הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 18291-10-19

ניתן ביום 13 אוקטובר 2020
מיה דרפל
המערערת
-

מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ
המשיבה
לפני: הנשיאה ורדה וירט-ליבנה, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט מיכאל שפיצר
נציג ציבור (עובדים) מר ירון לוינזון, נציג ציבור (מעסיקים) מר עצמון ליפשיץ

בשם המערערת: עו"ד שמואל ילינק ועו"ד אליעד מרקוביץ'
בשם המשיבה: עו"ד יובל בן טוב

פסק דין
השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב ( הנשיאה הדס יהלום; ק"ג 32117-11-17), במסגרתו נדחתה תביעת המערערת להכיר בזכאותה לקצבת שאירים מהמשיבה. המחלוקת היא האם ניתן להכיר במערערת כ"אלמנת פנסיונר" על אף שהתגוררה בנפרד מבעלה המנוח.

התשתית העובדתית ופסק דינו של בית הדין האזורי
מר טדי דרפל ז"ל, יליד שנת 1938 ( להלן: המנוח), בוטח משך שנים רבות במשיבה - מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ ( להלן: הקרן) - ובחודש דצמבר 2003 יצא לגמלאות והחל לקבל קצבת זקנה. ביום 3.11.08 נפטר המנוח. כחמש שנים לאחר מכן, בחודש אוגוסט 2013, הגישה אלמנתו - גב' מיה דרפל, ילידת שנת 1944 ( להלן: המערערת) - תביעה לקרן לקבלת קצבת שאירים בגינו. תביעתה נדחתה מחמת שהיא אינה עונה על הגדרת " אלמנת פנסיונר" בתקנון הקרן, בשל מגורים נפרדים בינה לבין המנוח. על כך הוגשה תביעתה לבית הדין האזורי.

מחומר הראיות עולה כי המערערת והמנוח נישאו בשנת 1967, ונולדו להם שני ילדים ( ילידי 1967 ו-1978). אין חולק כי נותרו נשואים משך כל השנים עד פטירת המנוח. עם זאת גם אין חולק כי " ברוב השנים" (הציטוט הוא מתצהירה של המערערת) גרו בדירות נפרדות.

אלמנת פנסיונר מוגדרת בתקנון הקרן כ"בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר, ובלבד שהתקיימו בה אחד משני אלה: (1) הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר; (2) היתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר, ובלבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קצבת זקנה" (ההדגשות אינן במקור). בת זוג מוגדרת כ"אשתו של מבוטח או פנסיונר", או " מי שהוכרה כידועה בציבור כאשתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך". עוד מובהר בתקנון כי " לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת".

המערערת טענה בפני בית הדין האזורי כי על אף המגורים הנפרדים שנגרמו בשל נסיבות החיים ואילוצים שונים - יש להכיר בזכאותה לקצבת שאירים שכן הייתה בת זוגו של המנוח, לכל דבר ועניין, לאורך שנים ארוכות.

בפני בית הדין האזורי העידו המערערת, בנה מר ברי דרפל, וחברתה גב' ציפורה חזן. המערערת העידה כי היא אדם " קשה" הנוהג לעמוד על שלו וכן עישנה משך שנים רבות, בעוד שלבעלה היו את ה"שגעונות" שלו ( כהגדרתה בתצהירה). לאור זאת קיבלו החלטה להתגורר בדירות נפרדות, אבל להמשיך " להיות זוג, לגדל את הילדים יחד, לבלות יחד, לטוס לחו"ל ויחד להתנהל כמשפחה, גם אם יהיו אנשים שיאמרו שזו לא משפחה ' רגילה'".

בהתאם, התגוררה המערערת בדירה משלה ( בתל אביב ובהמשך בראשון לציון) ברוב השנים, ובחלקן עם אמה ז"ל, בעוד שהמנוח גר בדירה משלו בפתח תקווה, כאשר כתובתו של כל אחד מהם במשרד הפנים נרשמה לפי כתובת דירתו שלו. הילדים גרו אצל שני ההורים לסירוגין, ללא הסדרי ראייה מסודרים, וגם ללא התחשבנות כספית בין ההורים בקשר לכך. עם זאת כל אחד מבני הזוג היה עצמאי מבחינה כלכלית, עם חשבון בנק משל עצמו, וכל אחד מהם פרנס את עצמו ( המערערת שירתה בצבא עד שנת 1992 כמזכירת הפיקוד העליון ובהמשך עבדה ברשות הטבע והגנים, בעוד שהמנוח עבד בחברת אי.סי.איי).

בחקירתה הנגדית חזרה בה המערערת מהאמור בתצהירה וטענה כי רק בחלק מהשנים, ולא ברובן, גרו בני הזוג בדירות נפרדות, ולדבריה " חודש פה וחודש שם. שבועיים פה ושבועיים שם. היה תלוי גם כשהיינו רבים קצת כל אחד היה הולך לביתו והיינו מצטננים", כך שלא קרה שהתגוררו בנפרד לאורך חודשים אלא רק למספר ימים בכל פעם. לעומתה בנה העיד שלהוריו היו דירות נפרדות " מאז ומעולם, מאז 1990 ". לכך הוסיף כי הוריו " נפגשו מדי יום, שהו יחד, אכלו יחד וכמעט מדי יום חיו יחד לחלוטין" ובחלק מהזמן אף לנו באותה דירה.

חברתה של המערערת, גב' חזן, ציינה בתצהירה כי ראתה במערערת ובמנוח כזוג נשוי לכל דבר ובהתאם הגיעו יחד לאירועים רבים כולל נופשים של מקום העבודה, ואף נסעו יחד בתחילת שנות התשעים לשליחות בגרמניה במהלכה התגוררו באותו בית. עם זאת בחקירתה הנגדית אישרה כי המערערת " לא גרה עם המנוח כמו שאני גרה עם בעלי". בהתחשב במכלול הראיות, לרבות הגרסה המקורית שמסרה המערערת בתצהירה, קבע בית הדין כממצא עובדתי כי " במהלך שנות נישואיהם, חיו התובעת והמנוח בדירות נפרדות, בערים אחרות". עוד קבע כי " השניים לא ניהלו לאורך השנים משק בית משותף ולא הייתה ביניהם תלות כלכלית".

לתיק בית הדין הוגשו מספר מסמכים בחתימת המנוח, בהם הציג עצמו כפרוד מהמערערת ( ומסמך אחד - טופס 101 לשנת 1999 - בו ציין מעמדו כנשוי והוסיף את פרטיה של המערערת). כך, בבקשה שהגיש בחודש דצמבר 2003 לקבלת קצבת זקנה מהקרן, ציין את כתובת דירתו בפתח תקווה, הקיף את הסימון " גרוש" והוסיף בכתב יד " פרוד". ב"כרטיס עובד" בו מילא את פרטיו האישיים לשנת 2003, הקיף את הסימון " נשוי" אך הוסיף בכתב יד " פרוד". בבקשה לתשלום פנסיה מוקדמת מיום 3.5.99, סימן כי הוא " נשוי" אך לצד פרטי המערערת כבת זוגו ציין "( חיים בנפרד) לא גרושים".

בתצהירה הסבירה המערערת כי המנוח היה " אדם מסודר וישר כמו סרגל", ולכן ציין את העובדות כהווייתן מבלי שהעלה על דעתו שהמגורים בנפרד ישפיעו על זכויותיו או זכויותיה של המערערת. עם זאת כאשר נשאלה על כך בחקירתה הנגדית, השיבה כי " רבנו קודם לכן ואז הוא כתב" (ואף הוסיפה כי " רבנו הרבה פעמים וכל פעם היה זורק לי את הגט"). בית הדין לא קיבל גרסה זו, וציין שחזקה על המנוח שידע שהדיווח לקרן על מעמדו האישי יוצר זכויות, ובהתאם לא היה משנה את הרישום לפי כעס רגעי.

המערערת העידה עוד כי כאשר המנוח חלה, "הסעתי אותו והלכתי איתו לבדיקות רפואיות והייתי יחד איתו בחדרי הבדיקה ודיברתי עם הרופאים... כך עושה אשה עבור בעלה". במהלך שנת 2007, לאחר שהמנוח שוחרר מאשפוז, עבר להתגורר במלון " בזל" בסמיכות למקום מגוריה של המערערת, כאשר לדבריה " בתקופה בה טדי היה חולה ביקרתי אותו כל יום ועשיתי עבורו כל מה שהוא היה צריך וקניתי לו את כל צרכיו, וגם כיבסתי עבורו ורחצתי אותו ולמעשה הייתי במשך חודשים " מטפלת סיעודית" עבורו - זה היה מובן מאליו עבורי, הוא היה בעלי". באותה תקופה דאגה להביא למנוח מדי יום ארוחת ערב מחדר האוכל במלון או ממסעדה בסביבה, והם סעדו יחד בחדרו. בחלק מאותם חודשים אף שכרה חדר במלון כדי להיות קרובה אליו, כאשר " בתקופה שלא היה לי חדר, היו לילות שהייתי ישנה ליד מיטתו בכורסא" (דברים דומים נמסרו על ידי בנה).

המערערת הוסיפה כי לאחר שהמנוח חזר בשנת 2008 לדירתו בפתח תקווה, בה התגורר בחודשים האחרונים לחייו, "ביקרתי אותו כל יום בדרך חזרה מהעבודה, וגם בתקופה הזו הבאתי איתי או בישלתי לו ארוחת ערב ממצרכים שקניתי בדרך או ממה שהיה בבית, ואכלנו יחד". בית הדין קבע לגבי תקופה זו כי המערערת סעדה את המנוח, טיפלה בו והכינה לו אוכל, אך המשיכה לגור בדירתה בראשון לציון. כאשר המנוח נפטר המערערת רכשה חלקת קבר זוגית, כדי להיקבר לידו בבוא יומה.

על יסוד העובדות לעיל, קבע בית הדין כי המערערת אינה עונה להגדרה של " אלמנת פנסיונר". בית הדין הבהיר כי ההגדרה אינה מסתפקת בעצם הנישואין הפורמאליים אלא מחייבת מגורים משותפים למשך שנה רצופה לפחות קודם לפטירה. עוד עמד על תכלית ההגדרה ועל הפסיקה שפירשה אותה, לרבות אפשרות להגמשה של דרישת המגורים המשותפים בהתחשב בנסיבות החיים ובקיומם של אילוצים אובייקטיביים. אשר לנסיבות המקרה שלפניו, ציין בית הדין כדלקמן:
"יישום ההלכות שנקבעו בשורה ארוכה של פסקי דין על ענייננו, מעלה כי מדובר בבני זוג נשואים, בנישואים " פרק א'", ללא ילדים מקשרים קודמים, אשר החליטו בהחלטה מודעת שלא לגור ביחד ושלא לקיים משק בית משותף וכך חיו עשרות שנים.
כעולה מהראיות לא היה אילוץ אובייקטיבי רפואי או אחר להחלטה זו, אלא מדובר בהחלטה משותפת התואמת את הצרכים והרצונות של התובעת והמנוח. מדובר בהחלטות מודעות, כלכליות, שהתקבלו בזמן אמת, לאורך כל הקשר הזוגי, ומרצון חופשי.
אמנם הוכח שהשניים גידלו שני ילדים, אך עשו כן בבתים נפרדים ותוך הפרדה רכושית מלאה. כך במהלך כל שנות הנישואים וכך גם בשנה האחרונה לפני פטירת המנוח. אף אם הוכח שהתובעת סעדה את המנוח לפני פטירתו, הרי שבפועל גרה בדירה אחרת, בעיר אחרת, ולא גרה עם המנוח בעת שנפטר.
לא הוכח שלתובעת ולמנוח היה חשבון בנק משותף או שותפות כלכלית אחרת כלשהי. ההיפך הוא הנכון, הייתה הפרדה רכושית מלאה לרבות רכישת שתי דירות, אחת לצורכי התובעת ואחת לצרכי המנוח.
לכל אלה יש להוסיף את העובדה שהמנוח תאר את מעמדו, כלפי מבטחים, כ"פרוד" וזאת מספר שנים לפני פטירתו. עוד, כי התובעת לא פנתה לנתבעת, אלא בחלוף כעשר שנים לאחר פטירת המנוח" (יצוין כי ביחס לטעם אחרון זה נפלה טעות בידי בית הדין, שכן פנייתה הראשונה של המערערת לקרן הייתה בשנת 2013 היינו כחמש שנים לאחר פטירת המנוח).

התביעה נדחתה לפיכך, ללא צו להוצאות.

טענות הצדדים בערעור
המערערת טוענת כי טעה בית הדין בפרשנות שנתן לאורח החיים הייחודי שניהלה עם המנוח, שלא היה בו כדי לפגוע בהיותם " בני זוג" לכל דבר ועניין. המערערת מדגישה כי בעלה המנוח העביר משך עשרות שנים סכומים גבוהים ממשכורתו לקרן, על מנת שלאחר פרישתו יוכל לקבל גמלה פנסיונית, ועל מנת שלאחר שילך לעולמו, תוכל אלמנתו, לה היה נשוי משך קרוב ל - 42 שנה, לקבל פנסיית שאירים, שתסייע למחייתה בעת זקנתה ולאחר פרישתה מעבודתה ( בפרט במצבה כיום, שהוא מצב בריאותי קשה). סירוב הקרן לשלם לה פנסיית שאירים, בשל כך ש"חלק מהזמן" או אף " חלק ניכר מהזמן" התגוררו בנפרד - פוגע בציפייתם הסבירה, וטעה בית הדין כאשר נתן לכך גושפנקא. לשיטתה היה על בית הדין לפרש את המילים " גרה עמו" בתקנון באופן תכליתי התואם את שינויי העיתים, כך שאין הכרח בקורת גג אחת דווקא.

המערערת מדגישה כי נותרה נשואה למנוח לאורך כל השנים מאז שנישאו בשנת 1967 ועד פטירתו, כאשר משך כל השנים לא פתחו בהליכי גירושין, לא ביקשו להיפרד זה מזו ומעולם לא היו להם בני זוג אחרים. ביקוריה היומיומיים את המנוח, כולל דאגה לארוחותיו והטיפול בו בשנות חייו האחרונות לרבות ליוויו לכל הבדיקות והטיפולים, כמו גם העובדה שנפטר בזרועותיה ורכישתה של חלקת קבר זוגית על ידה, מדברים בעד עצמם ומלמדים על הקשר הרגשי העמוק שהיה ביניהם, על מחויבותם ההדדית ועל כך שקשרו גורלם זה בזו. המערערת והמנוח אף גידלו את שני ילדיהם במשותף, תוך שכל אחד תרם את חלקו לרבות מהבחינה הכלכלית ללא התחשבנות כלשהי, ועובדה זו מלמדת הלכה למעשה על תלות כלכלית. הטפסים עליהם חתם המנוח לקרן ( בהם ציין את פרטיה), כמו גם עדות המערערת ובנה ביחס לשיחות שנוהלו בין בני הזוג בקשר לכך, אף מלמדים כי בני הזוג הסתמכו הדדית איש על הפנסיה של רעהו.

המערערת סבורה כי הוכח בפני בית הדין כי ההפרדה במגורים נבעה מאילוץ שבחלקו הגדול הוא בריאותי-נפשי, נוכח " אופיה הקשה של האלמנה, העישון המאסיבי שנהגה לעשן ואשר המנוח סלד ממנו, שעות השינה של המנוח שנהג לשכב לישון מוקדם, להבדיל מהאלמנה שנהגה לשכב לישון בשעות מאוחרות מאוד, והצורך של אלמנת המנוח לטפל משך שנים, באימה הזקנה שיחסיה עם המנוח היו יחסים טעונים ומורכבים". המערערת סבורה כי קרן פנסיה אינה אמורה להכתיב סטנדרט אחיד של " זוגיות אידיאלית", ויש להכיר בכך ש"אדם יכול לנהל זוגיות מלאת אהבה ותוכן בלא לישון מדי לילה עם בן או בת הזוג באותה המיטה או באותה הדירה, ובפרט כשהדבר נובע מאילוצים בריאותיים".

הדברים נכונים מכוח קל וחומר כאשר מדובר בבני זוג שהיו נשואים זה לזו למעלה מארבעים שנה ( כך שאין צורך " לפשפש" אחר מאפייני הקשר ביניהם כדי לבדוק אם הם ידועים בציבור אלא זוגיותם מדברת בעד עצמה), והוכח כי חיו חיי שיתוף מלאים, לרבות מבחינה כלכלית ( כאשר כל צד משקיע לפי יכולתו בגידול הילדים וברכישת מצרכים ומוצרים שונים לרבות האחד לשני, ללא התחשבנות ותוך מאמץ הדדי ומשותף); חגגו יחד אירועים שונים " ככל משפחה רגילה"; ונחשבו בקרב מכריהם כבני זוג נשואים לכל דבר ועניין. בהתאם המערערת אף מקבלת קצבת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי.

המערערת מוסיפה כי מסמכי הקרן מלמדים כי הקרן הכירה במנוח כנשוי ( על פי ספח תעודת הזהות שהגיש לה ועליו חתמה עובדת הקרן), ובהתאם בכל הדו"חות שנשלחו על ידי הקרן הוגדר המנוח כנשוי, ובחלקם אף צוינו פרטיה כבת זוגו. כאשר ניגשה לראשונה למשרדי הקרן לבדוק את זכאותה לקצבת שאירים, התבקשה לתקן את כתובתה בתעודת הזהות לכתובתו והובטח לה ש"אז הכל יהיה בסדר". בית הדין האזורי כלל לא דן במשמעות הדברים ( ובמשמעות אי זימונה לעדות של העובדת שאמרה את הדברים), ויש לראותם כהודאת בעל דין מצד הקרן, ולכל הפחות כמעבירים את הנטל אליה.

לשיטתה אין ללמוד אחרת מהטפסים עליהם חתם המנוח, שכן כאשר כתב " חיים בנפרד - לא גרושים" סבר שהוא מבטיח את זכויותיה של רעייתו, ולא להיפך ( כאשר הקרן לא זימנה לעדות את העובדת בפניה חתם על הטופס, אשר לא ראתה לנכון להסביר לו את משמעות הדברים). המערערת סבורה כי הקרן היא שניסחה את טפסיה ולא כללה בהם רובריקה של " פרוד", ולכן " בהעדר " הסכמה מדעת" לתנאי קרן הפנסיה שלא באו לידי ביטוי כלשהו בטפסים שנוסחו על ידה... השגיאה ששגה המנוח בעת שמילא את הטפסים לא אמורה הייתה לשמש לחובתו".

הקרן תומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, וסבורה כי הוא מבוסס על ממצאים עובדתיים שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהם. כך, נקבע במפורש כי המנוח והמערערת לא גרו יחד לאורך שנים, לרבות בתקופה אותה יש לבחון לפי הוראות התקנון, וגם לא ניהלו משק בית משותף, וזאת לא בשל אילוצים אובייקטיביים כלשהם אלא בשל בחירה מודעת מטעמיהם. המערערת ניסתה לסתור בחקירתה הנגדית את האמור בתצהירה בקשר לכך, ו"יש לתהות על כך". ממילא, מתשובותיה עלה כי לכל היותר היו יחד בסופי שבוע, חגים, טיולים לחו"ל ואירועים, ומובן שלא די בכך. עצם כך שהתביעה לבית הדין הוגשה בשנת 2017 כאשר המנוח נפטר בשנת 2008 אך מלמדת כי המערערת לא הסתמכה מבחינה כלכלית על קצבת השאירים של המנוח ( יצוין כי למערערת הסברים בקשר לכך, הקשורים בין היתר במצבה הבריאותי).

אשר לאפשרות להתייחס לשנה האחרונה בלבד, בה סעדה המערערת את המנוח - ציין ב"כ הקרן כי לא נטען בשום מקום שהמגורים הנפרדים נבעו ממצבו הרפואי של המנוח ואף לא הוכח כמה זמן היה מאושפז וכמה זמן שהה במלון " בזל". לאחר האשפוז אף המשיכו בני הזוג להתגורר בדירות נפרדות, ולא די בכך שהמערערת ביקרה את המנוח בדירתו בדרכה חזרה מהעבודה כדי להכיר במגורים משותפים ובמשק בית משותף. עוד הוסיף כי ככל שהמערערת טוענת כי חזרה להיות בת זוגו של המנוח לאחר מועד הפיכתו לפנסיונר, עליה לעמוד בתנאי המחייב מגורים יחד פרק זמן של שנתיים לפחות, ולא שנה בלבד ( כך בהתאם להגדרת " אלמנת פנסיונר" שצוטטה לעיל).

דיון והכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים כפי שהובאו לפנינו בכתב ובעל פה ועיינו בכל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות וכי פסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו. טעמינו לכך יפורטו להלן.

בהלכה הפסוקה הובהר כי קצבת השאירים היא "חלק מרשת המגן הסוציאלית, העומדת לשאיריו של אדם שנפטר, והיא נועדה להבטיח לאלה אמצעי קיום לאחר פטירתו" (ע"ע (ארצי) 4247-12-15 מזל מימון - קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (27.2.17); להלן: עניין מימון). עוד הובהר כי קצבת השאירים מכוח הסדרי פנסיה תעסוקתית מעוגנת בתקנונים הרלבנטיים, והיא בעיקרה מכוונת "לשמור על רמת חייו של השאיר, כך שזו תישאר כפי שהיתה, פחות או יותר, לפני מועד הפטירה " (שם; כן ראו בע"ע ( ארצי) 57086-10-13 אלמונית - פלונית (27.7.14); ע"ע ( ארצי) 61886-02-19 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי - פלונית (26.8.19)).

בהתאם מושם דגש מרכזי - הן בהגדרות השונות בתקנוני קרנות הפנסיה, הן בחקיקה (חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970) והן בפסיקה - בקיומו של שיתוף כלכלי בין המבוטח שהלך לעולמו לבין השאיר שעותר לקבלת קצבה. בהקשר זה " אין הכוונה בהכרח למצב בו הנפטר תמך כלכלית בבן הזוג שנותר בחיים. הנכון הוא כי נדרש קיום קשר כיחידה משפחתית, שבה ניתן למצוא, בין השאר, ביטוי לקשר ושותפות כלכלית בין בני הזוג" (ע"ע ( ארצי) 1818-05-14 החברה המנהלת של קרן הגמלאות של חברי " דן" בע"מ - פלונית (24.9.15); להלן: עניין קרן הגמלאות של דן; כן ראו, בהקשר של קצבת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי, את עב"ל ( ארצי) 47676-01-14 מזל סלח - המוסד לביטוח לאומי (4.4.17); להלן: עניין סלח).

לענייננו, מגדיר תקנון הקרן את המונח " אלמנת פנסיונר" (ראו הציטוט בסעיף 4 לעיל) תוך שימוש במספר רבדים מצטברים. אין חולק כי המערערת הייתה אשתו של המנוח לאורך שנים ארוכות, לרבות בשעת פטירתו. משכך, עונה היא על הגדרת " בת זוג" בהתאם להוראות התקנון, ואין צורך לבחון את מערכת היחסים בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה לצורך קביעת מעמד של " ידועים בציבור". עם זאת גם לא די בעצם היותה " אשתו" בהיבט הפורמאלי, ועל מנת לוודא קיומה של מערכת יחסים זוגית אמתית, שעמדה על כנה במועד הפטירה - קובע התקנון את דרישת המגורים המשותפים ומחייב כי תהא עדכנית לתקופה האחרונה לחייו של המבוטח שנפטר. בהתאם, על המערערת, שהייתה בת זוגו של המנוח עוד טרם שהפך לפנסיונר של הקרן, להוכיח כי " גרה עימו במשך לפחות שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר".

דרישת המגורים המשותפים - בין לצורך בדיקת עמידה בתנאי תקנוני מפורש המחייב אותה, בין לצורך בחינה אם לפנינו " ידועה בציבור" ובין לצורך בדיקה אם בני הזוג נפרדו זה מזו - נדונה בפסיקה לעיתים מזומנות. זה מכבר נקבע כי היא " אינה דווקנית, נחרצת וחד-משמעית, ואין חולק כי יש להתאימה לתנאי המקום והזמן, בשים לב להשתנות העיתים ועל רקע הנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון" (ע"ע ( ארצי) 1223/01 נאוה ברזילי - נורית וימן (20.12.06); להלן: עניין ברזילי). בהתאם הודגש, כי " דרישת המגורים יחדיו ראויה להתפרש לא כפשוטה אלא במובנה המושגי" (ע"ע ( ארצי) 513/06 קריסלדה קסידסיד - מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (3.5.07)).

כפועל יוצא מכך, ומבלי למצות, הובהר בפסיקה כי התנאי עשוי להתקיים - בתלות בנסיבותיו של כל מקרה - גם במצבים בהם בני הזוג אינם מתגוררים תחת קורת גג אחת בכל יום ויום מימות השבוע, וגם במצבים בהם בני הזוג אינם מתגוררים יחד כלל בשל אילוצים אובייקטיביים שונים, דוגמת אשפוז או מחלה. עם זאת, "התשובה לשאלה האם מוצדק לראות בנסיבות מסוימות שבהן בני הזוג לא התגוררו יחדיו באופן מלא או חלקי " מגורים משותפים" עשויה להיות מושפעת מן הקביעות הנוגעות לעצם קיומו של שיתוף זוגי במובנו המהותי" (עניין סלח; ההדגשה במקור).

משמעות הדברים היא כי את התקיימות תנאי המגורים המשותפים אין לבחון במנותק ממערכת היחסים הכוללת ומכלל נסיבות המקרה. בהתאם, במקביל לבחינה הטכנית של עצם קיומם של מגורים משותפים תחת קורת גג אחת יש לבחון אם המגורים בנפרד עשויים ללמד על עוצמת הקשר או לחלופין על פרידה בין בני הזוג. כן יש לבחון אם למרות הפירוד הפיזי המלא או החלקי קיים בין בני הזוג שיתוף מהותי, הן בהיבט הכלכלי של משק בית משותף והן בהיבט קיומם של חיי משפחה כבני זוג ( מחויבות רגשית וקשירת גורל). שיתוף כזה עשוי להצדיק - בהתחשב בעוצמתו ובכלל נסיבות המקרה, ומתוך נקודת המוצא של תכלית תשלומה של קצבת השאירים - לראות בני זוג כאמור כמי שגרים יחד במובן המושגי. בלשונה של השופטת ( בדימוס) רונית רוזנפלד:
"הנה כי כן, במקרים מסוימים, היעדרם של מגורים משותפים לא ישקול לחובתו של מבקש קצבת השאירים, ולא יטה כשלעצמו את הכף לקבוע כי הייתה פרידה בין בני הזוג. כך למשל במקרים בהם התקיים אילוץ שחייב את בני הזוג שלא להתגורר תחת קורת גג אחת, כגון במצב מיוחד כמחלת נפש או מחלה ממושכת אחרת, אשפוז במוסד כלשהו או אלימות במשפחה. אלא שבכך אין כדי לפטור מן הצורך בבחינת סממנים אחרים של שיתוף בחיי בני הזוג. הדגש בבחינת קיומם של יחסי שיתוף וזוגיות יושם בנסיבות מעין אלה גם על קיום של תלות כלכלית או שיתוף כלכלי בין בני הזוג, וזאת לאור תכלית תשלום קצבת השאירים"
(עניין קרן הגמלאות של דן; בתקנון הקרן באותו עניין לא נדרשו מגורים משותפים והתנאי אליו מתייחס הציטוט בוחן קיומה של פרידה, אך הדברים יפים בשינויים המחויבים גם לענייננו).

עוד ניתן להיעזר, בעת בחינת התקיימותו של תנאי המגורים המשותפים ובשינויים המחויבים, באמות המידה שנקבעו בפסיקה לבחינת מערכת יחסים של "ידועים בציבור", לגביה נקבע כי היא "מושתתת על שלושה יסודות, אשר ביניהם מתקיימת זיקת גומלין, והם: קיום חיי משפחה כבני זוג, מגורים משותפים וניהול משק בית משותף" (עב"ל (ארצי) 21302-03-16 אידה שרה פוקילמן - המוסד לביטוח לאומי (2.4.19); להלן: עניין פוקילמן). לגבי זיקת הגומלין בין התנאים הובהרו הדברים הבאים:
"כאמור, עובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף, ואולם העדרה אינו שולל האפשרות לקיום משק בית משותף במסגרת חיי משפחה, כשכל מקרה בהתאם לנסיבותיו. יחד עם זאת, בחזקה הראייתית הנובעת ממגורים משותפים נובעת הקלה ראייתית מסוימת לבני זוג המתגוררים יחדיו. במקרים של מגורים נפרדים לא קמה החזקה הראייתית האמורה, על ההקלה הראייתית הכרוכה בה. משמעות הדבר מבחינה מעשית היא כי נדרשת תוספת ראייתית מסוימת לשם ביסוס המסקנה בדבר קיום חיי משפחה ומשק בית משותף על אף העדר המגורים המשותפים, וזאת חלף ההקלה הנובעת מהחזקה הראייתית האמורה. בין הסיבה להעדר מגורים משותפים לבין עוצמת התשתית הנדרשת לשם ביסוס הדרישה לקיום חיי משפחה ולקיום משק בית משותף - קיימת זיקת גומלין. לטעמינו, כאשר המניעה היא אובייקטיבית ומוצדקת ( כגון, אלימות, מחלה וכיוצא באלה) אזי מידת התשתית הראייתית הנדרשת לרכיבים האמורים אינה צריכה להיות רבה, שכן ההנחה כי העדר המגורים המשותפים הם פרי אילוץ אובייקטיבי וענייני. ואולם, כאשר המגורים הנפרדים הם פרי בחירת בני הזוג אזי התוספת הראייתית הנדרשת - לשם ביסוס המסקנה כי חרף בחירה זו המדובר בבני זוג המקיימים יחסי משפחה ומנהלים משק בית משותף על אף העדר המגורים המשותפים - רבה יותר"

(עניין מימון ; במקרה אחר הוחלו דברים אלה גם על דרישת המגורים המשותפים שנקבעה בתקנון הקרן, והובהר כי התוספת הראייתית הנדרשת תיבחן בהתאם לתקופה הנבחנת, והאם חל בה שינוי לעומת התקופה שקדמה לכך: ע"ע (ארצי) 59685-06-18 אביבה עסילה - קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ (24.3.19); להלן: עניין עסילה).

בהתאם, וכאמור, בעת בחינת השאלה אם מתקיים תנאי המגורים המשותפים, יש לבחון גם קיומם של חיי משפחה כבני זוג, וכן קיומם של משק בית משותף ושיתוף כלכלי. בין התנאים מתקיימת "מקבילית כוחות", והדברים נבחנים לפי התמונה בכללותה ובראי תכליתה של הקצבה.

במקרה שלפנינו, עולה מקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי המערערת והמנוח התגוררו בדירות נפרדות לאורך שנים ארוכות, וככל הנראה החל משנת 1990 או בסמוך לכך (פרט לתקופת שהותם בשליחות בגרמניה, שלא הובררו מועדיה המדויקים אך אין חולק שהסתיימה לפני שנים רבות). המערערת אמנם ניסתה בחקירתה בבית הדין האזורי לצייר תמונה שונה, אך בית הדין האזורי דחה את שינוי הגרסה ואין בפנינו ערעור על ממצאיו העובדתיים. המערערת הוסיפה וטענה כי הטעמים למגורי בני הזוג בדירות נפרדות היו בריאותיים בחלקם (בשל עישון כבד מצדה), אך מכלל טיעוניה כמו גם הראיות שהובאו עולה שהייתה זו החלטה משותפת של בני הזוג בשל טעמים אישיים, הבדלי אישיות ופערים באורח החיים. לשיטת המערערת, אין להסיק מכך כי היא אינה זכאית לקצבת שאירים, וזאת בהתאם לפסיקה הקובעת כי "על בית הדין להיזהר מלבחון את קיומו על יסוד השקפה אידאלית מסוימת של זוגיות... יש מגוון רחב של מערכות יחסים, ובהשאלה מאמירתו של טולסטוי בספרו אנה קרנינה 'כל זוג בדרכו שלו'" (בלשונה של השופטת לאה גליקסמן בעניין פוקילמן).

דברים אלה של השופטת גליקסמן מקובלים עלינו, ואין מחלוקת כי קיים ספקטרום רחב למערכות היחסים האנושיות בכלל ולמערכות היחסים הזוגיות בפרט. עם זאת, בהינתן שהמערערת והמנוח בחרו מטעמיהם לקיים את זוגיותם בבתים נפרדים הגם שלא קיים אילוץ אובייקטיבי שהביא לכך - על מנת לשכנע כי מתקיים התנאי "וגרה עימו" במובנו המושגי היה על המערערת להציג תשתית ראייתית רחבה המלמדת על יחסי משפחה כבני זוג, משק בית משותף ושיתוף כלכלי מהותי (וראו את הקביעות בעניין עסילה בקשר לכך).

אשר לקיומם של משק בית משותף ושיתוף כלכלי - לא שוכנענו כי היה כזה, ובהתאם לא ניתן להסיק כי פטירת המנוח גרמה למערערת לאותו חסר כלכלי שקצבת השאירים נועדה לגשר עליו. נהפוך הוא - קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי מלמדות כי לא היה בין בני הזוג שיתוף רכושי כלשהו, וכל אחד ניהל את ענייניו באופן עצמאי לחלוטין מהבחינה הכלכלית ( ובהתאם לא ברורה טענת המערערת על כך שהסתמכה על הפנסיה של המנוח, שהרי לא נסמכה על משכורתו וגם לא על הפנסיה שקיבל בחייו). המערערת הסתפקה בקשר לכך באמירות כוללניות ובראיות חלקיות בלבד, ופרט לעדותה ועדות בנה זימנה עדה אחת נוספת בלבד - חברתה גב' חזן - שלא ידעה לשפוך אור ממשי על העובדות הרלוונטיות ( וכדוגמא, אמנם ציינה שהמערערת והמנוח לא גרו יחד כי כך " היה להם נוח", אך טענה כי היה להם חשבון בנק משותף וזאת בניגוד לגרסת המערערת עצמה).

המערערת אמנם העידה שהיא והמנוח רכשו זה לזו ציוד ומוצרים שונים, אך לא תמכה עדות זו בראיה אובייקטיבית וגם לא בדוגמאות כלשהן. המערערת גם לא ניסתה לטעון שהיא והמנוח שיתפו זה את זו במשאבים ובהכנסות, או נשאו במשותף בנטל של הוצאות הדיור או בכל הוצאה משמעותית אחרת. העדר התחשבנות ביחס להוצאות הנוגעות לילדים עשוי אמנם ללמד על מערכת יחסים טובה וחברית אך לא די בו כשלעצמו כדי להוכיח שיתוף כלכלי, ודאי כאשר ילדיהם של המערערת והמנוח בגירים מזה שנים רבות.

בחקירתה אמנם טענה המערערת כי הדירה בה התגוררה בראשון לציון נרכשה על ידה ועל ידי המנוח במשותף ונרשמה על שמה בהתאם לייעוץ שקיבלו מטעמי מס, אך הטענה בקשר לכך הועלתה לראשונה בחקירתה הנגדית ולא נתמכה בכל מסמך המעיד על כך; בא כוחה אף לא חזר על הטיעון בקשר לכך בפנינו. הדברים מלמדים כי כל אחת מהדירות נרכשה על ידי בן הזוג הרלוונטי מכספו ולצרכיו.

לכך נוסיף בזהירות כי ההיבטים האובייקטיבים אף לא מלמדים, ודאי לא באופן מובהק, על קיום חיי משפחה כבני זוג. כך, מעדות המערערת עולה שההחלטה על מגורים בדירות נפרדות נבעה ממריבות רבות בינה לבין המנוח, כך שלא דובר בהכרח בהחלטה " אידיאולוגית" בדבר זוגיות מסוג אחר וקיימת גם אפשרות ( הגם שאיננו קובעים בכך מסמרות) כי הוחלט על פירוק הזוגיות ( גם אם נותרה מערכת יחסים משפחתית וקרובה מעצם היותם הורים לילדים משותפים). כמעט ולא הוגשו ראיות אובייקטיביות המלמדות על חיי משפחה משותפים, מלבד תמונות שקשה לקבוע באלו אירועים צולמו ומה הן מלמדות, וממילא נקבע כי לא די בבילוי משותף באירועים משפחתיים או בבתי מלון ( עניין ברזילי).

המערערת אף בחרה שלא להגיש את צוואתו של המנוח, אלא רק את צו קיום הצוואה, כך שלא ברור איך המנוח הגדיר את המערערת במסגרת צוואתו שנערכה בשנת 2002, ומה הוריש לה ( הגם שברור מצו קיום הצוואה שהיא אחת היורשות, והחליטה לוותר על חלקה לטובת בנה). ניתן להניח כי ככל שהצוואה הייתה תומכת בגרסת המערערת על היותה " אשתו" לכל דבר ועניין מבחינת הדרך בה ראו בני הזוג את מערכת היחסים ביניהם בזמן אמת, הייתה היא מוגשת כראיה ( נעיר כי במהלך הדיון בפנינו ובמענה לשאלה מפורשת בקשר לכך ציין ב"כ המערערת כי " נהיה מוכנים להגיש את זה לבית הדין", אך לא התבקשה הגשתה של הצוואה בתום הדיון או לאחריו ואף לא הובא כל הסבר לאי הגשתה לבית הדין האזורי).

דרך הגדרתה של המערערת בצוואת המנוח אף חשובה במיוחד בהתחשב בטפסי הבקשות שהגיש המנוח לקרן, בהם ציין בכתב ידו כי הוא " פרוד". גם אם המנוח לא היה משפטן, ניתן להניח כי ככל שהיה רואה עצמו " נשוי" לכל דבר ועניין שאך מתגורר בדירה נפרדת - לא היה מגדיר עצמו בדרך זו, שעשויה ללמד על פרידה ביחסי הזוגיות אף מעבר להיבט המגורים הפיזיים.

במאמר מוסגר נוסיף כי הגם שהמערערת לא ביקשה לייחד את התקופה האחרונה לחייו של המנוח, ניסינו לבדוק במהלך הדיון בפנינו שמא ניתן לראות בתקופה זו - במהלכה אושפז המנוח נוכח מחלתו ובהמשך התגורר לצורך החלמה במלון " בזל", כאשר המערערת סעדה אותו וביקרה אותו באופן תכוף ואף לנה לצדו בבית המלון - כתקופה במהלכה חזרו בני הזוג להתגורר יחד. ראוי לציין בקשר לכך כי עדותה של המערערת - לפיה סעדה את המנוח בזמן מחלתו וטיפלה בו - לא נסתרה, ונתמכה בעדויות בנה וחברתה. אין חולק כי טיפול כאמור, כמו גם רכישתה של חלקת קבר זוגית על ידה ( לגביה אף הוצגו ראיות), מלמדים על מחויבות רגשית עמוקה. עם זאת, המערערת הסתפקה בגרסה כוללנית גם ביחס לתקופה זו ולא פירטה, למשל, את המועדים בהם שהה המנוח במלון " בזל" ומתי חזר לדירתו בפתח תקווה. המערערת אף לא צירפה מסמכים כלשהם המוכיחים את טענותיה, דוגמת - למשל - קבלות המלמדות על שכירת החדר על ידה באותו מלון על מנת לשהות בקרבתו, ובאיזו שכיחות בוצע הדבר.

בהעדר נתונים מספיקים וראיות תומכות, וכאשר ברי כי לאחר חזרתו של המנוח לדירתו בפתח תקווה לא עברה המערערת להתגורר עמו אלא רק ביקרה אותו, גם אם באופן יום יומי - לא שוכנענו כי ניתן לקבוע שמתקיים התנאי של " גרה עימו" בתקופה הנדרשת בתקנון ( וראו בקשר לכך את עניין קרן הגמלאות של דן, כמו גם בג"צ 4193/04 גרטנר-גולדשמידט נ' בית הדין הארצי לעבודה (20.6.10), בהם נקבע, בהתאם לנסיבות כל אחד מהמקרים, כי לא די בעצם הטיפול בבן הזוג המנוח בזמן מחלתו כדי לעמוד בתנאים הנדרשים לצורך קבלת קצבת שאירים).

טרם סיום נוסיף כי לא מצאנו ממש בטענות המערערת על " הודאת בעל דין" מצד הקרן מעצם כך שציינה במסמכיה על סמך תעודת הזהות של המנוח שהוא " נשוי", או על כך שלא הביאה עדים מטעמה. השאלה היחידה שבמחלוקת היא האם מתקיימים תנאי התקנון באופן המזכה את המערערת בקבלת קצבת שאירים. לאחר בחינת כלל החומר, שוכנענו שהמערערת לא עמדה בנטל לשכנע כי הם מתקיימים לגביה, וכי אין הצדקה להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי בקשר לכך.

סוף דבר - עם כל ההבנה לתחושותיה הקשות של המערערת, שהייתה נשואה למנוח למעלה מארבעים שנה ואף טיפלה בו במסירות רבה בתקופה האחרונה לחייו - אין מנוס מדחיית הערעור. עם זאת בהתחשב במצבה הרפואי הקשה של המערערת, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ''ה תשרי תשפ''א ( 13 אוקטובר 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

ורדה וירט-ליבנה,
נשיאה, אב"ד

סיגל דוידוב-מוטולה,
שופטת

מיכאל שפיצר,
שופט

מר ירון לוינזון,
נציג ציבור (עובדים)

מר עצמון ליפשיץ,
נציג ציבור (מעסיקים)