לתקנון ניתן להאריך את תקופת הניסיון אם אין תמונה ברורה לגבי כישורי המועמד אך קיימת סבירות גבוהה כי המועמד יזכה בקביעות. המדובר בסמכות רשות, ולא חובה. במקרה דנן, הדיון בעניינו של המערער הסתיים בשלב הראשוני לאחר שהוחלט שאין סבירות גבוהה שיקבל קביעות. לפיכך לא הגיע הדיון בעניינו לשלבים הבאים. שיקולים אקדמיים כוללים בהתאם לתקנון את מכלול התפקוד של חבר הסגל האקדמי לרבות השתתפות בפעילות היחידות האקדמיות, שיתוף פעולה וקולגיאליות. ות"ת קיבלה דיווח (בתחילה מהמערער ובהמשך מהאוניברסיטה) על הליך הפיטורים ולא מצאה כי יש להתערב בו בטענה שהוא עומד בסתירה למלגה שנתנה. פורום הקביעות היה מוסמך להתייחס לטענות המהימנות. זאת, הן מהטעם שתקנון האוניברסיטה מגביל את הפיטורים מטעמי משמעת לערכאות המשמעת רק עבור חברי סגל קבועים ואילו המערער היה חבר סגל בתקופת הניסיון, והן מאחר שמהימנות מהווה רכיב בלתי נפרד בעבודת חברי הסגל ובעת שקילת המשך ההעסקה.
בדין פסק בית הדין כי לא נפל פגם בהליך השימוע: האוניברסיטה שבה וטוענת כי למערער ניתנה "במה רחבה" לשטוח טענותיו בארבע הזדמנויות, ובכלל זאת ישיבת שימוע שנמשכה 3 שעות, ניתנה לו הזדמנות להתייחס בכתב לכל הטענות נגדו לרבות הממצאים הנוספים שעלו במהלך השימוע. השיחה שניהלו הדיקאן ופרופ' היימס הייתה לאחר למעלה משעה של שימוע, ואין היא מלמדת על חוסר פתיחות לשמוע הטענות. הבלבול בשם הספר אינו שוקל לחובת האוניברסיטה נוכח המצג שיצר המערער בקשר אליו ואף פרופ' מנדלס סבר כי הספר קיים. בנסיבות העניין, בהן פורום הקביעות התכנס פיזית שלוש פעמים והשלב בו התקיימה התייעצות והצבעה היה כבר דיון המשך רביעי - התייעצות והצבעה באמצעות דואר אלקטרוני אינה פסולה. עוד נטען כי לטענה בדבר הצורך לקיים הצבעה חשאית אין זכר בכתבי הטענות, וממילא היא דנה בהצבעה בדבר הענקת קביעות, ואינה רלבנטית.
בדין פסק בית הדין כי לא היו שיקולים זרים בפיטורי המערער - האוניברסיטה מבקשת לדחות את תאוריית הקונספירציה לפיה העסקתו של המערער נועדה להבטיח כי התקן שיועד לו בהתאם לכללי מלגת אלון יישמר במחלקה. בתוך כך היא מדגישה כי בהתאם לתקנון מלגת אלון מחויבת האוניברסיטה להקצות תקן בו יועסק מלגאי אלון. במקרה בו לא נמשכת העסקתו של המלגאי לאחר תום המלגה ממילא התקן לא "שייך" למחלקה. טענת השיקולים הזרים נבחנה בקפידה, וממילא המערער לא עמד בנטל להוכיחה. האוניברסיטה חזרה על טענותיה שאין לפרק את התמונה הכוללת ובתוך כך פירטה את הפריטים מהם היא מורכבת. לטענת האוניברסיטה, היעדר מהימנות קורות החיים הוכח הן ביחס לספר והן ביחס למאמרים שכלל בקורות החיים. המערער כלל את המאמרים בכתב ידו וחלקם עוד לא היו קיימים באותו השלב. האוניברסיטה שבה על טיעונה בדבר החלוקה לקטגוריות שונות ומדגישה כי אין משמעות למחלוקת אודות משמעות המינוח forthcoming, שכן המערער הכתיר בתואר זה גם עבודות הנכללות ב"עבודות תחת שיפוט" ו"עבודות בהכנה". העיקר, כך נטען, הוא שיוך המאמרים לפרקים השונים שכותרתן בשפה העברית ברורה ואינה ניתנת לפרשנות.
יש לדחות את טענת המערער בדבר "העתקה" בפסק הדין – האוניברסיטה טוענת כי אין המדובר בהעתקה, אלא באימוץ טענות האוניברסיטה. כך, אין המדובר בהעתקה כמכלול, אלא לכל היותר בליקוט טענות בהן השתכנע בית הדין. גם אם מדובר במעשה שאינו לכבודו של בית הדין (ולעמדת האוניברסיטה לא זהו המקרה) אין בכך כדי להצביע על העדר שיקול דעת.
בדין דחה בית הדין קמא את הסעדים שנתבעו –נטען כי אין מקום להושטת סעד למערער, ובוודאי לא סעד אכיפה שאינו דרך המלך.
יש לדחות את הערעור כנגד ההוצאות – הוצאות משפט נתונות לשיקול דעת הערכאה הדיונית, ואלה שנפסקו הולמות את היקף ההליכים, סכום התביעה וחוסר תום הלב של המערער.

(ד)(3) סיכומי תשובה המערער
המערער שב על טענתו כי בית הדין כשל באי הפעלת שיקול דעת ובהעתקה גורפת, וכי טענת הליקוט שטענה האוניברסיטה מהווה ניסיון ליפות את הדברים, ואינה מתיישבת עם הכמות, העתקה של סעיפים לא רלבנטיים מהתקנון האקדמי בעקבות האוניברסיטה, ואי התייחסות לנהלים המורים כי פעלה בחוסר סמכות, העתקת טעויות וסתירות פנימיות, התעלמות מראיות חשובות בדבר זיוף החתימה, התעלמות מטענות המערער ומנגד ייחוס למערער טענות שלא טען. בתוך כך שב ומדגיש המערער את ההתעלמות מנהלים לקידום וקביעות שהינם חלק מהתקנון האקדמי. לטענתו פיטוריו נעשו בעיתוי מוקדם מדי (בסעיף כתוב 6 חודשים לפני תום המינוי), בידי הגוף הלא נכון (פורום קביעות יכול לדון רק בקביעות), ללא מסמכים, ללא כל סמכות (הדיון אפשרי רק אחרי קידום) ובלא אפשרות לערער. לטענתו, לאוניברסיטה אין מענה לטענה כי פיטרה את המערער בהליך שאין לו זכר בנהלים תוך עירוב בין הליך קידום, הליך קביעות ובירור טענות משמעת ו/או רישום פרסומים.
עוד טוען המערער כנגד תקינות הליך השימוע וחוזר על טענתו העובדתית לפיה פרופ' היימס דן בעניין עם הדיקאן בתחילת השימוע והדבר מלמד על העדר פתיחות בשימוע.
המערער מלין גם כנגד התעלמות פסק הדין מראיות מרכזיות, ושב וטוען לזיוף חתימת המערער בידי פרופ' אוסטינובה ומטענותיו לשיקולים זרים וכן על טענותיו בנוגע לסוגית הרישום האקדמי. כמו כן, היה לטענתו מקום ליתן משקל גם לסוגיית מארג היחסים במחלקה.

(ה) דיון והכרעה
לאחר שבחנו את ככל החומר שבתיק בכתב ובעל פה הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, ואלה נימוקינו לכך:

(ה)(1) חופש אקדמי והיקף ביקורת שיפוטית
סעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה קובע כי (ההדגשה שלנו):

"מוסד מוכר הוא בן חורין לכלכל ענייניו האקדמיים והמינהליים במסגרת תקציבו כטוב בעיניו".

"עניינים אקדמיים ומינהליים" מוגדרים באותו הסעיף על דרך הריבוי, קרי (ההדגשה שלנו).:

"לרבות קביעת תוכניות מחקר והוראה, מינוי רשויות המוסד, מינוי מורים והעלאתם בדרגה, שיטת לימוד והוראה, וכל פעולה מדעית, חינוכית  או משקית אחרת".

סעיף 15 מבטא את הפן המוסדי של החופש האקדמי, ובקשר לכך יפים הדברים שנאמרו בבג"צ 5480/14 ועד ארגון הסגל האקדמי הבכיר באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים נ' המועצה להשכלה ‏גבוהה (2.12.19). וכך נאמר:

"סעיף זה מעגן את עקרון החופש האקדמי, אשר הוא עקרון יסוד בפעולתם של המוסדות להשכלה גבוהה (עניין האוניברסיטה העברית, פסקה 7). על החופש האקדמי נאמר כי הוא "מאבני הראשה של המחקר האקדמי ומוסדותיו. כמוהו כעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, חופש הדעה והמצפון וחופש הדיבור והביטוי" ... מושג החופש האקדמי מכוון להיקף גדול של חסינויות מפני מגבלות ערכיות ומקצועיות לגופם של תחומי מחקר והוראה ... נהוג להבחין בין חופש אקדמי אישי, שעניינו בהגנה על חירותם של חוקרים ומרצים מפני השפעות זרות ולא ענייניות על המחקר, ההוראה והפרסום המדעי, לבין חופש אקדמי מוסדי, שעניינו בהגנה על עצמאותה של האקדמיה כמערכת מוסדית אל מול המערכות השלטוניות המסדירות ומממנות אותה .... החופש המוסדי – המעוגן בסעיף 15 לחוק – כולל הן היבטים מינהליים, הן היבטים אקדמיים. ההיבטים המינהליים נוגעים לניהול העניינים הכלכליים והקנייניים השוטפים של המוסד; קביעת דרך קבלת ההחלטות במוסד; התוויית תכניות פיתוח מינהליות; קביעת תנאי השכר של חברי הסגל; והתוויית המדיניות הכלכלית של המוסד, הן בהיבט של כוח אדם, הן בהיבט של חלוקת המשאבים להוראה ולמחקר. ההיבטים האקדמיים כוללים קביעת תכניות פיתוח אקדמיות; מינוי סגל אקדמי וקידומו; קביעת מדיניות אסטרטגית הנוגעת לתחומי ההוראה והמחקר; פיקוח על הסטנדרטים בהוראה ובמחקר; קביעת היחס בין הוראה לבין מחקר; וקביעה מי רשאי ללמד במוסד ומי רשאי ללמוד בו ( רובינשטיין ופשה, בעמוד 43-42). תכליתו של החופש האקדמי המוסדי היא בראש ובראשונה להבטיח את החופש האקדמי האישי, ובכך לקדם את המחקר המדעי, את הרחבת הידע ואת חקר האמת (נבו, בעמוד 140).

הנה כי כן, החופש האקדמי המוסדי, המעוגן בסעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה - כולל גם את החופש למנות את סגל ההוראה והמחקר וקידומו.
עיגון עקרון החופש האקדמי בחקיקה, כמו גם התכלית החברתית החשובה המצויה ביסודו - מביאים לצמצום היקף הביקורת השיפוטית על החלטה בדבר מינוי סגל אקדמי וקידומו. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בבג"צ 7793/05 אוניברסיטת בר אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה (31.1.11). וכך נאמר:

"אכן, החלטה בדבר מינוי מורים והעלאתם בדרגה היא בגדר רשות היחיד של המוסד .... על כן ימנעו רשויות השלטון, ובית המשפט בתוכן, מלהכתיב למוסד אקדמי מי מחבריו יזכה במינוי ומי יקודם בדרגה. בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתה של ועדת המינוי בשיקול דעתו ולא יבחן את סבירות החלטתה המקצועית. עילה להתערבותו של בית המשפט תקום במקום בו מתעורר חשש להפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, ובמצבים קיצוניים מהם עולה כי יחסה של הוועדה אל המועמד היה נגוע בשרירות, שיקולים זרים או משוא פנים, אך לא במקרה שבו משיג המועמד על אופן הפעלת שיקול דעתה המקצועי של הוועדה בעניינו. תפקידו של בית המשפט אינו לוודא כי התקבלה ההחלטה הנכונה ביותר, אלא כי מדובר בהחלטה חוקית שאינה פוגעת בזכויותיו של המועמד".

בענייננו, המערער היה מלגאי אלון, כשמשמעות הדבר היא שבמסגרת המלגה ניתן מימון ציבורי של הות"ת והתחייבות האוניברסיטה "לכלול את מימון משרתו של המלגאי, בתום תקופת המלגה בתקציב הרגיל של האוניברסיטה" (סעיף 12(ד) לתקנון מלגת אלון). זאת, לאחר שהמועמד כבר עבר סינון טרם זכייתו במלגה המיועדת לחוקרים מצטיינים. יחד עם זאת, התחייבות האוניברסיטה לות"ת אינה מבטיחה למועמד קבלה אוטומטית לאוניברסיטה שכן בידי האוניברסיטה להחליט כי "קיימות סיבות אקדמיות" המונעות קליטתו (סעיף 12(ג) לתקנון מלגת אלון). בהתאם לסעיף 17 תקנון מלגת אלון – אשר צוטט לעיל - ההחלטה בדבר אי העסקת מלגאי טעונה דו"ח מסכם של רקטור האוניברסיטה לות"ת המפרט " נימוקים לאי קליטתו". משכך, הטעמים לריסון הביקורת השיפוטית על מתן קביעות לחבר סגל חלים גם על מילגאי אלון.
בענייננו אין טענה בנוגע ליכולותיו המחקריות של המערער, והנימוקים לאי קליטתו שונים, ועליהם נעמוד להלן.

(ה)(2) סיבות אקדמיות לסיום העסקה
כאמור, נקודת המוצא בענייננו היא כי יכולותיו המחקריות הגבוהות של המערער אינן שנויות במחלוקת. האם די במצוינות מחקרית כדי לחייב את האוניברסיטה לקלוט מלגאי אלון בתום תקופת המלגה אף כאשר מטעמים אחרים (בהנחה והם חוסים בצילה של ההגדרה "סיבות אקדמיות") אינה חפצה בקליטתו? לטעמינו, המענה לשאלה זו שלילי. לדידנו רשאית האוניברסיטה לבחון גם ביחס למלגאי אלון מישורי התנהלות נוספים המעוגנים בתקנון האוניברסיטה והנבחנים בקשר לכל חבר סגל עת נבחנת שאלת קליטתו לאוניברסיטה בתום תקופת הניסיון, ואין היא מוגבלת לבחינת יכולותיו המחקריות בלבד.
תקנון מלגת אלון קובע כי סירוב לקלוט מועמד לאוניברסיטה צריך שיהא מעוגן בקיומן של "סיבות אקדמיות" מבלי לפרט מהות סיבות אלה. כאמור לעיל, בתקנון האוניברסיטה מצוי פירוט חובותיו האקדמיות של חבר סגל אקדמי. כך למשל, נקבע בתקנון האוניברסיטה כי מעבר להוראה ומחקר חבר הסגל "ייקח חלק בחיים האקדמיים וימלא תפקידים שאליהם ייבחר או יתמנה" (סעיף 0.2) בנוסף, חבר הסגל האקדמי מחויב "להתנהג בצורה הולמת חבר סגל ביחסיו עם מוסדות האוניברסיטה ועובדיה, עם חבריו להוראה ומחקר, עם תלמידיו וקהל הציבור, לשמור על כבוד המוסד ולמלא אחר תקנות האוניברסיטה המחייבות את חברי הסגל" . לבסוף, נקבע בתקנון האקדמי כי בבחינת מתן קביעות לחבר סגל תיבחן, בין היתר, "תרומתו ליחידת העל האקדמית ולאוניברסיטה ויחסי אנוש של המועמד".
לטעמינו, את משמעותן הקונקרטית של "הסיבות האקדמיות" בעטיין ניתן לסיים העסקתו של מלאי אלון יש לגזור מהתקנון האקדמי, בו מוגדרות החובות האקדמיות של חבר סגל, וזאת משלושה טעמים השלובים זה בזה: ראשית, עת הודע למערער על זכייתו במלגת אלון במכתב מיום 24.4.11 נכתב ברחל ביתך הקטנה כי "תנאי עבודתך הם בהתאם לתקנות האוניברסיטה". משמע, התקנון האקדמי חל על העסקת המערער וסיומה. שנית, החלת התקנון האקדמי לצד תקנון מלגת אלון מתבקשת ממהות הדברים. במשולש היחסים מלגאי, אוניברסיטה וות"ת – תקנון מלגת אלון והתקנון האקדמי מסדירים בעיקרם מערכות יחסים שונות. תקנון מלגת אלון מסדיר בעיקרו את מערכת היחסים שבין הות"ת לבין האוניברסיטה, המגישה את מועמדותו של החוקר למלגת אלון. התקנון האקדמי מסדיר בעיקרו את מערכת היחסים שבין האוניברסיטה לבין חברי הסגל האקדמי. הגם שקיימות נקודות ממשק מסוימות בין מרחבי ההסדרה של שני התקנונים – כך למשל בכל הנוגע לקליטת מלגאי אלון כחבר סגל בתום תקופת המלגה - הרי שבעיקרם של דברים כל אחד מהם מיועד להסדיר מרחב פעילות שונה. נוכח השוני בפועלם של שני התקנונים אין מניעה עקרונית להחלתם במצטבר. זאת ועוד. גם בנקודת הממשק המשותפת, היא קליטת מלגאי כחבר סגל, דרגת ההפשטה של כל אחד מהתקנונים שונה. בעוד תקנון מלגת אלון קובע את העיקרון בדרגת הפשטה גבוהה ("סיבות אקדמיות") הרי שהתקנון האקדמי משלימו באמצעות יציקת תוכן קונקרטי לתוכו, כמצוטט לעיל. מכאן כי מתקנון האוניברסיטה ניתן לדלות את משמעותן הקונקרטית של הסיבות האקדמיות בגינן ניתן להימנע מקליטת מלגאי אלון לשורות האוניברסיטה בתום תקופת המלגה. שלישית, היכולת המחקרית ואיכות ההוראה - הם שיקולים משמעותיים וחשובים בהערכת מועמדותו של מועמד, ואולם אין הם ממצים את מלוא מחויבויותיו של חבר הסגל האקדמי כלפי האוניברסיטה. האוניברסיטה רשאית אפוא להחליט כי אינה חפצה בקליטת חוקר כחבר סגל על אף יכולותיו המחקריות הגבוהות בשל סיבות המעוגנות בתקנון האוניברסיטה. לדידנו, אין מקום להשקפה כי בהקשר זה דמם של מלגאי אלון סמוק יותר או כי מלגאי אלון – להבדיל משאר חברי הסגל - פטורים אך בשל קבלת המלגה מהחובה לקיים יחסי אנוש תקינים או לתרום ליחידה העל האקדמית ולאוניברסיטה. לתפישה זו אין עוגן בתקנון מלגת אלון, וכפיית פטור כזה על האוניברסיטה עשויה לפגוע בטווח הארוך ביכולת תפקודה התקין. משכך, יש להותיר בידה את מרחב הבחירה הנגזר מחופש אקדמי מוסדי גם במצבים בהם יש מתח בין יכולות מחקריות גבוהות ומצוינות לבין סיבות אקדמיות אחרות הנוגעות לסטנדרט המצופה מחברי הסגל האקדמי והמחויבות הכרוכה בכך (מעבר ליכולות מחקריות גבוהות).
כאמור, וכמתחייב מתקנון מלגת אלון, שלחה האוניברסיטה לות"ת ביום 13.3.14 מכתב מנומק בדבר הסיבות לסיום העסקת המערער. המכתב מתאר את הרקע שהביא לעריכת השימוע, קרי "תפקודו לוקה בחוסר שיתוף פעולה עם עמיתים, בעיה של נוכחות, חוסר אמינות, בעיה של היעדרויות משעורים, הכל כמפורט בזימון לשימוע המצ"ב" (להלן: נימוק יחסי האנוש). את העובדה שבמהלך השימוע הועלתה טענה בדבר "חשד שבקורות החיים שהוגשו לצורך קבלת מלגת אלון דיווח ד"ר אלמגור על ספר שכלל לא התקבל לפרסום באותה עת" (להלן: נימוק הספר). בהמשך מתואר במכתב תוצאות בדיקה שנערכה ולפיהן "ששה מאמרים שהוגדרו בקורות החיים שהוגשו לצורך קבלת מלגת אלון כ- forthcoming לא מקיימים את משמעותו המקובלת של מונח זה (לגבי חלקם כלל לא התקבל כתב יד עד היום, לגבי חלקם כתב היד התקבל לאחרונה; כולם לא עברו כלל שיפוט במועד שדווחו כ " forthcoming") (להלן: נימוק המאמרים).
כל אחד משלושת הנימוקים הללו רלבנטי בעת שקילת מינוי חוקר בתקופת ניסיון כחבר סגל, והם באים בגדר "סיבות אקדמיות" המנויות בתקנון מלגת אלון, והראיה הות"ת – שקיבלה במכתב מיום 13.3.14 את פירוט הנימוקים – לא מצאה להתערב בהם בטענה כי אלה סותרים את תקנון מלגת אלון. יחד עם זאת, הם נבדלים זה מזה בדרך בחינתם. נימוק יחסי האנוש בדרך כלל, ולמעט מקרי קיצון, מבוסס על הערכת תמונה כוללת רווית פרטים, ולאו דווקא על אירוע נקודתי. ואילו, נימוק הספר ונימוק המאמרים, נוגעים לרשימת הפרסומים שהגיש המערער לצורך מלגת אלון, וככאלה הם מבוססים על השוואת האמור בקורות החיים למציאות אובייקטיבית ששררה במועד הגשתם. כיוון שרשימת פרסומים היא תעודת זהות מחקרית יש חשיבות להיותה מדויקת. להלן נרחיב על שלושת הנימוקים. אולם, בטרם נעשה כן נתייחס לטענתו המקדמית של המערער בדבר קיום שיקולים זרים, שכן לטענתו הוא "נוצל" לשמירת התקן לד"ר חקלאי.

(ה)(2)(I) נימוק המאמרים
את הזרקורים נמקד תחילה בנימוק המאמרים. כאמור לעיל, המערער התבקש בטופס במובנה למלגת אלון לציין "רשימת פרסומים (אם אין המקום מספיק, יש לצרף עמוד נוסף)". פירוט הפרסומים נעשה בטופס המובנה על פי שלוש קטגוריות: הקטגוריה הראשונה - מאמרים ופרקים בספרים; הקטגוריה השניה - עבודות תחת שיפוט; הקטגוריה השלישית - עבודות בהכנה. בתמצית, על פי נימוק זה בקורות החיים משנת 2010 שהגיש המערער במסגרת מועמדתו למלגת אלון כלל בקטגוריה הראשונה, בין היתר, ששה מאמרים, אשר בדיקה מאוחרת שערכה האוניברסיטה במסגרת השימוע העלתה כי באותה העת אלה לא התקבלו לפרסום.
בחרנו למקד תחילה את הזרקורים בנימוק זה ממספר טעמים: ראשית, רשימת הפרסומים בשנת 2010, היוותה את תעודת הזהות המחקרית של המערער למלגת אלון. בין היתר על יסוד המלגה שקבל מבקש המערער להמשיך את העסקתו. המדובר בנתון בעל רלבנטיות עצומה לענייננו. שנית, ממכתב האוניברסיטה לות"ת עולה כי האוניברסיטה ראתה בו נימוק משמעותי, והדבר ניכר בהיקף הנמקתה לגביו. שלישית, הוכחת נימוק זה היא על סמך ראיות אובייקטיביות, ולא על יסוד הערכה ושמיעת עדויות, ומכאן בהירותו. רביעית, לגבי דרך הצגת ששת המאמרים ומיקומם בקטגוריה הראשונה אין חולק כי אלו נעשו בידי המערער באופן אישי, וטענותיו ביחס למעורבותה של פרופ' אוסטינובה (אותן נבחן במסגרת נימוק הספר) – אינן רלבנטיות לנימוק המאמרים. חמישית, ככל שיימצא פגם בהתנהלות המערער בקשר לכך (וזאת נבחן להלן), הרי שלעובדה שהמדובר בששה מאמרים יש משקל. אילו היה מדובר במאמר בודד ניתן היה להניח לטובתו כי המדובר באי הבנה או טעות נקודתית אחת, והשלכתו על התמונה הכוללת ממילא מוגבלת. אולם כאשר מדובר בששה פריטים הרי שככל וייקבע שיש טעם לפגם עוצמתו תהא בהתאם.
ערים אנו לכך כי נימוק זה לא נכלל במכתב הזימון לשימוע המקורי וכי האוניברסיטה נדרשה לו בעקבות השימוע בעל פה מיום 23.12.13. זאת, נוכח הספקות שעלו בנוגע למהימנות רשימת הפרסומים משנת 2012 וההתרשמות של עורכי השימוע כי המענה מצד המערער לפיו חלק מהמאמרים התקבלו בעל פה - מצריך העמקת הבדיקה. ספקות אלה הביאו להעמקת הבדיקה גם ביחס לקורות החיים משנת 2010. לטענה זו נתייחס בהרחבה בהמשך.
ומכאן לגוף נימוק זה. המערער טוען כי את הקטגוריה הראשונה אין לייחד לחיבורים שכבר פורסמו, שכן אין זו כותרתה. נקדים ונציין כי על מנת לשקף באופן מדויק את מכלול עשייתו של החוקר (הישגיו והפוטנציאל המחקרי) נערכה החלוקה הקטגוריאלית האמורה. המונח רשימת פרסומים מכוון כפשוטו לחיבורים שכבר ראו אור או שמצויים במכבש ההדפסה, היינו לגביהם תהליך השיפוט האקדמי הסתיים. באמצעות הקטגוריה השניה והשלישית בקורות החיים ניתן ביטוי גם לחיבורים המצויים בהליך שיפוט או בהכנה. רשימת פרסומים הערוכה על פי החלוקה הקטגוריאלית האמורה מהווה מעין תעודת זהות מחקרית המשקפת את מצב הדברים נכון לעת כתיבתה. באמצעות החלוקה לשלושת הקטגוריות, עליה עמדנו לעיל, ניתן לאמוד את יכולותיו האקדמיות של חוקר. . באמצעות הקטגוריה הראשונה ניתן ללמוד, בין היתר, על הישגיו, קרי מספר החיבורים שכבר פורסמו (או התקבלו רשמית לפרסום), באילו כתבי עת או הוצאות פורסמו המחקרים (או התקבלו רשמית לפרסום), נושאי המחקר, ותדירות הפרסומים. הקטגוריות השניה והשלישית מצביעות על הפוטנציאל המחקרי תוך אבחנה בין דרגות פוטנציאל שונות בהתאם להתקדמות המחקר, קרי שלב ההכנה או הכתיבה (וטרם העברתו לעיון ושיפוט) או שלב השיפוט (סיום הכתיבה והעברתו לעיון ושיפוט אך טרם קבלת החלטה בדבר אם זה ראוי לפרסום). מכל מקום, רשימת הפרסומים היא מסמך מרכזי השקול במהותו לתעודת זהות מחקרית הנכונה לעת כתיבתו, ומכאן חשיבות מיקום מאמרים בקטגוריה המתאימה ובפרט כאשר המדובר בקטגוריה הראשונה.
לכאורה, סלע המחלוקת הוא בשאלה מה היקפה הפנימי של הקטגוריה הראשונה ובאילו נסיבות מאשר המונח forthcoming להכליל בה מאמרים? אנו סבורים כי בנסיבות העניין המיוחדות הכרעה בכך אינה נדרשת. ונבהיר, אין חולק כי הקטגוריה הראשונה כוללת גם מאמרים שעברו הליך שיפוט, ככל שנדרש, והוחלט לפרסמם, כך שהם מצויים בשלב ההוצאה לאור, אך טרם פורסמו. במקרה כזה ניתן לכלול את המאמרים בקטגוריה הראשונה בליווי המונח forthcoming. מנגד, אין בידינו לקבל עמדת קיצון – שלהבנתנו לא נטענה כך – לפיה כל מאמר המצוי בשלבי הכנה וטרם הועבר לשיפוט או הועבר לשיפוט וטרם ניתנה לגביו החלטה יכול למצוא משכן בקטגוריה הראשונה אם ייעשה שימוש במינוח forthcoming. עמדת קיצון כזה נוטלת מהחלוקה הקטגוריאלית את משמעותה כתעודת זהות מחקרית. במילים אחרות, אף אם אין הכרח כי הקטגוריה הראשונה תכלול רק מאמרים שפורסמו ברי כי אין להרחיבה באופן שיכללו בה מאמרים שמקומם הראוי באופן מובהק הוא בקטגוריה השניה או השלישית. לטעמינו, הקטגוריה הראשונה רוכשת את משמעותה הקונקרטית לא רק באמצעות כותרתה, אלא גם באמצעות הקטגוריות השניה והשלישית. אלה נותנות לקטגוריה הראשונה משמעות השונה מחיבור המצוי בהליך כתיבה או חיבור שכבר נכתב ומצוי בהליך שיפוט ואשר קיימת אי ודאות בנוגע לשאלה אם יתקבל לפרסום.
בין שלוש הקטגוריות עשוי להיות ממשק. כך לכאורה, מתעוררת השאלה מה דינם של חיבורים שקיימת סבירות גבוהה שיפורסמו אף שהם מצויים בשלבי הכנה (כגון, כאשר הוזמנו על ידי עורך מסוים לצד התחייבות לפרסמם או שנערך חוזה לפרסומם טרם סיום הכנתם). בהקשר זה עולה מחומר הראיות כי קיימות גישות שונות באקדמיה, ואיננו סבורים כי הכרעה ביניהן נדרשת במקרה דנן. לצורך הדיון בלבד מוכנים אנו להניח לטובת המערער – ומבלי להכריע – כי בכפוף להמצאת אישור מתאים בדבר הזמנת החיבור או חוזה לכתיבתו תוך התחייבות לפרסמו, אין לזקוף לחובת המערער מיקום חיבור כזה בקטגוריה הראשונה.
דא עקא, במקרה דנן, האוניברסיטה קיימה תהליך בדיקה מקיף לגבי מאמרים אלה באמצעות פנייה ישירה לעורכים הזרים על מנת לבחון אם התקבלו המאמרים לפרסום ואימתי. הבחינה העלתה כי חלק מהמאמרים התקבלו לפרסום אך במועד מאוחר משנת 2010, וחלקם כלל לא הוגש לעורכים לשם שיפוט במועד זה. תוצאות בירור זה הועברו כאמור לתגובת המערער, ואת תגובתו הבאנו לעיל. ואולם בסופו של דבר "ראית הזהב" היא אישור, ולו למפרע, ממנו ניתן ללמוד בבירור על כך שהמאמרים התקבלו לפרסום לפני דצמבר 2010 – וכזו אין. בהקשר זה יודגש כי קבלת מאמר זה או אחר לפרסום במועד מאוחר לדצמבר 2010 מצביעה על יכולותיו המחקריות של המערער (שאינן שנויות במחלוקת). אולם – וזה העיקר – אינה ממרקת את הפגם הנטען, שהוא במישור מהימנות רשימת הפרסומים נכון למועד הגשתה בדצמבר 2010. משכך, לא די בכך שהמאמרים פורסמו במועד מאוחר, אלא לצורך הכללתם בקטגוריה הראשונה נדרש (לכל הפחות) אישור – ולו בדיעבד – בדבר קבלתם לפרסום טרם דצמבר 2010 על אף היותם בשלבי הכנה או שיפוט. בהיבט היישומי הבדיקה הנוספת שערכה האוניברסיטה העלתה כי אף נכון למועד עריכתה חלק מהמאמרים כלל לא התקבל לפרסום.
המערער טען בתמצית כי עשה שימוש במינוח forthcoming כדי להדגיש שאלה טרם פורסמו וכי עשה כן בתום לב. האוניברסיטה היתה ערה בעת קבלת ההחלטה כי נעשה שימוש במונח forthcoming , ואף נתנה לכך בולטות במסגרת המכתב מיום 13.3.14, המדווח לות"ת על סיום העסקתו של המערער. מפאת חשיבות הדברים נביא שוב את אופן הדיווח שזו לשונו:
"בבדיקה שערכה האוניברסיטה עלה שששה מאמרים שהוגדרו בקורות החיים שהוגשו לצורך קבלת מלגת אלון
כ- forthcoming לא מקיימים את משמעותו המקובלת של מונח זה (לגבי חלקם כלל לא התקבל כתב יד עד היום, לגבי חלקם כתב היד התקבל לאחרונה; כולם לא עברו כלל שיפוט במועד שדווחו כ " forthcoming ").

איננו סבורים כי במקרה זה נדרשת הכרעה שיפוטית מהי משמעותו האקדמית של המונח forthcoming. הקושי של המערער נובע בעיקר מכך שמיקם את ששת המאמרים בקטגוריה הראשונה, וזאת מבלי שהציג אישור מהעורך הרלבנטי – ולו בדיעבד – בדבר קבלתם לפרסום טרם דצמבר 2010. כאמור, קושי זה מתעצם נוכח קיומן של שתי קטגוריות נוספות, המאפשרות מתן ביטוי טוב יותר למצב המאמרים. אילו השימוש במונח forthcoming היה מהווה הצדק להכללת כל מאמר שעודנו בתהליך עבודה בקטגוריה הראשונה, והגם שאין ודאות לגבי פרסומו, כי אז היתה החלוקה לקטגוריות מאבדת ממשמעותה כתעודת זהות מחקרית והיתה מתערפלת. הקושי העומד בפני המערער הוא אפוא בעצם הכללת ששת המאמרים בקטגוריה הראשונה הגם שבדצמבר 2010 אלה לא עברו בהצלחה תהליך שיפוט, לא הוכח חוזה לפרסום עתידי ולא הוכחה התחייבות אחרת של עורך המלמדת על סבירות גבוהה לפרסומם בעתיד. משכך, השימוש במינוח forthcoming אינו מאיין את הקושי הנובע משיבוץ המאמרים בקטגוריה הראשונה.
לכך נוסיף כי המערער עשה שימוש במינוח forthcoming הן ביחס לחיבורים שכלל בקטגוריה הראשונה והן ביחס לחיבורים שכלל בקטגוריה השלישית, שעוסקת בעבודות בהכנה. לטעמינו, השימוש במינוח זה בקטגוריות שונות זה מזה במהותן מקשה על המערער, שכן בכך הוא לכאורה פגע ביכולת להעמיד פרשנות עקבית וקוהרנטית למילה זו.
לכך נוסיף, כי תפישתה הפרשנית של האוניברסיטה הוצגה בשקיפות הנדרשת לות"ת (שהיא אורגן של המועצה להשכלה גבוהה), ויש לכך משקל מסוים, גם אם לא מכריע. אמנם, לאוניברסיטה החופש האקדמי לבחור את חברי הסגל, כעולה מסעיף 15 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, והות"ת אינה יכולה לכפות עליה קליטת חברי סגל. אולם, יש להניח כי אילו הות"ת – שכאמור מימנה את תשלום המלגה בתקופת המלגה – סברה כי הפרשנות שנתנה האוניברסיטה למונח זה שגויה היתה מעמידה את האוניברסיטה על קיומה של דרך פרשנות לגיטימית אחרת תוך שהיא מבקשת כי תשקול בשנית את עמדתה לאור הבהרה זו.
מטעמים אלה סברנו כי ככל שחפץ המערער להוכיח כי למונח forthcoming משמעות שאפשרה בשנת 2010 את שיוך ששת המאמרים לקטגוריה הראשונה היה עליו להתכבד ולהניח תשתית ראייתית לכך לרבות העדת עדים או הצגת אישורים מהעורכים הזרים, ולו בדיעבד, בדבר סטטוס החיבורים בדצמבר 2010. הימנעותו מלעשות כן, ללא העמדת הסבר סביר לכך, שוקלת לחובתו. בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נגד סלימה מתתיהו (12.9.91) נאמר בהקשר זה כך:
"אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד... על הכלל שאי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, עמד בית-משפט זה .. אולם ככל הנחה, אף ההנחה, כי דברי העד הרלוואנטי אשר לא הוזמן היו פועלים כנגד הצד שאמור היה להזמינו, ניתנת לסתירה".

ערים אנו לכך כי המערער ביקש להגיש כראיה את מכתביהם של פרופ' מנדלס מיום 26.1.14, פרופ' משה צימרמן מיום 26.1.14, פרופ' חנה רוזן מיום 25.1.14, וד"ר דנה שלו מיום 30.1.14 בדבר משמעות המונח forthcoming. אולם, אלה לא העידו בבית משפט, ולא ניתן הסבר למחדל זה. בנסיבות אלה מכתבים אלה אינם יכולים לשמש ראיה לאמיתות תוכנם, משאין בכוחם להוות תחליף לעדות כותביהם בבית משפט. משכך, בדין לא ייחס בית הדין האזורי למכתבים אלה משקל כראיה לאמיתות תוכנם.
מעבר לנדרש, נציין כי מעיון במכתבים האמורים לעיל עולה כי לפי עמדת כותביהם השימוש במינוח forthcoming אפשרי גם כאשר התקבלה מעורך כתב העת או הספר הודעה על כוונה לכלול מחקר עתידי בכתב העת או הספר. בשים לב לנכונותנו – מבלי להכריע ולקבוע מסמרות – להניח נקודת מוצא פרשנית דומה הרי שהקושי הניצב בפני המערער הוא יישומי-ראייתי. במקרה דנן לא הוצג אישור – ולו למפרע – כי בחודש דצמבר 2010 נמסרה למערער הודעה בדבר כוונה לכלול את מחקרו בכתב עת או בספר. המערער טען כי האישור לכך ניתן בעל-פה, ואולם אישור לכך – ולו בדיעבד – לא הוצג כראיה. להצגת אישור זה חשיבות מיוחדת נוכח תוצאות הבדיקה המשלימה שערכה האוניברסיטה עם העורכים הרלבנטיים.
המערער ביקש בסיכומיו להשתית טענותיו על עדותו של פרופ' חן, על מכתבו של פרופ' ניומן מיום 23.6.11 ועל כך שבשנת 2012 פורסמו ההנחיות לכתיבת קורות חיים. להלן נתייחס לטענות אלה כסדרן:
עדותו של פרופ' חן – המערער ביקש להיבנות מעדותו של פרופ' חן משני טעמים, ואולם לטעמינו אין בידו לעשות כן:
הטעם הראשון, לטענת המערער גם פרופ' חן עשה שימוש במונח forthcoming ביחס לחיבורים שלבסוף הושמטו מקורות החיים. פרופ' חן התייחס לכך בעדותו. וכך מסר (עמ' 348 לפרוטוקול מיום 1.10.17, ההדגשות שלנו):

"זה ספר שאני התחייבתי לכתוב עם החוקרת בשם ... רוז. היא תרגמה טקסט ואני הייתי צריך לכתוב עליו מאמר. לפני שנה פשוט לא היה לי זמן וירדתי מהחוזה והיא השלימה את זה לבד. יש לי גם את החוזה וגם את החוזה המתוקן אם מישהו רוצה לראות אותו. אני לא מתיימר להציג ספרים שאני לא כתבתי איפשהו".

בהמשך עדותו נשאל לגבי ספר נוסף שהיה אמור להיות בעריכה משותפת של המערער ורוב מינס. וכך מסר (עמ' 349 לפרוטוקול מיום 1.10.17, ההדגשות שלנו):

"פרופסור יצחק חן: הספר היה קובץ מאמרים. אנשים כתבו את המאמרים, לי לא היה זמן לערוך אותם. בסוף שני אנשים אחרים לקחו את זה אליהם, קארין ון ריים וסטפן פצו ועשו את זה.
עו"ד משה פרדס: אבל בכל זאת רשמת את זה בקורות החיים כforth coming
פרופסור יצחק חן: כשזה היה forth coming. Forth coming שאני אעשה את זה. ברגע שהם לקחו את העבודה על עצמם אני הורדתי את זה מה CV שלי כספר בערכתי וכיום זה לא מופיע. מהרגע שזה ירד ועבר אליהם זה לא הופיע יותר. אתה מנסה להאשים אותי כאן בפבריקציה של קורות החיים שלי וזה לא נכון".

ובהמשך (עמ' 350 לפרוטוקול מיום 1.10.17, ההדגשות שלי)
"עו"ד משה פרדס: כן אבל אני רוצה לשאול אותך. אתה כתבת, כתבת כאן על הספר הזה ואנחנו נפנה אל הספר.
פרופסור יצחק חן: פרינסטון בוקס, משהו כזה.
עו"ד משה פרדס: כתבת, אימפרס, מה זה אומר אימפרס?
פרופסור יצחק חן: אימפרס זה אומר שיש חוזה?
עו"ד משה פרדס: פרס? פרס זה חוזה?
פרופסור יצחק חן: מבחינתי זה היה בחוזה.
עו"ד משה פרדס: אוקיי, בסדר, מאה אחוז. מבחינתך אימפרס זה כשיש חוזה?
פרופסור יצחק חן: היה חוזה עם אינברסיימון.
כ.ה יוחנן כהן: עם מי?
פרופסור יצחק חן: אינברסון [כך במקור – ח.א.ג] הוצאת ספרים... ואחר כך זה עבר לדה גרויטר ושני עורכים אחרים לקחו את זה, כי גם לי וגם ... לא היה זמן.
עו"ד משה פרדס: אבל לא ערכת את זה?
פרופסור יצחק חן: לא.
עו"ד משה פרדס: אם אני לא טועה, קונטרקט זה כשיש חוזה, לא אימפרס.
פרופסור יצחק חן: אפשר, המינוחים האלה הם לפעמים מאוד פלואידים".

הנה כי כן, אין בידי המערער להיבנות מהשימוש שעשה פרופ' חן forthcoming ביחס לספרים עליהם נשאל בחקירה הנגדית. בחקירתו הסביר פרופ' חן כי במקרים בהם עשה שימוש במינוח זה בקורות החיים היה בידו חוזה לפרסום. מהסבר זה עולה המסקנה כי הנידון אינו דומה לראיה, שכן המערער לא הציג – ולו למפרע – אישור בדבר קיומה של נכונות בדצמבר 2010 לפרסם את החיבורים המצוינים בקורות החיים בקטגוריה הראשונה כ forthcoming.
הטעם השני, הוא כי פרופ' חן אישר, כעולה מהציטוט לעיל, כי המדובר במונחים שהם לעיתים מאד פלואידים. דא עקא, קריאת הקשר הדברים מעלה כי פרופ' חן התייחס לשני מונחים מאד ספציפיים "in press" ו" contract", שהן לדידו מאד פלואידים, אולם אין בכך ללמד כי למונח forthcoming גמישות רבה המאפשרת שימוש בו גם ביחס למאמר המצוי בתהליכי הכנה, ולא הוכח כי אותה עת התגבשה נכונות לפרסמו על אף היותו בשלבי הכנה.
מכתבו של פרופ' ניומן לחברי הסגל (נספח 46) - ביום 23.6.11 שלח פרופ' ניומן לחברי הסגל הודעת דואר אלקטרוני, בו נאמר כך:
"בועדת המשנה למינויים האחרונה, עלו 11 תיקים לדיון ברמות שונות של העלאה בדרגה ומתן קביעות.
ב – 10 מתוך 11 תיקים היתה בקורת לגבי קורות החיים שהוגשה לדיון. כל קורות החיים הוחזרו לאנשי הסגל על ידי הועדה בהנחייה לתקן אותם בהתאם להנחיות האוניברסיטה, לפני שהתיקים יועברו להמשך טיפול – או בועדה העליונה או על ידי הועדה המקצועית.
מצ"ב הנחיות האוניברסיטה לגבי הכנת CV ויש להקפיד להכין את החומר בצורה מדויקת לפי אותן הנחיות.
מעבר לכל סיבה אחרת, זה מיקל מאד על חברי הועדות (משנה ועליונה) להבין ולקרוא את התיק ולמצוא את המידע הרלבנטי במקום הנכון – וזה רק לטובת איש הסגל".

נציין כי פרופ' ניומן לא העיד בבית הדין האזורי, וכן לא הוצגו קורות החיים בהם נפלה שגגה, ולכן קיים קושי לקבוע אם הטעויות אליהן התייחס פרופ' ניומן במכתבו בעלות מאפיינים דומים למקרה הנדון. בהעדר ראיה לכך יש קושי בביסוס טענה למשוא פנים ואפליה. בהקשר זה נציין כי פרופ' היימס, שבעת מתן עדותו מילא את תפקיד הדיקאן, נשאל על כך והשיב כדלקמן (עמ' 339 לפרוטוקול מיום 17.5.17):
"פרופ' ניומן באותו מסמך שהוצג בפנייך הוא כותב ב 10 מתוך 11 תיקים היתה ביקורת לגבי תנועות [צ"ל: קורות – ח.א.ג] החיים שהוגשה לדיון משום שהם לא נעשו בהתאם להנחיות האונ'. אתה אמרת עכשיו טעויות כתיב וכל מני דברים כאלה. כתוב כאן שהם לא נעשו בהתאם להנחיות האונ'. מכח מה אתה מפרש שמדובר פה בטעויות כתיב? אתה הרי לא מכיר את המסמכים האלה.
[...]
התשובה היא מאד פשוטה. אני התייחסתי והתחלתי כשאמרתי, אני מתייחס לכך שבשנה האחרונה אני ממלא את תפקיד הדיקאן ואני רואה את כל התיקים שמגיעים ואני יודע למה אנחנו גם מחזירים תיקים".

בהעדר יכולת לקבוע ממצא עובדתי אודות טיב הטעויות שנפלו בקורות החיים מושא מכתבו של פרופ' נוימן ועד כמה הן דומות למקרה דנן - סבורים אנו שלא הונח המסד העובדתי לטענת משוא הפנים, ואין בידי המערער להיבנות מתכתובת דואר זו.
המערער טען כי ההנחיות לכתיבת קורות החיים פורסמו בשנת 2012, ולכן אין לזקוף לחובתו את הטעויות שנפלו בדרך כתיבת קורות החיים בשנת 2010. נקדים ונציין כי האוניברסיטה לא נקבה במועד פרסום ההנחיות. על מנת להעמיד דברים על דיוקם, על פני הדברים, תכתובת הדואר האלקטרונית של פרופ' ניומן הכוללת את ההנחיות היא משנת 2011. מכל מקום – וזה העיקר – הקושי הרובץ לפתחו של המערער הוא במיקום ששת המאמרים בדצמבר 2010 בקטגוריה הראשונה חרף קיומן של קטגוריות מתאימות יותר תוך יצירת מצג בדבר קבלת החיבור לפרסום, וזאת ללא כל עוגן לכך שהם אכן עתידים להתפרסם. עוגן שכזה צריך שיהא מאת העורך הרלבנטי ולו בדיעבד ובהתייחס לסטטוס החיבור בדצמבר 2010. משלא הונח עוגן כזה בידי המערער הכללת המאמרים בקטגוריה הראשונה מעוררת קושי, והשימוש במינוח forthcoming – אינו מאיין זאת.
העולה מן האמור הוא כי לא מצאנו עילה להתערב בהחלטת האוניברסיטה. ליתן לנימוק המאמרים משקל ממשי בהחלטה לסיים את העסקת המערער, והכל במסגרת החופש האקדמי המוקנה לה. זאת, בהעדר אישור – ולו בדיעבד – כי המאמרים שכלל המערער בקטגוריה הראשונה התקבלו לפרסום בדצמבר 2010, ומבלי לקבוע מסמרות לגבי היקפה של הקטגוריה הראשונה.
(ה)(2)(II) נימוק הספר
אין מחלוקת כי במועד הגשת המועמדות למלגת אלון בשנת 2010 הספר טרם התקבל לפרסום, ולכן מיקומו הראוי הוא בקטגוריה השניה. כמו כן, אין חולק כי הספר מלכתחילה אכן היה בקטגוריה השניה וכי פרופ' אוסטינובה העבירה אותו בחודש דצמבר 2010 לקטגוריה הראשונה.
המחלוקת שניטשה בין הצדדים היא עובדתית, קרי אם פרופ' אוסטינובה עשתה כן על דעת עצמה או לבקשת המערער. ככל שתתקבל טענת המערער פרופ' אוסטינובה עשתה כן על דעת עצמה אזי אין מקום לזקוף נימוק זה לחובתו, ואולם אם עשתה כן לבקשתו אזי יש לזקוף נימוק זה לחובתו.
בית הדין האזורי קבע ממצא עובדתי לפיו התיקון נעשה לבקשת המערער. קביעתו בהיבט זה מפורטת ומנומקת כדבעי, והיא מקובלת עלינו. בית הדין האזורי דחה את טענת המערער לפיה כל המהלך נעשה לכאורה על מנת לשמור את התקן לד"ר חקלאי, ועם נפול טענה זו נשמט ההסבר לסיבה בעטיה פרופ' אוסטינובה תעשה מעשה זיוף על דעת עצמה על כל המשתמע מכך. בית הדין נתן גם משקל לכך שברקע הדברים מצויים מצגים בדבר התקדמות הספר, וזאת מכוח המכתב בו המליץ פרופ' מנדלס על שקילת מועמדות המערער וכן המצג שיצר המערער עצמו בקשר לכך. כמו כן, נתן בית הדין משקל לבולטות שנתנה פרופ' אוסטינובה לתיקון שערכה. לבסוף, נתן בית הדין משקל לתכתובת מחודש אפריל 2011, ומפאת חשיבותה בשל היותה ב"זמן אמת" נרחיב עליה בהמשך. נימוקים אלה כולם מקובלים עלינו, ולהם נבקש להוסיף מספר הערות:
ראשית, כפי שציינו לעיל, בתחילת הדרך, ועד לשלב בו נכזבה פרופ' אוסטינובה מהתנהלותו, היא נתנה במערער אמון וניכרה הערכתה אליו, וכלשונה בתכתובת הדואר האלקטרוני מיום 23.2.12 "אני סומכת עליך". הילך נפש זה של פרופ' אוסטינובה אינו מתיישב עם התנכלות מצידה והוא יכול להסביר את עריכת התיקון בקורות החיים מבלי לבקש אישור לכך בכתב (ומבלי שנביע עמדה ביחס לתקינות פעולה זו).
שנית, מהתנהגותה של פרופ' אוסטינובה בקשר לתיקון רשימת הפרסומים ניכר כי היא פעלה על סמך מידע חיצוני שקיבלה ונתנה בו אמון, וכלשונה בתכתובת הדואר האלקטרונית למזכירות האקדמית מיום 21.12.10 "היום למדתי שהספר שלו... התקבל לפרסום " (ההדגשה שלנו), ובהמשך ביקשה הנחיה לגבי אופן תיקון רשימת הפרסומים. את התיקון ערכה תוך שימוש במרקר על מנת שיבלוט, ובדואר האלקטרוני הנלווה ציינה מעבירה "עדכון רשימת פרסומים " (ההדגשה שלנו). האפשרות שמי שזייף מסמך יבקש להבליט את השינוי שערך במרקר ובתכתובת דואר אלקטרונית נלוות - אינה מסתברת. לא נעלמה מעיננו טענת המערער לפיה קורות החיים שהוגשו למזכירות האקדמית לא מורקרו, וזאת הוא מבקש ללמוד מכך שקורות החיים המצויים בתיק מלגת אלון לא היו מומרקרים. נציין כי בתיק המוצגים הוגשו קורות החיים הכוללים מירקור של רכיב זה, וזו קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי. מעבר לכך, נזכיר כי ביום 25.12.10 שלחה פרופ' אוסטינובה לגב' דוד דואר אלקטרוני בו הודיעה כי היא "מעבירה את הטופס של ערן אלמגור עם עדכון רשימת הפרסומים... מחר אביא את הניירות המודפסים וגם את הדף עם חתימתו של ערן". משכך, את הפער בהיבט זה ניתן להסביר בכך שקורות החיים המודפסים הוגשו למזכירות האקדמית ידנית יום לאחר הגשתם בדואר אלקטרוני למזכירות האקדמית, וייתכן כי בעת הגשתם הידנית הושמט המירקור .
שלישית, כאמור, ביום 12.4.11 בישר המערער לפרופ' אוסטינובה בהודעת דואר אלקטרוני כי המונוגרפיה שלו התקבלה לפרסום ב Edinburgh University Press". במענה מאותו היום מברכת פרופ' אוסטינובה מברכת תוך שהיא שואלת:
"Is this the one you mentioned to me in December?"

לכך השיב המערער בו ביום כך:
"This is a different book! It is my monograph. My other volume (in December) is an edited one".

תכתובת דואר אלקטרוני זו מלמדת כי בין המערער לבין פרופ' אוסטינובה נערכה בחודש דצמבר 2010 שיחה וכי במהלכה בישר לה על קבלת חיבור (ספר) שכתב לפרסום. שם החיבור לא מצוין בתכתובת הדואר האלקטרוני, וגם חקירתו הנגדית נותרה מעורפלת (ראו עמ' 95 לפרוטוקול מיום 15.2.17):
"עו"ד נועה בר שיר: שבה אתה מבשר לה שהמונוגרפיה שלך "Is accepted for publication". גם המונוגרפיה לא הייתה כתובה באותו שלב, נכון?
ערן ישעיהו אלמגור: המונוגרפיה לא הייתה כתובה, נכון. מה שקרה בעצם כן, ההצעה שלי, ההצעה התקבלה, זה המונוגרפיה,
עו"ד נועה בר שיר: הצעה שמתקבלת כשעוד אין ספר, זה רחוק מאוד מ"accepted for publication", דוקטור אלמגור, למה בחרת במילים האלה?
ערן ישעיהו אלמגור: זה חוזה, החוזה, יכול להיות שמתוך התרגשות כתבתי את הדברים האלה כאן, אבל קיבלתי חוזה, אז הודעתי לה על חוזה באותו אימייל, שהתקבל באפריל.
עו"ד נועה בר שיר: ואז היא שואלת אותך במענה “Is it the one you mentioned to me in December?”, ושניכם יודעים בדיוק על איזו שיחה מדובר כי אתה משיב לה, "this is a different book". זאת אומרת אנחנו מדברים כבר על שני ספרים בשלב הזה.
ערן ישעיהו אלמגור: היו שני ספרים. כשאני הגשתי את קורות החיים למלגת אלון, היו שני ספרים, עד הconsideration, אחד הספר הזה, הספר בעריכתי והשני המונוגרפיה "Plutarch and the Persika". שני ספרים האלה, אחד אני אמרתי קודם בדצמבר דיברתי על החוזה שיהיה בתחילת 2011, וכאן אני מדבר איתה על הספר ה"Plutarch and the Persika", זה המונוגרפיה".

מתכתובת הדואר האלקטרוני מיום 12.4.11 עולה כי אין מקום לספק שבחודש דצמבר 2010 נערכה שיחה טלפונית בה הודיע המערער לפרופ' אוסטינובה כי חיבור שכתב התקבל לפרסום. הערפל ביחס לזהות החיבור, מה בדיוק נאמר באותה שיחה, ומה הביא לעריכת השיחה הטלפונית - לא הופג על ידי המערער בעדותו. מחדל זה פועל לחובת המערער, שכן היה מצופה כי יפיג את הערפל באמצעות גרסה מפורטת. סמיכות הזמנים בין עריכת התיקון בקורות החיים לבין השיחה בין המערער לבין פרופ' אוסטינובה בה בישר על קבלת חיבור שכתב לפרסום מהווה ראיה נסיבתית, המעבירה לכתפי המערער את נטל הבאת הראיה בכל הנוגע למהות השיחה בדצמבר 2010. משכך, ובשים לב לסמיכות זמנים זו, מצופה היה מהמערער שיבהיר לאיזה חיבור כיוון בשיחה בדצמבר 2010 וכי ימציא אישור המצביע על כך שבמועד זה אכן החיבור שאליו התכוון התקבל לפרסום. הימנעותו מלעשות כן מעוררת תמיהה, בלשון המעטה, ופועלת לחובתו. בהקשר זה נדגיש כי האפשרות שהשיחה בדצמבר 2010 בדבר פרסום חיבור של המערער נעשתה לשם הידיעה הכללית גרידא וכי המערער לא רצה לתת לכך ביטוי ברשימת הפרסומים - אינה מסתברת. חזקה כי המערער כמועמד למלגת אלון ביקש למקסם את הסיכוי לקבלה, ולכן יש להניח כי לבשורה אודות קבלת חיבור שכתב לפרסום התלוותה גם הבעת רצון ליתן לכך ביטוי בקורות החיים.
רביעית, המערער ניסה להיאחז בתכתובת מיום 1.5.11, המצוטטת לעיל, כשלטענתו פרופ' אוסטינובה הסתירה בה את דבר הכללת פרסום הספר בקורות החיים. לטעמינו, תכתובת זו מחזקת את הטענה בדבר קיום שיחה מוקדמת לפני מאי 2011 אודות פרסום מונוגרפיה. מעבר לכך, אין ללמוד מהתכתובת את מה שהמערער ביקש ללמוד ממנה. מעיון בתכתובת זו עולה כי פרופ' אוסטינובה עומדת על כך שאין לעשות מניפולציות בקורות החיים בדרך של השמטה דבר הבשל להיכלל בהם באותה נקודת זמן וזאת על מנת שניתן יהא לדווח על יסודה על התקדמות בעתיד. הערה זו על דגשיה אינה פועלת לטובת המערער. מעבר לכך, בתכתובת עשה המערער שימוש במינוח drop, כשהמונח "השמטה" מתיישב עם הנחה שהדבר מלכתחילה נכלל באותה רשימה. כמו כן, למקרא המענה של פרופ' אוסטינובה עולה בבירור הנחתה כי המונוגרפיה מצויה בשלב ההוצאה לאור, ולא בשלבים מוקדמים יותר. המערער לא העמיד "בזמן אמת" את פרופ' אוסטינובה על טעותה. בנסיבות אלה, אין בידי המערער להיבנות מתכתובת זו.
חמישית, מהטופס הנלווה לבקשת השתלמות מיוני 2012 ויולי 2013 – אין ללמוד דבר, לכאן או לכאן. בשני הטפסים מצוין דבר הספר ברקע המחקר, ואולם כבר ביוני 2012 ציין כי יש לו חוזה חתום (ללא ציון מועד עריכת החוזה החתום). מעבר לכך, בשני הטפסים ציין כי נושא ההשתלמות הוא מחקר אחר, ולא היתה התייחסות מפורשת להשלמת ספר זה. משכך, אין במסמך זה לסייע למערער.
מטעמים אלה סברנו כי האפשרות שתיקון רשימת הפרסומים בדצמבר 2012 נעשה לבקשת המערער מסתברת יותר מהאפשרות שהמדובר בזיוף שנעשה בידי פרופ' אוסטינובה שלא על דעת המערער. משכך, לא מצאנו עילה להתערב בהחלטת האוניברסיטה ליתן משקל לנימוק הספר בהחלטה לסיים את העסקה המערער, והכל במסגרת החופש האקדמי המוקנה לה.
ויודגש, הניתוח דלעיל התמקד בשאלה העובדתית אם תיקון קורות החיים בדצמבר 2010 נעשה לבקשת המערער אם לאו, ולא בשאלה הנורמטיבית אם פרופ' אוסטינובה נהגה כשורה עת ערכה במו ידיה את התיקון בקורות החיים של המערער לבקשתו. השאלה האחרונה היא שאלה נפרדת, והיא אינה טעונה בירור בהליך דנן, שכן בנסיבות העניין המיוחדות רשאית היתה האוניברסיטה לזקוף לחובת המערער את עצם הבקשה לעריכת התיקון בקורות החיים. זאת, אף אם – ואיננו נדרשים לכך – בדרך בה נערך התיקון נפל פגם נוסף שאינו נזקף לחובת המערער.

(ה)(2)(III) נימוק יחסי האנוש
יחסי אנוש, כעולה מתקנון האוניברסיטה, הם שיקול רלבנטי בעת שקילת קליטת חבר סגל. כפי שציינו לעיל, נימוק יחסי האנוש מבוסס על הערכת תמונת התנהלות רווית פרטים. משכך, וכפי שציין בית הדין האזורי ובצדק, יש לבחון את התמונה בכללותה. ככלל שעובד טוען כי מאחורי נימוק יחסי אנוש לקויים מסתתרת התנכלות או שיקולים זרים יש מקום לבחינה אם קיימים עוגנים למסקנה בדבר יחסי אנוש לקויים. זאת, בראי אינדיקציות "מזמן אמת" שיפריכו או יאששו את טענותיהם ההדדיות של הצדדים.
בנסיבות העניין המיוחדות אין לטעמינו מקום לפקפק בכך שהנימוק בדבר יחסי אנוש לקויים היה ענייני ולא כסות לשיקולים זרים. וזאת ממספר טעמים:
ראשית, כפי שנרחיב להלן, נימוק השיקולים הזרים נותח על ידי בית הדין האזורי באריכות תוך שהוא מונה עשרה נימוקים מפורטים לדחיית טענה זו. נקדים את המאוחר ונציין כי קביעתו המנומקת כדבעי של בית הדין האזורי בסוגיה זו מקובלת עלינו. זאת ועוד. היא מחוזקת נוכח כך שבוססו למצער שני נימוקים עניינים (נימוק המאמרים ונימוק הספר) לסיום ההעסקה (מעבר לנימוק יחסי האנוש שלא הובא בחשבון כיוון שבחינתו נעשית כעת).
שנית, בסקירת הרקע העובדתי לעיל הרחבנו אודות התנהלות המערער בתקופת המלגה כפי שהיא משתקפת בתכתובות דואר אלקטרוני ב"זמן אמת". לטרוניות האוניברסיטה בקשר להתנהלות המערער קיים עיגון ראייתי ב"זמן אמת". כך למשל ראו: נסיעה לכנס במהלך שנת הלימודים (הגם שזו הוארכה ובעת קביעת מועד הכנס לא היתה אמורה להיות חפיפה בין השניים) ללא אישור כנדרש; חוסר זמינות מספקת למפגש עם הדיקאן וכן עם פרופ' אוסטינובה אשר היתה החונכת שלו;. לאלה ניתן להוסיף את ההתייחסות של פרופ' אוסטינובה בתכתובת דואר אלקטרוני לפרופ' היימס בה ציינה כי "הגיעו מים עד נפש" ופרטה באופן מדוקדק את טעמיה למסקנה זו. הראיות בדבר קושי בהתנהלות מול המערער מספקות את העיגון הנדרש לשם ביסוס טעם לפגם ביחסי האנוש של המערער.
שלישית, במסגרת השימוע ביקש דיקאן הפקולטה, אשר היה משקיף בשיחה, לבחון את מידת מחויבותו לתפקידו ולאוניברסיטה וכן לזמינותו למלא מחויבויותיו השונות. המערער התחמק ממתן מענה בשימוע, ובדיון לסעד ארעי הסביר כי "זכותי לא להשיב".
רביעית, אילו היו עומדים שיקולים זרים או רצון התנכלות הרי שאלה היו פועלים מלכתחילה או שלמצער ניתן היה לזהות אירוע המהווה נקודת מפנה ביחסים מאז החל פועלם. בענייננו ניתן לזהות בתכתובת הדואר האלקטרוני שהוצגה בפנינו יחס אוהד כלפי המערער (ראו למשל תכתובת הדואר האלקטרוני של פרופ' אוסטינובה מיום 23.2.12, המצוטט לעיל, בו היא מעודדת את המערער במילים "אני סומכת עליך"). עם חלוף הזמן התחלפה הערכה זו ברגשות אכזבה ותסכול מהתנהלות המערער. תחלופה זו כעולה מהעוגנים הראייתים "בזמן אמת" היא תולדה של העמקת ההיכרות לחיוב ולשלילה, וגם המערער לא הצביע על נקודת מפנה בעקבות אירוע מיוחד. גם להיבט זה יש משקל בהערכה הכוללת.
לטעמינו, גם נימוק זה בוסס כראוי. זאת, משמצאנו עוגנים אובייקטיביים לטרוניות כלפי המערער במישור יחסי האנוש ונשלל החשש לקיומם של שיקולים זרים. משכך, לא מצאנו עילה להתערב בהחלטת האוניברסיטה ליתן לנימוק זה משקל בהחלטה האם לסיים את העסקה המערער, והכל במסגרת החופש האקדמי המוקנה לה.
(ה)(2)(VI) שיקולים זרים?
בית הדין האזורי בחן בקפידה את טענת המערער לקיומם של שיקולים זרים ודחה אותה מעשרה נימוקים. בהקשר זה נימוקיו של בית הדין האזורי, כמו גם המסקנה הנובעת מהם – מקובלת עלינו. לכך נוסיף את הדברים הבאים:
ההחלטה בדבר סיום העסקתו נתקבלה פה אחד ובהליך איסוף תשתית עובדתית הולם. דיקאן הפקולטה נכח בשימוע כמשקיף, כשנוכחות זו היא אחת הערובות לכך שהפיטורים מיוסדים על שיקולים עניינים ולא התנכלות מצד גורמים במחלקה. בנוסף, פרופ' חן, אשר מתמלול שיחת הטלפון עמו ביקש המערער להיבנות (ולכך נתייחס בנפרד להלן) וניכר למקראו כי הוא מעריך את פועלו המחקרי של המערער - היה חלק מפורום הקביעות שהחלטתו היתה פה אחד. גם בהתחשב בטעמים אלה האפשרות ששיקולים זרים או התנכלות מצד פרופ' אוסטינובה עמדו ביסוד הסירוב לקלוט את המערער כחבר סגל – אינה מסתברת.
בית הדין עמד על הקושי הטמון בטענת המערער כי פרופ' אוסטינובה ביקשה להתנכל לו. נציין כי קושי זה מחוזק מעיון בתכתובת הדואר האלקטרוני של פרופ' אוסטינובה למערער מאותה עת. למעשה בראשית העסקתו (עד לנקודה בה נכזבה מהתנהלותו), ניכרת הערכתה אליו. כך למשל, ביום 23.2.12 כותב המערער לפרופ' אוסטינובה כי הוא די מוטרד והאם שמעה את הודעתו. על כך היא משיבה לו באותו היום כך (ההדגשה שלנו):
"אל תהיה מוטרד, לא להאריך את החוזה למלגאי אלון יהיה מאד לא קל, חיים לא יעיז אפילו לנסות – אלא אם כן יהיה לו קלף מנצח, אבל אני סומכת עליך: לא יהיה לו ".

תשובה זו מלמדת על האמון הרב שנתנה פרופ' אוסטינובה אותה עת במערער ועל וההערכה שרחשה כלפיו. נוכח יחסה החיובי של פרופ' אוסטינובה (נכון לאותה עת) הטענה כי התנכלה לו משיקולים זרים וביקשה לפגוע בו או לנצלו אינה מסתברת. בנסיבות העניין, סופו של המעשה (סיום ההעסקה) לא מעיד על ראשיתו (הטיפול בהצגת מועמדותו). בין מינויו לבין הדיון בסיום העסקתו חלפו כשנתיים (שהן חלק משמעותי מתקופת הניסיון המינימלית על פי תקנון האוניברסיטה). ההיכרות מקרוב עם המערער במהלך שנתיים אלה, והחשיפה לדרך התנהלותו כמו גם תוצאות הבירור בנוגע למהימנות רשימת הפרסומים שהגיש בשנת 2010 – הן שעמדו ביסוד סיום העסקתו, ונימוקים אלה אינם מהווים שיקולים זרים.
עוד נוסיף כי בשיחה בין החוקר הפרטי לפרופ' היימס, כמצוטט לעיל, שוחח האחרון בגילוי לב על השיקולים שהביאו לסיום העסקת המערער ועל הליך השימוע ועל מהלך השימוע. השיקולים שמנה פרופ' היימס בשיחה זו זהים לנימוקים שמנתה האוניברסיטה במכתב הדיווח לות"ת. גם מטעם זה אפשרות קיומם של שיקולים נסתרים זרים - אינה מסתברת. לטענות המערער על בסיס השיחות עם החוקר הפרטי בנוגע לתקינות הליך השימוע, נתייחס בנפרד להלן.
כאן המקום להתייחס לשיחת המערער עם פרופ' חן, המצוטטת לעיל. איננו סבורים כי המערער יכול ללמוד מעדותו של פרופ' חן את שהוא מבקש ללמוד ממנה, וזאת מכמה טעמים:
ראשית, מתמליל השיחה בכללותה עולה כי פרופ' חן סבר שנימוקים עניינים עמדו ביסוד ההחלטה, וכלשונו "...חלק מהדברים הוצגו וכפי שהם הוצגו הם הוצגו כדברים נכונים". נציין כי בתצהיר עדות ראשית מטעמו התייחס פרופ' חן למשפט זה כמשקף את תפישתו כי השיקולים היו עניינים. וכך נאמר (סעיפים 46-48 לתצהיר עדות ראשית):
"התובע ניסה להביא אותי לאשר כאילו שיקוליה של פרופ' אוסטינובה בעניינו לא היו עניינים, אך אני הבהרתי כי קיבלתי את עמדתה משום שהוצגו נתונים שיש בהם כדי לתמוך בה ("חלק מהדברים הוצגו וכפי שהם הוצגו הם הוצגו כדברים נכונים"), בניגוד לעמדת התובע.

גם כאשר דברתי על שיקולים שקשורים להתנהלות המחלקה, לקוליגיאליות, ליחסים בין חברי הסגל, לא התייחסתי לשיקול נסתר כלשהו, אלא לשיקולים שפורטו בפני התובע במהלך הליך השימוע שלו. הרי בראשית הדרך, השיקול של התנהלותו החריגה של התובע היווה את הנימוק המרכזי לכך ששקלנו לסיים את העסקתו וביקשנו לשמוע את התייחסותו.

כפי שניתן להיווכח מתמלול השיחה, גם שללתי מכל וכל את השערתו של התובע כאילו סיום העסקתו היה קשור בדרך כלשהי להעסקתו במימון מלגת אלון".

פרופ' חן לא נחקר על חלק זה בתצהירו בחקירה נגדית, ומחדל זה פועל לחובת המערער.
שנית, האמירות בשיחה הטלפונית בדבר חוסר היכולת לפרט את הנימוקים לשימוע אינן בעלות המובהקות הנדרשת לביסוס שיקולים זרים נסתרים, ועל פניהן יכולות להתיישב עם הסבר תמים לפיו פרופ' חן רצה להימנע מהכנסת המערער לחדר הדיונים באמצעות חשיפת מהלך השיח בקשר לשימוע. הימנעות זו סבירה מטעמי קולגיאליות על מנת לאפשר את השיח החופשי בדיוני הוועדה, כשסיכום הדיון אמור לשקף את מהלכו. נוכח עמימות אמירות אלה והיותן ניתנות לפרשנויות שונות יש חשיבות רבה לעדותו של פרופ' חן בדבר כוונתו. פרופ' חן הבהיר בתצהיר עדות ראשית את כוונתו באופן המתיישב עם ההסבר התמים, שהוא סביר כשלעצמו. וכך נאמר (סעיף 45 לתצהיר עדות ראשית, ההדגשות שלנו):
"משהתקבלה כבר החלטה על סיום העסקתו של התובע בשלב זה, ומשהוא פנה אלי במעין שיחה חברית לקבלת עצה, לא מצאתי מקום בשיחה זו לשוב ולפרט עד כמה חמורים בעיני הדברים שעשה. כפי שעולה מהשיחה ביננו, התובע ידע שההחלטה בעניינו התקבלה פה אחד, וממילא גם אני הייתי שותף לנימוקיה. חשוב להדגיש, כי בשיחה עם התובע ראיתי את עצמי מחויב לסודיות הדיונים בועדות המינויים האקדמיות כמו גם לקוליגיאליות כלפי חבריי לועדה. זה, וזה בלבד, הטעם לכך שאמרתי לתובע כי אין באפשרותי לפרט בפניו את הדברים שנדונו. כל ניסיון לפרש את דבריי כאילו אמרתי לתובע שנשקלו גם שיקולים נסתרים או לא עניינים, מהווה הוצאת דברים מהקשרם ואינו אמת".

גם על כך נמנע המערער מלחקור את פרופ' חן בחקירה נגדית, ומחדל דיוני זה פועל לחובתו.
המערער ביקש ללמוד על קיומם של שיקולים זרים ממועד הזמנתה של ד"ר חקלאי לסמינר המחלקתי, ואולם לטעמינו טענה זו לא הוכחה ולא בוססה.
כאמור, את טענת השיקולים הזרים לא ניתן לנתק מבחינת הנימוקים שהעמידה האוניברסיטה לסיום ההעסקה. משאלה בוססו כדבעי אזי קביעה זו מקרינה אף היא על הטענה, שלא בוססה כשלעצמה, לקיומם של שיקולים זרים.
(ה)(2)(V) סיכום ביניים – סיבות אקדמיות
לאחר שבחנו את טענותיהם ההדדיות של הצדדים מצאנו כי בבסיס ההחלטה על סיום העסקתו של המערער עמדו שיקולים עניינים (נימוק המאמרים, נימוק הספר, ונימוק יחסי האנוש), ולא שיקולים זרים. משכך, נדרשת לכאורה בחינת משקלם היחסי של אלה מול היות המערער בפן האקדמי חוקר מצטיין. בחינה זו נעשית בראש בראשונה על ידי האוניברסיטה והביקורת השיפוטית על החלטה שלא לקלוט חוקר כחבר סגל – מהטעמים שמנינו לעיל – מוגבלת ומצומצמת.
האוניברסיטה, אשר היתה ערה למצוינותו המחקרית של המערער, החליטה בסופו של יום שלא לקלוט את המערער כחבר סגל. לטעמינו, החלטה זו מצויה במתחם הסבירות, ואין מקום להתערבות שיפוטית בה. זאת, בשים לב להיות השיקולים בבסיסה עניינים; החופש האקדמי המוקנה לאוניברסיטה בפן המוסדי מביא להרחבתו של מתחם הסבירות בכל הנוגע לקליטת חברי סגל; ומשמשקלם היחסי של שיקולים אלה, בלשון המעטה, אינו זניח.
לאור האמור, דין ערעור המערער כנגד עילת הפיטורים להידחות, שכן אלה נעשו מ"סיבות אקדמיות" כפי שמחייב תקנון מלגת אלון ובראי משמעות מונח זה בתקנון האקדמי.

(ה)(3) הליך קבלת ההחלטה – שימוע
החובה לקיים שימוע טרם פיטורי עובד נועדה לאפשר לו להשמיע טענותיו בטרם תתקבל החלטה הרת גורל לגבי המשך העסקתו. חובה זו נגזרת מכבוד העובד והיא ערובה להוגנות הליך הפיטורים, מטייבת את ההחלטה המתקבלת בסוף התהליך תוך צמצום הסיכון לשגגה, והיא עשויה להגביר את האמון בתהליך וכפועל יוצא מכך בתוצאותיו. בע"ע (ארצי) 23402-09-15‏ ‏ אוריאל ברד נ' קנסטו בע"מ (28.2.17) ציינו בקשר לכך כי "...הגם שהגשמת חובת השימוע יכולה להיות במספר דרכים הרי שניתן לזהות מכנה משותף חיוני בין הדרכים השונות לקיומה, וזאת על מנת שתכלית השימוע תוגשם. מכנה זה – מבלי להתיימר למצותו – כולל, בין היתר, יידוע העובד בדבר אפשרות הפיטורים; מתן הנימוקים המפורטים בגינם נשקלת אפשרות פיטוריו מספיק זמן מראש, וזאת על מנת שתהא לעובד האפשרות להיערך לקראת השימוע; שקילת טענות העובד בנפש פתוחה וחפצה; ככל שהעובד חפץ להיות מיוצג בהליך השימוע שמורה לו ככלל הזכות לכך...".
בענייננו מתעוררת השאלה המקדמית האם הזימון המקורי לשימוע תוחם את היקף הטענות בעטיין ניתן לשקול סיום ההעסקה. לטענת המערער לא היה בידי האוניברסיטה לשקול את נימוק המאמרים כיוון שזה לא נזכר במכתב הזימון לשימוע או במהלך הישיבה שנערכה ביום 23.12.13. טענה זו אין בידינו לקבל.
הליך השימוע דינמי וגמיש ואיננו כבול לכללי טכס נוקשים. כך למשל, נאמר בע"ע 554/09 צבר ברזל הספקה ושיווק מתכת בע"מ - משה שמיר (13.1.11) (להלן: ענין שמיר). (ההדגשות שלנו):
"על מנת לקיים את חובת השימוע, אין משמעות הדבר כי חייבים להתקיים 'כללי טקס' צורניים מסויימים. השאלה האם מולאה חובת השימוע נגזרת בכל מקרה מנסיבותיו הוא. לא דומה מקרה בו התשתית העובדתית או האחרת לפיטורים רחבת היקף למקרה פשוט. זאת ועוד, לא כל 'פגם' בשימוע בהכרח יש בו כדי להצדיק מתן פיצוי – כל מקרה צריך להבחן בנסיבותיו".

בהינתן גמישות זו, ובהינתן תכלית השימוע, איננו סבורים שיש לשלול באופן גורף את האפשרות לשקול שיקולים נוספים (מעבר אלה שהועלו בזימון המקורי לשימוע), אולם, ברי כי השימוש באפשרות זו כפוף לעקרון תום לב וצריך להיעשות תוך שמירה על חובת ההגינות.
מחובת תום הלב וההגינות, החולשת על השימוע, נגזרות מספר חובות משנה בקשר לשימוע המשלים. מבלי למצות, נעמוד על אלה הרלבנטיות לענייננו: האחת, צמצום ההיזקקות לשימוע המשלים למינימום ההכרחי כך שהוא יהא בגדר הכרח בל יגונה. זאת, על מנת שהשימוע לא יהפוך מדיאלוג פורה למלחמת התשה עבור שני הצדדים. בעת בחינת תום הלב בהעלאת נימוקים נוספים יש לתת את הדעת, בין היתר, למשקלם היחסי של הנימוקים הנוספים, כשלא הרי נימוקים כבדי משקל כנימוקים בעלי משקל מועט; מידת קרבת הנימוקים הנוספים לטענות שהועלו במהלך השימוע הראשוני; הטעם בהעלאתן בשלב מאוחר, קרי על המעסיק להסביר מדוע לא נכללו נימוקים אלה בזימון המקורי לשימוע; פרק הזמן שחלף בין השימוע הראשוני למשלים ועוד. השניה, מתן הזדמנות הוגנת לעובד להתמודד כיאות עם הטענות הנוספות בהתאם למרכיבי הליבה של השימוע. מבלי למצות, הזדמנות הוגנת זו מצריכה בראש ובראשונה פירוט נאות של הנימוקים הנוספים ושהות מספקת לעבדם כך שיהא בידי העובד להגיב להם בצורה הולמת. השלישית, צורת השימוע. בקשר לכך אין לטעמינו לקבוע מסמרות בנוגע לצורת השימוע המשלים, קרי אם דרך המלך לעריכתו היא בכתב או בעל פה או שילוב של השניים. בהקשר זה יש לתת את הדעת, בין היתר, למשקלן היחסי של הטענות מושא השימוע המשלים בראי אלה שעלו בשימוע הראשוני; מורכבות נושא השימוע המשלים באופן המצריך דיאלוג בעל פה אל מול מיקודו בסוגיות קונקרטיות באופן המאפשר הסתפקות בכתובים, ועוד. כמו כן, אין לשלול אפשרות של דחיית ההחלטה בדבר צורת השימוע עד לאחר קבלת עמדה בכתב מהעובד כך שניתן יהא לאמוד את נחיצות הדיאלוג בעל פה לשם הבהרת העמדות.
אנו סבורים כי יישומן של אמות מידה אלה מוביל למסקנה כי לא נפל פגם בהתנהלות האוניברסיטה בכך שקיימה שימוע משלים לנימוק המאמרים. לטעמינו, בנסיבות העניין המיוחדות השלמת השימוע נעשתה בתום לב תוך שמירה על זכויותיו הדיוניות של המערער, וזאת בראי אמות המידה שהצגנו לעיל. אשר לפן הראשון (עצם ההיזקקות לנימוק המאמרים) נציין כי נימוק זה הוא כבד משקל, שכן הוא נוגע להליך קבלת מלגת אלון, אשר המערער השתית טענותיו כנגד פיטוריו, בין היתר, על משמעות זכייתו במלגה זו. בנוסף, נושא מהימנות קורות החיים עלה בצורה שונה (בקשר לקורות החיים משנת 2012) בשימוע הראשון. המדובר אפוא בהרחבה של סוג נימוק קיים ביחס למועד נוסף (דצמבר 2010). נימוק המאמרים הועלה בסמיכות זמנים לשימוע הראשוני. הסיבה להעלאתו בעיתוי זה – ולא מוקדם יותר – נעוצה בקושי שראו חלק ממשתפי השימוע בתגובת המערער במהלך השימוע לפיה כלל ברשימת הפרסומים משנת 2012 מאמרים על יסוד הודעה בעל פה בדבר קבלתם לפרסום. קושי זה הדליק "נורה אדומה" שהצריכה העמקת הבדיקה. אשר לפן השני (פירוט נאות של הטענות הנוספות) עיון במכתב שנשלח למערער ביום 16.1.14 מעלה כי זה היה מפורט לפרטי פרטים באופן המאפשר התמודדות מלאה עם התשתית העובדתית החדשה שנתגלתה בעקבות הבדיקה הנוספת עם עורכי כתבי העת הזרים. ביום 27.1.14 הגיש המערער את תגובתו בה בחר להלין על עצם הרחבת השימוע, וטען באופן כללי לשוני לפרשנות המינוח "Forthcoming" שאינה שקולה למונח Accepted for publication"". המערער לא התייחס באופן קונקרטי ונפרד לכל אחד מששת המאמרים, הגם שטענות האוניברסיטה ביחס לאלה פורטו לפרטי פרטים במכתב מיום 16.1.14. בקשר לכך אין למערער להלין אלא על עצמו, שכן ניתנה לו הזדמנות הוגנת להגיב לגוף הטענות הנוגעות לששת המאמרים, ואין מקום לטענה כי קופחה זכותו הדיונית. אשר לפן השלישי (צורת השימוע) איננו סבורים כי במקרה זה התחייבה שמיעה בעל פה של הטענות המשלימות. זאת, בשים לב לכך שהמדובר בסוגיה ממוקדת, כשהדרך הטובה ביותר לאישוש טענות המערער היתה המצאת אישור מהעורך הזר הרלבנטי, ולו בדיעבד, ובלבד שניתן ללמוד ממנו כי המאמרים התקבלו לפרסום טרם דצמבר 2010. גם יתר הטענות שהעלה המערער בתגובתו לא חייבו בנסיבות העניין שימוע בעל פה לצורך ליבונן. משכך, ובשים לטיבה הקונקרטי של המחלוקת, לא מצאנו פגם בכך שהשימוע המשלים לא נעשה בעל פה.
העולה מן האמור הוא כי תהליך השימוע נעשה בשני שלבים (תחילה בעל פה ובהמשך בכתב), ושני שלבים אלה יחדיו נועדו להגשים את חובת השימוע המוטלת על האוניברסיטה כמעסיקה. האם אכן יצאה האוניברסיטה באלה ידי חובתה בעריכת השימוע על שני שלביו?
המערער מבקש למקד את הזרקורים בכך שהשימוע מיום 23.12.13 לא נעשה בנפש פתוחה וחפצה. בטרם נבחן את טענות המערער נבקש להעיר מספר הערות נורמטיביות בקשר לדרישה לעריכת השימוע בנפש פתוחה וחפצה, ואלה הן:
ההערה הראשונה, הדרישה לשקילת טענות העובד בנפש פתוחה וחפצה מתחייבת ממהות השימוע ותכליותיו, שהרי שימוע שנעשה לצאת ידי חובה אינו מגשים את התכליות שמנינו לעיל המונחות ביסודו. שימוע שאינו נעשה בנפש פתוחה הינו נטול ערך, ולו פוטנציאלי, שהרי תוצאותיו ידועות מראש. משכך, אך מובן הוא מאליו כי כאשר דעת המעסיק נעולה כך שהשימוע הוא למראית עין בלבד ניטל ממנו הכוח לצמצם את הסיכון לשגגה בהחלטה הסופית, אמון העובד בתהליך נפגע, ובסופו של יום תהליך כזה אינו מכבד את העובד או את המעסיק. עם זאת, העובדה שעורך השימוע לא שינה את עמדתו בעקבות שימוע אינה מלמדת, כשלעצמה, כי השימוע היה מלכתחילה נטול ערך פוטנציאלי.
ההערה השניה, נוגעת לתוכנה הקונקרטי של החובה לקיים שימוע בנפש פתוחה וחפצה. לטעמינו, החובה היא איסור לנהל את השימוע מתוך דעה נחרצת וסגורה שאינה נתונה לשינוי (השוו בקשר לרשויות מנהליות: זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב' 2011 עמ' 1173). עם זאת, קיומה של דעה ראשונית ולכאורית אינו מהווה פגם בהליך השימוע. כך למשל, ובהיקש מהמשפט המנהלי, קיומה של דעה ראשונית ולכאורית מחויב המציאות, על פי עקרונות המשפט המנהלי. זאת, כיוון שרשות נדרשת להשעין החלטותיה על שיקולים רציונליים ותשתית ראייתית מתאימה, שאם לא כן עלולה החלטתה המסתמנת להיחשב אקראית ושרירותית, וככזו פגומה. בהתאם לכך, קיום דעה ראשונית ולכאורית בנושא השימוע הוא לגיטימי כל עוד לא נחצה קו הגבול העדין לעבר נעילת הדעה ללא נכונות לבחון באופן ענייני את הטענות המועלות בשימוע. ברוח זו נאמר בבג"ץ 701/81‏ ‎ ‎רות מלאך‎ ‎נ' רפאל לוי, יושב-ראש הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, ירושלים (30.6.82) (להלן: ענין מלאך) כך (ההדגשה שלנו):

"אמרנו לעיל, כי עצם העובדה, שלחבר ועדת תכנון דעה מגובשת לגבי תכנית מסוימת הבאה לדיון לפני הוועדה, והמבוססת על שיקולים ענייניים שלטובת הציבור או של מטרות החוק, אין בה כדי לפסלו מלמלא תפקידו בוועדה, עת זו דנה בהתנגדויות לאותה תכנית, ומלהשתתף בהכרעות לאחר שמיעתן . ... המבחן הקובע הוא, אם היה אותו אדם בעל לב פתוח ונתון לשכנוע מנימוקי ההתנגדות (his mind was open) כדי לסטות מדעתו הקדומה, או שמא עמדתו היא נחרצת ומנוי וגמור עמו לדבוק בה ולאשר את האקט בכל הנסיבות, ויהיו נימוקי ההתנגדות אשר יהיו (closed mind). ..".

ובבג"ץ 2159/97 מועצה אזורית חוף אשקלון נ' שר הפנים ואח'‏ (19.1.96) נאמר כך (ההדגשה שלנו):
"המועצה האזורית טוענת, באותו עניין, כי מנכ"ל משרד הפנים פנה אליה וביקש את חוות-דעתה, לפי סעיף 3 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), רק לאחר שהוא (וכן גם השר) גיבש דעתו להעביר את שטח תחנת הכוח לתחום העירייה. ראו לעיל פיסקה 7. משמע, היא טוענת, זכות הטיעון ניתנה לה רק למראית עין.
אולם סעיף 3 לצו אומר כי רק אם "רצה השר" לשנות את תחומה של מועצה אזורית, "יציע את השינוי תחילה למועצה". לשון אחר, תחילה השר מגבש לעצמו רצון לשנות את תחום המועצה האזורית, ורק אז הוא מבקש את חוות-הדעת של המועצה האזורית לגבי הצעת השינוי. אכן, הרצון של השר לעשות שינוי חייב להיות רק רצון ראשוני, באופן שלא ימנע בעדו לשקול את חוות-הדעת של המועצה האזורית בלב פתוח ונפש חפצה, תוך נכונות לשנות את דעתו. אך מהלך הדברים הרגיל הוא, שהשר אינו פונה למועצה אזורית סתם כך, בשאלה מופשטת מה דעתה על שינוי תחומה, אלא הוא פונה רק לאחר שנראה לו, על יסוד דיונים ובירורים, כי לכאורה יש מקום לשינוי כזה. ....
במקרה שלפנינו היו הרבה דיונים ובירורים שקדמו לגיבוש ההצעה של שר הפנים,  ותרמו לו, עד שפנה אל המועצה האזורית וביקש את חוות-דעתה על ההצעה. אכן, באותו שלב כבר הייתה לו דעה, שבאה לידי ביטוי באישור שנתן כחודש קודם לכן להמלצות של מנכ"ל המשרד. ראו לעיל פיסקאות 5, 7. עם זאת, אין אחיזה לטענה כי דעה זאת הייתה מוחלטת, באופן שלא איפשר לו לשקול בכובד ראש את חוות-הדעת של המועצה האזורית".

אשר לדיני העבודה, ככלל, עצם זימון עובד לשימוע טרם סיום ההעסקה מלמד כי למעסיק דעה ראשונית ולכאורית בדבר קיום עילה לסיום העסקתו של העובד וכי הוא בוחן אפשרות זו. דעה ראשונית ולכאורית זו אף לובשת צורת פורמלית במסגרת זימון לשימוע הכולל פירוט הנימוקים בעטיים נשקלת אפשרות סיום ההעסקה (ראו: ע"ע (ארצי) 10940-10-15 מנורה מבטחים – יונתן רון (6.9.18)). אולם – וזה העיקר – גם בדיני העבודה, וכמתחייב מתכליות השימוע, נדרש כי המדובר יהא בדעה ראשונית ולכאורית בלבד וכי לא ייחצה הקו העדין לעבר נעילתה. משכך, דעה ראשונית ולכאורית, כשלעצמה, אין בה כדי ללמד בהכרח כי הדעה נעולה באופן שאינו מאפשר שקילת טענות העובד בלב פתוח ובנפש חפצה. כך למשל, ב ע"ע (ארצי) 300337/98 תעיזי אריאן - הנהלת בתי המשפט (20.1.00) נאמר כך:
"אמור מעתה, אף אם גיבש מנהל בתי המשפט את דעתו ביחס להשעיית המערערת קודם לשמיעת טיעוניה בעל פה, אין בכך כדי לפגום בכשרות ההשעיה, כל עוד היה מנהל בתי המשפט "פתוח" לשנות את דעתו לאחר שמיעת טיעוני המערערת".

השוו גם: סע"ש (ב"ש) 49929-03-14 אביגדור יצחק בוימגולד - מדינת ישראל - משרד הביטחון (7.8.16), פיסקה 116; וכן ע"ע (ארצי) 59133-09-16‏ אביגדור יצחק בוימגולד - משה דיין נציב שירות המדינה (3.6.18) ו בג"ץ 5613/18 אביגדור בוימגולד נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון ‏ (5.8.18).
הנה כי כן, קיומה של דעה ראשונית ולכאורית אינו מלמד בהכרח על נעילת הדעה באופן שאינו מאפשר בחינת הטענות בלב פתוח ובנפש חפצה, שכן מוקד הבחינה הוא אם ננעלה הדעה של עורך השימוע.
ההערה השלישית, נוכח אופיו הדינמי של השימוע, הכולל שיג ושיח, הרי שמהלך השימוע עשוי להשפיע על דעה הראשונית, בין אם בדרך של חיזוקה וביסוסה לכאורה ובין אם בדרך של החלשת אדניה הלכאוריים. השפעה זו, כשלעצמה, אינה פסולה ובלבד שקו הגבול העדין המפריד מנעילת הדעה – נשמר. לעניין זה נבקש להקיש מהדברים שנאמרו בע"פ 344/99‏ בשן נ' מדינת ישראל (8.4.99) בקשר לפסלות שופט. וכך נאמר:
"אך טבעי הוא, כי עם התפתחות המשפט מתפתחת במקביל אצל השופטת עמדה פנימית באשר ליחסה לדברי העדים ולעמדות הצדדים. השופטת שומעת ורואה ומגבשת לעצמה דעה באשר למתרחש בפניה. השופטת אינה צריכה להדחיק דעה זו באשר למתרחש בפניה, ואינה צריכה להמתין עד לסיום המשפט. ההליך השיפוטי הוא הליך רציף ומתפתח. ההתפתחויות באולם המשפט משתקפות במחשבות השופטת, תוך שהיא נוקטת עמדה פנימית כלפי האירועים. רק כך תוכל השופטת, בהגיע סיום המשפט, לנקוט עמדה בשאלות (המשפטיות והעובדתיות) הניצבות בפניה. ברוב המקרים, יוצרת השופטת לעצמה את התרשמותה הפנימית. אך לעתים היא נותנת לה ביטוי חיצוני. אין בכך כדי לפסול אותה. כל שנדרש הוא, שההתרשמויות והעמדות שהתגבשו אצל השופטת, יהיו בעלות אופי לכאורי בלבד; שדעתה של השופטת תמשיך להיות פתוחה לאפשרות של בחינה מחודשת ושינויים; שהדעה המעוצבת על-ידיה לא תהא סופית; כי לבה יהיה פתוח לקלוט רשמים, עובדות ונתונים חדשים וכי רק בסוף ההליך תבוא ההכרעה הסופית".

אכן, הנדון אינו דומה לראיה, שכן בענייננו אין מדובר בשופט מקצועי, אלא במעסיק. אולם התפישה לפיה אין פסול בגיבוש עמדה פנימית במהלך שמיעת הטענות כל עוד לא ננעלת הדעה – יפה גם לענייננו. הנה כי כן, על מנת לקבוע כי השימוע היה למראית עין לא די בהוכחת גיבושה של דעה לכאורה במהלך השימוע או בהתבססות לכאורה של הדעה הראשונית, אלא נדרשת הוכחת נעילתה של הדעה.
ההערה הרביעית, הנטל לשכנע כי דעתו של עורך השימוע היתה נעולה רובץ על הטוען לכך, ונטל זה אינו מורם על נקלה, שכן הוא מצריך הוכחת מחשבות וצפונות לב, אלא אם אלה באים לידי ביטוי בדיבורים או מעשים (השוו: ענין מלאך).
הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר לא עומדת טענה לנעילת הדעה טרם תחילת השימוע, אלא במהלכו. זאת, נוכח כך שגיבוש התרשמות פנימית בעקבות השימוע לגיטימית, ובלבד שזו לכאורית ונתונה לשינוי אם יובא טעם המצדיק זאת.
מכאן נפנה לבחון את טענת המערער ביחס לשימוע שנערך ביום 23.12.13, כשלטענתו שימוע זה היה למראית עין בלבד, שכן במהלכו ננעלה הדעה, וזאת לאור תמליל השיחות בין פרופ' היימס לחוקר הפרטי. לטעמינו, המערער לא עמד בנטל לשכנע בנעילת הדעה, וזאת ממספר טעמים: ראשית, השימוע מיום 23.12.13 מהווה חלק מהשימוע ואיננו ממצה אותו, שכן לאחריו – ובמידה רבה בעקבותיו – נערך שימוע משלים ביחס לנימוק המאמרים. את הטענה לפגם יש אפוא לבחון באופן רחב הכולל את שני שלבי השימוע. מכל מקום, מעיון בפרוטוקול השימוע מיום 23.12.13, כמו גם בפרוטוקול דיון פורום הקביעות מיום 30.12.13 - לא נמצא עיגון לטענה שהשימוע ביום 23.12.13 היה "מכור". שנית, השימוע נעשה בידי מספר אנשים שהיוו יחד את פורום הקביעות. על משמעות השיחה בין פרופ' היימס לבין החוקר הפרטי נרחיב להלן. בחינת עמדותיהם של חברים נוספים בפורום הקביעות מלמדת על קיום פתיחות מחשבתית לשמיעת טענותיו, כשבשל האכזבה מטיב טענות המערער לא מומש פוטנציאל זה. קביעה זו מבוססת על תצהירי העדות הראשית שניתנו על ידי פרופ' חן (סעיפים 28, 36); ופרופ' ג'יניאו (סעיפים 28, 30, 31 ו – 35), כשבתצהירה של פרופ' ג'יניאו קיימת התייחסות ברורה לכך. וכך נאמר (סעיפים 31-35):
"נדהמתי מהתנהלות התובע בשימוע כמתואר לעיל שכן התובע הבהיר לי בעצמו באופן מפורש שלחלק מהטענות נגדו יש בסיס (ההדגשה במקור). בעצם חוסר לקיחת האחריות ע"י התובע במהלך השימוע עלה כי הוא אינו נוהג באופן ישר. ציפיתי כי במעמד השימוע יכיר התובע בטעויות שהיו מנת חלקו, ולו בחלק מהן, וכי יביע נכונות לתקן את התנהלותו מעתה ואילך ולפעול לטובת השתלבותו הטובה במחלקה ובאוניברסיטה. ככל שהתובע היה מביע חרטה על טעויות שביצע, אני סבורה שהייתי מצביעה עבור מתן הזדמנות נוספת והארכה נוספת של החוזה שלו (ההדגשה שלנו). אולם, התובע בחר להטיח האשמות בכל הסובב אותו, ולהצדיק כל התנהגות שלו, ולו הפסולה ביותר. התובע לא נטל על עצמו אחריות כלשהי, ולו המזערית ביותר, למצב אליו נקלע, ואף הוסיף התחמקויות והתחכמויות משפטיות כאלה ואחרות. אני עצמי ציפיתי לשמוע דברים גם מפי התובע, וסבורה שפנייה אישית שלו אל חברי הועדה שהיתה כרוכה בה גם לקיחת אחריות ונכונות לשפר את דרכיו, היתה יכולה לעשות שינוי (ההדגשה שלנו).

לאור התנהלות התובע במהלך השימוע ובכלל זה בחירתו שלא לפצות פה בעצמו; ההתקפות הפרועות על פרופ' אוסטינובה ופרופ' היימס; אמירות רכילותיות מכוערות על אנשים שלא הזכיר את שמם; ותיאור תמונת המציאות כאילו התובע הוא "צח כשלג" וכל האשמה היא בסובבים אותו – סברתי שיהיה קושי בהמשך העבודה עם התובע".

כאמור, המערער ביקש לבסס את טענתו בדבר קיומה של דעה נחרצת על הדברים שמסר פרופ' היימס לחוקר הפרטי שהתחזה לתורם, ואשר צוטטו בהרחבה לעיל. פרופ' היימס התייחס בשיחה עם החוקר לחילופי דברים בין עורכי השימוע במסגרת הפסקה קצרה שנערכה בשימוע שנפרש על פני שלוש שעות. פרופ' היימס שם דגש בדבריו על כך שהשיחה התקיימה בהפסקה במהלך שימוע וכלשונו "אנחנו כבר באמצע השימוע...", "עכשיו אם כבר באמצע השימוע אמרנו עזוב". בתצהיר עדות ראשית מטעמו הסביר פרופ' היימס את דבריו לחוקר הפרטי כמבטאים את התרשמותו כי עד אותו שלב לא הוצגו נימוקים טובים נגד הטענות שהועלו בזימון לשימוע, אלא דווקא דרך ניהול השימוע חיזקה את הטענות כלפי המערער, וכלשונו (סעיף 95 לתצהירו, ההדגשות שלנו):
"כפי שאפרט להלן, בתום כשעה של השימוע נערכה הפסקה. חלק מחברי הפורום יצאו מן החדר. למעט פרופ' ניומן ואנוכי, איני זוכר מי עוד נשאר בחדר. לאחר שכבר נשמעו טענות רבות מפיו של ב"כ התובע, הביעו חלק מן הנוכחים שנותרו בחדר את תמיהתם והפתעתם על הגישה בה בחר התובע לנקוט במהלך השימוע, הן בכך שהוא לא לוקח כל אחריות על מעשיו, ולו על חלק מן הכשלים, והן מן ההשתלחות נטולת הרסן בעמיתיו למחלקה (בי ובפרופ' אוסטינובה). על כן, הובעה העמדה כי למעשה אין בדברים שנשמעו עד אותו שלב כדי לשכנע וכי אם ההמשך יהיה דומה ההחלטה בעניין התובע לא צפויה להשתנות".

נציין כי פרופ' היימס לא נחקר בחקירה נגדית על דברים אלה או על הדברים שמסר לחוקר הפרטי. חקירה נגדית על כך היתה מאפשרת לבית הדין האזורי להתרשם באופן בלתי אמצעי ממהימנותו של פרופ' היימס בנקודה זו. מחדל דיוני זה פועל לחובתו של המערער.
גדר הספק הוא האם לאור כל אלה הוכח כי במהלך השימוע ננעלה דעתו של פרופ' היימס כך שלא היה פתוח עוד לשינויה תהיינה הטענות אשר תהיינה, ואף אם הן תהיינה רלבנטיות וראויות או שמא דעתו הראשונית התבססה לכאורה נוכח טיב טענות המערער מבלי שננעלה. במילים אחרות, האם במהלך השימוע מיום 23.12.14 נחצה קו הגבול העדין בין התבססותה לכאורה של דעה ראשונית לבין נעילתה. לשאלה זו פנים לכאן ולכאן:
מחד, הדברים שנאמרו על יד פרופ' היימס לחוקר הפרטי אכן יכולים להתפרש כאילו ננעלה דעתו, והחשש שמא הוקלטו דבריו במהלך ההפסקה מחזק זאת. פרופ' היימס ציין בפני החוקר הפרטי כי "כבר באותו שלב שאין סיכוי שהוא ישכנע אותנו. אז אמרנו, דיברנו כאילו בינינו שזה בעצם, זה ברור לנו שלא נשנה ההחלטה ו –"; וכן "אני ישבתי שם עם הדקאן ודסקסנו את ה – את כל הסיפור ואיך אנחנו ממשיכים את הפיטורין, איך אנחנו מסיימים את העניין..."; כמו כן,
"עכשיו, אם באמצע השימוע כבר אמרנו עזוב, זה ברור ש- אה,... שהוא לא ואנחנו לא רוצים אותו וזה וזה, אז זה כאילו שאנחנו כבר באמצע השימוע".
מאידך, מעיון בתמליל עולה כי משפטיו של פרופ' היימס קצרים, ולרוב קטועים, ויש לתת משקל גם לכך שהחוקר הפרטי ניסה למשוך את פרופ' היימס בלשונו. כך למשל, ניסה החוקר הפרטי לחלץ הודאה כי השימוע היה בזבוז זמן לפרוטוקול, כשעל כך משיב פרופ' היימס תחילה בחיוב ואחר כך בשלילה, ואולם הזדמנות נאותה להסביר את פשר שינוי העמדה לא ניתנה, שכן דבריו נקטעו בידי החוקר הפרטי אשר הציע פרשנות משלו לתשובה השלילית. בהקשר זה נפנה לחלק מהשיחה מיום 11.5.14 המצוטט לעיל (ההדגשות שלנו):

"חיים היימס: תראה, לכאורה אמור להיות ניטארלי בזמן השימוע. זאת אומרת, צריך להיות מוכן ופתוח לכך שאתה הולך, אולי ישכנע אותך ש –
חוקר: כן
חיים היימס: שהפיטורים לא מוצדקים ושתיקח אותו בחזרה
חוקר: אוקי
חיים היימס: אבל היה ברור לנו, כנס, כנס, כנס, היה ברור לנו גם אחרי ה – כבר באותו שלב שאין סיכוי שהוא ישכנע אותנו. אז אמרנו, דיברנו כאילו בינינו שזה בעצם, זה ברור לנו שלא נשנה ההחלטה ו –
חוקר: אוקי. שזה סתם בזבוז זמן, לפרוטוקול
חיים היימס: כן, כן, לא, זה לא היה לפרוטוקול כמובן, זה היה,
חוקר: שאנחנו מדברים כאילו ביננו, כן..."

במאמר מוסגר נציין כי המערער ביקש להשתית טענותיו בדבר נעילת דעתו של פרופ' היימס גם על שני עוגנים נוספים: הראשון, מכתבו של פרופ' היימס מיום 13.1.14, המצוטט לעיל, בו נאמר "זה עדיין לא המכתב הסופי שמודיע על הפסקת עבודתו של ערן". איננו סבורים כי מכתב זה מלמד על נעילת דעתו של פורום הקביעות, אלא הוא נועד להבהיר לחברי הסגל את העתיד לבוא ועל מה שוקדת היועצת המשפטית. בנקודת זמן זו – קרי לאחר השימוע הראשוני והבדיקה הנוספת – אפשרות סיום ההעסקה התבססה לכאורה, ולכן אין באזכורה בהכרח משום נעילת הדעה. השני, השימוש שעשה פרופ' היימס במילים "זה תוקע אותנו" בשיחה עם החוקר הפרטי. על מנת להעמיד דברים על דיוקם נציין כי דברים אלה נאמרו בסמוך לדיון בבקשה לסעד זמני בבית הדין האזורי והם התייחסו לאחת מתוצאותיו האפשריות של הדיון, היא הקמת ועדה ניטרלית חיצונית, על ההכבדה המנהלית הטמונה בכך. איננו סבורים כי גם התבטאות זו מלמדת על נעילת הדעה.
לבסוף נבקש להעיר בנוגע למועד קיום השיחה בין פרופ' היימס לדיקאן. בבית הדין האזורי טען המערער כי "פרופ' היימס מסכם עם הדיקאן במהלך השימוע וטרם הסתיים כי ממשיכים בפיטורין" (סעיף 131 לסיכומים בבית הדין האזורי, ההדגשה שלנו). זאת ועוד. בהמשך הסיכומים מטעם המערער בבית הדין האזורי נכתב במפורש כי "במהלך ההפסקה שהיתה בדיון נותרו בחדר בו נערך השימוע, בעיקר פרופ' היימס ופרופ' ניומן. קריאת הדברים שנאמרו על ידם, כפי שמסר פרופ' היימס לחוקר הפרטי, מורה בבירור כי מדובר בשימוע למראית עין ובמשחק מכור מראש". ואילו, בפנינו ביקש לטעון כי השיחה בין פרופ' היימס לדיקאן נערכה " כבר בתחילת השימוע (וטרם העלה המערער כל טענותיו)" (סעיף 35 לסיכומים בפנינו, ההדגשה שלנו). קיים לכאורה פער בין גרסתו העובדתית של המערער בפנינו לבין זו שנטענה בבית הדין האזורי, ומובן כי אין בידינו להידרש לטענה העובדתית שנטענה לראשונה בפנינו ולא היתה חלק מחזית המחלוקת בבית הדין האזורי. מעבר לכך, היא אינה מתיישבת עם הדברים מפי פרופ' היימס בתמלול השיחה עם החוקר הפרטי.
הנה כי כן, קיימים פנים לכאן ולכאן בשאלה אם במהלך השימוע ננעלה דעתו של פרופ' היימס או שמא דעתו הראשונית התבססה לכאורה מבלי שנסגר הגולל על האפשרות לשינויה אף אם יועלו טענות המצדיקות זאת. הנטל בקשר לכך מוטל על המערער, ולאור התמונה הכוללת לטעמינו לא עלה בידו להרימו. אכן, דבריו של פרופ' היימס לחוקר הפרטי יכולים להתיישב עם נעילת הדעה, ואולם בתצהירו העמיד פרופ' היימס פרשנות שונה לדברים וטען כי "הובעה העמדה כי למעשה אין בדברים שנשמעו עד אותו שלב כדי לשכנע וכי אם ההמשך יהיה דומה ההחלטה בעניין התובע לא צפויה להשתנות.." (סעיף 95 לתצהיר עדות ראשית). נוכח קיומן של פנים לכאן ולכאן, ומשעסקינן בקו גבול דק בין גיבוש עמדה פנימית בעקבות שמיעת טענות לבין נעילת הדעה – מצופה היה כי המערער יחקור את פרופ' היימס על האמור בסעיף 95 תצהירו. מחדלו הדיוני מלעשות כן פועל לחובתו, ולכן הספקות אם ננעלה הדעה כבר בחלקו הראשון של השימוע ועד ההפסקה שנערכה במהלכו – מחוזקים. מעבר לכך, מצוי בפנינו פרוטוקול השימוע מיום 23.12.13 המעיד על מהלכו ותצהיריהם פרופ' חן ובמיוחד פרופ' ג'יניאו בדבר פתיחותה לשינוי הדעה. לאור זאת, איננו סבורים כי המערער הרים את הנטל לשכנע כי פורום הקביעות היה נעול בדעתו לפטרו תהיינה טענותיו אשר תהיינה.
מכל מקום, אף אם נניח לטובת המערער – הגם שאיננו סבורים כך – כי נפל פגם בהליך השימוע הרי ששאלת תוצאתו היא שאלה נפרדת. שאלת תוצאת פגם בשימוע תלויה במכלול נסיבות העניין לרבות עוצמתו ומשקלו. פגם חמור יביא להושטתו של סעד אופרטיבי. טיבו של הסעד תלוי בנסיבות העניין. במשפט המנהלי נקבע כי תוצאותיו האופרטיביות מגוונות (השוו: בג"צ 2911/94 באקי נ' הוועדה המקומית לתיכנון עירון (6.11.94)). כאשר עוצמת הפגם נמוכה הרי שלא מן הנמנע שלא תהיינה לו תוצאות אופרטיביות במישור הסעד הכספי וקל וחומר במישור אכיפת יחסי העבודה. ברוח זו נאמר בענין שמיר כי:
"לא כל 'פגם' בשימוע בהכרח יש בו כדי להצדיק מתן פיצוי – כל מקרה צריך להבחן בנסיבותיו".

בנסיבות העניין המיוחדות אף אם נניח – מבלי להכריע – כי נפל פגם בשימוע הרי שזה אינו מצדיק סעד אופרטיבי של ביטול סיום ההעסקה או עריכת שימוע חדש או פסיקת פיצוי. שוכנענו כי מבחינה מהותית "סיבות אקדמיות" הביאו לסיום ההעסקה, ואלה בוססו כדבעי. במובן זה סיום ההעסקה היה מטעמים ענייניים ולא משיקולים זרים. למערער ניתנו מספר הזדמנויות להשמיע את טענותיו בעל פה ובכתב. בהקשר זה נזכיר כי המערער נאחז בטענה לפגם תהליכי, ואולם גם הוא לא מיצה את ההזדמנות לדיאלוג. הא ראיה, כאשר נשאל על ידי דיקאן הפקולטה שאלה שהקשתה עליו בנוגע למידת מחויבותו וזמינותו התחמק ממתן תשובה ברורה, ובדיון לסעד ארעי הסביר התחמקות זו בכך ש"זכותי לא להשיב". לדבריו של פרופ' היימס לחוקר הפרטי פנים לכאן ולכאן, כמפורט לעיל. בהינתן ההלכה שלא כל פגם בתהליך קבלת ההחלטה מצדיק הושטת סעד לא מצאנו שיש הצדקה לבטל את הפיטורים או להושיט סעד כספי למערער (אף אם נניח לטובת המערער כי נפל בהליך קבלת ההחלטה).
נוכח המסקנה אליה הגענו לפיה בנסיבות העניין המיוחדות, ובשים לב למארג הראייתי, אין ללמוד מהשיחה עם החוקר הפרטי על היות השימוע בידי פורום הקביעות למראית עין מתייתר הצורך לבחון אם ואילו משמעויות יש לכך שהמערער שלח למעסיקו חוקר פרטי.

(ה)(4) הליך קבלת ההחלטה – טענות נוספות
(ה)(4)(I) ועדת משמעת או ועדת אתיקה
המערער טוען כי פיטוריו נטולי סמכות, שכן הסמכות להידרש למהימנות רשימת הפרסומים שכלל בקורות חייו נתונה לוועדת האתיקה או לוועדת המשמעת. לאחר שבחנו טענה זו אין בידינו לקבלה.
נקדים ונציין כי המערער כמלגאי אלון הועסק בחוזה למשך שלוש שנים. חוזה זה הוא במהותו חוזה לתקופה קצובה, החופפת לתקופת הניסיון המקובלת למי שמבקשים להתמנות כחברי סגל. בתום התקופה הקצובה ההנחה היא כי למלגאי אלון סיכוי גבוה להתמנות כחבר סגל קבוע, שכן מצוינותו המחקרית נבחנה ונבדקה טרם זכייתו במלגה. אולם, וכעולה מהתקנון מלגת אלון, קליטתו כחבר סגל קבוע אינה אוטומטית, והאוניברסיטה רשאית שלא לקולטו מסיבות אקדמיות, שעל משמעותן עמדנו לעיל.
טענת המערער בדבר החובה להביא את עניינו כחבר סגל שאינו קבוע אלא מצוי בתקופת ניסיון בפני וועדת המשמעת - אינה מעוגנת בתקנון האוניברסיטה. בסעיף 0.6 לתקנון האקדמי נקבע כך (ההדגשה שלנו):
"מורה קבוע אין לפטרו אלא כשנמצא חייב, על ידי מערכת השיפוט של האוניברסיטה במעילה חמורה בתפקיד או בהפרה בזדון של חובותיו, או אם הורשע בפסק דין סופי של בית המשפט בעבירה פלילית שיש עימה קלון".

המערער כמלגאי אלון אינו "מורה קבוע", ולכן הוראה זו אינה חלה עליו.
המערער ניסה בסיכומיו להיבנות מפסק הדין בעניין פונדקי, ואולם לטעמינו אין בידו לעשות כן, וזאת ממספר טעמים: ראשית, פסק דין זה עוסק ביחס בין מסלול הפיטורים המנהלי למסלול המשמעתי בשירות המדינה נוכח הוראת סעיף 68 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1968, שממילא אינה חלה במקרה דנן. שנית, בסעיף 68 האמור קיים סייג לפיו "הוראה זו לא תחול על פיטורים בתקופת הניסיון הנהוגה לגבי המשרה הנדונה...". שלישית, וכעולה מסעיף 2 לפסק הדין בעניין פונדקי, שם ממילא היה מדובר בעובד קבוע. רביעית, ולמעלה מהצורך, אף אם היה חל סעיף 0.6 לתקנון האקדמי - ולטעמינו הוא לא חל – הרי בהתאם להלכה הפסוקה לעתים אותן נסיבות שמהוות הפרת משמעת יכולות לגבש גם עילה של אי התאמה (ראו: ע"ע (ארצי) 2715-07-10‏ ‏ עיריית פתח תקווה - משה שלום (4.11.10); וכן ראו: בר"ע (ארצי) 29149-02-21‏ ‏ עמיר אלוני - רשות הטבע והגנים הלאומיים‏ (24.3.21), וההפניות שם). במקרים אלה יש לבחון את נסיבות העניין המיוחדות על מנת להכריע אם קמה חובה לנקוט בהליך המשמעתי. לבחינה זו לא נדרשנו משממילא לא חל סעיף 0.6 לתקנון האקדמי.
אשר לוועדת האתיקה הרי שזו ועדה ממליצה לגורמים המוסמכים. המערער לא הצביע על הוראה תקנונית המחייבת לפנות אליה, ובהעדר הוראה כזו אין בידינו לקבוע כי נפל פגם המצדיק ביטול ההחלטה עקב כך שלא נערכה פניה כזו.
לאור האמור דין הטענה כי פורום הקביעות היה משולל סמכות להידחות, משלא עלה בידי המערער להוכיח כי החובה לפנות לוועדת המשמעת חלה גם על חבר סגל שאינו קבוע או כי יש חובה – להבדיל מרשות – לפנות לוועדת האתיקה.

(ה)(4)(II) התקנון האקדמי
לטענת המערער היה הכרח לדון באפשרות קידומו כתנאי לדיון במתן קביעות, וזאת נוכח סעיף 7.2.4.1 לתקנון האקדמי הקובע כי "ככלל, פתיחת הליכים לקביעות מותנית בקידום בדרגה". כמו כן, הוא מלין על אי קיום הוראותיו השונות של סעיף 7.2.5, שהובאו לעיל, אליו מפנה סעיף 7.2.1 לתקנון.
רקטור האוניברסיטה בתצהירו ובחקירתו הנגדית לא חלק על כך שככלל מי שנשקלת לגביו הענקת קביעות יש להקדים דיון בקידום (בו נבחנות יכולותיו המחקריות) לדיון בהענקת קביעות (בו נבחנים כלל ההיבטים לרבות תרומת המועמד ליחידה ויחסי אנוש). (לענין היחס בין דיון בקידום לדיון בקביעות ראו סעיף 18 לתצהיר עדות ראשית מטעמו). עם זאת, רקטור האוניברסיטה עמד על כך שכלל זה אינו מתאים שעה שהמועמד אינו עומד בתנאים הבסיסיים, ולכן אין תוחלת בדיון על קידומו, וכלשונו (עמ' 285):
"עו"ד משה פרדס: בשביל לבדוק אם יש אהה, לתת לאדם קביעות או לא לתת לו קביעות, אתה צריך לפני כן לתת לו אפשרות לפתוח לו בהליכי קידום, אחרת אי אפשר לדון בהליכי קביעות נכון?
פרופסור צבי הכהן: נכון. אבל אם יתברר, אם יתברר שחבר סגל אינו אומר בקריטריונים הבסיסיים ביותר של האוניברסיטה, אין טעם לא בקביעות, לא בקידום ולא בשום דבר אחר...".

ברוח זו מסר הרקטור בתצהירו כי "הדיון בעניינו של התובע – ד"ר ערן אלמגור – הסתיים בשלב ראשוני זה, לאחר שהוחלט כי אין סבירות גבוהה שיקבל קביעות. לפיכך לא הגיע הדיון בעניינו אל השלבים הבאים שיתוארו להלן" (סעיף 13 לתצהיר עדות ראשית). זאת, מתוך תפישה כי "גם אם רמת המחקר וההוראה הן לעילא ועילא – אין טעם לקיים דיון בכך, שכן ממילא לא תועיל גם רמה גבוהה של הוראה ומחקר". (סעיף 19 לתצהיר עדות ראשית).
שאלת היחס בין הסעיפים השונים בתקנון – ובפרט תחולתם עת נשקל סיום ההעסקה להבדיל ממתן קביעות כיוון שלא נתקיים התנאי המקדמי בסעיף 7.2.1 בדבר סבירות גבוהה לקבלת קביעות – לא מוצתה עד תום בהליך דנן, ולכן נמנע מלקבוע מסמרות לגביה. על פני הדברים, סעיף 7.2.1 מפנה לסעיף 7.2.5 במקרים בהם "הצטברה הוכחה מספיקה לגבי כישורי המערער ויש סבירות גבוהה כי המועמד יזכה בקביעות", ואם לא נתקיים תנאי זה לא חלה ההפניה האמורה. כמו כן, עמדת הרקטור – לפיה אין תוחלת בקיום הליכי העלאה בדרגה שעה שלא מתקיימים התנאים הבסיסים להארכת תקופת הניסיון וקל וחומר הענקת קביעות – בעלת היגיון פנימי. לצורך הדיון ניטול מקרה תיאורטי (שאין קשר בינו לבין המקרה הנדון) בו נתפס חבר סגל שאינו קבוע במהלך שנת הניסיון הראשונה בקבלת שוחד מסטודנט בתמורה לציון מעבר בקורס, ועקב כך חפצה האוניברסיטה לסיים את העסקתו. היעלה על הדעת כי על מנת לקיים דיון בסיום העסקתו מטעם זה יהא עליה לקיים תחילה דיון בקידומו וכן להמתין תקופה ממושכת (וליתר דיוק עד לששה חודשים טרם סיום תקופת הניסיון)? תוצאה כזו מוקשית, ולכן ספק אם הכלל הפרשני לו טוען המערער נובע מהוראות התקנון האקדמי ותכליתן, אך איננו נדרשים לקבוע בכך מסמרות. הקשיים לעיל – לכל הפחות – מקשים על המערער הטוען לישימות ההוראות דלעיל גם שעה שנשקלת סיום ההעסקה בפרט מטעמים שאינם קשורים ליכולות מחקריות או איכות ההוראה. נוכח קושי זה אין בידינו לקבוע כי המערער הרים את נטל השכנוע הרובץ לפתחו, ולכן דין ערעורו בהיבט זה להידחות, מבלי לקבוע מסמרות בשאלת היקף תחולתם של סעיפים התקנון האקדמי השונים. מכל מקום, אף אם נקבל את טענתו הפרשנית של המערער אין בכך להביא לתוצאה של מתן קביעות, שכן שוכנענו כי "סיבות אקדמיות" עמדו ביסוד הפיטורים.
ברוח זו יש לטעמינו לדחות גם את יתר טענות המערער בנוגע לעיתוי הפיטורים, ביצועם בידי הגוף הלא נכון, ללא מסמכים וללא אפשרות לערער. לאחר שבחנו טענות אלה הגענו לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין המיוחדות אין מקום לקבלן נוכח זיקתן להליך שקילת מתן קביעות או הארכת תקופת הניסיון, להבדיל מהבאת חוזה ההעסקה לקיצו. כמו כן, לא מצאנו להידרש לטענה בדבר הצורך בעריכת הצבעה חשאית משזו לא נטענה בסיכומים בבית הדין האזורי. למעלה מן הצורך נעיר כי תוצאות הבדיקה הנוספת הועברו להתייחסות המערער ביום 16.1.14, כך שאיננו מוצאים מקום לטענה בדבר אי המצאת מסמכים טרם קבלת ההחלטה הסופית.
לבסוף נציין כי אף אם נניח לטובת המערער שנפל פגם בתהליך קבלת ההחלטה – ובקשר לכך איננו סבורים כי המערער הרים את נטל השכנוע – איננו סבורים כי הפגמים הנטענים מצדיקים הושטת סעד אופרטיבי. זאת, בשים לב לכך שמבחינה מהותית השיקולים שעמדו ביסוד הפיטורים היו עניינים וכבדי משקל ולא התרשמנו כי המערער קופח בהיבט הדיוני. זאת, שעה שניתנה לו הזדמנות להשמיע טענותיו ביום 23.12.13 וכן הועמד במכתב מיום 16.1.13 בצורה מפורטת על נימוק המאמרים, ואף הגיב למכתב זה במכתבו מיום 27.1.14. בסופו של יום גם לאחר בחינת שלל טענות המערער נותרה ללא מענה העובדה שבמסגרת קורות החיים למלגת אלון כלל המערער בקטגוריה הראשונה ששה מאמרים שנכון לדצמבר 2010 לא פורסמו. בנוסף, המערער לא הציג במהלך השימוע או ההתדיינות בבית הדין האזורי אישור מאת העורך הרלבנטי – ולו בדיעבד – בדבר סטטוס המאמרים בדצמבר 2010, עת הגיש את קורות החיים למלגת אלון.

(ה)(4)(III) הליך קבלת ההחלטה הסופית
בטרם נתייחס לטענות המערער כנגד ההחלטה הסופית נבקש להגדירה. לטעמינו, ההחלטה הסופית היא שנתקבלה באמצעות משאל בדואר אלקטרוני לאחר עריכת שני שלבי השימוע, קרי הישיבה מיום 23.12.13 וקבלת מענה המערער בכתב מיום 27.1.14.
אכן, להחלטה זו קדמו שני דיונים פרונטליים של פורום הקביעות (ללא נוכחות המערער): האחד ב 31.10.13 במסגרתו הוחלט שבכפוף לשימוע אין מקום לפעול להארכת העסקתו של המערער, והשני ביום 30.12.13 בעקבות השימוע בעל פה במסגרתו נבחנו הטענות שהועלה המערער בשימוע. כאמור, למערער עצמו ניתנה הזדמנות להשמיע טענותיו בעל פה (23.12.13) ובכתב (27.1.14).
מקביעתנו כי ההחלטה הסופית התקבלה אך לאחר קבלת עמדתו מכתבו מיום 27.1.14 במסגרת משאל שנערך בדואר אלקטרוני נובע שאין מקום לטענת המערער שההחלטה הסופית נתקבלה ללא שמיעת מלוא טענותיו.
המערער מלין כנגד כך שההחלטה הסופית שנתקבלה לאחר עיון בתגובתו מיום 27.1.14 היתה באמצעות משאל שנערך בדואר אלקטרוני, ולא באמצעות דיון פרונטלי של ועדת הקביעות. לטעמינו, אין מקום לקביעת כללים גורפים בנוגע לדרך קבלת החלטה סופית, כשכל מקרה צריך להיבחן לנסיבותיו, בהתאם לעקרון הסבירות. בהקשר זה נציין כי אכן רקטור האוניברסיטה בעדותו מסר כי לא קיבל החלטה בדרך זו, אך לא טען כי דרך זו לעולם אינה חוקית.
בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שבפנינו לא מצאנו טעם לפגם בדרך קבלת ההחלטה, כשנחזור ונדגיש כי החלטתנו מוגבלת לנסיבות העניין המיוחדות, והיא מושתתת על שלושה נימוקים מצטברים: ראשית, המשאל בדואר אלקטרוני היה בהמשך לדיון פרונטלי מקיף שנערך בפורום הקביעות לאחר השימוע ביום 30.12.13, כך שחלק לא מבוטל מהשיח והשיג בקשר לנימוק הספר ונימוק יחסי האנוש נערך באופן פרונטלי. שנית, חברי פורום הקביעות היו תמימי דעים ביחס למשמעות תוצאת הבירור הנוסף על המשך ההעסקה. תמימות דעים זה מקרינה על הצורך בדיון פרונטלי נוסף לזה שנערך ב 30.12.13. יש להניח כי אילו היה מתגלע ויכוח בין חברי פורום הקביעות היה מחוזק הצורך במסגרת עקרון הסבירות בעריכת שיח פרונטלי לשם ליבון המחלוקות. שלישית, תשובתו של המערער מיום 27.1.14 היתה בעלת שני עמודים (אם כי צורפו לה נספחים) ולא נכלל בה מענה קונקרטי ונפרד לכל אחד מששת המאמרים, ובמיוחד לא צורפו אישורים – ולו בדיעבד – המעידים על קבלת המאמרים לפרסום עובר לדצמבר 2010. בנסיבות העניין המענה שניתן ביום 27.1.14 אינו מורכב במידה ההופכת את קבלת ההחלטה באמצעות משאל בדואר אלקטרוני לחורגת ממתחם הסביר.
העולה מן האמור, כי יש לדחות את טענות המערער כנגד הליך קבלת ההחלטה.

(ה)(5) טענות נוספות
המערער טען בפנינו שתי טענות הנוגעות למתן פסק הדין בידי בית הדין האזורי: האחת, כי בית הדין האזורי העתיק בפסק דינו חלקים נרחבים מסיכומי המשיבה והעתקה זו מלמדת כי לא הופעל על ידו שיקול דעת שיפוטי. לצורך כך אף ביקש המערער להגיש טבלה בה ערך השוואה בין סעיפים בפסק הדין לסעיפים בסיכומי המשיבה. לא נדרשנו לבחינתה של הטבלה, שכן אנו מוכנים להניח – מבלי להכריע – כי בית הדין האזורי נסמך באופן הדוק בחלקים לא מבוטלים מפסק דינו על טענות האוניברסיטה בסיכומיה. השניה, בנסיבות העניין המיוחדות, נציג הציבור ששמע את העדויות סיים את תפקידו, הצדדים נתנו את הסכמתם להחלפת נציג הציבור ומתן פסק דין על יסוד החומר שבתיק, וכך היה. המערער מלין כנגד סמיכות הזמנים שבין מתן ההחלטה על החלפת נציג הציבור (6.5.20) לבין מועד מתן פסק הדין (7.5.20). לטענת המערער, פרק זמן כה קצר אינו מאפשר לנציג הציבור להידרש למכלול חומר הראיות והטענות בתיק, ולכן נפל פגם מהותי בהליך, שכן זה ניתן בפועל על ידי "דן יחיד", ללא הסכמתו. נציין כי טענה זו לא נזכרה בהודעת הערעור או בסיכומים, ורק יום לפני מועד הדיון בערעור העלה המערער נימוק ערעור חדש זה. המערער לא ביקש סעד קונקרטי בגין פגם זה מעבר לטיעונים המזמינים את בית הדין להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי.
בפסק דיננו ערכנו ניתוח מפורט של טענות המערער. נוכח טענותיו לעיל, כמו גם מפער הזמנים הממושך בין מועד שמיעת העדויות לבין מועד מתן פסק הדין (ראו: ע"א 188/89 עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה (2.3.93)) - ראינו עצמינו מחויבים לבחון את חומר הראיות לפני ולפנים ובזהירות המתבקשת מכך. לאחר בדיקה זו שוכנענו כי דין הערעור להידחות. דחיית הערעור לגופו מייתרת במידה רבה את הצורך לבחון טענות אלה, שכן לגוף העניין ממילא אין למערער זכות לסעד בדין. משמע, לאחר שבחנו את טענות הצדדים בקפידה, שוכנענו כי דין הערעור להידחות וצדק בית הדין האזורי במסקנתו כי הפיטורים היו מסיבות אקדמיות, ולא מחמת שיקולים זרים.
משכך, ומעבר לנדרש, נבקש להעיר שתי הערות לגבי הטענות האמורות:
ראשית, לטעמינו, אין בהסתמכות בית הדין האזורי על סיכומי האוניברסיטה, בחלקים אפילו כלשונם, כדי ללמד כי בית הדין לא בחן את הדברים ולא העבירם תחת שבט ביקורתו. הסתמכות זו מתיישבת גם עם האפשרות שלאחר בחינת גרסאותיהם ההדדיות של הצדדים העדיף את עמדת האוניברסיטה, ואימץ אותה. זאת, כפי שאף אנו לאחר בחינת טענות הצדדים מצאנו בסופו של יום להעדיף את טענות האוניברסיטה על פני טענות המערער.
שנית, כאמור, הטענה הנוגעת לסמיכות הזמנים בין מועד חתימת נציג הציבור על פסק הדין לבין מועד מינויו לא הועלתה בהודעת הערעור או בסיכומים, ודי בכך לדחותה מטעם דיוני זה. למעלה מהצורך נציין כי במהלך הדיון התייחסה המשיבה לטענה זו באומרה כי "מדובר בטענה עובדתית. אני לא יודעת להגיד וגם המערער לא יודע להגיד, מה בדיוק קרה. מדובר במשהו שלא התברר ולא בורר בבית הדין. אני יכולה לשער ואני לא יודעת אם זה נכון שלא ניתנה הסכמה בזמן וכי היא כן היתה שותפה לתיק מוקדם יותר. אני לא יודעת, וגם המערער לא". אף אנו סבורים כי המסד העובדתי הנדרש לצורך בירורה של טענה זו ומשמעותה לא הונח בפנינו. לכך נוסיף כי בנסיבות העניין המיוחדות, משנציג הציבור ששמע את העדויות ממילא סיים את תפקידו, והצדדים נתנו הסכמתם להחלפת נציג הציבור ומתן פסק דין על יסוד החומר שבתיק – הרי שבהיבט זה מצטמצם הפער ביכולת להעריך ראיות ועדויות בין ערכאת הערעור ומותב הערכאה הדיונית. לאחר שבחנו את טענות הצדדים בקפידה, שוכנענו כי דין הערעור להידחות וצדק בית הדין האזורי במסקנתו כי הפיטורים היו מסיבות אקדמיות, ולא מחמת שיקולים זרים.

(ה)(6) ערעור על ההוצאות
המערער חויב בהוצאות משפט בסך 45,000 ₪. בית הדין נימק באופן מפורט את קביעתו. בית הדין נתן משקל להיקפם של ההליכים וסכום התביעה; התארכות הטיפול בתובענה במשך יותר מארבע שנים, בעיקר בשל התנהלות המערער אשר הכביד על ההליך וטען טענות "מן היקב ומן הגורן"; חוסר תום ליבו של המערער וחוסר ניקיון הכפיים שלו, שבאו לידי ביטוי בכל התנהלותו בתיק זה ובפרט באופן בו פגע בחדירה גסה לפרטיותו של מנהל המחלקה – פרופ' היימס; הטלת האחריות להתארכות הדיון על האוניברסיטה הגם שהוא גרם להתארכות זו.
המערער מלין כנגד שיעור ההוצאות שנפסק, ולאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעורו להידחות. כידוע, ערכאת הערעור ממעטת להתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית בפסיקת הוצאות. לא מצאנו כי מקרה זה בא בגדר המקרים המצדיקים סטייה מכלל זה בשים לב להנמקותיו המפורטות של בית הדין האזורי בהן ניתן משקל להתנהלותו הדיונית בפניו. עם זאת, לשיעור ההוצאות שנפסק יינתן משקל בעת קביעת שיעור ההוצאות בגין דחיית הערעור.

סוף דבר
דין הערעור להידחות. בשים לב לדחיית הערעור והיקף הטענות שהועלו בו – מזה, ושיעור ההוצאות שנפסק בבית הדין האזורי – מזה, החלטנו לפסוק הוצאות משפט בסך 15,000 ₪. בלבד.
ניתן היום, כ"ד אלול תשפ"א (01 ספטמבר 2021) בהעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד

לאה גליקסמן,
שופטת

חני אופק גנדלר, שופטת

גברת שרה זילברשטיין-היפש,
נציגת ציבור (עובדים)

מר שרגא ויצמן,
נציג ציבור (מעסיקים)