הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 22360-09-18

ביטוליט (1986) בניין והנדסה בע"מ
המבקשת
-
דוד פודים
המשיב

בשם המבקשת: עו"ד אלון כהן
בשם המשיב: עו"ד יאיר ארן

ה ח ל ט ה
השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת איריס רש ונציגי הציבור מר יעקב גרינשטיין וגב' חנה שני; סע"ש 26280-05-13), במסגרתו חויבה חברת ביטוליט (1986) בניין והנדסה בע"מ (להלן - המבקשת), ביחד ולחוד עם נתבעים נוספים, לשלם למר דוד פודים (להלן - המשיב) זכויות סוציאליות שונות בגין תקופת עבודתו אצלם וסיומה בסך כולל של 142,219 ₪. בנוסף חויב כל אחד מהנתבעים לשלם למשיב הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.

הרקע לבקשה:
המשיב הועסק כפועל שיפוצים ובנייה באתרים שונים בתקופה שמחודש יולי 2003 ועד תום חודש פברואר 2012, מועד בו פוטר מעבודתו. לפי הנטען, הקבלן הראשי שהיה אחראי לביצוע העבודות באתרים בהם הועסק המשיב בתקופה הרלוונטית היא הנתבעת 1, המבקשת, באמצעות קבלני משנה מטעמה (הנתבעים 2-11).
בבית הדין האזורי התבררה תביעה שהגיש המשיב כנגד המבקשת וכנגד קבלני המשנה מטעמה לחיובם, יחד ולחוד, בתשלום פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, גמול עבודה בשעות נוספות וזכויות סוציאליות נוספות. המשיב טען כי לאורך כל התקופה הועסק על ידי הנתבע 9 מר אבישי כץ, וכן מר גריגורי איצקוביץ שהיה האחראי עליו מבחינה מקצועית וניהולית, תוך העברתו מקבלן משנה אחד למשנהו שכולם מצויים היו בקשר עם מר כץ, וכל זאת לצורך ביצוע עבודות עבור הקבלן הראשי - המבקשת . אצל רוב קבלני המשנה הועסק המשיב לפרק זמן קצר, תוך פגיעה בצבירת הוותק לצורך זכויות סוציאליות.

בפסק הדין מושא הבקשה, התקבלה תביעתו של המשיב בעיקרה. בית הדין קבע, בהסתמך על כלל חומר הראיות וגרסתו האחידה והקוהרנטית של המשיב, כי מר כץ היה מעסיק במשותף של המשיב ביחד עם קבלני המשנה השונים. בנוסף, קבע בית הדין כי גם המבקשת הייתה מעסיקה במשותף של המשיב לאורך כל תקופת עבודתו . למסקנה זו הגיע בית הדין, בין היתר, מהטעמים הבאים: לאורך כל תקופת העסקתו, המשיב ביצע עבודות עבור המבקשת ששימשה כקבלן הראשי באתרים בהם עבד ; בין המבקשת לבין קבלני המשנה לא נחתמו הסכמי התקשרות מהם ניתן ללמוד על טיב ההתקשרות והאם מדובר בהתק שרות אותנטית אם לאו; קבלני המשנה עשו שימוש בציוד הכבד של המבקשת בהתאם לצורך; לאורך כל תקופת עבודתו, המשיב היה כפוף להוראותיו המקצועיות והניהוליות של מר איצקוביץ, והוכח שהלה היה למעשה אחראי על ביצוע העבודות מטעמו של מנהל המבקשת. בית הדין הדגיש כי צורת העסקתו של המשיב "היתה מקפחת ומנעה ממנו דיווח של כל תקופת ההעסקה למוסד לביטוח לאומי וכן נמנע ממנו לצבור וותק ולקבל את זכויות המגן. לפיכך, גם מטעמים של מדיניות שיפוטית ולשם השגתם התכלית של דיני העבודה יש להכיר בנתבעת 1 כמעסיקה במשותף של התובע עם יתר הנתבעים".
כפועל יוצא מכך, חויבה המבקשת (יחד ולחוד עם נתבעים נוספים) לשלם למשיב פיצויי פיטורים בסך של 35,875 ₪; תמורת הודעה מוקדמת בסך 4,100 ₪; פיצוי בגין חלף הפ קדות לפנסיה בסך 18,546 ₪; פדיון חופשה בסך 8,901 ₪; דמי הבראה בסך 6,678 ₪; דמי חגים בסך 5,099 ₪; גמול שעות נוספות בסך של 33,020 ₪; פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 15,000 ₪ ; פיצוי בגין הפרת סעיף 24(ב) לחוק הגנת השכר בסך של 15,000 ₪; וכן הוצאות משפט כמפורט לעיל.
המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין, אשר סב בעיקרו על הקביעה בדבר היותה מעסיקה. במקביל להגשת הערעור, הגישה המבקשת את הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע פסק הדין. להשלמת התמונה יצוין כי גם מר אבישי כץ הגיש ערעור מטעמו (ע"ע 37258-09-18), אולם, בהחלטת רשמת בית דין זה מיום 1.10.18 (השופטת אפרת קוקה) התבקש להתייחס לעובדה שערעורו הוגש באיחור ושבכוונת בית הדין שלא לקבלו לרישום. טרם ניתנה החלטה בדבר קבלת הערעור לרישום.

הבקשה וטענות הצדדים:
במסגרת הבקשה טוענת המבקשת כי סיכוייה לזכות בערעור גבוהים, שכן פסיקת בית הדין לא נתמכה בחומר הראיות, ומנוגדת להלכות הפסוקות לעניין קביעת קיומם של יחסי עבודה ולעניין העסקת נותני שירותים במיקור חוץ אותנטי ויישומן על נסיבות העניין על רקע הנהוג והמקובל בענף הבנייה והשיפוצים. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי כל קבלני המשנה שנתבעו על ידי המשיב היו חברות המעניקות שירותים ולא חברות כוח אדם, וחברות אלה העסיקו את המשיב באופן ישיר והנפיקו לו את תלושי השכר; המשיב נמנע מלהביא עדים שיכלו לשפוך אור על תביעתו וגם מסר גרסאות סותרות שלא נתמכו בראיות; הנתבעים שהעסיקו את המשיב הודו בקיומם של יחסי העבודה עמו, ולא טענו כי המבקשת הייתה מעסיקתו; ההתקשרות בין המבקשת לבין קבלני המשנה שהעסיקו את המשיב החלה רק בשנת 2006 כך שלא היה מקום לקבוע כי העסיקה אותו טרם לכן; ובאחד האתרים הקבלן הראשי היה חברת ביטוליט בע"מ ולא המבקשת. עוד הודגש כי השימוש בתבנית העסקה " משולשת" ולעיתים תבנית העסקה " מרובעת" נוצר בשל המציאות בשוק העבודה ובתחום הבניה והשיפוצים, שבו יש עדיפות ויתרון לגופים המתמחים במתן שירותים מקצועיים, ולא מתוך כוונה לעקוף זכויות עובדים או לקפחן.
המבקשת מוסיפה וטוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. לטענתה, אומנם לא מוצגים על ידה נתונים ספציפיים בהתייחס למצבו הכלכלי של המשיב, אך הסכום הגבוה שנפסק לזכותו (קרן בסך 142,219 ₪) מלמד על אפשרות סבירה שיהיה קושי בהשבתו כאשר מדובר באדם פרטי. כן נטען כי למשיב לא ייגרם נזק מקבלת הבקשה שכן הוא יכול להיפרע משאר הנתבעים שחויבו יחד עם המבקשת.
המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי יש לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. לגופם של דברים טוען המשיב כי סיכויי הערעור קלושים, שכן פסק הדין מנומק ומפורט כראוי, מבוסס בעיקרו על ממצאים עובדתיים ובכלל זה זיהוי המבקשת כקבלן הראשי, שהזמינה ונהנתה מעבודתו של המשיב בכל התקופה וזאת ללא פיקוח כלשהו על תשלום זכויותיו. לטענת המשיב, פסיקתו של בית הדין האזורי תואמת את ההלכה הפסוקה, שכן קבלני המשנה הי ו למעשה "צינור" דרכו העבירה המבקשת את שכרו של המשיב; המשיב השתלב אצל המבקשת, היה חלק בלתי נפרד ממצבת כוח האדם אצלה למעלה מ- 8 שנים, והועסק באתרים בהם המבקשת היתה הקבלן הראשי וניתנו לו כלים מטעמה לביצוע עבודתו; המבקשת דאגה לספק למשיב כרטיס כניסה לאתרי העבודה השונים ונרשמה כמעסיקתו על גבי האישורים השונים; ועוד.
אשר למאזן הנוחות נטען כי המבקשת אמנם טוענת בעלמא על קושי לגבות מהמשיב את תשלומי פסק הדין ככל שתזכה בערעור, אך לא ביססה טענתה בכל ראיה. בקשר לכך מציין המשיב כי מצבו הכלכלי איתן וביכולתו להשיב כל תשלום ככל שיפסק כך. כן צוין כי הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה בשיהוי, שכן המבקשת בחרה להגיש אותה בד בבד עם הגשת כתב הערעור לאחר הפגרה , ולא בסמוך לתום 30 הימים לתשלום, ולכן המשיב נקט כבר בהליכי הוצאה לפועל.
בתגובתה לתשובת המשיב חוזרת המבקשת על האמור בבקשה כי סיכויי הערעור טובים ומדגישה שוב כי ביטוליט בע"מ היא חברה נפרדת ושונה וכי לא הייתה כל הצדקה לראות בה כמעסיקה.
הכרעה:
נקודת המוצא הינה כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. הצדקה לעיכוב ביצוע מותנית, ככלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע (מאזן הנוחות); השני - סיכויי הערעור להתקבל טובים (ע"א 8374/13 איי.פי.סי. טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"מ נ' ג'או ויז'ן אינק, מיום 10.3.14). בין שני התנאים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", באופן שככל שסיכויי הערעור טובים יותר כך ניתן להקל בדרישה לנטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך (עע"מ 6438/10 ראז חקלאות אחזקות ופיתוח בע"מ נ' וייס (22.9.10)).
לאחר שנתתי דעתי לכל נסיבות המקרה, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה.
כפי שעולה מהפירוט לעיל, המבקשת לא המציאה למעשה ולו ראשית ראיה המלמדת על קושי בהשבת המצב לקדמותו היה ויהא צורך בכך לאחר הדיון בערעור, ולא סתרה את האמור בתשובת המשיב לפיו מצבו הכלכלי איתן והוא יוכל להשיב כל סכום שיידרש. המבקשת הסתפקה בהצבעה על גובה הסכום שנפסק לזכות המשיב, אך בהתחשב בכך שמדובר בזכויות קוגנטיות מכוח חוקי המגן שהמשיב היה זכאי לקבלן זה מכבר - לא שוכנעתי כי די בנסיבות אלו בהצבעה על גובה הסכום כדי להטות את מאזן הנוחות לטובת המבקשת.
בהתחשב בכך, אין צורך כי אדרש לסיכויי הערעור, ודי אם אציין כי קביעתו של בית הדין האזורי מבוססת גם על ממצאים עובדתיים, וכי לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור גבוהים באופן כזה המצדיק לעכב את ביצוע פסק הדין על אף קביעתי לעיל בעניין מאזן הנוחות.
סוף דבר - הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בגין הבקשה בסך של 2,500 ₪, לתשלום תוך 30 יום מהיום.
על המבקשת לצרף כמשיבים לערעור את כל הנתבעים הנוספים שהיו צד להליך בבית הדין האזורי, ולצורך כך תגיש כתב ערעור מתוקן תוך 14 יום.

ניתנה היום, י"ב כסלוי"ב כסלו תשע"ט (20 נובמבר 2018) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .