הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 16720-09-17

ניתן ביום 27 יוני 2019

תמיר עאמר

המערער
-
מדינת ישראל - משרד החינוך (הגף להערכת תארים אקדמיים מחו"ל)
משטרת ישראל

המשיבות

לפני: סגן הנשיאה אילן איטח, השופט רועי פוליאק, השופט מיכאל שפיצר
נציגת ציבור (עובדים), גב' י על רון, נציג ציבור (מעסיקים) מר צבי טבצ'ניק

בשם המערער – עו"ד זאב ניר
בשם המשיבות – עו"ד יצחק פרדמן
פסק דין

סגן הנשיאה אילן איטח
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי חיפה ( השופטת מיכל נעים דיבנר ונציגי הציבור מר שלמה יהודאי ומר יוסי חן; פ"ה 8722-10-14 , להלן – פסק הדין), במסגרתו נדחתה תביעת המערער לביטול החלטת הגף להערכת תארים אקדמיים מחו"ל ( להלן – הגף), מיום 10.6.2014, אשר שללה את אישור השקילות שניתן למערער כבר ביום 23.11.2006, ביחס לתואר הראשון במנהל עסקים שקיבל, לאחר שסיים את לימודיו בשיטת "למידה מרחוק" בשלוחת אוניברסיטת לטביה בארץ, שנוהלה על ידי חברת מודום ייעוץ והכוונה בע"מ (להלן – מודום ).

רקע
המערער הינו שוטר אשר משרת אצל המשיבה 2, משטרת ישראל ( להלן – המשטרה) שנים ארוכות, במהלכן, בשנת 2001, סיים את לימודיו האקדמיים לתואר ראשון במנהל עסקים באוניברסיטת לטביה, באמצעות מודום. במסגרת לימודיו ולצורך קבלת התואר נדרש המערער לעמוד במטלות אקדמיות שונות, לרבות הגשת עבודת גמר. ודוק, חשיבות קבלת התואר הראשון למערער, שכאמור הינו עובד במשטרה, נעוצה בין היתר, בכך שעובדים במשטרה ובחלקים נוספים בשירות הציבורי ( להלן ביחד – השירות הציבורי) נהנים מהטבות שונות, לרבות הטבות בשכרם, ככל שהינם בעלי תואר אקדמי מוכר.
ביני וביני, בתקופה שלאחר תום לימודיו של המערער באוניברסיטת לטביה, נפתחה חקירה משטרתית לגבי פעילותה של אוניברסיטה זו בישראל, במסגרתה נאספו ממצאים רבים, לרבות ממשרדיה של מודום, מהם עלתה תמונה של מעשי מרמה שיטתיים לשם השגת תארים אקדמיים. לאור ממצאים אלו הוגשו כתבי אישום כנגד גורמים בשלוחת האוניברסיטה בישראל, וכנגד עובדי ציבור רבים אשר קיבלו ממנה תארים. כמו כן, הורתה פרקליטות המדינה [ על דעת נציבות שירות המדינה], באופן גורף, שלא להכיר בתאריה של אוניברסיטת לטביה כשקולים לתארים אקדמיים ישראליים לצרכי שכר. כנגד החלטה זו הוגשו שש עתירות, אשר נידונו במאוחד בפני בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, במסגרת עניין מוסטקי הראשון. אכן, בית המשפט העליון קיבל את העתירות בהיבט זה שההחלטה הגורפת של נציבות שירות המדינה בוטלה, וחלף החלטה זו קבע בית המשפט העליון, על יסוד עקרון המידתיות, כי בוגרי האוניברסיטה יזומנו לריאיון בפני הגורמים הרלוונטיים בשירות המדינה, בטרם יוחלט האם לאשר את שקילות התארים שניתנו להם אם לאו.
פסק הדין בעניין מוסטקי הראשון ניתן ביום 18.3.2004 ובחלוף מספר ימים, ביום 24.3.2004 , הגיש המערער לגף בקשה מטעמו לצורך הערכת התואר הראשון שקיבל ומתן אישור שקילות בגינו, באמצעותו יוכר תואר זה כשווה ערך לתואר אקדמי ישראלי, לרבות לשם קבלת כלל ההטבות לאקדמאיים המשרתים בשירות הציבורי ( להלן – אישור שקילות). ביום 11.1.2005 ובעקבות הבקשה למתן אישור השקילות דלעיל, זומן המערער לראיון למול גורמים מטעם הגף, במסגרתו נשאל שאלות שונות אודות לימודיו באוניברסיטת לטביה. לאחר קיום הריאיון, ביום 23.11.2006, ניתן למערער אישור השקילות, שעל בסיסו ניתנו למערער הטבות שונות במסגרת שכרו.

במקביל, הוגשו באותה העת עתירות פרטניות רבות של עובדים בשירות הציבורי ביחס לשיקול דעתו של הגף במסגרת החלטותיו שלא לאשר או לשלול אישורי שקילות מאותם עובדים. העתירות דלעיל נדונו אף הן במאוחד על ידי בג"ץ במסגרת עניין מוסטקי השני ובמסגרת עניין בן שמעון ונדחו, תוך שנקבע כי החלטות הגף אינן חורגות ממתחם הסבירות ואינן מצדיקות התערבותו של בית המשפט. בפסק הדין שבעניין מוסטקי השני, קבע בג"ץ כי ייתכנו מקרים בהם תהא הצדקה לקיום ריאיון חוזר של הגף לעובד המבקש זאת, ובכל מקרה ההחלטה בדבר קיום ריאיון חוזר מסורה לשיקול דעתו של הגף אשר יבחן נסיבותיו של כל מקרה. בנוסף חזר בג"ץ על ההלכה שנקבעה בעניין מוסטקי הראשון, לפיה רשאית המדינה לשלול מבוגרי אוניברסיטת לטביה את ההטבות שניתנו להם, בהתקיים ראיות " ברורות ומשכנעות ברמה הנדרשת על-פי מבחן הראיה המנהלית.".
ביום 7.7.2011, במסגרת מכתב הגף למערער, זומן האחרון ל"שימוע בטרם שלילת אישור השקילות". זאת, לאחר ביצוע בדיקות שונות של הגף, בגדרן עלה החשד כי עבודת הגמר של המערער הועתקה מעבודה אחרת, ונוכח מספר כשלים וטעויות בגוף העבודה עצמה, מהם ניתן היה להסיק לטענת הגף כי העבודה המדוברת אכן הועתקה. בשל מחלתו נמנע המערער מלהופיע לשימוע האמור במועדו, ועל כן נקבע לו מועד נוסף, במהלך חודש פברואר 2014, לריאיון בפני אנשי הגף.
כאמור לעיל, טענת הגף באשר להיעדר מקוריותה של עבודת הגמר של המערער, הועלתה במכתב הזימון לשימוע הראשון, מיום 7.7.2011, ונשענה על חמישה אדנים:
הימצאותה של עבודת גמר נוספת, זהה או דומה במידה רבה לעבודת הגמר של המערער;
העובדה שבעבודת הגמר של המערער צוינו מספר הפניות לנספחים שכלל לא צורפו לרשימת הנספחים שלה;
העובדה שבעמ' 2 לעבודת הגמר נכתב כי עבודה זו מוגשת ל"אוניברסיטת דרבי";
ההתייחסות בלשון עתיד לשנת 2001, בעוד תאריך ההגשה שלה היה בחודש מרץ 2001;
אזכור של מקורות בגוף העבודה שלא נכללו בדף המקורות.
נוסף על הנקודות דלעיל, ציין הגף כי במהלך השימוע תינתן למערער ההזדמנות להעלות טענותיו בעניין, וכי ככל שיוחלט על שלילת אישור השקילות, או אז ייתכן ויופסקו תשלומי ההטבות שעל בסיסו, ואף ייתכן כי המשטרה תדרוש ממנו השבת כל הכספים שניתנו לו על בסיסו עד למועד הביטול.
למערער נערך ראיון שני. בפתח הריאיון הובהר למערער כי "הראיון יתמקד ברובו המכריע בעבודת הגמר שהוגשה בשמך לאוניברסיטת לטביה". במהלך הריאיון טען המערער כי העבודה שבתיק אינה שלו. בתום הריאיון ציינו המראיינים כי "במידה והתיחסות בראיון נדרשת ביחס לעבודה שבתיק אזי ההתרשמות היתה שלילית. במידה והתיחסות בראיון נדרשת ביחס לטענת המרואין כי העותק בתיק לא שייך לו - אזי ההתרשמות חיובית במידה רבה".
ביום 21.5.2014, לאחר קיום הריאיון השני, העביר הגף את החלטתו לידי המערער, לפיה יישלל אישור השקילות אשר ניתן לו בשנת 2006. זאת, משום שטענת המערער, כי העבודה שהוצגה לו – ואשר ביחס אליה נטען כי היא מועתקת – כלל אינה שלו, אינה סבירה ואינה הגיונית. שכן, העבודה שהוצגה למערער נשאה את פרטיו האישיים, עסקה בדיוק באותו נושא בו הגיש המערער את עבודת הגמר שלו, ותאמה את הציון שניתן למערער בגיליון הציונים שלו. בנוסף ציין הגף במכתב האמור כי כאשר נשאל, במהלך הריאיון הראשון שנערך לו, אי אז ביום 11.1.2005, אודות ציון שמה של אוניברסיטת דרבי בגוף העבודה, כמפורט לעיל, הוא ענה באופן ענייני ולא הזדעק לומר שהעבודה שהוצגה בפניו כלל אינה שלו. אשר על כן, החליט הגף לשלול למפרע את אישור השקילות שניתן למערער כאמור. על החלטה זו נסוב ההליך שנוהל בפני בית הדין האזורי.

טענות הצדדים בהליך קמא
ראשית, המערער טען כי הגף השתהה בבדיקת עניינו. כך, בעוד שלימודיו הסתיימו בשנת 2001, באופן בו העבודה כבר הייתה ברשות הגף החל ממועד זה, ובעוד אישור השקילות ניתן לראשונה במהלך שנת 2006, רק בשנת 2011 נודע למערער לראשונה על קיום בדיקה חוזרת בעניינו. שיהוי זה, כך לטענת המערער, גרם לו לנזק ראייתי שעה שהעבודה המקורית שהגיש כבר לא נמצאה ברשותו. בנוסף חזר המערער על הטענה שהעלה בריאיון השני, לפיה העבודה שהוצגה בפניו כלל אינה שלו. המערער אף הדגיש, כי הפגיעה שתיגרם לו בעקבות שלילת אישור השקילות, הן בהיבט הכלכלי והן בשמו הטוב הינה אנושה. כן טען המערער, כי ההתרשמות ממנו בריאיון הראשון היתה מוצלחת וכי החלטת הגף אינה סבירה בהינתן שהתשתית העובדתית שעמדה בפני הגף, עובר להחלטתו, היתה לקויה.
מנגד, המשיבות טענו כי אין ממש בטענת השיהוי שעה שהממצא שעליו התבסס חשדו של הגף, קרי העבודה הנוספת, נמצאה רק במהלך 2009-2010; כי הגף הסתמך בהחלטתו על ראיות מנהליות ברורות, במסגרתן הוברר כי בין העבודות נמצאו חלקים שלמים כשהם מועתקים; ההליך שנוהל בעניינו של המערער היה ענייני וסביר, בגדרו ניתנה למערער הזדמנות נאותה להעלות את טיעוניו ולהזים את החשדות נגדו; מתן אישור השקילות איננו זכות קנויה וממילא משעה שהוברר כי האישור האמור ניתן בטעות הרי שניתן ואף חובה, מבחינת האינטרס הציבורי, לבטלו למפרע; ובאשר לנזקיו הצפויים של המערער מהחלטת השלילה, הרי שלא הוצג כל תחשיב ביחס לפגיעה נטענת זו.

פסק הדין של בית הדין האזורי
כאמור לעיל, בית הדין האזורי ראה לדחות את טענות המערער, והותיר את החלטת הגף על כנה. תחילה דחה בית הדין האזורי את טענת השיהוי שהעלה המערער. בית הדין האזורי סקר את התשתית הראייתית שהונחה בפניו בהקשר זה, וקבע כי הגם שעברו 5 שנים מאז שניתן אישור השקילות למערער ועד למועד בו הודיע הגף למערער על הבדיקה בעניינו, הרי שהדבר אירע בשל ראיות חדשות שנתגלו אך בין השנים 2009-2011, ומשכך הרי שזה " מחובתה של הנתבעת בבואה לאתר מקרי מרמה אפשריים בהתייחס לפרשת לטביה". כן קבע בית הדין האזורי כי אין המדובר במצב דברים בו המידע מונח בפני הגף והוא בוחר, מיוזמתו, שלא לטפל בו. אדרבא, גילוי הראיות החדשות נעשה אך בשל עבודתו המאומצת של הגף, שנמשכה לאורך התקופה כולה ללא הפסקה.
שנית, בית הדין חזר ועמד על ההלכה לפיה הסתמכותו של הפרט על החלטה מנהלית, יכול ותיסוג מפני האינטרס הציבורי החשוב של תשלום כספי ציבור אך ורק למי שזכאי לכך בדין. בית הדין האזורי הזכיר בהקשר זה את ההלכות שנקבעו בעניין אלחננוב ובעניין כוכבי, לפיהן רשות מנהלית לא תשלם הטבות שכר למי שאינו עומד בתנאי הזכאות להן; וכי אין לאדם זכות להמשיך ולקבל הטבה שהוא לא היה זכאי לה לכתחילה. כמו כן, בית הדין האזורי ציין כי בתצהיר שצירף המערער לבקשתו לקבלת אישור השקילות, נכתב באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי ככל שיתברר כי הפרטים שמסר אינם מלאים או נכונים יופסק ההליך בעניינו, ואישור השקילות, ככל שניתן, יבוטל באופן רטרואקטיבי.
לאחר קביעות אלו עבר בית הדין האזורי להכריע לגופה של מחלוקת, ביחס לעבודת הגמר של המערער. בית הדין האזורי סקר את התשתית הראייתית שהונחה בפניו בעניין טענתו של המערער, לפיה העבודה שהוצגה בפניו בעת הריאיון השני שנערך לו, כלל לא היתה שלו. בית הדין ניתח את הממצאים שנתגלו בסוגיה זו, לרבות תמלולי הראיונות שנערכו למערער והבהיר כי מסתברת יותר המסקנה שהעבודה אכן שייכת למערער, וכי זו העבודה שהוגשה על ידו. בית הדין האזורי ניתח את הדמיון שבין שתי העבודות שהוצגו, זו של המערער והעבודה הנוספת שנמצאה על ידי הגף, ומצא כי שתיהן היו זהות בשמן, בנושאן, במטרות שהועלו במסגרתן, בשאלת המחקר ובהשערות שהועלו בהן. בית הדין האזורי ערך טבלה מפורטת של כלל הנקודות הדומות ו/או הזהות שבין שתי העבודות הללו. ממכלול הממצאים שהוצגו הגיע בית הדין למסקנה כי החשש שמא העבודה מועתקת, חשש מבוסס הוא. לסיום בית הדין האזורי קבע כי העבודה הנוספת שנמצאה על ידי הגף, הוגשה בחודש אוקטובר 2000, כפי שעולה מעמוד השער שלה, בעוד עבודת הגמר של המערער הוגשה אך כעבור מספר חודשים, במהלך חודש מרץ 2001, ומשכך הגיע למסקנה כי עבודתו של המערער היא ההעתק ולא הפוך. אשר על כן דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער והורה כי אין להתערב בהחלטת הגף. בשולי דבריו ציין בית הדין האזורי כי אין בהחלטתו קביעה כלשהי ביחס לשאלת ההשבה של סכומי הטבת השכר ששולמו למערער, לאורך השנים, למשטרה.
טענות הצדדים בערעור

טענות המערער
בערעור דנא חזר המערער על טענותיו, כפי שהועלו בפני בית הדין האזורי. המערער קבל על כך שלא ניתן משקל ראוי לטענת השיהוי שהעלה; כי יש להתייחס אליו באופן שונה מבוגרי מודום האחרים, אשר מעולם לא קיבלו אישורי שקילות, היות והוא, כזכור, היה בעל זכות קיימת שנשללה; כי לאור הדברים שנקבעו בעניין סאי-טקס, הרי שהגף מנוע היה מלשלול את השקילות, לאחר שזו ניתנה לו עוד קודם לכן ולאחר הריאיון המקיף שעבר. בנוסף, המערער הדגיש, שוב, כי עבודת הגמר שנחזתה על ידי הגף להיות שלו, ושהייתה דומה באופן חשוד לעבודה אחרת, קודמת לה, כלל לא היתה שלו. כמו כן המערער הצביע על כך שהתרשמות המראיינים בריאיון השני שנערך לו היתה " חיובית במידה רבה".
יתר על כן, המערער הפנה זרקור ביחס לממצאים " בעיתיים" כלשונו, בעדותה של מנהלת הגף, הגב' ציפי ויינברג ( להלן – גב' וינברג). כך למשל, המערער טען כי בעדותה, אישרה גב' וינברג כי למצער חלק ממרצי מודום סחרו בעבודות גמר ו/או הכינו עבודות מעין אלה לבוגרים; כי עבודות הגמר לא תמיד נמצאו בתיקי הבוגרים; כי לעיתים נמצאו עבודות חלקיות בלבד, מהן היו חסרים דפים שלמים; כי הגף קיבל החלטה שלא לאתר את עבודת הגמר של המערער, גם לאחר שנטען על ידו כי העבודה שנחזית להיות שלו, אינה שלו למעשה; וכי מעדותה עולה שאין להתחשב בהכרח בתאריכי ההגשה הרשומים על גבי העבודות, שכן אלו נקבעו לעיתים כפי שנקבעו, מסיבות שלא בהכרח מתכתבות עם תאריך ההגשה בפועל, כגון החובה לעמוד בדד-ליין וכד'.
זאת ועוד, המערער עמד על הפגיעה הקשה שתיגרם לו נוכח שלילת השקילות הן בהיבט הכלכלי, שעה שדרגתו תרד, משכורתו תצטמצם והוא יהא צפוי לתביעת השבה בת מאות אלפי שקלים; הן בהיבט התעסוקתי, כאשר אפיקי קידום שהיו פתוחים בפניו בשל התואר האקדמי, עתה ייסגרו; והן בהיבט הסוציאלי שעה שזכויות הפרישה והפנסיה שלו תיפגענה.

טענות המשיבות
מנגד, המשיבות טענו כי לא נפל כל פגם בשיקול דעתו של הגף במסגרת ההחלטה על שלילת השקילות, וכי בחינת כלל הראיות שהצטברו מעלה, כי אכן יש להניח שהמערער העתיק את עבודת הגמר שלו, וממילא ההחלטה שהתקבלה בדין התקבלה. יתר על כן, הגף הצביע על כך שבניגוד לעמדת המערער, הרי שבריאיון הראשון ניתן לו לעיין, פיסית, בעבודה שנחזתה להיות שלו והוא אכן עיין בה. כן הדגישו המשיבות, כי הגף פעל במהירות האפשרית בעניינו של המערער ובנסיבות שאירעו אין לראות שיהוי במועד פעילותו, שכן במועד הריאיון הראשון שנערך למערער, הגף כלל לא ידע שקיימת עבודה נוספת דומה מאוד לעבודת הגמר של המערער. וכי רק בשנת 2008 התחילו להתברר ממדיה של " תעשיית העבודות המועתקות" כלשון המשיבות. נוכח דברים אלו הוקם צוות פעולה לבחינתן של עבודות הגמר שהיו מונחות בפני הגף באותה תקופה ואו אז, בין השנים 2009-2010, הובאה בפני הגף עבודת הגמר השנייה, שהייתה דומה מאוד לעבודת המערער. כך, פניית הגף למערער לראשונה – לאחר ביצוע הבדיקה המקיפה בעניינו, ואחר חלופת התכתבויות – ביום 6.7.2011, הינה סבירה בנסיבות העניין.
לא זו אף זו, המשיבות הדגישו כי החלטת הגף ניתנה בסמכות מלאה, בהיותו רשות מנהלית החייבת לשנות החלטותיה במקרים בהם נתגלו עובדות חדשות, שלא היו בפניה, עת ניתנה ההחלטה לכתחילה. לדידן של המשיבות, סמכות זו הוקנתה לרשות המנהלית בחוק, במסגרת סעיף 15 לחוק הפרשנות, תשמ"א – 1981 ( להלן – חוק הפרשנות), והפסיקה הענפה בעניין זה תומכת בכך. בשולי דבריהן במסגרת סיכומי הטענות מטעמן ציינו המשיבות, כי התרשמותם החיובית של המראיינים מן המערער, בגדרי הריאיון השני שנערך לו, נאמרו, בעת שמראיינים אלו לא היו חשופים לכלל הממצאים שהצטברו בעניין המערער, בשל פעילות הגף.

דיון והכרעה
לאחר שעיינו בטענות הצדדים בכתב ובעל פה ובכלל החומרים והמסמכים בתיק, נחה דעתנו לדחות את הערעור, הן ביחס לטענות הסף שהועלו במסגרתו, והן לעניין המחלוקת לגופה באשר לעבודת הגמר המועתקת. נבקש להרחיב, תוך התייחסות ספציפית באשר לטענות אותן העלה המערער בפנינו.

טענת חוסר הסבירות בהחלטת הגף והשיהוי
בית הדין האזורי דחה את טענת השיהוי שהועלתה על ידי המערער. בין היתר, סקר בית הדין האזורי את העדויות שנשמעו בסוגיה זו, תוך שקבע כי הגף לא פעל בשיהוי במקרה דנא. בית הדין האזורי קיבל את עדותה של הגב' ויינברג לפיה רק בין השנים 2009-2010 נודע לגף, לראשונה, מקיומה של העבודה הנוספת שהייתה דומה מאוד לעבודת הגמר של המערער ואשר הוגשה לפניה. כך, בית הדין האזורי סבר כי יש לאבחן מקרה זה ממקרה בו מונח בפני רשות מנהלית מידע כלשהו שנים רבות וזו מתעלמת ממנו במודע ובוחרת שלא לפעול על פיו. בענייננו, כמפורט לעיל, הגף היה חסר את המידע, וזה הצטבר אצלו אך במהלך 2009-2010, כך שפעילות הגף יכולה הייתה ממילא להתחיל אך לאחר מכן, כפי שאכן אירע בפועל, ועל כן אין יסוד לטענה לפיה הרשות השתהתה או נמנעה במכוון מטיפול. בעניין זה מקובלת עלינו קביעת בית הדין האזורי.
הגף להערכת תארים אקדמיים הינו גוף מנהלי, מיסודה של נציבות שירות המדינה, הפועל במסגרת משרד החינוך ואשר הוקם, לראשונה, מכוח הסכם קיבוצי מיום 10.6.1997. הגף איננו רשות סטטוטורית בפני עצמו, אך הוא מפעיל סמכות מנהלית " כגוף לוויני", ככזה הוא מחויב לפעול על פי כללי המנהל התקין, לרבות עקרון הסבירות. כידוע, "חובת הרשות להפעיל סמכותה במהירות הראויה היא מן המושכלות הראשונים של מנהל תקין, והיא גם מעוגנת בסעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, הקובע כי 'הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו – משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה'. חובה זו היא חובה מנהלית הנובעת מעיקרון הסבירות שהוא עיקרון יסודי במשפט המנהלי", אלא ש"הזמן הסביר" לביצוע פעולה על ידי הרשות המנהלית או " המהירות הראויה" כאמור בסעיף 11 לחוק הפרשנות, הינם לעולם תולדה של הנסיבות הקונקרטיות שהביאו לצורך בקיום הפעולה. יפים בהקשר זה הדברים שנקבעו בפסק הדין שבעניין גלאון:
" ' מועד סביר' הוא מושג שמשמעותו היא יחסית. תכליתו לתחום את חובת הרשות לבצע פעולה במסגרת זמן ראויה, על-פי כלל הנסיבות של הענין, ובהתחשב במכלול השיקולים והאינטרסים הנוגדים הפועלים בגדרו. דרישת "הזמן הסביר" לביצוע פעולה על-ידי רשות ציבורית נגזרת, מצד אחד, מאילוצים מעשיים העשויים להקשות על הרשות בהיערכות לביצוע הפעולה, ומנגד - מעוצמת המשקל והחשיבות הנודעים לביצוע הפעולה במהירות, בין מבחינת אינטרס הכלל, ובין מבחינת אינטרס היחיד. .. תוכנו של "הזמן הסביר" לביצוע פעולה הוא, לעולם, פרי הנסיבות הייחודיות שהולידו את הצורך בפעולה, ולקביעת גדריו, יש לשקלל את מכלול האינטרסים המתמודדים להשגת נקודת האיזון הראויה." [ההדגשה הוספה – א.א]

משכך ברי, כי הציפייה מרשות מנהלית לפעול במהירות הראויה, בהתאם למידע המסור לה ולא להימנע משימוש בו, אמורה לחול, למצער מעת שמידע זה נמסר לידיעתה. כפי שהובהר על ידי בית הדין האזורי, על בסיס החומר הראייתי שהוצג לו, "הגף פעל כל העת לאיתור מקרי מרמה, שבאופן טבעי לא דווחו לרשות ביוזמת הציבור" כך בכלל, וכך גם בעניינו הפרטי של המערער, משעה שנודע לגף על קיומה של העבודה הנוספת. על כן, נראה בעינינו כי אין מקום לטענת השיהוי שהעלה המערער.

הטענה כי החלטת הגף התקבלה בחוסר סמכות
גם את טענת חוסר הסמכות שהעלה המערער כנגד החלטת הגף רואים אנו לדחות. בעניין זה מקובלת עלינו עמדת המשיבות, לפיה סמכותה של הרשות המנהלית לתקן את החלטותיה ו/או לשנותן, הינה סמכות המוקנית לה בחוק, במסגרת סעיף 15 לחוק הפרשנות, שלשונו כדלקמן:
"הסמכה להתקין תקנות או ליתן הוראת מינהל - משמעה גם הסמכה לתקנן, לשנותן, להתלותן או לבטלן בדרך שהותקנו התקנות או ניתנה ההוראה. " [ההדגשה הוספה – א.א]

יתרה מזו, דומה כי סמכות הרשות לביטול החלטותיה או שינויין נובע, באופן אינהרנטי, מסמכותה ליתן החלטותיה לכתחילה, שהרי ככל שתאויין סמכות זו, והרשות המנהלית לעולם תהא מחויבת להחלטותיה באופן שלא ניתן יהא לחרוג מהן, בכל אופן שהוא, גם כאשר מסתבר בדיעבד כי ההחלטה שגויה היא, כי אז תועמד בסיכון פעילותה של הרשות כולה, שעה שזו בהכרח תבוא לכדי קיפאון ואדישות.
ודוק, בעניין הרץ נדרש בית המשפט העליון לשאלה אימתי תוכל הרשות המנהלית לחזור בה מהחלטותיה והגיע למסקנה כדלקמן:
"השאלה היא, באילו נסיבות רשאי גוף מינהלי, ובמיוחד גוף מעין-שיפוטי, לחזור בו מהחלטתו, כאשר יש בשינוי כדי להרע את מצבו של הפרט. עומדים כאן שני אינטרסים הסותרים זה את זה: מחד גיסא, קיים האינטרס של הפרט לשמור על הזכויות שהתגבשו בידיו עקב החלטתה הקודמת של הרשות. זהו עקרון הסופיות, המגן על האינטרס שלפיו יש לשים קץ להתדיינויות; מאידך גיסא, עומד האינטרס הציבורי.
לעתים יהיה זה אינטרס חשיפת האמת (ראה בג"צ 66/81 המפקח הכללי של משטרת ישראל נ' שופט בית-משפט השלום ברמלה, מר בייזר ואח', בעמ' 349), ולעתים יהיה זה אינטרס ציבורי אחר שהרשות מופקדת על הגנתו. על-כן, ככלל, החלטה כאמור צריכה להיות סופית. האזרח זכאי לדעת היכן הוא עומד ביחסיו עם השלטון. אין לשוב ולהטרידו שוב ושוב באותו נושא. דברים אלו מקבלים משנה תוקף שעה שמדובר בגוף בעל סממנים מעין-שיפוטיים. יש טעויות בשיקול-דעת של השלטון שהאזרח זכאי ליהנות מהן ולהיבנות מהן. לגישה כללית זו ייתכנו חריגים, המתירים לשנות את ההחלטה בנסיבות מסוימות. כך נעשית הבחנה בין תקלות בהליך כגון טעות, היסח דעת, חריגה מסמכות, שינוי נסיבות, תרמית והונאה, לבין תקלות כגון יישום לא נבון של מדיניות (ע"א 433/80 נכסי י.ב.מ. ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, תל-אביב). הכלל וחריגיו חלים גם על גופים מעין-שיפוטיים, והחלטותיהם של גופים כאמור אף הן אינן מחוסנות מפני שינוי החלטתה של הרשות (ראה בג"צ 66/81 הנ"ל).
הכלל שהתפתח בפסיקה הוא, שככל שמדובר באזרח שלא דבק עוול בכפו, אין ליישם את הסמכות לשינוי ההחלטה אלא בנסיבות מיוחדות. אולם יש נסיבות שבהן הסייג הקשיח בדבר נסיבות מיוחדות אינו סביר. כך למשל בבג"צ 844/86 הנ"ל, שדן בפתיחה מחודשת של הליכים נגד חשוד, עמדתי על כך כי בנסיבות שבהן מדובר בביצועה של עבירה ובפתיחת הליכים בקשר אליה, הסייג אינו יכול לעמוד."

הנה כי כן, בניגוד לעמדת המערער, הגף בהיותו רשות מנהלית, מוסמך היה לשנות את החלטתו באשר לשקילות התואר, ואף לחזור בו ממנה לגמרי. זאת, בהינתן נסיבות מיוחדות, בין היתר, ככל שההחלטה התקבלה לכתחילה על יסוד מצג נתונים שגוי. ביתר פירוט נבקש להפנות לדברים שנקבעו בעניין יוזיוק:
"הכלל הוא שהרשות תוכל לחזור בה מהחלטתה אם נתקיימו נסיבות שבהן הותרת ההחלטה המוטעית על כנה, היא עצמה גורמת לפגיעה בציבור כולו, כך למשל במקרה שבו ההחלטה הראשונית נתקבלה על בסיס התנהלות פגומה (עבריינית או משמעתית) של הפרט שאזי ברור הוא כי אין הצדקה להותיר את ההחלטה על כנה." [ההדגשה הוספה – א.א]

בשולי פרק זה נעיר, כי גם בעניין סאי-טקס, ממנו ביקש המערער להיבנות בהקשר זה, נקבע מפורשות כדלקמן:
"כאשר ניתנת הבטחה חוקית על-ידי מי שהסמכות בידו לתתה ובידו גם למלא אחריה, היא מחייבת, ובאין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה - יש לכבדה, ובית-משפט זה יצווה על מילויה. " [ההדגשה הוספה – א.א]

לא בכדי התנסח בית המשפט העליון בעניין סאי-טקס כפי שהתנסח, ללמדך כי אך במקרה בו אין צידוק לשנות את ההחלטה או לבטלה יורה בית המשפט על כיבוד ההחלטה. ברם, ככל שיש צידוק לעשות כן, ממילא לא יורה על כיבוד ההחלטה המקורית. אשר על כן, אנו קובעים כי הגף היה מוסמך לקבל את החלטתו מיום 21.5.2014 בדבר שלילת שקילות התואר, הגם שהחלטה זו סותרת, דה-פקטו, החלטה קודמת שלו, בדבר מתן השקילות.

ההבדל בין סירוב ליתן אישור שקילות ובין ביטול אישור שקילות שכבר ניתן
ודוק, ערים אנו לטענת המערער בדבר ההבחנה שבין החלטת הגף המסרבת ליתן אישור שקילות לכתחילה, ובין החלטה המבטלת אישור שכבר ניתן, כבענייננו. במקרה האחרון הפסיקה ראתה להגביר את הנטל הראייתי הנדרש, מתוך הבנה כי פגיעה בהסתמכות של הפרט על אישור קיים, מצריכה ראיות במשקל גבוה יותר מזה הנדרש לצורך קבלת החלטה שלא ליתן אישור שכזה לכתחילה. על דברים אלו עמד בית דין זה, בהרחבה, בעניין אינטרמאן:
"הובהר בפסיקתו של בית המשפט העליון, כמו גם בפסיקתו של בית דין זה, כי משקל הראיות הנדרשות בעת קבלת החלטה על ביטולו של היתר שונה מהמשקל הנדרש בעת קבלת החלטה על מתן היתר:
'אכן, רשות מנהלית מוסמכת לבטל נורמות שהיא מקבלת – לרבות היתרים – ולשנותן. ברם, השיקולים הראויים במקרה של ביטול נורמה, ובמיוחד ביטול היתר, שונים מן השיקולים בקבלתה של הנורמה המקורית. נקודת האיזון בין האינטרסים המתנגשים שונה מזו המצדיקה השתחררות מהבטחה שלטונית. שכן, זו האחרונה יוצרת אינטרס של ציפייה בלבד, ולכל היותר הסתמכות, בעוד שבביטול היתר נלקח " דבר" שכבר ניתן. באיזון התלוי במשקלם היחסי של האינטרסים המתנגשים יש איפוא לייחס משקל כבד במיוחד לפגיעתו של הפרט כתוצאה מן הביטול, וזאת תוך התחשבות בעילת הביטול. ככלל, דרושים טעמים כבדי משקל לביטול היתר שכבר ניתן'
(בג"צ 3541/03 א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ ואח' נ. ממשלת ישראל ואח', מיום 17.5.04).
ובמקום אחר הודגש:
'חשד בלבד אינו שיקול מספיק כדי לבטל רישיון קיים. אמת הדבר, אין צורך לעניין זה בפסק דין סופי, הקובע את אמיתות החשד, אך דרושה לשם כך "הוכחה משכנעת, שאינה מותירה מקום לספקות סבירים".'
(בג"צ 799/80 שללם נ. פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, פ"ד לו(1) 317 (1981)).
...
מהאמור לעיל עולה כי כאשר הממונה שוקל ביטולו של היתר מכוח סמכותו החוקית, עליו לעשות כן לאחר שבפניו תשתית עובדתית מוצקה הלוקחת בחשבון את סוג האינטרס שייפגע ככל שההיתר יבוטל..."

אלא, שנראה בעינינו כי בפני הגף אכן הוצבה תשתית ראייתית מוצקה דיה על מנת לקבוע כי עבודת הגמר שנחזתה להיות של המערער, הינה עבודה מועתקת, וכפועל יוצא מכך, כי אישור השקילות שניתן לו בטעות יסודו. כך, בית הדין האזורי לא הסתפק ב"חשד בלבד", אלא נכנס לעובי קורתן של הראיות עצמן. בית הדין שלל את טענת המערער לפה העבודה שהוצגה לו כלל אינה שלו וזאת בהתבסס על מספר נימוקים, בכללם העובדה כי המערער הודה שעמוד השער ותוכן העניינים של עבודה זו שייך לעבודה שהגיש; כי נראה שאסופת הדפים המרכיבה את העבודה שהוצגה בפניו תואמת את מקום השידוך לאותו עמוד שער; תוכן העניינים של העבודה שהוצגה בפני המערער תואם את העבודה עצמה; העבודה מכילה גרפים בצבע כך שמסתבר כי מדובר בעבודה מקורית; טענת המערער כי ייתכן ועבודה זו הינה אך נספח לעבודה שהגיש בפועל אינה מסתברת שעה שבעבודה שהוצגה בפניו מוזכרת אותה עבודה המהווה נספח; הציון שנרשם על גבי העבודה שהוצגה בפני המערער אכן תואם את הציון שניתן לו; ומעל לכל – העובדה כי במהלך הריאיון הראשון המערער לא הזדעק כאשר הוצגה לו אותה העבודה, בטענה כי המדובר לכאורה בעבודה שאינו שלו. על יסוד כל אלו ביכר בית הדין האזורי את שיטת המשיבות לפיה העבודה שהוצגה למערער הינה אכן העבודה אשר הוגשה על ידו.
זאת ועוד, בית הדין האזורי – לאחר שקבע כי העבודה שהוצגה למערער היא העבודה שהגיש – התייחס בפרוטרוט, לחלקים הדומים דמיון רב לעבודה הנוספת שנמצאה במחסני הגף ואשר הוגשה קודם למועד הגשת עבודתו של המערער. בית הדין הראה כי העבודות דומות עד כדי זהות במישורים רבים, לרבות נושא העבודה; שאלת המחקר; השערות המחקר; תוכן וטקסט זהה בעמודים רבים וכיו"ב. בהינתן כל אלה קבע בית הדין האזורי כי " עיון בהעתקי שתי העבודות אשר הוגשו לעיוננו אכן אינו מותיר הרבה מקום לספק בדבר היותה של האחת מועתקת מהשנייה.". רק לאחר סקירתן ובחינתן של כלל הראיות דלעיל, הבהיר בית הדין האזורי כי " בתיקו של התובע בגף נמצאת עבודת הגמר המקורית שהגיש במסגרת לימודיו, אשר עמדה בבסיס שני הראיונות שנערכו לו; עבודת הגמר הנוספת הינה דומה עד כדי זהה לעבודת הגמר של התובע והוגשה קודם לעבודת התובע." עובדות אלה, כך קבע בית הדין האזורי " מהוות לענייננו את הבסיס לבחינת אותה ' ראיה מנהלית'...". נראה אפוא, כי משקלן של כלל הראיות עליהן הצביע בית הדין האזורי, עובר למסקנתו כמפורט לעיל, עומדת בקריטריונים לעניין הנטל הראייתי ביחס לביטול החלטה בדבר אישור שקילות, ולטעמנו אף למעלה מזאת.
בהקשר זה נציין כי, בפסק הדין בעניין בן-סימון, שב בית דין זה וחידד את הצורך בהצגת ראיות מוצקות וממשיות, שעה שמדובר בהליך לביטול אישור שקילות שכבר ניתן. נזכיר, כי בעניין בן-סימון ביקש הגף לבטל אישור שקילות שניתן לאחות בשירות בתי הסוהר, בחלוף 10 שנים ממועד מתן האישור, זאת על יסוד דפים חלקיים מעבודתה שהיו מצויים בחזקתו של הגף, אשר נחזו כהעתק של עבודה נוספת שנמצאה על ידו. בית דין זה קיבל את ערעורה של גב' בן סימון תוך שנתן דעתו לכך שבידי הגף לא הייתה " הוכחה משכנעת, שאינה מותירה מקום לספיקות סבירים". בית הדין הוסיף וציין כי " כל שהיה בידי המשיבים הוא חלק קטן מעבודת הגמר, ומשלא היו יכולים להציג למערערת את עבודת הגמר שלה במלואה, נחלשה מאוד יכולתה של המערערת להוכיח כי עבודת הגמר הוכנה על ידה דבר שהשפיע מאוד על סיכוייה לצלוח את הריאיון. אכן, אין לשלול את החשד מלכתחילה, אולם בכך לא סגי, ובהעדר ראיות ממשיות כלשהן הרי שהמשיבים לא עברו את הרף המינימלי הנדרש במקרה שלפנינו בו ביקשו, בחלוף למעלה מ-10 שנים, לבטל את אישור השקילות שניתן למערערת."
שונים הדברים עד מאוד בענייננו, שעה שלא נפל פגם כלשהו בהתנהלות הגף, שכן העבודה שנחזתה להיות של המערער נמסרה לו במלואה [ הגם שטען כי איננה שלו], כמו גם העבודה " התאומה" לה; ושעה שהחלטת הגף על ביטול אישור השקילות שעונה הייתה על הראיות המוצקות שפורטו לעיל. יתר על כן, בעניין בן-סימון הדגיש בית הדין כי הגף לא מסר פרטים כלשהם על אותה עבודה תאומה. כך למשל, לא ניתן היה לדעת איזו מבין העבודות הוגשה קודם ואיזו מאוחר יותר. גם בנקודה זו שונה מצבנו, היות ושתי העבודות גם יחד הוצגו למערער ונמסרו לעיונו, מהן יכול היה המערער ללמוד בקלות על אופי ההעתקה והיקפה ועל סדר הגשתן ולהיערך לכך.
ודוק, בעניין בן-סימון אף נקבע כי בהליך לביטול שקילות שכבר ניתן, יש לייחס משמעות לחלוף השנים ממועד מתן האישור לכתחילה, בהיבט של אינטרס ההסתמכות של העובד:
"בעוד מי שטרם הוכרה השקילות בעניינו, והוא צפוי לראיון, יעשה מאמץ לשמר את חומרי הלימוד ולהתרענן לקראתו, הרי מי שכבר הוכר, יוצא מהנחה, מוצדקת בעינינו, שכעבור שנים רבות, ובמקרה שלפנינו 10 שנים, שהוא פטור מחשש שיזומן לבירור בחשד שעבודת הגמר שלו מועתקת מעבודה אחרת, ושהוא יכול להיפטר מחומרי הלימוד ולשחרר את זכרונו מתקופת לימודיו... כך גם לא ניתן להתעלם מהנזק הראייתי שנגרם למערערת בשל חלוף השנים."

ואכן, טענות מסוג זה נשמעו על ידי המערער גם בפנינו. אלא, שבעניין בן-סימון, המערערת כלל לא עברה ראיון ראשון, ואישור השקילות ניתן לה רק על יסוד הבקשה שהגישה לקבלתו, אי אז בחודש אפריל 2001. ממילא, העבודה שלה לא הוצגה לה עובר לקבלת אותו אישור. שונים הדברים בענייננו, שעה שלמערער נערך ראיון ראשון ביום 11.1.2005, במסגרתו הוצגה למערער עבודת הגמר שלו במלואה – היא אותה העבודה שביחס אליה מצא הגף עבודה נוספת, הדומה לה עד מאוד – ובמהלך ראיון זה לא ציין המערער כי העבודה שהוצגה לו איננה שלו. כך, קשה עתה לקבל את טענתו של המערער לנזק ראייתי בשל חלוף השנים, כאשר עוד בטרם חלפו השנים המערער לא העלה כל טענה בדבר האותנטיות של העבודה שהוצגה לו.
זאת ועוד, אין לנו לקבל את טענותיו של המערער לגופה של מחלוקת, בעניין העבודה שנחזתה להיות שלו והדמיון הרב בינה ובין העבודה האחרת שנמצאה על ידי הגף. כאמור לעיל, ההכרעה בסוגיה זו נעשתה על בסיסם של ממצאי מהימנות כמו גם ממצאים עובדתיים רבים, אותם בחן בית הדין האזורי, בחון היטב. לשם ההמחשה נציין כי בית הדין האזורי סקר את מלוא העדויות בעניין; בית הדין עיין בפירוט בתמלולים של שני הראיונות שנערכו למערער על ידי אנשי הגף; בית הדין אף ערך השוואה מדוקדקת בין שתי העבודות שהושוו – זו שנחזתה להיות של המערער וזו שנמצאה בארכיון הגף והיתה בעלת דמיון רב לה. בית הדין האזורי הפריך את טענת המערער לפיה העבודה שנחזתה להיות שלו כלל אינו שלו, זאת על יסוד פרטים רבים בגוף העבודה, עליהם התעכב. כמו כן, בית הדין האזורי נכנס לעובי הקורה וציין, אחת לאחת, את כלל הנקודות בהן נמצא דמיון רב בין שתי העבודות דלעיל, ואשר עוררו את חשדו של הגף כי המדובר בהעתקה. ממילא, פסק דינו של בית הדין האזורי נשען על תשתית עובדתית ענפה שנבחנה על ידו בדקדקנות.
ודוק היטב, הלכה יסודית היא כי ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. בהקשר זה נפנה לדברים שנפסקו בעניין גרין:
"מלאכת קביעת העובדות היא מלאכתה של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדים ובחנה את תשתית הראיות לעומקה. ערכאת הערעור לא תתערב, ככלל, בממצאי עובדה מסוג זה, אלא במקרים בהם נפל בפסק הדין פגם היורד לשורשו של עניין, או כאשר לא נמצא כל בסיס ראייתי לקביעותיה של הערכאה הראשונה (ראו: ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת קמח שלום בע"מ, פ"ד נ(4) 536; ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594)." [ההדגשה הוספה – א.א]

הטעם לכלל יסודי זה טמון בעובדה כי תפקיד הערכאה הדיונית – בשונה מערכאת הערעור – הינו להתרשם, באופן ישיר ובלתי אמצעי, מן העדים והעדויות שמובאים בפניה, ועל בסיסם לגבש את התמונה העובדתית המלאה. מהלך זה אינו נעשה, על פי רוב, על ידי ערכאת הערעור ומכאן נחיתותה בהקשר זה. כלל זה הינו בבחינת " כלל גדול" במשפט, לחטיבותיו השונות:
"כלל גדול הוא כי – 'קביעה עובדתית שנקבעה בדרגה הראשונה לא תתבטל על נקלה בדרגת הערעור, אפילו היתה היא פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים. כל עוד יש לקביעת עובדה שכזאת יסוד ושורש בחומר הראיות דעתו של השופט אשר ראה ושמע את העדים היא הקובעת' (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 7, בעריכת ש' לוין,1995) 856-857)."

בכל הכבוד, לא ראינו לחרוג מכלל גדול זה בענייננו, נוכח עבודתו המקיפה והמדוקדקת של בית הדין האזורי בניתוח הממצאים העובדתיים, ובהתרשמותו מן העדויות שנשמעו בפניו.
לאמור נוסיף, שככלל הביקורת השיפוטית מוגבלת לשאלה אם נפלו פגמים משפטיים בהחלטת הרשות. בעניין זה כבר נפסק בעניין בן-סימון כדלקמן:
"אין מקום להיכנס לרזי הריאיון והשאלות עליהן נשאלה המערערת, שכן כאמור זהו עניין מקצועי שהופקד בפני הגף. עלינו לבחון את התנהלות הרשות בפן המנהלי, והאם פעלה בסבירות ובהתאם להלכות המתאימות לענייננו."
כאמור לעיל, לא מצאנו כי החלטת הגף בדבר ביטול אישור השקילות ביחס למערער, נגועה הייתה בחוסר סבירות כלשהו, ומשכך מקובלת עלינו החלטת הגף, אשר נבחנה ואושרה גם על ידי בית הדין האזורי.
לבסוף נדגיש, כי התרשמות חיובית של הבוחנים מבקיאות בתוכני העבודה, להבדיל מהתרשמותם לגבי הכנת העבודה שבתיק על ידי המערער, אין בה די כדי להוות משקל מספק לתמונה הברורה העולה מחומר הראיות לפיה העבודה שהוגשה בשם המערער הועתקה על ידו.
אשר על כל האמור לעיל, נחה דעתנו שלא לקבל את הערעור.

סוף דבר
הערעור נדחה. בנסיבות העניין, ונוכח הסכמת המשיבות כאמור בעמדה מטעמן, אשר הוגשה ביום 29.1.2019, איננו עושים צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ד סיוון תשע"ט (27 יוני 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד

רועי פוליאק,
שופט

מיכאל שפיצר,
שופט

גברת יעל רון,
נציגת ציבור (עובדים)

מר צבי טבצ'ניק,
נציג ציבור (מעסיקים)