הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 1504-12-18

ניתנה ביום 17 יוני 2019

גדעון ג'ובי
המבקש
-
מוחמד סמודי
המשיב

בשם המבקש: עו"ד נדב קנימח
בשם המשיב: עו"ד ח'אלד אבו עקל

ה ח ל ט ה
השופט אילן סופר
לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת ( הנשיא מירון שוורץ ונציגי הציבור גב' פביאן ליטל כהן לוגסי ומר ראובן גבריאל כהן; סע"ש 57439-02-17), במסגרתו חויב המבקש לשלם למשיב זכויות סוציאליות שונות בסך כולל של 78,084 ש"ח ( קרן), וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 6,000 ש"ח.
הרקע לבקשה
המשיב, תושב השטחים, הועסק אצל המבקש מחודש אוגוסט 2008 ועד לחודש יוני 2010 .לאחר מכן עבד אצל מעסיקים אחרים, ולאחר מכן שב לעבוד אצל המבקש מחודש אוגוסט 2013 עד לחודש דצמבר 2016. בתביעה שהגיש לבית הדין האזורי טען המשיב כי עבד כעובד יומי חמישה ימים בשבוע, בממוצע 19 ימים בחודש, כאשר בחודשים מרץ עד אוקטובר עבד בין השעות 7:00 עד 17:30, ובחודשים נובמבר עד פברואר עבד בין השעות 6:00 עד 15:30 ולא תוגמל בגין שעות נוספות בהן עבד. לפיכך, תבע המשיב גמול בעד עבודה בשעות נוספות. בנוסף, עתר המשיב לתשלום הפרשי שכר, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות שונות המגיעות לו לטענתו בשל תקופת עבודתו וסיומה.
בפסק הדין מושא הבקשה התקבלה תביעת המשיב בחלקה. תחילה פירט בית הדין את העובדות, וקבע ביחס למתכונת ההעסקה, כי מלבד גרסאות הצדדים, לא צורפו ראיות אחרות המעידות על שעות הגעתו ויציאתו. לפיכך, קבע בית הדין כי המשיב עבד 19 ימים בממוצע בחודש, כפי שהדבר עלה מתלושי השכר החלקיים שצורפו לתצהיר המבקש (נובמבר 2015-יוני 2016), וכי ההסתברות שהמשיב עבד שעות נוספות, שקולה להסתברות שלא עבד בהן . ביחס לגובה השכר היומי, נדחתה גרסת המבקש, בהעדר הוכחה, לפיה שילם למשיב מדי יום סך של 250 ש"ח, הסכום העולה על תעריף המינימלי באותה התקופה. לפיכך, אימץ בית הדין את הנתונים שאותם ציין המשיב בטבלת השכר שלא נסתרו, וקבע כי שכרו עמד תחילה על 172 ש"ח (8.2013-3.2015), לאחר מכן על סך 186 ש"ח (4.2015-6.2016), ובסוף על סך של 193 ש"ח (7.2016 – 12.2016 ). בית הדין הוסיף וקבע כי נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים לא הוכחו, מלבד העובדה שהמשיב חדל להגיע לעבודה בסוף חודש דצמבר 2016, כפי שעלה מתלושי השכר אשר שיקפו את המועד בו הוא סיים את עבודתו אצל המבקש. אשר לנסיעות לעבודה וממנה, המבקש לא הוכיח שהועמדו לרשות המשיב הסעות מטעמו, לא הציג ראיות כלשהן בעניין, ולא הביא עדים התומכים בטענתו. מנגד גם המשיב לא הציג פירוט בסיסי הנוגע לאמצעי התחבורה בו עשה שימוש ולא הציג ראיה בדבר העלויות הכרוכות בכך.
בית הדין קבע כי מאחר ולמשיב לא שולם שכר מינימום כפי שהיה נהוג במשק בתקופה הרלוונטית, ובהעדר חישוב נגדי, יש לאמץ את חישובו של המשיב ולפסוק לזכותו הפרשי שכר בסך של 21,889 ש"ח. אשר לפדיון חופשה שנתית נקבע כי מתלושי השכר החלקיים לא ניתן לקבוע מה היו גובה התשלומים עבור חופשה שהופרשו במהלך כל תקופת עבודתו של המשיב, וגם לא הונחו ראיות בדבר ניצול חופשה בפועל. לפיכך, נפסק לטובת המשיב הפרש פדיון חופשה בסך 3,395 ש"ח, לפי תחשיבו שלא נסתר. בנוסף נפסקו לטובת המשיב פיצוי עבור אי מסירת הודעה על תנאי העסקתו, בסכום של 5,000 ש"ח; דמי חגים עבור 25 ימי חג, בסך של 5,375 ש"ח; דמי כלכלה בסך של 3,108 ש"ח; ומענק שנתי בסך של 3,108 ש"ח.
אשר לתשלום בעד עבודה בשעות נוספות, בהתאם לנפסק בעניין ריעני (ע"ע (ארצי) 47715-09-14 ריעני-אליאסי שיווק בע"מ, (29.3.17)), נקבע כי חלה החזקה הקבועה בסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958 שלפיה המשיב זכאי לתשלום בעד 15 שעות נוספות שבועיות או 60 שעות עבודה נוספות בחודש, והמבקש חויב לשלם למשיב שתי שעות נוספות ביום בחודשים הרלוונטיים, בסך כולל של 33,584 ש"ח.
התביעה להשלמת פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, החזר הוצאות נסיעה, גמול שעות קיץ ותוספת משפחה - נדחו. לאור התוצאה, חויב המבקש לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, כאמור לעיל.

הבקשה וטענות הצדדים

המבקש הגיש ביום 2.12.18 ערעור על פסק הדין אשר סב בעיקר, על חיובו בתשלום הפרשי שכר וגמול בעד עבודה בשעות נוספות, וכן על חיובו בפדיון חופשה שנתית ודמי חגים. ביום 19.5.19, למעלה מחצי שנה לאחר מכן, הגיש המבקש את הבקשה שלפניי, הנתמכת בתצהירו, לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. במסגרת הבקשה נטען כי סיכויי הערעור טובים מאוד, שכן בית הדין האזורי התעלם מהכלל לפיו נטל ההוכחה מוטל על המשיב, וגם התעלם מהראיות והתצהיר שהוצגו על ידי המבקש. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי המשיב לא הוכיח את היקף שעות העבודה בכלל והשעות הנוספות בפרט, וגם לא הוכיח היקף התשלומים המתחייבים מכך. עוד נטען כי בקשת המבקש להוספת תצהיר עד מטעמו, עובד אחר שעבד עם המשיב תקופה ארוכה ויכול לשפוך אור אודות תנאי העסקתו, נדחתה. זאת למרות שחלק מטענותיו של המשיב בדבר אופן תשלום השכר לידיו נשמעו לראשונה במהלך עדותו. אשר למאזן הנוחות טוען המבקש כי תשלום הסכום הפסוק באופן מידי הינו כבד עבורו כעת, עוד בטרם שתוקנו הטעויות שנעשו בפסק הדין, והדבר עלול לגרום לו פגיעה כלכלית קשה. עוד נטען כי יש להתחשב בכך שהמשיב הינו תושב השטחים, ויהיה קשה לאתרו ולגבות ממנו חזרה את הכספים שישולמו לו.
המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי הוגשה כעבור יותר משישה חודשים לאחר הגשת הערעור, ומטעם זה בלבד יש לדחותה על הסף. כן נטען כי יש לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי. לגופו של עניין טוען המשיב כי סיכויי הערעור שהגיש המבקש קלושים, שכן מדובר בפסק דין מפורט ומנומק כראוי, מבוסס עובדתית ומשפטית, ואין הצדקה להתערב בו. עוד נטען כי המבקש פעל בחוסר תום לב עת נזכר לאחר סיום ישיבת ההוכחות לבקש הגשת תצהיר עד מטעמו בניסיון להוכיח טענותיו לאחר שהבין כי עדותו לא היתה משכנעת וכי כל הראיות בתיק לא היו לטובתו. לחלופין, יש לעכב את ביצוע פסק הדין בכפוף להפקדת מלוא הסכום הפסוק בקופת בית הדין.
הכרעה
נקודת המוצא הינה כי הגשת ערעור אינה מצדיקה לעכב את ביצועו של פסק דין. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש ומותנה בשני תנאים: האחד - כי סיכויי הערעור להתקבל טובים; השני - כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שהנזק היחסי שייגרם לו מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לצד שכנגד ככל שיעוכב הביצוע ( ע"ע ( ארצי) 44633-10-12 דימיטרי סביניך - צוות 3 בע"מ, ( 8.4.13) ). במסגרת מאזן הנוחות על מבקש העיכוב " להראות כי אם תדחה בקשתו יהיה זה בלתי אפשרי או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו", היינו כי עלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך ככל שהערעור יתקבל ( עע"מ 2152/13 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית טבעון נ' ועדת ערר מחוזית חיפה, מיום 23.4.13).
לאחר בחינת פסק הדין, הודעת הערעור, בקשת עיכוב הביצוע והתשובה לה ועיון בפרטוקול הדיון שהתקיים בפני רשמת בית דין זה ביום 5.3.19, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה.
ראשית, יש להתייחס למועד הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע. כפי שעולה מהפירוט לעיל, המבקש הגיש את בקשתו למעלה מחצי שנה לאחר הגשת הערעור. המבקש כלל לא התייחס בבקשתו לחלוף הזמן ולא הסביר מדוע הבקשה לא הוגשה במקביל להגשת הערעור. בהקשר זה נקבע בפסיקה כי " שיהוי בהגשת בקשה לעיכוב ביצוע עשוי להביא לדחייתה. פרק הזמן אשר סביר, כי במסגרתו תוגש בקשה לעיכוב ביצוע מותנה כמובן בנסיבות העניין, אולם ברור, כי מהותה של בקשה מעין זו מחייבת הגשתה בתוך פרק זמן קצר יחסית מעת שניתן פסק-הדין" (ע"א 8935/09 ופא טורס בע"מ נ. כהן, מיום 10.11.09). על פני הדברים, פרק זמן של כשישה חודשים ממועד הגשת הערעור מצדיק כשלעצמו את דחיית הבקשה.
לגופו של עניין, על פני הדברים, מכוון הערעור כלפי כלל קביעותיו של בית הדין האזורי, שהן בעיקרן קביעות עובדתיות, ובעניינים שכאלה ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב. כפי שעולה מהפירוט לעיל, בית הדין האזורי שוכנע על בסיס הראיות שהוצגו לפניו כי המשיב זכאי להפרשי שכר, שכן השכר שקיבל היה נמוך משכר המינימום במשק באותה העת. גם קביעות בית הדין באשר לגמול שעות נוספות מבוססת על הדין וההלכה הפסוקה בשים לב לנטל השכנוע המוטל על המבקש . עם זאת, התלבטתי אם יש הצדקה לעכב את סכום פדיון חופשה בהתחשב בעדות המבקש בדבר תשלום חופשה, אך מאחר ומדובר בהיקף כספי נמוך יחסית למכלול החיוב, לא מצאתי כי יש הצדקה לעיכוב רכיב זה.
אשר למאזן הנוחות, לא ניתן להתעלם מכך שהשבת הכספים למבקש, אם יזכה בערעורו, תהיה קשה לביצוע. ברם, מדובר בזכויות מכוח חוקי המגן שהמשיב היה זכאי לקבלן לפני זמן רב, ואין הצדקה לדחייה נוספת של תשלומה לאחר שנקבע בפסק הדין שהוא זכאי לה. בהתחשב בכך, שוכנעתי כי לא די בעובדה שהמשיב הינו תושב שטחים כדי להצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין תוך עיכוב משמעותי נוסף בתשלום זכותו הקוגנטית (ע"ע ( ארצי) 6204-07-11 אודר הנדסה ובניין בע"מ - סטנילה צ'יפריאן אאורל, (26.12.11); ע"ע ( ארצי) 58413-05-13 יעקב כחלון - מוחמד ג'מיל עתיק, (10.12.13)).
סוף דבר – נוכח כל האמור לעיל, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיב בגין הבקשה בסך של 2,500 ש"ח, לתשלום תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יתווספו לסכום זה ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתנה היום, י"ד סיוון תשע"ט (17 יוני 2019) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .