הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 20310-09-19

ניתנה ביום 06 פברואר 2020

1.מוחמד רשיד
2.סמיח רשיד
3.סמיח רשיד
4.חמזה רשיד
5.זידאן רשיד
המערערים

-
1.נפתלי זקן בע"מ
2.ראאד באיד
המשיבים

בשם המערערים – עו"ד חנוך רובין
בשם המשיבה 1 – עו"ד מאיר מנחם
בשם המשיב 2 – עו"ד אופיר שמשון

החלטה

הרשמת אפרת קוקה

לפני בקשת המשיב 2 להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד במסגרת ערעור שהגישו המערערים על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים מיום 27.6.2019 (כבוד השופט דניאל גולדברג ונציגי הציבור מר רמי אלקנה ומר דוד זהבי; סע"ש 64841-12-15, 65048-12-15, 64833-12-15, 64812-12-15, להלן: פסק הדין).

רקע הבקשה
בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים התבררו תביעותיהם של המערערים - תושבי הרשות הפלסטינית שהועסקו בעבודות בנייה בפרויקט ביישוב כרמי צור - לתשלום זכויות שונות בגין תקופת העסקתם וסיומה, ובכלל זה , הפרשי שכר מינימום, פיצוי חלף הפרשה לפנסיה, פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, פדיון דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים ופיצויים לפי סעיף 26 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.
תביעותיהם של המערערים ה וגשו נגד המשיבה 1, חברה קבלנית ישראלית אשר על שמה הונפקו היתרי ההעסקה שלהם בפרויקט. לבקשת המשיבה 1 ונוכח טענתה כי המערערים הועסקו בפועל על ידי המשיב 2 - קבלן בניין תושב הרשות הפלסטינית עמו התקשרה בהסכם קבלנות משנה - הורה בית הדין האזורי על צירוף המשיב 2 כנתבע נוסף בתובענה .
המשיב 2 הגיש לבית הדין האזורי בקשה לדחיית התביעה נגדו על הסף, מחמת העדר סמכות עניינית והעדר סמכות שיפוט בינלאומית לבית משפט ישראלי בתביעה נגדו. בהחלטה מיום 4.2.2017, דחה בית הדין האזורי את בקשת המשיב 2 לסילוק התביעה נגדו על הסף. בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב 2 לבית דין זה על ההחלטה, נדחתה (בר"ע 39290-02-17 ).
בפסק הדין, הורה בית הדין האזורי על דחיית התביעה נגד המשיבה 1 במלואה, תוך שקבע, כי לא התקיימו יחסי עבודה בינה לבין המערערים. התביעה נגד המשיב 2 התקבלה באופן חלקי ו נקבעו קביעות אלה: לבית הדין בישראל סמכות לדון בתביעה נגד המשיב 2; המשיב 2 היה מעסיקם הבלעדי של המערערים; הדין החל על העסקתם של המערערים הו א "דין המקום" ולא הדין הישראלי ; "דין המקום" כולל את צו 967 בדבר העסקת עובדים במקומות מסוימים (קובץ מנשרים מס' 53, 21.2.1982 עמ' 130) של מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, על פיו זכאים עובדי האזור לתשלום שכר מינימום כקבוע בדין הישראלי (להלן: צו 967).
על יסוד קביעות אלה, חוייב המשיב 2 בתשלום הפרשי שכר מינימום למערערים. יתר רכיבי תביעותיהם של המערערים נדחו, מן הטעם שלא הוכח דין המקום לגביהם. בנוסף, חויב המשיב 2 בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד למערערים.
המערערים הגישו ערעור על פסק הדין ביום 9.9.2019 (להלן: הערעור העיקרי) .
המשיב 2 הגיש לבית הדין כתב ערעור שכנגד ביום 17.11.2019, בצירוף בקשה להארכת מועד להגשת ו, היא הבקשה שלפני.

תמצית טיעוני הצדדים בבקשה

לטענת המשיב 2, הערעור העיקרי אמנם הובא לידיעתו ביום 19.10.2019 כאמור בתצהיר שהוגש מטעם המערערים לבית הדין, אולם הוא אינו קורא עברית, ו מכל מקום, כלל מסמכי הערעור העיקרי נמסרו לו רק ביום 11.11.2019, על ידי בא כוחו . משכך הוא סבור, שיש למנות את הימים להגשת ערעור שכנגד מיום 11.11.2019. המשיב 2 הוסיף, כי לטעמו סיכויי הערעור שכנגד טובים מאוד, וכי יש להיעתר לבקשתו על מנת להגיע לחקר האמת. עוד טען, כי טעמים של יעילות הדיונית מצדיקים את קבלת הבקשה , שכן ממילא הוא יביא טיעוניו לפני בית הדין במסגרת תשובתו לערעור העיקרי.
המערערים התנגדו לבקשה נוכח האיחור בהגשת הערעור שכנגד ובהעדר 'טעם מיוחד' להארכת מועד להגשתו . לטענתם, ענייניו של הערעור שכנגד חורגים מהעניינים העומדים להכרעה בערעור ה עיקרי, וממילא סיכוייו של הערעור שכנגד נמוכים.

הכרעה
לאחר בחינת טיעוני הצדדים בבקשה ועיון בחומר המצוי בתיק בית הדין, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל, תוך חיוב המשיב 2 בהוצאות, כמפורט מטה:
תקנה 99 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן: תקנות בית הדין לעבודה) קובעת את האפשרות להגיש ערעור שכנגד ואת המועד לכך, וזו לשונה:

"היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בערעור שהחלטת בית הדין קמא טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לבית הדין שלערעור, בפירוט הנימוקים, תוך עשרה ימים מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור כאמור בתקנה 98, אולם לא יאוחר מאשר חמישה ימים לפני התחלת הדיון בערעור, והעתק ההודעה יומצא לכל אחד מהמשיבים".

תקנה 99 לתקנות בית הדין לעבודה מקנה למשיב בערעור, בדומה לתקנה המקבילה ב תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, הארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, אף שבחר בשלב ראשון שלא לעשות כן. זאת, הואיל והעניין מובא ממילא לפני ערכאת הערעור. מטעם זה, "ערעור שכנגד דינו כדין ערעור רק לצורך אותו עניין שהוא נושא הערעור, ורק כלפי המערער עצמו, אך לא לצורך עניין אחר ושונה הימנו, שנידון אף הוא בדרגה הראשונה".

באשר לשאלה מה יחשב "אותו עניין", נקבע בפסיקה, כי "שאלת התקיימותה של הזיקה המהותית בין הערעור שכנגד לבין העניין המועלה בערעור עשויה ללבוש צורות שונות, אשר לא ניתן לחזותן מראש, ודומה, כי מוטב לא לתחום קווים נוקשים בנושא זה וכי ראוי לבחון כל מקרה לגופו".

בית המשפט העליון קבע לעניין זה אמות מידה כדלקמן:

"התיבה "אותו עניין" מתפרשת, לצורך זה, על דרך ההרחבה, ועל מנת לעמוד בדרישת המבחן המקופל בה, אין צורך שהערעור שכנגד יוגבל לנושאים המועלים בהודעת הערעור... הערעור שכנגד הוא מקבילו של הערעור שכבר הוגש, והוא יכול, על כן, להיות מופנה רק נגד העילות המונחות ביסודו של הדיון במסגרת הערעור הראשי. אין פירושו של דבר, שהודעת הערעור יכולה לתקוף רק את הנושאים שהועלו בערעור העיקרי, אלא יכול שהערעור שכנגד יתייחס לכל המונח ביסודו של הערעור ושזור וקשור באותו עניין. התוצאה היא שבחינת העניין נעשית על פי מידת הזיקה שבין הערעור לבין הערעור שכנגד... שאלת הזיקה היא שאלה של דרגה, ואינה חייבת להתבטא בחפיפה מלאה של השאלות אליהן מופנים הערעורים".

עוד נקבע כי:
"בין ערעור עיקרי ובין ערעור-שכנגד חייבת להיות זיקה כלשהי, ולו מצומצמת בהיקפה. ערעור-שכנגד, מעצם טיבו וטבעו מוגש על-ידי צד, לאחר שהוגש כנגדו ערעור, וכתגובה לו. מכאן, שעליו לנבוע מאותו ערעור עיקרי שהוגש, ולעסוק באותם עניינים שהובאו לבחינה נוספת בפני ערכאת הערעור, או למצער, בעניינים הקשורים להם".

בית הדין הארצי לעבודה אימץ את אמות המידה שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון, בקבעו:

"בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה נקבע, אפוא בעניין זה, בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, הכלל כי ערעור שכנגד יוגש רק בעניין שהוא נשוא הערעור העיקרי. הווה אומר שרק אותם נושאים, ואותם עניינים, אשר הוכרעו בפסק הדין של בית הדין קמא ואשר נכללו בערעור העיקרי, רשאי המערער לערער עליהם במסגרת ערעור שכנגד ...בכל מקרה אחר, על משיב המבקש לטעון לשינוי פסק הדין שבערעור, להגיש מצדו ערעור, שאם לא יעשה כן – לא ידון בית הדין הדן בערעור הראשי בטענות שהעלה בערעור שכנגד. דרוש אפוא קשר ישיר בין הנטען בערעור העיקרי לטענות שניתן להעלותן בערעור שכנגד".

עוד נפסק, כי מבחן 'הזיקה העניינית' מתקיים גם כאשר לאחד העניינים השלכה על עניין אחר. כך למשל, אם הוגש ערעור בעניין גובה הפיצויים בנזיקין, יכול הערעור שכנגד להתייחס לקביעת האשם. כאשר הערעור העיקרי עוסק במיעוט ההוצאות, יכול הערעור שכנגד לעסוק בעצם החבות, שכן עניין אחד משליך על משנהו. מכל מקום נקבע, כי כאשר קיים ספק בנוגע לקיומה של זיקה, יש לאשר את הגשת הערעור שכנגד (ראו עניין אוזן).

מן הכלל אל הפרט

קיימת זיקה מהותית בין נושאי הערעור העיקרי לנושאי הערעור שכנגד

בכתב הערעור העיקרי, משיגים המערערים על קביעתו של בית הדין האזורי, כי המשיבה 1 לא הייתה מעסיקתם. עוד משיגים המערערים על קביעתו של בית הדין האזורי בעניין הדין החל על העסקתם, כאשר הם מבקשים מבית הדין לקבוע, שהדין הישראלי חל על יחסי העבודה בין הצדדים. בהחלטה מיום 16.1.2020, נדרשו המערערים להבהיר, האם טענתם בכתב הערעור בעניין תחולת הדין הישראלי על העסקתם מכוונת גם כלפי המשיב 2. לאמור, האם הם עותרים לתשלומים נוספים מהמשיב 2 על יסוד הטענה בעניין תחולת הדין הישראלי על יחסי העבודה בינ ם לבין המשיב 2, או שטענתם בעניין זה מכוונת כלפי המשיבה 1 בלבד. המערערים הבהירו, כי טענתם בכתב הערעור לפיה יש להחיל את הדין הישראלי על ה עסקתם, מכוונת גם כלפי המשיב 2.
בכתב הערעור שכנגד, מבקש המשיב 2 להשיג על קביעותיו של בית הדין האזורי בעניינים אלה: העדר סמכות עניינית והעדר סמכות שיפוט בינלאומית של בית המשפט בישראל להכריע במחלוקות בינו לבין המערערים; פרשנות 'הסכם הפאושלי' עם קבלן המשנה שנחתם בין המשיבים (להלן: הסכם קבלנות המשנה), כמקים סמכות לבית הדין וכן חבות של המשיב 2 כלפי המערערים; החלת צו 967 על המשיב 2 למרות היותו מעסיק שאינו ישראלי; רציפות העסקתם של המערערים; ואי פסילת תצהירי המערערים בהליך לפני בית הדין האזורי.
יישום אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה על נסיבות העניין לפני, מבסס את המסקנה, כי העניינים המובאים בערעור שכנגד מקיימים את הזיקה המהותית הנדרשת בין הערעור העיקרי לערעור שכנגד, כפי שפורשה בהרחבה בפסיקה, כפי שיבואר:
הכרעה בעניין סמכותו של בית הדין לעבודה לדון בתביעת המערערים נגד המשיב 2 , הי א בעלת השלכה על שאלת חיובו של המשיב 2 כלפי המערערים בכלל, לרבות על פי הדין הישראלי בפרט, כמבוקש בערעור העיקרי. הכרעה בעניין פרשנות חוזה קבלנות המשנה, היא בעלת זיקה עניינית לסוגיית זהות מעסיקם של המערערים העולה לדיון בערעור העיקרי. סוגיית תחולת צו 967 על היחסים בין המערערים לבין המשיב 2, ה יא בעל ת זיקה עניינית לסוגיית הדין החל על העסקתם של המערערים, אשר תובא ממילא להכרעת בית דין שלערעור במסגרת הדיון בערעור העיקרי. סוגיית רציפות העסקתם של המערערים אותה מבקש המשיב 2 להעלות במסגרת הערעור שכנגד, משליכה על היקף הזכויות המגיעות למערערים, ומבחינה זו היא בעלת זיקה עניינית לערעור העיקרי. סוגיית אי פסילת תצהירי המערערים בהליך לפני בית הדין האזורי, הינה בעלת השלכה אפשרית כוללת על הנושאים הנדונים לפני בית הדין במסגרת הערעור העיקרי.
הנה כי כן, עניינו של הערעור שכנגד שזור וקשור בערעור העיקרי, גם אם לא קיימת חפיפה מלאה בין השאלות העולות בשני הערעורים.

הארכת המועד
הערעור העיקרי הוגש לבית הדין ביום 9.9.2019. בהתאם לתצהיר שהוגש לתיק בית הדין מטעם המערער 2, הומצא כתב הערעור העיקרי למשיב 2 ביום 19.10.2019 , במסירה אישית. המשיב 2 אישר המצאה זו, תוך שהוא מפנה לאמור בתצהיר המערער 2 (סעיף 1 לבקשה להארכת מועד ), אולם טען, כי אינו קורא עברית וכי לא נמסרו לו כל המסמכים כנדרש בתקנה 98 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1998. לטענתו, מסמכי הערעור נמסרו לו רק ביום 11.11.2020 על ידי בא כוחו. לפיכך, ביקש למנות את הימים להגשת הערעור שכנגד מ יום 11.11.2019. דין טענה זו להידחות. בתצהיר המוסר נכתב: "מסרתי לידיו את כתב הערעור שהגשתי". עיון בתיק מעלה, כי הערעור שהוגש לבית הדין כולל עותק מפסק דינו של בית הדין האזורי. המשיב 2 לא פירש בבקשה להארכת מועד אילו מסמכים לא נמסרו לו בהתאם לתקנה 98 לתקנות בית הדין לעבודה. בנסיבות אלה, ונוכח האמור בתצהיר המוסר, לא ניתן לקבוע שכתב הערעור לא נמסר למשיב 2 כדין ביום 19.10.2019. מסקנת הדברים היא, כי כתב הערעור שכנגד, אשר הוגש על ידי המשיב 2 ביום 17.11.2019, הוגש באיחור של שבעה עשר ימים.
תקנה 125 ל תקנות בית הדין לעבודה, מסמיכה את בית הדין או את הרשם להאריך מועדים שנקבעו בחוק או בתקנות "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בית המשפט העליון קבע עקרונות מנחים להגדרת "טעמים מיוחדים" כדלקמן:

"... במקרה שבו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה, טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה".

עוד נפסק:
"אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא".

וכן:
''יש ומשקלם המצטבר של מספר טעמים, אשר כל אחד מהם כשלעצמו אינו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, עולה לכדי טעם מיוחד כאשר מצרפים אותם יחד'.

עוד נפסק כי,

"הליך תלוי ועומד לפני בית הדין מהווה טעם אשר בצירופו לטעמים אחרים יכולים אלה להוות טעם מיוחד להארכת המועד..."'.

לכך יש להוסיף, כי סיכויי הערעור מהווים אף הם שיקול מרכזי ומכריע בהחלטה בדבר הארכת מועד.

מן הכלל אל הפרט
המשיב 2 העלה בבקשה להארכת מועד טענות אודות קושי בתשלום שכר טרחת בא כוחו ואודות אי שליטתו בשפה העברית, מבלי שהבהיר כיצד האיחור בהגשת הערעור שכנגד נגרם בעטיין של טענות אלה. הדברים אמורים בשים לב לאמור בבקשה כי ב"כ המשיב 2 נטל על עצמו את הייצוג חרף האמור בבקשה בעניין קושי בתשלום שכר טרחתו. מכל מקום, מדובר בטעמים שבהתאם להלכה הפסוקה אינם מהווים 'טעם מיוחד' להארכת מועד להגשת ערעור.
עם זאת, מתקיימים בנסיבות העניין טעמים אחרים אשר משקלם המצטבר מצדיק היעתרות לבקשה. המדובר בקיומו של 'הליך תלוי ועומד' לפני בית הדין מטעם המערערים בנושאים שהם בעלי זיקה עניינית ומהותית לנושאי הערעור שכנגד. משמעות הדברים היא, שערכאת הערעור תידרש ממילא לדיון בשאלת זהות מעסיקם של המערערים ובשאלת הדין החל על העסקתם במסגרת הדיון בערעור העיקרי.
זאת ועוד שוכנעתי , כי ערעורי הצדדים מעוררים לדיון סוגיות משפטיות בעלות חשיבות שמן הראוי שיבואו להכרעת ערכאת הערעור, על כל פניהן. זאת, באופן שיאפשר לבית דין שלערעור להכריע ביעילות ובשלמות בכלל העניינים שבמחלוקת.

סוף דבר
תוצאת הדברים היא , אפוא, שמתקבלת הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור שכנגד והערעור שכנגד מתקבל לרישום.
המשיב 2 יגיש חמישה עותקי נייר מכתב הערעור שכנגד, עד ליום 9.2.2020.
עיון בתיק מעלה, כי המערער שכנגד הגישו סיכומיו בערעור שכנגד.
סיכומי המשיבים שכנגד (רשיד ו כן נפתלי זקן) יוגשו עד ליום 11.2.2020.
המשיב 2 בערעור העיקרי (ראאד באיד) יבהיר בהודעה שיגיש לבית הדין עד ליום 9.2.2020 האם הסיכומים שהגיש כמערער שכנגד מהווים גם את טיעוניו כמשיב בערעור העיקרי. אם לא, יוגשו סיכומיו כמשיב בערעור העיקרי עד ליום 11.2.2020.

נוכח מידת האיחור בהגשת הערעור שכנגד ובשים לב לכך שלא הובאה הצדקה של ממש לאיחור זה והבקשה התקבלה מטעמים אחרים, ישלם המשיב 2 למערערים בתוך 30 יום הוצאות בקשה זו בסך 2,000 ש"ח.
שימת לב הצדדים לדיון הקבוע בערעורים ליום 18.2.2020 בשעה 12:30.
מזכירות בית הדין תשלח לצדדים החלטה זו בפקס ותוודא קבלתה טלפונית.

ניתנה היום, י"א שבט תש"פ (06 פברואר 2020) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .