הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 19590-07-14

ניתן ביום 14 נובמבר 2016

1.אהרון נופך ז"ל ת.זXXXXXX356
2.גב' שפרה פינקלשטיין, חליפתו של אלכסנדר
פינקלשטיין ז"ל ת.ז XXXXXX231
3.אריה ליבשיץ ת.ז XXXXX423
4.ברוך דוד קאופמן017878778
5.יעקב גופשטיין ת.ז XXXXXX639
6.מאיר קלמן ת.ז XXX182-9
7.סמדר שץ ת.ז XXXXXX926
8.פנחס אפד ת.ז XXXXXX571
9.שמואל נפרסטק ת.ז XXXXX104
10.שמואל מאיר אבן זהר ת.ז XXXX667
המערערים
-

  1. אוניברסיטת בר אילן
  2. "גילעד" גימלאות לעובדים דתיים בע"מ

המשיבות

לפני: השופטת רונית רוזנפלד, השופטת לאה גליקסמן, השופטת נטע רות
נציג ציבור (עובדים) מר ויסאם עזאם

בשם המערערים – עו"ד אלכסנדר ספינרד
בשם אוניברסיטת בר אילן – עו"ד אסף ברנזון
בשם גילעד גמלאות לעובדים דתיים בע"מ – עו"ד אלישע שור ועו"ד מיטל ברק

פסק דין

השופטת לאה גליקסמן:
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (תע"א 11375/07; השופט אילן איטח ונציגי הציבור גב' מירה ארינובסקי ומר איתן ליברוט), שבו נדחתה תביעתם של המערערים לפסק דין הצהרתי בעניין ההסכמים החלים עליהם, להפרשי שכר מכוח אותם הסכמים ולהסדרת זכויות הפנסיה שלהם.

התשתית העובדתית, כפי שנקבעה על ידי בית הדין האזורי:
להלן נפרט את התשתית העובדתית, כפי שנקבעה על ידי בית דין האזורי. נציין, כי הערעור סב גם על חלק מקביעותיו העובדתיות של בית דין האזורי. לטענות המערערים בעניין קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי נתייחס במסגרת הדיון בטענותיהם בערעור.
המערערים הם עובדי המשיבה 1 (להלן – האוניברסיטה) שהועסקו במרכז המחשבים של האוניברסיטה. המערערים הגישו נגד האוניברסיטה ונגד המשיבה 2 (להלן – גילעד) תביעה שעניינה ההסכמים החלים עליהם, הפרשי שכר המגיעים להם מכוח אותם הסכמים והסדר זכויות הפנסיה שלהם. בבית הדין האזורי מספר התובעים בהליך היה גדול יותר (30), אולם חלק מהתובעים הגיעו להסדר מוסכם עם האוניברסיטה וגילעד. פסק דינו של בית הדין האזורי התייחס ל- 14 תובעים, ו- 10 מתוכם הגישו ערעור על פסק הדין.
גילעד היא חברה מנהלת של קרן פנסיה ותיקה (להלן – הקרן הוותיקה) כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) התשס"ה – 2005. זכויותיהם הפנסיוניות של עובדי האוניברסיטה שהחלו את עבודתם לפני שנת 1995, לרבות המערערים ( למעט המערער 4 – מר קאופמן) בוטחו בקרן הוותיקה.
הקרן הוותיקה אינה גרעונית ולכן היא ממשיכה להיות מנוהלת על ידי גילעד ולא חל עליה "התקנון האחיד" שהוחל בחודש אוקטובר 2003 על קרנות הפנסיה הוותיקות הגרעוניות. לפיכך, זכויות החברים בה הן כמפורט בתקנון הקרן הוותיקה, כפי שמתוקן מעת לעת (להלן - התקנון).
על פי נוסח התקנון, עד לתיקונו ביום 22.2.2010 (להלן – תיקון 2010), השכר הקובע לפנסיה של עמית ששכרו שולם לפי דירוגי השכר הארציים (הדירוג האחיד, דירוג מח"ר, דירוג המהנדסים וכיו"ב) חושב לפי שיטת "שלוש השנים האחרונות", ואילו השכר הקובע לפנסיה של עמית ששכרו שולם שלא לפי דירוגי השכר הארציים חושב לפי "שיטת הממוצעים".
על פי תיקון 2010 השכר הקובע לפנסיה בגין דמי גמולים ששולמו לאחר יום 1.1.2005 יחושב אך ורק לפי שיטת הממוצעים.
המערערים נמנים עם הסגל המנהלי של האוניברסיטה. תנאי עבודתו של הסגל המנהלי הוסדרו בין היתר, בהסכם מיום 5.5.1978 (להלן – הסכם 1978) שהצדדים לו הם מצד אחד האוניברסיטה ומצד שני המחלקה לאיגוד מקצועי של הפועל המזרחי – ארגון העובדים היציג של הסגל המנהלי באוניברסיטה וועד העובדים המינהליים באוניברסיטה (להלן – הוועד). בהסכם 1978 נקבע כי הוא חל על כל הסגל המנהלי למקצועותיו השונים, וכי על העובדים המנהליים יחולו במלואם ההסכמים הקיבוציים הארציים במדינה, כל עובד לפי דירוגו – מח"ר, מהנדסים, טכנאים וכיו"ב, דהיינו הדירוגים הארציים. כמו כן נקבע בהסכם 1978 כי זכויות הפנסיה של העובדים יובטחו "עפ"י ההסכם שנחתם בין האוניברסיטה ובין "גילעד" ובין האוניברסיטה וועד העובדים". מעמדו של הסכם 1978 - הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי – היה שנוי במחלוקת בין הצדדים, ובית הדין האזורי קבע כי הוא "הסדר קיבוצי" (ראו סעיף 22 להלן).
כאמור, המערערים הועסקו במרכז המחשבים של האוניברסיטה, ולמעט מר קאופמן תחילת העסקתם הייתה במועדים שונים שקדמו לשנת 1995. לפיכך, זכויותיהם הפנסיוניות בוטחו בקרן הוותיקה. מר קאופמן בוטח בקרן הפנסיה המקיפה החדשה "גילעד רווחית" (להלן – הקרן החדשה). הקרן החדשה לא הייתה צד להליך בבית הדין האזורי ולא נתבקשו סעדים כלפיה.
כפי שיפורט בהרחבה להלן, החל משנות השמונים הונהג באוניברסיטה סולם שכר חדש ומיוחד לעובדי המחשוב (להלן – הסולם המיוחד; על השתלשלות האירועים בכל הנוגע לסולם המיוחד ראו סעיף 10 ואילך להלן). שכרם של חלק מהמערערים (מערערים 1, 2, 6, 9 ו- 10) – שולם בתחילת תקופת העסקתם לפי הדירוגים הארציים, ובמהלך תקופת עבודתם שונה מסלול העסקתם ושכרם שולם על בסיס הסולם המיוחד. שכרם של חלק מהמערערים (מערערים 3, 4, 5, 7 ו- 8) שולם מתחילת העסקתם על בסיס הסולם המיוחד.
בראשית שנות השמונים, בשל חשש לאובדן וחוסר יכולת לגייס כוח אדם איכותי למרכז המחשבים, נוכח עליית שכר חריגה במשק במקצועות רלוונטיים, יזם משה גוטליב (להלן – גוטליב), ששימש אז ועד שנת 2008 כמנהל המרכז לתקשוב ומידע באוניברסיטה (בשמו הקודם – מרכז המחשבים) שיפור בתנאי השכר של עובדי מרכז המחשבים באמצעות יצירת סולם שכר חדש ומיוחד לעובדי מרכז המחשבים - הסולם המיוחד. הסולם המיוחד התבסס על דירוג עובדי מחי"ש, חברת בת של בנק המזרחי שעסקה במחשוב הבנק.
הסולם המיוחד נקבע לאחר דיונים בהשתתפות הוועד, וביום 1.8.1982 חתמו האוניברסיטה ויו"ר הוועד על "סיכום תנאי העסקה ושכר לעובדי מחשב בכירים" (להלן – סיכום 1982) שתחולתו מיום 1.4.1982. בעיקרו של דבר, סוכם כי עובדים שיעברו להיות מועסקים בתנאי הסולם המיוחד יידרשו לחתום על התחייבות, שלפיה חוקת העבודה [=הסכם 1978] תמשיך לחול עליהם, לרבות בנוגע למעמדם כעובדים קבועים, ולמעט עניין "השכר" שלא ישולם על פי הדירוגים הקיימים (הדירוגים הארציים) אלא על בסיס הסולם המיוחד. בין היתר, נקבע בסיכום 1982 כי בתום כל שנת העסקה בסולם המיוחד הן העובד והן האוניברסיטה יכולים לדרוש להחזיר את העובד לסולם השכר הרגיל; כי ההפרשות לפנסיה ייעשו משכר בגובה של 80% משכר היסוד החדש; סולם השכר יוצמד בשיעור של 80% לתנאי השכר במחי"ש; קידום בשכר יידון אחת לשנה במסגרת הדיונים הרגילים שמקיימת האוניברסיטה עם ועד העובדים. בהתאם, כל עובד מחשוב שהועבר לסולם המיוחד או נקלט לסולם המיוחד, ובכללם המערערים, חתם על כתב התחייבות שבו נאמר כי המעבר "אינו פוגע במעמדך כעובד קבוע באוניברסיטה על כל הזכויות והחובות הנובעים מכך, למעט בכל הנוגע לשכר".
עם השנים חלו שינויים במדד אליו הוצמד השכר המיוחד, כמפורט להלן:
בשנת 1993 התעוררו בוועדת השכר של האוניברסיטה טענות כנגד ההצמדה של הסולם המיוחד לשכר במחי"ש, נוכח הפערים במשאבים בין בנק המזרחי לבין האוניברסיטה. בשלב ראשון הוקפאה ההצמדה למחי"ש.
במחצית הראשונה של שנת 1994 הוחלט, בהסכמת הוועד, להצמיד את השכר בסולם המיוחד למדד אחר – "מדד צבירן" (מדד שנערך על ידי ד"ר משה צבירן, שסקר את השכר בענף המחשבים), וזאת בשיעור של 95%. עובדי המחשוב, ולרבות המערערים, נדרשו לחתום על הצהרה בדבר העדפתם להמשיך ולהיות מועסקים על בסיס הסולם המיוחד או על חזרה לדירוגים הארציים. למעט מיעוט קטן של עובדים, חתמו עובדי המחשוב, ובכללם המערערים, על הסכמתם להמשיך להיות מועסקים על בסיס הסולם המיוחד.
בשנת 1999, בהסכמת הוועד, הופסק עדכון הסולם המיוחד לפי מדד צבירן. בחודש ינואר 2000 שבה ההצמדה למדד צבירן, ושולמה לעובדים תוספת שכר, רטרואקטיבית לחודש ינואר 1999, בשיעור של 24%. באותה תקופה הייתה גאות בשכר בענף המחשוב ובהתאם התעדכן מדד צבירן.
עד שנת 2000 הניב הסולם המיוחד לעובדי המחשוב ובכללם למערערים שכר גבוה יותר מזה שהיו מקבלים אילו הועסקו בדירוגים הארציים. בשנת 2000 התהפכה מגמת השכר בענף המחשוב ונוספו לכך קיצוצים בתקציב האוניברסיטה, וכתוצאה מכך התקיימו דיונים להסדרת שכרם של עובדי המחשוב. באותה תקופה, על רקע פרישתם מהאוניברסיטה של עובדים שהועסקו על בסיס הסולם המיוחד, החלה מודעות בקרב עובדי המחשוב לכך שהמעבר לסולם המיוחד משפיע על השכר הקובע לפנסיה מגילעד, שכן נוכח ההעסקה בסולם המיוחד הוא מחושב על בסיס "שיטת הממוצעים" ולא על בסיס "שיטת שלוש השנים האחרונות". בהקשר זה, בית הדין האזורי דחה את גרסתם של המערערים כי גוטליב ידע שיש "בעייה" עם הסולם המיוחד בכל הקשור לפנסיה כבר בשנת 1989.
ביום 17.6.2001 גיבשו האוניברסיטה והוועד מסמך מוסכם שכותרתו "הצהרת כוונות לעובדי מרכז המחשבים המתוגמלים לפי סולם השכר המיוחד" (להלן – הצהרת 2001). בפתיח להצהרה הובהר כי ההצהרה גובשה "לאחר שהובאה בפני עובדי המרכז והתקבלה על דעת נציגות של עובדי המרכז שנבחרה על ידיהם אד הוק בנושא זה". בהצהרת 2001 נקבע, בין היתר, כי השכר יוצמד בשיעור של 95% למדד צבירן; העובדים ימשיכו לקבל את כל ההטבות שניתנות לעובדים המנהליים שאינן תלויות דירוג; עובד יוכל לעבור פעם אחת בלבד לדירוג המקצועי הרגיל; האוניברסיטה – בתיאום עם הוועד – תוכל להעביר עובד לדירוג המקצועי הרגיל. בנספח להצהרת 2001 הוסדרה המרת הסולם המיוחד לדירוג הארצי. בכל הנוגע לפנסיה נאמר במסמך כי "ביחס לכל עניין המוסדר במזכר הבנות זה יגבר האמור במזכר זה על האמור במסמכים קודמים למעט עניין הפנסיה". כל אחד מהמערערים חתם כי תוכן הצהרת 2001 ידוע ומקובל עליו.
במקביל התנהלו בין גורמים באוניברסיטה, גילעד ונציגות של עובדי המחשוב מגעים בקשר להסדרת השכר הקובע לפנסיה. בין היתר, הועברה לאותה נציגות, על דעת גילעד, הצעה שלפיה השכר הקובע לפנסיה יחושב על פי "שיטת שלוש שנים אחרונות", בכפוף לכך שהשכר המובטח לפנסיה לא יתעדכן מעבר לעליית המדד ובהמשך מעבר לעליית השכר הממוצע במשק. בסופו של דבר, בין היתר בשל התנגדות נציגות עובדי המחשוב, שחששו כי הגבלה על עליית שכר המובטח לפנסיה תגביל גם את עליית השכר עצמו, לא נחתם הסכם להסדרת חישוב השכר הקובע לפנסיה של עובדי המחשוב על פי "שיטת שלוש שנים אחרונות".
בחודש אוקטובר 2001 בוצע עדכון של הסולם המיוחד בשיעור ממוצע של 9%. לאחר מכן חדלה האוניברסיטה לעדכן את הסולם המיוחד לפי מדד צבירן. בית הדין האזורי קבע כי לא נסתרה גרסתו של מר גוטליב שלפיה בהסכמת הוועד עלות הקידומים בשכר של עובדי המחשוב צומצמה, וכי גם לא הוכח שמי מהמערערים מחה בעניין צמצום עלות הקידומים בשכר.

ההליך בבית הדין האזורי:
כאמור, המערערים בהליך זה היו חלק מקבוצת תובעים בבית הדין האזורי.
לאחר שהמערערים חויבו לכמת את תביעתם, הגישו בשל "מצוות בית הדין" כתב תביעה מתוקן, שבו כימתו את תביעתם, למרות שלטענתם הסעד המרכזי הוא סעד הצהרתי לזכאותם לזכויות על פי הסכם 1978 והסכמים והסדרים קיבוציים אחרים, וצו "למתן חשבונות", שיחייב את האוניברסיטה לחשב את הזכויות המגיעות להם על פי ההסכמים וההסדרים הקיבוציים. הסעדים להם עתרו המערערים היו:
סעד הצהרתי שלפיו חלה על האוניברסיטה חובה להחיל על המערערים את הוראות הסכמי העבודה הקיבוציים וההסדרים הקיבוציים החלים על עובדיה המנהליים, וחובה זו אינה נגרעת בשל חתימתם של המערערים על הסכמים אישיים המחילים עליהם את הסולם המיוחד. לטענת המערערים, כתוצאה מהפרת האוניברסיטה את חובתה נשחקו תנאי עבודתם, שכרם נפגע והם לא קיבלו את מלוא תוספות השכר וההטבות המשולמות לעובדי האוניברסיטה מכוח ההסכמים וההסדרים הקיבוציים. בהתאם, התבקש בית הדין להצהיר כי חלים על המערערים הוראות ההסכמים וההסדרים הקיבוציים החלים על העובדים המנהליים של האוניברסיטה, ככל שהוראות אלה קובעות תנאים המיטיבים עמם, וכי על האוניברסיטה לשלם למערערים הפרשי שכר בגין כל התוספות וההטבות שהמערערים היו זכאים להם לפי אותם הסכמים והסדרים קיבוציים, וכן כל תוספת ו/או הטבה עפ"י אותם הסכמים והסדרים קיבוציים לעתיד.
הפרשי שכר: בהמשך לטענתם בדבר תחולת ההסכמים וההסדרים הקיבוציים, טענו המערערים כי חרף העסקתם בסולם המיוחד הם זכאים לכל התוספות על פי ההסכמים וההסדרים הקיבוציים החלים על העובדים, בנוסף לתוספת האישית שקיבלו (אם קיבלו) על פי הסולם המיוחד. בעניין זה הגישו המערערים טבלאות (נספח ח' לכתב התביעה), אולם הבהירו כי התוספות המפורטות בטבלאות אינן בגדר רשימה ממצה, ויש תוספות והטבות רבות שאינן מפורטות בחישוב, וכי דרך החישוב "היא לצורך כימות בלבד". בכתב התביעה נטען גם כי המערערים זכאי ם לפיצוי בגין גמולי השתלמות א' ו-ב', ימי השתלמות, פיצוי על כך שלא ניתן להם להשתתף בסמינרים ובימי עיון מטעם קרן ידע, ספרות מקצועית, חברות באיגודים מקצועיים ותוספת מעונות, וכן להפקדת דמי גמולים לקרן השתלמות ולקרן הפנסיה בגין הפרשי השכר המגיעים להם. לחלופין – נטען כי המערערים זכאים להפרשי שכר לפי הסולם המיוחד, נוכח הפרת הצהרת 2001 על ידי האוניברסיטה.
הסדרת הזכויות הפנסיוניות: המערערים טענו כי העסקתם בסולם השכר המיוחד גרמה לנזק מבחינת חישוב השכר הקובע לפנסיה, ועל האוניברסיטה "לדאוג לתשלום פנסיה בשיטה המיטיבה עמם". בהקשר לתביעה זו עתרו המערערים לצוות על האוניברסיטה לערוך עם הקרן הוותיקה הסכם לרכישת זכויות פנסיה, ולהצהיר כי המערערים זכאים לחישוב השכר הקובע לפנסיה לפי "שיטת שלוש השנים האחרונות" ככל ששיטה זו מיטיבה עמם.
ההליך נדון תחילה לפני מותב בראשות נשיא בית הדין האזורי (כתוארו דאז) השופט שפיצר ונציגי הציבור מר רפי גמליאל ומר יצחק כבדיאל, שלפניו התקיים דיון הוכחות אחד, שבו העידו שלושה מהתובעים בהליך. עקב מינויו של השופט שפיצר לתפקיד מנהל בתי המשפט הועבר התיק למותב בראשותו של השופט איטח ונציגי הציבור מר מעוז הלוי ז"ל ומר איתן ליברוט. בישיבה מיום 10.5.2012 הסכימו הצדדים על החלפת ההרכב כולו ועל המשך שמיעת התיק מהמקום שבו נפסקה לפני ההרכב הקודם. כל העדים האחרים העידו לפני המותב בראשותו של השופט איטח. למרבה הצער, טרם מתן פסק הדין בהליך הלך לעולמו נציג הציבור מר מעוז הלוי ז"ל, והצדדים הסכימו להצטרפות גב' מירה ארינובסקי למותב, תוך שהוסכם כי ההליך בהשתתפותה יימשך מהמקום שבו הוא נפסק טרם פטירתו של מר מעוז הלוי ז"ל.

פסק דינו של בית הדין האזורי:
בית הדין האזורי דחה את תביעתם של המערערים על כל רכיביה, כמפורט להלן.
בכל הנוגע להסכם 1978 קבע בית הדין האזורי כי טענתם של המערערים כי הסכם 1978 הוא במעמד של הסכם קיבוצי לא הוכחה, ולא נסתרו ראיות האוניברסיטה כי הסכם 1978 לא הוגש לרישום. כפועל יוצא מכך מעמדו של הסכם 1978 הוא של הסדר קיבוצי; נדחתה גם הטענה כי יש לראות בהסכם 1978 הסכם קיבוצי נוכח התנהלות האוניברסיטה, שהתייחסה להסכם 1978 כהסכם קיבוצי ולא הודיעה למערערים כי מדובר בהסדר קיבוצי. בית הדין האזורי קבע שההתייחסות הנטענת לא הוכחה, ובכל מקרה אין בכך כדי להפוך את הסכם 1978 להסכם קיבוצי. לעתים, התייחסות להסכם כאל הסכם קיבוצי יכולה להשתיק טענה כי הוראה מהוראות ההסכם אינה אכיפה. אולם, במקרה הנדון, נוכח העובדה שכל השינויים שנערכו בהסכם 1978 נערכו בהסכמה עם הוועד ועם כל אחד מהמערערים באופן אישי במטרה להעניק לו תנאי שכר טובים יותר, אין רלוונטיות להתנהלות הנטענת של האוניברסיטה; גם אם הסכם 1978 הוא בגדר "הסכם קיבוצי" כמשמעו בחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז – 1957, אין בכך כדי להפוך אותו להסכם קיבוצי לפי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז – 1957, ולענייננו ליכולת לשנותו שלא באמצעות הסכם שהוא הסכם קיבוצי. בית הדין האזורי דחה גם את טענתם של המערערים כי הסכמים קיבוציים אחרים הקנו להסכם 1978 מעמד של הסכם קיבוצי.
בהמשך לקביעתו כי הסכם 1978 הוא הסדר קיבוצי ולא הסכם קיבוצי קבע בית הדין האזורי כי נוכח מעמדו כהסדר קיבוצי, הזכויות הקבועות בו ניתנות לשינוי בהסכמה בין האוניברסיטה לבין כל אחד מהמערערים, קל וחומר משהשינוי נועד להיטיב ואכן היטיב עם המערערים. בהקשר זה קבע בית דין האזורי כי לא הוכחו טענות התביעה כאילו הופעלו "כפיה" או "לחץ" על העובדים לעבור להעסקה על בסיס הסולם המיוחד. ההצטרפות לסולם המיוחד הייתה מרצון חופשי, וכך גם האפשרות לעזוב את הסולם המיוחד ולחזור להעסקה על בסיס הדירוג הארצי, כפי שנעשה במקרים בודדים, גם על ידי חלק מהתובעים בהליך.
גם טענתם של המערערים כי הסכם 1978 הופר נדחתה. בהקשר זה ציטט בית הדין האזורי את הוראות סעיפים 4 ו- 5 להסכם 1978, שבהן נקבע (בהתאמה) כי "נספח שיצורף להסכם זה, שינוי ו/או תיקון ו/או תוספת עליהם יוסכם בין הצדדים ייחשבו כחלק בלתי נפרד הימנו ותוקפם יהיה מהיום בו יוסכם עליהם בין הצדדים", וכי "ועד העובדים מוכר על ידי ההנהלה כבא כוחם של העובדים ואתו תנהל ההנהלה משא ומתן בכל העניינים הנוגעים לעובדים ולתנאי עבודתם ..". בית הדין קבע כי מאחר שהוכח כי קביעתו של הסולם המיוחד על השינויים שחלו בו במהלך השנים, לרבות עדכוניו, נעשו בהסכמת הוועד, הרי שמכוח סעיפים 4 ו- 5 להסכם 1978 מהוות ההסכמות להעסקת עובדי מרכז המחשבים בבחינת "שינוי ו/או תיקון ו/או תוספת" להסכם 1978, וכ"חלק בלתי נפרד הימנו".
בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי גם אם הסכם 1978 היה הסכם קיבוצי לא היה בכך כדי להוביל לקבלת תביעת המערערים, נוכח העובדה שהוכח כי הסולם המיוחד הניב להם שכר בשיעור גבוה מזה שהיו מקבלים לו הועסקו על פי הדירוגים הארציים, גם לאחר שחיקת יתרונו החל משנת 2000. חיזוק לכך נמצא בעובדה שכמעט אף אחד מהתובעים בהליך לא ביקש לנטוש את הסולם המיוחד ולחזור לקבל את שכרו על פי הדירוגים הארציים.
בהתייחס לתביעה החלופית – תשלום הפרשי שכר על פי הסולם המיוחד, על בסיס ההסכמות שעוגנו בהצהרת 2001, נוכח העובדה שהאוניברסיטה סטתה ממנגנון העדכון שנקבע בהצהרת 2001, קבע בית הדין האזורי כי טענת האוניברסיטה שהשינויים נעשו בהסכמת הוועד ועל כן לא הפרה את ההסכמות לא נסתרה, ולכן גם דין התביעה החלופית להידחות.
בהקשר זה, בית הדין האזורי דחה טענות שהעלו המערערים כלפי מר גוטליב (הענקת תוספות שכר בשרירות ובחוסר תום לב, תוך יצירת העדפה בין עובדים ללא כל בקרה), וקבע כי טענות אלה אינן רלוונטיות, ועל כולן, ולמצער על מרביתן חלה התיישנות. בית הדין האזורי הוסיף כי הנהגת הסולם המיוחד הייתה פרי הסכמה עם הוועד, וככל שקיימת טענה כי היישום של הסולם המיוחד נעשה במקרה זה או אחר שלא כדין, הרי שהדבר חייב התייחסות קונקרטית – דבר שלא נעשה על ידי המערערים, וטענותיהם בעניין זה היו כלליות וסתמיות.
נדחתה גם התביעה להפקדת דמי גמולים בגין הפרשי שכר ששולמו בחודש אוקטובר 2001 (עבור החודש השוטף ושנים עשר החודשים שקדמו לו), הן מהטעם כי לא נתבע סעד בעניין זה בכתב התביעה המתוקן, והן מהטעם כי הופקדו בגין הפרשי השכר דמי גמולים לקופת הגמל האחרת בשיעור גבוה יותר מדמי הגמולים לגילעד. לכן, בהיבט של סכום ההפרשות לא נגרם למערערים נזק, ולא הועלתה טענה ובוודאי לא הוכח כי אי ההפרשה לגילעד גרם להקטנת שיעור הפנסיה.
אשר לתביעה בעניין הסדרת הזכויות הפנסיוניות: הסעד לו עתרו המערערים היה לחייב את האוניברסיטה "לדאוג לתשלום פנסיה בשיטה המיטיבה עמם", ובמסגרת זו עתרו לחייב את האוניברסיטה ואת גילעד לערוך הסכם לרכישת זכויות פנסיה בגין כל אחד מהמערערים, ולהצהיר כי המערערים יהיו זכאים לחישוב השכר הקובע לפנסיה בעת קרות אירוע מזכה לפי "שיטת שלוש שנים אחרונות" (ולא לפי "שיטת הממוצעים") ככל ש"שיטת שלוש שנים אחרונות" מיטיבה עמם. בית הדין האזורי קבע כי דין תביעה זו להידחות, מטעמים מצטברים אלה: ראשית, בית הדין אינו יכול לצוות על האוניברסיטה וגילעד להגיע להסכם, שכן הסכם מחייב מסויימות ובית הדין אינו יכול להכתיב להן את תנאי ההסכם; שנית, כיום הסכם זה מנוגד לדין, שכן לפי נוסח התקנון ממילא אי אפשר להסדיר תשלום פנסיה בגין דמי גמולים המאוחרים לחודש ינואר 2005 לפי "שיטת שלוש שנים אחרונות". לפיכך, לכל היותר, היה על כל מערער לתבוע את נזקו כתוצאה מהפרה כזו או אחרת, ולמצער להסתפק בהצהרה על זכאותו זו או האחרת. שלישית, נוכח העובדה שלא ניתן להיעתר לסעד שמשמעותו חריגה מהוראות תקנון הפנסיה, אין למערערים עילת תביעה כנגד גילעד, שכן היא מחוייבת כלפי המערערים על פי התקנון בלבד, ואינה מחוייבת לשיטת שכר קובע לפנסיה זו או אחרת. רביעית, המערערים אינם זכאים להנות מה"טוב מבין שני העולמות" – "שיטת שלוש השנים האחרונות" או "שיטת הממוצעים" לפי הגבוה. דרישה זו גם מעידה כי "שיטת הממוצעים" לא בהכרח פגעה בפנסיה של המערערים. בכל מקרה, על מנת שהטענה בדבר פגיעה בפנסיה תתקבל, לא די לבחון את שיעור השכר הקובע לפנסיה לפי כל אחת משתי השיטות, אלא יש לבחון את התמונה בכללותה, דהיינו מה היה שיעור הפנסיה שהיה משולם להם לפי "שיטת שלוש שנים אחרונות" עת השכר היה משולם להם על בסיס הדירוגים הארציים לעומת שיעור הפנסיה המשולם להם לפי "שיטת הממוצעים" עת השכר משולם על בסיס הסולם המיוחד. חמישית , אותם מערערים שטרם אירע להם אירוע מזכה תביעתם כלפי גילעד היא תביעה מוקדמת, שכן הזכאות לפנסיה נקבעת על פי הוראות התקנון במועד האירוע המזכה. שישית, כבר משנת 2000 ידעו המערערים כי קיימת "בעייה" בקשר לשיטת חישוב השכר הקובע, ואף על פי כן השתהו בעניין זה. מעבר לכך, גם כאשר עלתה הצעה לחזרה ל"שיטת שלוש שנים אחרונות" הצעה זו לא התקבלה על ידי מי שמונו אז כנציגיהם. שביעית, המערערים לא הוכיחו כי האוניברסיטה התחייבה או מחוייבת לכך שהפנסיה שגילעד תשלם להם תחושב לפי שיטה מסוימת דווקא. בכלל זה, לא הוצג ההסכם שבין האוניברסיטה לבין גילעד, אליו מפנה הסכם 1978. חובתה של האוניברסיטה היא להפקיד בקרן דמי גמולים מהשכר, וחובה זו לא הופרה. שמינית, בהתייחס לטענה בדבר מחדל האוניבסיטה לבחון את השפעות השינויים בשכר על המשכורת הקובעת לפנסיה ולהביא מידע בעניין זה לידיעת המערערים, אזי לא הוכח ש"בתמונה הכוללת" יצא שכר המערערים בהפסדם. מעבר לכך, מקום בו האחריות של מעסיק היא להפקדת דמי גמולים, האחריות לבחינת השפעות השינוי בשכר על הפנסיה מוטלת בראש ובראשונה על העובדים עצמם. במקרה הנדון, חרף העובדה שכבר בשנת 2000 היו המערערים מודעים ל"בעייה" הם בחרו להמשיך ולקבל את שכרם לפי הסולם המיוחד. כמו כן, האפשרות "לתקן" את המצב נמנעה נוכח ההתנגדות למתווה ההסכם שהוצע בזמנו על ידי גילעד.
סיכומו של דבר – בית הדין האזורי דחה את התביעה על כל רכיביה, וחייב את התובעים בהליך (14 במספר) לשלם לכל אחת מהנתבעות בהליך – שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.

הערעור:
המערערים תקפו את כל קביעותיו של בית הדין האזורי. כללית טענו כי "בית הדין האזורי נתן ידו לסדרה של הפרות הסכם מצד המשיבות", עת נקט פרשנות מחמירה נגד העובדים; הערעור משפטי במהותו, ורק "בשוליים" סב על קביעות עובדתיות. בהקשר זה נטען כי נוכח העובדה שההרכב ששמע את פסק הדין לא שמע את כל הראיות בתיק ואף הוחלף סמוך למתן פסק הדין אין להסס להתערב בקביעות העובדתיות, שאינן מתיישבות עם העובדות והראיות, וכן כי "'הסכמת הוועד' הוכחה ללא חתימה אחת או עדות אחת של הוועד".
אבן הראשה בטענות המערערים היא טענתם כי בניגוד לקביעתו של בית הדין האזורי הסכם 1978 הוא במעמד של "הסכם קיבוצי" ולא במעמד של "הסדר קיבוצי". על יסוד הטענה כי הסכם 1978 הוא "הסכם קיבוצי" טענו המערערים כי הם זכאים לכל הזכויות על פי הסכם 1978 וההסכמים וההסדרים הקיבוציים החלים על העובדים המנהליים באוניברסיטה; טענה נוספת שהועלתה היא שבכל מקרה, המערערים הוצאו מתחולת הסכם 1978 רק לעניין שכר, כך שלכל היותר נשללו זכויותיהם לתוספות ולקידומים בשכר על פי הסכם 1978, אך לא לזכויות ולהטבות האחרות, ובית הדין האזורי התעלם מכך שבכתב התביעה לא נתבעו רק הפרשי שכר אלא זכויות והטבות שאינן בבחינת שכר; לחלופין, המערערים זכאים להפרשי שכר על בסיס הצהרת 2001, שהופרה על ידי האוניברסיטה. בכל הנוגע לתביעה בנוגע להסדרת זכויות הפנסיה טענו המערערים כי בית הדין צמצם את חובת הנאמנות של קרן הפנסיה באופן המתקרב לביטול מוחלט, וכן שגה בכך שפטר את המעסיק, האוניברסיטה, מליידע את המערערים על השלכות המעבר לסולם המיוחד על הזכויות הפנסיוניות שלהם. בנוסף טענו כי היה על בית הדין לחייב את האוניברסיטה וגילעד לחתום על הסכם המסדיר את זכויות הפנסיה שלהם, ובמיוחד את אופן חישוב השכר הקובע לפנסיה, ולחלופין לחייב את האוניברסיטה לשלם פיצוי למערערים, כפי שפעלה ביחס לשלושה מערערים בעבר וכפי שפעלה ביחס לתובעים האחרים שהיו צד להליך זה.
להלן, נדון בטענותיהם של המערערים אחת לאחת.
בטרם נתייחס בפירוט לטענות המערערים נבהיר כי לא מצאנו מקום לקבל את טענת המערערים כי במקרה הנדון יש מקום לנקוט גישה אחרת בכל הנוגע להתערבות בקביעותיו העובדתיות של בית דין האזורי, נוכח חילופי המותב, שנעשו בהסכמת הצדדים. נוסיף, כי למעט שלושה תובעים, כל העדים האחרים, ובכלל זאת כל עדי האוניברסיטה, העידו לפני מותב בראשות השופט איטח.

הסכם 1978 - "הסכם קיבוצי" או "הסדר קיבוצי", ותוקף הסכמי הסולם המיוחד
המערערים טענו כי גם אם הסכם 1978 לא הוגש לרישום על פי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז – 1957 (להלן – חוק הסכמים קיבוציים), הוא "בבחינת הסכם קיבוצי" ויש להתייחס אליו כהסכם קיבוצי, לעניין האפשרות לגרוע מהזכויות הקבועות בו, וזאת ממספר טעמים: האחד – הוראות הסכמים קיבוציים מאוחרים יותר, אשר הקנו להסכם 1978 מעמד של הסכם קיבוצי; השני – האוניברסיטה היא "שירות ציבורי" על פי סעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז – 1957 (להלן – חוק יישוב סכסוכי עבודה), ועל כן גם הסדר קיבוצי הוא בגדר "הסכם קיבוצי"; השלישי – האוניברסיטה התייחסה להסכם 1978 כ"הסכם קיבוצי"; הרביעי – בהתאם לפסיקה, חלפו הימים שבהם הוראות הסדר קיבוצי היו הסכם ג'נטלמני לא אכיף במשפט, שכן המעסיק מנוע מלטעון כך בשל חובת תום הלב, ובכל מקרה הוראות הסכם 1978, גם אם הן בגדר הסדר קיבוצי, הן חלק מחוזה העבודה האישי שבין האוניברסיטה לבין המערערים. נוכח האמור, המערערים זכאים לכל תוספות השכר וההטבות שהוקנו על פי הסכם 1978 למרות חתימתם על הסכמים אישיים הקובעים אחרת.
מעמדו של הסכם כ"הסכם קיבוצי" על פי הוראות חוק הסכמים קיבוציים מותנה בכך שהוא נחתם על ידי צדדים הכשירים להיות צד להסכם קיבוצי על פי סעיף 1 לחוק הסכמים קיבוציים והוגש לרישום. לפיכך, משלא הוכח כי הסכם 1978 הוגש לרישום, ונראה שהמערערים אינם חולקים על כך, הסכם 1978 אינו בגדר הסכם קיבוצי על פי הוראות חוק הסכמים קיבוציים.
גם הסכמים קיבוציים מאוחרים לא הקנו להסכם 1978 מעמד של הסכם קיבוצי, כמפורט להלן.
הסכם המסגרת מיום 12.1.2011 שנחתם בין הסתדרות העובדים הכללית החדשה לבין המעסיקים בשירות הציבורי, ובכללם האוניברסיטה (נספח ב' לתצהירו המשלים של שמואל נפרסטק): בעניין זה מפנים המערערים לסעיף 20 להסכם המסגרת הקובע כי "תנאים ותניות שנקבעו בעבר בין הצדדים בהסכמים קיבוציים או בהסדרים קיבוציים או בהתחייבויות בכתב, ימשיכו להיות תקפים בתקופת תוקפו של הסכם זה, אלא אם תוקנו או בוטלו במפורש או במשתמע – על ידי הוראה מהוראות הסכם זה". ראשית, הסכם זה נחתם שנים לאחר הגשת כתב התביעה, ובוודאי אינו יכול להקנות להסכם 1978 מעמד של "הסכם קיבוצי" רטרואקטיבית, למועדים בהם נחתמו עם המערערים ההסכמים האישיים בדבר מעבר ל"סולם המיוחד". שנית, ארגון העובדים החתום על הסכם 1978 הוא הסתדרות הפועל המזרחי ולא ההסתדרות הכללית, כך שאין מדובר בהסדר קיבוצי שנחתם בין הצדדים להסכם המסגרת, וסעיף 20 להסכם המסגרת מתייחס להסכמים שנחתמו בין הצדדים להסכם המסגרת. שלישית, הוראות הסכם המסגרת אינן חלות על המערערים, שכן הם אינם מועסקים על בסיס אחד הדירוגים המפורטים בנספח להסכם.
הסכם משנת 1997 (נספח ג' לתצהירו המשלים של שמואל נפרסטק) – מדובר בהסכם "נקודתי" המסדיר את אורך יום העבודה של הסגל המנהלי בחנוכה ובערב חג הסוכות, ואין בו כל התייחסות להסכם 1978.
הסכם מיום 4.12.1996 שנחתם בין מוסדות להשכלה גבוהה לבין הסתדרות המהנדסים (נספח ד' לתצהירו המשלים של שמואל נפסרסטק) - אשר סעיף 1 בו קובע כי "הסכם השכר הקיבוצי של דירוג המהנדסים לשנים 1993 – 1996 על כל נספחיו תקף ומחייב". ראשית, לא ברור אלו מערערים משתייכים לדירוג המהנדסים, נוכח האמור בסעיפים 2.3.6 עד 2.3.10 לסיכומי המערערים בבית הדין האזורי כי המערערים משתייכים לדירוג מח"ר או לדירוג טכנאים, תוך הפנייה להוראות ההסכמים החלים על דירוגים אלה. בהקשר זה יש לדחות את טענת המערערים כי על בית הדין היה לדעת "מידיעה שיפוטית" כי דירוג המהנדסים ודירוג הטכנאים מוזג, שכן עיון בתקשי"ר מעלה כי דירוג המהנדסים הוא דירוג נפרד מדירוג ההנדסאים והטכנאים. מכל מקום, אם בכלל, הסכם זה חל רק על חלק מהמערערים. שנית, בכל מקרה, הסכם זה אינו מקנה להסכם 1978 מעמד של הסכם קיבוצי, אלא לכל היותר מאשרר את תוקפו של הסכם השכר הקיבוצי של דירוג המהנדסים לשנים 1993 – 1996 במוסדות להשכלה גבוהה, ביחס לעובדים המועסקים על בסיס דירוג המהנדסים. משבמועד חתימתו אף אחד מהמערערים לא הועסק על בסיס דירוג המהנדסים אין לו כל משמעות ביחסי העבודה שבין האוניברסיטה לבין המערערים. שלישית, הסעדים שנתבעו על ידי המערערים מבוססים בעיקרם על הוראות הסכם 1978 ולא על הוראות הסכם זה או על הוראות הסכם השכר הקיבוצי של דירוג המהנדסים לשנים 1993 – 1996, אשר המערערים גם לא הגישו כראייה בבית הדין האזורי.
כללו של דבר – הוראות ההסכמים האחרים אינן מקנות להסכם 1978 מעמד של "הסכם קיבוצי" על פי הוראות חוק הסכמים קיבוציים.
בהתייחס לטענה כי הסכם 1978 הוא בגדר "הסכם קיבוצי" נוכח היותו הסדר קיבוצי בשירות ציבורי על פי סעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה: בהתאם לסעיף 37א לחוק יישוב סכסוכי עבודה ההגדרות המפורטות בו הן "לעניין פרק זה", דהיינו לעניין הפרק הרביעי לחוק יישוב סכסוכי עבודה בלבד, ואין בהן כדי להקנות להסכם 1978 מעמד של "הסכם קיבוצי" לעניין חוקים אחרים, ובמיוחד לא לעניין חוק הסכמים קיבוציים.
כללו של דבר – הסכם 1978 אינו בגדר "הסכם קיבוצי" וכפועל יוצא מכך לא חלות לגביו הוראות חוק הסכמים קיבוציים, לרבות הוראות סעיפים 20, 22 ו- 23 לחוק הסכמים קיבוציים, הקובעות עדיפות ההוראות שבהסכם קיבוצי על ההוראות שבהסכם אישי.
לטענת המערערים, גם אם הסכם 1978 אינו בגדר "הסכם קיבוצי" כמשמעו על פי חוק הסכמים קיבוציים, המערערים זכאים לכל הזכויות על פיו – שכר, תוספות שכר, קידום בשכר והטבות שונות, למרות שחתמו על הסכם אישי שלפיו לא יחולו עליהם הוראותיו בכל הנוגע לשכר, ולמרות סיכום 1982 או הצהרת 2001 שנחתם בין האוניברסיטה לבין הוועד. לטענתם, בהתאם לפסיקה, הסדר קיבוצי דו צדדי הוא אכיף במשפט, והוראותיו מעניקת זכויות נורמטיביות לעובדים, והתכחשות האוניברסיטה להסכם 1978 נגועה בחוסר תום ולב. נוכח כל האמור, אין תוקף להסכמים ולהסדרים שגרעו מזכויות העובדים על פי הסכם 1978. כמובהר, המערערים אינם טוענים כי הם זכאים לזכויות על פי הסכם 1978 וההסכמים וההסדרים הקיבוציים האחרים החלים על העובדים המנהליים באוניברסיטה במקום תוספות השכר שהוענקו להם על בסיס הסולם המיוחד, אלא טענתם היא שהם זכאים לכל הזכויות על פי הסכם 1978 וההסכמים וההסדרים האחרים בנוסף לתוספות השכר שניתנו להם על בסיס הסולם המיוחד. כך למשל, טוענים המערערים לזכאות לתוספות השכר ששולמו למהנדסים על פי הסכם השכר לשנים 1993 – 1996 על בסיס שכרם באותו מועד על פי השכר המיוחד.
אין בידינו לקבל גם טענה זו של המערערים, ולטעמנו דרישתם של המערערים - להנות בו זמנית הן מהשכר הגבוה על בסיס הסולם המיוחד והן מתוספות השכר וההטבות על בסיס הדירוגים הארציים נגועה בחוסר תום לב.
ראשית, נוכח מעמדו של הסכם 1978 כהסדר קיבוצי, הוא בגדר "תנאי מכללא" או "תנאי משתמע" בהסכם העבודה האישי שבין האוניברסיטה לבין כל אחד מהמערערים. לפיכך, כל מערער היה רשאי להסכים עם האוניברסיטה על שינוי הסכם העבודה, בוודאי כשהשינוי נועד להיטיב ואף היטיב בפועל. בהקשר זה יצוין כי אף המערערים אינם חולקים על כך שעד שנת 2000 לפחות הניב להם הסולם המיוחד שכר גבוה יותר. על פי קביעתו של בית דין האזורי, שאיננו רואים מקום להתערב בה, ההצטרפות לסולם המיוחד הייתה מרצון חופשי, וכל מערער אף יכול היה להפסיק את העסקתו על בסיס הסולם המיוחד ולשוב לקבל את שכרו על פי הוראות הסכם 1978. העובדה שרק מתי מעט בחרו באפשרות לקבל שכר על פי הסכם 1978 מהווה ראייה נוספת לכך שהמעבר לסולם המיוחד היטיב עם העובדים.
שנית, בטיעונם מתעלמים המערערים לחלוטין מכך שבהסכם 1978 מצויות הוראות מפורשות המאפשרות לוועד ולאוניברסיטה לשנות את הוראותיו. בסעיפים 4 ו- 5 להסכם 1978 נקבע כך:
4. נספח שיצורף להסכם זה, שינוי ו/או תיקון ו/או תוספת עליהם יוסכם בין הצדדים ייחשבו כחלק בלתי נפרד הימנו ותוקפם יהיה מהיום בו יוסכם עליהם בין הצדדים.
5. ועד העובדים, מוכר על ידי ההנהלה כבא כוחם של העובדים ואתו תנהל ההנהלה משא ומתן בכל העניינים הנוגעים לעובדים ולתנאי עבודתם. ועד העובדים לא יתערב בעניינים הקשורים בניהול האוניברסיטה.
העולה מהאמור הוא שעל פי הוראות הסכם 1978 עצמו, אפילו אם היה מדובר בהסכם שהוא במעמד של הסכם קיבוצי, ניתן לשנותו בהסכמה בין האוניברסיטה לבין ועד העובדים.
אין מחלוקת, כי הנהגת הסולם המיוחד במסגרת סיכום 1982 נעשתה בהסכמת הוועד, שכן על סיכום 1982 (נספח גוטליב/2) חתם יו"ר ועד העובדים מר מנחם שכטר. גם הצהרת 2001 (נספח גוטליב/10) היא מסמך משותף לאוניברסיטה ולוועד העובדים, ונחתמה על ידי ההנהלה ועל ידי ועד העובדים. ממסמכים אלה, כמו גם מתצהירו של מר גוטליב, שבית הדין האזורי קבע על יסוד התרשמותו מעדותו שהאמור בו לא נסתר, עולה כי ועד העובדים היה מעורב לאורך כל הדרך – הן בהנהגת הסולם המיוחד, הן בשינויים שחלו בו מעת לעת והן ביישומו. נוכח האמור, הנהגת הסולם המיוחד היא בגדר שינוי של הסכם 1978, שנערך בהתאם להוראות הסכם 1978, ועל כן מדובר בשינוי תקף על פי הוראות הסכם 1978 עצמו, עליו מסתמכים המערערים. לפיכך, יש לדחות את טענת המערערים כי בהנהגת הסולם המיוחד הפרה האוניברסיטה את הוראות הסכם 1978.
יש לדחות גם את טענת המערערים כי נוכח הוראת סעיף 2(ג) להסכם 1978, שבה נקבע כי "כל חוזה עבודה שייחתם בין ההנהלה ובין עובד או קבוצת עובדים, אשר יש בו סעיפים מנוגדים להוראות הסכם זה או לרוחו, לא יהיה לסעיפים אלה כל תוקף", אין תוקף להסכמה כי לא יחולו על המערערים הוראות הסכם 1978, וזאת מהטעם כי הסולם המיוחד הונהג בהסכם בין האוניברסיטה לבין הוועד ולא בהסכם בין האוניברסיטה לבין עובד או קבוצת עובדים. יתר על כן. קבלת הטענה עלולה לפעול כחרב פיפיות כנגד המערערים, שכן משמעותה היא כי על המערערים להשיב לאוניברסיטה את ההפרש בין השכר שהגיע להם על פי הדירוגים הארציים לבין השכר ששולם להם על פי הסולם המיוחד, שהיה גבוה יותר.
שלישית, בניגוד לנטען על ידי המערערים, בנסיבות המקרה הנדון המעסיקה, דהיינו האוניברסיטה, אינה מתנערת או מתכחשת להוראות הסכם 1978 וטוענת שאינן אכיפות, שכן היא מיישמת את הוראות הסכם 1978 על כל עובדיה המנהליים למעט עובדי המחשוב. יתר על כן. כל עובד מחשוב שבחר בכך יכול היה לשוב להיות מועסק על בסיס הדירוג הארצי ולהנות מכל הזכויות וההטבות על פי הוראות הסכם 1978. מכאן, האוניברסיטה מיישמת את הוראות הסכם 1978 על כל עובדיה, למעט עובדי המחשוב שבחרו להיות מועסקים על בסיס הסולם מיוחד. לפיכך, כל הטענות לעניין מעמדו של הסדר קיבוצי והיותו אכיף במשפט אינן רלוונטיות, שכן אין מדובר במצב שבו לא מוחל על המערערים הסדר קיבוצי כלשהו, אלא מוחל עליהם ההסדר הקיבוצי המוסכם בין האוניברסיטה לבין הוועד בעניין הנהגת הסולם המיוחד, על השינויים שחלו בו, חלף סולם השכר על בסיס הדירוגים הארציים על פי הסכם 1978, וזאת על פי בחירתם של המערערים.
רביעית, דווקא דרישת המערערים - להנות בו זמנית מהשכר הגבוה יותר על פי הסולם המיוחד ומכל תוספות השכר והזכויות הצמודות לשכר המגיעות לעובדי האוניברסיטה על פי הוראות הסכם 1978 וההסכמים וההסדרים הקיבוציים האחרים - נגועה בחוסר תום לב, שכן יש בה ניסיון "להנות מכל העולמות". לטענת המערערים, אין פסול בתביעה ל"טוב מבין שני העולמות" ותביעה כזו אינה נגועה בחוסר תום לב. זאת, נוכח הוראות סעיפים 21 עד 23 לחוק הסכמים קיבוציים, אשר בהם נקבעה הנורמה כי העובד זכאי להסדר הטוב מבין ההסדרים החלים עליו. אין בידינו לקבל טענה זו של המערערים.
בהתאם לפסיקה, עת העובד הוצא מתחולת ההסכם הקיבוצי, ונחתם עמו חוזה אישי המעניק לו מכלול זכויות עדיף בהשוואה לזכויות על פי ההסכם הקיבוצי, אולם בנושא ספציפי אחד – כגון פנסיה – ההסדר שבהסכם הקיבוצי עדיף, תביעה להנות במקביל הן ממכלול הזכויות העדיף על פי החוזה האישי והן מההסדר הספציפי הטוב יותר שבהסכם הקיבוצי, היא תביעה הנגועה בחוסר תום לב, בהיותה ניסיון להנות מכל העולמות – מכלול הזכויות העדיף שבחוזה האישי וההוראה המיטיבה שבהסכם הקיבוצי. וכך נפסק לעניין זה על ידי בית המשפט העליון:
"ואכן, גם העותר, כיתר העובדים שעברו לרשות, זכאי לפנסיה תקציבית, כל עוד חל עליו ההסכם הקיבוצי. אלא שהוא מבקש להנות מכל העולמות. רוצה הוא להשתחרר מתנאי ההסכם הקיבוצי, אך יחד עם זאת להמשיך להיות צמוד אליו רק לעניין הפנסיה התקציבית, גם כשהוא מועסק על פי חוזה אישי, על כל הטבות השכר שבו, העולות על אלה שבהסכם הקיבוצי. שהרי אין חובה עליו לנצל את הברירה שבסעיף 25(ג) לחוק, ובידו להנות מפנסיה תקציבית כשאר עובדי הרשות, שאינם מועסקים לפי חוזה עבודה אישי. כל שמבקש העותר הוא, אם כן, להיטיב את תנאי העסקתו, ..."
בג"צ 3705/90 הורביץ נ' שר האוצר.
וראו והשוו: דב"ע (ארצי) מז/4 – 7 יצחק לבני – רשות השידור, פד"ע יט 132 (1987); עס"ק (ארצי) 28/99 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – בזק החברה הישראלית לתקשורת (23.9.2003); ע"ע (ארצי) 1339/02 מאיר נתן ואח' – מדינת ישראל פד"ע לט 721 (2003).
מעבר לכך, בעניין בזק הובהר כי יישום סעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים צריך להיעשות לא בדרך טכנית של השוואת הוראה מול הוראה אלא יש להעדיף פירוש תכליתי באמצעות השוואת נושא מול נושא. כך נקבע, כי עובדים שחל עליהם ההסכם הקיבוצי, אך הועסקו על בסיס חוזה אישי שלפיו שולם להם שכר גבוה יותר מהשכר על פי הוראות ההסכם הקיבוצי, יכולים לבחור בין קבלת תנאי הפרישה על פי ההסכם הקיבוצי על בסיס שכר ההסכם הקיבוצי לבין קבלת תנאי הפרישה על פי החוזה האישי על בסיס שכר החוזה האישי, אבל אינם זכאים לתנאי הפרישה על פי ההסכם הקיבוצי על בסיס השכר הגבוה יותר שנקבע בחוזה האישי.
נוכח כל האמור לעיל, דרישת המערערים להנות מהטוב מכל העולמות – השכר הגבוה יותר על פי הסולם המיוחד ותוספות השכר ושאר הזכויות וההטבות בקשר לשכר על פי הדירוגים הארציים – דינה להידחות הן לגופה והן בשל היותה נגועה בחוסר תום לב.
טענה נוספת שהעלו המערערים היא שהדרך בה יישמה האוניברסיטה את הסולם המיוחד, גם אילו הנהגת הסולם המיוחד הייתה כדין, נוגדת את תכליתם של יחסים קיבוציים בעבודה ואת מהות ההסדרים הקיבוציים, שכן האוניברסיטה ניצלה את "הסולם המיוחד" כדי לחלק תוספות שכר "לפי גחמותיו של מנהל המחלקה .. ללא בקרה וללא קריטריונים", וכי לאור חוסר תום הלב האמור "יש לחייב אותה בפיצוי בשל כך וגם לקבוע כי היא מנועה מלטעון לאי תחולה של 'ההסדרים הקיבוציים' ומנועה לטעון ל'הרשאתה' לשנות אותם לפי רצונה". דין הטענה להידחות הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. במישור העובדתי – כפי שקבע בית הדין האזורי טענות אלה נטענו בעלמא באופן סתמי וכוללני, ללא פירוט קונקרטי, ולא הוכחו. במישור המשפטי – לא ברור מהו "הפיצוי" שבו יש לחייב את האוניברסיטה. ככל שמדובר בפיצוי ממוני על נזק שנגרם, אזי על המערערים להוכיח את שיעור הנזק שנגרם להם עקב התנהלות כאמור, ולא הועלתה ולא הוכחה על ידם כל טענה בנוגע לנזק שנגרם. ככל שמדובר בתביעה בשל ההתנהלות, דהיינו פיצוי לא ממוני – הרי שסעד כזה כלל לא נתבע בכתב התביעה. בכל מקרה לא ניתן לתבוע שבית הדין יפסוק פיצוי "ערטילאי" ללא שבכתב התביעה פורטו סוג הפיצוי, העילה לפיצוי וסכום הפיצוי הנתבע.
אשר לטענה כי הסולם המיוחד לא הניב למערערים שכר גבוה יותר מהשכר על פי הדירוגים הארציים: לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי הוכח שהסולם המיוחד הניב למערערים שכר בשיעור גבוה יותר מזה שהיו מקבלים אילו היו מועסקים לפי איזה מהדירוגים הארציים. אמנם, החל משנת 2000 היתרון היחסי של הסולם המיוחד נשחק, אך לא הוכח כי הוא איבד את יתרונו, והדבר הוכח בתצהירו של מר כהן, מנהל יחידת המשכורת באוניברסיטה. כפי שקבע בית הדין האזורי, חיזוק לכך ניתן למצוא בעובדה שהמערערים בחרו שלא לחזור ולהיות מועסקים על פי הדירוגים הארציים, למרות שניתנה להם האפשרות לעשות כן. גם אם לאחר שנת 2000 שיעור הקידום בשכר של המערערים היה נמוך יותר משיעור הקידום על פי הדירוגים הארציים, הרי נוכח העובדה שעד למועד זה שיעור השכר על פי הסולם המיוחד היה גבוה יותר משיעור השכר על פי הדירוגים הארציים, עדיין נותר פער לטובת השכר על פי הסולם המיוחד.
סיכומו של דבר – לאור כל הנימוקים המפורטים לעיל אנו דוחים את טענות המערערים כי הם זכאים לכל הזכויות, לרבות תוספות השכר ששולמו לעובדי הסגל המנהלי על פי הוראות הסכם 1978 והסכמים והסדרים קיבוציים אחרים.

זכאות המערערים לזכויות והטבות שאינן בגדר "שכר":
המערערים טענו, כטענה חלופית, כי בהתאם להסכמים האישיים עליהם חתמו נשמרו כל זכויותיהם וחובותיהם על פי ההסכמים החלים על עובדים קבועים באוניברסיטה, למעט בכל הנוגע לשכר, ובית הדין האזורי התעלם מכך שחלק משמעותי מהתביעה היה להטבות שאינן בגדר "שכר". בהקשר זה פירטו המערערים בהודעת הערעור את הזכויות הבאות: תוספת מעונות; דמי חברות בארגונים מקצועיים; ספרות מקצועית; השתתפות בסמינרים וימי עיון; ימי השתלמות; גמול השתלמות; שעות עבודה בהשתלמויות; לימודים אקדמיים על חשבון שעות העבודה.
בסעיפים 3, 5 ו- 6 להצהרת 2001, שכאמור היא הסכם בין האוניברסיטה לבין הוועד, נקבע כך:
"3. הצדדים מכירים בכך כי סולם השכר המיוחד הינו ייחודי לעובדי מרכז המחשבים. לכן מסכימים הצדדים כי סעיפי שכר ותוספות המוגדרים 'תלויי דירוג' (דהיינו תוספות שכר או הענקות תלויי דירוג אשר משולמות כיום או שישולמו בעתיד ואשר מקורם בהסכמי שכר או הסדרים ארציים בהתאם לדירוג) לא יהיו העובדים זכאים לקבלם.
נספח א' מפרט את ההטבות 'תלויות הדירוג' הידועות כיום, להן לא יהיו זכאים העובדים בסולם השכר המיוחד.
5. עובד המועסק על פי סולם השכר המיוחד יהיה זכאי להמשיך ולקבל את כל ההטבות שאינן תלויות דירוג הניתנות לפי הסכם העבודה של העובדים האחרים באוניברסיטה.
נספח ב' מפרט את ההטבות שאינן תלויות דירוג הידועות היום, להן זכאי גם העובד המועסק לפי סולם השכר המיוחד.
6. למען הסר ספק – אם קיימת היום הטבה שאינה תלוית דירוג שלא פורטה בנספח ב' ואשר ניתנת לפי הסדר העבודה של העובדים המנהליים והטכנים באוניברסיטה, גם עובד המתוגמל לפי סולם השכר המיוחד זכאי לקבלה.
..."
ואכן בנספחים א' ו- ב' להצהרת 2001 פורטו ההטבות "תלויות דירוג" וההטבות שאינן "תלויות דירוג". על פי נספח א' להצהרת 2001 הטבות אלה הן הטבות "תלויות דירוג" – השתלמויות מקצועיות בהתאם לדרוג אליו משתייך העובד, צבירת ימי השתלמות בהתאם להסכם הקיבוצי של הדרוג אליו משתייך העובד, קידום ותק, גמול השתלמות, מענק יובל.
נוכח האמור, יש לדחות את ערעורם של המערערים בכל הנוגע להשתתפות בסמינרים ובימי עיון (שהם השתלמויות מקצועיות בהתאם לדרוג אליו משתייך העובד); ימי השתלמות; גמול השתלמות ושעות עבודה בהשתלמויות. באשר ללימודים אקדמיים על חשבון שעות העבודה – הטבה זו מפורטת בנספח ב' להצהרת 2001, והמערערים זכאים לה על פי האמור בנספח ב' – דהיינו בכפוף להמלצת הממונה.
אשר להטבות האחרות שנטענו:
דמי חברות בארגונים מקצועיים: על פי האמור בתצהירו המשלים של מר שמואל נפרסטק כעובד על בסיס הסולם המיוחד הוא לא יכול היה להצטרף לעמותות המקצועיות שתנאי הקבלה אליהן הוא שהעובד מדורג באחד הדירוגים הארציים. מכאן, שמדובר בהטבה תלוית דירוג. בכל מקרה ההטבה היא להחזר דמי חבר הניתן על בסיס הוצאה בפועל ששילם העובד. משהמערערים לא היו חברים בעמותות ולא שילמו דמי חבר הרי שהם אינם זכאים להחזר דמי חבר.
ספרות מקצועית: על פי סעיף 37 להסכם 1978 –
"העובדים יהיו זכאים לקצובה לרכישת ספרות מקצועית כפי שנקבע בהסכמים הקיבוציים הכלליים, כל עובד בהתאם לדירוג בו הוא נמצא. עובד שלא דורג בהתאם להסכמים הקיבוציים הכלליים יקבל קצובה בהתאם להסכם בין ההנהלה וועד העובדים".
נוכח האמור, המערערים אינם זכאים לספרות מקצועית על פי הוראות ההסכמים הקיבוצייים הארציים של הדרוגים הארציים, שכן הטבה זו היא "תלוית דירוג". המערערים לא הוכיחו שנחתם הסכם בין האוניברסיטה לבין הוועד שהעניק להם זכאות לספרות מקצועית, וכן לא הוכיחו שנחתם הסכם בין האוניברסיטה לבין הוועד בכל הנוגע לתשלום ספרות מקצועית לעובדים שאינם מדורגים בדרוגים הארציים ואת תוכנו של ההסכם.
תוספת מעונות – תוספת מעונות הונהגה רק בהסכם המסגרת לשנת 2011, ולכן אינה חלק מחזית המחלוקת בהליך זה, שהוגש בשנת 2007. בנוסף – תוספת זו משולמת בעד ילדים שטרם מלאו להם חמש שנים. על פני הדברים, נוכח העובדה שהמערערים בהליך זה החלו לעבוד באוניברסיטה לפני שנת 1995, יש להניח שלא מתקיים בהם התנאי לתשלום תוספת מעונות בשנת 2011 ואילך.
כללו של דבר – לאור כל האמור לעיל, דין התביעה לזכאות להטבות שאינן שכר מכוח הסכם 1978 או הסכמים והסדרים אחרים להידחות.

זכאות המערערים לפיצוי בגין הפרת הצהרת 2001:
המערערים תבעו לחלופין פיצוי על הפרת הצהרת 2001, עת לטענתם האוניברסיטה לא קיימה את הוראותיו, ולא הוכח כי הדבר נעשה בהסכמת הוועד. בהקשר זה נטען כי לא היה מקום לקבל את גרסת האוניברסיטה כי הסטייה מהוראות הצהרת 2001 נעשתה בהסכמת הוועד, נוכח העובדה שלא הוצג מסמך בכתב המעיד על הסכמת הוועד ולא זומנו לעדות חברי הוועד שעל פי הנטען הסכימו לסטייה מהצהרת 2001.
בעניין זה קבע בית הדין האזורי כי גרסתו של גוטליב, שהוועד נתן הסכמתו לשינוי שיטת עדכון הסולם המיוחד לא נסתרה. אכן, לא הוצג מסמך בכתב עליו חתם הוועד, והאוניברסיטה לא זימנה לעדות את חברי הוועד שלגרסתה נתנו את הסכמתם. אולם, איננו סבורים כי נוכח האמור יש להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי, על יסוד התרשמותו מעדותו של מר גוטליב, שנתמכה גם בעדותו של מר מילר, סמנכ"ל משאבי אנוש באוניברסיטה, בחקירתו הנגדית (ע' 48, ש' 1- 8).
זאת ועוד. גם העובדה שלא הוכח כי הוועד או המערערים עצמם מחו בזמן אמת על אי עדכון השכר על פי הצהרת 2001 תומכת בגרסתה של האוניברסיטה כי הדבר נעשה בהסכמה. בהקשר זה יש לציין כי בהתאם לפסיקה יש נסיבות שבהן השלמתו של העובד עם התנהלות המעסיק מהווה הסכמה בהתנהגות לשינוי הסכם העבודה [ראו בעניין זה ע"ע (ארצי) 21920-02-13 דיאמנט צעצועים בע"מ – פרנצב (1.6.2015)].
תמיכה נוספת במסקנתו של בית הדין האזורי ניתן למצוא הן בכך שהאוניברסיטה היא מקום עבודה מאורגן ולעובדים המנהליים ועד פעיל, והן בכך שהוכח כי לאורך כל השנים היה הוועד מעורב הן בהנהגת הסולם המיוחד והן בשינויים שחלו בו. נוכח נסיבות אלה, קשה לקבל את טענת המערערים כי הוועד לא היה מודע להתנהלות האוניברסיטה בכל הנוגע ליישום הצהרת 2001. גם הימנעות הוועד מלהתייצב בהליך לצד המערערים מחזקת מסקנה זו.
כללו של דבר – על יסוד כל האמור לעיל התביעה להפרשי שכר על בסיס הצהרת 2001 נדחית.

התביעה להסדרת הזכויות הפנסיוניות
הסעדים שנתבעו על ידי המערערים היו לחייב את האוניברסיטה ואת גילעד לערוך הסכם לרכישת זכויות פנסיה לכל אחד מהמערערים על פי סעיף 26 לתקנון גילעד; להצהיר כי המערערים זכאים לחישוב הפנסיה שלהם מגילעד על פי "שיטת שלוש שנים אחרונות" במידה ששיטה זו מיטיבה עמם לעומת שיטת הממוצעים.
נימוקי בית הדין האזורי לדחיית תביעה זו של המערערים שפורטו בסעיף 28 לעיל מקובלים עלינו, ויש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. לאמור לעיל נוסיף מספר הערות:
לא זו בלבד שבתביעתם עתרו המערערים לסעד המנוגד לתקנון הקרן, שכן על פי תיקון 2010 השכר הקובע לפנסיה בגין דמי גמולים שהופקדו בקרן לאחר יום 1.1.2005 מחושב אך ורק על פי שיטת הממוצעים, אלא שבתביעתם עתרו המערערים לסעד שיקנה להם זכאות להסדר חסר תקדים, המפלה אותם לטובה – זכאות לבחור במועד האירוע המזכה את השיטה בה יחושב השכר הקובע לפנסיה על פי השיטה המיטיבה עמם. גם תביעה זו, בה מבקשים המערערים להנות "מהטוב מבין העולמות" נגועה בחוסר תום לב. מעבר לכך, תביעה זו נוגדת את עקרונות היסוד של קרן פנסיה צוברת ותיקה דוגמת גילעד, דהיינו "עקרון ההדדיות, עקרון הביטוח הקבוצתי-שיתופי, שאושיותיו עקרון השוויון ועקרון הביטוח הדינמי, והגשמת המטרה הסוציאלית של מתן פנסיה, תוך התחשבות בטובת כלל חברי הקרן", ואת העקרון שלפיו קרן הפנסיה אינה רשאית לחתום על הסכמים שיש בהם "חריגה מתקנון הקרן" [ע"ע (ארצי) 600029/97 אליאב – קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ, (30.5.2002)].
על פי סעיף 26 לתקנון הקרן "מוסד המשלם לעובדיו משכורת שלא לפי הסכמי שכר, עליו לערוך הסכם מיוחד עם הקרן לגבי תשלום דמי גמולים. בהעדר הסכם זה, תחושב הפנסיה לפי שיטת הממוצעים, או לפי שיטה שתחליט הנהלת הקרן". ראשית, נוכח העובדה שכעולה מהסכם 1978 יש הסכם בין האוניברסיטה לבין גילעד, לא ברור אם האוניברסיטה הייתה חייבת לחתום על הסכם נוסף עם גילעד. שנית, וזה העיקר, אין יסוד לטענה כי על האוניברסיטה וגילעד היה לחתום על הסכם שיעניק למערערים זכאות לחישוב הפנסיה על פי השיטה המיטיבה עמם.
אשר לטענה כי בית הדין "ביטל" את חובת הנאמנות והחובה למסור מידע בעניין השלכות המעבר לסולם המיוחד על זכויותיהם הפנסיוניות של המערערים שחלות על גילעד כקרן הפנסיה והאוניברסיטה כמעסיקה: אכן, בנסיבות מסוימות חלות על המעסיק ועל קרן הפנסיה חובה למסור מידע בנושאים אלה [ראו בעניין זה ע"ע (ארצי) 42050-05-14 מדינת ישראל – פרופ' מנחם שדה (4.9.2016) והאסמכתאות שם; ע"ע (ארצי) 17754-11-14 מוחמד ח'דר – מנורה מבטחים בע"מ (26.4.2015) והאסמכתאות שם]. אולם, בנסיבות המקרה, החל משנת 2000 או 2001 היו המערערים מודעים להשלכות אלה, ואף התנהלו מגעים להסדרת הסוגייה, שלא צלחו עקב התנגדות נציגות עובדי מרכז המחשבים, דהיינו נציגי המערערים. יתר על כן. נוכח האמור, בנסיבות המקרה, גם אם בעת המעבר לסולם המיוחד לא הועמדו המערערים על השלכות המעבר על אופן חישוב השכר הקובע לפנסיה - לא קמה למערערים זכאות לפיצוי כלשהו. בהעדר זכאות לפיצוי, איננו נדרשים לכל השאלת הקשורות בטענה זו – התיישנות, ידיעת המערערים את תקנון קרן הפנסיה וכיו"ב. למותר לציין, כי לא קמה למערערים זכאות לפיצוי בשל העובדה שהאוניברסיטה וגילעד לא הסכימו להסדיר את אופן חישוב השכר הקובע לפנסיה בהתאם לדרישת המערערים, דהיינו קבלת פנסיה על פי החישוב המיטיב עמם במועד האירוע המזכה, הסדר כשכאמור הוא מנוגד לתקנון, לעקרון השוויון ולחובת תום הלב. בוודאי, שלא קמה למערערים זכאות לכך ש"הפיצוי" יהיה חישוב השכר הקובע לפנסיה על פי דרישתם. האמור בסעיף 45 לעיל לעניין הפיצוי שניתן לתבוע בגין ההפרה הנטענת חל גם בעניין זה. נוסיף, כי דרישתם של המערערים, כי השכר הקובע לפנסיה יחושב לפי השיטה המיטיבה עמם, גם משמיטה את הבסיס העובדתי לטענתם כי הם נפגעו כתוצאה מכך שהשכר הקובע לפנסיה מחושב על בסיס "שיטת הממוצעים", ומעידה כי לפחות חלקם לא נפגעו מכך.
יש לדחות מכל וכל את טענתם של המערערים כי הם זכאים לפיצוי בשל העובדה שהאוניברסיטה הגיעה להסדר מוסכם עם שלושה עובדים בעבר ועם חלק מהתובעים בהליך בבית הדין האזורי, וכי התוצאה שהמערערים "לא מקבלים כלום" היא "תוצאה מפלה, לא צודקת ופסולה". בכל הנוגע להסדר הפשרה שנערך עם שלושה עובדים בעבר – הרי שפרטיו לא הוכחו בבית הדין האזורי, ומכל מקום יש לזכור כי הוא נערך בטרם תיקון 2010 לתקנון הקרן, כך שתנאיו אינם בהכרח מתאימים לתקנון הקרן כנוסחו היום. אשר לטענה כי המערערים מופלים לרעה בהשוואה לתובעים בהליך שהגיעו להסדר מוסכם עם האוניברסיטה – הרי שהסדר הפשרה שנערך עם התובעים בהליך הוצע גם למערערים, אך הם דחו אותו, ובחרו להמשיך לנהל את התביעה נגד האוניברסיטה וגילעד. בכך, נטלו המערערים את הסיכון כי תביעתם תידחה והם לא יקבלו גם את הפיצוי החלקי על פי הסדר הפשרה. ככל שהמערערים טעו בהערכת הסיכון והסיכוי, אין להם להלין אלא על עצמם, ובוודאי שהם אינם זכאים לקבל את תנאי הסדר הפשרה שאותו דחו לאחר שתביעתם נדחתה.
כללו של דבר – הערעור בכל הנוגע להסדר הזכויות הפנסיוניות של המערערים ואופן חישוב המשכורת הקובעת לפנסיה נדחה.
לא מצאנו מקום להתערב בשיעור ההוצאות שפסק בית הדין האזורי לזכות המשיבות, נוכח היקף ההליך והעובדה שכל אחד מהמערערים (וארבעת התובעים שלא ערערו על פסק הדין) חויב בתשלום הוצאות בסך של 2,500 ₪ בלבד.
סוף דבר – הערעור על כל רכיביו נדחה. למרות שחלק מהמערערים הם גמלאים, אנו סבורים כי נוכח מהות הטענות שהועלו בערעור, שחלקן נגועות בחוסר תום לב, יש מקום לחייב את המערערים בהוצאות המשיבות. המערערים ביחד ולחוד ישלמו לכל אחת מהמשיבות הוצאות בסך של 15,000 ₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין למערערים, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום עד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, י"ג חשוון תשע"ז (14 נובמבר 2016), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

רונית רוזנפלד,
שופטת, אב"ד

לאה גליקסמן,
שופטת

נטע רות,
שופטת

מר ויסאם עזאם,
נציג ציבור (עובדים)