הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 19306-10-15

ניתן ביום 10 אוגוסט 2017

יפה שמיע
המערערת
-

מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד)
המשיבה

לפני: השופטת רונית רוזנפלד, השופטת לאה גליקסמן, השופט אילן איטח
נציג ציבור (עובדים) מר ישראל דורון, נציג ציבור (מעסיקים) מר עצמון ליפשיץ

בשם המערערת
-
עו"ד דוד סער
בשם המשיבה
-
עו"ד תומר אלטוס ועו"ד שלי בר

פסק דין

השופטת רונית רוזנפלד
המערערת, הגב' יפה שמיע, היא גרושתו של המנוח מר יהושע שמיע ז"ל (להלן: המנוח), שהיה פנסיונר של מבטחים. המערערת הגישה תביעתה לבית הדין האזורי בתל אביב להכרה בזכאותה לקבלת קצבת שאירים מן המשיבה (להלן גם: מבטחים). תביעתה נדחתה על ידי בית הדין האזורי, מהטעם שעל פי קביעתו לא התקיימה במערערת דרישת התקנון האחיד החל במבטחים (להלן: התקנון או התקנון האחיד), לזכאות לקצבה כ"אלמנת פנסיונר" (השופטת אורנית אגסי ונציגי הציבור גב' רחל הרצוג ומר אפריים שלייפר; ק"ג 43636-05-11). בית הדין קבע כי לא התקיימה בנסיבות העניין דרישת התקנון למגורים משותפים של המערערת עם המנוח, וקיום משק בית משותף עימו, בשנה הסמוכה לפני פטירתו. על כך סב הערעור שלפנינו.

נציין כבר כאן כי "אלמנת פנסיונר" לפי הוראת פרק א' לתקנון האחיד, היא מי שהתקיימו בה התנאים כדלקמן:
"בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר, ובלבד שהתקיימו בה אחד משני אלה:
(1) הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר;
(2) הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר, ובלבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קצבת זקנה". (ההדגשה שלי, ר.ר).
.........."
"בת זוג" כהגדרתה באותו פרק היא:
"בת זוג – אחת משתי אלה:
(1) אשתו של מבוטח או פנסיונר;
(2) מי שהוכרה כידועה בציבור של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית מוסמכת לכך".

הרקע העובדתי
3. המערערת, ילידת שנת 1952, נישאה למנוח בשנת 1970 ונולדו להם שלושה ילדים, שכיום הם בגירים. בשנת 2000 נפרדו השניים, ובחודש ינואר 2002 התגרשו זה מזו. המנוח החל לקבל פנסיית זקנה ממבטחים ביום 1.11.04. המנוח הלך לבית עולמו ביום 7.2.11.

לאחר הגירושים, המערערת המשיכה להתגורר בדירת בני הזוג, ברחוב שלהבת 26 באור יהודה. הדירה נמצאת בקומה רביעית בבניין ללא מעלית. לפי העולה מן התיק, הדירה עברה לבעלותה של המערערת לאחר הגירושים. המנוח שכר לעצמו דירה ובמהלך השנים החליף המנוח מספר פעמים את הדירות ששכר. כתובת המנוח כפי שהייתה רשומה במרשם האוכלוסין במועד פטירתו הייתה באור יהודה, רחוב יהדות קנדה 34/5. לפי דברי המערערת במסגרת ההליך לפני בית הדין האזורי, המנוח המשיך לשכור דירה עד 4-5 חודשים לפני פטירתו ( פר' 5.7.12, עמ' 5 ש' 17). למערערת ולמנוח לא היה רכוש משותף או חשבונות בנק משותפים. מראיות שהוגשו בשלב מאוחר יותר עלה כי שכירות הדירה של המנוח נמשכה עד יום מותו.
המנוח, שסבל מאי ספיקת לב וכליות, נפטר בבית המערערת, לאחר ששהה בו במשך תקופה השנויה במחלוקת.

5. ביום 24.2.11 הגישה המערערת למוסד לביטוח לאומי תביעה לקצבת שאירים. ביום 12.4.11 הכיר המוסד במערערת כ"ידועה בציבור" של המנוח החל מחודש ינואר 2008, והיא נמצאה זכאית לקצבת שאירים מן המוסד לביטוח לאומי החל מחודש מרץ 2011.

ההליך לפני בית הדין האזורי ופסקי הדין

6. ביום 24.5.11 הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי למתן סעד הצהרתי, לפיו יש להכיר בה כמי שהייתה ידועה בציבור של המנוח כשלוש שנים לפני פטירתו; כי היא חיה עם המנוח וקיימה עימו משק בית משותף עד לפטירתו, ועל כן יש לקבוע כי היא אלמנתו של המנוח, הזכאית לקבל ממבטחים כל זכות הנובעת ממעמדה זה.
ביום 12.8.13 דחה בית הדין האזורי את תביעתה של המערערת, מאחר שהיא אינה עונה על הגדרת 'אלמנת פנסיונר', כפי שהיא קבועה בתקנון האחיד, על שתי חלופותיה. בית הדין קבע כי המערערת לא הצליחה להוכיח כי התגוררה עם המנוח מאז הגירושים, למעט מגורים דרך קבע בדירתה בעקבות מחלתו בחמשת החודשים האחרונים לפני פטירתו. בהתייחסו לתנאים שבחלופה הראשונה להגדרה, לפיהם "אלמנת פנסיונר" היא מי ש"הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר" ציין בית הדין כי " חודש הזכאות הראשון של המנוח לגמלת הנתבעת היה 11/04. במועד זה עלה מהראיות באופן חד משמעי כי התובעת לא התגוררה עם המנוח ואף לא הוצגו כל ראיות, למעט אמירות כלליות כי התובעת והמנוח ניהלו חיי שיתוף".
אשר לחלופה השנייה בהגדרת "אלמנת פנסיונר", בית הדין קבע כי אף אם היה מוכח לפניו כי בני הזוג חזרו לחיות חיים משותפים בשנת 2008, כפי שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי, כי אז החזרה לכאורה לחיים משותפים אירעה לאחר חודש הזכאות הראשון לקבלת גמלה על ידי המנוח. לפי החלופה השנייה עליה לעמוד בתנאי נוסף, והוא, כי ביום בו נפטר המנוח המערערת הגיעה לגיל זקנה. בתנאי זה המערערת לא עמדה.
לפיכך דחה בית הדין האזורי את התביעה (להלן: פסק הדין האזורי הראשון).

המערערת הגישה ערעור על פסק הדין האזורי הראשון (ע"ע 11176-10-13). בערעורה טענה המערערת בין השאר, כי היה על בית הדין לבחון זכאותה לקצבה על פי החלופה הראשונה שבהגדרת "אלמנת פנסיונר". בדיון שהתקיים בערעור בבית דין זה ביום 8.9.14, הפנה בית הדין לשאלה המתעוררת בדבר בחינת זכאותה של המערערת לפי התנאים שבחלופה הראשונה שבהגדרה, כמי שהתקיים בה התנאי בדבר היותה בת זוגו של המנוח לפני חודש הזכאות הראשון שלו לקצבת זקנה. זאת, נוכח היותה נשואה למנוח (עד ינואר 2002), לפני חודש הזכאות הראשון כאמור.
לאור דברי בית הדין הודיע ב"כ מבטחים באותו דיון כדלקמן:
" לאחר ששמענו את הערת בית הדין, אנו מבקשים להודיע כי בנסיבות המקרה המיוחדות, ומבלי שהדבר יהווה תקדים, נסכים לראות את המערערת כמי שהייתה בת זוגו של המנוח, החל משנת 2003.
עם זאת, אנו עומדים על טענתנו כי לא הוכח בפני בית הדין האזורי שהמערערת התגוררה עם המנוח בשנה שבסמוך לפטירתו, וניהלה עמו משק בית משותף, זאת למעט התקופה של 5 החודשים האחרונים לפני פטירתו.
אנו נסכים להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי לבירור השאלה העובדתית הזו. ככל שנשתכנע מהראיות שיובאו לפני בית הדין האזורי בנושא, כי אכן התקיים התנאי האמור, לא נעמוד על קיום הוכחות ונשאיר לשיקול דעת בית הדין את נושא הזכאות לקצבה" (להלן: הודעת מבטחים).

המערערת הסכימה להודעת מבטחים, ולהסכמת הצדדים ניתן תוקף של פסק דין (להלן גם: פסק דין הארצי). בהתאמה, התיק הוחזר לבית הדין האזורי לבירור השאלה העובדתית באשר למגוריה של המערערת בשנה שלפני פטירת המנוח, למעט התקופה של 5 חודשים לפני פטירתו, לגביהם כבר נקבע כי המערערת התגוררה עם המנוח, בדירתה.

8. בהתאם להחלטת בית הדין האזורי, שהורה למערערת להציג ראיות משלימות, הגישה המערערת תצהירי עדות ראשית של ילדיה גב' מיכל שמיר ומר צדוק שמיר, וכן את תצהירו של מר יחזקאל סופר, קרוב משפחה ומי שהיה חבר קרוב של המנוח. כמו כן הוגשה לתיק בית הדין האזורי תעודת עובד ציבור שניתנה על ידי גב' עתליה גרטנר, מנהלת מחלקת זקנה ושאירים במוסד לביטוח לאומי, אליה צורף מלוא התיעוד הנוגע לתביעת המערערת לקבלת קצבת שאירים כידועה בציבור של המנוח, וכן מסמכים הנוגעים לתביעת המנוח לגמלת סיעוד. בית הדין קיים דיון הוכחות בו נחקרה המערערת וכן נחקרו המצהירים על תצהיריהם, ולאחר שהצדדים סיכמו טענותיהם, ניתן פסק הדין מושא ערעור זה. יצוין כי בעקבות הערות בית הדין האזורי שהתייחסו לרלוונטיות של תצהיר משלים שהגישה המערערת, משך ב"כ המערערת את התצהיר המשלים מן התיק (עמ' 14 לפר' הדיון מיום 22.1.15).

לשלמות התמונה לפנינו נפנה כבר בשלב זה, לטופס בדיקת הערכת תלות שנערכה למנוח ביום 30.1.11, כשבוע לפני פטירתו, בבית המערערת ברחוב שלהבת 26 באור יהודה. נציין כי טופס הערכת התלות, שימש בבית הדין האזורי ראיה משמעותית ( בחלק השני של ההליך שהתקיים לפניו). בסעיף 15ח' לטופס הערכת התלות, במקום המיועד למילוי פרטים אודות "קיום השגחה בפועל", בו נדרש פירוט ל"מי נמצא עם הנבדק ובאילו שעות (כולל מטפלת)", נרשם על ידי המעריכה: "גרושתו עימה הוא גר באופן זמני. הבת מגיעה 3 פעמים ביום לצורך הטיפולים" בסעיף 17 המיועד ל"הערות המעריך", תחת הכותרת "הערה כללית" נרשם: " ... גרושתו ציינה שמתגורר בבית מאז שחרורו מאשפוז. ביתו אינו ראוי למגורים". במקום המיועד לציון "אשפוזים ב-6 חודשים אחרונים" מצוין מועד אשפוז 14.11.10, אשפוז ל-4 ימים עקב החמרה באי ספיקת לב. כמו כן מצוין: "לפי סיכום מחלה מתאריך 18.11.10 היו אשפוזים נוספים עקב החמרה באי ספיקת לב".
מתוך חומר הראיות הנוסף שהוגש נציין עוד כי הוגשה הודעת המערערת שנגבתה על ידי חוקר המוסד לביטוח לאומי (נושאת 18 עמודים). כמו כן, לפי העולה מחומר הראיות הנוסף, המערערת הפסיקה לעבוד בחודש יולי 2010, והחלה לקבל דמי אבטלה בחודש אוגוסט 2010.

פסק הדין של בית הדין האזורי
בית הדין ציין בפתח פסק דינו, כי השאלה העומדת לבירור בהליך שלפניו היא האם המערערת התגוררה עם המנוח בשנה שבסמוך לפטירתו וניהלה עימו משק בית משותף. זאת, להוציא חמשת החודשים לפני פטירתו, לגביהם אין מחלוקת. בבואו להכריע בשאלה, ניתח בית הדין בפרוטרוט את מסכת הראיות שנפרשה לפניו, לרבות על דרך של התייחסות מפורטת להודעה שמסרה המערערת לחוקר המוסד לביטוח לאומי במסגרת תביעתה לקבלת קצבת שאירים מן המוסד. כך, בית הדין הפנה לשאלות שנשאלה המערערת אודות הרישומים שבטופס הערכת התלות בדבר זמניות המגורים של המנוח בבית המערערת, והרישום לפיו הוא מתגורר בדירתה מאז ששוחרר מאשפוז. בית הדין ציין כי בהודעה שמסרה לא הבהירה המערערת כיצד מתיישב המידע שבטופס, עם טענותיה בתביעה לקצבת שאירים מן המוסד. בהודעה לחוקר אף ציינה כי המנוח התגורר בכמה דירות ובשש השנים האחרונות עבר להתגורר בסמוך לביתה.
בית הדין הפנה עוד לדברים מפי המערערת ועדיה אודות אופי הקשר בין המערערת והמנוח במהלך השנים מאז גירושיהם, שלא חרג מביקורים בדירה בחגים ובימי שישי, ולעדות העד מר סופר, שלדבריו המנוח החל לשכור דירה כי לא יכול היה עוד לעלות לקומה הרביעית.
בית הדין ציין כי מהודעת המערערת לחוקר המוסד עולה כי רק לאחר פטירת המנוח הוחזרו מפתחות הדירה אותה שכר. הדברים הללו שמסרה לחוקר המוסד עומדים בניגוד לעדותה בהליך הקודם לפיהם המנוח המשיך לשכור דירה עד 4-5 חודשים לפני שנפטר. בית הדין הוסיף עוד וסקר את עדויותיהם של ילדי המערערת מיכל וצדוק. מיכל הבהירה בעדותה כי המנוח ויתר על הדירה השכורה אולם זאת, לפי החקירה הנגדית, מאחר שבמשך תקופה של שנה וחצי טרם פטירתו הוא נמצא רוב הזמן בבית החולים עם בעיות ברגליים ובריאות. צדוק לעומתה לא ידע לומר מתי, ובאיזה שלב ויתר אביו על מגוריו בדירה השכורה, אם ב-2007 או ב-2008, ואף לא זכר אם אביו עבר להתגורר בבית אימו בסמוך לאחר אשפוזו האחרון ב-14.11.10.
בית הדין הפנה לסתירות בין דברים שמסרה המערערת לחוקר המוסד ובין דברים שמסרה בבית הדין אודות הנסיבות שהובילו את המנוח לשכור לעצמו דירה. כך, בהודעה לחוקר המוסד מסרה כי המנוח לא הפסיק לשכור לעצמו דירה בשום שלב משום שרצה את הביטחון שלו. לעומת זאת, בהליך בבית הדין טענה כי המנוח שכר את הדירות נוכח מצב בריאותו, כיוון שלא היה מסוגל לעלות לדירת המערערת. בית הדין ציין כי גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענת המערערת לפיה המנוח התגורר עימה החל משנת 2008. מעדות הבת מיכל עלה כי מצבו הבריאותי של אביה לא אפשר לו לעלות לקומה הרביעית כבר בשנת 2008. על כך גם העיד מר סופר.
בית הדין ציין כי לא שוכנע מעדויות ילדי המערערת, מיכל וצדוק, לפיהן הוריהם " קיימו קשר זוגי תחת קורת גג משותפת לכל דבר וענין אם זה פעם אצלו ואם זה פעם אצלה" בית הדין ציין כי מיכל וצדוק לא יכלו להבהיר בעדותם "מדוע אם התובעת והמנוח המשיכו כטענתם' לנהל חיי זוגיות לכל דבר ועניין' ומשק בית משותף, הם לא התגוררו בדירה המתאימה לשניהם ובעיקר למגבלות הרפואיות של המנוח". בית הדין הוסיף עוד בקשר לכך כי "מגרסותיה של התובעת עצמה בפני המוסד ובהליך זה לא שוכנענו בכך. כך, ובין היתר, התובעת מסרה בהודעתה במוסד שחפציו של המנוח נותרו רק בדירה שהשכיר שכן 'אני לא הסכמתי שיביא את החפצים שלו לפה בגלל הלכלוך בבית שלו שם היה מוזנח. אמרתי לו איך אפשר לישון בדירה' (ע' 5 להודעה, ש' 4), ובמקום אחר הוסיפה בעניין זה ש'הדברים שלו היו שם (בדירה השכורה – הערה שלנו) הטלוויזיה והכל, אני נגעלתי שיביא משם דברים' (ע' 6 להודעה, ש' 8) ועולה היטב מהודעתה זו שחפציו של המנוח מלבד בגדים נותרו בדירתו השכורה עד מותו (ע' 9 להודעה, ש' 1) מה גם, שאף בחקירתה בהליך הקודם העידה כי "הוא תמיד גר אצלי, גם המגורים וגם הארוחות. אני ביקשתי שיבוא כי אי אפשר היה להישאר בדירה שלו" (ע' 6, ש' 9)".

בית הדין האזורי הצביע עוד על כך שהמערערת לא הוגדרה בטופס הערכת התלות שבוצעה למנוח כבת זוגו הנוטלת חלק בטיפולו; בטופס צוין כי המנוח מתגורר בדירה עם גרושתו מאז שחרורו מבית החולים, וכי המטפל העיקרי בו הוא בתו מיכל שמיע. בית הדין ציין את הרישום בטופס כי המערערת מסרה לאחות "שהיא מסייעת ברחצה הלבשה, צרכים, ניידות, הכנת ארוחות וכדומה אולם היא אינה מרוצה מההסדר הקיים, והמנוח מבקש לו עזרה ב'רחצה, הלבשה, בישול והגשת אוכל, ניידות, עזרה בבית' כמו כן, צוין שהתובע מגיע לטיפולים ומעקבים מחוץ לבית במונית ובעזרת נהג מונית". הבת מיכל העידה שנאלצה לעזוב את עבודתה על מנת לסייע לאביה והייתה מגיעה כל בוקר לטפל בו. כשעומתה עם טופס הערכת התלות ציינה כי היא זו שלקחה את אביה לטיפולים.
בית הדין הוסיף כי בניגוד לטענתה כי התפטרה במטרה לטפל במנוח, המערערת עבדה בשנה האחרונה לחייו ועד לחודש אוגוסט 2010, אז החלה לקבל דמי אבטלה; המערערת שהתה בחו"ל לרגל טיול שורשים מיום 7.10.10 ועד ליום 15.10.10 וכן מיום 14.11.10 ועד ליום 25.11.10 ובתקופות אלה שהה המנוח אצל בתו.
נוסף על כך קבע בית הדין האזורי כי המערערת לא הביאה ראיות על כך שהמנוח והיא ניהלו משק בית משותף או חלקו רכוש משותף בתקופה שבמחלוקת: רכבו של המנוח שהיה בשימושו היה רשום על שמו בלבד ולאחר פטירתו עבר לבתו; למערערת ולמנוח לא היה חשבון בנק משותף; המערערת לא הביאה כל ראיה לכך שהמנוח נשא בהוצאות כלכלת הבית; המערערת לא נשאה בהוצאות הנוגעות לקבורתו של המנוח או להוצאות ימי השבעה. בית הדין הוסיף כי המערערת לא הביאה כל עדויות מפי שכנים בבניין בו היא גרה. לאור כלל האמור דחה בית הדין האזורי את התביעה.

הערעור
עיקר טענות המערערת
12. המערערת טוענת כי בפסק דין הארצי צומצמה המחלוקת לשאלה האם הייתה ידועתו בציבור של המנוח בשבעת החודשים הראשונים בשנה הקודמת לפטירתו, ובכלל זאת, האם היא התגוררה עם המנוח בשנה שבסמוך לפטירתו וניהלה עמו משק בית משותף. המערערת מציינת כי מאז גירושיהם, שנבעו ממחלוקת על התנהלותו הכלכלית של המנוח, אהבתם זה לזו לא שככה, והם המשיכו להיות בקשר זוגי במרבית אותה תקופה. מפאת מצב בריאותו של המנוח, שהתדרדר משנה לשנה, המנוח התקשה מאוד לעלות לקומה הרביעית בה נמצאת דירתה שהייתה דירתם המשותפת, ולכן החליט לשכור דירות בקומות קרקע בסמוך לדירתה.

13. המערערת טוענת כי היא סעדה את המנוח ותמכה בו עם החמרת מחלותיו והתדרדרות מצבו במשך שלוש השנים לפני מותו, כרעייתו, כאילו הם לא התגרשו כלל. לאור מהות הקשר בין בני הזוג כפי שעלה מחקירת המוסד לביטוח לאומי ועל סמך חקירה זו, החליט המוסד לביטוח לאומי להכיר במערערת כידועתו בציבור של המנוח משנת 2008. הכרה זו של המוסד לביטוח לאומי מהווה ראיה לסטטוס של המערערת ביחסיה עם המנוח. כמו כן, ניתן ללמוד על מהות הקשר בין בני הזוג מבדיקת הערכת התלות שבוצעה למנוח ימים ספורים לפני מותו, ממנה עולה שהמערערת היא המטפלת העיקרית בו, ולא בתם מיכל. המערערת מדגישה כי לא ניתן להסיק מטופס הבדיקה כי מגורי המנוח בדירתה היו זמניים, ולא צוין כי הדבר נרשם מפי המנוח או מפי המערערת. מכל מקום, לא הייתה מחלוקת כי המנוח והמערערת היו ידועים בציבור בחמשת החודשים לפני מותו, כך שייתכן שמדובר בסברה מוטעית של מעריכת התלות. בנוגע לרישום בטופס בדיקת הערכת התלות, כי המנוח התגורר בדירתה באופן זמני מאז שחרורו מאשפוז, מציינת המערערת כי בית הדין קבע בטעות כי מדובר באשפוז האחרון. לגישת המערערת, הכוונה במסמך היא דווקא לתחילת מסכת אשפוזיו של המנוח בשנת 2008. כמו כן, לא היה מקום להסיק מרישום המנוח בטופס הבדיקה כ'גרוש' ומן ההתייחסות למערערת כ'גרושתו' כי מדובר במצב של העדר שיתוף.
לאור האמור, קביעתו של בית הדין האזורי לפיה מערכת היחסים בין המערערת והמנוח לא חרגה מביקורים בדירה בחגים ושבתות, הינה קביעה שאינה משקפת את מערכת היחסים בין השניים, שחיו חיים משותפים. כל שכן, וכך גם עלה מן העדויות שנשמעו לפני בית הדין האזורי, קביעה זו אינה משקפת את היצמדותו של המנוח ותלותו המוחלטת במערערת על רקע התדרדרות מצבו הבריאותי בשלוש שנות חייו האחרונות. זאת במיוחד בשנתו האחרונה, במהלכה כאמור היה תלוי בה לחלוטין ונזקק לתמיכתה הצמודה.

14. לכך מוסיפה המערערת, כי לא נסתרה העובדה שהמנוח רכש פריטים שונים לדירתה, כגון דוד שמש, טוסטר אובן, שמיכות ותנור חימום, שאין זה הגיוני שיירכשו על ידי אדם שאינו גר בדירה. כמו כן שילם המנוח את דמי החבר של המערערת בקופת חולים. המערערת מציינת עוד כי לא ניתן להסיק דבר מאי דיוקים שנפלו בהודעה לחוקר ובעדותה בבית הדין, בכל הנוגע להתייחסותה לחוזי השכירות בדירות השונות ששכר המנוח ותקופותיהם. המערערת הודתה כי לא הייתה מעורה בפרטים אלה, ואין קשר בין ידע אודותם ובין חיים משותפים. המערערת טוענת כי העדויות ששמע בית הדין האזורי והראיות שהונחו לפניו מצביעות באופן חד משמעי על מערכת יחסים הדוקה וסימביוטית בינה ובין המנוח בשלוש השנים טרם מותו, החל לכל הפחות מתחילת אשפוזיו ועד ליום פטירתו. כמו כן מצביעות הראיות על מגורים משותפים תחת קורת גג אחת, בין אם בדירתו השכורה של המנוח ובין בדירתה של המערערת. על כן יש להכיר בה כאלמנת המנוח לצורך תשלום קצבת שאירים.

עיקר טענות מבטחים
15. מבטחים טוענת כי פסק הדין שנתן בית הדין האזורי מפורט ומנומק, ואין כל סיבה המצדיקה להתערב בו. לגופו של עניין טוענת מבטחים כי כאמור, נקבע בהסכמה בפסק דין הארצי כי המערערת הייתה בת זוגו של המנוח משנת 2003. לעומת זאת, נאחזת המערערת ומצדיקה את קביעת המוסד לביטוח לאומי לפיה היא הייתה בת זוגו של המנוח משנת 2008 וממועד זה התגוררו יחד. מבטחים מוסיפה, כי העובדה שהמערערת הוכרה כזכאית לקצבת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי אינה מצביעה על היותה 'בת זוג' של המנוח על פי תקנון מבטחים, מאחר שאין מדובר באותם תנאים.

16. בהמשך לכך, מצביעה מבטחים על סתירות שונות בין הרישומים במסמכי המוסד לביטוח לאומי ובין גרסתה של המערערת. כך, ציינה המערערת בהודעתה למוסד כי המנוח והיא התגוררו יחד משנת 2008, ואילו בתצהיר עדותה ציינה כי הם חזרו להתגורר יחד בשנת 2003; בהודעתה לחוקר המוסד ציינה המערערת כי המנוח החזיק בדירה שכורה עד ליום מותו ולאחר מכן פונתה הדירה, ואילו בעדותה בבית הדין טענה כי המנוח החזיק בדירה שכורה עד כארבעה-חמישה חודשים לפני מותו; בהודעתה ציינה המערערת כי היו למנוח חפצים משלו בדירתו השכורה, ואילו בעדותה בבית הדין העידה כי בדירה השכורה נמצאו רק מיטה וקומקום. כמו כן, המערערת שינתה את גרסאותיה בשאלה למי הועברו זכויות המנוח בדירתה – האם אליה או לילדיהם; מי שילם את חשבונות אחזקת הבית – היא או המנוח; מי שילם את ההוצאות הכרוכות בימי השבעה על המנוח; משך הזמן שבו הפסיקה לעבוד לפני פטירת המנוח – שנה או חמישה חודשים. מכל מקום, המערערת אף נותרה מובטלת לאחר מכן, כך שבפועל היא הפסיקה לעבוד ללא קשר לטיפול במנוח.
מבטחים מדגישה, כי מהודעת המערערת לחוקר המוסד אף עולה, כי כאשר הגיע המנוח למצב בו לא יכול היה לישון בדירתו לבדו, היא לא רצתה שימשיך לגור "שם לבד", ולכן עזבה את עבודתה. מדברים אלה ניתן ללמוד, כי המנוח עבר להתגורר בדירתה לאחר שעזבה את עבודתה, דהיינו, בחודש ספטמבר 2010, כחמישה חודשים לפני פטירתו. מבטחים מדגישה עוד כי המערערת ציינה בהודעתה לחוקר המוסד כי המנוח שכר דירה נפרדת בשל רצונו בביטחון אישי שלו, ולא בשל מצבו הבריאותי. המנוח, שביקש לבלות בחיק משפחתו, היה מגיע לדירתה של המערערת כדי להיות קרוב לילדיו בחגים ובשבתות והיה נשאר ללון מידי פעם, וכך עלה גם מעדות ילדיו ומעדות גיסתה של המערערת. מכאן, שהמנוח לא התגורר עם המערערת דרך קבע. בקשר לכך מבהירה מבטחים, כי הקושי של המנוח לעלות מדרגות לדירתה של המערערת לא נזכר כלל בתצהירה או בכתבי הטענות האחרים שהוגשו בהליך הראשון, אלא הוזכר רק בתצהיר גיסתה גב' כרמלה שמיע. מכל מקום, משלטענת המערערת והעדים שנשמעו בתיק התדרדר מצבו של המנוח בשנת 2008, אין זה ברור מדוע עד לאותו מועד שכר המנוח דירת קרקע, ומדוע עבר לדירת המערערת דווקא בשנים בהן מצבו הבריאותי לא אפשר לו לעלות ארבע קומות. עוד עולה סתירה מעדויות ילדיהם של המנוח והמערערת: בעוד שמיכל העידה כי המנוח כמעט לא נזקק לדירתו בשל אשפוזיו הדחופים, אשר ממילא לא הובאה כל ראיה להוכחתם, העיד צדוק כי הדירות ששכר המנוח לא היו נחוצות לו מאחר שהוא כל הזמן היה אצל המערערת.

17. אשר לתביעת הסיעוד שהגיש המנוח מציינת מבטחים, כי המנוח סימן בטופס התביעה כי הוא גרוש, ולא ציין כי יש לו ידועה בציבור, על אף שבטופס ישנה משבצת כזו שניתן לסמנה. גם בהערכת התלות שבוצעה לו, המנוח לא הציג את המערערת כבת זוגו או כידועתו בציבור, אלא כגרושתו. בהערכת התלות צוין כי המנוח מתגורר בביתה של המערערת באופן זמני, כי היא אינה מרוצה מההסדר הקיים וכי מתבקשת עזרה בכל תחומי הטיפול היום יומי במנוח . מכאן עולה כי מעברו של המנוח לדירת המערערת היה זמני בלבד ומאז שחרורו מאשפוז ביום 18.11.10, וזאת עד שיקבל סיוע מן המוסד לביטוח לאומי. כך גם עולה מן האמור, כי המנוח התגורר אצל המערערת רק חודשים ספורים לפני מותו, ולא מן המועד בו החלה מסכת אשפוזיו בשנת 2008 כטענתה.
מבטחים מציינת בשולי הדברים, כי אם היו המנוח והמערערת בני זוג, המערערת לא הייתה יוצאת את הארץ בשתי פעמים נפרדות ו"נוטשת" אותו בעת חוליו. לאור האמור טוענת מבטחים כי המערערת לא הוכיחה שהתגוררה עם המנוח בשנה לפני פטירתו, ולפיכך, אין להכיר בה כאלמנת פנסיונר בהתאם להוראות תקנונה.

עיקר תשובת המערערת לטענות מבטחים
18. בתשובה לטענות מבטחים טענה המערערת כי היא מעולם לא טענה שהייתה בת זוגו של המנוח משנת 2008, אלא משנת 2003, ואף על פי כן, הכיר בה המוסד לביטוח לאומי כידועתו בציבור משנת 2008. המערערת הוסיפה כי, הקשר התמידי בינה לבין המנוח "התגבש לכדי מגורים משותפים בשנת 2008, כך שמרבית הזמן החל משנת 2008 התגורר המנוח עימה" בשל מצבו הבריאותי. המערערת מציינת עוד כי פרשנות מבטחים בנוגע להודעתה למוסד אינה תואמת את האמור בה. המערערת מדגישה כי מבטחים מנסה שוב ושוב למשוך את הדיון למחוזות שכבר נדונו, ועקב כך, הוחלט לצמצם את המחלוקת לשבעת החודשים הראשונים שבשנתו האחרונה של המנוח. בשלב זה אין מחלוקת שמצבו של המנוח היה קשה מאוד, כך שהוא היה אצל המערערת "כבן זוג קבוע שזכה לטיפול צמוד" מצידה. כך גם אין מקום להסיק מעדותה של המערערת כי המנוח עבר לדירתה רק בחמישה החודשים האחרונים לחייו. דבריה המדויקים של המערערת היו שמזה זמן רב המנוח התגורר עימה. המנוח לא היה יכול לישון לבד, אולם רק חמישה חודשים טרם פטירתו גמלה בליבה ההחלטה שהיא עוזבת את עבודתה על מנת לסעוד אותו. המערערת מוסיפה כי טופס הערכת התלות דווקא תומך בגרסתה. אשר לאופן שבו הציג אותה המנוח טוענת המערערת כי לא ניתן לדרוש מהדיוט שידע להגדיר את מצבו כידוע בציבור באופן משפטי.

דיון והכרעה

19. נקדים ונאמר בקשר לתנאי הזכאות לקצבת שאירים ל"אלמנת פנסיונר", כי ההגדרה מבחינה בתנאיה בין מי שהייתה בת זוגו של הפנסיונר לפני שהחל לקבל קצבת זקנה ממבטחים, לבין מי שהפכה להיות בת זוגו לאחר מכן. הראשונה תחשב "אלמנת פנסיונר" אם הייתה בת זוגו של הפנסיונר והתגוררה עימו במשך שנה בסמוך לפני פטירתו, ואילו ממי שהפכה להיות בת זוגו של הפנסיונר לאחר שהחל לקבל קצבת זקנה, "נדרשת" הוכחת זוגיות ותקופת מגורים בת שנתיים בסמוך לפני פטירת הפנסיונר. כמו כן נדרש כי בת הזוג עצמה הגיעה לגיל זקנה בעת פטירת הפנסיונר. מן ההבדלים שבדרישת ההגדרה עולה ההקפדה הנוספת הנדרשת בבחינת הזכאות של מי שהפכה בת זוגו של הפנסיונר לאחר שהחל לקבל קצבה. זאת, ככל הנראה, נוכח הצורך הרב יותר המתבקש להוכחת רצינות הקשר, עת מדובר במי שהפכה בת זוגו של הפנסיונר רק בשלב מאוחר, בו המבוטח כבר החל לקבל פנסיה ממבטחים.
לא למותר לציין, כי בהליך שלפנינו לא התעוררה שאלה בדבר הכללת שנות נישואים קודמות, במניין התקופה שבסמוך לפני הפטירה. בקשר לכך כבר נפסק, במקרה של בני זוג שהיו נשואים זה לזה שנים רבות וטענו כי חזרו להיות בני זוג בסמוך לפני פטירתו של הבעל, כי אין לכלול במניין שנות המגורים והזוגיות הנדרשת בסמוך לפני הפטירה, שנים בהן היו בני הזוג נשואים זה לזה זמן רב קודם לכן (ע"ע (ארצי) 1455/02 שרה אודיה גרטנר- גולדשמידט- מדינת ישראל הממונה על תשלום הגמלאות (5.2.2004), בג"ץ 4193/04 שרה אודיה גרטנר נ. בית הדין הארצי לעבודה ואח' (20.6.10) (להלן: פרשת גרטנר ).

20. ובאשר לענייננו. כאמור, בדיון שהתקיים בבית דין זה בערעור על פסק הדין האזורי הראשון, הועלתה שאלה בדבר בחינת זכאותה של המערערת לקצבת שאירים מכוח החלופה הראשונה שבהגדרת "אלמנת פנסיונר", נוכח היותה של המערערת נשואה למנוח לפני שהחל לקבל קצבת זקנה לראשונה. מבטחים הודיעה אז על הסכמתה לראות את המערערת כבת זוגו של המנוח משנת 2003 (לאחר הגירושין, ולפני קבלת הקצבה לראשונה), ובהתאמה לכך, הסכימה לבחון את תחולת הגדרת "אלמנת פנסיונר" על המערערת לפי החלופה הראשונה. לאור זאת הוחזר עניינה של המערערת להשלמת הבאת ראיות מטעמה באשר למגוריה של עם המנוח ולהיותה בת זוגו במשך שנה אחת שלפני הפטירה, ובעיקר לעניין שבעת החודשים הראשונים של אותה שנה.

21. בסופו של יום התגלגלו הדברים לידי כך, שבית הדין האזורי נדרש לטיעון וחומר ראיות רחב יריעה שהוגש מטעם המערערת, לרבות כזה שעמד בבסיס ההכרה של המוסד לביטוח לאומי בה כידועה בציבור של המנוח מאז שנת 2008. כאמור, בית הדין האזורי דחה את התביעה, משלא מצא ביסוס ראייתי לטענות המערערת לעניין מגורים משותפים ומשק בית משותף עם המנוח, בתקופה המצומצמת כפי שהועמדה להכרעתו.

22. לאחר שעיינו בפסק הדין שבערעור, בטיעוני הצדדים ובכלל חומר התיק הגענו לכלל מסקנה כי אין מנוס בלתי אם לדחות את הערעור. זאת, משהמערערת לא הציגה ראיות שיש בהן ממש להוכיח כי התגוררה עם המנוח וניהלה עימו חיי שיתוף בתקופה שבמחלוקת, ולאור סתירות משמעותיות שעלו מגרסאותיה, ודברים שנשמעו מפי עדים מטעמה.

23. המחלוקת מושא הערעור היא כולה מחלוקת עובדתית, וקשורה בקביעות שבמהימנות העדים וגרסאותיהם. במצב דברים זה דומה שאין לנו צורך בהפניה לעיקרים העומדים בבסיס תשלום הקצבה. עם זאת, פטור בלא כלום אי אפשר. נזכיר איפוא אך מושכלות יסוד העומדות בבסיס תשלום קצבת השאירים, ובראש ובראשונה את התכלית הסוציאלית העומדת בבסיסה, שהיא "להגן על רמת חייו של השאיר, כך שזו תישאר כפי שהייתה, פחות או יותר, לפני מועד הפטירה" (בג"ץ גרטנר בפסקה 20 וההפניות שם; ע"ע (ארצי) 183/99 סנדה אהרון - הממונה על תשלום הגימלאות, פד"ע לז 396, 403 (2002); דב"ע (ארצי) נז-6-2 קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ - צילה כוכבי (29.7.97), בעמ' 3; ע"ע (ארצי) 42498-07-11 תרצה אבגין - קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (31.12.12), בפסקה 26, להלן: פרשת אבגין, ע"ע (ארצי) 1818-05-14 החברה המנהלת של קרן הגמלאות של חברי "דן" בע"מ - פלונית (24.9.15) בפסקה 32 (להלן: פרשת פלונית), ע"ע (ארצי) 10153-10-14 רבקה אביגדור- החברה המנהלת של קרן הגמלאות של חברי דן בע"מ 20.6.16).
מכאן הדרישה בהגדרת "אלמנת פנסיונר" שבתקנון האחיד למגורים וחיי שיתוף עם הפנסיונר לרבות שיתוף כלכלי בסמוך לפני פטירתו, על פני פרק זמן כמפורט שם. ההנחה העומדת ביסוד ההגדרה היא השתתפות הפנסיונר בכלכלת התא המשפחתי בסמוך לפני פטירתו, והפגיעה הצפויה באלמנה לאחר הפטירה (ראו בפרשת פלונית וההפניות שם, וכן ראו ע"ע (ארצי) 4247-12-15 מזל מימון – קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (27.2.2017), בפסקה 21, להלן: פרשת מימון, והניתוח המפורט בעב"ל (ארצי) 47676-01-14 מזל סלח – המוסד לביטוח לאומי (4.4.17), בפסקה 43). בחינת חיי השיתוף בין בני הזוג אינה טכנית אלא מהותית, "ונדרש איתור של סימני קיום יחידה משפחתית " (ראו בפרשת מימון בפסקה 24, ע"ע (ארצי) 1016/00 טלינסקי ליובוב – קרן הגמלאות המרכזית (26.6.2001)).
כמו כן הודגש בפסיקה, כי בקביעת הזכאות לקצבת שאירים יש " לבחון, ככל האפשר, את מציאות החיים בפועל, ולהעמיד את הזוגיות במבחן חיי המעשה, ולא לבססה על נוסחאות פורמליות שאינן משקפות את המצב לאמיתו" (פרשת גרטנר בפסקה 21). בהתאם לכך ניתן למצוא בהסדרים הנורמטיביים השונים לעניין תשלום קצבת השאירים ניתוק מן המסגרות הרשמיות של נישואין וגירושין, ובחינה של מסגרות החיים הזוגיות האמיתיות, כפי שהן מתרחשות בחיי היומיום (ראו בפרשת גרטנר ו בפרשת אבגין).
משקלם של המגורים תחת קורת גג אחת הוכר בפסיקה " כמבסס בדרך כלל קיומם של חיי זוגיות הכוללים תלות או שיתוף כלכלי בין בני זוג". מאידך, מלמדת אותנו הפסיקה, כי היעדרם של מגורים משותפים לא בהכרח שולל קיומם של חיי שיתוף כאמור. על רקע זה, חוזרת בפסקי הדין העוסקים בסוגיה, פעם אחר פעם ההנחיה, לפיה יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו (ראו בפרשת פלונית בפסקה 40, בפרשת מימון בפסקה 25, ע"ע (ארצי) 16782-11-11 ירדנה פז- הממונה על תשלום הגמלאות (19.3.2014 ) בפסקה 29 ).

24. זה המקום לציין, כי בבחינה הכוללת של יחסי הזוגיות הנטענים לא נפקד מקומה של מחויבותם של בני הזוג האחד כלפי רעהו מן הבחינה הרגשית והערכית. עמדה על כך השופטת חני אופק בפרשת מימון בציינה כי:
" הגם שערכים עוסקים במימד רגשי-פנימי, הרי שהמשפט תר אחר ביטויים אובייקטיביים-חיצוניים למימד זה, שהרי אין לשופט היושב בדין כלים להתחקות אחר צפונות ליבו של אדם. דפוסי התנהגות עשויים איפוא ללמד על מידת קיום מחויבות כאמור או העדרה בין בני הזוג. כך למשל, הדרישה לקיום משק בית משותף ....עשויה להיות בבואה אובייקטיבית-חיצונית למחויבות ערכית זו. ..... בבחינה כוללת זו יש גם משקל, בין היתר, גם למידת המחויבות בעיתות משבר ובכלל זה אם ובאיזו מידה תמך מבקש הקצבה בבן הזוג ככל שתש כוחו טרם פטירתו. במצבים בהם כוחו של בן הזוג נחלש באופן איטי ובהדרגה, או אז נפתח פתח לבחינה לאורך זמן של מידת קיום מחויבות ומידת קשירת הגורל ביחד לטוב ולרע, ולכן משקלו היחסי של שיקול זה עולה" (שם בפסקה 23, ההדגשה שלי ר.ר ).

25. הנה כי כן, זוהי בקצירת האומר התכלית העומדת בבסיס ההסדר לתשלום קצבת השאירים, ואלה, על קצה המזלג, ההדגשים הנדרשים בבחינת הזכאות של אלמנת הפנסיונר לקצבת שאירים.
נציין כי בהכרת המוסד לביטוח לאומי בהיותה של המערערת "ידועה בציבור" של המנוח משנת 2008, ובזכאותה לקצבת שאירים מן המוסד, אין כדי לחייב את מבטחים. לקצבת השאירים הסטטוטורית המשולמת על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה- 1995, תכלית שונה מזו של קצבת השאירים התעסוקתית מושא דיוננו, והתנאים המזכים כפי שנקבעו לכל אחת מן הקצבאות שונים (ראו הגדרת "אלמנה" בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה- 1995, וכן ראו בפרשת מימון בפסקה 21 התייחסות לתכליות השונות העומדות בבסיס כל אחד מן ההסדרים).

מן הכלל אל הפרט
26. המערערת טענה בבית הדין האזורי, כי בשנה האחרונה לפני פטירתו, וגם קודם לכך, התגוררה עם המנוח בדירתה, וניהלה עימו משק בית משותף. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשבעת החודשים הראשונים של אותה שנה. כאמור, בית הדין האזורי לא נתן אמון בגרסתה של המערערת.
בבואנו להכריע בערעור נזכיר ראשית כמה מן העובדות שאינן שנויות במחלוקת. במהלך התקופה מאז שהמערערת והמנוח התגרשו, המנוח שכר דירה למגוריו. לפי העולה מחומר התיק, דירה שכורה עמדה לרשותו עד יום מותו. בכל זאת, התגורר המנוח בבית גרושתו בתקופה האחרונה לפני שהלך לעולמו, ושם אף נפטר. על כך שהתגורר בבית גרושתו במשך 5 חודשים אחרונים לחייו אין חולק. מטופס בדיקת הערכת התלות שנערכה לו ביום 30.1.10, שבוע לפני פטירתו, אף עולה כי המערערת טיפלה רבות במנוח - סייעה לו ברחצה, הלבשה, ניידות, בישול והגשת אוכל. מן הפירוט שבטופס אודות טיפולה של המערערת במנוח, ניתן ללמוד על קיומה של מחויבות רגשית ערכית של המערערת כלפי המנוח בתקופה בה "תש כוחו" (ראו לעיל בפסקה 23 על המחויבות הרגשית והערכית בבחינת יחסי הזוגיות). אלא שהקושי מבחינתה של המערערת, נעוץ באי הוכחת פרק הזמן כנדרש בהוראות התקנון האחיד, כמפורט להלן.

27. מטופס בדיקת הערכת התלות עולה כי המנוח התגורר בבית המערערת באופן זמני. כך בסעיף 15ח' לטופס, בו נדרש פירוט ל"מי נמצא עם הנבדק ובאילו שעות (כולל מטפלת)", נרשם על ידי המעריכה: "גרושתו עימה הוא גר באופן זמני..." (ההדגשה שלי ר.ר). לפי המצוין בטופס, המידע כפי שנרשם בו נמסר מפי הנבדק. משמע, הזמניות שבמגורים נרשמה מפי המנוח. כמו כן, בסעיף 17 המיועד ל"הערות המעריך", תחת הכותרת "הערה כללית" נרשם: "... גרושתו ציינה שמתגורר בבית מאז שחרורו מאשפוז. ביתו אינו ראוי למגורים". במקום המיועד לציון "אשפוזים ב-6 חודשים אחרונים" מצוין מועד אשפוז 14.11.10, אשפוז ל-4 ימים עקב החמרה באי ספיקת לב. כמו כן מצוין: "לפי סיכום מחלה מתאריך 18.11.10 היו אשפוזים נוספים עקב החמרה באי ספיקת לב". המערערת שטענה כי היא מתגוררת עם המנוח כל השנים, בין בדירות ששכר ובין בדירתה, לא ידעה בחקירתה הנגדית לומר על שום מה אמר המנוח כי מגוריו אצלה זמניים. כמו כן ציינה כי באמירה בדבר מגורי המנוח בביתה מאז האשפוז לא מצוין באיזה אשפוז מדובר. התמונה העולה אם כך מטופס הערכת התלות, שהוא ראיה מזמן אמת, היא של מגורים זמניים של המנוח בבית המערערת, ככל הנראה על רקע מצבו הרפואי הקשה.

28. לצד זאת, לא הציגה המערערת כל ראיה אובייקטיבית המעידה על מועד תחילת המגורים של המנוח בביתה, או על מגוריה שלה בדירת המנוח, אליה התייחסה בהזדמנויות שונות כבלתי ראויה למגורים. בית הדין האזורי הוסיף והצביע על אי הלימה בין גרסאות המערערת ועדיה באשר למקום מגורי המנוח במהלך השנים, לרבות לגבי המועד בו עבר להתגורר בביתה לפני שנפטר.
לא זו אף זו. בית הדין הוסיף וציין כי לא הוצגה לו כל ראיה שיש בה ממש להוכחת שיתוף כלכלי בין המערערת והמנוח. לשניים לא היה חשבון בנק משותף והמערערת לא הציגה כל ראיה המעידה על כך שהמנוח נשא בהוצאות הבית מכל סוג שהוא. נציין לעניין זה כי בתצהיר עדות ראשית שהגישה במסגרת ההליך הראשון שנוהל בבית הדין האזורי ציינה המערערת כי בשנה האחרונה לחייו נסמכה רק על קצבתו של המנוח (ס' 10 לתצהיר). אלא שכל ראיה אובייקטיבית לביסוס אמירה זו לא הוצגה, והיא נותרה בעלמא. מדפי חשבון של המנוח שהוגשו כראיה במסגרת ההליך השני, גם כן לא ניתן ללמוד על ניהול משותף של משק בית בין המערערת למנוח.

29. הנה כי כן, לאחר ההליך הנוסף שהתקיים בעניינה של המערערת, בו ניתנה לה הזדמנות להשלים ראיותיה באשר למגורים עם המנוח וניהול משק בית משותף עימו במהלך השנה שבסמוך לפני פטירתו, נותרה על כנה קביעת בית הדין האזורי מפסק דין האזורי הראשון בדבר מגורי המערערת עם המנוח במשך חמשת החודשים האחרונים לפני פטירתו, מבלי שעלה בידי המערערת להוכיח תקופת מגורים ארוכה יותר. אכן, המערערת הציגה לפני בית הדין האזורי פן רגשי ערכי ביחסיה עם המנוח בסמוך לפני פטירתו. אלא שבכך אין די, שכן נותר בעינו החסר בראיות והקושי בגרסאות בנוגע למשך תקופת המגורים ויחסי השיתוף בין המערערת לבין המנוח.
יפים לכאן, בשינויים המ חויבים, דברי השופטת (כתוארה אז) מרים נאור בפרשת גרטנר , בציינה כי:
"מבחינת הדין המצוי - בחירתו המפורשת של המחוקק בחוק הגמלאות, הרואה בשלוש השנים שבסמוך לפטירה את השנים הרלוונטיות לצורך זכאות לקצבת שאירים, אינה מאפשרת התחשבות בשנים הארוכות בהן היתה העותרת נשואה (בראשונה) למנוח. היא אף אינה מאפשרת התחשבות בכך שהעותרת סעדה את המנוח בסמוך למותו, שכן לא היתה זו תקופה מספקת על-פי חוק הגמלאות". (ראו שם בפסקה 4, ההדגשה שלי ר.ר).

30. כאמור, בסופו של יום דחה בית הדין האזורי את גרסת המערערת. בית הדין הצביע על כך שהמערערת לא הציגה לפניו כל ראיה אובייקטיבית להוכחת טענותיה, וכן הפנה לסתירות בדברי המערערת ובדברי העדים, בשאלות הנוגעות למגורי המערערת והמנוח זה עם זו בתקופה שבמחלוקת, ובכלל. כלל הוא, שבקביעות מעין אלה, המבוססות על התרשמות הערכאה הדיונית מן הראיות שהובאו לפניה לרבות ממהימנותם של העדים, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב (ע"ע (ארצי) 424/06 מטבחי שרת בע"מ- גרוחולסקי (2.8.07), ע"ע (ארצי) קרן מחקרים רפואיים פיתוח תשתית ושירותי בריאות – לורין קדם (23.9.08)). בנסיבות המקרה שלפנינו לא מצאנו כל הצדקה לחרוג מן הכלל האמור.

31. והערה אחרונה לסיום, המתקשרת גם לדברי השופטת (כתוארה אז), מרים נאור, כפי שצוטטו לעיל. כאמור, המערערת התגרשה מן המנוח בשנת 2002 לאחר 32 שנות נישואים, והמנוח מצא את מותו בביתה בשנת 2011. למרות 32 שנות נישואים אין למערערת כל חלק בחיסכון הפנסיוני שצבר המנוח במהלך שנות עבודתו, שמרביתן בתקופת נישואיהם. את הקושי המתעורר במצב דברים זה פתר המחוקק לאחרונה בהסדר חקיקתי, כפי שבא לידי ביטוי בהוראות חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו תשע"ד- 2014. החוק פורסם ביום 6.8.2014, ותחולתו, על פי הוראת סעיף 30 היא שישה חודשים ממועד פרסומו. נוכח מועד היווצרות עילת התביעה בענייננו עם פטירת המנוח ביום 7.2.2011, ברור הדבר שאין תחולה להסדר שבחוק במקרה זה. עם זאת, דומה שבהוראות החוק המסדירות את אופן חלוקתו של החיסכון הפנסיוני בין בני זוג שנפרדו יהיה כדי ליתן מענה עתידי, בבוא העת, למקרים דומים.

סוף דבר
32. המערערת לא הוכיחה כי התגוררה עם המנוח וקיימה עימו משק בית משותף במשך תקופה של שנה טרם פטירתו. כך קבע בית הדין האזורי , ובקביעתו זו לא מצאנו כל טעם להתערב. אשר על כן, הערעור נדחה.
בנסיבות המקרה לא ראינו מקום לחייב את המערערת בהוצאות מבטחים, ועל כן אין צו להוצאות בערעור.

ניתן היום, י"ח אב תשע"ז (10 אוגוסט 2017), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

רונית רוזנפלד,
שופטת, אב"ד

לאה גליקסמן,
שופטת

אילן איטח,
שופט

מר ישראל דורון
נציג ציבור (עובדים)

מר עצמון ליפשיץ,
נציג ציבור (מעסיקים)