הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 17294-05-16

ניתן ביום 29 מרץ 2020

מדינת ישראל - המשרד לשירותי דת
המערערת
-

.1 הרב יוסף שמחה גינזבורג
.2 המועצה המקומית עומר

המשיבים
לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט רועי פוליאק
נציגת ציבור (עובדים) גב' שרה זילברשטיין-היפש, נציגת ציבור (מעסיקים) גב' ברכה סמו

בשם המערערת: עו"ד אודלי-ה גליק
בשם המשיב 1: עו"ד שרה אמוראי
בשם המשיבה 2: עו"ד עמירם קראוס

פסק דין

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
לפנינו ערעור מטעם המדינה על פסק דינו החלקי של בית הדין האזורי באר שבע (השופט (כתוארו אז) צבי פרנקל ונציגי הציבור מר ישראל עמישי וגב' רות קפלן; סע"ש 20993-05-14), במסגרתו נקבע כי יש להכיר במשיב 1 - הרב יוסף שמחה גינזבורג (להלן: המשיב) - כ"רב העיר" של המועצה המקומית עומר (המשיבה 2).

התשתית העובדתית ופסק דינו של בית הדין האזורי
המשיב מכהן כרב היישוב עומר החל מיום 1.9.75. מדובר ביישוב שהוקם כמושב עובדים, ובשנת 1974 קיבל הכרה כמועצה מקומית (להלן גם: המועצה). אין חולק כי בישוב לא פועלת מועצה דתית.

בתביעה שהגיש המשיב כנגד המדינה וכנגד המועצה בשנת 1998 (עב' (אזורי ב"ש) 1332/98; להלן: התביעה הראשונה) עתר להכיר במדינה כמעסיקתו; להכיר במעמדו כ"רב עיר"; ולקבוע את זכאותו לשכר בהתאם. בהסכם שהושג בין המדינה והמועצה במסגרת אותו הליך ביום 26.9.00, כ"פתרון אד הוק לפתרון הסכסוך בין הצדדים בשל נסיבותיו המיוחדות", נקבע כי המדינה תישא במלוא עלות העסקתו של המשיב בעבר ובעתיד, ובכפוף לכך תוגדר המועצה כמעסיקתו. עוד הוסכם כי תנאי העסקתו של המשיב יהיו על פי "הכללים המקובלים במועצה להעסקת עובדים ולרבות ההסכם הקיבוצי להעסקת רבני שכונות ומושבים, או כל הסכם קיבוצי אחר שיחול עליו", אך הובהר כי ההסכם יוחל גם על כל שכר ותנאים אחרים שייקבעו על ידי בית הדין במסגרת התביעה שהוגשה (להלן: הסכם 2000). כפי שנמסר על ידי הצדדים, להסכם 2000 - שהמשיב עצמו אינו צד לו - ניתן תוקף של פסק דין.

בפסק דינו של בית הדין האזורי בתביעה הראשונה (סגנית הנשיא יהודית גלטנר-הופמן ונציגי הציבור גב' אסתר בכר ומר שאול ששון) נקבע לאחר בחינת כלל הנסיבות כי המדינה והמועצה הן מעסיקות במשותף של המשיב, וכי החל מיום 1.1.94 מוטל תשלום מלוא השכר - בהתאם להסכמה בין המדינה למועצה שבאה לידי ביטוי בהסכם 2000 - על המדינה בלבד. עם זאת נדחתה בקשת המשיב להכיר בו כ"רב עיר" ולזכותו בשכר ככזה, מהטעם שלא נבחר בהתאם לתקנות בחירות רבני העיר, התשל"ה - 1974 (להלן: תקנות 1974).

בית הדין הדגיש כי תקנות 1974 לא הסדירו בחירת רב מקומי מקום בו אין מועצה דתית, ולכן המשיב אינו יכול ליהנות ממעמד "רב עיר" לצורך חישוב שכרו ולא די לצורך כך במילוי התפקיד בפועל. משכך נקבע כי שכרו של המשיב ישולם, כפי שנהג בפועל החל מחודש אפריל 1988, לפי שכרו של רב אזורי (טרם לכן שולם שכרו לפי שכר של רב ישוב).

על פסיקה זו הוגש ערעור מטעם המשיב, אשר עתר להכיר בו כ"רב עיר" על כל המשתמע מכך. בפסק דין מיום 24.10.06 נדחה הערעור ברוב דעות (השופט עמירם רבינוביץ', השופט שמואל צור ונציג הציבור מר יהודה בן הרוש כנגד דעתה החולקת של סגנית הנשיא אליקה ברק-אוסוסקין; ע"ע 291/03; להלן: פסק הדין הקודם) ונקבע כדלקמן:
התפקיד של "רב עיר" מקורו בחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א - 1971 (להלן: חוק שירותי הדת היהודיים), המסמיך את שר הדתות להתקין תקנות בדבר "בחירות של רבני עיר" (סעיף 15 לאותו חוק). החוק מגדיר "רב עיר" בהקשר זה כ"רב של ישוב שהוא עיריה או מועצה מקומית (רב מקומי)".
ההוראות בדבר בחירתו של רב עיר נקבעו בתקנות 1974, ובהן הוראות מפורטות בדבר כשירות לכהן בתפקיד; פרסום הודעה על הצורך בבחירת רב; ועדת בחירות; אסיפה בוחרת; הצגת מועמדים; דרכי הצבעה; ועוד. תקנה 16 אף מדגישה כי "מיום תחילתן של תקנות אלה ייבחרו רבני עיר על פיהן בלבד...". משכך, צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי לא ניתן לראות במשיב כ"רב עיר", על כל המעמד והזכויות הנלווים לכך, כאשר לא נבחר לפי התקנות ולא התקיימו בו תנאי הבחירה הנקובים בהן.
סעיף 1 לחוק הרבנות הראשית, התש"ם - 1980 (להלן: חוק הרבנות הראשית) מגדיר "רב עיר" כ"מי שמכהן כרב עיר לאחר שנבחר לפי תקנות בחירות רבני עיר שהותקנו על פי חוק שרותי הדת היהודיים... וכן מי שמכהן כרב עיר ושמו כלול ברשימת רבני עיר שיפרסם השר ברשומות תוך 60 יום מתחילת חוק זה". על אף שהמשיב כלול ברשימה שפורסמה על ידי השר בשעתו, הגדרה זו ייחודית לצורך הוראותיו של חוק הרבנות הראשית, ואין בה כדי להקנות מעמד של "רב עיר" לצרכים נוספים.
אין להכיר במשיב כ"רב עיר" מכוח כהונתו בפועל, וזאת ממספר טעמים (הנמקה זו והציטוטים להלן הם מתוך חוות דעתו של השופט שמואל צור, כאשר השופט עמירם רבינוביץ' הסכים לתוצאה אך מטעמים מעט שונים). ראשית, "המערער לא נבחר לתפקיד "רב עיר" אלא לתפקיד "רב מקום" והוא מכהן כ"רב מקום" מאז. לא ניתן לראות בכהונה של "רב מקום" ככהונה בפועל של "רב עיר". שנית, "רב עיר הינו תפקיד מיוחד אשר קבועות לו דרכי בחירה מיוחדות. זהו תפקיד היוצר "מעמד" מיוחד, בדומה לתפקידים אחרים בשרות הציבורי להן נקבעו בחוק דרכי בחירה מיוחדות, דוגמת שופט או חבר כנסת. "רב עיר" אינו דרגה בסולם דירוג של רבנים, ולא ניתן למנות אדם לתפקיד זה במינוי בפועל". שלישית, המשיב לא התמנה מעולם כ"רב עיר" ולכן זכויותיו לא יכולות להיגזר ממעמד זה ללא מינוי פורמאלי.
בהתחשב בכל זאת אושר פסק דינו של בית הדין האזורי. עם זאת הודגש כי "אין באמור בפסק דין זה כדי למנוע בחירתו של המערער כרב המועצה המקומית עומר בדרך הקבועה בתקנות מכאן ולהבא" (מתוך חוות דעתו של השופט רבינוביץ', כאשר השופט צור הסכים לכך).

עוד צוינה בפסק הדין הקודם, בחוות דעתה של סגנית הנשיא ברק-אוסוסקין (שהייתה כאמור דעת מיעוט), התשתית העובדתית שקדמה לבחירתו של המשיב לתפקידו, כדלקמן: ביום 11.5.75 התפרסם בעיתון "הצופה" מכרז למשרת "רב מקומי" בעומר; במודעה צוין שעל המועמד להיות בוגר ישיבה בעלת שם, מי שלמד אצל רבנים גדולים ובעל תעודת כושר משני הרבנים הראשיים לישראל, כאשר תינתן עדיפות לבעל הסמכה בשחיטת עופות וסופר סתם; ביום 1.6.75 התקיימה ישיבה של "הגוף הבוחר לבחירת רב מקומי", ובמהלכה נבחר המשיב. הגוף הבוחר כלל שישה חברים - שני נציגים של המועצה, שני נציגים של הוועד הדתי עומר, ושני נציגים של בתי הכנסת ביישוב. נציג משרד הדתות השתתף בישיבה אך לא הצביע. לאחר בחירתו שלח כל אחד משני הרבנים הראשיים לישראל מכתב למשיב, המודיע לו כי בחירתו אושרה (כן ראו, לפירוט התשתית העובדתית ההיסטורית, פסק דין שניתן בתביעה קודמת שהגיש המשיב לבית הדין, בנוגע לשכר חודש ינואר 1994 שלא שולם לו: תב"ע (אזורי ב"ש) נד/15-843 הרב יוסף שמחה גינזבורג - מדינת ישראל (9.12.96)).

בחודש מאי 2014 שב והגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי, מושא הערעור שלפנינו, וגם במסגרתה עתר להכיר במעמדו כ"רב עיר" ולקבל הפרשי שכר בהתאם. המשיב ביסס את תביעתו על תקנות שירות הדת היהודיים (בחירות רבני עיר), התשס"ז - 2007 (להלן: תקנות רבני העיר), שנכנסו לתוקף ביום 6.9.07, ומקנות לו לשיטתו את המעמד המבוקש. עוד ביסס המשיב את תביעתו על מכתבה של עו"ד דינה לפידות, עוזרת היועץ המשפטי של המשרד לשירותי דת, מיום 27.2.13 (להלן: מכתב לפידות), בו נרשם כדלקמן:

"... מאחר ולפי הנתונים שבפנייתך, שימשת כרב המועצה המקומית עומר, במשך למעלה מ - 5 שנים לפני כניסתן לתוקף של תקנות שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר), התשס"ז - 2007, הרי שבהתאם להוראות סעיף 24(ב) לתקנות האמורות, מעמדך הינו כשל רב עיר.

ואולם התקנות האמורות, כמו התקנות שקדמו להן משנת 1974, אינן עוסקות כלל בשכר של רבני ערים. התקנות עוסקות במעמדם הסטטוטורי של רבני ערים בלבד, ואין בהן כל קביעה ממנה ניתן להסיק שהנך זכאי לשכר ותנאים של רב עיר; סולמות השכר שנקבעו לרבני עיר, התייחסו רק למקומות בהן פועלת מועצה דתית, ובכל מקרה, המשרד לשירותי דת אינו מתערב ברמת השכר של מי שמועסקים על ידי הרשויות המקומיות.

להשלמת התמונה בלבד אוסיף ואציין כי בכל הנוגע לרבני ערים אין גם הסכם קיבוצי שמתייחס לגובה שכרם".

המשיב התבסס על מכתב זה לצורך הגדרתו כ"רב עיר", כאשר לשיטתו נובע מכך באופן אוטומטי שהוא זכאי גם לשכר בהתאם. התביעה הוגשה במקורה כנגד המדינה בלבד, והמועצה הוספה לה בהמשך לכך לבקשת המדינה.

בית הדין האזורי השתית את פסק דינו על תקנה 24(ב) לתקנות רבני העיר, הקובעת כי "במקום שאין בו מועצה דתית, רב שמונה כדין לפני יום י"א בטבת התשס"ז (1 בינואר 2007), לכהן כרב הרשות המקומית, או שהוא מכהן בתפקידו למעלה מ - 5 שנים, ייחשב כרב עיר שנבחר לפי תקנות אלה". בית הדין ציין כי החלופה השנייה הנקובה בסעיף אינה כוללת תנאי של "מינוי כדין", ועניינה בשאלה העובדתית האם אותו רב מכהן בתפקידו למעלה מחמש שנים. כיוון שאין חולק שהתשובה לכך חיובית, והמשיב מכהן בתפקידו מזה שנים רבות, יש להכיר בו כ"רב עיר" וזאת לפחות מיום 6.9.07. אישור לכך ניתן למצוא במכתב לפידות.

בית הדין הוסיף וקבע - לעניין תנאי שכרו של המשיב - כי "לאור קביעתנו שהתובע הוא "רב עיר" ולאור החלטת ביה"ד בעב' (באר שבע) 1332/98 לפיה שתי הנתבעות הן המעסיקות של התובע וכי מלוא תשלום השכר מוטל על הנתבעת מס' 1 בלבד והיא אחראית להעביר את מלוא שכרו של התובע למועצה, יש לבחון את השאלה כיצד לחשב את שכרו של התובע ואת השאלה אם הוא זכאי להפרשי שכר ואם כן - כמה". בית הדין הוסיף כי טבלאות השכר שפורסמו על ידי הממונה על השכר מיועדות לרבני ערים המכהנים במועצות הדתיות בלבד, וכי אין כל הסכם קיבוצי שמתייחס לגובה שכרם של רבני ערים. לאור זאת, נדרשה המדינה להגיש "את חישוביה המפורטים כיצד היא מחשבת את שכרו של התובע כ'רב עיר' כאמור, ועל מה מסתמך חישובה", ובהמשך לכך התבקש אף המשיב להגיש את חישוביו שלו ועל מה הם מסתמכים. בהעדר הסכמה, נקבע כי "יקבע מועד לדיון בשאלת הפרשי השכר".

לעניין המועצה נקבע כי גזברה לא נחקר על תצהירו ועל כן מתקבל האמור בו, וכי לא הייתה הצדקה לצרפה להליך לאור הסכם 2000 הקובע כי המדינה היא שתישא במלוא עלויות שכרו של המשיב. משכך, נפסקו לזכותה הוצאות - לתשלום על ידי המדינה - בסך של 2,000 ₪.

המדינה הגישה ערעור על פסק הדין החלקי, ובסמוך לאחריו ביקשה לעכב את הטיפול בו עד סיום ההליכים והגעה לפסק דין סופי בבית הדין האזורי. בהמשך ניהלו הצדדים משא-ומתן ממושך ואף הגיעו להסכמות, אך לבסוף לא ניתנו להן האישורים הדרושים מטעם המדינה. בשל המגעים לפשרה אף לא הוגשו במועד החישובים שנדרשו לבית הדין האזורי, והלה קבע (ביום 19.6.16) כי ההליך שבפניו הסתיים ועל המשיב להגיש תביעה חדשה ביחס להפרשי השכר המגיעים לו.

בהתאם, הוגשה תביעה כאמור לבית הדין האזורי באר-שבע ביום 13.8.17 (סע"ש 25993-08-17; להלן: התביעה החדשה), והיא כעת תלויה ועומדת. במסגרת התביעה החדשה כופרת המדינה בזכאות המשיב לשכר של "רב עיר" וטוענת כי המעמד שהוקנה לו על ידי בית הדין האזורי (בפסק הדין החלקי מושא הערעור שלפנינו) אינו אמור להשליך על גובה שכרו. לחלופין טוענת היא כי בהתחשב בהעדר כשירותו לכהן כרב עיר לפי הוראות התקנות, כמו גם העובדה כי הוא מועסק במועצה מקומית שאין בה מועצה דתית (כך שטבלאות השכר הרגילות אינן חלות עליו), יש לקבוע כי הוא זכאי לשכר של 60% משכרו של רב עיר בעל תעודת כשירות המועסק במועצה דתית.

טענות הצדדים בערעור
המדינה טוענת כי "רב עיר" הוא תפקיד ייחודי, שבא בגדרם של נושאי המשרה הסטטוטוריים, וקבועות לו דרכי בחירה ודרכי סיום כהונה מיוחדות בתקנות רבני עיר. מדובר במשרה בעלת מאפיינים מיוחדים, כאשר לצד היות נושא המשרה גורם מנהלי בעל סמכויות שלטוניות, הוא גם נושא משרה דתי ומנהיג רוחני לקהילתו. בהתאם, קבועים בתקנות רבני העיר - והיו קבועים טרם לכן בתקנות 1974 - תנאי הכשירות לכהונת "רב עיר", שעמידה בהם הכרחית לצורך בחירה כ"רב עיר". בהתחשב בכך, ברי כי תקנה 24(ב) לתקנות רבני העיר לא התכוונה ליצור מסלול עוקף לתנאי הסף האמורים תוך פגיעה בעקרון השוויון, וטעה בית הדין כאשר קבע אחרת מבלי לדון כלל בשאלת היחס בין תקנה 24(ב) לשאר סעיפי התקנות, ובפרט תנאי הסף הקובעים את הכשירות (שהם דומים מאוד בתקנות רבני העיר ותקנות 1974).

תקנה 24(ב) אינה עומדת על רגליה באופן עצמאי אלא היא חלק בלתי נפרד מהתקנות ותכליתן, ובהתאם יש לפרשה באופן שאינו סותר את שאר התקנות ומקיים את עקרון ההרמוניה החקיקתית.

המדינה מוסיפה וטוענת כי תקנות רבני העיר הסדירו לראשונה את האפשרות לבחור רב עיר גם ברשויות מקומיות שאין בתחומן מועצה דתית, כאשר הסדר זה מתייחס (בהתחשב בכך שזו תכלית התקנות, וזו הייתה גם תכליתן של תקנות 1974), אך ורק למעמדם של הרבנים וכלל לא לשכרם. המדינה מציינת כי מטרתה של תקנה 24(ב) הייתה למנוע איפה ואיפה במעמדם של רבני עיר כשירים שמונו בעבר ברשויות מקומיות שאין בהן מועצה דתית, לעומת רבני עיר שמונו בעבר ברשויות מקומיות שיש בהן מועצה דתית ולכן יכולים היו להיבחר לפי הוראות התקנות. השאלה אם יש מועצה דתית ברשות המקומית הרלוונטית אם לאו אינה אמורה להשליך על מעמדו של רב העיר, אלא הכשירות בלבד. תקנה 24(ב) מאפשרת אם כך להכיר ברב ותיק של רשות מקומית כ"רב עיר" גם אם לא נבחר "כדין" (שכן לא היה הליך בחירה רלוונטי לגביו במסגרת תקנות 1974), אך אין בה כדי לפגוע בתנאי הכשירות. בעצם השימוש במונח "רב" בתקנה 24(ב) הניח מחוקק המשנה את המובן מאליו - כי מדובר במי שכבר נמצא בתחומן של התקנות ועמד בתנאי הסף הבסיסיים לאחר שנמצא כשיר לכהן כרב עיר.

המדינה סבורה כי פרשנות זו כבר התקבלה על ידי בית דין זה בע"ע (ארצי) 47033-02-17 הרב יעקב ברוך צ'קוטאי - מדינת ישראל (9.5.18; להלן: עניין צ'קוטאי). עוד ציינה כי מכתב לפידות נוסח מתוך הנחה מוטעית כי הרב מחזיק בתעודת כשירות לכהן כרב עיר, ולכן אין לראותו כהודאת בעל דין.

המדינה מדגישה כי משך כהונה בתפקיד, ארוך ככל שיהא, אינו יכול לבוא חלף תנאי כשירות בסיסי הנדרש לצורך תואר התפקיד, כאשר במקרה זה לא הייתה מחלוקת שלמשיב אין את תעודת הכשירות הנדרשת והוא לא עבר את המבחנים הנדרשים לצורך כך לפי הדין. החלופה השנייה הנקובה בתקנה 24(ב) אינה מייתרת את הצורך לעמוד בתנאי הכשירות הנקובים בתקנות 4 ו - 5 לתקנות רבני העיר, ואין כל הצדקה לשונית או תכליתית לקבוע אחרת. אף אין כל הצדקה לאבחן בין רבנים לעניין עצם הצורך בתעודת כשירות, שכן להבדיל מהליך הבחירה - מתן כשירות לכהן כרב עיר במסגרת הרבנות הראשית מתאפשר מזה עשרות בשנים, ללא קשר לזהות המקום שאליו מתבקש המועמד להתמנות, וכשלב מקדים להגשת מועמדות למשרה ספציפית. המשיב הוא לפיכך "רב התיישבות" (ולא "רב מקומי"), תפקיד הכולל בחובו "רב ישוב" (ביחס לישוב אחד) או "רב אזורי" (ככל שמדובר במספר ישובים, ובעניינו של המשיב - עומר ולהבים). מדובר בתפקיד של עובד הממונה על ידי המועצה, להבדיל מתפקיד של "רב עיר" שהוא נבחר. השלכות נוספות לכך הן גיל הפרישה; הזכות להשתתף בבחירתם של הרבנים הראשיים; ומספר תפקידים סטטוטוריים (ולענייננו בעיקר רישום נישואין).

המדינה מוסיפה כי טעה בית הדין כאשר בחר שלא להתייחס כלל לעדויות ולראיות שהוצגו בפניו, ומלמדות כי המשיב לא עבר את מבחני ההסמכה ואינו ממלא אחר תנאי הכשירות (בין אלה שנדרשו לפי תקנות 1974 ובין אלה הקבועים בתקנות רבני העיר). לא ניתנה גם כל התייחסות לטענה - שלא הוכחה - בדבר מסמך הפוטר לכאורה ממבחני רב עיר, מסמך שלא הוצג למרות אמירותיו של המשיב בדיון. המדינה מפנה לחקירתו הנגדית של המשיב בבית הדין האזורי (עמ' 12-13 לפרוטוקול) במסגרתה הודה במפורש כי אין לו אישור של מועצת הרבנות הראשית לשמש כרב עיר והוא כלל לא ניגש למבחנים הנדרשים לצורך כך, והאישור שניתן לו לגרסתו מתייחס לישוב עומר בלבד.

עוד טוענת המדינה כי בית הדין התעלם מפסק הדין הקודם של בית דין זה בעניינו של המשיב, אשר קבע במפורש כי אין להגדירו כ"רב עיר" שעה שהוא נעדר הסמכה כנדרש, ואין כל סיבה לחרוג מכך (אך יצוין כבר כעת כי לא מצאנו בפסק הדין הקודם התייחסות כלשהי להעדר כשירות, ועולה כי המדינה כלל לא טענה לכך במסגרת התביעה הראשונה). המדינה סבורה כי פרשנות בית הדין האזורי "מנוגדת לכוונת המחוקק ולרוח החוק, פוגעת באינטרס הציבורי ומביאה להשלכות שאינן עומדות בקנה אחד עם מינהל תקין, שכן משמעותה של פרשנות זו, הלכה למעשה, הינה עקיפת תנאי הסף וריקון תנאים אלו מתוכנם".

המדינה מוסיפה עוד וטוענת - מעבר לצורך כי בהיבט זה קביעת בית הדין האזורי (ככל שקיימת) היא "החלטה אחרת" וממשיכה להתברר במסגרת התביעה החדשה - כי טעה בית הדין גם בכך שקיבל כמובן מאליו את הקשר בין מעמדו של "רב עיר" לשכרו. תקנות רבני העיר אינן עוסקות כלל בשכרם של רבני העיר, כפי שגם תקנות 1974 לא עסקו בכך. שכרם של רבני העיר קבוע בהחלטות ממשלה וטבלאות שכר המתפרסמות על ידי הממונה על השכר והמשרד לשירותי דת, ולא נובע מתקנה 24(ב) - גם ביחס למי שיש להכיר בו על בסיסה כ"רב עיר" מבחינת מעמדו - כי יש לשלם לו שכר של "רב עיר" מכוח אותן החלטות וטבלאות. לחלופין ובנוסף, הטבלאות מתייחסות רק למי שעומד בתנאי הכשירות.

לסיום טוענת המדינה, במישור מערכת היחסים בינה לבין המועצה, כי טעה בית הדין בכך שיצא מנקודת הנחה שהסכם 2000 ממשיך לחול על אף שינוי הנסיבות. לשיטת המדינה, הסכם 2000 נחתם כאשר התקנות הרלוונטיות היו תקנות 1974 וכאשר היה ברור לצדדים כי על תנאי העסקתו של המשיב חלים התנאים התואמים את כשירותו כרב התיישבות ונגזרים מהסכמים קיבוציים. המדינה לא התחייבה, ולא הייתה לה כל כוונה להתחייב, להעניק למשיב תנאי שכר החורגים מכך. משכך ככל שתתקבל תביעתו של המשיב בהיבט הכספי, מדובר בחיוב שיש להטילו על המועצה בלבד.

המשיב תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי. לטענתו, הסיבה לכך שלא הוקמה מועצה דתית בעומר גם לאחר הפיכת היישוב למועצה מקומית היא סיבה פוליטית שכלל לא הייתה תלויה בו (חשש מעימות בין האוכלוסייה הרפורמית לזו האורתודוקסית), ולכן לא ניתנה לו ההזדמנות להיבחר "כדין" מכוח תקנות 1974. עם זאת בפועל הוא משמש הלכה למעשה ומזה עשרות שנים כרב עיר בישוב שמבחינת גודלו ראוי שיהא לו רב עיר; תוך שהוא מבצע את כל תפקידיו של רב עיר (מלבד רישום נישואין שאין בו צורך בעומר); וכל זאת לאחר שנבחר לצורך כך על ידי הגוף הקיים במקום, בהליך בחירה זהה לזה הקבוע בתקנות (כאשר הוועד הדתי פעל תחת המועצה הדתית שלא הוקמה), וכאשר הבחירה נעשתה בליווי מלא של המדינה ובאישורה. לא בכדי נכלל שמו ברשימת רבני העיר שפורסמה בילקוט הפרסומים מטעם המדינה. משכך, אין הצדקה למנוע את זכויותיו בשל חטא שלא חטא (אי ביצוע הנדרש בשל מדיניות הממשלה).

המשיב מציין כי מעבר לכשירותו כדין לשמש כרב, קיבל אישורי כושר לשמש כרב עיר משני הרבנים הראשיים לישראל בתקופה הרלוונטית, כאשר "המכתבים מאת שני הרבנים כאמור, צורפו להליך הקודם שהתנהל בעניינו של המשיב ואינם מצויים כיום בידיו". הרב עובדיה יוסף אף הכיר בו כ"גדול בתורה", וכתוצאה מכך נעשות אליו פניות בשאלות הלכתיות מהארץ ומהעולם מדי יום ביומו. בהתחשב בכך, לטעון כי אין לו כושר לשמש כרב, "הוא בבחינת ביזויו של רב על ידי המשרד לשירותי דת". המשיב מוסיף כי בשלב מסוים התמנה, לבקשת המדינה ולמשך מספר שנים, גם כרב הישוב להבים (בשל כך אף הועלה שכרו מאותה עת ואילך לשכר של רב אזורי), וזו ראיה נוספת לכשירותו.

המשיב טוען כי מטרה עיקרית בהתקנת תקנות רבני העיר הייתה השוואה בין רבני יישובים שאין בהם מועצה דתית לרבני יישובים שיש בהם מועצה דתית, הן לעניין מעמדם והן לעניין שכרם, כדי למנוע הפליה ביניהם. לטענתו, "מתוך שיקולים הלכתיים ופוליטיים במספר ישובים אין מועצות דתיות, וזאת על מנת שלזרמים קונסרבטיביים, להם מתנגדת בתוקף הרבנות הראשית ורואה בהם כזרמים שלא פועלים על פי ההלכה היהודית, לא יהיה ייצוג במועצות", ומשכך אין הצדקה שהעדר מועצה דתית יביא לפגיעה במעמדו של מי שמכהן בפועל כרב עיר באותו ישוב.

המשיב סבור כי הוא זכאי למעמד של "רב עיר" מכוח שתי החלופות המפורטות בתקנה 24(ב) לתקנות רבני העיר, וכפועל יוצא מכך לשכר של "רב עיר" בהתאם לטבלאות המפורסמות לצורך כך על ידי הממונה על השכר והמשרד לשירותי דת. על פי החלופה הראשונה, יש לראות בו כמי שמונה כדין לפני יום 1.1.07 לכהן כרב רשות מקומית שאין בה מועצה דתית. לפי החלופה השנייה, אין חולק כי הוא מכהן בתפקידו למעלה מחמש שנים, ודי בכך כדי שייחשב "רב עיר שנבחר לפי תקנות אלה" (לשון התקנה), מבלי שיש בתקנה כל רמז לתנאי כשירות כלשהם. הדברים אושרו גם במכתב לפידות, שנשלח מטעם עוזרת היועץ המשפטי של המשרד לשירותי דת, ויש לראות בו הודאת בעל דין.

המשיב מוסיף וטוען כי מרגע שהוכר מעמדו כ"רב עיר" מכוח התקנות ממילא נובעת מכך זכאותו לשכר בהתאם, שאחרת תהא בכך סתירה ומעקף לתכלית התקנות להשוות בין רבנים ביישובים שיש בהם מועצה דתית לרבנים ביישובים שאין בהם מועצה דתית. הקשר בין המעמד לגובה השכר עולה גם מתקנה 21(ב) לתקנות רבני העיר, הקובעת כי רב עיר שאיבד את מעמדו ככזה נוכח איחוד רשויות ימשיך לקבל שכר כרב עיר משך שנתיים נוספות. ואכן בפועל, רשויות מקומיות העלו לטענתו את שכר רבני העיר הפועלים בתחומן בהתאם, ויש להניח כי עשו כן באישור משרד הפנים לו הן כפופות.

המועצה תומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי, מטעמיו, ומציינת כי טענות המדינה כלפיה הן טענות חדשות שלא הועלו בפני בית הדין האזורי (יובהר כבר כעת כי המדינה כופרת בכך) ולא נתמכו בראיות כלשהן (דוגמת עדות של מי שהיה מעורב בכריתת הסכם 2000). עוד מדגישה היא כי המשיב מועסק על ידי המועצה רק מכוח ההסכמה המפורשת בינה לבין המדינה במסגרת הסכם 2000, וכי גזברה העיד בפני בית הדין האזורי (במסגרת תצהירו עליו לא נחקר כלל) שלא היה מסכים לפשרה שהושגה במסגרת אותו הסכם לולא התחייבותה המפורשת של המדינה לשאת במלוא עלויות העסקתו של המשיב בעבר ובעתיד.

טרם מתן הכרעתנו נציין כי בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - לרבות תקופת כהונתו הארוכה של המשיב; ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים ולבסוף לא הבשילו; קיומו של הליך נוסף; כמו גם הזמן הרב שחלף מאז תחילת ההליכים המשפטיים - נעשו על ידינו מאמצים ניכרים להבאת הצדדים להסדר מוסכם, אך לצערנו ללא הצלחה. משכך, עלינו להכריע לדין.

דיון והכרעה
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים כפי שהובאו לפנינו בכתב ובעל פה ועיינו בכל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. טעמינו לכך יפורטו להלן.

התשתית הנורמטיבית לכהונת "רב עיר"
רב עיר הוא "נושא משרה ייחודי, בעל מאפיינים מעורבים של נבחר ציבור ועובד ציבור. הרב הוא מנהיג דתי ורוחני, והוא מהווה סמכות הלכתית-רוחנית לבני עירו" (בג"צ 4790/14 יהדות התורה נ' השר לשירותי דת (19.10.14); להלן: עניין יהדות התורה). רב העיר מופקד, יחד עם המועצה הדתית, על הענקת שירותי דת לתושבים; אחראי להנחייתה ההלכתית של המועצה הדתית בכל עניין שבתחום תפקידיה וסמכויותיה (סעיף 6א' לחוק שירותי הדת היהודיים); ממלא תפקידים סטטוטוריים שונים (מתן תעודות כשרות; רישום נישואין; אישור כשרותם של תפילין ומזוזות); וכן עוסק בהעברת שיעורים, מתן מענה הלכתי לפונים, השתתפות באירועים ציבוריים המתקיימים בתחומה של העיר ועוד (שם; כן ראו בבג"צ 6051/08 המועצה המקומית ראש פינה נ' השר לשירותי דת (8.5.12); להלן: עניין ראש פינה ; ע"ע (ארצי) 4020-10-14 הרב מאיר פרנקל - המועצה הדתית יבנאל (30.4.18); להלן: עניין פרנקל).

התשתית הנורמטיבית הנוגעת למינוים והעסקתם של רבני עיר קבועה במספר חוקים. בסעיף 1 לחוק הרבנות הראשית מוגדר "רב עיר" כ"מי שמכהן כרב עיר לאחר שנבחר לפי תקנות בחירות רבני עיר שהותקנו על פי חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971, וכן מי שמכהן כרב עיר ושמו כלול ברשימת רבני עיר שיפרסם שר הדתות ברשומות תוך 60 יום מתחילת חוק זה". הגדרה זו רלוונטית לכאורה לצורך תנאי הכשירות להיבחר כרב ראשי לישראל או כחבר במועצת הרבנות הראשית (סעיפים 4 ו - 5 לחוק זה), ולצורך האסיפה הבוחרת של הרבנים הראשיים לישראל (סעיף 7 לחוק זה). אזכור רלוונטי נוסף מופיע בסעיף 2(5) לחוק זה, הקובע כי אחד מתפקידי מועצת הרבנות הראשית הוא "מתן כשירות לכהן כרב עיר לפי תקנות בחירות רבני עיר שהותקנו על פי חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971".

סעיף 7 לחוק הרבנות הראשית ממשיך וקובע מכסות - לצורך האסיפה הבוחרת של הרבנים הראשיים לישראל - וזאת בין היתר מבין רבני העיר; הרבנים האזוריים (כאשר רב אזורי מוגדר כ"מי שנבחר או שנתמנה באישור השר לרב של מועצה אזורית"); רבני הישוב (כאשר רב ישוב מוגדר כ"רב של מושב, קיבוץ או יישוב אחר שאינו רשות מקומית שנבחר או נתמנה באישור השר"); ורבני שכונה (כאשר רב שכונה מוגדר כ"מי שנתמנה לרב שכונה בידי המועצה הדתית באישור השר"). הסעיף מפרט אם כך את התפקידים השונים של רבני מקום, ומבחין ביניהם.

חוק נוסף המתייחס ל"רבני עיר" הוא חוק שירותי הדת היהודיים, הקובע בין היתר את דרך הקמתן של מועצות דתיות. המועצה הדתית היא הגורם המופקד על העמדת שירותי הדת לתושבי המדינה היהודים בתחומה של הרשות המקומית הרלוונטית, ועליה לפעול לפי פסיקת הרבנות המקומית (היינו רב העיר) והרבנות הראשית לישראל (סעיף 6א' לחוק שירותי הדת היהודיים; בג"צ ראש פינה ).סעיף 15(א)(2) לחוק זה מאפשר לשר לשירותי דת להתקין תקנות בנוגע ל"בחירות של רבני עיר", כאשר הגדרת "רב עיר" לצורך כך היא "רב של ישוב שהוא עיריה או מועצה מקומית (רב מקומי)" (שם).

בהתאם להוראה זו הותקנו תקנות 1974, שהוחלפו מאוחר יותר בתקנות רבני העיר (להרחבה בדבר התקנות וההליכים הקשורים בהתקנתן ותיקונן ראו למשל בעניין יהדות התורה; עניין ראש פינה; בג"צ 8773/11 ביטון נ' מבקר המדינה (22.11.12)).

תקנות 1974 יצאו ככל הנראה מנקודת מוצא כי בכל עירייה או מועצה מקומית תוקם מועצה דתית, שכן הליך הבחירה הקבוע בהן מחייב אסיפה בוחרת הכוללת בין היתר נציגים של המועצה הדתית. עוד קבעו תקנות אלה תנאי כשירות חלופיים, וביניהם "תעודה ממועצת הרבנות הראשית המעידה שהוא כשיר לכהן כרב עיר" (תקנה 3(א)(5); המשיב לא טען כי יש תנאי כשירות אחר המתקיים לגביו, דוגמת כהונה כרב עיר בזמן כניסת התקנות לתוקף או טרם לכן; כהונה כדיין; כהונה כרב בצה"ל וכיו"ב). התקנות אף הבהירו מהן הדרישות המצטברות לצורך קבלת תעודת כשירות ממועצת הרבנות הראשית, והן מי ש"אורח חייו ואופיו הולמים לדעתה [של מועצת הרבנות הראשית] את מעמדו של רב בישראל " (תקנה 3(ב)(1)), ועמידה "בבחינות בתלמוד ובפוסקים" שתיערכנה על ידי ועדת רבנים שמינתה מועצת הרבנות הראשית (תקנה 3(ב)). אשר לדרישה אחרונה זו, הובהר כי מועצת הרבנות הראשית מוסמכת להחליט על מתן פטור מהבחינות, ובלבד שבין המצביעים בעד הפטור היו הרבנים הראשיים לישראל (תקנה 3(ג)).

תקנות רבני העיר החליפו כאמור את תקנות 1974, ומאפשרות לשר לקבוע שיש לבחור רב עיר גם בסיטואציה בה "ברשות מקומית שהיא מועצה מקומית או עיריה לא הוקמה מועצה דתית ולא מכהן בה רב עיר" (תקנה 6(א)(3)). בהתאם, השתנה גם הליך הבחירה, ומינוי האסיפה הבוחרת אינו מחייב עוד נציגים של המועצה הדתית (תקנה 8). עם זאת תנאי הכשירות והדרישות לקבלת תעודת כשירות לא השתנו באופן מהותי (אם כי השתנו במקצת), וההוראות הקשורות לכך תפורטנה להלן.

להשלמת התשתית הנורמטיבית נוסיף כי שכרם של רבני הערים אינו מוסדר בדבר חקיקה או בהסכם קיבוצי, אלא בסיכום שהושג בין שר האוצר לבין השר לענייני דתות מכוח החלטת ממשלה ש/58 מיום 12.6.77. במסגרת סיכום זה (ששונה מאז, בהתאם להחלטות הממשלה, ביחס לרבני ערים שנבחרו לתפקידם החל מיום 1.1.06), שכרם של רבני הערים הוצמד לשכר הנבחרים בשלטון המקומי והועמד על הממוצע שבין שכר ראש הרשות המקומית לשכר יו"ר המועצה הדתית באותו ישוב.

בהתאם לפרקטיקה שנוצרה במהלך השנים, במסגרת חוזרי מנכ"ל המשרד לשירותי דת, המוצאים מעת לעת לצורך עדכון שכר רבני הערים בהתאם לשינויים בשכר הנבחרים בשלטון המקומי, נכללות גם הוראות לגבי תנאי העסקה נוספים, דוגמת זכאותם של רבני הערים לחופשה שנתית, לפדיון ימי מחלה, להחזרי הוצאות שונים ועוד (ע"ע (ארצי) 174/09 המועצה הדתית יבנאל - הרב מאיר פרנקל (25.5.12)). עוד ראוי להזכיר את ההסכם הקיבוצי המיוחד שנחתם ביום 6.9.88 בין ממשלת ישראל, מרכז השלטון המקומי, שלוש הערים הגדולות וחבר המועצות הדתיות לבין ההסתדרות הכללית החדשה, והוראותיו חלות על רבנים המכהנים במועצות הדתיות (רבני שכונות) ובהתיישבות (רבני התיישבות). יש אם כך פער משמעותי בין דרך בחירתו ותנאי כהונתו של "רב עיר" נבחר לרבות השכר והזכויות המשולמים לו, לבין דרכי מינוים ותנאי העסקתם של רבנים אחרים הנחשבים כעובדים.

הוראת המעבר לגבי "רבני עיר" ברשויות מקומיות שאין בהן מועצות דתיות
הקושי במקרה שלפנינו נוצר מכך שבישוב עומר - על אף שהוא מועצה מקומית מזה שנים רבות - לא הוקמה מועצה דתית. בתביעה הראשונה טען המשיב כי בהעדר מועצה דתית יש לפרש באופן מותאם את תקנות 1974, ולקבוע כי הליך הבחירה בו כפי שנעשה בשנת 1975 - מטעם הוועד הדתי כחליף של המועצה הדתית ובאישור המדינה - די בו על מנת להכיר בו כ"רב עיר" ולזכותו בשכר בהתאם. טענה זו נדחתה, כמפורט לעיל, על ידי דעת הרוב בפסק הדין הקודם, וכך גם טענתו כי די לצורך כך בעצם ביצוע התפקיד בפועל על ידו משך שנים רבות. קיים לפיכך מעשה בית דין ביחס לאי ההכרה במשיב כ"רב עיר" בתקופה שעד מועד פרסומן של תקנות רבני העיר (יום 6.9.07), והשאלה היא האם יש בתקנות אלה כדי לשנות את מעמדו באופן אוטומטי. בית הדין האזורי שוכנע כי התשובה לכך חיובית, בהתבסס על הוראת תקנה 24(ב) לתקנות רבני העיר. כותרתה של תקנה 24 היא "הוראות מעבר", ולהלן נוסחה המלא:

מי שנבחר לרב עיר ערב פרסומן של תקנות אלה יחולו עליו התקנות הקודמות.
במקום שאין בו מועצה דתית, רב שמונה כדין לפני יום י"א בטבת התשס"ז (1 בינואר 2007), לכהן כרב הרשות המקומית, או שהוא מכהן בתפקידו למעלה מ - 5 שנים, ייחשב רב עיר שנבחר לפי תקנות אלה.
על אף האמור בתקנה 21(ב), ברשויות מקומיות שאוחדו ערב פרסומן של תקנות אלה, יחדל הרב לכהן כרב עיר בחלוף שנתיים ממועד הפרסום.

על פני הדברים, צודק בית הדין האזורי כי המשיב ממלא אחר החלופה השנייה הנקובה בתקנה 24(ב), שכן הוא מכהן בתפקיד "רב העיר" - רבה של המועצה המקומית עומר שאין בה מועצה דתית - מזה למעלה מחמש שנים, ומשכך אמור להיחשב כ"רב עיר שנבחר לפי תקנות אלה". לכאורה זו גם תכליתה של תקנה 24(ב) - להסדיר את מעמדם של אותם רבני עיר ותיקים שלא נבחרו בהתאם לתקנות 1974 מהטעם שלא הייתה מועצה דתית במקום כהונתם, ולהשוות את מצבם לרבני עיר שנבחרו כדין - בהתאם לתקנות דאז - ברשויות מקומיות שיש בהן מועצות דתיות. תכלית זו אף תואמת את אחת מהתכליות שעמדו לכאורה בבסיס התקנת תקנות רבני העיר בכללותן כפי שעולה גם מטיעוני המדינה, והיא מניעת איפה ואיפה בין רבני עיר המועסקים על ידי מועצות דתיות לבין רבני עיר המועסקים - בהעדרן של מועצות דתיות - על ידי רשויות מקומיות (מבלי שאנו מביעים עמדה לגבי היקף ההשוואה ומה נכלל בה).

המדינה לא ניסתה לטעון כי המשיב אינו "מכהן בתפקידו" מזה למעלה מחמש שנים, ולא ניסתה לטעון כי התפקיד אותו הוא ממלא אינו "רב הרשות המקומית" כלשונה של תקנה 24(ב). במהלך הדיון בפנינו ב"כ המדינה אף נשאלה במפורש אילו תפקידים נוספים מבצע היה המשיב ככל שמוגדר היה "רב עיר", והפנתה לסמכות רישום הנישואין בלבד (תוך שב"כ המועצה הבהיר במענה לכך שממילא אין רלוונטיות לסמכות זו בעומר, נוכח הקרבה לבאר-שבע). טענתה העיקרית של המדינה היא כי לא די בעצם הכהונה בפועל משך למעלה מחמש שנים, כל עוד הרב אינו עומד במצטבר לכך בתנאי הכשירות הנקובים בתקנה 4 לתקנות רבני העיר. וזהו נוסחה של תקנה 4:
"אלה כשירים להיבחר רב עיר:
מי שמכהן או כיהן כדיין או מי שיש בידו כתב הסמכה תקף לפי תקנות הדיינים (תנאי הסמכה וסדריה), התשט"ו - 1955, והוא כשיר להתמנות דיין;
מי שמכהן או כיהן כרב ראשי לצבא הגנה לישראל;
מי שמכהן או כיהן כרב צבאי פיקודי או כרב צבאי חיילי, והוסמך לרבנות בידי שני הרבנים הראשיים לישראל, ומועצת הרבנות הראשית החליטה כי הוא כשיר לכהן כרב עיר;
מי שיש בידו תעודה בתוקף ממועצת הרבנות הראשית המעידה שהוא כשיר לכהן כרב עיר (להלן - תעודת כשירות)".

תקנה 5 לתקנות רבני העיר, שכותרתה "תעודת כשירות", ממשיכה וקובעת:
"(א) מועצת הרבנות הראשית תיתן תעודת כשירות למי שמתקיימים בו כל אלה:
אורח חייו ואופיו הולמים לדעתה את מעמדו של רב בישראל;
הוא עמד בבחינות בתלמוד ובפוסקים; בחינות אלה תערוך בכתב ועדת רבנים של שלושה או יותר שמינתה מועצת הרבנות הראשית;
הוא חתם על תצהיר כי יקיים כל החלטה של מועצת הרבנות הראשית.
(ב) השתכנעה מועצת הרבנות הראשית כי אדם הוא תלמיד חכם מובהק הבקי, בין השאר, בכל פרטי ההלכות הנוגעות למילוי תפקיד רב עיר, רשאית היא לפטרו מן הבחינות האמורות בתקנת משנה (א)(2), ובלבד שבין המצביעים בעד הפטור היו הרבנים הראשיים לישראל.
(ג) ...
(ד) תעודת כשירות שניתנה למי שעמד בבחינות שהתקיימו לפי תקנת משנה (א)(2) כוחה יפה בלא הגבלת זמן, זולת אם בוטלה לפי תקנת משנה (ג).
(ה) תעודת כשירות שניתנה לפי תקנת משנה (ב), תהיה בתוקף למשך 3 שנים, זולת אם בוטלה קודם לכן לפי תקנת משנה (ג); מונה בעל התעודה לכהונת רב עיר - תוקפה של תעודת הכשירות יהיה בלא הגבלת זמן.
(ו) ...
(ז) ....".

הגם שהמדינה הצביעה בסיכומיה על התקנות האמורות, נראה כי גם לשיטתה אין להן רלוונטיות בעניינו של המשיב - שמונה לתפקידו עוד בשנת 1975 - ולכל היותר תיתכן רלוונטיות לתקנות 1974, שהיו בתוקף במועד מינויו (וקבעו אף הן, כפי שפורט בסעיף 28 לעיל, תנאי כשירות דומים אם כי לא זהים). אלא, שהמדינה לא הסבירה כיצד עמידתה על תנאי הכשירות עומדת בקנה אחד עם לשונה של תקנה 24(ב), כמו גם עם תכליתה שפורטה לעיל. מבחינה לשונית, התקנה קובעת במפורש שדי בכהונה בפועל בתפקיד משך למעלה מחמש שנים, ולא ברור מדוע יש להוסיף לכך תנאים נוספים שמחוקק המשנה בחר שלא להוסיפם. תקנה 4 אף נושאת פני עתיד ("אלה כשירים להיבחר..."), ולא נקבע בה מי "כשיר לכהן". מבחינה תכליתית, התקנה נועדה לקבוע הוראת מעבר שתחול על "רבני עיר" ששימשו בתפקידם בפועל, גם אם לא התקיים לגביהם כל הדרוש לפי התקנות הקודמות (תקנות 1974), ולהשוות את מעמדם למעמד "רבני עיר" שנבחרו כדין. גם מבחינה תכליתית, לא ברור מדוע נדרש לשיטת המדינה להוסיף תנאי נוסף - שייתכן ורב ותיק זה או אחר אינו עומד בו - שהרי המטרה היא "יישור קו" ביחס לקבוצה מוגדרת וסגורה. המדינה מנסה לדרג בין הדרישות השונות המנויות בתקנות (כך שלכאורה "ברור מאליו" שמחוקק המשנה לא התכוון לוותר על תנאי הכשירות), אך לטעמנו אין זה ברור מאליו שתנאי הכשירות חשובים יותר מהליך הבחירה, שנועד לוודא שהרב נבחר על ידי כל חלקי הקהילה.

להסרת ספק נבהיר כי אי העמידה בתנאי הכשירות הנקובים בתקנות אין משמעה כי אין לרב הוותיק את הכישורים הדרושים לצורך ביצוע תפקידו, שהרי ככל שלא היו לו את הכישורים - יש להניח שלא היה ממונה לתפקיד מלכתחילה (ונזכיר כי מינויו של המשיב - לאחר מכרז עם תנאי כשירות ובהליך בחירה מסודר - אושר על ידי שני הרבנים הראשיים לישראל דאז כמו גם על ידי משרד הדתות), והוא לא היה ממשיך בו למעלה מחמש שנים (ובעניינו של המשיב - משך למעלה מ - 45(!) שנים). ככל שמחוקק המשנה סבור היה שיש הכרח לעמוד בתנאי הכשירות הפורמאליים הנקובים בתקנות גם ביחס לרבני עיר שמבצעים את התפקיד בפועל מזה שנים - יש להניח כי היה מציין זאת במפורש, והעובדה שלא עשה כן תומכת בפרשנות בית הדין האזורי. כל טענותיה של המדינה על ייחודיות התפקיד; העדר האפשרות להסתפק בתקופת כהונה בפועל; או פגיעה בשוויון - הן טענות המתעלמות מהוראת תקנה 24(ב) לתקנות רבני העיר (שיש להניח שנוסחה תוך היכרות עם המצב בשטח ועם בעלי התפקידים אליהם היא מתייחסת), כמו גם מהעובדה שלעיתים קרובות נקבעות בחקיקה הוראות מעבר מסוג זה.

תמיכה משמעותית לפרשנות בית הדין האזורי ניתן למצוא גם במכתב לפידות, שנכתב על ידי בעלת סמכות במשרד לשירותי דת, ובו הובהר למשיב באופן חד משמעי כי מעמדו לאור תקנות רבני העיר הוא של "רב עיר" (אם כי, לשיטתה, לא לצרכי שכר). טענת המדינה כי המכתב נוסח ב"טעות" בשל כך שעו"ד לפידות לא ידעה, או לא זכרה, כי למשיב אין "תעודת כשירות" פורמאלית, לא נתמכה בתצהיר מטעמה. לאמור נוסיף כי גם בתביעה הראשונה כלל לא נטען על ידי המדינה (כך לפחות לפי פסק הדין) כי המשיב אינו ממלא אחר תנאי הכשירות, ומכאן שהמדינה עצמה לא ראתה בכך חשיבות אותה עת, בהתחשב בוותקו הרב, לצורך הקניית מעמד של "רב עיר". עוד נעיר כי המדינה לא הציגה בפנינו את דברי ההסבר לתקנות רבני העיר - בכלל וביחס לתקנה 24(ב) בפרט - ויש להניח כי הייתה עושה כן ככל שדברי ההסבר היו תומכים בפרשנותה.

אף לא מצאנו ממש בהפניית המדינה לעניין צ'קוטאי, שכן הדברים שנקבעו בו מתייחסים לסיטואציה ספציפית של איחוד רשויות, ולהעדר אפשרות לראות במי שכיהן כרב של אחת הרשויות המקומיות כרב העיר של הרשות המאוחדת רק מכוח תקנה 24(ב). בפסק הדין אף הודגש כי תקנה 24(ב) "יועדה לשמר מצב קיים", ותכלית זו תואמת את קביעתנו לעיל. גם פסק הדין הקודם אינו מסייע למדינה, שהרי לא דן כלל בתקנה 24(ב) שטרם הותקנה באותו מועד.

מעבר לצורך נוסיף כי בבג"צ ראש פינה סבר השופט (כתוארו אז) חנן מלצר כי קיימת חובה במינוי רב עיר בכל רשות מקומית, נוכח הפונקציות החיוניות שעליו למלא. דעה זו אמנם לא התקבלה על ידי דעת הרוב באותו הליך (הנשיאה דורית ביניש והשופטת עדנה ארבל), אך גם הן הסכימו כי מדובר בתפקיד שחשיבותו הציבורית אינה מוטלת בספק. בהתחשב בכך, יש להניח כי ככל שהמדינה אכן הייתה סבורה שיש קושי מהותי עם העדרה של "תעודת הכשירות" למשיב - לא הייתה משלימה עם מצב בו לא ניתנים שירותים חיוניים לתושבי עומר מזה קרוב לחמישים שנה.

הוראת המעבר בתקנה 24(ב) נועדה להסדרת מעמדם של רבני העיר הוותיקים לא רק לצורך שמירה על זכויותיהם ברמה האישית, אלא גם כזכות של התושבים ברשות המקומית כי יהיה להם "רב עיר" על כל המשתמע מכך. כיוון שהישוב עומר מוכר כמועצה מקומית מזה עשרות שנים, לא ברור מדוע על תושביו להשלים עם מצב בו "רב הרשות המקומית" שלהם מוגדר על ידי המדינה כ"רב אזורי" או כ"רב ישוב" - הגם שאין מחלוקת שאינו כזה לפי ההגדרות בסעיף 7 לחוק הרבנות הראשית (שצוטטו בסעיף 26 לעיל), והגם שאין מחלוקת כי הוא רב של ישוב שהוא מועצה מקומית ולכן "רב עיר" (אף אם הגדרות אלה רלוונטיות לצורך אותו חוק ולכן אינן מקנות מעמד של "רב עיר" כשלעצמן, אך יש בהן כדי ללמד על תכליתה והצדקתה של תקנה 24(ב)).

נוכח כל האמור לעיל, לא מצאנו הצדקה להתערב בפסק דינו החלקי של בית הדין האזורי, אשר קבע כי מעמדו של המשיב הוא כמעמד של רב עיר שנבחר לפי תקנות רבני העיר. אף לא מצאנו הצדקה להתערב בקביעת בית הדין האזורי ביחס לאחריותה הבלעדית של המדינה לתשלום שכרו של המשיב, בהתאם להסכם 2000 שלא נסתר על ידה במהלך הבאת הראיות בבית הדין האזורי. עם זאת איננו מביעים עמדה בשאלת השכר המגיע למשיב - וכאמור, שאלה זו מתבררת בימים אלה כמפורט לעיל במסגרת התביעה החדשה, התלויה ועומדת בבית הדין האזורי.

סוף דבר - הערעור נדחה. המדינה תישא בהוצאות המשיב בסך של 15,000 ₪, ובהוצאות המועצה בסך של 7,500 ₪, לתשלום תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, ד' ניסן תש"פ (29 מרץ 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

לאה גליקסמן,
שופטת, אב"ד

סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת

רועי פוליאק,
שופט

גברת שרה זילברשטיין-היפש,
נציגת ציבור (עובדים)

גברת ברכה סמו,
נציגת ציבור (מעסיקים)