הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 19460-04-11

ניתן ביום 03 נובמבר 2016

1. ואדים מזור

2. תחנת דלק מפגש השרון בע"מ
המערער בע"ע 19460-04-11 והמשיב בע"ע 34565-04-11

המערערת והמשיבה שכנגד
בע"ע 50395-09-12
-
1. פרידנזון שירותים לוגיסטיים, הובלה ופרוייקטים בע"מ

2. מנחם ברוקר

3. הסתדרות העובדים הכללית החדשה – איגוד עובדי התחבורה

4. התאחדות בעלי מפעלי הובלה
המשיבה בע"ע 19460-04-11 והמערערת בע"ע 34565-04-11

המשיב והמערער שכנגד
בע"ע 50395-09-12

מתייצבות בהליך

לפני: הנשיא יגאל פליטמן, סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה, השופט אילן איטח
נציג ציבור (עובדים) מר ראובן רבינוביץ, נציגת ציבור (מעסיקים) גב' יודפת הראל-בוכריס

בשם מר ואדים מזור – עו"ד דורון ברד יצחקי
בשם פרידנזון שירותים לוגיסטיים – עו"ד שי רוזנר
בשם תחנת הדלק פגש השרון בע"מ – עו"ד ענת רוזנר
בשם מר מנחם ברוקר – עו"ד ח'אולה עאסי
בשם הסתדרות העובדים – עו"ד מורן פרידמן ועו"ד קארין איילון
בשם התאחדות בעלי מפעלי הובלה – עו"ד יונתן פסי

פסק דין

השופט אילן איטח
לפנינו ערעורים על שני פסקי דין שניתנו בבתי הדין האזוריים אשר מעלים, בין יתר השאלות הייחודיות לכל הליך בנפרד, גם שאלות משותפות. השאלות המשותפות עוסקות, בין היתר, בזכאותו של נהג הובלה לגמול עבור עבודה בשעות נוספות או במנוחה השבועית, מקום שמעסיקו משלם לו תוספת שכר, אשר לפי ההסכם הקיבוצי הכללי בענף ההובלה, (שהוראותיו – למעט ההוראה הרלוונטית לעניין זה - הורחבו בצו הרחבה), באה במקום תשלום עבור גמול בעד עבודה בשעות נוספות או במנוחה השבועית. על רקע השאלות המשותפות הללו אוחד הדיון בערעורים שבכותרת.
פסק הדין האחד, בעניינו של העובד מר ואדים מזור (להלן – מר מזור), ניתן על ידי בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת אריאלה גילצר-כץ ונציגי הציבור מר ויסאם עזאם ומר יעקב פרסול; ע"ב 12178-08). פסק הדין האחר, בעניינו של העובד מר מנחם ברוקר (להלן – מר ברוקר), ניתן על ידי בית הדין האזורי בחיפה (השופט אסף הראל ונציגי הציבור גב' אסתר נבון ומר יצחק גבאי; ס"ע 16219-05-11).
בפסק דיננו נציג תחילה את עניינם של מר מזור ושל מר ברוקר (לגבי כל אחד מהם - רקע עובדתי, פסק הדין האזורי וטענות הצדדים בערעור). לאחר מכן, נציג את מהלך הדיון בערעורים ולבסוף נפנה להכרעה – תחילה בעניינו של מר מזור ולבסוף בעניינו של מר ברוקר.
עניינו של מר מזור
1.1 רקע
ואלה עובדות הרקע הרלוונטיות לערעור של מר מזור:
פרידנזון שירותים לוגיסטיים, הובלה ופרוייקטים בע"מ (להלן – פרידנזון) היא חברת הובלה. פרידנזון חברה, לרבות בתקופה הרלוונטית לתביעתו של מר מזור, בהתאחדות בעלי מפעלי ההובלה בישראל – ארגון של מעסיקים בענף ההובלה (להלן – ההתאחדות).
בין ההתאחדות ובין הסתדרות העובדים הכללית החדשה – איגוד עובדי התחבורה (להלן – ההסתדרות), שהיא ארגון העובדים היציג בענף ההובלה, נחתמו מעת לעת הסכמים קיבוציים כלליים המסדירים את תנאי העבודה של נהגים בענף ההובלה (להלן ביחד – ההסכם הענפי). עיקר הוראותיו של ההסכם הענפי, אך לא כולן, הורחבו בצו הרחבה (להלן – הצו הענפי).
מר מזור עבד בפרידנזון כנהג משאית כבדה מיום 1.5.02 ועד ליום 18.2.08 (69.5 חודשי עבודה).
בין פרידנזון ובין מר מזור לא נחתם הסכם עבודה בכתב. מר מזור חתם על כתב התחייבות בקשר לשימוש במשאית, אם כי הדבר אינו רלוונטי לענייננו.
שכרו של מר מזור הורכב משכר יסוד בסכום של 3,710 ₪ - סכום שלפי קביעת בית הדין האזורי עולה על שכר היסוד הנקוב בהסכם הענפי, וכן מ"תוספת מחזור" בשיעור של 10% מהכנסות המשאית (להלן – תוספת המחזור). מר מזור לא קיבל תשלום נפרד עבור עבודה בשעות נוספות.
עבור עבודה במנוחה שבועית קיבל מר מזור 240 ₪ ליום, וכן את תוספת המחזור בעד ההובלות באותו יום. בנוסף שולמו למר מזור דמי אש"ל (להלן – אש"ל).
לאחר סיום עבודתו פנה מר מזור לבית הדין האזורי והגיש תביעה נגד פרידנזון. בכתב התביעה עתר מר מזור לחייב את פרידנזון לשלם לו גמול עבור עבודה בשעות נוספות ובמנוחה השבועית (להלן בהתאמה – גמול ש"נ ו- גמול מנוחה; להלן יחד גם – הגמול); הפרשי אש"ל; פיצויי פיטורים; חלף הודעה מוקדמת ופדיון חופשה שנתית.
בכתב ההגנה טענה פרידנזון: לעניין הגמול - מאחר שלמר מזור שולמה "תוספת מחזור", הנגזרת מהכנסות המשאית שעליה נהג, הרי שלפי ההסכם הענפי הוא אינו זכאי לקבל גם את הגמול; לעניין האש"ל - מר מזור אינו זכאי לתשלום נוסף מעבר לתשלומי האש"ל ששולמו לו; לעניין פיצויי הפיטורים וחלף ההודעה המוקדמת – מר מזור התפטר ולכן אינו זכאי לרכיבים אלה. נטען כי ההתפטרות נעשתה ללא הודעה מוקדמת מצדו, ולכן יש לקזז את חלף ההודעה המוקדמת מכל סכום שיפסק לו; לעניין פדיון החופשה השנתית – מר מזור קיבל ימי חופשה שנתית ביתר ואינו זכאי לתשלום נוסף.
פרידנזון הגישה נגד מר מזור תביעה שכנגד, שבה עתרה לחייבו לשלם לה פיצוי בסכומים שונים בשל הפרות של התחייבויותיו כלפיה ובשל נזקים שונים שגרם לה, לטענתה.
בבית הדין האזורי העידו מר מזור וכן העדים מטעם פרידנזון: מר אלברט כהן – מנהל סניף אשדוד, גב' מירי פרחי – חשבת השכר, ומר אהוד כהן – מהמכון הישראלי לפוליגרף.
1.2 פסק דינו של בית הדין האזורי
גמול ש"נ וגמול מנוחה
לעניין היקף העבודה - בית הדין האזורי קבע כי שוכנע שמר מזור עבד "למעלה מ-11 שעות ביום", שישה ימים בשבוע. כן נקבע כי מתכונת העבודה של מר מזור היתה "297 שעות מדי חודש (11 שעות בממוצע ביום עבודה × 6 ימים ×4.34 שבועות בחודש) בתוספת 11 שעות שבת בחודש".
לעניין הזכאות לגמול - בית הדין האזורי עמד על כך שמכוח סעיף 16(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951 (להלן – חוק שעות עבודה) זכאי היה מר מזור לגמול ש"נ גם עבור תוספת המחזור.
בית הדין האזורי דחה את טענת פרידנזון הנסמכת על ההסכם הענפי וקבע כי הוראות הסכם זה, שלפיהן גמול ש"נ נכלל ב"שכר העידוד", מנוגדות לסעיף 16(א) לחוק שעות עבודה, וזאת "במקרים בהם שולם לעובד שכר זהה בכל שעות עבודתו במשך כל יום העבודה (בדומה למקרה דנן)". בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי "אילו שילמה הנתבעת תוספת מחזור בשיעור עולה ככל שיום עבודתו של הנהג ארוך יותר מעבר לשעות הרגילות, אזי הייתה הנתבעת עומדת בתנאי סעיף 16(א) לחוק. משלא שילמה הנתבעת לתובע תוספת מחזור בשיעור עולה, הרי שמסקנתנו היא שלתובע לא שולם גמול שעות נוספות מעבר למשרה מלאה מאחר שמעבר למשרה מלאה שולם למעשה 100% שכר בלבד (תוספת מחזור), כפי ששולם בשעות הרגילות" .
קביעה דומה קבע בית הדין האזורי ביחס לתשלום ששולם למר מזור עבור עבודתו במנוחה השבועית.
חישוב הגמול -
בהעדר תלושי שכר רציפים חישב בית הדין האזורי את שכרו הממוצע של מר מזור לפי השכר המצטבר "לצרכי ביטוח לאומי, כפי שעולה מתלוש השכר לחודש 12/07". לפי נתון זה מצא בית הדין האזורי כי השכר החודשי הממוצע של מר מזור עמד על 9,245 ₪, מתוכו 3,710 ₪ כשכר יסוד והיתרה – 5,535 ₪, "תוספת מחזור".
על פי ההסכם הענפי, שבוע העבודה הוא בן 44 שעות שבועיות (191 שעות לחודש), בעוד שלפי הדין שבוע העבודה הוא בן 43 שעות שבועיות. אף על פי כן, מר מזור תבע גמול רק עבור השעות הנוספות שמעבר ל-44 שעות שבועיות, ובהתאמה נערכו חישובי בית הדין האזורי עבור 106 שעות נוספות – 11 מתוכן בשבת.
בית הדין האזורי חישב ומצא כי תוספת המחזור השעתית עמדה על סכום של 18.64 ₪ (5,535/297), סכום שהוא נמוך משכר המינימום השעתי באותה העת – 19.95 ₪ לשעה, ולכן חישב את הגמול לפי שכר המינימום.
נקבע כי הפרשי הגמול הם 612.85 ₪ לחודש, ובסך הכל עבור 69.5 חודשים זכאי מר מזור לגמול בסכום של 42,593 ₪, בתוספת של 9,650.77 ₪ כהפרשי שכר מינימום עבור העבודה בשעות נוספות ובמנוחה השבועית.
אש"ל
בית הדין האזורי קבע כי פרידנזון לא הצליחה להוכיח את טענתה שלפיה שילמה למר מזור עבור אש"ל סכומים שהם מעבר ל-200 ₪ ששולמו בתלוש השכר.
עוד קבע בית הדין האזורי כי "בהתאם להלכה הפסוקה תשלום הוצאות אש"ל הינו זכות נלווית ולא ניתנת לפדיון עם סיום יחסי עובד ומעביד", וכי מר מזור "לא הציג בפנינו קבלות באשר להוצאות אש"ל שהוצאו על ידו במהלך תקופת עבודתו". לאור קביעות אלה נדחתה התביעה להחזר הוצאות אש"ל.

פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת
בית הדין האזורי קבע כי פרידנזון היא זו שפיטרה את מר מזור, וכי לא הוכחו נסיבות שיצדיקו שלילת ההודעה המוקדמת או פיצויי הפיטורים.
בית הדין האזורי קבע כי לפי ההסכם הענפי זכאי מר מזור לפיצויי פיטורים בשיעור של 150% משכר היסוד – 3,710 ₪, ובסך הכל לפיצויי פיטורים בסכום של 32,231 ₪, "בניכוי הסכומים שהופרשו ע"י הנתבעת לקרן פנסיה / ביטוח מנהלים ע"ש התובע בגין רכיב פיצויי פיטורים בלבד ובכפוף להעברת הזכויות בהן לטובת התובע".
כן נקבע כי מר מזור זכאי לחלף הודעה מוקדמת בסכום של 3,710 ₪.
עוד הורה בית הדין האזורי לפרידנזון לשחרר למר מזור "את ביטוח המנהלים ו/או קרן הפנסיה על שמו".
פדיון חופשה שנתית
בית הדין האזורי קבע כי בעד כל תקופת עבודתו זכאי היה מר מזור ל-83.22 ימי חופשה, וכי במהלך עבודתו ניצל מר מזור 98 ימי חופשה, אשר על כן מר מזור אינו זכאי לפדיון חופשה שנתית.
התביעה שכנגד
לאור קביעות בית הדין האזורי בנוגע לנסיבות סיום העבודה דחה בית הדין האזורי את תביעת פרידנזון, במסגרת התביעה שכנגד, לחייב את מר מזור לשלם לה חלף הודעה מוקדמת. אך חייב את מר מזור לשלם לה בגין חופשה שנתית ביתר סכום של 2,220 ₪.
התביעה של פרידנזון לפיצוי בגין נזקים שונים שגרם לה מר מזור נדחתה ונקבע כי תביעה זו "איננה מבוססת ואינה מעוגנת במסמכים אשר תומכים בתביעה".
אשר לתביעה לפיצוי בגין נזק בשל הקמת חברת הובלות על ידי מר מזור – בית הדין האזורי ציין שאין מחלוקת שבמהלך עבודתו בפרידנזון הקים מר מזור חברת הובלות משלו (להלן – חברת מזור). בית הדין האזורי דחה את תביעת פרידנזון משלא הוכח כי נגרם לה נזק על ידי מר מזור או כי מר מזור התעשר על חשבונה שלא כדין. ואלה היו טעמי בית הדין האזורי:
לא הוכח כי תחומי העיסוק של חברת מזור זהים לתחומי העיסוק של פרידנזון;
לפי עדותו של מר מזור, הכנסתה החודשית של חברת מזור היתה
2,000 ₪ – 3,000 ₪, ולא ברור כיצד היקף פעילות זה פגע בחברה דוגמת פרידנזון;
לא הוכח כי מר מזור עבד במסגרת חברת מזור במהלך שעות עבודתו עבור פרידנזון;
"לא הוכח שהנתבעת [פרידנזון – א.א.] לא נתנה הסכמתה כאמור בסעיף 38 להסכם הקיבוצי [ההסכם הענפי – א.א.] ". סעיף זה קובע כי "לא יקבל עובד ולא יבצע כל עבודה אחרת, שלא עבור החברה, בין בשעות העבודה ובין מחוצה להם, בין בתמורה ובין ללא תמורה, אלא, בהסכמת החברה בכתב ומראש".
כמו כן נדחו יתר רכיבי התביעה שכנגד לפיצוי בגין נזקים שונים (בשל חוסר זהירות של מר מזור בנהיגה; בגין החלפת צמיגים; בגין אי חידוש רישיון הנהיגה של מר מזור; בגין קנסות והיעדרויות של מר מזור). מאחר שפרידנזון לא ערערה על דחיית תביעתה ברכיבים אלה, אין לנו צורך להידרש אליהם במפורט.
הוצאות משפט
לאור התוצאה חויבה פרידנזון לשלם למר מזור הוצאות משפט בסכום של 1,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסכום של 15,000 ₪.
1.3 עיכוב הביצוע
לשלמות התמונה נציין כי בית הדין האזורי נענה באופן חלקי לבקשת פרידנזון לעיכוב ביצוע פסק דינו, והורה על עיכוב ביצועו של תשלום הסכום שנפסק בגין גמול. בקשת פרידנזון לגבי יתר חיוביה בפסק הדין, נדחתה.
בקשה חוזרת שהגישה פרידנזון לבית דין זה לעיכוב ביצוע של יתר רכיבי פסק הדין, נדחתה בהחלטה מיום 23.6.11.
1.4 הערעורים על פסק הדין האזורי
ערעורו של מר מזור עוסק בנושאים הבאים:
הראשון, סכום הגמול. לטענת מר מזור, שגה בית הדין האזורי בחישוב ערך שעת עבודתו - שכן את ערך שעת העבודה צריך היה לחשב הן בהתחשב בשכר היסוד והן בהתחשב בתוספת המחזור שאינה מותנת בתנאי. בנוסף טען מר מזור כי שגה בית הדין האזורי בכך שפסק לו רק את גמול הש"נ (25%, 50% ו-75%, בהתאמה) ולא את שכר הבסיס של השעות הנוספות (100%). עוד טען מר מזור נגד אי חיובה של פרידנזון בתשלום רכיב זה בתוספת של הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
השני, סכום פיצויי הפיטורים וסכום חלף ההודעה המוקדמת. לטענת מר מזור, בשכר הקובע לחישוב רכיבים אלה יש להוסיף את תוספת המחזור. עוד טען מר מזור נגד אי חיובה של פרידנזון בתשלום רכיב זה בתוספת של הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
השלישי, החזר אש"ל. לטענת מר מזור שגה בית הדין בכך שדחה את התביעה בשל אי הצגת קבלות.
הרביעי, עניין פדיון החופשה השנתית. לטענת מר מזור, לא היה מקום שבית הדין יסתמך על יומן החופשות שהציגה פרידנזון, מאחר שנכללו בו "חופשות כפויות".
ערעורה של פרידנזון עוסק בנושאים הבאים:
הראשון, חיובה לשלם למר מזור את הגמול. לטענתה המקדמית, שגה בית הדין האזורי בכך שפסק כי הוראות ההסכם הענפי מנוגדות לסעיף 16 לחוק שעות עבודה. לטענתה, לאור הוראותיו של ההסכם הענפי היה על בית הדין האזורי לדחות את התביעה לגמול.
לחלופין, נטען ביחס לרכיב זה, כי שגה בית הדין האזורי בקביעה כי מר מזור עבד במתכונת קבועה ובדרך חישוב הגמול שנפסק לו.
השני, נוגע לנסיבות סיום יחסי העבודה. לטענת פרידנזון, שגה בית הדין האזורי בכך שקבע כי מר מזור פוטר מעבודתו. לטענתה, מר מזור התפטר ללא הודעה מוקדמת. לכן, לא זו בלבד שלא היה מקום לפסוק לו פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת, אלא שהיה מקום לחייבו לשלם לה חלף הודעה מוקדמת.
לחלופין, אם פוטר – הרי שפיטוריו היו בנסיבות בהן מוצדק לשלול את פיצויי הפיטורים ואת ההודעה המוקדמת.
השלישי, נוגע לתביעת הפיצוי בגין הנזק שגרם לה מר מזור בשל הקמת חברת מזור. לטענת פרידנזון, לא הוכח כי היא הסכימה לעבודתו הפרטית של מר מזור במקביל לעבודתו אצלה. לכן, משמר מזור נעדר מהעבודה אצלה מיום 4.1.08 ועד ליום 18.2.08, בשל עבודתו הפרטית, היה מקום, לכל הפחות, לחייבו להשיב לה את שכרו בגין תקופה זו.
עניינו של מר ברוקר
2.1 רקע
ואלה הן עובדות הרקע הרלוונטיות לערעור של מר ברוקר:
תחנת דלק מפגש השרון בע"מ (להלן – תחנת השרון) היא תחנת דלק, המצויה בבעלותה של חברת בל מוצרי נפט בע"מ, העוסקת באספקת נפט ומוצריו.
מר ברוקר הועסק על ידי תחנת השרון כנהג מיכלית דלק מיום 25.6.03.
לא היה חולק כי תחנת השרון אינה חברה בהתאחדות וכי על יחסי הצדדים חל הצו הענפי, לפיכך שאלת חלות הצו הענפי לא עמדה לדיון לפנינו.
עד ליום 13.5.07 חל הצו הענפי כנוסחו מאז שנת 2001 (להלן – צו 2001) ואילו מיום 13.5.07 חל הצו הענפי כנוסחו משנת 2007 (להלן – צו 2007).
שכרו החודשי של מר ברוקר הורכב משכר יסוד, שכונה בתלושי השכר "שכר עבודה" ושיעורו היה כשיעור שכר המינימום, וכן מרכיבי שכר שכונו "פרמית הובלה", "פרמיה" ו"פרמית מאמץ" ואשר שולמו בשיעורים משתנים.
יחסי הצדדים הסתיימו ביום 13.6.2010 בנסיבות שנויות במחלוקת.
לאחר סיום עבודתו פנה מר ברוקר לבית הדין האזורי והגיש תביעה נגד תחנת השרון. בכתב התביעה עתר מר ברוקר לחייב את תחנת השרון לשלם לו גמול ש"נ; פיצוי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות; הפרשים בגין הפקדה בחסר לקרן הפנסיה; שכר לתקופת השעיה שלא כדין שהתרחשה בחודש ספטמבר 2008; פיצויי פיטורים; חלף הודעה מוקדמת; פיצוי בגין אובדן דמי אבטלה בשל אי מסירת מכתב פיטורים ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין וללא שימוע.
בכתב ההגנה טענה תחנת השרון, בין היתר, כי מר ברוקר אינו זכאי לגמול ש"נ, משנהגה עמו בהתאם להוראות ההסכם הענפי, קרי שילמה לו פרמיה הבאה תחת תשלום גמול ש"נ. כן נטען כי מר ברוקר הוא שהתפטר.
בבית הדין האזורי העידו מר ברוקר וכן העדים מטעם תחנת השרון: מר ישראל וייס – הממונה הישיר על מר ברוקר בשנה האחרונה לעבודתו, וגב' אילנה שפירא – חשבת השכר.
2.2 פסק דינו של בית הדין האזורי
תחילה פנה בית הדין האזורי לבחון את מהותם של רכיבי הפרמיה השונים ששולמו למר ברוקר:
אשר לרכיב השכר שכונה "פרמית הובלה" נקבע כי זה משולם "בשיעורים מדורגים ומתקדמים, כפונקציה של סוג המשאית בה נהג התובע [מר ברוקר – א.א.], סוג החומר שהוביל ושווי החומר שהוּבל על ידו" וכי פרמית ההובלה משולמת "מהשקל הראשון של שווי ההובלה", מבלי שהתשלום "מותנה בתנאי כלשהו". על רקע אלה קבע בית הדין האזורי כי רכיב זה – פרמית ההובלה באה בחשבון השכר הקובע של מר ברוקר.
אשר לרכיבי השכר שכונו "פרמיה" או "פרמית מאמץ" נקבע כי אלה שולמו בגין מאמץ מיוחד בנהיגה או בעבודה משרדית – עת החליף מר ברוקר את מנהל מחלקת ההובלות. לאור זאת, קבע בית הדין האזורי כי "יש לראות בהן תמריץ אמיתי ומשכך אין לראותן כחלק משכרו של התובע לצורך חישוב הזכויות כמפורט בפסק דיננו".

גמול ש"נ
בית הדין האזורי ציין שהצדדים לא נחלקו ביחס לכך שמר ברוקר עבד בשעות נוספות, והשאלה היתה היקפן. לאחר בחינת מכלול חומר הראיות קבע בית הדין האזורי כי מר ברוקר הוכיח כי עבד בשעות המצוינות בדוחות היומיים שנדרש למלא על ידי תחנת השרון ולהעביר לה מדי יום.
ביחס ל-12 חודשים בשנים 2008 – 2010 שלגביהם לא הומצאו דוחות יומיים, קבע בית הדין האזורי כי היקף השעות הנוספות בחודשים אלה יהיה כפי הממוצע בחודשים שלגביהם קיימים דוחות. אשר לחודשים שלגביהם חל תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (להלן בהתאמה – תיקון 24 ו- חוק הגנת השכר) – היינו, לאחר יום 1.2.2009, נקבע כי הממוצע האמור נמוך מ-60 השעות הנוספות החודשיות שנקבעו כברירת מחדל בחוק הגנת השכר, והדבר נחשב כסתירת אותה ברירת מחדל. ולכן החישוב יעשה על יסוד הממוצע האמור ולא על יסוד 60 השעות לפי תיקון 24.
ביחס ל-13 ימים שבהם נרשמה רק שעת סיום העבודה ולא שעת התחלתה נקבע כי משך יום העבודה יהיה כממוצע יום עבודה בחודשים שלגביהם לא הומצאו דוחות יומיים.
בית הדין האזורי דחה את טענת תחנת השרון שלפיה לא ניתן היה לפקח על שעות העבודה של מר ברוקר, שכן תחנת השרון השתמשה באמצעִי איכון (GPS) שאיפשר לה לדעת בכל עת את מקום הימצאה של המשאית שבה נהג מר ברוקר. כן נדחתה טענת תחנת השרון כי מר ברוקר נטל הפסקות שיש להפחיתן ממספר השעות הנוספות שבהן עבד.
כן דחה בית הדין האזורי את טענת תחנת השרון שלפיה אין לשלם למר ברוקר גמול ש"נ שנתבע על ידו, משגמול זה נכלל במסגרת פרמית ההובלה. זאת מאחר שהסעיף בהסכם הענפי, אשר קובע כי הפרמיה תכלול את הגמול האמור, לא הורחב בצו הענפי, וכן מאחר שלא הוכח כי מר ברוקר הסכים להכללת הגמול האמור בפרמית ההובלה.
בהסתמך על כלל חומר הראיות שהובא בפניו, חישב בית הדין האזורי את גמול ש"נ שמר ברוקר זכאי לו עבור אותם חודשים לגביהם נתבע גמול ש"נ בתקופה שמחודש יוני 2006 ועד לחודש מאי 2010, וחייב את תחנת השרון לשלם לו בגין רכיב זה סכום של 65,618 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.08.
קרן השתלמות
הצדדים לא נחלקו לגבי זכותו של מר ברוקר לפיצוי בגין אי הפקדת כספים לקרן השתלמות כמצוות ההסכם הענפי והצו הענפי. במסגרת זו תחנת השרון שילמה למר ברוקר את הסכום שסברה כי היא חבה בו. המחלוקות שנותרו נגעו לתקופת הזכאות ולשיעור השכר הקובע שלפיו תחושב ההפקדה. בית הדין האזורי דחה את טענות תחנת השרון לגבי תקופת הזכאות וקבע כי את הפיצוי בגין אי הפקדה לקרן ההשתלמות יש לחשב לפי 100% משכר היסוד ומפרמית ההובלה.
לאור קביעה זו חייב בית הדין האזורי את תחנת השרון לשלם למר ברוקר פיצוי כאמור בסכום של 31,734 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.6.07 ובניכוי הסכומים ששולמו על ידה בשיעור של 15,336 ₪.
קרן פנסיה
בית הדין האזורי קבע כי עד ליום 13.5.07 בוטח מר ברוקר בביטוח מנהלים בחברת הפניקס, וזאת מבלי שתחנת השרון היתה מחויבת לפי הצו הענפי לערוך עבורו ביטוח פנסיוני. בנסיבות אלה, משלא הוכח כי היתה הסכמה להפקיד לביטוח המנהלים גם מפרמית ההובלה – נדחתה תביעת מר ברוקר לגבי התקופה שקדמה ליום 13.5.07.
לגבי התקופה שמיום 13.5.07 – עת נכנס צו 2007 לתוקפו, נקבע כי מר ברוקר היה זכאי לכך שיופקדו עבורו תגמולים בשיעור של 6%, לרבות מפרמית ההובלה. משלא נעשה כן, חויבה תחנת השרון לשלם למר ברוקר פיצוי בגין ביצוע הפקדות לקרן פנסיה בחסר בסכום של 7,622 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.08.

רכיבים כתוצאה מסיום העבודה
בית הדין האזורי קיבל את גרסת מר ברוקר וקבע כי הוא פוטר מעבודתו ללא הודעה מוקדמת. כפועל יוצא מכך חייב בית הדין האזורי את תחנת השרון לשלם למר ברוקר פיצויי פיטורים בסך 52,580.57 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הפסקת עבודתו; וכן פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, בשיעור ה"שכר הקובע", בסך 7,554.68 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הפסקת העבודה.
פיצויי הפיטורים וחלף ההודעה המוקדמת חושבו לפי "שכר קובע" השווה לשכרו הרגיל של מר ברוקר – שכר היסוד בתוספת פרמית ההובלה.
לאור שיחה שקיימו הצדדים ביום 22.6.10, שבמהלכה הציעה תחנת השרון למר ברוקר לשוב לעבודה, קבע בית הדין האזורי כי יש לראות בשיחה זו משום שימוע מאוחר, ולכן אין לפסוק למר ברוקר פיצוי בגין פיטורים שלא כדין וללא שימוע. כך או כך, נקבע כי לא עלה בידי מר ברוקר להוכיח נזק ממוני מפיטוריו כאמור.
שונות
התביעה לפיצוי בגין השעיה בחודש ספטמבר 2008 נדחתה. נקבע כי לא הוכח שהסיבה שבעטיה שולם למר ברוקר בחודש זה שכר יסוד בלבד נעוצה בהשעייתו.
גם התביעה לפיצוי בגין אי קבלת דמי אבטלה למשך חודש וחצי שבסמוך לאחר הפיטורים נדחתה, הן משום שמר ברוקר לא הוכיח את סיבת דחיית תביעתו לדמי אבטלה בגין התקופה האמורה, והן משום שמר ברוקר לא מיצה את זכותו להשיג על החלטת המוסד לביטוח לאומי בעניין זה.
בית הדין האזורי חייב את תחנת השרון לשלם למר ברוקר הוצאות משפט בסכום של 10,000 ₪.
בית הדין האזורי התיר לתחנת השרון לפרוע את יתרת ההלוואה של מר ברוקר בחברת הפניקס – הלוואה שהיתה ערבה לפירעונה (להלן – ההלוואה), וקבע כי יתרת הכספים שהיא חבה לו תשולם לידיו בכפוף לצו עיקול שהוטל אצלה על כספים שהיא חבה למר ברוקר.

2.3 עיכוב הביצוע
תחנת השרון הגישה לבית הדין האזורי בקשה לעיכוב ביצועו החלקי של פסק הדין. בבקשתה ביקשה תחנת השרון לעכב את ביצוע פסק הדין, למעט ביחס לסכומים הבאים, שיועדו לפירעון ההלוואה: 10,581.23 ₪ מתוך פיצוי בגין אי הפרשת לקרן השתלמות; 44,100 ₪ מתוך פיצויי פיטורים; 6,336 ₪ מתוך פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת. ביום 12.9.12 נעתר בית הדין האזורי לבקשה באופן חלקי, בעיקר מטעמים שנעוצים במצבו הכלכלי של מר ברוקר, והורה לתחנת השרון לשלם לו, בנוסף לסכומים שהוסכם לשלמם, סך של 10,000 ₪ מתוך הסכום שנפסק ברכיב גמול הש"נ וסך של 10,000 ₪ בגין הוצאות המשפט. תשלום יתרת הסכומים עוכב, בכפוף להפקדתם אצל באת כוחו של מר ברוקר בחשבון נאמנות.
תחנת השרון הגישה לבית דין זה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ביחס לסכומים שלא עוכבו (ע"ע 50395-09-12) ואילו מר ברוקר הגיש בקשה ליתן לו רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בבקשה לעיכוב הביצוע (בר"ע 802-10-12). שתי הבקשות נדחו.
2.4 הערעורים על פסק הדין האזורי
ערעורה של תחנת השרון, שהוגש ביום 25.9.12, עוסק בנושאים הבאים:
הראשון, חיובה לשלם למר ברוקר גמול ש"נ. לטענתה המקדמית, שגה בית הדין האזורי בכך שפסק כי התשלום עבור פרמית ההובלה לא בא במקום תשלום הגמול האמור.
לחלופין, העלתה תחנת השרון טענות הנוגעות לסכום החיוב: לא היה מקום להביא בחשבון השכר הרגיל את פרמית ההובלה; משעות העבודה של מר ברוקר היה מקום להפחית את ההפסקות שנטל במהלך היום; לא היה מקום לעשות שימוש בממוצע השעות הנוספות עבור החודשים שקדמו לתיקון 24 ושלגביהם לא הומצאו דוחות יומיים.
השני, נוגע ל"שכר הקובע" שלפיו חושבו ההפרשות לקרן ההשתלמות, לקרן הפנסיה, לפיצויי הפיטורים ולחלף ההודעה המוקדמת. לטענת תחנת השרון, לפי הצו הענפי, השכר הקובע הוא 150% מ"השכר המשולב" וכי אין לכלול בו את פרמית ההובלה.
מר ברוקר מצדו הגיש ערעור שכנגד. ייאמר כבר עתה כי תחנת השרון לא העלתה כל טענה שהיא לגבי מועד הגשתו של הערעור שכנגד (28.5.13) או לגבי רכיבים שנכללו בו ושלכאורה חורגים מהעניינים שנכללו בערעורה היא. טענותיה בערעור שכנגד היו לגופו של עניין. לפיכך, אף אנו נבחן את טענות מר ברוקר לגופן. הערעור שכנגד עוסק בנושאים הבאים:
הראשון, נוגע למהותם של רכיבי השכר שכונו "פרמיה" או "פרמית מאמץ". לטענת מר ברוקר, שגה בית הדין האזורי בכך שקבע כי מדובר ברכיבי שכר המותנים בתנאי. לשיטתו הוא זכאי להפרש דמי גמולים לפנסיה עבור רכיבים אלו.
השני, נוגע ל"שכר הקובע" שלפיו חושבו ההפרשות לקרן ההשתלמות, לקרן הפנסיה ולפיצויי הפיטורים. לטענת מר ברוקר, שיעורו צריך היה להיות 150% משכרו בפועל, לרבות רכיביו השונים. לחלופין, צריך היה בית הדין האזורי להביא בחשבון את שכר היסוד התואם את הוותק שלו בענף.
השלישי, נוגע לדחיית תביעתו של מר ברוקר לפיצוי בגין פיטורים ללא שימוע וללא מכתב פיטורים ולהימנעות מלפסוק לזכותו ו"לו סכום כלשהו בגין כך, אף לא את הפסדיו הנובעים מאי קבלת דמי אבטלה לתקופה שלאחר פיטוריו, וזאת בהעדר מכתב פיטורים".
מהלך הדיון בערעורים
בדיון מיום 21.6.12 הורה המותב שדן בערעורים בעניינו של מר מזור על קבלת עמדת ההתאחדות ועמדת ההסתדרות (להלן יחד – הארגונים) בשאלת פירוש ההסכם הענפי בנוגע להכללת הגמול במסגרת "שכר העידוד". עוד הורה ההרכב על איחוד הדיון בערעורו של מר מזור עם ערעור הנוגע לעובד נוסף של פרידנזון – מר קרייזמן, ואשר גם בו התעוררו שאלות דומות.
לדיון מיום 18.12.12 בעניינו של מר מזור לא התייצבו הארגונים, משלא זומנו אליו בשל תקלה. כך או כך, באותו דיון ביקש המותב שישב בדין את עמדת הארגונים בשאלה פרשנית נוספת של ההסכם הענפי, הנוגעת לחישוב "השכר הקובע" לפיצויי הפיטורים לפי הסכם זה.
בדיון מיום 7.5.13 הגיעו הצדדים הרלוונטיים להסדר פשרה בעניינו של מר קרייזמן – הסדר שקיבל תוקף של פסק דין. הדיון בערעור בעניינו של מר מזור נמשך. באותו דיון נשמעו טיעוני הצדדים, לרבות טיעוני הארגונים, ביחס לפירוש ההסכם הענפי. נוכח השלכות הרוחב ביקשו הארגונים לנסות ולבוא בדברים על מנת לבחון את השאלות המתעוררות. לצדדים ניתנה האפשרות לעשות כן ונקבע מועד נוסף להמשך הדיון.
ביום 10.11.13 הודיעה ההתאחדות כי המגעים עם ההסתדרות לא הביאו לפתרון מוסכם.
בין לבין הוחלט לאחד את הדיון בעניינו של מר ברוקר עם הדיון בעניינו של מר מזור, זאת נוכח הדמיון בסוגיות המתעוררות. בהתאם התבקשו והוגשו עמדות הארגונים בשאלות המתעוררות גם בעניינו של מר ברוקר, וכן עמדותיהם של מר ברוקר ושל תחנת השרון בשאלות המשותפות לעניינם ולעניינו של מר מזור.
בדיון המאוחד מיום 24.6.14 שטחו הצדדים את טענותיהם.
בהמשך הוגשו, בין היתר, מטעמו של מר ברוקר השלמות טיעון בכתב שאליהן התנגדה תחנת השרון. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים החלטנו להותיר את ההשלמות הנ"ל בתיק, הגם שהוגשו ללא רשות מפורשת.
אחר כל זאת ביקש מר ברוקר, בחודש אוגוסט 2015, להגיש לתיק "מסמכים" – תלושי שכר – שלטעמו מלמדים כי אין נוהג בענף ההובלה שלא לשלם גמול ש"נ במקביל לפרמיה. גם לבקשה זו התנגדה תחנת השרון. לא מצאנו כל מקום להיעתר לבקשה זו משהיא אינה מתיישבת עם השלב הדיוני שבו מצוי ההליך, ומשאין בתלושי שכר אלה כדי ללמד דבר מבלי שנבחנו כלל הנסיבות לגביהם.

הכרעה – מר מזור
כפי שצוין בפתיח לפסק הדין, נפתח בהכרעה בעניינו של מר מזור ולאחר מכן נפנה להכרעה בעניינו של מר ברוקר. אשר לעניינו של מר מזור, תחילה נתייחס לערעורי הצדדים בנוגע לגמול. לאחר מכן נדון בערעורי הצדדים בכל הנוגע לרכיב פיצויי הפיטורים וההודעה המוקדמת, ולבסוף נפנה לדון בסוגיות הנותרות: אש"ל, פדיון חופשה והתביעה שכנגד.
נקדים אחרית לראשית ונאמר כי לאחר שבחנו את כלל החומר המצוי בתיק, נחה דעתנו כי יש לקבל את עמדת פרידנזון בקשר לגמול ולפרשנות ההסכם הענפי, וכי יש לקבל בחלקו את ערעורה בנוגע לפיצויי הפיטורים ולחלף ההודעה המוקדמת. דין ערעורה ביחס לתביעה שכנגד – להידחות, והוא הדין ביחס לערעורו של מר מזור.
4.1 גמול ש"נ וגמול מנוחה
א. הוראות החוק הרלוונטיות לענייננו
חוק שעות עבודה קובע את זכותו של עובד שחל עליו החוק לגמול עבור עבודה בשעות נוספות – גמול ש"נ, ולגמול עבור עבודה במנוחה השבועית – גמול מנוחה.
סעיף 5 לחוק הגנת השכר, אוסר על "שכר כולל" – קרי, על הכללת גמול ש"נ או גמול מנוחה בתוך שכר העבודה. איסור שכר כולל מתייחס רק לעובד שחוק שעות עבודה חל עליו. סעיף 5 לחוק הגנת השכר מאפשר לחרוג מהאיסור לשכר כולל מקום שבו הגמול האמור נכלל בשכר העובד מכוח הסכם קיבוצי שאושר על ידי שר העבודה. וכך קובע סעיף 5 לחוק הגנת השכר:
"עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 – רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על ידי שר העבודה." (הדגשה הוספה – א.א.)

ב. הוראות ההסכם הענפי על התפתחויותיו השונות
ביום 1.7.1983 חתמו ההתאחדות וההסתדרות על הסכם קיבוצי כללי (להלן – הסכם 1983). בסעיף 44 להסכם 1983 שעניינו "שעות נוספות" נקבע כך:
"א. העובדים יעבדו שעות נוספות בכל מקרה שצרכי העבודה מחייבים זאת, ובהתאם לחוק.
ב. גמול שעות נוספות ישולם כדלקמן:

  1. 125% מהשכר המשולב עבור כל אחת משתי השעות שמעל לשעות העבודה הרגילות באותו יום ו- 150% מהשכר המשולב עבור השעות שמעל שתי השעות הנ"ל.
  2. עבור עבודה בשבתות ובחגים, תשלם החברה שכר בשעור 175% מהשכר המשולב לשעת עבודה של אותו עובד.

שעות שבת – תחום 36 השעות שמכניסת השבת או החג.
כניסת השבת או החג לעניין זה פירושו בקיץ (אפריל - אוקטובר) משעה 18.00 בערב השבת או החג; ובחורף (נובמבר - מרץ) משעה 17.00 בערב השבת או החג.
3. הוראות סעיף זה, לא יחולו על עובדים אשר גמול עבודתם מעבר לשעות העבודה הרגילות משולם בהסדר מוסכם שלא על בסיס של תמורה לפי מספר שעות התעסוקה.
4. שכר שעה לצורך חישוב גמול שעות נוספות יחושב על ידי חלוקת השכר המשולב החודשי הרגיל מחולק ב- 204." (הדגשה הוספה – א.א.)
עוד נציין כי בסעיף 48 להסכם 1983 נקבע כי:
"בנוסף למשכורתם הקבועה תשולם לעובדים פרמיה על בסיס תפוקתם בעבודה. הכל לפי שיוחלט בכל חברה בין ההנהלה לנציגות העובדים" (הדגשה הוספה – א.א.).
ביום 2.5.1993 נחתם בין ההתאחדות וההסתדרות הסכם קיבוצי כללי נוסף (להלן – הסכם 1993). הסכם 1993 האריך את תוקפם של ההסכמים הקיבוציים הכלליים הקודמים שבין הצדדים. כן נקבעו בו ההוראות הבאות:
סעיף 7ב שעניינו "שכר עידוד/תמריצים" קובע כך:
"מתכונת שכר העידוד/תמריצים כפי שהיא קיימת בכל מפעל במועד חתימת הסכם זה, תוסיף לעמוד בעינה עד לתום תוקפו של הסכם זה אלא אם יוסכם אחרת בין ההנהלה לנציגות העובדים במפעל."
סעיף 9 שעניינו "גמול שעות נוספות" קובע כך:
"הואיל וגמול עבודתם של הנהגים בשעות נוספות כלול בשכר העידוד או בתמריץ המשולם לנהגים עפ"י המוסכם בכל מפעל, יפנו הצדדים במשותף לשר העבודה והרווחה לאשר, בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר, את ההסכם ביניהם, המצורף כנספח ב' להסכם זה, לאחר שיוגש לרישום בהסכם קיבוצי.
במקרה והשר לא יאשר את ההסכם בנספח ב', יהיו המעסיקים רשאים להפריד את שכר העידוד או התמריץ הנהוג אצלם לרכיבים, שאחד מהם יהיה תשלום עבור העבודה בשעות נוספות, ובתנאי שההפרדה האמורה לא תפגע בסכום הכולל שיגיע לנהגים עפ"י המתכונת הקיימת במפעל, לאחר נכוי -.400 ש"ח כאמור בסעיף 3 לעיל." (הדגשות הוספות – א.א.)
נספח ב להסכם 1993, שהוא עצמו הסכם קיבוצי כללי בין ההתאחדות ובין ההסתדרות (להלן – נספח 1993), הסדיר את הכללת הגמול בתוך "שכר העידוד". מפאת חשיבותו של נספח 1993 נביאו כלשונו:
"הואיל: והצדדים חתמו על הסכם קיבוצי כללי בדבר תנאי עבודה לנהגים בענף ההובלה (להלן 'ההסכם' או 'ההסכם הענפי'),
והואיל: ובהסכם נקבע כי ההוראות שבו בהקשר לגמול שעות נוספות וגמול עבודה בשבתות וחגים לא יחולו על עובדים אשר נושא זה מוסדר לגביהם בהסכם 'שלא על בסיס של תמורה לפי מספר שעות התעסוקה',
והואיל: ובכל המפעלים החברים בהתאחדות נעשו הסכמים כאמור והונהג, בנוסף לשכר המשולב, שכר עידוד המחושב באופן שנכלל בו גמול העבודה בשעות נוספות של הנהגים,
והואיל: וככל שיום העבודה של הנהג ארוך יותר כך גדל שכר העידוד המשולם לו, לרבות גמול השעות הנוספות הכלול בו.
לפיכך, הסכימו והיתנו הצדדים כדלקמן:

  1. כל האמור במבוא להסכם זה ייחשב כחלק בלתי נפרד מגוף ההסכם.
  2. גמול שעות נוספות שהגיע או שיגיע מכח חוק שעות עבודה ומנוחה לכל נהג המועסק או שיועסק אצל חברי ההתאחדות, ייחשב ככלול בשכר העידוד ששולם או שישולם לו, לפי המקרה.
  3. לפיכך, לא יגיע לנהגים כל תשלום עבור עבודתם בשעות שמעבר לשעות העבודה הרגילות בכל היקף שהוא, מעל ומעבר לאמור בהסכם הענפי ובהסכמים או ההסדרים המפעלים לענין שכר עידוד.
  4. במקרה של סתירה או אי התאמה בין הוראות ההסכם הענפי להוראות הסכם זה, תהיה עדיפות להוראות הסכם זה, והן שיגברו ויחולו.
  5. הסכם זה יוגש לרישום כהסכם קיבוצי וכן יוגש הסכם זה לאישורו של שר העבודה והרווחה בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר." (הדגשות הוספו – א.א.)

הסכם 1993, לרבות נספח 1993, הוגש לרישום ונרשם כהסכם קיבוצי (מס' 7018/93).
ביום 13.2.1995 אישרה שרת העבודה דאז – גב' אורה נמיר, את הסכם 1993 לפי סעיף 5 לחוק הגנת השכר. וזה נוסח האישור:
"בתוקף סמכותי לפי סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי״ח – 1958, אני מאשרת לענין הסעיף האמור את ההסכם הקיבוצי הכללי שבין התאחדות בעלי מפעלי הובלה בישראל לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בא״י, האגף לאיגוד מקצועי, מיום י״א באייר התשנ״ג (2 במאי 1993), שמספרו בפנקס ההסכמים הוא 7018/93."
ביום 1.7.1996 חתמו ההתאחדות וההסתדרות על הסכם קיבוצי כללי נוסף שהוא "חוברת זכויות וחובות" המשלבת את הוראות ההסכמים הקיבוציים הכלליים שנחתמו עד אז בין אותם צדדים (להלן – הסכם 1996). סעיף 46 להסכם 1996 (המבוסס על סעיף 44 להסכם 1983 ועל הסכם 1993, לרבות נספח 1993), קובע כך:
"א. העובדים יעבדו שעות נוספות בכל מקרה שצרכי העבודה מחייבים זאת, ובהתאם לחוק.
ב. גמול שעות נוספות ישולם כדלקמן:

  1. 125% מהשכר המשולב עבור כל אחת משתי השעות שמעל לשעות העבודה הרגילות באותו יום ו- 150% מהשכר המשולב עבור השעות שמעל שתי השעות הנ"ל.
  2. עבור עבודה בשבתות ובחגים, תשלם החברה שכר בשעור של 175% מהשכר המשולב לשעת עבודה של אותו עובד.

שעות שבת – תחום 36 השעות שמכניסת השבת או החג. כניסת השבת או החג לעניין זה פירושו בקיץ (אפריל - אוקטובר), משעה 18.00 בערב השבת או החג; ובחורף (נובמבר - מרס), משעה 17.00 בערב השבת או החג.
3. הוראות סעיף זה, לא יחולו על עובדים אשר גמול עבודתם מעבר לשעות העבודה הרגילות משולם בהסדר מוסכם שלא על בסיס של תמורה לפי מספר שעות התעסוקה, כפוף לאמור בנספח ב' להסכם הקיבוצי מיום 2.5.93.
4. שכר שעה לצורך חישוב גמול שעות נוספות יחושב על ידי חלוקת השכר המשולב החודשי הרגיל מחולק ב- 191."
ביום 19.5.1999 שבו הצדדים וחתמו על הסכם קיבוצי כללי, שהאריך את תוקפו של הסכם 1996, בשינויים שעליהם הסכימו הצדדים (להלן – הסכם 1999). סעיף 46(ב)(3) להסכם 1996 תוקן ונקבע כי הוראות סעיפים 46(ב)(1) ו-(2) לא יחולו:
".... על עובדים אשר גמול עבודתם מעבר לשעות העבודה הרגילות משולם בהסדר מוסכם שלא על בסיס של תמורה לפי מספר שעות התעסוקה, ובלבד שהפרמיה המשולמת לא תפחת מ-30% משכר היסוד החודשי.
למען הסר ספק היות והפרמיה באה במקום שעות נוספות היא איננה רכיב פנסיוני, ואין לשלם עליה פיצויי פיטורים." (הדגשות בקו תחתון – במקור – א.א.)
לשלמות התמונה יצוין כי ביום 5.2.2013 חתמו הצדדים על הסכם קיבוצי כללי נוסף (להלן – הסכם 2013). בסעיף 9 להסכם 2013 שעניינו "פרמיה", נקבע כך:
"ועד העובדים בכל חברה רשאי אחת לרבעון לבקש הסברים מהנהלת החברה לעניין אופן חישוב הפרמיה. החברה תעביר את הנתונים לעניין זה לא יאוחר מ-30 ימים ממועד הבקשה, על פי האמור להלן:
נציג אחד מטעם ועד העובדים בכל חברה (להלן – נציג הועד), אשר יבחר על ידי ועד העובדים, רשאי יהיה לקבל הסבר מגורם מוסמך בחברה בעניין אופן חישוב הפרמיה."
ג. טענות הצדדים
לטענת פרידנזון, הוראות ההסכם הענפי הקובעות כי "שכר העידוד" כולל את התמורה עבור הגמול, אושרו על ידי שר העבודה. לכן, לאור סעיף 5 לחוק הגנת השכר, לא היה מקום לקבוע כי ההסכם הענפי מנוגד לחוק שעות עבודה. זאת ועוד, לפי ההסכם הענפי, כל שנדרש כדי להכשיר את תשלום השכר הכולל הוא ש"שכר העידוד" לא יפחת מ-30% משכר היסוד. במקרה של מר מזור, משלימה פרידנזון, תנאי זה התקיים, ולכן הוא אינו זכאי לתשלום נוסף על עבודתו בשעות נוספות ובמנוחה השבועית.
תמיכה לטענתה מוצאת פרידנזון בפסק הדין בעניין יעיש. באותו עניין הגישה פרידנזון ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, שבו נקבע, בין היתר, כי "תוספת המחזור" מובאת בחשבון השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים, בין היתר, משאין לקבל את הטענה כי תוספת זו באה במקום הסדר תשלום גמול ש"נ. במסגרת הערעור בעניין יעיש הסכימו הצדדים שם, בין היתר, על ביטול קביעה זו של בית הדין האזורי. בהתאם ניתן פסק דינו של בית דין זה, שבו, בין היתר, בוטלה קביעתו האמורה של בית הדין האזורי.
מר מזור טוען כי כל שבית הדין האזורי שדן בעניינו קבע הוא, שיישום ההסכם הענפי במקרה המסוים שלו מנוגד לחוק שעות עבודה. לטענתו, לא סוכם עמו כי תוספת המחזור תכלול תשלום עבור הגמול לפי חוק שעות עבודה. לעניין זה מפנה מר מזור לסעיף 46(ב)(3) להסכם הענפי, שבו נקבע כי הכללת תשלום הגמול האמור ב"שכר העידוד" מותנית בהסכמה – והסכמה זו צריכה להינתן על ידי העובד או על ידי נציגות העובדים. משמר מזור לא נתן הסכמתו כאמור ואף נציגות העובדים בפרידנזון לא עשתה כן, הרי שלא חלות עליו הוראות ההסכם הענפי בעניין זה.
זאת ועוד, כך לטענת מר מזור, פרידנזון עצמה לא סברה כי תשלום תוספת המחזור בא במקום הזכאות לפי חוק שעות עבודה, ולראיה שהיא שילמה לו עבור עבודתו במנוחה השבועית תשלום נוסף (240 ₪ ליום). בנוסף – הטענה כאילו תוספת המחזור מחליפה את הגמול לפי חוק שעות עבודה לא מסתדרת עם ההיגיון, שכן, התוספת שולמה לו בפועל גם ללא עבודה בשעות נוספות. לכן, כלל לא ברור הקשר בין תשלום התוספת ובין הטענה שהיא באה במקום תשלום הגמול.
נוכח טענת מר מזור עלה שנקודת המחלוקת היא בשאלת זהות הגורם שצריך ליתן את "ההסכמה" להסדר הקבוע בהסכם הענפי. לאור שאלה זו שעניינה פירושו של ההסכם הענפי, התבקשה עמדת הארגונים שהם צד להסכם – ההתאחדות וההסתדרות.
לטענת ההתאחדות, ההסכמה הנדרשת בהסכם הענפי יכולה להיעשות ברמה המפעלית – מול נציגות העובדים, או מול כל עובד, בהסדר "בכתב או בע"פ (וככל שהדבר מתבטא בתלושי השכר)".
לטענת ההתאחדות, במועד חתימת ההסכמים הקיבוציים המפורטים לעיל, היו קיימים אצל החברים בה הסדרים שונים לגבי "שכר עידוד", אשר באו לידי ביטוי "בצורות שונות", זאת כתוצאה "מהשוני בתרבות הארגונית בין מפעל תובלה אחד למשנהו, ומאחר וקיימת שונות במשימות ובהיקף התגמול בכל מפעל ומפעל בשל קיומם של סוגי מטען שונים ומגוונים בין החברות השונות לא נקבע 'ההסדר', הן מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן בהסכם הענפי", וכי כל שהוסכם הוא ששכר העידוד לא יפחת מ-30% משכר היסוד.
מוסיפה ההתאחדות וטוענת כי ההסדר הקבוע בהסכם הענפי, לעניין הכללת הגמול בשכר העידוד, שאושר גם על ידי שרת העבודה, יסודו בקושי הכרוך בפיקוח על עבודת הנהגים ובחישוב שעות עבודתם, וכן ברצון להבטיח ניצול יעיל של משאבי ההובלה.
כן נטען כי האופן שבו התנהגו הצדדים והענף מאז חתימת ההסכם הענפי תומך בעמדתה.
לטענת ההסתדרות, ההסכמות הרלוונטיות להסכם הענפי הן הסכמות במישור הקיבוצי. לעניין זה מפנה ההסתדרות לנוסחו של סעיף 7(ב) להסכם 1993 אשר קובע כי מתכונת שכר העידוד כפי שהיתה קיימת בכל מפעל במועד חתימת הסכם 1993, תוסיף לעמוד בעינה, אלא אם "יוסכם אחרת בין ההנהלה לנציגות העובדים במפעל". לטענת ההסתדרות, מאחר שההסכם הענפי מכיר רק בהסכמות קיבוציות ומאחר שהסכם 1993, הכולל בתוכו את ההסדר לעניין שכר העידוד, קיבל את אישור שרת העבודה, הרי שעל אף החריגוּת של ההסדר בהסכם הענפי, יש ליתן לו תוקף.
מוסיפה ההסתדרות וטוענת כי הוראות ההסכם הענפי הן הוראות מיטיבות, ולכן כל עוד שכר העידוד עולה על חישוב גמול הש"נ או גמול המנוחה, הרי שיש ליתן להן תוקף. אם שכר העידוד נופל מהגמול– יש לפסוק לעובד את ההשלמה שהוא זכאי לה על פי חוק שעות עבודה. קרי, כך לפי טענת ההסתדרות, העובד זכאי לגבוה מבין שני ההסדרים.
נציין כי במהלך הדיון לפנינו נטען לראשונה על ידי ב"כ ההתאחדות כי את הסדר השכר הכולל בהסכם הענפי יש לפרש כך שתחולתו נוגעת לאותן שעות נוספות שמותר להעסיק בהן את העובד, ולכן שעות נוספות שהן מעבר להיתר הכללי שניתן על ידי שר העבודה (להלן – ההיתר הכללי), הן שעות נוספות שעליהן יש לשלם לעובד (הנהג) לפי חוק שעות עבודה.
ההסתדרות לא התייחסה לטענה זו. ב"כ פרידנזון התנגד לטענה זו גופה.
לטענת מר ברוקר ביחס להסכם הענפי ככלל, ומבלי לגרוע מטענותיו ביחס למקרה הפרטי שלו: הסדרי "שכר העידוד" שעוגנו בהסכם 1993 ובהמשך אושרו על ידי שרת העבודה, הם רק אותם הסדרי שכר עידוד שהיו קיימים במועד חתימת הסכם 1993; הסכם 1996 החליף את הסכם 1993 וקבע מחדש את מערך הזכויות, ולכן כל הסכמה לגבי הכללת הגמול ב"שכר העידוד" טעונה הסכמה קיבוצית חדשה ואישור חוזר של שר העבודה; הסכם 1999 שינה את הוראת סעיף 46(ב)(3) להסכם 1996, בכך שביטל את הזיקה לנספח 1993. מאחר שהסכם זה לא קיבל את אישור שר העבודה, הרי שאין תוקף להסדר הגמול הכולל; בכל מקרה, ההסדרים טעונים הסכמה בהסכם קיבוצי מפעלי, ועל המעסיק להוכיח איזה חלק מ"שכר העידוד" הוא חלף הגמול לפי חוק שעות עבודה; אישור שר העבודה אינו יכול לכלול שעות נוספות בכל היקף שהוא, אלא הוא מוגבל ל-10 שעות עבודה ביום ול-45 שעות עבודה בשבוע.
תחנת השרון תמכה בטענות שלפיהן ההסכם הענפי קובע הסדר שכר כולל. כן טענה, בין היתר, כי אישור שר העבודה ניתן לנספח 1993, שהוא הסכם קיבוצי עצמאי שלא בוטל בהסכמים הקיבוציים שנחתמו אחריו.

ד. ההסכם הענפי - פירוש
מקום שבו אין מחלוקת על תחולת חוק שעות עבודה על עובד, זכאי הוא לגמול ש"נ ולגמול מנוחה בשיעורים הקבועים לכך בחוק שעות עבודה – שיעורים הנגזרים מה"שכר הרגיל" המשולם לו בעד עבודתו הרגילה. לאור הוראת הרישא של סעיף 5 לחוק הגנת השכר, הגמול לא יכול להיכלל ב"שכר העבודה", אלא בהתקיים שני אלה: א. נקבע אחרת בהסכם קיבוצי; ב. ההסכם הקיבוצי אושר על ידי שר העבודה.
האפשרות לחרוג מחקיקת מגן באמצעות הסדר קולקטיבי שקיבל את אישור ה"שר", קבועה במקומות שונים בחקיקת המגן. אפשרות זו היא ביטוי להכרה בכך שבמקרים מסוימים קיים צורך להתאים את החקיקה הקוגנטית לצרכי מקום העבודה או לצרכי הענף שבו הוא פועל, וכי בכוחו של ארגון העובדים, להבדיל מן העובד הבודד, לשאת ולתת עם המעסיק על התאמה זו מנקודת מוצא שוות כוח. במקרה זה, שבו עסקינן בציבור עובדים שבשל אופי עבודתם שאלת תחולת חוק שעות עבודה עליהם לא היתה נקייה מקשיים, ודאי לא בשנים עברו – מצאו הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים הסדר המקובל עליהם לעניין ההתאמה האמורה, ואשר אף אושר על ידי שרת העבודה.
יודגש כי נכון עשו הצדדים שלא חלקו על כך שהאפשרות לכלול את הגמול לפי חוק שעות עבודה במסגרת "שכר העידוד" המשולם לנהגים החל משעת העבודה הראשונה, ולא רק בעד העבודה בשעות נוספות או במנוחה השבועית, צריכה, ככלל, להיבחן בראי סעיף 5 לחוק הגנת השכר. שכן, מהשילוב של הוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, בדבר איסור שכר כולל, עם הוראות סעיפים 16 – 18 לחוק שעות עבודה, בדבר חישוב הגמול בעד עבודה בשעות נוספות או במנוחה השבועית, עולה כי התשלום בעד העבודה הנוספת צריך להיות משולם ככלל כרכיב שכר נפרד ועצמאי – תהיה צורת חישובו אשר תהיה (ובלבד שלא יפחת מהזכאות לפי חוק שעות עבודה). דהיינו, הגמול לפי חוק שעות עבודה לא יכול להיכלל ב"שכר הרגיל", אלא אם התקיים החריג הקבוע בסיפא של סעיף 5 לחוק הגנת השכר (נקבע אחרת בהסכם קיבוצי והסכם זה אושר על ידי שר העבודה).
אין חולק כי ההסכם הענפי קבע לענייננו "אחרת". על רקע זה שתיים הן השאלות העיקריות העומדות לפתחנו בשלב זה: הראשונה, מהם התנאים הנדרשים לפי ההסכם הענפי לצורך קיומו של הסדר שלפיו "שכר העידוד" יכלול גמול ש"נ וגמול מנוחה, כאשר ה"תנאי" לגביו קיימת מחלוקת הוא שאלת ההסכמה. השנייה, האם ניתן אישור שר העבודה לאותו הסדר שכר כולל.
לפני שנפנה לבחון את השאלות האמורות נציין כי אין לראות בעניין יעיש משום הכרעה בשאלות המתעוררות לפנינו, וזאת, בין היתר, משהקביעה הרלוונטית של בית הדין האזורי בעניין יעיש בוטלה במסגרת הסכמת הצדדים, ולא נדונה ולא הוכרעה לגופה במסגרת הערעור.
שאלה ראשונה – התנאים לפי ההסדר הענפי
על מנת לקבוע מהם התנאים הנדרשים לפי ההסכם הענפי לצורך קיומו של ההסדר האמור יש לבחון את מכלול ההסכמים שנחתמו בין ההתאחדות ובין ההסתדרות על התפתחויותיהם והוראותיהם השונות, כפי שפורט בהרחבה לעיל.
מעיון בהסכם 1983 עולה כי תנאי העבודה של הנהגים כוללים שכר לפי טבלת שכר מוסכמת, וכן תוספות לשכר – אחת מהן היא "פרמיה", שלפי סעיף 49 להסכם 1983 – רק 30% ממנה תיחשב ל"שכר" לצורך הפרשה לפנסיה, מחלה וחופשה. עוד נקבע כי נהג זכאי לגמול עבור עבודה "בשעות נוספות", אלא אם יחול לגביו הסדר "מוסכם" בדבר תשלום גמול ש"נ שלא יהיה על בסיס של "מספר שעות התעסוקה".
בהסכם 1983 לא נקבעו מגבלות לגבי שיעור הפרמיה, דרך חישובה וכיוצ"ב. כל שנקבע הוא שישולם לנהגים "שכר עידוד" כפי שיוחלט בכל חברה "בין ההנהלה לנציגות העובדים". גם לא נקבע מי הוא הגורם בחברה שצריך להסכים להסדר השכר הכולל – האם נציגות העובדים בחברה? העובד עצמו? שניהם כאחד?
בהסכם 1993 התייחסו הצדדים בכמה סעיפים ל"שכר העידוד" וחתמו על הסכם קיבוצי כללי שיוחד להסדר השכר הכולל. הכוונה היא לנספח 1993. סעיף 4 לנספח 1993 קובע כי בכל מקרה של סתירה או אי התאמה בין ההסכם הענפי לבין נספח 1993 "תהיה עדיפות להוראות הסכם זה [נספח 1993 – א.א.], והן שיגברו ויחולו". לאור הוראת היחס בין נספח 1993 ובין הסכם 1993, יש לבחון בעיקרו של דבר את הוראות נספח 1993.
ב"הואיל" השלישי לנספח 1993 קובעים הצדדים כי אצל החברים בהתאחדות "נעשו הסכמים ..... והונהג, בנוסף לשכר המשולב, שכר עידוד המחושב באופן שנכלל בו גמול העבודה בשעות נוספות של נהגים". בסעיף 2 לנספח 1993 נקבע כי "גמול שעות נוספות שהגיע או שיגיע מכח חוק שעות עבודה ... ייחשב ככלול בשכר העידוד", ובסעיף 3 לנספח 1993 נקבע כי נהג לא יהיה זכאי בגין עבודתו מעבר לשעות הרגילות לתשלום "מעל ומעבר לאמור בהסכם הענפי ובהסכמים או ההסדרים המפעלים לענין שכר עידוד" (הדגשה הוספה – א.א.).
עתה נפנה להסכם 1993 גופו. בסעיף 3 להסכם זה הסכימו הצדדים על "ניוד" סכום של 400 ₪ מ"שכר העידוד" אל השכר המשולב לפי ההסכם הענפי. וכך נקבע בסעיף 3:
"מוסכם בזה כי -.400 ש"ח (ארבע מאות ש"ח) מתוך הסכום שיגיע לנהגים כשכר עידוד או כתמריץ עפ"י ההסכמים או ההסדרים המפעליים בנדון, יועבר .... לשכר המשולב ...." (הדגשה הוספה – א.א.)
בסעיף 7(ב) להסכם זה נקבע כי "מתכונת" שכר העידוד "כפי שהיא קיימת בכל מפעל במועד חתימת הסכם זה, תוסיף לעמוד בעינה עד לתום תוקפו של הסכם זה אלא אם יוסכם אחרת בין ההנהלה לנציגות העובדים במפעל" (הדגשה הוספה – א.א.).
בסעיף 9 להסכם 1993, שעניינו "גמול שעות נוספות", ההתייחסות היא לשכר עידוד המשולם לנהגים "עפ"י המוסכם בכל מפעל" (הדגשה הוספה – א.א.).
התמונה המצטיירת מהסכם 1993 ומנספח 1993 היא כדלקמן:
הסדרי שכר העידוד שאליהם מתייחסים הצדדים הם הסדרים קולקטיביים ברמת "המפעל", ולא הסדרים אישיים פרטניים עם כל נהג ונהג. כלומר, נהגים שונים באותו מפעל המבצעים עבודה זהה יקבלו שכר עידוד בשיעור זהה.
ההסדרים הקולקטיביים בדבר שכר העידוד לא היו בהכרח הסדרים דו-צדדיים, אלא עשויים היו להיות גם הסדרים חד-צדדיים (נקבעו על ידי המעסיק לבדו). דהיינו, ככל הנראה חרף הוראת סעיף 48 להסכם 1983 – המורה כי הפרמיה בכל מפעל תשולם "לפי שיוחלט בכל חברה בין ההנהלה לנציגות העובדים" – במציאות, תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, במפעלים רבים נקבעו הסדרי שכר עידוד שלא בהסכמה של נציגות העובדים אצל המעסיק הבודד, אלא לפי החלטתו החד צדדית. לכן, ככל הנראה, נקבע בסעיף 7(ב) להסכם 1993 כי הסדרי שכר העידוד שנעשו בכל "מפעל" עד לאותו מועד ימשיכו להתקיים, וכי שינוי הסדרים אלה טעון הסכמת "נציגות העובדים במפעל".
לעניין החלת הסדר השכר הכולל, עולה לכאורה כי מן הצד האחד - לאור הוראות נספח 1993, עצם תשלום שכר העידוד מביא לתוצאה שהנהג אינו זכאי לתשלום נפרד בגין גמול ש"נ; מן הצד השני, הסכם 1993 לא ביטל את הוראת סעיף 44(ב)(3) להסכם 1983 אשר קובע כי לצורך החלת הסדר השכר הכולל, חלף הזכאות הנפרדת לגמול שבמחלוקת, נדרשת הסכמה – שכאמור, מהותה לא פורשה.
לא ברור האם עסקינן בהוראות "סותרות" או בהוראות "לא מתאימות", אך אם כך הדבר, הרי שלאור הוראת העדיפות של נספח 1993, כמו גם מעצם היותו מאוחר יותר, ההכרעה בין האפשרויות תיעשה לפי הקבוע בנספח 1993. כשנדון בהוראות הסכם 1996 והסכם 1999 נתייחס לשאלה זו.
הסכם 1996 הוא למעשה "נוסח משולב" של ההסכמים הקודמים, ולא נועד לבטלם או לשנותם. וכך נקבע בסעיפים 1 ו-2 להסכם 1996:
"1. מטרתה של חוברת זו, מן הבחינה הכללית, לגבש במסגרתו של מסמך מחייב אחד את תנאי העבודה המעודכנים והחובות והזכויות ההדדיים של הצדדים, כפי שאלו הוסכמו בהסכמי עבודה הענפי ים בין הצדדים מאז תחילתו של המשא והמתן ברמה הענפית ארצית בין הסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל האגף לאיגוד מקצועי מדור ההובלה היבשתית, לבין התאחדות בעלי מפעלי הובלה בישראל המאגדת את החברות המעסיקות את המספר הרב ביותר של נהגי משא שכירים בענף ההובלה (ראה נספח ג).
2. התהליך המתמשך של חתימת הסכמי עבודה בעלי תוקף תקופתי מוגבל, גורם לשינויים החלים בסעיפים מוגדרים של תנאי עבודה חובות וזכויות, המשתנים מעת לעת בכפוף לתוכנם של ההסכמים, כאשר כמקובל, תוכנו של ההסכם האחרון הוא זה הקובע, במידה וקיימת סתירה בין האמור בו לבין הנאמר כהסכמים שקדמו לו. בכוונתנו ליצור באמצעותה של חוברת זו, מתכונת מקובלת ומסודרת של עידכון שוטף, אשר באמצעותה ניתן יהיה לעדכן כל שינוי בהקשר לסך כל התנאים כפי שאלו עולים מתוך תוכנם המצטבר של כלל ההסכמים הענפיים שנחתמו בין הצדדים."
ואכן, נוסח הסכם 1996 כולל את הוראות סעיפים 44 ו-48 להסכם 1983, שבהסכם 1996 קיבלו, בהתאמה, את הספרור 46 ו-50. השוני היחיד שהוכנס בסעיפים אלה הוא בסעיף 46(ב)(3) להסכם 1996 (לשעבר סעיף 44 להסכם 1983), כך שבסיפא שלו נקבע כי האמור בו "כפוף לאמור בנספח ב להסכם הקיבוצי מיום 2.5.93" – הוא נספח 1993. הפועל היוצא מכך הוא שהסכם 1996 לא שינה את המציאות ההסכמית בין הצדדים, לפחות לא בהקשר שבו עסקינן.
משהצדדים חזרו על דרישת ההסכמה בסעיף 46(ב)(3) להסכם 1996, המסקנה המתבקשת היא שהם לא ראו בה משום "סתירה" או "אי התאמה" לנספח 1993 – שאחרת היו פועלים לתיקון. כך שלצורך החלת הסדר השכר הכולל במסגרת שכר העידוד, חלף הזכאות הנפרדת לגמול שבמחלוקת, עדיין נדרשת "הסכמה".
הסכם 1999 האריך את תוקפו של הסכם 1996, שכאמור מצדו שילב את הוראות יתר ההסכמים הקודמים. השינוי היחיד בהקשר שבו עסקינן הוא שינוי של נוסח סעיף 46(ב)(3) להסכם 1996 שנוסחו מאז הסכם 1999 הוא כך:
".... על עובדים אשר גמול עבודתם מעבר לשעות העבודה הרגילות משולם בהסדר מוסכם שלא על בסיס של תמורה לפי מספר שעות התעסוקה, ובלבד שהפרמיה המשולמת לא תפחת מ-30% משכר היסוד החודשי.
למען הסר ספק היות והפרמיה באה במקום שעות נוספות היא איננה רכיב פנסיוני, ואין לשלם עליה פיצויי פיטורים." (הדגשות בקו תחתון במקור – א.א.)
כלומר, מצד אחד נשמטו המילים "כפוף לאמור בנספח ב להסכם הקיבוצי מיום 2.5.93"; מצד שני, נוספו המילים "ובלבד שהפרמיה המשולמת לא תפחת מ-30% משכר היסוד החודשי" וכן הפיסקה השנייה המצוטטת לעיל.
נציין כי מהסכם 1999 עולה, בהמשך להסכם 1996, כי לצורך החלת הסדר השכר הכולל חלף הזכאות הנפרדת לגמול שבמחלוקת נדרשת "הסכמה".
זאת ועוד, בהינתן כי הסכם 1999 לא ביטל את ההסכמים הקודמים, ובכלל זה את נספח 1993, המסקנה המתבקשת היא שההסתדרות המירה את הצורך בהסכמה של נציגות העובדים אצל המעסיק ביחס ל"מתכונת" שכר העידוד, בדרישה כי שכר העידוד יעמוד על שיעור של לפחות 30% משכר היסוד החודשי.
חיזוק למסקנה זו מהסכם 1999 ניתן למצוא בהסכם 2013 אשר מעניק לנציג של ועד העובדים המפעלי את הזכות לבקש הסבר לגבי אופן חישוב הפרמיה. שוב, כמו שאירע עד לשנת 1993 – המציאות, מסיבה זו אחרת, הראתה כי הדרישה לקבוע שכר עידוד מפעלי בהסכמה עם הנציגות של המעסיק אינה אפשרית, וההסתדרות הסתפקה ביצירת "רף תחתון" לאותו שכר עידוד.
מן המקובץ עולות המסקנות הבאות:
מתכונת שכר העידוד צריכה להיקבע ברמה המפעלית, קרי ברמה הקולקטיבית (הקיבוצית).
אין מניעה כי מתכונת שכר העידוד המפעלית תיקבע מול ההסתדרות או מול נציגות העובדים באותו מפעל, אך היא יכולה להיקבע גם כהסדר קולקטיבי חד-צדדי על ידי המעסיק באותו מפעל.
על מנת שמתכונת שכר העידוד תחול על הנהגים במפעל כחלף לזכאות הנפרדת לגמול שבמחלוקת, נדרשת "הסכמה". בהעדר הסכמה, לא תחול על הנהג מתכונת שכר העידוד.
אשר לשאלת "ההסכמה" להחלת מתכונת שכר העידוד חלף הזכאות הנפרדת לגמול שבמחלוקת - לטעמינו מתוך מכלול ההסכמים עולה כי הסכמה זו יכולה להתקבל ברמה המפעלית על ידי נציגות העובדים או על ידי הנהג הבודד – במפורש או במשתמע. טרם שנבאר את הטעם לקביעה האמורה, נחזור ונצטט את סעיף 46 להסכם 1996 כפי שתוקן בהסכם 1999. להלן הנוסח המשולב:
"א. העובדים יעבדו שעות נוספות בכל מקרה שצרכי העבודה מחייבים זאת, ובהתאם לחוק.
ב. גמול שעות נוספות ישולם כדלקמן:

  1. 125% מהשכר המשולב עבור כל אחת משתי השעות שמעל לשעות העבודה הרגילות באותו יום ו-150% מהשכר המשולב עבור השעות שמעל שתי השעות הנ"ל.
  2. עבור עבודה בשבתות ובחגים, תשלם החברה שכר בשעור של 175% מהשכר המשולב לשעת עבודה של אותו עובד.

שעות שבת – תחום 36 השעות שמכניסת השבת או החג. כניסת השבת או החג לעניין זה פירושו בקיץ (אפריל - אוקטובר), משעה 18.00 בערב השבת או החג; ובחורף (נובמבר - מרס), משעה 17.00 בערב השבת או החג.
3. הוראות סעיף זה, לא יחולו על עובדים אשר גמול עבודתם מעבר לשעות העבודה הרגילות משולם בהסדר מוסכם שלא על בסיס של תמורה לפי מספר שעות התעסוקה, ובלבד שהפרמיה המשולמת לא תפחת מ-30% משכר היסוד החודשי.
למען הסר ספק היות והפרמיה באה במקום שעות נוספות היא איננה רכיב פנסיוני, ואין לשלם עליה פיצויי פיטורים.
4. שכר שעה לצורך חישוב גמול שעות נוספות יחושב על ידי חלוקת השכר המשולב החודשי הרגיל מחולק ב-191." (הדגשה הוספה – א.א.)
בסעיף 46(ב)(3) נקבע כי ההוראות שבסעיף 46(ב)(1)-(2) לא יחולו על "עובדים" שלגביהם יש הסדר של תשלום מוסכם "שלא על בסיס של תמורה לפי מספר שעות התעסוקה" . קביעה זו יכולה להתפרש הן ביחס להסכמה ברמה המפעלית על ידי נציגות העובדים, ובהעדרה של הסכמה שכזו כהסכמה על ידי העובד הבודד – במפורש או במשתמע. מקום שעסקינן בהסכמה של העובד הבודד, הרי שלכל עובד עומדת הברירה בין קבלת הגמול לפי חוק שעות עבודה, בהתאם להוראות החוק (אך ללא הסדר שכר העידוד המפעלי), או קבלת הגמול האמור במסגרת הכללתו בשכר העידוד.
נציין שהעמדת הברירה בידי העובד, בין קבלת הגמול האמור לפי הוראות חוק שעות עבודה ובין קבלת הגמול בדרך אחרת, קיימת גם בענף השמירה, שבו הוענקה לעובד זכות בחירה בין קבלת הגמול לפי הוראות חוק שעות עבודה ובין קבלת הגמול הגלובלי הקבוע בהסכם הענפי באותו ענף (תוספת של 9% לשכר השעה).
לסיכום, לפי ההסכם הענפי, על מנת ששכר העידוד ייראה ככולל את הגמול לפי חוק שעות עבודה, ועל מנת שיחול על הנהגים, נדרשים התנאים הבאים:
מתכונת שכר העידוד צריכה להיקבע ברמה המפעלית – בין באופן דו-צדדי ובין באופן חד צדדי, ובלבד ששיעור שכר העידוד לא יפחת מ- 30% משכר היסוד.
ההסכמה להחלת מתכונת שכר העידוד שנקבעה כאמור, חלף הזכאות הנפרדת לגמול לפי חוק שעות עבודה, יכולה להינתן הן על ידי נציגות העובדים והן על ידי הנהג הבודד – במפורש או במשתמע.
בהקשר זה נציין כי נוכח הוראות חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב – 2002 והוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר, יש להניח כי בירורה של שאלת ההסכמה עתידה להיות פשוטה יותר.
שאלה שנייה – אישור השרה
טענות ביחס לאישור השרה, הגם שעלו מכיוונו של מר ברוקר דווקא, טעונות התייחסות. הטענה הראשונה היתה כי אישור השרה מתייחס רק למתכונת שכר העידוד כפי שהיתה קיימת עד לשנת 1993. טענה זו אין בידינו לקבל. אישור שרת העבודה ניתן להסכם 1993, לרבות לנספח 1993. הסכם 1993 כלל את האפשרות לשנות את מתכונת שכר העידוד. לפיכך, משאישור שרת העבודה לא סויג – הרי שהאישור של הסדר השכר הכולל התייחס גם לאפשרות כי מתכונת שכר העידוד שהיתה קיימת עד לשנת 1993 תשונה מאוחר יותר.
הטענה השנייה עוסקת בתוקפו של הסכם 1993. לטענת מר ברוקר, הסכם 1996 ביטל והחליף את הסכם 1993, ולכן נדרש אישור חדש של "השר" להסדר השכר הכולל שנקבע בהסכם 1996. גם דין טענה זו להידחות. כפי שפירטנו לעיל, הסכם 1996 לא ביטל את הסכם 1993 או הסכמים קודמים אחרים. כל שנעשה בהסכם 1996 הוא שילוב הנוסחים של ההסכמים הקודמים. לפיכך, הסכם 1993 ונספח 1993 – שרירים וקיימים, כל עוד לא בוטלו במפורש על ידי הצדדים.
בהקשר זה נזכיר מושכלות יסוד – הסכם 1993 היה הסכם לתקופה קצובה. לפי סעיף 13 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז – 1957 (להלן – חוק הסכמים קיבוציים), בתום התקופה הקצובה, ומשלא הודיע איזה מהצדדים על גמר תוקפו, הפך הסכם 1993 להסכם לתקופה בלתי קצובה. ביטול הסכם קיבוצי, קרי הודעה על סיום תוקפו, בין הסכם לתקופה קצובה ובין הסכם לתקופה בלתי קצובה, טעון הודעה לרשם ההסכמים הקיבוציים ורישום. זאת ועוד, קיימת ידיעה שיפוטית על כך שצדדים ליחסי עבודה לא נוהגים בדרך כלל לבטל הסכמים קיבוציים קודמים בעת חתימתם של הסכמים חדשים, וזאת על מנת לשמור על המשכיות ורציפות. כך שתנאים שהוסכמו בעבר ממשיכים להיות בתוקף כל עוד לא שונו או בוטלו כדין, בין במפורש ובין במשתמע (למשל מקום שההסדר החדש אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם ההסדר הקודם).
אשר לטענה השלישית - לפי הנטען, הסכם 1999 ביטל את הזיקה לנספח 1993 ולכן אישור שרת העבודה לא תקף לגביו. כאמור, הסכם 1999, כמו הסכם 1996 שקדם לו, לא ביטל את ההסכמים הקודמים לו, לרבות את הסכם 1993. לכן, שינוי הסכם 1993 בדרך של הוספת סייג לגבי רצפת שכר העידוד (לפחות 30% משכר היסוד) לא פוגם באישור שרת העבודה שניתן בזמנו, לרבות לאפשרות (שנכללה בהסכם 1993) לשינוי מתכונת שכר העידוד. שהרי, הוספת סייג זה הטיבה עם העובדים בכך שצמצמה את שיעור שכר העידוד שבמועד מתן אישור השרה יכול היה להיכלל בהסדר השכר הכולל.
טענה נוספת מפי מר ברוקר היתה כי על המעסיק להוכיח איזה חלק מתוך השכר הכולל מתייחס לגמול שבמחלוקת ואיזה לא. אין לקבל טענה זו. משהוסכם על שכר כולל אין חובה לפצל את מרכיביו. מטבעה של הכללה שלא תמיד היא מסוימת וברורה לגבי הרכיבים הכלולים בה.
לבסוף טען מר ברוקר כי אישור שרת העבודה מוגבל ל- 10 שעות עבודה ביום ול-45 שעות עבודה בשבוע. טענה זו אין לקבל. ראשית, ההגבלה שלגביה טען מר ברוקר מתייחסת לסמכותו של ה"שר" לפי סעיף 3 לחוק שעות עבודה לקבוע בתקנות "יום עבודה" או "שבוע עבודה" "רגילים" שהם ארוכים מאלה שנקבעו, בהתאמה, בסעיפים 2 ו-3 לאותו חוק. אכן, לגבי הארכת יום העבודה או שבוע העבודה מוגבלת סמכותו של השר ל-10 שעות ליום ול-45 שעות לשבוע בממוצע לתקופה. אלא שאין להקיש מהגבלת סמכותו של השר בקביעת יום עבודה ושבוע עבודה רגילים מוארכים לסמכותו לאשר הסדר של שכר כולל; שנית, סעיפים 10 ו-11 לחוק שעות עבודה הסמיכו את השר להתיר במקרים מסוימים העסקה בשעות נוספות שמעבר לשעות הרגילות. מכאן שאין כל הגיון בהגבלת סמכותו של השר לאשר הסדר שכר כולל לגבי שעות נוספות שהוא רשאי להתיר העסקה בהן; שלישית, אין זה הכרחי לקשור בין סמכות לאשר הסדר שכר כולל ובין העסקה בשעות נוספות בהיקף זה או אחר, אם השר אישר הסדר זה. אי חוקיות בהעסקה בשעות נוספות אינה שוללת את מנגנוני התשלום בגין אותן שעות; רביעית וזה העיקר - נספח 1993 קובע כי השכר הכולל מתייחס לעבודה בשעות נוספות או במנוחה שבועית "בכל היקף שהוא" (למשמעות ביטוי זה נדרש גם בהמשך). אישור שרת העבודה לא סייג את היקף הגמול שייכלל בשכר הכולל.
ההסכם הענפי – הערות נוספות
סטייה מהוראות חקיקת המגן מעוררת קשיים לא אחת, אם כי לעתים היא אפשרית כל עוד התקיימו המנגנונים הקבועים לכך בחקיקה שממנה מבקשים לסטות. על האפשרות לסטות מחקיקת המגן באמצעות ארגון העובדים – לעיתים תוך דרישה לאישור השר ולעיתים אף ללא אישורו, כבר עמדנו לעיל. נזכיר כי אפשרות זו קיימת גם לעובד הבודד, הן בכפוף לאישור השר (למשל בכל הנוגע להכללת רכיב פיצויי הפיטורים בשכר) והן בתנאים אחרים.
האפשרות לסטות מחקיקת המגן נועדה להתאים את תנאי העבודה לייחודיות של מקום העבודה או הענף, ולא לקפח את העובד. סטייה שתוצאתה קיפוח של העובד עשויה להיות מנוגדת לתקנת הציבור. לכן, גם הסדר השכר הכולל לפי ההסכם הענפי כפוף לתקנת הציבור.
ההסתדרות טוענת כי את הסדר השכר הכולל שבהסכם הענפי יש לפרש כמעניק לעובד את הזכאות לגבוה מבין השניים: שכר העידוד (שהוא השכר הכולל) או חישוב הגמול בנפרד לפי שכר היסוד, זאת באופן שנקבע בהסכם הקיבוצי המיוחד מיום 12.12.12 עם חברת דלק שינוע בע"מ (להלן – הסכם דלק שינוע). ההתאחדות טוענת כי אין בהסכם הענפי ביטוי לטענת ההסתדרות. אכן, צודקת ההתאחדות לגבי לשון ההסכם הענפי. אלא שתוצאה שלפיה זכויותיו של הנהג מכוח ההסכם הענפי נופלות מזכויותיו מכוח ההסדר הקבוע בחוק שעות עבודה, (מבלי להידרש כעת לשאלה אם בוחנים זאת בחישוב חודשי או אחר ומבלי להידרש לנסיבות הספציפיות של בחינה מראש או בדיעבד), עלולה, בשים לב לכלל נסיבות העניין, להיחשב כמנוגדת לתקנת הציבור.
כך למשל, בהינתן כי נהג עובד בממוצע 15 שעות עבודה נוספות בשבוע, ושכר העידוד שלו הוא המינימלי לפי ההסכם הענפי – 30%, התוצאה היא שבגין עבודתו הנוספת הוא מקבל במסגרת שכר העידוד 30% משכרו "הרגיל", ואילו היה מקבל את גמול הש"נ לפי חוק שעות עבודה היה מקבל תמורה (גמול שעות נוספות) בשיעור של 47% משכרו הרגיל. בדוגמה זו, החלת ההסדר הכולל שבהסכם הענפי על הנהג עשויה להיחשב כמנוגדת לתקנת הציבור. מובן שהקושי מחריף ככל שהנהג מועסק בשעות נוספות רבות יותר ושכר העידוד שהוא מקבל קרוב יותר לשכר העידוד המינימלי.
עתה נפנה לטענת ההתאחדות שהועלתה לראשונה רק בדיון לפנינו ולא במסגרת הטיעון בכתב שקדם לו, ושלפיה את סעיף 3 לנספח 1993 בדבר הסדר שכר כולל, יש לפרש כמתייחס אך ורק לשעות נוספות בגבולות ההיתר הכללי (להעסקת עובדים בשעות נוספות). למען הנוחות נשוב ונצטט את הסעיף האמור, אשר קובע כך:
"לפיכך, לא יגיע לנהגים כל תשלום עבור עבודתם בשעות שמעבר לשעות העבודה הרגילות בכל היקף שהוא, מעל ומעבר לאמור בהסכם הענפי ובהסכמים או ההסדרים המפעלים לענין שכר עידוד." (הדגשה הוספה – א.א.)
אין לקבל את טענת ההתאחדות כאילו את סעיף 3 לנספח 1993 יש לפרש כך שהסדר השכר הכולל במסגרת שכר העידוד מתייחס רק לשעות נוספות שהן בגבולות ההיתר. מדובר בטענה שהיא מנוגדת ללשון מפורשת של הוראה נורמטיבית בהסכם קיבוצי, טענה שאין לה אחיזה בהתנהגות הצדדים, ושאפילו לא הועלתה על ידי ההסתדרות, שלכאורה אמורה היתה להיות הראשונה להעלותה. חיזוק לכך ניתן למצוא בהסכם דלק שינוע, שאין בו זכר למגבלה שכזו. לא סביר שההסתדרות תחתום על הסכם קיבוצי מיוחד שתנאיו נחותים משמעותית מתנאי ההסכם הענפי.
יוזכר כי על הסכם קיבוצי, בהיותו הסכם, חלים בראש ובראשונה הכללים הנוגעים לפירוש חוזים. אך הסכם קיבוצי הוא גם הסכם בעל מאפיינים מיוחדים שחלקם, בכל הנוגע להוראותיו הנורמטיביות, דומים לדבר חקיקה ולכן יש ליתן משקל נכבד לתכליתו האובייקטיבית. וכך נקבע בעניין קצירי:
"הסכם קיבוצי יפורש על פי לשונו, על פי תכליתו, על פי הזיקות שבין הוראותיו להוראת אחרות שבו או להוראות שבדין, ועל פי אומד דעת הצדדים הן בהיבט הסובייקטיבי והן בהיבט האובייקטיבי. הלכה פסוקה היא כי בבוא בית הדין לפרש הסכם קיבוצי בזיקה לאומד דעת הצדדים, יכול הוא לתת דעתו גם לדרך יישומו וביצועו של ההסכם במרוצת השנים ולתת לכך משקל."
על המשקל שיש ליתן לתכלית האובייקטיבית של הסכם קיבוצי התייחס בית הדין בעניין בודנקר כך:
"לתכליתו האובייקטיבית של ההסכם הקיבוצי נודעת חשיבות לאור מאפייניו הייחודיים. זאת, הן לאור מהותן של הוראות ההסכם הקיבוצי 'בחזקת חקיקת מגן', והן נוכח הזכויות המוקנות בהסכם והחובות המוטלות בו על העובד ועל המעסיק כפרטים, למרות שאינם צדדים ישירים להסכם. עמד על כך פרופ' אהרן ברק בספרו תוך שהטעים כי בפרשנות הסכם קיבוצי 'יש ליתן משקל נכבד לתכלית האובייקטיבית. הטעם לכך הוא שהזכויות והחובות שבו חלות לא רק ביחסים בין הצדדים לו, אלא גם ביחס ל"צד שלישי", הוא העובד.' ..."
מתוך לשון ההסכם הענפי, במספר הסכמים שנחתמו במהלך השנים, עולה כי הסדר השכר הכולל נועד להסדיר את התשלום עבור השעות הנוספות בכל היקף. הדבר עולה הן מהעובדה כי ההיקף לא סויג והן מהקביעה המפורשת בסעיף 3 לנספח 1993, שלפיה ההסדר מתייחס לעבודה מעבר לשעות הרגילות, בכל היקף שהוא. בנסיבות אלה, יש קושי בפירוש המוצע על ידי ההתאחדות. התכלית האובייקטיבית של ההסכם הענפי עוסקת גם בזכות המעסיק אשר מכלכל את צעדיו על יסוד הוראות ההסכם הענפי ובכלל זה ההוראה המפורשת כי הסדר השכר הכולל יחול על כל היקף שהוא של שעות נוספות.
כאמור, עדיין מרחף מעל ההסכם הענפי והסדר השכר הכולל המצוי בו העיקרון שלפיו אין לאפשר קיפוח של העובד בהסדר.
ה. ההסכם הענפי – הסתייגות
במסגרת הטיעון לפנינו לא הבחינו הצדדים בין גמול ש"נ ובין גמול מנוחה, והתייחסו לשני גמולים אלה ב"צוותא חדא".
בהתאם, אף אנחנו בניתוח שערכנו לעיל לא ערכנו אבחנה שכזו והעדפנו להותיר את ההערה הנוכחית לתום הדיון. על פני הדברים, לא ברור מההסכם הענפי אם הוא מכוון גם לגמול המנוחה. בנסיבות אלה ובשים לב לכך שממילא פרידנזון שילמה למר מזור תשלום נפרד עבור עבודתו במנוחה השבועית (ולכך נתייחס בהמשך), אין לנו צורך להכריע בשאלה זו ונותירה למקרה המתאים.
ו. ההסכם הענפי – סיכום הפירוש
לאור המקובץ, הסדר השכר הכולל במסגרת שכר העידוד, הקבוע בהסכם הענפי, מתייחס לגמול ש"נ בכל היקף שהוא, הפעלתו כפופה לכך ששכר העידוד המשולם יהיה לפחות זה שמקובל "במפעל" כהסדר קולקטיבי וכי ניתנה להפעלתו הסכמת נציגות העובדים במפעל או הסכמת הנהג הבודד.
התוצאה של הפעלת הסדר השכר הכולל לא יכולה להיות מנוגדת לתקנת הציבור, קרי לא יכולה להוביל לתוצאה שתקפח את הנהג לעומת מצב שבו ישולם שכרו לפי השכר המשולב בהסכם הקיבוצי בתוספת הגמול לפי חוק שעות עבודה. דהיינו, בבחינתו של "הסדר" מול "הסדר", ההסדר הקבוע בהסכם הענפי לא יכול ליפול מההסדר הקבוע בחוק שעות עבודה.
במסגרת הליך זה לא הכרענו בשאלה האם הסדר השכר הכולל שבהסכם הענפי מתייחס גם לגמול מנוחה.
ז. מן הכלל אל הפרט – גמול ש"נ
אין חולק כי מר מזור קיבל בנוסף לשכרו הרגיל "שכר עידוד", כמשמעותו בהסכם הענפי, קרי – את תוספת המחזור. מחומר הראיות עולה כי תוספת המחזור – 10% מהכנסות המשאית, נהוגה בפרידנזון כהסדר קולקטיבי, שמקורו – פרי הסכמה דו צדדית או קביעה חד צדדית - לא הוברר.
הסדר השכר הכולל שהוחל על מר מזור לא קיפח אותו, ואף היטיב ע מו, ונסביר:
בית הדין האזורי קבע כי מר מזור עבד בממוצע במתכונת של 297 שעות בחודש, מתוכן 11 שעות במנוחה שבועית. נוכח מסקנתנו כי חל ההסדר הכולל, אין לנו צורך להידרש לטענות פרידנזון לגבי היקף שעות העבודה שנקבע על ידי בית הדין האזורי. רק נציין כי אכן, הממוצע האמור הביא בחשבון את כל ימי העבודה האפשריים בחודש עבודה תקני. הדבר מוקשה, ולו מן הטעם שמהראיות עולה בצורה ברורה כי מר מזור ניצל ימי חופשה ומחלה בהיקף של לפחות יום אחד בחודש. כך או כך, בהינתן עבודה של 297 שעות חודשיות, הרי שעסקינן ב- 111 שעות עבודה נוספות חודשיות (השעות במנוחה השבועית הן גם שעות נוספות) (111=186 – 297). בגין שעות נוספות אלה, הגמול לפי חוק שעות עבודה וההסכם הענפי שווה ערך ל-158 שעות עבודה. עולה אם כן, שבגין כל חודש היה מר מזור זכאי לגמול ש"נ בשיעור של 85% משכר היסוד (= 186 / 158).
לפי הנתונים שקבע בית הדין האזורי, ואין עליהם עוררין, שכר היסוד של מר מזור עמד על 3,710 ₪, ותוספת המחזור הממוצעת עמדה על סכום של 5,535 ₪ (ולאמיתה צריכה לעמוד על 5,335 ₪, לאחר ניכוי האש"ל הקבוע בסכום של
200 ₪ לחודש). כלומר תוספת המחזור הקבועה בהסכם הענפי הניבה למר מזור "גמול" בשיעור של כ-144% (3710 / 5335), וזאת במקום גמול בשיעור של 85% כאמור – כמעט פי שניים מהגמול לפי חוק שעות עבודה.
נשוב ונדגיש כי לאור מהותה של תוספת המחזור, כרכיב המשולם גם בעד עבודה נוספת שמעבר לשעות הרגילות, ולאור הוראות ההסכם הענפי – הרי שאין להוסיף את תוספת המחזור לשכר היסוד לצורך חישוב הגמול עבור עבודה בשעות נוספות.
יתר על כן, הלכה למעשה מר מזור קיבל את 100% תוספת המחזור בגין כל שעת עבודה, לרבות שעה נוספת (או במנוחה שבועית). לכן, לכל היותר צריך היה לפסוק לו את "הגמול" (25%, 50% וכיוצ"ב, לפי העניין). אלא שכאמור, לאור מהותה של תוספת המחזור והוראות ההסכם הענפי אין להוסיף עליה את הגמול לפי חוק שעות עבודה.
עתה יש לבחון את שאלת ההסכמה. לא הוכח כי החלתו של הסדר השכר הכולל על מר מזור היא פרי הסכמה של נציגות העובדים בפרידנזון או הסכמה מפורשת של מר מזור. התשתית העובדתית לקיומה של הסכמה משתמעת מצדו של מר מזור לוקה בחסר. שכן, הלכה למעשה פרידנזון הסתמכה על הוראות ההסכם הענפי בדבר שכר כולל כפי שפורשו על ידה. טענתה היתה כי תנאי העבודה של מר מזור הוסדרו לפי הקבוע בהסכם 1996 – שכונה על ידה חוברת חובות וזכויות.
אמנם בנסיבותיו של מקרה זה קיים ספק לגבי קיומה של הסכמה משתמעת מצד מר מזור. יחד עם זאת, בנסיבותיו של מקרה זה: מקרה שהתרחש לפני שהמצב המשפטי הוברר במלוא היקפו, משפרידנזון פעלה בתום לב וברוח הוראות ההסכם הענפי החל על הצדדים; משגם לדעת ההסתדרות, לפי ההסכם הענפי אין העובד שעליו חל ההסכם הענפי זכאי גם לשכר העידוד וגם לגמול השעות הנוספות מכוח חוק שעות עבודה; בהינתן כי תוספת המחזור ששולמה למר מזור בממוצע עלתה משמעותית על זכאותו לגמול לפי חוק שעות עבודה, אלמלא פעלה פרידנזון מתוך טעות ביחס להוראות ההסכם הענפי; והעיקר – בשים לב לכך שמכוח סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים, יש לראות את ההוראות השונות בהסכם הענפי בנוגע להסדר השכר הכולל, לרבות העדר הזכאות "גם וגם", כחלק מחוזה העבודה האישי של מר מזור – מצאנו לנכון לדחות את תביעת מר מזור לגמול ש"נ.
ח. מן הכלל אל הפרט – גמול מנוחה
כאמור, בית הדין האזורי קבע כי מר מזור עבד מדי חודש 11 שעות במנוחה השבועית. בגין עבודה זו קיבל מר מזור תשלום של 240 ₪ ליום עבודה. תשלום זה שווה ל-8 שעות עבודה לפי 19.95 ₪ לשעה (=186 / 3,710), בתוספת גמול מנוחה (50%) (= 150% X 19.95 X 8).
עולה אם כן, שעבור שעות העבודה הרגילות במנוחה השבועית קיבל מר מזור את התשלום שהוא זכאי לו לפי חוק שעות עבודה עבור מנוחה שבועית. בנוסף קיבל כמובן את שווי תוספת המחזור, שכאמור אינה מובאת בחשבון השכר הרגיל לצורך חישוב גמול המנוחה.
הדבר היחיד שמר מזור לא קיבל בגין עבודתו במנוחה השבועית הוא את גמול המנוחה בגין 3 שעות העבודה שהן מעבר ל-8 שעות העבודה במנוחה שבועית שבעדן שולם לו גמול המנוחה כאמור. דהיינו, בגין כל יום עבודה במנוחה השבועית היה זכאי מר מזור לתשלום נוסף השווה ל-1.5 שעות עבודה (= 0.5 X 3). ובסך הכל עבור כל תקופת עבודתו (69 חודשים) לסכום של 2,080 ₪ (= 19.95 X 69.5 X 1.5), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.08 ועד למועד התשלום בפועל.
ט. סיכום
לאור האמור, ערעור פרידנזון בקשר לרכיב גמול המנוחה מתקבל בעיקרו. חיובה לפי פסק הדין האזורי לשלם למר מזור גמול לפי חוק שעות עבודה בסכום של 42,593 ₪, בתוספת של 9,650.77 ₪ כהפרשי שכר מינימום – מבוטל. פרידנזון מחויבת לשלם למר מזור הפרשי גמול מנוחה כאמור בסעיף 119 לעיל.
בהתאמה, ערעורו של מר מזור בקשר לרכיב זה נדחה.

י. הסדר שכר כולל - הערה לעתיד
הניסיון מלמד כי הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים הם המתאימים ביותר להתאים את הוראות חקיקת המגן הקוגנטית לצרכים המיוחדים של מקום העבודה או ענף הפעילות. הסדר השכר הכולל שאליו נדרשנו בהליך זה הוסדר לראשונה לפני 30 שנה. המציאות וההליך שלפנינו הציפו שאלות שונות. טוב יעשו הצדדים אם ישובו ויבחנו את מכלול השאלות והסוגיות המתעוררות ויבררו אם יש מקום לביצוע התאמות.
4.2 פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת
א. נסיבות סיום העבודה – תשתית עובדתית
בתצהירו טען מר מזור כי "ביום 18.2.2008 פוטרתי מעבודתי ע"י הנתבעת תוך שנאמר לי 'אתה מפוטר תקבל מכתב פיטורים'. מאז ועד היום אני מחכה למכתב פיטורים המבושש להגיע ....".
בית הדין האזורי נמנע מלקבוע על יסוד גרסת מר מזור כי הוא פוטר. בית הדין האזורי פנה לבחון את גרסת פרידנזון, כעולה ממכתבים שצירפה לתצהירו של העד מטעמה, מר כהן. לפי גרסה זו, מר מזור נעדר מעבודתו מאז יום 14.1.08. ביום 7.2.08 שלח לו מר כהן מכתב ובו התריע על ההיעדרות האמורה "ללא רשות" ועל כך שלא ישולם לו שכר בגין תקופה זו. כן נטען במכתב כך: "ידוע שהינך עובד בהובלה באופן פרטי במסגרת העבודה ומכאן ההיעדרויות".
יצוין כבר בשלב זה כי מר מזור אישר בחקירתו הנגדית שנעדר מעבודתו בתקופה האמורה, אלא שלטענתו היה זה בשל בעיות ברישיון הנהיגה שלו שמנעו ממנו להתייצב לעבודתו כנהג.
עוד עולה מהתכתובת האמורה כי ביום 10.2.08 שלח מר כהן למר מזור מכתב נוסף, שבו נכתב כך:
"הנדון: העדרות מהעבודה ואי קיום חובות כעובד חברה
בתאריך 10.2.08 הגעת לעבודה לאחר היעדרות מתאריך 14.1.08.
לדבריך לא חידשת את רישיונך בשל קנסות.
יצוין שהוזמנת מס' פעמים ע"י הח"מ להתייצב לעבודה על מנת לפתור את הבעיות אך התעלמת.
כמו כן הריני לציין שקיימים בעיות משמעת מתמשכים שבאים לידי ביטוי ב:
אי הגעה בזמן לעבודה.
עבודה איטית ואי ביצוע עבודה מספקת כמתחייב.
הזנחה של הרכב.
יצוין שלא ניתן לסמוך עלייך בהגעתך לעבודה.
מכתב זה מהווה אזהרה אחרונה מבחינתנו וכל תקלה תחשב הפרה של ההסכם".
מעיון בדו"ח הנוכחות של פרידנזון כי מר מזור עבד מיום 11.2.08 ועד ליום 17.2.08. עוד עולה מהתכתובת הנ"ל כי ביום 18.2.08 התייצב מר מזור לעבודתו באיחור.
עוד באותו יום – 18.2.08 – מסר מר כהן למר מזור מכתב נוסף כדלקמן:
"הנדון: אי הגעה בזמן לעבודה
בתאריך 18.2.08 הגעת מאוחר לעבודה ופגעת בשירות ללקוח ובכך גרמת נזק לחברה.
רשלנות ואי התייחסות הפכה אצלך לנורמה בעיקר בתקופה האחרונה.
ידוע לנו כי הנך מנהל עסק פרטי בתחום ההובלה בשם 'מזור הובלות ומשלוחים'.
נראה שההיעדרויות שלך מהעבודה נובעות מניהול העסק שמאידך [כך במקור – א.א.] פוגע בתפקודך כנהג בפרידנזון ומנוגד להנחיות החברה.
היעדרויות בתקופה האחרונה:
חודש ינואר 2008 – נעדרת מ- 14-31 לחודש.
בחודש פברואר נעדרת למשך 8 ימים עד כה וכבר הבוקר הגעת באיחור.
במהלך עבודתך בחברה נשלחו אלייך 16 מכתבי אזהרה על עברות משמעת וחריגות נוספות.
לסיכום:
מאחר והינך עובד בחברה פרטית 'מזור הובלות' ועוסק בעסקים נוספים אני דורש פירוק החברה לאלתר ולא יאוחר מ- 22.2.08 אחרת תפוטר ללא פיצויים".
בחקירתו הנגדית הודה מר מזור כי קיבל את המכתב נושא תאריך 18.2.08. נוכח האמור במכתב זה, שאליו לא התייחס מר מזור בתצהירו, יש קושי לקבל את גרסתו בתצהירו שלפיה ביום זה הוא פוטר ונאמר לו כי יקבל מכתב פיטורים. כך הוא, משבתצהירו לא ניתן פירוט מי אמר לו את הדברים, ופירוט זה ניתן רק בחקירתו הנגדית. על רקע דברים אלה, בדין לא נסמך בית הדין האזורי בקביעותיו על גרסת מר מזור.
ביום 2.3.08 שלח מר כהן למר מזור מכתב נוסף כדלקמן:
"הנדון: הפסקת עבודה
מאחר ולא התקבלה ממך שום תשובה למכתבי מיום 18.2.08 סימוכין פריד 2882.
מאחר והינך בהיעדרות ממושכת הנני מבין מכך שהינך ממשיך בהפעלת החברה הפרטית שברשותך 'מזור הובלות' ולכן סיום עבודתך בחברה יהיה לאלתר.
אנא פנה אל הנהלת החשבונות להסדרת העניינים הכספיים הנובעים מסיום עבודתך."
ב. נסיבות סיום העבודה – מסקנות משפטיות
בית הדין האזורי קבע כי המכתב האחרון מיום 2.3.08 מהווה הלכה למעשה מכתב פיטורים "הן על פי תוכנו והן על פי כותרתו". המשיך בית הדין האזורי וקבע כי משפוטר מר מזור ומשלא הוכחו נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים, הרי שמר מזור זכאי לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת.
קביעת בית הדין האזורי כי מר מזור פוטר אינה נקייה מספקות. ונסביר:
לפי טענת מר מזור בתצהירו, לאחר יום 18.2.08 לא קיבל מפרידנזון מכתב פיטורים. בחקירתו הנגדית לא ידע להשיב האם קיבל מכתב זה ב"זמן אמת". הדעת נותנת, לאור הנטען בתצהירו, כי לא קיבל את המכתב. כך או כך, אפילו קיבל את המכתב מיום 2.3.08, הרי שהיה זה לאחר יום 2.3.08, לפיכך נשאלת השאלה מדוע לא התייצב מר מזור לאחר יום 18.2.08. השאלה מתחדדת בהינתן שבית הדין האזורי לא קיבל את גרסתו שלפיה ביום 18.2.08 פוטר בעל פה.
זאת ועוד, האמור במכתב מיום 2.3.08 צריך להיבחן בשים לב למכלול האירועים עד למועד הוצאתו. כבר נפסק כי על מנת להשיב לשאלה מי הביא את היחסים לידי גמר אין זה נכון לבחון "מקטע" עובדתי זה או אחר, אלא יש לבחון את השתלשלות האירועים כולה.
יש לזכור כי המצב המצטייר הוא כזה שמר מזור לא התייצב לעבודתו משך תקופה ארוכה, כעבור זמן מה התייצב לכמה ימים וביום 18.2.08 התייצב לעבודה באיחור. לאחר מכן חדל להתייצב. בכל אותה העת טענה נגדו פרידנזון כי עבודתו הפרטית בהובלות פוגעת בתפקודו בשירותה, והיא אסורה.
בהקשר זה ראוי להתייחס לסוגיה שהתעוררה אמנם בהקשר של תביעתה הנגדית של פרידנזון, אך היא רלוונטית גם לסוגיה שלפנינו. הכוונה היא לקביעת בית הדין האזורי שלפיה "לא הוכח שהנתבעת [פרידנזון – א.א.] לא נתנה הסכמתה כאמור בסעיף 38 להסכם הקיבוצי [ההסכם הענפי – א.א.]".
סעיף 38 להסכם 1996 קובע כך:
"לא יקבל עובד ולא יבצע כל עבודה אחרת, שלא עבור החברה, בין בשעות העבודה ובין מחוצה להם, בין בתמורה ובין ללא תמורה, אלא, בהסכמת החברה בכתב ומראש."
הנטל להוכיח כי פרידנזון הסכימה לעיסוקיו הפרטיים של מר מזור, לרבות עיסוקו בהובלה, מוטל על מר מזור. נטל זה לא הורם על ידו. בתצהירו לא נטען על ידי מר מזור כי ניתנה הסכמתה של פרידנזון לעיסוקו הפרטי.
כל שנטען שם הוא שלא אפשרי לעבוד כנהג בשני מקומות עבודה במקביל. וכך נטען: "הדבר אינו אפשרי בחברת הובלות שעה שנותנים לי הובלה לעשות איך בדיוק אעשה אותה אם אני עובד במקום אחר!". אלא שטענה זו ברורה מאליה. ברור שמר מזור לא יכול לנהוג בשתי משאיות בו זמנית. אך השאלה היא כיצד יובטח שלא ייעדר מעבודתו בפרידנזון כדי לפתח את עסקו הפרטי, כיצד יובטח כי נאמנותו הטבעית לעסקו הפרטי לא תפגע בנאמנותו לפרידנזון. על רקע זה הוראת סעיף 38 להסכם 1996 היא סבירה, והפרתה אינה דבר קל ערך. ומשלא הוכח על ידי מר מזור שקיבל את הסכמת החברה לעיסוקו הפרטי, הרי שמדובר בהפרת משמעת.
על רקע האמור נשוב להתפתחויות: מר מזור לא התייחס לפניות פרידנזון מיום 7.2.08 ומיום 10.2.08, ביחס להיעדרויותיו מהעבודה בשירותה, ולכאורה המשיך בשלו. יתרה מזאת, מר מזור לא השיב למכתב מר כהן מיום 18.2.08, לא בכתב ולא בעל פה, וחרף האמור בו לא טען בזמן אמת כי עבודתו הפרטית אינה מתחרה בפרידנזון או אינה פוגעת בתפקודו או כיוצ"ב טענות. מר מזור בחר להותיר את פרידנזון במצב של חוסר ודאות ולא טרח לפוגג את חששה כי אי התייצבותו לעבודה בשירותה נובעת מעסקיו הפרטיים, ונראה שקיווה שלבסוף תיאלץ פרידנזון לממש את אזהרתה במכתב מיום 18.2.08. והעיקר, בכל אותה התקופה שלאחר מכתב זה – כעשרה ימים רצופים, לא התייצב מר מזור לעבודה ללא כל הסבר.
גם אם אי התייצבות של עובד במקום עבודתו במשך כעשרה ימים רצופים אינה מלמדת בהכרח על כוונתו להביא את יחסי העבודה לסיום, הרי שהיא עולה כדי התנהגות חסרת תום לב, המנוגדת לחובות תום הלב ההדדיות ביחסי עבודה, ולא מן הנמנע כי תוביל, בשילוב יתר הנסיבות, למסקנה שפיטורי העובד לא ייראו כפיטורים, אלא כהתפטרות. ודאי כך הוא, נוכח משכה של ההיעדרות, העולה כדי הפרת משמעת חמורה.
בנסיבות העניין וחרף האמור לעיל, החלטנו שלא להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי שלפיה פרידנזון היא שהביאה את היחסים בין הצדדים לכדי גמר. מדובר בעיקרו של דבר בקביעה עובדתית, וחרף הקשיים שעליהם הצבענו, לא שוכנענו שיש מקום להתערב בקביעה זו.
ג. הזכאות לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת
טענת פרידנזון שלפיה גם אם ייראה מר מזור כמפוטר, הרי שמדובר בנסיבות המצדיקות את שלילת פיצויי הפיטורים – נדחתה על ידי בית הדין האזורי, בכך שקבע כי אין במכתבו של מר כהן למר מזור מיום 18.2.08 כדי להצדיק את פיטוריו של האחרון ללא מתן הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים.
לטעמנו יש מקום להתערב בקביעה זו, ולקבל בעניין זה, בחלקה, את טענת פרידנזון.
בית הדין האזורי ציטט את המכתב מיום 10.2.08 ובשגגה ייחס את תוכנו למכתב מיום 18.2.08. לגבי הטענות במכתב מיום 10.2.08 קבע בית הדין כי אין בהן כדי להצדיק שלילה של פיצויי הפיטורים וההודעה המוקדמת, כטענת פרידנזון. בעניין זה אנחנו תמימי דעים עם בית הדין האזורי. אלא, שכאמור מר מזור לא "פוטר" (כאמור לא התערבנו בקביעה כי מדובר בפיטורים) בשל העניינים המפורטים במכתב מיום 10.2.08, אלא פוטר על רקע האירועים שפורטו לעיל והתגלגלו כדי הפרת משמעת חמורה מצדו.
בנסיבות אלה, אנו סבורים כי באיזון שבין חומרת ההפרה ובין הוותק של מר מזור, צודקת פרידנזון כי מר מזור לא היה זכאי להודעה מוקדמת וכי היה מקום לשלול ממנו את סכום פיצויי הפיטורים, שהוא מעבר לסכומים שנצברו ברכיב הפיצויים בקרן הפנסיה או בביטוח המנהלים שעל שמו. למען הסר ספק, גם מרכיב התגמולים שם שייך למר מזור.
ד. סיכום
ערעורה של פרידנזון, בכל הנוגע לחיובה לשלם למר מזור פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת, מתקבל בעיקרו של דבר. חיובה לשלם למר מזור פיצויי פיטורים, מעבר לצבירה בקרן הפנסיה או ביטוח המנהלים שעל שמו, וחלף הודעה מוקדמת – מבוטל.
נותרת בעינה חובתה של פרידנזון לשחרר לטובת מר מזור את הכספים שנצברו לזכותו בקרן הפנסיה או ביטוח המנהלים, לרבות מרכיב פיצויי הפיטורים שנצברו שם.
לאור האמור אין לנו צורך להידרש לערעורו של מר מזור בנוגע ל"שכר הקובע" לחישוב פיצויי הפיטורים וחלף ההודעה המוקדמת ובנוגע לאי חיובה של פרידנזון בהפרשי הצמדה וריבית בגין רכיבים אלה. יחד עם זאת נעיר כי השאלה שהועלתה ראויה לבירור מן הבחינה העקרונית, ודאי נוכח הנפסק בעניין שלב ונוכח הדיון בהמשך בעניינו של מר ברוקר.
לאור הקביעה כי מר מזור פוטר, נדחה ערעורה של פרידנזון נגד אי חיובו של מר מזור בתשלום חלף הודעה מוקדמת.
4.3 אש"ל
א. רקע
כאמור, בנוסף לשכרו הרגיל ולתוספת המחזור שולם למר מזור סכום חודשי של 200 ₪ עבור אש"ל. בכתב התביעה עתר מר מזור לחייב את פרידנזון לשלם לו 1,000 ₪ נוספים בגין כל חודש עבודה, בטענה "שהתשלום עבור נהג סמי טריילר מקצועי העובד כ-12 שעות ביום עומד על 1,200 ₪ לחודש".
פרידנזון טענה כי בנוסף לסכום החודשי של 200 ₪ שולמו למר מזור סכומים נוספים כנגד הצגת קבלות על הוצאות סבירות של אש"ל וכי מר מזור אינו זכאי לסכומים הנתבעים על ידו.
בית הדין האזורי דחה את טענת פרידנזון כי שילמה למר מזור בגין אש"ל סכומים שהם מעבר לנקוב בתלושי השכר. מנגד, כזכור, דחה בית הדין את תביעת מר מזור ברכיב זה משני טעמים: הראשון, כי האש"ל הוא זכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון. השנייה, כי מר מזור לא הציג קבלות על הוצאות האש"ל.
ב. הוראות ההסכם הענפי
ההסכם הענפי קובע, בסעיף 56א להסכם 1996 שעניינו "הוצאות אש"ל", כך:
"עובדים שיאלצו לאכול לרגל עבודתם מחוץ לעיר שבה נמצא משרד החברה וכן עובדים שיאלצו ללון מחוץ לבתיהם לרגל ביצוע עבודתם, תשתתף החברה במימון ארוחותיהם ו/או לינתם, לפי המקרה בשעור שיהיה מקובל מפעם לפעם בשירות המדינה, וכפוף לחוזרי אש"ל לנהגים והנחיות מס-הכנסה המוצאות מפעם לפעם ע"י המדור להובלה ונציגות המעסיקים בענף ההובלה."

ג. טענות הצדדים
לטענת מר מזור, הטעם השני שניתן על ידי בית הדין האזורי לדחיית תביעתו לאש"ל הוא שגוי, שכן לפי ההסכם הענפי אין דרישה להצגת קבלות על הוצאות אש"ל כתנאי להוכחת הזכאות. לכן היה מקום לפסוק לו את הסכום הנתבע. לחלופין טוען מר מזור כי העדה מטעם פרידנזון – גב' פרחי, הודתה, כהודאת בעל דין, כי בשלב מסוים החלה פרידנזון לשלם לנהגים מדי חודש – מעבר ל- 200 ₪ ששולמו בתלוש השכר – סכום נוסף של 300 ₪ שמר מזור לא זכה לקבל. ולכן, לכל הפחות היה מקום לפסוק לו סכום נוסף זה.
פרידנזון טוענת כי אמנם בהסכם הענפי אין דרישה מפורשת להצגת קבלות, אך עדיין מוטל על הנהג – במקרה זה מר מזור – להוכיח כי נאלץ לאכול מחוץ לעירו וכי ההוצאה שהוציא קשורה לעבודתו, וכי הדרך לעשות כן היא על ידי הצגת הקבלות על ההוצאות. לטענת פרידנזון היא הסכימה לשלם סכום של 200 ₪ ללא הצגת קבלות, וסכומים נוספים כנגד קבלות שהוצגו לה ושולמו למר מזור מ"קופה קטנה", וכי לעיתים אף ניתנו לו בנוסף לתשלום בתלוש השכר תלושים לצורך רכישת ארוחות. לבסוף, שבה פרידנזון וטענה כי מדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון.
ד. הכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בעניין זה ועיינו בכלל החומר הרלוונטי, הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעורו של מר מזור ברכיב האש"ל להידחות. להלן טעמינו.
תחילה יש לדחות את טענת פרידנזון כאילו החזר הוצאות אש"ל הוא זכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון.
ככלל, התמורה בגין עבודתו של עובד נחלקת לארבעה ראשים: ראשון, "שכר היסוד" המשולם לעובד כנגד עבודתו הרגילה; השני, "תוספת לשכר" המשולמת לעובד בהתקיים תנאי או מצב, לרבות בגין עבודה או פעילות נוספת; השלישי, החזר הוצאות המשולמת לעובד כנגד הוצאות שהוציא בשל עבודתו, כגון החזר הוצאות נסיעה; הרביעי, זכות נלווית, משולמת לעובד בשל קיומם של יחסי העבודה, למשל חופשה שנתית ושבתון. משפחה מסוימת של "זכויות נלוות" (ויש הרואים בה ראש חמישי של התמורה) מכונה גם "זכויות סוציאליות" כגון ביטוח פנסיוני, קרן השתלמות וכיוצ"ב.
רכיב האש"ל בהסכם הענפי הוא רכיב של החזר הוצאות, ולא "זכות נלווית". לכן, ההלכות הרלוונטיות לפדיון זכות נלווית, כלל אינן רלוונטיות לרכיב זה. בדיוק כפי שיש לדחות את הטענה כי לא ניתן "לפדות" לאחר סיום יחסי העבודה את החזר הוצאות הנסיעה שהמעסיק לא שילם במועד לעובד, כך יש לדחות טענה זו ביחס להחזר הוצאות אש"ל.
נזכיר כי ההלכה בדבר אי פדיון זכות נלווית נעוצה בכך שחלק מהזכויות הנלוות הן זכויות הניתנות "בעין", ובפסיקה נשמעה לגביהן עמדה שלפיה יש להבחין בין עצם הזכות לקבל את הזכות הנלווית, בין הזכות לצבור זכות נלווית שלא מומשה, ובין הזכות לפדות את מה שנצבר ולא מומש. על פני הדברים עמדה זו אינה רלוונטית להחזרי הוצאות דוגמת אש"ל.
כן יש לדחות את טענת פרידנזון כי לצורך הוכחת הזכאות, על הנהג להציג קבלות. בעניין בוסקילה נדון הסעיף המקביל בצו ההרחבה הענפי – ולכן יפים הדברים שם גם להסכם הענפי. שם קבענו כי:
"מלשון צו ההרחבה לא עולה כי על העובד להוכיח הוצאות בפועל. די בכך שיוכח כי העובד 'נאלץ' לאכול לרגל עבודתו מחוץ לעיר שבה נמצא משרד מעסיקו."
במקרה הנוכחי, תנאי עבודתו של מר מזור, ודאי לגבי אותן נסיעות ארוכות לאילת, מלמדים כי נאלץ לאכול מחוץ לעיר שבה מצוי הסניף של פרידנזון שבמסגרתו עבד – העיר אשדוד.
אף על פי כן, דין תביעת מר מזור ברכיב זה להידחות, מן הטעם שמר מזור לא הוכיח, כפי שנפסק בעניין בוסקילה לאור הוראת סעיף 56א הנ"ל, מהו שיעור ההשתתפות המקובל "מפעם לפעם בשירות המדינה, וכפוף לחוזרי אש"ל לנהגים והנחיות מס-הכנסה המוצאות מפעם לפעם ע"י המדור להובלה ונציגות המעסיקים בענף ההובלה".
לבסוף, יש לדחות את טענתו החלופית של מר מזור על יסוד מה שלטענתו הוא הודיית בעל דין. עיון בחקירתה הנגדית של גב' פרחי מעלה כי היא הופנתה לעדותה בעניינו של מר קרייזמן. אלא שעדותה שם אינה חלק מהראיות בהליך של מר מזור. יתר על כן, גם אם נניח כי עדותה היא חלק מהראיות בעניינו של מר מזור לא יהיה בכך כדי להועיל. שכן, מעדותה בבית הדין האזורי לא ניתן להסיק מתי בדיוק החלה ה"תקופה החדשה" ומתי הונהג בפרידנזון השינוי.
טרם נעילה נציין כי בהסכם 2013 שינו הצדדים את ההסדר לעניין החזר הוצאות האש"ל וקבעו כי בגין כל יום עבודה בפועל יקבל הנהג 50 ₪ ליום, צמוד למדד 1.1.2012, ללא תלות במספר שעות העבודה בפועל.
4.4 פדיון חופשה שנתית
בית הדין האזורי בחן את רישומי החופשה בתלושי השכר של מר מזור ואת דוחות הנוכחות והחופשה שהציגה פרידנזון, וקבע כי מר מזור ניצל ימי חופשה ביתר. על רקע קביעה זו דחה בית הדין האזורי את תביעת מר מזור לפדיון חופשה וקיבל את תביעת פרידנזון לחייב את מר מזור לשלם לה סכום של 2,200 ₪ בגין חופשה שנתית שנוצלה ביתר.
שתיים הן הטענות שמעלה מר מזור בערעור ברכיב זה: הטענה האחת היא שפרידנזון רשמה כי ניצל 129 ימי חופשה אף שבפועל בכל תקופת עבודתו לא ניצל יותר מ-29 ימי חופשה לצורך נסיעה לרוסיה; הטענה השנייה היא שאין ערך ליומני החופשה שהציגה פרידנזון שכן הוצאתו לחופשה שנתית היתה "כפויה" בהתראה של יום אחד בלבד או אפילו בהתראה שנמסרה לו בערב שלפני החופשה.
פרידנזון טוענת בתשובה כי אין להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי, אשר בחר לאמץ את גרסתה לעניין ניצול ימי החופשה. לעניין זה הפנתה פרידנזון לחקירתו הנגדית של מר מזור, שבמהלכה הודה כי מעבר ל-29 ימי החופשה שניצל לצורך הנסיעה לרוסיה יצא לחופשה רצופה נוספת בת שבעה ימים. עוד טענה פרידנזון כי מר מזור כלל לא הוכיח כי הוצאתו לחופשה היתה כפויה.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בעניין זה ועיינו בכלל החומר הרלוונטי, הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעורו של מר מזור ברכיב החופשה להידחות. להלן טעמינו.
תחילה נידרש לטענת הכפייה – צודקת פרידנזון כי טענה זו לא הוכחה. עיון בתצהירו של מר מזור מעלה כי טענתו היחידה בקשר לחופשה השנתית נגעה לרישום יתר של 100 ימי חופשה. לא עלתה שם כל טענה בדבר הוצאה לחופשה כפויה – טענה שעלתה לראשונה רק בחקירתו הנגדית. יתרה מזאת, עיון בכתב התביעה מעלה שגם שם אין בנמצא כל טענה שכזו. ולא רק זאת – כל שנתבע שם הוא פדיון 21 ימי חופשה שנתית. ואכן, בסיכומי מר מזור בבית הדין האזורי ציין בא כוחו כי "בעדותו הרחיב התובע ....". לא זו אף זו, אף לא אחד מעדי פרידנזון נחקר ביחס לטענה שכזו. בנסיבות אלה אין מקום לקבל את טענת "הכפייה".
אשר לטענתו השנייה של מר מזור – אין כל מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי אשר בחן את רישומי פרידנזון לגבי ניצול ימי החופשה והחליט לקבלם. מדובר בקביעה עובדתית, שלא מצאנו כל הצדקה להתערב בה. לא כל שכן, מקום שבו הטענה של מר מזור לרישום יתר של 100 ימי חופשה כלל לא עלתה בכתב התביעה שהגיש אלא נולדה לראשונה רק בתצהירו.
4.5 התביעה שכנגד – פיצוי בגין פעילות מר מזור בחברת מזור
כאמור, מבין רכיבי התביעה שכנגד שהגישה פרידנזון נגד מר מזור, ערעורה (נוסף לתביעת חלף ההודעה המוקדמת שאליה התייחסנו קודם) מתייחס לרכיב אחד בלבד – התביעה לפיצוי בגין הנזק שנגרם לה על ידי מר מזור בשל פעילותו בחברת מזור. לטענתה, חרף מכתבים ששלח מר כהן למר מזור, נעדר האחרון מעבודתו למשך 4 שבועות – ממחצית ינואר 2008 ועד ליום 10.2.08 ושבועיים בשלהי חודש פברואר 2008. לטענתה, היעדרות זו היתה בשל עיסוקו הנוסף, ולכן הנזק שנגרם לה הוא בשיעור שכרו של מר מזור במשך 4 השבועות הנ"ל – 12,810 ₪.
לאחר בחינת טענות הצדדים הגענו למסקנה כי דין ערעור פרידנזון ברכיב זה להידחות, ולו מן הטעם שאין מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי שלפיה לא עלה בידי פרידנזון להוכיח כי נגרם לה נזק כלשהו או כי מר מזור התעשר שלא כדין. נוסיף כי פרידנזון לא הוכיחה את שיעור השכר ששילמה ביתר למר מזור בתקופת היעדרותו זו מהעבודה. מעיון בדוח החופשה עולה שבחודשים אלה – ינואר-פברואר 2008 – חייבה פרידנזון את חשבון החופשה השנתית של מר מזור. משכך, ממילא כל שכר ששילמה בגין היעדרותו "התקזז" בחשבון החופשה השנתית.
לאור המסקנה כי לא הוכח כל נזק, אין לנו צורך להידרש ליתר טענות הצדדים ברכיב זה.
4.6 סיכום
לאור המקובץ – מבוטל חיובה של פרידנזון לשלם למר מזור תשלומים שונים בגין עבודתו בשעות נוספות, למעט חיובה לשלם לו הפרשי גמול מנוחה כאמור בסעיף 119 לעיל; מבוטל חיובה לשלם למר מזור פיצויי פיטורים, מעבר למופקד בקרן הפנסיה או ביטוח המנהלים; מבוטל חיובה לשלם למר מזור חלף הודעה מוקדמת; נותר על כנו חיובה של פרידנזון לשחרר לטובת מר מזור את הכספים שנצברו לזכותו בקרן הפנסיה או ביטוח המנהלים, לרבות את מרכיב פיצויי הפיטורים. נדחה ערעורה של פרידנזון בנוגע לתביעה שכנגד ונדחה ערעורו של מר מזור.
חיובי פרידנזון בגין השלמת גמול המנוחה ניתנים לקיזוז כנגד חיובו של מר מזור להשיב לה את הסכום שנפסק לחובתו על ידי בית הדין האזורי בגין ניצול חופשה שנתית ביתר.
לאור התוצאה, מבוטל חיובה של פרידנזון על פי פסק הדין האזורי לשלם למר מזור הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.
משהתוצאה המעשית היא דחיית שתי התביעות שהגישו הצדדים האחד נגד השני, ונוכח השאלות העקרוניות שהתעוררו, החלטנו שלא לעשות צו להוצאות בערעורים הנוגעים למר מזור.

הכרעה – מר ברוקר
זה יהיה הילוכנו בבואנו להכריע בערעור ובערעור שכנגד הנוגעים למר ברוקר. תחילה נידרש לטענת מר ברוקר בנוגע למהותם של רכיבי השכר שכונו "פרמיה" ו"פרמית מאמץ". נעבור לבחון את טענות תחנת השרון בנוגע לגמול ש"נ ולגמול מנוחה. לאחר מכן נדון בטענות הצדדים בנוגע לזכויות השונות (קרן השתלמות, פנסיה, פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת), ולבסוף נפנה לבחון את טענת מר ברוקר בנוגע לפיצוי בגין פיטוריו שלא כדין.
5.1 פרמיה ופרמית מאמץ
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בחומר הרלוונטי, הגענו למסקנה כי יש לדחות את ערעורו של מר ברוקר ביחס למהותם של רכיבי השכר שכונו "פרמיה" או "פרמית מאמץ". קביעת בית הדין האזורי שלפיה רכיבים אלה שולמו בגין מאמץ מיוחד בנהיגה או בעבודה משרדית, היא קביעה עובדתית המבוססת על התרשמות בית הדין האזורי מהראיות והעדויות שלפניו, ובכגון אלה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, אלא בנסיבות שאינן מתקיימות בענייננו.
לפיכך, נותרת בעינה קביעת בית הדין האזורי, שלפיה ה"פרמיה" ו"פרמית המאמץ" הן תוספות "אמיתיות" לשכר, קרי תוספות שתשלומן הותנה בתנאי.
5.2 גמול עבור עבודה בשעות נוספות
א. שכר כולל לנהג שעליו לא חל ההסכם הענפי
טענתה המקדמית והמרכזית של תחנת השרון היתה שהיא נהגה כלפי מר ברוקר לפי הוראות ההסכם הענפי בדבר שכר כולל, בכך ששילמה לו שכר עידוד (שכונה כאמור "פרמית הובלה") בשיעור העולה על 30% משכרו, ולכן אין הוא זכאי גם לגמול ש"נ.
צדק בית הדין האזורי בקבעו כי בנסיבות העניין אין מקום לקבל את טענת תחנת השרון. שכן, משהוראות הסדר השכר הכולל שבהסכם הענפי לא הורחבו – הרי שפעולת תחנת השרון, לכאורה לפי ההסכם הענפי, מהווה התניה על הוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר, אשר קובע כי לא ניתן לשלם לעובד שחוק שעות עבודה חל עליו שכר הכולל גמול ש"נ. כעיקרון, על מנת שמעסיק בענף ההובלה יוכל להסתמך על הוראות הסדר השכר הכולל שבהסכם הענפי, עליו להיות חבר בהתאחדות או להיות צד להסכם קיבוצי אחר שקיבל את אישורו של השר. בענייננו, מאחר שתחנת השרון אינה חברה בהתאחדות ואינה צד להסכם קיבוצי אחר שקיבל את אישור "השר", הרי שהיא אינה יכולה להסתמך על הוראות ההסכם הענפי שלא הורחבו, ובהן ההוראות לעניין הסדר השכר הכולל.
לאמור נוסיף שכלל לא הוכח כי בין תחנת השרון ובין מר ברוקר הוסכם לשלם את "פרמית ההובלה" חלף תשלום עבור שעות נוספות לפי חוק שעות עבודה, ואומד הדעת החד צדדי של תחנת השרון כי כך יהא אינו מספק. זאת ועוד, בהעדר הרחבה של הוראת סעיף 46(ב)(3) להסכם הענפי, הרי שהוראה זו אינה חלק מחוזה העבודה של מר ברוקר. משכך, אין דומה מקרה מר ברוקר לעניין שמואלי – כפי טענת תחנת השרון, ואין אנו נדרשים לשאלת התוצאה המשפטית, אילו היה עולה בידה להוכיח את טענתה העובדתית כאמור.
ב. פרמית ההובלה כחלק מ"השכר הרגיל" לצורך חישוב גמול ש"נ
בית הדין האזורי קבע כי לצורך חישוב גמול ש"נ, יש להביא בחשבון "השכר הקובע" את פרמית ההובלה, שכן בניגוד לרכיבי השכר "פרמיה" ו"פרמית המאמץ", אין מדובר בתוספת שכר "אמיתית", וזאת משהיא משולמת מ"השקל הראשון". טוענת תחנת השרון כי שגה בית הדין האזורי בקביעתו זו.
את טענת תחנת השרון יש לבחון בשני היבטים: האחד הוא ההיבט המשפטי הנוגע לשאלה האם זכאי הנהג, במקרה זה מר ברוקר, לתשלום גמול ש"נ המחושב גם על רכיב השכר שכונה "פרמית הובלה". אם התשובה לשאלה זו תהא חיובית, אזי יתעורר ההיבט השני – ההיבט המעשי, הנוגע לאופן ההתחשבות ברכיב זה שכר לצורך חישוב הגמול.
ההיבט המשפטי
כפי שציינו קודם לכן בעניינו של מר מזור, התמורה המשולמת לעובד מורכבת מארבעה ראשים: שכר יסוד המשולם לו כנגד עבודתו הרגילה; תוספת לשכר המשולמת לו בהתקיים תנאי או מצב, לרבות בגין עבודה או פעילות נוספת; החזר הוצאות וזכויות נלוות. לאמור נוסיף שתי הערות:
הראשונה, שכר יסוד יכול שישולם לפי יחידות זמן (שעה/יום/חודש וכיוצ"ב) ויכול שישולם לפי "כמות התוצרת".
השנייה, כאשר עסקינן בחישוב תוספת לשכר או תשלום זכות נלווית, לרבות זכות סוציאלית, יש לבחון לגבי כל תוספת וכל זכות נלווית בנפרד מה הדין לגביה – בין אם הדין מבוסס על הוראות החוק ובין אם הדין מבוסס על הוראות הסכמיות – קיבוציות או אישיות. אין כל מקום לקביעה גורפת שלפיה רכיב שכר כזה או אחר מובא או לא מובא בחשבון השכר הקובע וזאת ביחס לכל הזכויות. מהות מרכיבי השכר הרלוונטיים לחישוב תוספת שכר או זכות נלווית תיבחן לפי ההגדרות הרלוונטיות, בחוק או בהסכם, לגבי אותה תוספת או זכות.
לאור האמור, תחילה יש לפנות לחוק שעות עבודה על מנת לבחון מהן ההוראות לחישוב גמול ש"נ. סעיף 16(א) לחוק שעות עבודה קובע כך:
"הועסק עובד שעות נוספות, ישלם לו המעביד בעד שתי השעות הנוספות הראשונות שבאותו יום שכר עבודה לא פחות מ-¼1 מהשכר הרגיל, ובעד כל שעה נוספת שאחריהן לא פחות מ-½1 מהשכר הרגיל.
היה שכרו של עובד, כולו או חלקו לפי כמות התוצרת, ישלם לו המעביד בעד כל יחידה, שנעשתה בשתי השעות הנוספות הראשונות שבאותו יום, שכר עבודה לא פחות מ-¼1 מהשכר המשתלם בעד כל יחידה שנעשתה בשעות העבודה הרגילות, ובעד כל יחידה שנעשתה בשעות הנוספות שלמעלה משתים – לא פחות מ-½1 מהשכר המשתלם בעד כל יחידה שנעשתה בשעות העבודה הרגילות."
סעיף 18 לחוק שעות עבודה קובע כי:
"לענין הסעיפים 16 ו-17 'שכר רגיל' כולל כל התוספות שמעסיק משלם לעובדו." (הדגשה הוספה – א.א.)
מצירוף שתי ההוראות הנ"ל עולה כי גמול ש"נ מחושב על יסוד השכר המשולם לעובד בעד עבודתו בשעות העבודה הרגילות, לרבות על יסוד תוספות לשכר המשולמות בעד שעות אלה. לכן, "תוספת ערבה", למשל, שנקבע כי היא תוספת "אמיתית" לשכר והמשולמת בגין עבודה בשעות הרגילות באזור גיאוגרפי מסוים, תובא בחשבון "השכר הרגיל" לצורך חישוב גמול ש"נ בעד עבודה נוספת באותו אזור גיאוגרפי, אך לא תובא בחשבון לצורך השכר הקובע לפיצויי פיטורים.
ולענייננו, "שכרו הרגיל" של מר ברוקר, לשם חישוב גמול ש"נ, כלל שכר יסוד לפי יחידת זמן (חודש) וכן את פרמית ההובלה. פרמית ההובלה, כהגדרתה בהסכם הענפי, היא "שכר לפי התוצרת" – אחוז מסוים משווי ההובלה, או "תוספת לשכר". כך או כך, משהיא שולמה למר ברוקר עבור עבודתו בשעות העבודה הרגילות, משנדחתה הטענה כי שולמה עבור עבודה נוספת, ולאור הוראות סעיפים 16(א) ו-18 לחוק שעות עבודה, הרי שבגין עבודתו בשעות נוספות יש לשלם לו את פרמית ההובלה בשיעור מוגדל של 125% או 150%, לפי העניין. דהיינו, במקרה שהובלה מסוימת זיכתה את הנהג בפרמית הובלה בשיעור של 10% מהשעות הרגילות, הרי שהובלה שכזו בשעות הנוספות מזכה אותו בפרמית הובלה מוגדלת בשיעור של 12.5% (תוספת של 25%) או 15% (תוספת של 50%), לפי העניין.
טוענת תחנת השרון כי אין להתחשב בפרמית ההובלה לצורך חישוב גמול הש"נ. טענתה זו מבוססת על הוראות הצו הענפי שהרחיבו את הוראות סעיפים 46(ב)(1)-(2) להסכם הענפי. מטעמי נוחות נשוב ונצטט את הסעיף שהורחב:
"ב. גמול שעות נוספות ישולם כדלקמן:

  1. 125% מהשכר המשולב עבור כל אחת משתי השעות שמעל לשעות העבודה הרגילות באותו יום ו- 150% מהשכר המשולב עבור השעות שמעל שתי השעות הנ"ל.
  2. עבור עבודה בשבתות ובחגים, תשלם החברה שכר בשעור של 175% מהשכר המשולב לשעת עבודה של אותו עובד.

שעות שבת – תחום 36 השעות שמכניסת השבת או החג. כניסת השבת או החג לעניין זה פירושו בקיץ (אפריל - אוקטובר), משעה 18:00 בערב השבת או החג; ובחורף (נובמבר - מרץ), משעה 17:00 בערב השבת או החג." (הדגשות הוספו – א.א.)
לטענת תחנת השרון, לאור הוראות אלה, שהורחבו בצו הענפי, את גמול הש"נ יש לחשב מהשכר המשולב בלבד. טענה זו אין לקבל. ראשית, הוראת סעיף 46(ב) צריכה להיקרא יחד עם הוראות ההסכם הענפי, קרי בהתייחס למקרה שבו "שכר העידוד" משולם כהסדר שכר כולל. כאמור, הצו הענפי לא הרחיב את הוראות הסדר השכר הכולל שבהסכם הענפי, ועל כן הוראות אלה אינן חלות בענייננו. שנית וזה העיקר – אין בכוחו של צו הרחבה לגרוע מזכויות העובד לפי החוק, ובכל מקרה – מקום שבו חלים על עובד שני מקורות נורמטיביים, יש להעדיף את הנורמה המיטיבה עמו.
לאור האמור, בדין קבע בית הדין האזורי כי לצורך חישוב גמול הש"נ יש להביא בחשבון במסגרת השכר הרגיל את פרמית ההובלה.
ההיבט המעשי
בצד דחיית טענתה המשפטית של תחנת השרון, הרי שתמונת המצב שונה בהיבט המעשי. שכן, בחינת אופן חישוב גמול הש"נ (סעיף 18 לפסק הדין האזורי) שבו חויבה תחנת השרון מלמדת כי רכיב פרמית ההובלה הובא בחשבון "פעמיים".
בעניינו של מר מזור התייחסנו לכך ש"תוספת המחזור" שם שולמה לו גם בעד ההובלה בשעות הנוספות, מה שנהוג לכנות ה-"100%", לכן לכל היותר צריך היה לפסוק למר מזור בעד השעות הנוספות את התוספת ל"גמול" (25%, 50%, לפי העניין). הוא הדין בעניינו של מר ברוקר.
ואולם, בחינת החישוב שערך בית הדין האזורי מעלה כי בית הדין סכם את שכר היסוד (שכונה בתלושי השכר "שכר עבודה") עם פרמית ההובלה, חילק את הסכום ב-186 כדי לחלץ "ערך שעה רגילה" ואז כפל את ערך השעה הרגילה בשיעור של 125% ו-150%, לפי העניין. באופן כזה, 100% רכיב פרמית ההובלה הובאו פעמיים בחשבון השכר עבור העבודה בשעה הנוספת.
הדרך הנכונה לחישוב היתה באמצעות הפרדה של רכיבי השכר. חישוב גמול הש"נ בעד "שכר העבודה" באופן שבו פעל בית הדין האזורי, וחישוב נפרד של גמול הש"נ בעד פרמית ההובלה.
ג. הפחתת הפסקות משעות העבודה
כאמור, בית הדין האזורי קבע כי מר ברוקר הצליח להוכיח את שעות עבודתו באמצעות הדוחות היומיים שמילא באופן שוטף והציג לפני בית הדין האזורי. עוד נקבע כי לא עלה בידי תחנת השרון לסתור את האמור בדוחות אלה לגבי שעות ההתחלה ושעות הסיום של העבודה.
טוענת תחנת השרון כי היה על בית הדין האזורי להפחית משעות העבודה "הפסקות" שנטל לעצמו מר ברוקר. תחנת השרון מתייחסת לשלושה סוגים של "הפסקות": האחד, הפסקות להתרעננות, אוכל ושתיה. לטענתה, "אין זה מתקבל על הדעת כי במהלך יום עבודה של כ-9-12 שעות, בודאי כאשר מדובר בנהג משאית, יצא כב' ביה"ד קמא מתוך הנחה כי המשיב עבד ברצף ללא כל הפסקה שכזו"; השני, הפסקות בעבודה שנעשו לצורכי "סידורים אישיים" של מר ברוקר, כפי שעלה מתוך עדותו שלו; השלישי, הפסקות שלפי מועדן לא נעשו בעת פריקה או טעינה.
לעניין ההפסקות הנטענות קבע בית הדין האזורי כך:
"לא שוכנענו כי הנתבעת הצליחה להראות כי התובע שהה בהפסקות ארוכות אותן יש להפחית מחישוביו בנוגע לכמות השעות הנוספות אותן עבד. יוטעם כי הנטל בענין זה הוא על הנתבעת, כמי שחדלה לנהל פנקס שעות עבודה לגבי התובע. כאמור לעיל, אין בידי הנתבעת דו"חות איכון המתיחסים לרכבים בהם נהג התובע מהם ניתן היה ללמוד האם סטה התובע או לא מהמסלולים שהוקצו לו. נציג הנתבעת, מר וייס, ציין בעדותו מפורשות כי הנתבעת היתה מודעת למקרים בהם נהגים חרגו ממסלולם ועסקו בענייניהם הפרטיים במהלך העבודה, אולם באשר לתובע לא היו בעיות כאלה (...). מעדותו של התובע עלה כי לא נעשה על ידו שימוש בשעות העבודה לצורך סידורים אישיים ללא אישור, וכאשר התקבל אישור כזה, מדובר היה בסידורים אישיים שנמשכו מספר דקות בודד (...). הנתבעת לא הוכיחה בפנינו אחרת. טענת הנתבעת, לפיה הטכוגרפים שצרף התובע מעידים על הפסקות ממושכות וניצול זמן העבודה לצרכיו האישיים, דינה להידחות. מקובלת עלינו גרסת התובע, כי במהלך יום העבודה נדרש ממנו לעשות הפסקות בנהיגתו, ולהשגיח על פעולות העמסת ופריקת הסחורה ששינע וכי הוא אינו אדון לעצמו בזמנים אלה (...). הסברו של התובע מניח את הדעת, עולה בקנה אחד עם ההגיון והסבירות בשים לב לטיב עבודתו כמוביל חומרים אותם יש לפרוק ולהטעין, ויש בו הסבר להפסקות המופיעות בטכוגרפים. ההסבר אף מקבל חיזוק מהאמור בסעיפים 29 ו-31 לצו 2001, המטיל חובה על הנהגים להיות נוכחים בזמן הפריקה וההטענה. עוד עולה כי הטכוגרפים אינם מהווים תמיד מקור מדוייק למדידת שעות העבודה, שכן התברר כי התובע היה נוהג לעתים על מספר רכבים ביום עבודה נתון (...). לגישתנו, אף שעות בהן שהה התובע מחוץ לביתו, והמתין לקבלת הסחורה - כך למשל השעתיים ששהה באילת עד לפתיחת המחצבה (....) - הינן פועל יוצא של צרכי העבודה, ולכן מהוות שעות בהן עמד לרשות הנתבעת ואין לראותן כהפסקה. יוטעם כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח את מספר הפעמים בהם שהה התובע באילת."
לאחר שבחנו את טענות הצדדים ובחנו את חומר הראיות, הגענו לכלל מסקנה כי בנסיבותיו של מקרה זה יש לדחות את ערעורה של תחנת השרון ביחס להפחתת ה"הפסקות". קביעת בית הדין האזורי שלפיה לא עלה בידי תחנת השרון להוכיח כי מר ברוקר שהה ב"הפסקות" היא קביעה עובדתית המבוססת על התרשמות בית הדין האזורי מהראיות ומהעדויות שעמדו לפניו. בכגון אלה, ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, ולא מצאנו כי מקרה זו יוצא מן הכלל.
לאמור נוסיף את ההערה הבאה – ככלל, הנטל להוכיח את "ההפסקות" שלפי חוק שעות עבודה אינן באות בחשבון "שעות העבודה", מוטל על המעסיק. לפיכך, כך נקבע בפסיקה, על המעסיק להוכיח את מועדי ההפסקות ולמצער מתכונת של הפסקות. יודגש כי בבחינת השאלה האם הורם הנטל מצדו של המעסיק יש ליתן את הדעת לקשיים הנובעים מעבודתו של העובד מחוץ לחצרי המעסיק, גם אם קשיים אלה אינם מובילים לכך שהחוק האמור אינו חל על העובד. כך למשל, לא מן הנמנע כי נטל זה יורם, או למצער יועבר לכתפי העובד הנטל לסתור את גרסת המעסיק, מקום שבו המעסיק העמיד את העובד על זכותו להפסקה בזמן עבודתו בדרכים. ככל שהמעסיק עשה כן – בין בדרך של פירוט בהודעה על תנאי העבודה, בין בפרסום נהלים ובין בדרך אחרת – ניתן להניח שהעובד ניצל את זכותו להפסקה ויהא מקום להפחית אותו זמן משעות נוספות שביצע.
כאמור, במקרה הקונקרטי שוכנע בית הדין האזורי כי מר ברוקר לא נטל את ההפסקות הנטענות – ולא מצאנו מקום להתערב בקביעה זו.
ד. שימוש בממוצע שעות לגבי חודשים שקדמו לתיקון 24 לחוק הגנת השכר
נזכיר כי ביחס ל-12 חודשים בשנים 2008 – 2010 שלגביהם לא הומצאו דוחות יומיים, קבע בית הדין האזורי כי היקף השעות הנוספות יהיה כפי הממוצע בחודשים שלגביהם קיימים דוחות. ערעורה של תחנת השרון ברכיב זה מתייחס לחודשים אוגוסט 2008 – ינואר 2009 בלבד, שכן החל מיום 1.2.2009 חל תיקון 24 לחוק הגנת השכר.
לאחר שבחנו את טענות הצדדים, אנו סבורים כי הדין בעניין זה הוא עם תחנת השרון. מעיון בפסק הדין האזורי עולה כי אין בו קביעה שלפיה עלה בידי מר ברוקר להוכיח מתכונת כזו או אחרת של עבודה בשעות נוספות. למעשה, מר ברוקר אף לא טען למתכונת עבודה. בחינת החודשים שלגביהם הוגשו דוחות יומיים מלמדת כי היקף השעות הנוספות שביצע מר ברוקר נע בין שעות בודדות לחודש (למשל, 1.23 שעות בחודש אוגוסט 2007; 2 שעות בחודש יוני 2008) ועד להיקפים משמעותיים יותר. הדבר עולה אף מטבלאות המתייחסות לשעות העבודה היומיות של מר ברוקר (נספח ד' לכתב התביעה), שמהן עולה שבחודשים רבים ביצע מר ברוקר עבודה בשעות נוספות רק בחלק מימי החודש, וגם אז תוך שונות לא מבוטלת בין הימים עצמם ובין חודש לחודש.
בהינתן שונות כזו של עבודה בשעות נוספות בהיקף חודשי, ובמיוחד בהינתן שכלל לא נתבע גמול ש"נ לגבי חודשים מסוימים (אוגוסט 2006; מרץ – יוני 2007; ינואר – מרץ 2008; יולי 2008), שלא נטען לגביהם כי אין בידי מר ברוקר דוחות יומיים – הרי שלא היה מקום לעשות שימוש בממוצע, שכן אין לדעת אם בחודשים אלה בכלל בוצעה עבודה בשעות נוספות, ואם בוצעה – האם היקפה הוא כשיעור הנמוך של חודשים אחרים וכיוצ"ב.
לאור האמור, מבוטל חיובה של תחנת השרון לשלם למר ברוקר גמול ש"נ עבור החודשים אוגוסט 2008 – ינואר 2009.
נזכיר כי לגבי יתרת החודשים שבהם נעשה, לשם חישוב גמול ש"נ, שימוש בממוצע, לא הוגש ערעור. בהתאם נותרת על כנה קביעת בית הדין האזורי לגבי היקף העבודה בהם.
ה. סיכום
לאור כלל קביעותינו לעיל אנו מתקנים את חישובי בית הדין האזורי ביחס לגמול ש"נ המגיע למר ברוקר כמפורט להלן:

להלן הסברים לחישוב:
A
חודשים שבגינם נתבע גמול ש"נ והוצגו לגביהם דוחות יומיים
B
שכר שעה = שכר יסוד (שכר עבודה) חלקי 186
C
פרמית הובלה כנקוב בתלוש השכר, למעט לגבי חודש 12/07 – מחושב מתוך הטבלה בפסק הדין האזורי
D
פרמית הובלה לחלק בס"כ שעות העבודה באותו חודש (186 + השעות הנוספות בעמודות E, F, Gׂׂ)
E-G
מספר השעות הנוספות בחודש כמצוין בפסק הדין האזורי
H
המרת השעות הנוספות, כל אחת לפי ערכה, לס"כ שעות לתשלום
I
הכפלת ס"כ שעות לתשלום (עמודה H) בשכר השעה (עמודה B)
J
הכפלת ס"כ שעות לתשלום (עמודה H), בניכוי 100% (עמודות E, F, Gׂׂ), בפרמיה לשעה. בצורה כזו תשלום גמול ש"נ בגין פרמיית ההובלה מתייחס רק לגמול שמעבר ל- 100% שכבר כלול בפרמית ההובלה.
K
ס"כ גמול השעות הנוספות (עמודות I + J)

לאור האמור, הסכום שעל תחנת השרון לשלם למר ברוקר בגין גמול ש"נ הוא 35,644 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, לפי קביעת בית הדין האזורי, שעליה לא חלקו הצדדים, מיום 1.6.08 (אמצע התקופה), ועד למועד התשלום המלא בפועל.
5.3 קרן השתלמות
סעיף 64 להסכם 1996, שהורחב בצו 2001, קובע כי חלק המעסיק בהפקדות לקרן ההשתלמות יהיה 6% "מהשכר המשולב החודשי, כהגדרתו בסעיף 47 לעיל". "השכר המשולב" הוגדר בסעיף 47 להסכם 1996 (ולצו 2001) כך:
"השכר ברוטו ליום עבודה רגיל, כולל תוספת היוקר, תוספת משפחה, ותוספת וותק, ולמעט פרמיות, תמריצים ומענקים, גמול שעות נוספות וגמול עבודה בשבתות ובחגים." (הדגשה הוספה – א.א.)
ביום 5.1.2006 חתמו ההתאחדות וההסתדרות על הסכם קיבוצי כללי נוסף (להלן – הסכם 2006), אשר קבע, בין היתר, כי:
"א. הבסיס לחישוב השכר לעניין הפרשות לקרן השתלמות יהיה בשיעור של 150% מהשכר המשולב של העובד, הכולל את שכר היסוד המפורט בטבלת השכר המצורפת כנספח א להסכם זה, כפי שתעודכן מעת לעת, בצירוף תוספת יוקר, תוספת וותק ותוספת מקצועית ולא כקבוע בסעיף 64 (ג) להסכם העיקרי.
ב. יתר הוראות סעיף 64 להסכם העיקרי ימשיכו ויעמדו בתוקפן ולא יחול בהן שינוי." (הדגשה הוספה – א.א.)
צו 2007 הרחיב את ההוראה הנ"ל של הסכם 2006 בתוקף מיום 1.6.07.
בית הדין האזורי חישב את הפיצוי המגיע למר ברוקר בגין אי הפקדת חלק המעסיק לקרן השתלמות לפי 6% משכר היסוד של מר ברוקר (כונה בתלוש "שכר עבודה") ומפרמית ההובלה ששולמה לו.
תחנת השרון טוענת כי בית הדין האזורי שגה בחישובו, שכן לפי צו 2001, עד ליום 1.6.07 ההפקדה לקרן ההשתלמות חושבה מהשכר המשולב בלבד (ללא "שכר העידוד"), ואילו מיום 1.6.07 חושבה משיעור של 150% מהשכר המשולב ללא "שכר העידוד").
מר ברוקר מצדו טוען כי היה על בית הדין האזורי לחשב את הפיצוי האמור משיעור של 150% מכלל שכרו, לרבות מפרמית ההובלה. לחלופין, היה על בית הדין לחשב את שכרו התעריפי לפי טבלאות השכר בהסכם הענפי ובצו הענפי.
לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי הדין הוא עם תחנת השרון. כפי שכבר צוין לעיל, אופן חישוב הזכויות המגיעות לעובד נגזר מההוראות הרלוונטיות לחישובן. לפיכך, העובדה כי פרמית ההובלה באה בגדרו של "השכר הרגיל" לצורך חישוב גמול ש"נ, אינה רלוונטית כלל.
הוראות ההסכם הענפי וצו ההרחבה ברורות. לפי צו 2001, את ההפקדה לקרן ההשתלמות יש לחשב מ"השכר המשולב" (ולא מהפרמיות השונות –
"... ולמעט פרמיות, תמריצים ומענקים ..."). לפי צו 2007, את ההפקדה האמורה יש לחשב משיעור של 150% מ"השכר המשולב".
מר ברוקר לא הוכיח כי ה"שכר המשולב" לפי הקבוע בהסכם הענפי ובצו ההרחבה עולה על "שכר העבודה", כפי שכונה בתלושי השכר, ששולם לו. בתצהירו הוא אמנם טען לוותק רב, אלא שאין זה מתפקידו של בית הדין האזורי לבחון מהו השכר המשולב המגיע למר ברוקר. הנטל להוכיח זאת היה על מר ברוקר. זאת ועוד, חרף הטענות לוותק רב בענף, מר ברוקר לא המציא את האישורים הנדרשים להוכחת ותק זה, כפי שנקבע בהסכם הענפי ובצו הענפי.
לאור האמור, בגין התקופה שעד לחודש מאי 2007 (כולל) זכאי מר ברוקר להפרשי הפקדה לקרן ההשתלמות בסכום של 7,080 ₪ - 6% מ"שכר העבודה" (כפי שפורט בתלושי השכר), כמפורט להלן:

להלן הסברים לחישוב:
A, D, G, J
חודשים בעדם מחושבות ההפקדות לקרן השתלמות
B, E, H, K
שכר העבודה
C, F, I, L
6% משכר העבודה
בגין התקופה שמחודש יוני 2007 ואילך זכאי מר ברוקר להפרשי הפקדה לקרן ההשתלמות בסכום של 12,449 ₪ - 6% משיעור של 150% מ"שכר העבודה" (כפי שפורט בתלושי השכר), כמפורט להלן:

להלן הסברים לחישוב:
A, D, G, J
חודשים בעדם מחושבות ההפקדות לקרן השתלמות
B, E, H, K
שכר העבודה
C, F, I, L
6% מ- 150% שכר העבודה

סה"כ זכאי מר ברוקר לפיצוי בגין אי הפקדת חלק המעסיק לקרן השתלמות בסכום של 19,529 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, לפי קביעת בית הדין האזורי שעליה לא חלקו הצדדים, מיום 10.6.07 (אמצע התקופה), ועד למועד התשלום המלא בפועל.
מסכום זה יש להפחית סכומים ששילמה תחנת השרון על חשבון רכיב זה, בין היתר, כמפורט בסעיף 23 לפסק הדין האזורי.
5.3 פנסיה
עד לכניסתו לתוקף של צו 2007 – 13.5.2007, לא היתה חובה על תחנת השרון לבטח את מר ברוקר בקרן פנסיה. כאמור, הוא בוטח בביטוח מנהלים ודמי הגמולים הופקדו משכר העבודה. בית הדין האזורי דחה את תביעת מר ברוקר לגבי התקופה שקדמה לצו 2007, ואין לנו ערעור בעניין זה. המחלוקת שבין הצדדים נוגעת לתקופה שעליה חל צו 2007.
עם פרסומו של צו 2007 הוטלה החובה, שנקבעה בהסכם 2006, לבטח כל עובד בקרן פנסיה חדשה.
קודם שנפנה למחלוקת החישובית נתייחס לטענה חדשה שהעלתה תחנת השרון במסגרת הערעור, שלפיה לא היתה עליה חובה לבטח את מר ברוקר בקרן פנסיה, משהוא בוטח בביטוח מנהלים. צודק מר ברוקר כי דין טענה זו להידחות, משמדובר בטענה חדשה המנוגדת לכתב ההגנה המתוקן של תחנת השרון ולסיכומיה בבית הדין האזורי, שבהם נטען כי הזכאות לביטוח בקרן פנסיה קמה רק מיום 13.5.07.
עתה נשוב למחלוקת העיקרית הנוגעת לאופן חישוב חלק המעסיק בהפקדת דמי הגמולים. בהסכם הענפי (ובצו 2007 בעקבותיו) נקבע כי המעסיק יפקיד, בין היתר, 6% דמי גמולים מ"השכר הקובע". סעיף 9 להסכם 2006, שהורחב בצו 2007, קובע לעניין "השכר הקובע" האמור כי:
"הבסיס לחישוב השכר לענין הפרשת כל דמי הגמולים המפורטים בצו זה וכן בעבור ביטוח ימי מחלה ואובדן כושר מקצועי יהיה בשיעור 150% מהשכר המשולב של העובד, הכולל את שכר היסוד המפורט בטבלת השכר המצורפת כנספח א' לצו זה, כפי שתעודכן מעת לעת, בצירוף תוספת יוקר, תוספת ותק ותוספת מקצועית." (הדגשה הוספה – א.א.)
בית הדין האזורי קבע כי נוכח מהותה של פרמית ההובלה ששולמה למר ברוקר, אזי היה על תחנת השרון להפקיד לקרן הפנסיה דמי גמולים מפרמית ההובלה. לפיכך, חייב את תחנת השרון לשלם למר ברוקר פיצוי השווה ל-6% מהפרמיה שלה היה זכאי למן חודש מאי 2007 ואילך. אשר לדמי הגמולים בעד "שכר העבודה" ששולם למר ברוקר קבע בית הדין האזורי כך:
"באשר להפרשות שהפרישה הנתבעת לביטוח פנסיוני מתוך רכיב 'שכר העבודה', התובע אינו מצביע על חודשים ספציפיים בהם נעשתה הפרשה של חלק המעביד שהיא נמוכה מזו הקבועה בצו 2007. הוא גם לא הציג פירוט של הרכיבים השונים אותם הפרישה הנתבעת לביטוח הפנסיוני. בנספח ז' לתצהיר התובע יש אמנם נתונים על סך הכספים ששילמה הנתבעת לביטוח הפנסיוני מדי חודש, אולם אין שם חלוקה של הרכיבים השונים (תגמולים, פיצויי פיטורים, ביטוח אבדן כושר עבודה) ועל כן לא ניתן להסיק מנתונים אלה על קיומה של הפרשה בחסר בגין חלק המעביד לתגמולים מתוך רכיב 'שכר העבודה'."
לאחר שבחנו את טענות הצדדים, אנו סבורים כי גם בסוגיה זו הדין הוא עם תחנת השרון. תחילה יש לדחות את טענת מר ברוקר שלפיה היה על תחנת השרון להפקיד לקרן הפנסיה דמי גמולים משכר השווה ל-150% משכרו הכולל, קרי הן מ"שכר העבודה" (כפי שכונה בתלושי השכר) והן מפרמית ההובלה. כפי שציינו לעיל ביחס לקרן ההשתלמות, משקבוע בהסכם הענפי ובצו ההרחבה כי הפקדת דמי הגמולים היא משיעור של 150% משכר המשולב ומשלא הוכח כי "שכר העבודה" נמוך מהשכר המשולב הקבוע בהסכם הענפי ובצו ההרחבה - אזי אין מקום לקבל את טענת מר ברוקר כי הוא זכאי להפקדות מהשכר כפי טענתו.
אשר על כן, לא היה מקום לחייב את תחנת השרון לשלם דמי גמולים מרכיב פרמית ההובלה, ולכן דין חיובה זה בפסק הדין האזורי להתבטל.
אשר להפקדות מ"שכר העבודה". ראשית, לא נסתרה טענת תחנת השרון כי ההפקדות לביטוח המנהלים נעשו משיעור של 150% מ"שכר העבודה"; שנית, וזה העיקר, כלל לא הוגש ערעור בעניין זה מטעם מר ברוקר.
לאור האמור, ערעורה של תחנת השרון ביחס לפנסיה מתקבל, וחיובה לשלם למר ברוקר פיצוי בגין ביצוע הפקדות בחסר לקרן הפנסיה מתבטל.
5.4 פיצויי פיטורים
כאמור בית הדין האזורי קבע כי מר ברוקר פוטר וכי הוא זכאי לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת. על קביעה זו אין ערעור לפנינו. ערעורי הצדדים נוגעים ל"שכר הקובע" לחישוב פיצויי הפיטורים.
בית הדין האזורי קבע כי את פיצויי הפיטורים יש לחשב לפי שכר קובע המורכב מ"שכר העבודה" האחרון - 3,850.18 ₪, בתוספת פרמית ההובלה הממוצעת בשנת ההעסקה אחרונה - 3,704.5 ₪: סך הכל "שכר קובע" - 7,554.68 ₪. לאור שכר קובע זה והוותק של מר ברוקר – 6.96 שנים, חויבה תחנת השרון לשלם לו פיצויי פיטורים בסכום של 52,580.57 ₪ (= 6.96 X 7,554.68).
קודם שנפנה לבחון את טענות הצדדים, נציג את הוראות החקיקה הרלוונטית לענייננו:
סעיף 12 לחוק פיצויי פיטורים קובע כי עובד, דוגמת מר ברוקר, זכאי לפיצויי פיטורים בשיעור של "שכר חודש אחד לכל שנת עבודה" באותו מקום עבודה או אצל אותו מעסיק. סעיף 13 לחוק הסמיך את "השר" לקבוע בתקנות, בין היתר, "את המרכיבים של שכר העבודה הכולל שיובאו בחשבון שכר העבודה לענין פיצויי פיטורים".
מכח הסמכת השר כאמור, הותקנו תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964 (להלן – התקנות). תקנה 1 לתקנות קובעת כך:
"(א) הרכיבים שיובאו בחשבון שכר העבודה לענין תקנות אלה הם:
(1) שכר יסוד;
(2) תוספת ותק;
(3) תוספת יוקר המחיה;
(4) תוספת משפחה.
(ב) נכללת בשכר עבודה תוספת מחלקתית או תוספת מקצועית, יראו תוספות אלה כחלק משכר היסוד.
(ג) לא היה שכר העובד משתלם לפי הרכיבים המנויים בתקנת משנה (א) או לפי חלק מהם, יובא בחשבון שכרו שכר העבודה הרגיל ללא תוספות."
תקנה 9 לתקנות קובעת כך:
"היה שכר עבודתו של עובד כולו או מקצתו משתלם בעד ביצוע עבודה מסויימת או בחלק מהפדיון או שהיה עיקר שכר עבודתו לפי כמות התוצרת, יראו כשכרו האחרון ביחס לשכר כאמור את השכר הממוצע של שנים עשר החדשים שקדמו לפיטורים." (הדגשה הוספה – א.א.)
מהשילוב של תקנה 1 ותקנה 9 לתקנות עולה כי "השכר הקובע" לחישוב פיצויי הפיטורים המגיעים למר ברוקר לפי חוק, מורכב מ"שכר העבודה" האחרון (שכר היסוד) וממוצע פרמית ההובלה בשנים עשר החודשים שקדמו לפיטוריו. כך קבע בית הדין האזורי וכך נקבע גם בעניין שלב.
פרמית ההובלה ששולמה למר ברוקר, לא הותנתה בתנאי ובמצב, ולכן אינה "תוספת לשכר" כמשמעה בתקנה 1 לתקנות, אלא היא חלק מהשכר המשולם בעד העבודה הרגילה, ולכן היא בבחינת "שכר יסוד" כמשמעו שם, ולחלופין כשכר שהוא "חלק מהפדיון".
עתה נפנה להוראות הצו הענפי – זה קובע כי פיצויי הפיטורים ישולמו משיעור של 150% מ"השכר המשולב". על יסוד הוראה זו טוענת תחנת השרון כי כך צריך היה בית הדין האזורי לחשב את פיצויי הפיטורים המגיעים למר ברוקר, קרי לא צריך לחשב את פיצויי הפיטורים גם על פרמית ההובלה. טענה זו אין לקבל. כאמור לעניין חישוב גמול הש"נ, גם לעניין פיצויי הפיטורים, פרמית ההובלה במקרה של מר ברוקר אינה מגלמת תשלום עבור עבודה בשעות נוספות כפי שנקבע בהסכם הענפי. את הוראת ההסכם הקיבוצי לפיה פיצויי הפיטורים ישולמו מהשכר המשולב יש להבין לאור ההוראה בדבר תשלום שכר העידוד כהסדר של שכר כולל. כך או כך, אין בכוחו של הצו הענפי לגרוע מהזכויות לפי החקיקה.
מנגד, אין לקבל את טענת מר ברוקר כי פיצויי הפיטורים צריכים היו להיות מחושבים לפי שיעור של 150% מ"השכר הקובע" שבבסיס חישובו של בית הדין האזורי, ולא לפי שיעור של 100% כפי שקבע בית הדין. כאשר חלות על עובד שתי הוראות באותו עניין – מחילים עליו את ההוראה המיטיבה. ברור כי החישוב לפי החוק מיטיב עם מר ברוקר לעומת החישוב לפי צו ההרחבה.
טוענת תחנת השרון כי מכוח צו 2007 חל סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. טענה זו אין לקבל. ראשית, ההפקדות לא היו לקרן פנסיה אלא לביטוח מנהלים, ושנית, תחנת השרון לא הראתה, כדרישת הצו הענפי, כי "ויתרה" על כספי הפיצויים.
סוף דבר – ערעורי הצדדים בקשר לחישוב פיצויי הפיטורים – נדחים.
5.5 חלף הודעה מוקדמת
משמר ברוקר פוטר ללא הודעה מוקדמת, חויבה תחנת השרון לשלם לו חלף הודעה מוקדמת בסכום השווה לשכר הקובע לחישוב פיצויי פיטורים - 7,554.68 ₪. זאת לאור הוראת סעיף 7(א) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א – 2001, אשר קובעת כי עובד שפוטר ללא הודעה מוקדמת, ישלם לו מעסיקו "פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת" – במקרה זה חודש ימים. "שכר רגיל" מוגדר בסעיף 1 לחוק הנ"ל כך: "שכר העבודה המובא בחשבון לענין חישוב פיצויי פיטורים לפי סעיף 13 לחוק פיצויי פיטורים".
טענת תחנת השרון בנוגע לחישוב חלף ההודעה המוקדמת דומה במהותה לטענתה בנוגע לחישוב השכר הקובע לפיצויי פיטורים, ויש לדחותה מאותם טעמים.
לאור האמור, נדחה ערעור תחנת השרון בנוגע לחישוב חלף ההודעה המוקדמת.
5.6 פיצוי בגין פיטורים ללא שימוע וללא מכתב פיטורים
בית הדין האזורי ציין כי מר ברוקר פוטר ללא שימוע וכי כעבור תשעה ימים ממועד הפיטורים – ביום 22.6.10 - התקיימה במשרדי תחנת השרון שיחה שהוגדרה כשימוע ואשר במהלכה הוצע לו – הן בעל פה והן במכתב סיכום הפגישה – לחזור לעבודה. בית הדין האזורי עמד על הקושי שבקיום שימוע מאוחר, אך קבע כי שוכנע שכוונת תחנת השרון היתה להשיב את מר ברוקר לעבודה וכי היה באותו שימוע מאוחר כדי "לתקן את הפגם שנגרם לו, עת פוטר לאלתר". בית הדין האזורי קבע כי מר ברוקר לא הוכיח את הנזקים הכספיים שטען להם בשל פיטוריו ללא שימוע, ולאור הקביעות האמורות החליט שלא לפסוק לו פיצוי בגין פיטורים ללא שימוע.
גם תביעת מר ברוקר לפיצוי בגין אובדן של חודש וחצי דמי אבטלה בשל אי קבלת מכתב פיטורים נדחתה, וזאת הן משום שמר ברוקר לא הוכיח את הסיבה שבעטיה נדחתה תביעתו לדמי אבטלה בגין התקופה האמורה והן משום שמר ברוקר לא מיצה את זכותו להשיג על החלטת המוסד לביטוח לאומי בעניין זה.
במסגרת הערעור שכנגד טוען מר ברוקר כי בית הדין האזורי שגה בכך שלא פסק לו ו"לו סכום כלשהו בגין כך, אף לא את הפסדיו הנובעים מאי קבלת דמי אבטלה לתקופה שלאחר פיטוריו, וזאת בהעדר מכתב פיטורים".
לאחר בחינת החומר הרלוונטי וטענות הצדדים, מצאנו לנכון לדחות את ערעורו של מר ברוקר בעניין זה.
לא כל מקרה של פיטורים ללא שימוע מחייב מתן פיצוי כספי. לא מצאנו עילה להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי, שלפיו בנסיבות העניין דנן, ובכלל זה קיום שימוע מאוחר אמיתי, אין מקום לפסוק למר ברוקר פיצוי בגין העדר השימוע.
לעניין דמי האבטלה – לאור קביעות בית הדין האזורי בעניין זה, בדין לא נפסק למר ברוקר פיצוי בעילה זו.
5.7 סיכום
לאור המקובץ, אנו קובעים ביחס לערעורה של תחנת השרון כך:
נדחה ערעורה העקרוני של תחנת השרון נגד חיובה לשלם למר ברוקר גמול ש"נ, אך מתקבל בחלקו ערעורה בנוגע לסכום הגמול האמור – כאמור בסעיף 194 לעיל.
מתקבל בחלקו ערעורה של תחנת השרון בנוגע לפיצוי בגין קרן ההשתלמות – כאמור בסעיף 205-206 לעיל.
מתקבל ערעור בנוגע לפיצוי בגין קרן הפנסיה – כאמור בסעיף 215 לעיל.
ערעורה של תחנת השרון בנוגע לסכום פיצויי הפיטורים וחלף ההודעה המוקדמת – נדחה, כאמור בסעיפים 223 ו-226 לעיל.
הערעור שכנגד שהגיש מר ברוקר נדחה כולו.
מר ברוקר ישלם לתחנת השרון שכר טרחת עו"ד בסכום של 5,000 ₪.
סוף דבר
בכל הנוגע לערעורים הנוגעים למר מזור אנו פוסקים כמפורט בסעיפים 161 - 164 לעיל.
בכל הנוגע לערעור ולערעור שכנגד בעניינו של מר ברוקר אנו פוסקים כמפורט בסעיפים 231 - 233 לעיל.

ניתן היום, ב' חשוון תשע"ז (03 נובמבר 2016) בהעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

יגאל פליטמן,
נשיא, אב"ד

ורדה וירט-ליבנה,
סגנית נשיא

אילן איטח,
שופט

מר ראובן רבינוביץ,
נציג ציבור (עובדים)

גברת יודפת הראל בוכריס,
נציגת ציבור (מעסיקים)