הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 17248-09-19

ניתנה ביום 16 ספטמבר 2019

  1. תעשיות תוצרת חקלאית אביטן בני בע"מ
  2. בנימין אביטן
  3. סיגלית אביטן המבקשים

-

גבריווט טיקי Gebrehiwet Teke המשיב

בשם המבקשים: עו"ד גיא אבני
בשם המשיב: עו"ד דניאל ועקנין

החלטה

השופט אילן סופר
לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע ( השופט יוסף יוספי ונציג הציבור מר יאיר כפיר; סע"ש 35486-06-15), שבו חויבה המבקשת 1 ( להלן- החברה) לשלם למשיב זכויות כספיות הנובעות מתקופת עבודתו אצלה, לרבות זכויות מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות (להלן - צו ההרחבה), בסכום כולל של 77,543 ש"ח, וכן הוצאות משפט בסך של 1,000 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך של 8,000 ש"ח. מנגד, נקבע כי מהסכום הפסוק יקוזז סך של 3,255 ש"ח בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

הרקע לבקשה

בבית הדין האזורי התבררה תביעה שהגיש המשיב נגד החברה, ונגד המבקשים 2 ו-3 (להלן- המבקשים), בעליה של החברה, לתשלום הפרשי שכר מינימום, גמול שעות נוספות וזכויות סוציאליות שונות. המשיב טען כי עבד בשירות המבקשים, מחודש מרץ 2012 ועד חודש פברואר 2015, הגם שהם טענו כי הועסק תחילה באמצעות קבלני כוח אדם. בתמיכה לטענותיו צירף המשיב דוחות נוכחות משנת 2012 שמולאו על ידי החברה עם דף הנושא את הלוגו שלה, וכן תיעוד שיחות שהתקיימו בינו לבין מנהל בית האריזה של החברה, מר דודי כהן ( להלן- מר כהן). עוד טען המשיב כי ההעסקה באמצעות קבלני כוח אדם הייתה פיקטיבית, והיה מדובר בחברות שהיוו צינור להעברת כספים; גם תלושי השכר היו פיקטיביים ובחודש ספטמבר 2014 הוצאו לו שני תלושים של שני קבלנים שונים; המשיב עבד שעות רבות שבגינן לא קיבל שכר או שקיבל שכר בתעריף מופחת משכר המינימום, וגם לא שולמו לו זכויות סוציאליות. בנוסף נטען כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המבקשים באופן אישי ביחד ולחוד עם החברה.
מנגד נטען כי למבקשים לא היה קשר למשיב ולצורת העסקתו ולא הייתה יריבות ביניהם. עוד נטען כי המשיב הועסק באמצעות חברות כוח אדם מחודש מרץ 2014, והחל מחודש נובמבר 2014 נקלט לעבודה בחברה באופן ישיר, תוך הנפקת תלושי שכר אשר שיקפו את תנאי העסקתו, ותשלום כל הזכויות לרבות שכר מינימום.
בפסק הדין מושא הבקשה התקבלה תביעת המשיב כנגד החברה בחלקה, ואילו התביעה נגד המבקשים נדחתה משנקבע כי הם לא פעלו במרמה או תוך הסתתרות מאחורי החברה ולא הייתה עילה להרמת מסך. בית הדין האזורי קבע, בהסתמך על התשתית הראייתית שהונחה בפניו, כדלקמן:

זהות המעסיק של המשיב: התקבלה גרסת המשיב לפיה החברה הייתה מעסיקתו לאורך כל תקופת העבודה, מחודש מרץ 2012 ועד חודש פברואר 2015. למסקנה זו הגיע בית הדין מהטעמים הבאים: מעדותו של המשיב שלא נסתרה עלה כי מר כהן גייס אותו לעבודה בחברה, והיה אחראי עליו לאורך כל תקופת העסקתו; בשנת 2012 נערכו מספר רב של שיחות טלפון בין השניים, וגם מר כהן הכתיב למשיב את שעות עבודתו, והיה אחראי על תנאי העסקתו; המשיב לא הכיר את שמות חברות כוח האדם שהמבקשים טענו שיש לראות בהן כמעסיקותיו עובר לחודש נובמבר 2014; המשיב אומנם הודה בעדותו כי בסוף חודש היה מגיע אדם בשם " רמי" שהיה משלם את הכסף, אך מלבד נתון זה לא היה בידי המבקשים כדי לבסס טענתם לפיה קבלני כוח אדם העסיקו את המשיב עובר לחודש נובמבר 2014; החברה לא הציגה הסכמי ההתקשרות בינה לבין אותן חברות, לא הזמינו לעדות נציג של אותן חברות ( וגם לא הוזמן רמי), ולא הוצגו חשבוניות וקבלות המעידות על כספים ששולמו כביכול לחברות, דבר שפעל כנגדה; לא נסתרה טענת המשיב לפיה היה מדובר בחברות כוח אדם ללא רישיון; גם בעדויותיהם של המבקשים היה כדי לתמוך במסקנה לפיה החברה הייתה מעסיקתו של המשיב מלכתחילה; החברה הציגה תלוש שכר עבור חודש ספטמבר 2014 שעליו היה רשום שם של חברה שונה מזו שהופיע על תלוש השכר שהציג המשיב.
בית הדין הוסיף וקבע כי משהיה מדובר בתקופת עבודה של למעלה מ-9 חודשים על ידי קבלן כוח אדם לכאורה, עדיין החברה הייתה נושאת באחריות ביחס לכל תקופת עבודתו של המשיב; במסגרת המעבר לכאורה (11/14) המשיב לא חתם על כל מסמך וגם לא שולמו לו זכויות ביחס לתקופה עובר לתאריך האמור, כך שהוותק שלו ורצף זכויותיו היו נשמרים; עוד נקבע כי צו ההרחבה בענף החקלאות חל על יחסי העבודה בין הצדדים, בשים לב לאופי עבודתו של המשיב וכן לאור עיסוקה של החברה. כפועל יוצא מכך נקבע כי החברה הייתה מעסיקתו של המשיב לאורך כל התקופה נשוא התביעה. היא קיבלה את המשיב לעבודה והייתה אחראית עליו.
גמול שעות נוספות: בהסתמך על מכלול חומר הראיות ובכלל זה עדותו של המשיב ודוחות שאותם ערך בעצמו, נקבע כי המשיב עבד שעות נוספות גם עובר לחודש נובמבר 2014, אך בהיקף משתנה ( ולא בהיקף שהוצג על ידו), כשלטענתו אף עבד לעיתים פחות שעות מיום עבודה רגיל. לפיכך, בהיעדר דוחות נוכחות, ובהתאם לפסיקה, נקבע כי המשיב זכאי ל- 60 שעות נוספות מדי חודש בגין 32 חודשי עבודה, לפי תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958, בסך של של 11,097 ש"ח ( הפרש לשעה 5.78 ש"ח במכפלת 60 שעות= 346.8 X 32 חודשים).
בנוסף נקבע כי המשיב זכאי לתשלום ההפקדות על חשבון פיצויי פיטורים בסך של של 9,204 ש"ח, משהמבקשים לא העלו כל טענה כנגד הזכות לרכיב זה; וכן סכום של 8,172 ש"ח בגין הפקדות המעסיק לפנסיה.
יתר הזכויות: בשים לב לכך שהמשיב לא נחקר ביחס לרוב הרכיבים, והמבקשים לא סתרו את תחשיביו, והפנו את כל טענותיהם כלפי חברות כוח האדם, נקבע כי המשיב זכאי להפרשי שכר מינימום בסך של 9,684 ש"ח; פדיון חופשה שנתית בסך של 5,735 ש"ח; דמי הבראה בסך של 5,292 ש"ח; דמי חגים בסך של 4,779 ש"ח; פיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר בסך של 5,000 ש"ח; מענק שנתי בסך של 6,000 ש"ח; דמי כלכלה בסך של 3,500 ש"ח; קרן השתלמות בסך 2,160 ש"ח; ניכויי שכר ביתר בגין מגורים בסך 7,920 ש"ח; פיצוי בגין העסקה ללא הסכם בסך 3,000 ש"ח.
תביעת המשיב לתשלום פיצויי פיטורים – נדחתה, לאחר שנקבע כי לא עמד בנטל להוכיח כי התפטר בדין מפוטר. עם זאת נקבע כי יש לקזז למשיב סך של 3,255 ש"ח בגין אי מתן הודעה מוקדמת בעבור 3 שבועות, בשים לב כי הודה שנתן הודעה מוקדמת של שבוע ימים בלבד. לאור התוצאה, חויבה החברה לשלם למשיב הוצאות משפט בסך של 1,000 ש"ח וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 8,000 ש"ח.
הבקשה וטענות הצדדים
המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישו את הבקשה שלפניי לעיכוב ביצועו. במסגרת הבקשה טוענים המבקשים כי סיכויי הערעור טובים. בקשר לכך נטען במסגרת הודעת הערעור, בין היתר, כי לא הייתה הצדקה להטיל האחריות לזכויות המשיב על החברה החל מתחילת העסקתו, שעה שהוכח שהמשיב הועסק על ידה רק מחודש נובמבר 2014 ולכל היותר מחודש מרץ ועד להתפטרותו בחודש פברואר 2015. עוד נטען כי לא ניתן משקל לסתירות שנפלו בעדותו של המשיב ביחס לאמור בתצהירו, ולא ניתן כל משקל לראיות שהובאו על ידי המבקשים, אשר צורפו לכתב ההגנה ולא נסתרו; המשיב לא נתן כל הסבר מדוע כלל הדוחות שנערכו על ידו ( מלבד החודשים האחרונים), אבדו ולא הוצגו; המשיב הצהיר כי ניתנו לו תלושי השכר על ידי מספר חברות כוח אדם שאיננו מכיר, אולם לא הציג אותן לאמת את טענותיו ולא זימן אותן למתן עדות; בתלושי השכר שהונפקו למשיב הן על ידי החברה והן על ידי חברות כוח אדם פורטו השעות הנוספות שעבד בהן בפועל ואשר קיבל תשלום בגינן; המשיב ביקש וקיבל את התשלומים בגין קרן הפנסיה, כפי שעלה מתלושי השכר, וגם חתם על הצהרה בגין קבלת מלוא התשלומים. כן נטען כי משנדחתה התביעה כנגד המבקשים בהיעדר יריבות ובהעדר עילה, היה מקום לחייב את המשיב בהוצאות הולמות לטובתם; גם לא היה מקום לפסוק הוצאות כנגד החברה, נוכח טעויות שנפלו בפסק הדין .
המבקשים מוסיפים וטוענים כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתם, בהתחשב בכך שהמשיב הינו עובד זר שלא מתגורר בארץ זה מכבר, ואין אפשרות מעשית לגבות ממנו חזרה את הכספים שישולמו לו. בנסיבות אלה, ביצוע פסק הדין באופן מידי עלול לפגוע בחברה בצורה אנושה ובלתי הפיכה, ולא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו ולהיפרע מהמשיב. מנגד, למשיב לא ייגרם כל נזק מעיכוב ביצוע פסק הדין, שכן מדובר בחברה אמידה ואין כל חשש שלא ישולם סכום פסק הדין, ככל שייפסק כך. לטענת המבקשים, בהתחשב בסיכויי הערעור הטובים ומאזן הנוחות שנוטה לטובתם, יש הצדקה להיעתר לבקשה ולעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.
המשיב מתנגד לבקשה לעיכוב ביצוע וטוען כי סיכויי הערעור קלושים, שכן מדובר בפסק דין מפורט ומנומק כראוי, מבוסס עובדתית ומשפטית, ואין עילה להתערב בו. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי נקבע עובדתית שיש לראות את החברה כמעסיקה של המשיב לאורך כל תקופת העבודה הנטען; מפלט שיחות טלפון, וכן דוחות נוכחות הוכח שהמשיב עבד אצל החברה עוד משנת 2012; טענת המשיב לפיה היה מדובר בחברות כוח אדם ללא רישיון לא נסתרה; טענות המבקשים אודות תקופת עבודתו של המשיב סתרה את אשר נאמר על ידי העד מטעמם, מר כהן; המבקשים לא הציגו כל מסמך, עדות, הסכם או חשבונית בכדי לסתור את הראיות של המשיב ועדותו לעניין תקופת עבודתו והממונים עליו; תלושי השכר שהציגו המבקשים נסתרו, לאחר שנמצאו תלושים שונים בגין אותם חודשים; לא הוצגה כל ראיה המעידה שהמשיב קיבל דמי כלכלה. עוד נטען כי בהתחשב במספר דיונים שהתקיימו, וכן בקשות אינספור ומספר רב של דיונים שהמבקשים " פספסו" בשל טעויות יומן שלהם, מדובר על פסיקת הוצאות מעודנת.
אשר למאזן הנוחות נטען כי המשיב שוהה בישראל לפי רישיון שניתן לו כדין; לא הוכח כי למשיב אין חוסן כלכלי. עוד נטען כי אין להסכים למדיניות עיכוב ביצוע גורפת כלפי עובדים רק בשל השתייכותם לקהילת העובדים הזרים בארץ, ואין להפלותם או לקפחם ביחס לקהילות עובדים אחרות. כן צוין כי מדובר בפסיקת שכר המינימום וזכויות סוציאליות המעוגנות בחוקי מגן, יחד עם קביעות עובדתיות, ואין כל הצדקה לדחות את תשלומן לאחר שנקבע בפסק הדין כי המשיב זכאי להן; גם אין בהפקדת הסכום הפסוק בקופת בית הדין בכדי לאזן נכוחה בין הצדדים ולהקטין את הפגיעה בעובד כתוצאה מעיכוב נוסף של שכר המינימום המגיע לו בדין.
בתשובה לתגובת המשיב חוזרים המבקשים על האמור בבקשתם כי סיכויי הערעור גבוהים. עוד נטען כי תגובת המשיב לאקונית, לא נתמכה בתצהיר, וגם חסרת פרטים מהותיים. בקשר לכך נטען כי לא הוכח שהמשיב נמצא בארץ; לא נטען ולא הוכח מצבו הפיננסי של המשיב, בפרט שעה שמדובר בעובד זר שמשתכר שכר מינימום בארץ והגיע לעבוד בגלל מצבו הכלכלי הקשה במדינתו. כן נטען כי לא הוצג בתיק ייפוי כוח עדכוני לפיו בא כוח המשיב הינו מורשה לייצג אותו בהליך הערעור, וכי המשיב מודע להליך הערעור. בנסיבות אלה, ובהתחשב בסכום הפסוק שהינו לא מבוטל, אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין ולאחר מכן יתקבל הערעור, החברה לא תוכל לגבות את הכספים שישלם למשיב, והדבר עלול לפגוע בתפקודה ובתשלום שכר לעובדיה.
הכרעה
נקודת המוצא בדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין היא כי הגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין משהכלל הוא כי הזוכה זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי. לפיכך סטייה מנקודת מוצא זו מוצדקת רק אם עומד המבקש בשני תנאים: האחד - סיכויי הערעור להתקבל טובים, והשני - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע (ע"א 8374/13 איי.פי.סי. טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"מ נ. ג'או ויז'ן אינק (10.3.14)). בין שני התנאים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", באופן שככל שסיכויי הערעור טובים יותר כך ניתן להקל בדרישה לנטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך (ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ. קורנוקופיה אקוויטיז בע"מ (10.3.14)).

לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה, יש לעכב חלקית את ביצוע פסק הדין, כך שיעוכב מחצית מהסכום שנפסק לזכות המשיב ( להלן- הסכום המעוכב). זאת, בכפוף לכך שעד יום 3.10.19 יופקד הסכום המעוכב או תופקד ערבות בנקאית בגובה הסכום המעוכב בקופת בית הדין.

הטעם להחלטתי זו הוא בעיקר מאזן הנוחות. נקודת המוצא כאמור היא כי יש לאפשר לזוכה לפי פסק הדין ליהנות מפרי זכייתו. עם זאת, גובה הסכום שנפסק עשוי להוות שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו במקרה שפסק הדין ייהפך בערעור. במקרה זה הסכום אמנם אינו גבוה במיוחד, אך גם לא ניתן להתעלם מכך שהשבת הכספים למבקשים, אם יזכו בערעורם, תהיה ככל הנראה קשה לביצוע. לתגובת המשיב לא צורף תצהיר, לא ידוע האם הוא עדיין שהה בארץ, ואין כל התייחסות למצבו הכלכלי. לאור זאת, ובהתחשב במאזן הנוחות, שוכנעתי כי יש לקבל את הבקשה בחלקה ולעכב מחצית מהסכום הפסוק, בכפוף להפקדת הסכום המעוכב במלואו (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לפסק הדין) בקופת בית הדין.
9. סוף דבר - הבקשה מתקבלת בחלקה, כאמור בסעיף 8 לעיל. המבקשים יפקידו בקופת בית הדין את הסכום המעוכב או ערבות בנקאית בלתי מותנית בגובה הסכום המעוכב, עד ליום 3.10.19 , כתנאי לכניסת עיכוב הביצוע לתוקף. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ט"ז אלול תשע"ט (16 ספטמבר 2019) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .