הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 18472-10-16

ניתן ביום 26 אוגוסט 2019

אירית פרנבך
יעל פרנבך
המערערת בעע 18472-10-16
המערערת בעע 18551-10-16
-

מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ

מדינת ישראל
המשיבה בשני הערעורים

מגישת עמדה

לפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת לאה גליקסמן, השופט רועי פוליאק
נציג ציבור (עובדים) מר אמיר ירון, נציג ציבור (מעסיקים) מר דן בן חיים

המערערות בעצמן
בשם המשיבה – עו"ד אלישע שור, עו"ד תומר אלטוס, עו"ד סזי כהן
ב"כ המדינה – עו"ד יעל בר לב

פסק דין
השופט רועי פוליאק
שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב ( השופטת אופירה דגן - טוכמכר ונציגי הציבור ה"ה שמחה לב ובועז קמר) בארבע תביעות נפרדות שהדיון בהן אוחד. במוקד הדיון בערעורים עומדת סוגית זכותו של מבוטח בקרן פנסיה ותיקה גרעונית, שהוכר כזכאי לקבלת קצבת נכות לתקופה של שנה אחת לפחות, למשוך את הכספים המופקדים על שמו בקרן הפנסיה אם טרם מיצה את תקופת הזכאות ( של שנה אחת) לקצבת נכות.

פתח דבר

יעקב פרנבך ז"ל ( להלן – המנוח), יליד 1951, היה מבוטח בקרן הפנסיה המקיפה של מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ ( להלן – הקרן ומבטחים) החל משנת 1979. למרבה הצער לקה המנוח במחלה קשה. בחודש אפריל 2011 החלה הקרן לשלם למנוח קצבת נכות עד לפטירתו ביום 28.2.2012 בהיותו בן 61. בסך הכל שולמו למנוח אחד עשר תשלומים של קצבת נכות.

בעקבות פטירתו של המנוח הוגשו על ידי ילדיו הבגירים, גרושתו ובת זוגו עד סמוך לפני פטירתו ארבע תביעות נגד מבטחים שהדיון בהן אוחד, ואשר תסקרנה להלן לפי סדר הגשתן:

ק"ג 35151-10-13 – תביעת הבת יעל פרנבך ( להלן – יעל). בכתב התביעה המתוקן שהגישה יעל נטען כי מאחר שהמנוח לא קיבל מהקרן קצבת נכות במשך 12 חודשים לפחות ואין לו שאירים כמשמעם בתקנון האחיד, התקיימו כל התנאים אשר זיכו את המנוח במשיכת כספים מהקרן. מבטחים הטעתה את המנוח, שלקה במחלה סופנית וימיו היה ספורים בלבד, תוך ניצול מחפיר של מחלתו, בהציגה לפניו מצג לפיו איו הוא זכאי למשוך את הכספים שהצטברו בחשבונו בקרן ויש לשלם לפיכך ליורשי המנוח את ערך פדיון הכספים הצבורים בקרן העומד לפי דוחות הקרן על 685,380 ₪. בהתאם לצוואת המנוח, יעל ושני אחיה הם היורשים, בחלקים שווים, של זכויות המנוח, ויעל זכאית, על כן, לשליש מערך הפדיון כאמור. לחלופין נטען על ידי יעל, במהלך הדיון בתביעתה, כי יש לראות בה " יתומה" של המנוח מאחר שאין היא עומדת ברשות עצמה ועל כן היא זכאית למשוך כספים מהקרן.

ק"ג 5239-03-14 – תביעת גב' רויטל מרמור ( להלן – רויטל). רויטל היתה בת זוגו של המנוח עד לפרידתם מספר חודשים לפני מותו. רויטל טענה כי יש לראות בה ידועה בציבור של המנוח חרף הפרידה שנכפתה על בני הזוג על ידי ילדי המנוח, ולכן היא זכאית לקצבת שאירים מהקרן.

ק"ג 29238-02-15 – תביעת אירית פרנבך ( להלן – אירית). אירית היא גרושתו של המנוח ואם שלושת ילדיו. תביעת אירית היא למימוש צו עיקול בסכום של
70,231 ₪, אשר הוטל, לטענתה, על זכויות המנוח במבטחים ומקנה לה " זכות ראשונים" כלפי הקרן.

ק"ג 24738-04-15 – תביעת עינת ואביחי פרנבך ( להלן – עינת ואביחי), אחותה ואחיה של יעל וילדיהם של המנוח ושל אירית ( יעל, עינת ואביחי יכונו להלן ביחד – ילדי המנוח), אשר הסעד המבוקש בה הוא הסעד המבוקש בתביעת יעל. דהיינו: קבלת חלקו היחסי של כל אחד משלושת ילדי המנוח מתוך ערך הפדיון של כספי המנוח הצבורים בקרן.

בית הדין האזורי דחה את כל התביעות. להלן נתייחס, בתמצית רבה, לנימוקי הדחיה ונרחיב בהמשך הדברים במידת הצורך:

תביעת רויטל – נפסק כי בנסיבות הפסקת הקשר הזוגי בין רויטל לבין המנוח, אין לראות ברויטל ידועה בציבור של המנוח בעת פטירתו ומשכך אין היא זכאית לקצבת שאירים. רויטל לא ערערה על דחיית תביעתה וממילא איננו נדרשים לטענות הצדדים ולנימוקי הדחיה. עם זאת נקדים ונבהיר, כי לקשר הזוגי בין רויטל לבין המנוח וסיומו השלכות על התשתית העובדתית הנדרשת לתביעות ילדי המנוח.

תביעות ילדי המנוח – בית הדין האזורי קיבל את פרשנות מבטחים, אשר נתמכה על ידי הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון ( להלן – הממונה), לפיה בהתאם להוראות התקנון האחיד, החל על קרנות הפנסיה הוותיקות הגרעוניות והקרן בכללן ( להלן – התקנון האחיד), מבוטח אשר הקרן הכירה בזכאותו לקבלת 12 תשלומים של קצבת נכות, אינו זכאי למשוך כספים מהקרן בין אם קיבל בפועל 12 תשלומים של קצבת נכות ובין אם לאו. כמו כן נדחתה טענתה החלופית של יעל, לפיה יש לראות בה " יתומה" של המנוח באופן המאפשר לה למשוך את כספי המנוח הצבורים בקרן.

תביעת אירית – למרות שבית הדין האזורי נטה לדעה לפיה זכות אירית לקבלת כספים מכח הסכם פירוק שיתוף התגבשה כבר בשלב של קבלת קצבת הנכות הראשונה, נפסק כי באותו מועד טרם נכנס לתוקף החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, התשע"ד-2014 (להלן – חוק החיסכון הפנסיוני), כך שלא היתה קיימת יריבות בין אירית לבין מבטחים. זכויותיה של אירית, במועד התגבשות הזכות, היו, לפיכך, כלפי המנוח בלבד. באשר לטענת אירית לפיה מבטחים לא פעלה בהתאם לצו עיקול שנמסר לה, נפסק כי בבסיס הטענה עומדת עילה נזיקית וזכויות אירית שמורות לה בערכאות המתאימות.

יעל ערערה על דחיית תביעתה. עינת ואביחי לא ערערו על דחיית תביעתם, אך עמדתם נשמעה בערעור בפנינו. אף אירית ערערה על דחיית תביעתה. נציין, כי ערעורה של אירית סב על זכויות המנוח המוחזקות, כנטען, בידי מבטחים. אם ידחה ערעורה של יעל ויקבע כי אין למנוח, או למי מטעמו, זכויות נוספות כלפי מבטחים, זכויותיה הנטענות של אירית תצטמצמנה להתנהלות מבטחים בעבר עת שילמה קצבת נכות למנוח.

בתום הדיון הראשון בערעורים, משעלתה שאלה של פרשנות התקנון האחיד, אשר ההכרעה בה עשויה להשליך גם על מקרים נוספים, נתבקשה עמדת הממונה והתקיים דיון נוסף בו חזרו הצדדים על טענותיהם. בפסק דיננו להלן, נתייחס לכל אחד מהערעורים בנפרד. תחילה נדון בערעורה של הבת יעל, ובהמשך נדון בערעורה של אירית גרושתו של המנוח ואמם של ילדי המנוח. הקביעות בפסק הדין, טענות הצדדים ועמדת הממונה בערעורים יפורטו אגב דיוננו.

ערעור יעל ( ע"ע 18551-10-16)

רכיבי הערעור

ערעורה של יעל סב על הקביעה לפיה המנוח היה מנוע מלמשוך את ערך הפדיון של הכספים הצבורים על שמו בקרן עקב ההכרה בזכאותו לקבלת 12 תשלומים של קצבת נכות ומשכך לא זכאים יורשי המנוח, עמם נמנית יעל, לקבלת הכספים הצבורים בקרן על שם המנוח. לחלופין ערערה יעל על דחיית תביעתה לזכויות כ"יתומה" כהגדרת המונח בתקנון האחיד.

נקדים ונציין, כי דין הערעור בעילה החלופית להידחות בפתח הדברים, לנוכח העובדה לפיה בכתב התביעה שהוגש מלכתחילה ובכתב התביעה המתוקן שהוגש בעקבות הגשת תביעת רויטל, לא נטען כי יעל היא " יתום" או " שאיר" של המנוח. משכך אף לא נתבע סעד של קצבת שאירים או כל סעד אחר בכשירותה של יעל כ"יתום" כמשמעות המונח בתקנון האחיד. בדיון המקדמי אף הדגישה יעל כי "אבקש רק את היתרות של אבי, אין לי טענה שאני זכאית לקצבת שאירים"(עמ' 9 לפרוטוקול מיום 26.2.2015).

טענת יעל, שהועלתה לראשונה בתצהיר העדות הראשית מטעמה, כי יש לראות בה יתומה, התייחסה להוראת תקנה 48( ג) בתקנון האחיד שעניינה זכות של יתומי מבוטח, לבחור, בנסיבות המוגדרות בתקנה, במשיכת כספים חלף קבלת קצבת שאירים. בית הדין האזורי דן בהרחבה בטענה, שלא בוססה בכל דרך שהיא, ודחה אותה. לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי, לנוכח עיתוי העלאתה.

למעלה מהנדרש נבהיר, כי קביעת בית הדין האזורי נכונה לגופה. בתקנה 48( ג) לתקנון האחיד נקבע, כי " יתומיו של מבוטח שנפטר רשאים למשוך כספים שנצברו בחשבונו בקרן", ובלבד שנתקיימה שורת תנאים המפורטת בתקנה ובהם, בין היתר, "לכל אחד מהיתומים מלאו 18 שנים או יותר". "יתום" לפי התקנון האחיד, הוא ילדו של מבוטח או פנסיונר הנופל בגדר ההגדרה שלהלן:

"התקיימו בו אחד מאלה:
(א) טרם מלאו לו 21 שנים;
(ב) אינו עומד ברשות עצמו בכל אחד מהמועדים הבאים:
(1) לפני הגיעו לגיל 21 שנים;
(2) ביום בו נפטר המבוטח או הפנסיונר".
(הציטוטים הם מהמהדורה השמינית של התקנון האחיד מחודש מרץ 2011 שהיתה בתוקף בעת פטירת המנוח. על פני הדברים אין הבדלים בסוגיות הנבחנות בפסק הדין בין ההוראות במהדורה השמינית לבין הוראות המהדורה העשירית הנכונות למועד פסק הדין. ההדגשות בציטוטי התקנון האחיד, לעיל ולהלן, הוספו).

יעל היתה בת 33 בעת פטירת המנוח. על מנת שתוכר כ"יתום" עליה לשכנע כי לא עמדה ברשות עצמה לא רק ביום פטירת אביה המנוח אלא גם בטרם מלאו לה 21 שנים. יעל טוענת כי בעת פטירת המנוח לא עמדה ברשות עצמה עקב קדחת בה לקתה בהיותה בת 30 וכי בהיותה בגיל 21 לא עמדה ברשות עצמה עת שרתה כחיילת שנסמכה בהיבט הכלכלי על שולחנו של אביה המנוח. עם זאת, המונח "אינו עומד ברשות עצמו" מוגדר בתקנון האחיד כ"מי שאינו מסוגל לכלכל עצמו מחמת מצב בריאותו ואין לו הכנסה מעבודה או מכל מקור אחר, למעט קצבת נכות כללית של המוסד לביטוח לאומי או קצבת זקנה של המוסד לביטוח לאומי". בהיעדר כל טענה על מצבה הבריאותי של יעל בגינה ניתן היה לראות את יעל כמי שלא עמדה ברשות עצמה טרם הגיעה לגיל 21, אין בסיס לטענה כי התקיים ביעל התנאי של מי שאינו עומד ברשות עצמו גם " לפני הגיעו לגיל 21 שנים" וממילא אין לראות ביעל, שהיתה כאמור לעיל בת 33 במועד פטירת אביה המנוח, יתומה לפי התקנון האחיד.

דיוננו יתמקד, אפוא, בעילה העיקרית, לה טענו כזכור גם עינת ואביחי שנמנעו מלערער על פסק הדין, לפיה זכאי כל אחד משלושת היורשים לקבלת שליש מערך הפדיון של כספי המנוח שהיו צבורים בקרן במועד פטירתו. לנוכח המורכבות המסוימת של הסוגיה, מצאנו לנכון לשנות את סדר הדברים הרגיל. תחילה נציג את המסגרת הנורמטיבית על מנת לבאר את המחלוקת ורק לאחריה נציג את המסכת העובדתית הרלוונטית ואת קביעות פסק דינו של בית הדין האזורי.

המסגרת הנורמטיבית ומיקוד המחלוקת

ככלל, תכליתה של קרן הפנסיה היא תשלום קצבאות באירועים מזכים של יציאה ממעגל העבודה מטעמי גיל, פטירה או נכות, ולא תשלום של סכומים חד פעמיים ( השוו: ע"ע ( ארצי) 7962-09-17 גולדשטיין - קרן הביטוח ופנסיה של פועלי בניין (29.10.2018). להלן – עניין גולדשטיין; ע"ע (ארצי) 61886-02-19 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ – פלונית . פסקה 13 (26.8.2019). להלן – עניין פלונית). התקנון האחיד קובע, לפיכך, כי גם אם שאירים של מבוטח שהלך לעולמו, מעדיפים למשוך את הכספים שהצטברו בחשבונו בקרן הפנסיה חלף קבלת קצבת שאירים, אין הם רשאים לעשות כן ( השוו לאחרונה: עניין פלונית) אלא בנסיבות מאד מוגדרות של יתום בגילאים 18 עד 21 או של יתום שאינו עומד ברשות עצמו כמפורט לעיל. אף זכאותו של מבוטח למשיכת כספים חלף קצבת זקנה, מוגבלת לפי התקנון האחיד לתקופה של 60 ימים מחודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה או מסיום עבודתו בשורות המעסיק האחרון שביטח אותו בקרן הפנסיה לפי המאוחר מהם. בכל מקרה, מבוטח שקיבל ולוּ תשלום אחד של קצבת זקנה לא יהיה זכאי להמיר את המשך קבלת תשלומי קצבת הזקנה בקבלת הסכומים הצבורים בקרן הפנסיה.

בתקנה 48 לתקנון האחיד, המסדירה את הזכות למשיכת הכספים הצבורים בקרן נקבע, בין היתר, לאמור:

" 48. משיכת כספים:
א. מבוטח או מבוטח לשעבר רשאי למשוך כספים שנצברו בחשבונו בקרן, ובלבד שהתקיימו כל התנאים האלה:
(1) המבוטח או המבוטח לשעבר הגיש לקרן בקשה למשיכת כספים שנצברו בחשבונו וצירף לה כתב ויתור, בטופס שהכינה לכך הנהלת הקרן, בו הוא מוותר על זכאותו לקבלת קצבה כלשהי מהקרן;
(2) נותקו יחסי עובד ומעביד בין המבוטח לבין מעבידו;
(3) המבוטח לא קיבל מהקרן קצבת נכות במשך תקופה של 12 חודשים או יותר או עבור חודש אחד או יותר במהלך התקופה של 60 חודשים לפני חודש הזכאות הראשון שלו לקצבת זקנה;
(4) במועד הגשת הבקשה המבוטח אינו מקבל קצבת נכות או קצבת זקנה מקרן ותיקה אחרת שבהסדר; ..."
[לנוחות הקורא נציין, כי בעבר כונה חוסך בקרנות הפנסיה "חבר" או "עמית". בנוסחים הנוכחיים של תקנוני קרנות הפנסיה הוא מכונה "מבוטח"].

אין חולק כי למנוח שולמה קצבת נכות במשך פחות מ – 12 חודשים וכי הקצבה לא שולמה לו בתקופת 60 החודשים לפני חודש הזכאות הראשון שלו לקצבת זקנה ( גיל 67 למבוטח; גיל שבין 62 ל – 64 למבוטחת שטרם הגיעה לגיל הזכאות) אלא שולמה למנוח בתקופה שקדמה לכך ( להלן נכנה מטעמי נוחות מבוטח שקיבל קצבת נכות טרם הגיעו לתקופת 60 החודשים שלפני חודש הזכאות הראשון – מבוטח צעיר).

המחלוקת בין בעלי הדין היא כפולה. בהיבט המשפטי חלוקים בעלי הדין בשאלה האם מתקנה 48( א) לתקנון האחיד ( להלן – תקנה 48( א)) עולה כי מבוטח צעיר שהוכרה זכאותו לקבלת קצבת נכות לתקופה של 12 חודשים לפחות והחל לקבל קצבת נכות, רשאי להורות כי חלף קבלת הקצבה יהיה זכאי למשיכת הכספים שהצטברו לזכותו בקרן. ילדי המנוח טוענים כי לשון התקנון האחיד ברורה. מבוטח צעיר ש"לא קיבל" בפועל קצבת נכות במשך 12 חודשים לפחות, זכאי לפנות בבקשה למשיכת כספים. לעומת זאת, מבטחים והממונה גורסים כי בנקודת הזמן שבה איבד המבוטח את כושר עבודתו והפך ל"נכה" לפי הגדרת התקנון האחיד, עליו לבחור בין קבלת קצבת נכות לבין משיכת כספים. אם המבוטח בחר בקבלת קצבת נכות והקרן הכירה בעצם זכאות המבוטח לקבל קצבת נכות של 12 חודשים לפחות, שוב לא עומדת לו הזכות למשוך כספים מהקרן.

בהיבט העובדתי, הרלוונטי למקרה בו תתקבל פרשנות ילדי המבוטח לתקנה 48( א), נטען על ידי יעל כי המנוח הוטעה על ידי הקרן, הן במועד הגשת הבקשה לקבלת קצבת נכות והן לאחר פרידתו מרויטל, להניח כי אין לו זכות למשיכת כספים מהקרן. אלמלא ההטעיה, חזקה על המנוח, מהנדס דעתן שידע כי לקה במחלה סופנית והיה צלול גם בימיו האחרונים, כי כפי ששינה את צוואתו כשבועיים לאחר פרידתו מרויטל, כך גם היה פועל על מנת להבטיח לילדיו את הכספים הצבורים בקרן. מבטחים, לעומת זאת, טוענת כי הבחירה של המנוח לקבל קצבת נכות, במועד בו היתה לו בת זוג, היתה בחירה מושכלת וכי אלמלא הפרידה היתה בת הזוג, רויטל, זכאית לקבלת קצבת שאירים לכל ימי חייה. באשר לתקופה שלאחר הפרידה טוענת הקרן, כי אין כל אינדיקציה לפיה המנוח ערך בירור על אפשרות משיכת הכספים מהקרן וממילא גם אין תיעוד על הגשת בקשה למשיכת הכספים. בהקשר זה אף נטען על ידי מבטחים, כי רק המבוטח זכאי לבקש את משיכת הכספים וכי היורשים אינם נכנסים לנעלי המבוטח לעניין זה. לגישת יעל, מבטחים אשר הטעתה, כנטען, את המנוח, מנועה מלהעלות את הטענה ובנסיבות העניין זכאים יורשי המנוח להיכנס לנעליו.

עובדות ומסמכים

המנוח, יליד 1951, מהנדס תעשיה וניהול בוגר הטכניון, עבד שנים רבות בתעשיה האווירית ובוטח באמצעותה בקרן משנת 1979. בשנת 1998 התגרש המנוח מאירית, אם שלושת ילדיו. משנת 2007 קיים המנוח מערכת יחסים זוגית עם רויטל. בחודש יולי 2010, או בסמוך לאחר מכן, החלה רויטל להתגורר עם המנוח בביתו. מערכת היחסים הזוגית הסתיימה, ביוזמת המנוח, ביום 7.12.2011. ביום 20.12.2011 ערך המנוח צוואה חדשה, חלף צוואה קודמת בה נמנתה רויטל עם הנהנים בצוואה, בגדרה הוריש את רכושו לשלושת ילדי המנוח בחלקים שווים ( להלן – הצוואה). ביום 13.6.2012 ניתן צו קיום צוואה ( תיק מס' 158900).

בחודש יולי 2010 אובחן המנוח כסובל ממחלה סופנית. לקראת מיצוי ימי המחלה הגיש המנוח, ביום 1.3.2011, בקשה לקרן לתשלום קצבת נכות. בטופס הבקשה ציין המנוח בחלק הדן ב"פרטי בן / בת הזוג" כי רויטל היא בת זוגו בסטטוס של " ידועה בציבור". בחלק הדן ב"ילדי המבוטח/ת עד גיל 21 או ילדים נכים שאינם מסוגלים לכלכל עצמם", לא מולאו הפרטים. יצוין, כי באותו מועד ילדי המנוח היו בגילאים 23 – 34. בסעיף 12 לטופס, אשר כותרתו " הצהרת המבוטח" ואשר בשוליו חתם המנוח בפני נציגת הקרן גב' ריקה חן, נכתב בין היתר כך:

"ג. אם אקבל קצבת נכות מלאה או חלקית במשך תקופה של 12 חודשים או יותר, לא אהיה זכאי/ת למשוך כספים שנצברו בחשבוני בקרן".
ט. הריני מצהיר/ה בזה כי ידוע לי שבחירתי לקבל מהקרן קצבת נכות תבטל את האפשרות למשיכת ערכי הפדיון הצבורים על שמי בקרן ( על ידי או ע"י שאירי או יורשי) ולמעט אם התקיימו שני התנאים הבאים:
(1) התקופה בה אקבל קצבת נכות מהקרן אינה עולה על 12 חודשים.
(2) בחמש השנים שלפני הגיעי לגיל פרישה לא קיבלתי קצבת נכות".
(להלן – הבקשה הראשונה וההצהרה, לפי העניין. ההדגשות הוספו).

ביום 27.3.2011 אישר רופא הקרן להכיר בנכות בשיעור של 100% " ממיצוי ימי המחלה עד סוף מרץ 2012", ואכן מיום 1.4.2011 שולמה למנוח קצבת נכות. ביום 11.1.2012 חתם המנוח בפני גב' חן על בקשה להמשך תשלום קצבת נכות ( להלן – הבקשה השניה). בבקשה השניה העביר המבקש קו אלכסוני בחלק שעניינו " פרטי בן / בת זוג" (בו צוינו פרטי רויטל בבקשה הראשונה). בטופס הבקשה להמשך תשלום הופיעו הצהרות שונות מההצהרות שהופיעו בבקשה לקבלת קצבה. ההצהרות שצוטטו לעיל לא הופיעו, אך הופיעה בפסקה ג' הצהרה לפיה "ידוע לי כי אם אקבל קצבת נכות ולא אותיר אחרי שאירים הזכאים לקצבה במקרה של פטירה, חלילה, יורשי לא יהיו זכאים להחזר כספים מהקרן". ביום 22.2.2012 אישר רופא הקרן את הבקשה השניה, תוך הסתמכות על קביעת הרופא המטפל בדבר תוחלת חיים קצרה ויעד טיפול של מניעת סבל בלבד, וקבע שיש להכיר בנכות של 100% עד הגיעו של המנוח לגיל פרישה תקנוני. פחות משבוע לאחר מכן, ביום 28.2.2012, נפטר המנוח, לאחר 11 חודשים בהם שולמה קצבת נכות לפי הבקשה הראשונה, והותיר אחריו את שלושת ילדיו הבגירים.

ההליך בבית הדין האזורי ופסק הדין

בדיון בבית הדין האזורי, אשר סב על ארבע תביעות כמפורט לעיל, התקיימו ארבע ישיבות הוכחות ונשמעו עדים רבים. בין היתר העידו שתי בנותיו של המנוח ושתי נציגות של מבטחים, גב' לי אופק, אשר הגישה תצהיר שכולו ניתוח משפטי של זכויות התובעים השונים לאור הוראות התקנון האחיד, וגב' חן בפניה נחתמו הבקשות הראשונה והשניה. גב' חן אישרה כי היא עורכת כעשר פגישות ביום עם מבוטחים וכי אינה זוכרת באופן ספציפי את המנוח ואת נסיבות החתימה על הבקשות לקצבה. כמו כן העיד, כחלק מהדיון שבין רויטל לבין מבטחים וילדי המנוח, עו"ד עדי רוזנבלום שערך את צוואת המנוח והחתימו על הצוואה בביתו, לאחר מתן הסברים על הוראות סעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965. מחקירת עורך הצוואה עלה כי הצוואה נערכה על רקע פרידת המנוח מרויטל וכי המנוח, המוכר לעורך הצוואה כאדם קפדן, היה מודע לעובדה שלקה במחלה סופנית. בין היתר צוין בעדות עורך הצוואה, כי המנוח חתם על צוואה כבר ביום 19.12.2011, אך במחשבה נוספת בחר לשנות הוראה לא מהותית בצוואה ולמחרת נחתמה הצוואה שאושרה לבסוף. שתי הצוואות נחתמו בבית המנוח. כן העידו רופא ופסיכולוג שטיפלו במנוח ולפי עדותם, כפי שסוכמה בפסק דינו של בית הדין האזורי, המנוח היה צלול בדעתו, ערני ומודע למצבו. עד נוסף שהעיד מטעם עינת ואביחי הוא מר כרמל מזרחי, בנו של מי שקיבל קצבת נכות ממבטחים, אשר הקליט בהנחיית פרקליטם של עינת ואביחי שיחה עם נציגה מהמוקד הטלפוני של מבטחים. נציגת מבטחים הסבירה למר מזרחי כי לפי הנהלים של מבטחים אין אפשרות למשוך כספים מהקרן לאחר תחילת קבלת קצבת נכות.

יצוין, כי בשלב הגשת הסיכומים בבית הדין האזורי התבקשה עמדת הממונה בסוגית פרשנותו של סעיף 48( א) לתקנון. הממונה הגיש עמדה מפורטת בכל הקשור לקרנות הפנסיה, מעמדן ותקנונן. בסוגיה הספציפית ציין הממונה כי עמדתו היא כי " לצורך סעיף 48( א)(3) לתקנון, אין זה משנה אם שולמה הקצבה בפועל, ודי בכך שנקבעה למבוטח תקופת זכאות לקצבת נכות ל – 12 חודשים או יותר".

בית הדין האזורי דחה את תביעות ילדי המנוח. בית הדין ציין כי הטענה העובדתית של ילדי המנוח היא על הטעיה כפולה מצדה של מבטחים. בפעם הראשונה הוטעה המנוח לסבור כי אין לו זכות למשיכת כספים ועליו להגיש בקשה לקבלת קצבת נכות. בפעם השניה הוטעה המנוח לאחר פרידתו מרויטל, עת נאמר לו על ידי נציגי מבטחים כי אין הוא זכאי למשוך את הכספים לנוכח ההכרה בזכאותו לקבלת 12 קצבאות נכות.

בית הדין האזורי קבע כממצא עובדתי, בהסתמך על עדות רויטל, כי ההחלטה להגיש את הבקשה הראשונה היתה "החלטה מושכלת ומודעת", לאחר שהמנוח השתתף בכנס פורשים והיה "מודע היטב למשמעות החלטתו לבקש קצבת נכות חלף משיכת פקדון". בית הדין האזורי דחה בהקשר זה את טענת ילדי המנוח כי ההחלטה נעדרת סבירות כלכלית, בשים לב לגילה הצעיר של רויטל ולצפי קצבאות השאירים שהיתה צפויה לקבל כבת זוגו של מבוטח שנפטר.

באשר למחלוקת על פרשנות תקנה 48( א) אימץ בית הדין האזורי את עמדת מבטחים והממונה. לגישת בית הדין האזורי " הבחירה במסלול הקצבה טומנת בחובה לעולם מסלול של חוסר ודאות" [ההדגשה במקור – ר.פ] ויש למנוע אפשרות למשיכת כספים כל אימת שבשל שינוי נסיבות מסתבר כי הבחירה במסלול הקצבה לא היתה כדאית. בנסיבות אלה, כך נפסק, נקבעו כללים ברורים ויש ליתן להם פרשנות דווקנית ומצמצמת. בית הדין האזורי ציין כי לצד הוראת תקנה 48( א) יש לקרוא את תקנה 35( ב) לתקנון האחיד ( להלן – תקנה 35( ב)), לפיה קצבת הנכות תשולם " במשך כל תקופת הנכות" ועד לחודש האחרון בתקופת הנכות. משכך, אין מבוטח רשאי לחזור בו מבקשתו לקבלת קצבת נכות, כך שעצם ההכרה בזכאותו לקצבת נכות של 12 חודשים לפחות מונעת ממנו להגיש בקשה לקבלת ערך הפדיון של הכספים הצבורים בחשבונו בקרן. בנסיבות אלה, לא נדרש בית הדין האזורי, לשיטתו, לטענתם של ילדי המנוח לפיה המנוח הוטעה לאחר פרידתו מרויטל על ידי מבטחים, שכן התשובה המיוחסת לנציגי מבטחים עולה בקנה אחד עם הוראות התקנון. לפיכך פסק בית הדין האזורי כי "גם אילו עלה בידי הצדדים להוכיח כי המנוח דן באפשרות [למשיכת כספים – ר.פ] מול נציגי הקרן, הרי שהוא לא הוטעה על ידם בענין זה".

עיקר הטענות בערעור

בערעור חזרו הצדדים על טענותיהם בבית הדין האזורי. יעל טענה, בין היתר, כי מתצהיר גב' אופק מטעמה של מבטחים עולה כי למנוח היתה בחירה, טרם חתימתו על הבקשה השניה, בין " מסלול היתרות" לבין " מסלול הנכות", וכי ברור לחלוטין כי אביה שהיה על ערש דווי וידע כי הוא גוסס וימיו ספורים לא היה מבקש להאריך את תשלום קצבת הנכות, בסכום של כ – 13,000 ₪ לחודש, אלמלא הוטעה על ידי מבטחים להניח כי אין הוא זכאי למשוך את יתרת הכספים שסכומם הגיע
לכ – 700,000 ₪. בהיבט המשפטי נטען כי תקנה 35( ב), עליה נסמך בית הדין האזורי בפסק דינו, אינה גוברת על תקנה 48( א) וכי הפרשנות הנכונה של התקנה, כעולה גם מההצהרה בבקשה הראשונה, היא כי מבוטח צעיר שלא קיבל בפועל 12 קצבאות נכות רשאי להורות על משיכת הכספים הצבורים בחשבונו בקרן. אחותה של יעל, עינת, הוסיפה וטענה כי מתבצעת " הסללה" של חולים סופניים למסלול של קצבת נכות בלי לאפשר למבוטחים בחירה וכי פרשנותם של מבטחים ושל הממונה עומדת בניגוד להוראת תקנה 48( א) ולמצגי מבטחים בטופס הבקשה הראשונה ובהצהרה.

מבטחים טענה, בין היתר, כי לא הטעתה את המנוח, כפי שאכן נפסק בבית הדין האזורי, במועד הגשת הבקשה הראשונה, וכי טענות יעל בדבר רצונו של המנוח למשוך את כספו לאחר שכבר החל לקבל קצבת נכות היא עדות מפי השמועה של בעלת אינטרס ואין ליתן לה משקל כלשהו. בהיבט המשפטי נטען, בין היתר, כי יש לפרש את התקנון האחיד כמקשה אחת וכי בהתאם לפסק הדין בע"ע ( ארצי)
57896-11-13 המר – קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ (11.11.2014). להלן – עניין המר) משיכת כספים על ידי יורשים מוסדרת בתקנה 49( ה) לתקנון האחיד אשר אינה מאפשרת את משיכת הכספים מאחר שהמנוח היה זכאי לקבלת קצבת נכות. עוד נטען כי פעולות של משיכת כספים וקבלת קצבת נכות אינן מתיישבות האחת עם רעותה, וכי תקנה 35( ב) אינה מאפשרת לפעול להפסקת קבלת הקצבה בתקופת הזכאות.

הממונה חזר על עמדתו בבית הדין האזורי. בטיעוניה בפנינו הדגישה באת כוח הממונה כי תכלית תקנה 48( א) ברורה " גם אם הניסוח הוא לא הניסוח הכי טוב שאפשר היה לנסח" וכי נלמד ממנה כי משעה שהמבוטח בחר בקצבת נכות אין לאפשר בחירה נוספת, ובלשונה " אי אפשר לשחק את המשחק הזה. אי אפשר להגיד אני רוצה קצבה ואחר כך להתחרט ולרצות לקחת את הכספים". עוד נטען כי מתקנה 35( ב) נלמד " כי מרגע שרופא קבע 12 חודשים אז הקופה צריכה לשלם 12 חודשים גם אם מצבו ישתנה".

דיון והכרעה

תמצית ההכרעה ומיקוד המחלוקת

לאחר שבחנו את פסק דינו של בית הדין האזורי, הטענות בכתב ובעל פה וכלל חומר התיק, הגענו למסקנה לפיה דינו של הערעור להתקבל בחלקו, במובן זה שאנו קובעים כי כל עוד המנוח " לא קיבל" בפועל 12 קצבאות נכות הוא היה זכאי להודיע למבטחים כי הוא אינו חפץ בהמשך קבלת הקצבאות, אלא מבקש לקבל לידיו את ערכי הפדיון של הכספים הצבורים לזכותו בקרן. עם זאת, בהיעדר ממצאים עובדתיים בסוגיה האם הוטעה המנוח על ידי מבטחים וכפועל יוצא מכך נמנע מלפעול בהתאם להוראות התקנון האחיד להפסקת קבלת הקצבה ולמשיכת כספים לאחר פרידתו מרויטל, לא מצאנו מנוס מהחזרת התיק לבית הדין האזורי לקביעת הממצאים העובדתיים ולמתן פסק דין חדש כנובע מהם.

טענת ילדי המנוח סבה על הטעית המנוח בשתי נקודות זמן, אשר הראשונה בהן היא השלב שקדם להגשת הבקשה לקצבת נכות. בית הדין האזורי קבע, כפי שהובהר לעיל, כי ההחלטה להגיש בקשה לקבלת קצבת הנכות היתה החלטה מושכלת, בהתייחס למצבו המשפחתי אותה עת וליתרון שהיה צומח לבת זוגו דאז ( רויטל) מקבלת קצבת שאירים לכל ימי חייה לאחר פטירתו. בית הדין אף ציין כי הבקשה לקצבת נכות הוגשה לאחר שהמנוח השתתף בכנס פורשים והיה " מודע היטב למשמעות החלטתו לבקש קצבת נכות חלף משיכת פקדון". איננו מוצאים מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי הנסמכת על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדויות שנשמעו בפניו ומהגיונם של הדברים.

ילדי המנוח מוסיפים וטוענים כי המנוח הוטעה פעם נוספת עת סבר, כתוצאה מההטעיה שהוטעה על ידי מבטחים, כי אין בכוחו להורות על משיכת כספיו מהקרן חלף המשך קבלת קצבת נכות. בית הדין האזורי לא נדרש לטענה העובדתית בדבר הטעיה, מאחר שקבע כי אכן המנוח לא היה זכאי להורות למבטחים לאחר שאושרה זכאותו לקצבת נכות לתקופה של 12 חודשים על משיכת כספו מהקרן, וקבע כי אפילו היתה הטענה העובדתית נכונה היא לא היתה מסייעת לילדי המנוח.

מה היא, אם כן, משמעות המילים המתייחסות בתקנה 48( א)(3) לזכאות מבוטח צעיר למשוך את הסכומים שהצטברו בחשבונו בקרן בנסיבות בהן "המבוטח לא קיבל מהקרן קצבת נכות במשך תקופה של 12 חודשים או יותר". באופן פשטני ניתן לקבוע כי המחלוקת בין ילדי המנוח מצד אחד לבין מבטחים והקרן מהצד האחר, היא האם יש לפרש את תקנה 48( א)(3) כלשונה (" לא קיבל") כטענת ילדי המנוח או על רקע כלל הוראות התקנון האחיד, ובהן תקנה 35( ב), ותכליתו, כעמדת מבטחים והממונה.

פרשנות ההוראות הרלוונטיות בתקנון האחיד

תקנות של קרן פנסיה יש לפרש " בשלמותן ועל פי מטרתן" (דב"ע ( ארצי) נא/6-7 זיו – מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בארץ ישראל, פד"ע כג 493, 496 (1991); מ' גולדברג "ביטוח עובדים בקרנות פנסיה – היבטים משפטיים" שנתון משפט העבודה ג' 93, 106 (1992)) ו"העובדה, שפסקה כלשהי בתקנות, כשלעצמה, עשויה להביא למסקנה שונה, אינה יכולה להביא לשינוי התוצאה" (דב"ע ( ארצי) מד/6-4 פוזמנטיר – מבטחים בע"מ, פד"ע טז 249, 253 (1985)).

לגישת מבטחים והממונה, קריאתה יחד של תקנה 48( א) עם תקנה 35( ב) מלמדת כי מעת שהוכרה זכאותו של מבוטח לקבלת קצבת נכות לא קיימת אפשרות לאי תשלום הקצבה או להפסקתה אלא באחד מהמקרים המפורטים בתקנה 35( ב):

"בכפוף לאמור בסעיף 29 לתקנון, תשולם למבוטח קצבת נכות במשך כל תקופת הנכות ועד לחודש המוקדם מבין אלה:
(1) החודש האחרון בתקופת הנכות;
(2) החודש בו הגיע המבוטח לגיל קצבת זקנה. לגבי נכה חלקי שדחה פרישתו כאמור בסעיף 14 לתקנון – חודש הביטוח האחרון שלו בקרן.
(3) חודש פטירתו של המבוטח."

הממונה טוען, כפי שצוטט לעיל, כי " כי מרגע שרופא קבע 12 חודשים אז הקופה צריכה לשלם 12 חודשים גם אם מצבו ישתנה". טענת הממונה אינה עולה בקנה אחד עם הוראת תקנה 29( ה) לתקנון האחיד, אליה מפנה תקנה 35( ב), לפיה במהלך תקופת הזכאות לקצבת נכות רופא הקרן מוסמך " לשנות מהחלטות קודמות ביחס לנכה". ואכן, בא כוח מבטחים אישר במהלך הדיון בפנינו, כי אם מבוטח יחזור לעבודתו ויקצר את תקופת הנכות הוא יהיה רשאי למשוך כספים מהקרן, מאחר ש"התקנון לא אוסר זאת". יצוין, כי מדברי בא כוח מבטחים אף עולה כי במקרים מסוימים אפשרה הקרן למבוטח שהחל לקבל קצבת נכות לחזור בו מבחירתו, תוך ביטולה בדיעבד, ולמשוך כספים מהקרן וזאת בהתאם לדיני הטעות ( אך השוו: ע"ע 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 817 (2003), שם נפסק, בדעת רוב, כי מבוטח שביטל חוזה ביטוח לא יהיה רשאי לחזור בו מהודעת הביטול מכוח דיני הטעות, על אף שבגופו קיננה מחלה שאילו היה מודע לה לא היה מבטל את חוזה הביטוח). מכל מקום, אין לראות בתקנה 35( ב), שעניינה הסדרה טכנית של תקופת הזכאות לקבלת קצבת נכות, מחסום לזכותו של מבוטח להודיע על ויתורו על קבלת קצבת נכות.

אף בטענה כי יש להקיש מעניין המר לענייננו לא מצאנו ממש. באותו מקרה נפסק כי מבוטחת שהגיעה לגיל זקנה הפכה לפנסיונרית, לאחר שחתמה על מסמכי הבקשה של הקרן לקבלת קצבת זקנה, גם אם היא נפטרה טרם תשלום הקצבה הראשונה. בעניין המר נקבע כי משקמה לפנסיונר זכאות לקבלת קצבת זקנה אין ליורשיו זכאות למשיכת כספים בהתאם להוראות תקנה 49( ה) לתקנון האחיד שעניינה בזכויות מבוטח – להבדיל מפנסיונר – שנפטר ללא שאירים. בענייננו, לא נטען כי קיימת זכאות למשיכת כספים ליורשים מכח תקנה 49( ה), שלפי לשונה אכן אינה מזכה את יורשי המנוח במשיכת כספים, אלא כי הזכאות הוקנתה למנוח בחייו, בכשירותו כמבוטח ( ולא כפנסיונר כבעניין המר) אך הוא לא מימש אותה עקב הטעיית מבטחים.

מצאנו, עם זאת, טעם רב בפרשנות התכליתית המוצעת על ידי מבטחים והממונה, לפיה מוקנית למבוטח בחירה בין הגשת בקשה לקצבת נכות - אשר עם אישורה לתקופה של 12 חודשים לפחות ( בגינו של מבוטח צעיר) לא ניתן למשוך כספים מהקרן - לבין אי הגשת בקשה כאמור מתוך כוונה לשמור למבוטח את האופציה למשיכת כספים מהקרן. הפרשנות דלעיל עולה בקנה אחד עם הכלל הבסיסי לפיו תכלית הקרן היא תשלום קצבאות ולא תשלומם של מענקים חד פעמיים ועם הקצאת סיכונים וסיכויים בעסקאות ביטוחיות ( ראו על דרך ההיקש: עניין שלזינגר).

ואולם, פרשנות מבטחים והממונה נעדרת כל עיגון לשוני בתקנון האחיד. תקנה 48( א)(3) מדברת על קבלה בפועל של קצבת נכות (" לא קיבל") ולא על הכרה בזכאות לקבלתה. יצוין, כי האבחנה בין קבלה בפועל של קצבה לבין עצם הזכאות לקבלתה אינה זרה לתקנון האחיד ומופיעה בין היתר בתקנות 48( ב) ו – 49( ה) לתקנון האחיד, שעניינם משיכה והחזרה של כספים, וכי המונח " תנאי זכאות" מופיע שבע פעמים בתקנון האחיד, כך שחזקה על נסח התקנון האחיד שאילו התכוון למבחן זכאות, להבדיל ממבחן של קבלה בפועל, לא היה מתקשה לנסח באופן מתאים את תקנה 48( א)(3).

נוסיף ונציין, בהקשר זה, כי אף תקנה 48( א)(4) של התקנון האחיד אינה תומכת בפרשנות מבטחים והממונה, שהרי ניתן היה לכתוב שהמבוטח אינו מקבל קצבה מהקרן או מקרן ותיקה אחרת שבהסדר, כפי שנכתב, למשל, בתקנה 49( ה) לתקנון האחיד (" נפטר מבוטח, למעט נכה שהיה זכאי לקבלת קצבת נכות מהקרן או מקרן ותיקה אחרת שבהסדר ..."), אך הסייג בתקנה 48( א)(ד) מצמצם עצמו לקבלת קצבה מקרן אחרת בלבד ולא מהקרן עצמה.

פרשנות ילדי המנוח נתמכת אף בנוסח ההצהרה שהופיעה בבקשה הראשונה. לא זו בלבד שסעיפים ג. ו – ט. להצהרה מתייחסים לקבלה בפועל של 12 תשלומי קצבה, אלא שמסעיף ט. עולה כי אם " התקופה בה אקבל קצבת נכות מהקרן אינה עולה על 12 חודשים" אזי חרף הבחירה לקבלת קצבת נכות, אשר הוצגה על ידי הממונה כבלתי הפיכה, יהיה המבוטח הצעיר רשאי למשוך כספים מהקרן.

הנה כי כן, לשונה הברורה של תקנה 48( א), כמו גם הצהרות המבוטח בבקשה הראשונה, הנחזות לשקף את אומד הדעת של מבטחים, מורות כי רק מבוטח צעיר שקיבל בפועל קצבת נכות בתקופה של 12 חודשים אינו רשאי להורות על משיכת הכספים הצבורים לזכותו בקרן. בעניין אחר נפסק כי "זהו פשוטו של מקרא של סעיף [...] לתקנון, ואין מקום לפרשנות אחרת, כאשר לשון הכתוב ברורה ומדברת בעד עצמה" (ע"ע ( ארצי) 686/08 נתיב קרן הפנסיה פועלי ועובדי משק ההסתדרות בע"מ – שושן. פסקה 14 ח' (17.8.2009); לעדיפות לשון התקנות ראו גם – ע"ע ( ארצי) 394/08 נתיב קרן הפנסיה פועלי ועובדי משק ההסתדרות בע"מ ( בניהול מיוחד) – בוחנה. פסקה [15] (25.3.2009)).

נבהיר, כי המקרה שבפנינו ממחיש את קיומו של " מתח מובנה בין עניינו של העמית היחיד בקרן פנסיה לבין עניינם של כלל עמיתי הקרן" (ע"ע ( ארצי) 55432-07-13 נסר עבד – קרן הביטוח לפועלי בניין. פסקה 21 (16.10.2017)). באיזון שנערך בין עניינו של המבוטח היחיד ( ובענייננו: ילדיו בכשירותם כיורשי המנוח) לבין כלל עמיתי הקרן, הפרשנות המוצעת על ידי מבטחים והממונה מטה את הכף להעדפת האינטרס של כלל מבוטחי הקרן על פני האינטרס של המבוטח היחיד ואילו הפרשנות המוצעת על ידי ילדי המנוח, אותה ראינו לקבל לנוכח לשונו הברורה של התקנון האחיד ומצגי מבטחים כמפורט לעיל, מיטיבה עם המבוטח היחיד שאיבד כושר עבודה ואשר בנסיבות מסוימות, כבענייננו, עלול למצוא עצמו כמי שבעקבות בקשה להכרתו כנכה ירדו חסכונותיו הפנסיוניים לטמיון, מנקודת מבטו, ויחולקו בין כלל מבוטחי הקרן. כפי שציינו לעיל, מצאנו טעם רב גם בפרשנות מבטחים והממונה, אך אף ההסדרה בנוסחה בתקנון האחיד מצויה במתחם הסבירות ולנוכח נוסחן של ההוראות הרלוונטיות בתקנון האחיד לא ניתן לקבל את פרשנות מבטחים והממונה.

הנה כי כן, בהתאם להוראות התקנון האחיד רשאי מבוטח צעיר להודיע על ויתורו על קבלת קצבת נכות, ואם עשה כן בטרם שולמו לו 12 קצבאות יהיה המבוטח הצעיר זכאי למשוך מהקרן את ערך הפדיון של הכספים הצבורים בחשבונו.

הסעד

יעל טוענת כי המנוח הוטעה על ידי מבטחים, אשר הציגה למנוח מצגים לפיהם עם אישור בקשתו לקצבת נכות לתקופה של 12 חודשים, שוב אין הוא זכאי ליתן הוראה על משיכת כספים מהקרן. מבטחים אינה מכחישה כי אכן לשיטתה המנוח לא היה זכאי למשוך כספים מהקרן, אך מוסיפה וטוענת כי טענת יעל לפיה המנוח הוטעה ועקב ההטעיה נמנע מלהגיש בקשה למשיכת כספים נטענת בעלמא ואין לה כל בסיס עובדתי.

אכן, על מנת שילדי המנוח, או מי מהם, יהיו זכאים לסעד כלפי מבטחים המצוי בגדר סמכותו העניינית של בית הדין לא די בעצם העובדה כי מבטחים פירשה את התקנון בצורה שגויה, אלא עליהם להתכבד ולשכנע, לנוכח חזית הטענות שהועלו על ידם, כי המנוח אכן הוטעה וכי אלמלא ההטעיה היה פועל בעקבות פרידתו מרויטל למשיכת ערך הפדיון של חשבונו בקרן כפי שפעל לתיקון צוואתו. ככל שיעלה בידם לשכנע בהטעיה ובתוצאותיה, יהיה עליהם להוסיף ולשכנע כי בנסיבות העניין הם זכאים, בכשירותם כיורשי המנוח, להיכנס לנעלי המנוח ולתבוע את ערך הפדיון, בניכוי הקצבאות ששולמו למנוח, בין כסעד של אכיפה ( השוו: ע"ע ( ארצי) 7758-10-18 משטרת ישראל – בהג'ת (1.1.2014) ובין מכח דיני המניעות וההשתק ( השוו: ע"א 1341/01 רפפורט – מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, פד"ע לח 630 (2003); עניין גולדשטיין)).

ילדי המנוח העלו בבית הדין האזורי שלל ראיות נסיבתיות התומכות בטענתם לפיה המנוח הוטעה על ידי מבטחים. בנותיו של המנוח אף טענו כי אביהן אמר שנמסר לו ממבטחים כי אין הוא זכאי למשוך את הכספים משהוכרה זכאותו לקבלת קצבת נכות. מבטחים טענה, לעומת זאת, כי טענות אלה עומדות בסתירה לעובדת החתימה על הבקשה השניה וכי לא הוצגה כל ראיה התומכת בהן, למעט עדויות שמועה של בעלות אינטרס העומדות בניגוד למסמך בכתב ( הבקשה השניה) . בית הדין האזורי קבע ממצא עובדתי, אותו מצאנו לנכון לאשר, כי המנוח קיבל החלטה מושכלת עת בחר מלכתחילה להגיש בקשה לקצבת נכות. עם זאת, עקב קביעותיו המשפטיות בית הדין האזורי לא קבע ממצאים עובדתיים באשר לטענת ההטעיה בפרק הזמן שלאחר תחילת קבלת קצבאות הנכות, בעטיה נמנע, כנטען, המנוח, לאחר התערערות יחסיו עם רויטל ופרידתם, מלמשוך את ערכי הפדיון של הסכומים שהצטברו בחשבונו בקרן, חרף דאגתו לילדיו, שקיבלה בין היתר ביטוי בעריכת צוואה חדשה בסמוך לאחר הפרידה, והכדאיות הכלכלית המובהקת שבמשיכת הכספים.

בנסיבות העניין, אין אפוא מנוס מהחזרת התיק לבית הדין האזורי, אשר שמע את העדויות השונות והתרשם מהן באופן בלתי אמצעי, כדי לקבוע האמנם הטעתה מבטחים את המנוח ובעקבות ההטעיה נמנע המנוח מלפעול למשיכת הכספים מהקרן לאחר פרידתו מרויטל. בהתאם לקביעה העובדתית יכריע בית הדין האזורי בתביעת יעל, וככל שימצא שיש לקבל את תביעת יעל, ידון בזכויות ילדי המנוח האחרים שלא ערערו על פסק דינו. בית הדין האזורי יחליט כחוכמתו האם הוא נדרש להשלמת טיעון, או שמא די בחומר שבפניו ובקביעותינו בפסק דין זה.

תביעת אירית ( ע"ע 18472-10-16)

פסק דינו של בית הדין האזורי וטענות הצדדים
תביעתה של אירית הוגשה לאחר הגשת תביעת רויטל. בתביעתה דרשה אירית לחייב את מבטחים לשלם לה " מחצית מהזכויות הפנסיוניות שנצברו" בחשבונו של המנוח במועד הפירוד בסך 70,231 ₪ בערכים של 15.11.1999.

בבסיס התביעה עומד פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה למחוזות תל אביב והמרכז מיום 6.3.2001 ( השופט שמואל בוקובסקי; תמ"ש 304830/95), שעניינו חלוקת הנכסים בין המנוח לבין אירית, בו נקבע בין היתר לאמור:

"אני מקבל גם את עמדת ב"כ הנתבע [המנוח – ר.פ] כי אין כל חובה להוון את הזכויות הפנסיוניות וכי בן זוג זכאי לזכויות פנסיוניות של בן זוגו במועד גמילתן של הזכויות. לאור זאת, התובעת זכאית לקבל את המגיע לה במועד גמילתן של הזכויות".

תביעת אירית הוגשה נגד מבטחים בלבד כשלוש שנים לאחר פטירת המנוח. ילדי המנוח, שהם גם ילדיה של אירית, לא צורפו כנתבעים חרף העובדה שאף הם הגישו תביעות לזכייה בכספים שנצברו בחשבון המנוח בקרן. לתביעה צורפו פסק הדין בבית המשפט למשפחה וההתחשבנות שצורפו כחלק בלתי נפרד ממנו ( להלן – פסק הדין בבית המשפט למשפחה), מכתב דרישה למבטחים מיום 24.11.2011 ותשובת מבטחים. כמו כן צורפה החלטה של בית המשפט לענייני משפחה מיום 1.11.2001 ( הרשמת מרים קראוס; בש"א 9989/01), ממנה ניתן ללמוד כי בעבר הוטל עיקול לטובת אירית בבית המשפט המחוזי ( תיק מ.א 6781/94) אשר בוטל בהחלטה שצורפה " למעט על הזכויות הפנסיוניות ועל קרנות השתלמות" (להלן – החלטת הרשמת). צו העיקול עצמו לא צורף ולא הומצא למבטחים.

בית הדין האזורי דחה את תביעת אירית , תוך הדגשה כי זכותה של אירית מכח פסק הדין בבית המשפט למשפחה היא כלפי המנוח ויתכן שכלפי העזבון אך לא כלפי הקרן. בית הדין האזורי הוסיף וציין כי יריבות כלפי קרן פנסיה יכול שתיווצר בעקבות חוק החיסכון הפנסיוני, אך החוק נכנס לתוקף שלוש שנים לאחר פטירת המנוח והוראות המעבר של החוק אינן חלות בנסיבות בהן העמית נפטר לאחר כניסתו לתוקף. בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי גם אם נגרם לאירית נזק כתוצאה מאי הרישום במבטחים, התביעה היא תביעה נזיקית שאינה בסמכותו.

המערערת טוענת, בין היתר, כי פסק הדין של בית המשפט למשפחה הוא פסק דין חלוט וסופי המזכה אותה בצו עשה ופסק דינו של בית הדין האזורי מפר את זכויותיה. עוד נטען, כי מפֶּלט שצרפה מבטחים עולה כי העיקול נרשם במבטחים בשנת 2011 וכיוון שמבטחים מחזיקה בכספי היתרות של המנוח הרי הם מעוקלים לטובת אירית. עוד נטען כי סעיף 30( ג) לחוק החיסכון הפנסיוני מאפשר לבן הזוג לשעבר לפנות לערכאה הראשונה בבקשה למתן ההוראות בדבר אופן החלוקה שעל קרן הפנסיה לבצע.

מבטחים טוענת, בין היתר, כי פסק הדין של בית המשפט למשפחה אינו מטיל עליה חובה כלשהי וכי אין לראות בהחלטת הרשמת משום צו עיקול המופנה כלפיה. העיקול הנזכר בהחלטת הרשמת מעולם לא הומצא לה והפלט שהוצג בהליך מרישומיה הפנימיים מתייחס למכתב הדרישה משנת 2011 ולפסק הדין של בית המשפט למשפחה שצורף לו ולא לצו העיקול. עוד נטען כי הוראות חוק החיסכון הפנסיוני להן אירית הפנתה בסיכומיה אינן חלות על קרן פנסיה צוברת וכי, מכל מקום, לנוכח עיתוי פטירת המנוח, לפני כניסת החוק לתוקף, והעובדה כי בבית המשפט לענייני משפחה לא ניתנה החלטה מתאימה לאחר כניסת חוק החלוקה לתוקף, אין לחוק החיסכון הפנסיוני תחולה בנסיבות עניינם של אירית והמנוח.

דיון והכרעה

אין כל בסיס לטענות אירית. ככל שמוקנות לאירית זכויות, אזי הן מוקנות לה כלפי המנוח ועזבונו ( ילדיה של אירית) ולא כלפי מבטחים. ממילא, הערכאה לאכיפתן של הזכויות היא, בנסיבות העניין, בית המשפט לענייני משפחה שהוציא את צו העיקול, שלא הוצג בפנינו, והורה על חלוקת החיסכון הפנסיוני.

נוסיף ונדגיש, כי על מנת שצו עיקול יחייב צד שלישי עליו להיות מופנה לצד השלישי ולחייבו לבצע פעולה בהתקיים תנאים מסוימים. לא נטען כי צו העיקול הנזכר בהחלטת הרשמת, אשר אין חולק כי לא הומצא למבטחים ואף לא הוצג בפנינו, הופנה למבטחים, ומתוכנה של החלטת הרשמת עולה כי לא הופנה כלל לצד שלישי כלשהו. הרישום בפלט שהוצג על ידי מבטחים, התבצע בשנת 2011, עם העברת פסק הדין בבית המשפט למשפחה לידי מבטחים, ואינו מהווה רישום על עיקול שהוטל על זכויות המנוח בקרן. משכך, איננו נדרשים לשאלה האם על פי הדין ניתן היה, טרם כניסת חוק החיסכון הפנסיוני לתוקף, להטיל עיקול על כספי מבוטח פעיל בקרן פנסיה או לממשו בעת תשלום קצבת נכות ( ראו בין היתר: סעיף 26( א)(1) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963; סעיף 25 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים ( קופות גמל), התשס"ה-2005; תקנה 7 לתקנות מס הכנסה ( כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד-1964; רע"א 8622/13 המוסד לביטוח לאומי נ' שחר (7.9.2016)).

אף לטענה בדבר זכויות אירית לפי חוק החיסכון הפנסיוני אין כל בסיס. אכן, תכליתו של חוק החיסכון הפנסיוני היא ליצור " כלי מעשי אשר יקל על חלוקת החסכונות הפנסיוניים בין בני זוג שנפרדו, בהתאם לנקבע בכל מקרה בפסק דין לחלוקת החיסכון הפנסיוני בין הצדדים" (בע"מ 4860/16 פלונית נ' אלמוני. פסקה מב. לחוות דעת המשנה לנשיאה א' רובינשטיין (5.9.2017)) וכפועל יוצא מכך עשויה להיווצר, בהתקיים התנאים המוגדרים בחוק, יריבות ישירה בין בן זוג לשעבר לבין קרן פנסיה ( שם, בפסקה לח).

ואולם, ענייננו שונה. חוק החיסכון הפנסיוני נכנס לתוקף כמעט שלוש שנים לאחר פטירת המנוח. סעיף 22( א)(1) לחוק החיסכון הפנסיוני מאפשר לשלם לבן זוג לשעבר של עמית בקרן ותיקה שנפטר קצבה, אם חלים בין היתר שני אלה: האחד, ניתן פסק דין על חלוקת החיסכון הפנסיוני שנתקיימו בו התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק; השני, נרשמה בגינו של פסק הדין הערה בגוף המשלם את הקצבה לפי סעיף 4 לחוק. במקרה שבפנינו לא נרשמה הערה כאמור, ואף לא ניתן היה לרשום הערה לנוכח הוראת המעבר בסעיף 30( ב)(1) לחוק לפיה יחול החוק על פסק דין שניתן לפני כניסתו לתוקף רק בהתקיים שני תנאים מצטברים, אשר הראשון בהם הוא כי "העמית ... לא נפטר לפני יום התחילה". משהמנוח נפטר כשלוש שנים לפני יום התחילה, אין תחולה להוראות חוק החיסכון הפנסיוני ואירית אינה זכאית לזכויות מכוחו.

יתר על כן, תביעתה של אירית אינה לקבלת קצבת שאירים מכח הוראות פסק דין שצריך היה לאשרו לפי חוק החיסכון הפנסיוני, אלא לקבלת סכום קצוב המשקף, לטענתה, את שווי הכספים שנצברו לזכותה בקרן עד ליום הפירוד ( ראו: סעיף 16 לכתב התביעה), אשר המועד לתשלומו נדחה ליום הבשלת הזכויות הפנסיוניות של המנוח. משכך, ספק רב אם פסק הדין בבית המשפט למשפחה הוא פסק דין שמלכתחילה חלו בגינו תנאי הכשירות לרישום לפי סעיף 3( א)(1) לחוק החיסכון הפנסיוני, המחייב כי בפסק הדין שמבקשים לרשמו ייקבע כי " קצבת הפרישה תחולק בין החוסך ובין בן זוגו לשעבר באופן שהשיעור [ההדגשה הוספה – ר.פ] להעברה יהיה שיעור קבוע מסך קצבת הפרישה שהיתה משולמת לחוסך אילולא ההעברה האמורה".

הנה כי כן, דין ערעור אירית להידחות.

סוף דבר

ערעור יעל ( ע"ע 18551-10-16) מתקבל בחלקו. התיק יוחזר לבית הדין האזורי למתן פסק דין משלים כאמור בסעיף 39 לפסק דיננו. לנוכח קבלת טענתה העקרונית של יעל, אך בשים לב לעובדה לפיה אין בקבלת הערעור כדי להכריע במחלוקת בין בעלי הדין ולעובדה לפיה יעל ייצגה את עצמה, תשלם מבטחים ליעל, בתוך 30 ימים מהיום, הוצאות משפט בשתי הערכאות בסכום של 4,000 ₪.

ערעור אירית ( ע"ע 1 8472-10-16) נדחה. תביעת אירית אינה במהותה תביעה מתחום הביטחון הסוציאלי, ובנסיבות אלה מצאנו לנכון לחייב את אירית לשלם למבטחים, בתוך 30 ימים מהיום, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 4,000 ₪.

ניתן היום, כ"ה אב תשע"ט (26 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד

לאה גליקסמן,
שופטת

רועי פוליאק,
שופט

מר אמיר ירון,
נציג ציבור (עובדים)

מר דן בן-חיים,
נציג ציבור (מעסיקים)