הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 14537-02-19

ניתנה ביום 27 יוני 2019

מדינת ישראל-משטרת ישראל

המבקשת
-

  1. עמיהוד לייפר
  2. חגי וקס
  3. ניסים מזרחי

המשיבים

בשם המבקשת -עו"ד ליטל סדובסקי
בשם המשיבים- עו"ד ערן קיכלמכר

החלטה

סגן הנשיאה אילן איטח

לפניי בקשת מדינה לעיכוב ביצוע החלטת בית הדין האזורי ירושלים (סגנית הנשיא שרה ברוינר ישרזדה; תע"א 2953-07) בבקשת המשיבים לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט (להלן – הפקודה ו- הבקשה לפי הפקודה , לפי העניין).
רקע
ביום 8.3.11 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופטת אורנית אגסי ונציגי הציבור גב' יעל רייכמן ומר יהושוע ענר; תע"א 2953-07; להלן - פסק הדין), במסגרתו התקבלה תביעתם של 21 תובעים, ובכללם המשיבים, קצינים או גילמאים המשרתים או ששירתו בעבר במעבדה הניידות של המחלקה לזיהוי פלילי במשטרה.
בפסק הדין קבע בית הדין לאמור:
"12. ... ניתן בזה לתובעים סעד הצהרתי לפיו הם זכאים כי תשולם להם תוספת שכר ייחודית בשיעור תוספת פעילות א' כהמלצת הנציבה וכי תוספת זו תשולם לתובעים באופן רטרואקטיבי שבע שנים לאחור מיום הגשת תביעתם לבית הדין, היינו החל מחודש דצמבר 2000.
הנתבעת תעניק תוספת זו לתובעים באופן שתוספת זו תוכר לגמלאות ככל תוספת פעילות ייחודית אחרת המשולמת במשטרה."

המדינה לא ערערה על פסק הדין, והחל משנת 2011 יישמה את ההכרעה האופרטיבית באופן שבשכר התובעים נכללה "תוספת פעילות רמה א" ובהתאמה, החילה על התוספת את הכללים הרלוונטיים לה, בדומה לכלל השוטרים שהיו זכאים לה. בנוסף, בחודש מאי 2011, בוצעה השלמה רטרואקטיבית עבור התקופה שמדצמבר 2000.
במהלך חודש דצמבר 2015, החלה הפחתה בשיעורה של התוספת אצל שוטרים המדורגים בדירוג המחקרי, עליהם נמנים המשיבים, וזאת – כך לפי טענת המדינה – נוכח הנחיות הממשלה ומשרד האוצר לפיהן המשיבים אינם זכאים לשיעורה המלא של תוספת פעילות רמה א'. הפחתה זו הוחלה גם על התשלום הרטרואקטיבי שניתן למשיבים בחודש מאי 2010.
אין מחלוקת שאילו הוגדרה התוספת ששולמה למשיבים כ"תוספת ייחודית" עצמאית ולא כ"תוספת פעילות רמה א'", לא הייתה חלה אותה הפחתה.
על רקע מציאות זו, הגישו המשיבים לבית הדין האזורי בחודש מאי 2016 את הבקשה לפי הפקודה. לטענתם, המדינה הפרה את פסק הדין.

ההחלטה מושא הבקשה
תחילה קבע בית הדין כי אין מניעה עקרונית להחיל את הפקודה על המדינה. לאחר מכן סקר בית הדין את הפסיקה לפיה אין ליתן צו לפי הפקודה מקום "בו פרשנותו של צו שיפוטי אינה ברורה וחד-משמעית .... ובמקרה בו פסק הדין ניתן למספר פירושים ..." וכי "כל ספק לעניין הפרשנות פועל לטובת הנתבע-נאשם ...".
אחר זאת פנה בית הדין לבחון את המחלוקת שבין הצדדים באשר לפירוש פסק הדין. בית הדין קבע כי "מקריאה מדויקת של פסקה 12 לפסק הדין עולה, כי כוונת בית הדין בפסיקתו היא להעניק לתובעים 'תוספת שכר ייחודית'. בית הדין פסק כי לתובעים תשולם 'תוספת שכר ייחודית בשיעור תוספת פעילות א''. המילה 'שיעור' בה נוקט בית הדין, באה ללמדנו כי הכוונה הייתה לתוספת שונה, שהדימיון בינה לבין תוספת פעילות א' הוא רק בשיעור שלה" . ממשיך בית הדין האזורי וקובע כך:
"25. לאותה מסקנה ניתן להגיע גם מקריאת ההקשר בו ניתן פסק הדין. כך, כחלק מהכרעת בית הדין וכהקדמה להכרעתו, הדגיש בית הדין כי מדובר בתפקיד ייחודי המצדיק תוספת ייחודית:
עולה מחומר הראיות באופן ברור וחד משמעי כי תפקידם של התובעים ביחידה הוא ייחודי ביותר ולא ניתן להשוותם לבעלי תפקידים אחרים במשטרה' (עמ' 7 ש' 14-15)
26. על כן , לשונו הפשוטה של פסק הדין וגם רוח הדברים שברקע לקביעה שבסעיף האופרטיבי שלו, משמיעים כי פסק הדין הורה על תשלום יחודי ששעורו בלבד זהה לתוספת רמת פעילות א'.
27. לא זו בלבד שזו לשון פסק הדין אלא, שדומה כי גם המשיבה עצמה הבינה שכך הוא. כעולה מתכתובת פנימית של המשיבה מיום 14.3.11, ימים ספורים לאחר מתן פסק הדין (מכתבה של עו"ד רחל בציה-לוי אל ראש היחידה לתכנון שכר, צורף לבקשת המבקשים מיום 2.8.16), המשיבה הגיעה לאותה מסקנה ביחס לפרשנות פסק הדין, אולם בחרה לפעול בצורה אחרת: 'הצעתי היא לראות את תוספת השכר הייחודית שנקבעה בפסק הדין כאילו נקבעה זכאותם לרמת פעילות א' על מנת לנהוג על פי הכללים החלים על תוספת הפעילות...' (ההדגשה הוספה) המילה 'כאילו' בה נקטה המשיבה, מצביעה על כך שהמשיבה ידעה שעל פי פסק הדין מדובר בתוספת ייחודית ולא בתוספת פעילות א'."

לאחר שבית הדין האזורי קיבל את הפירוש לפסק הדין לו טענו המשיבים, החליט בית הדין האזורי שאין להטיל על המדינה סנקציה מכוח סעיף 6 לפקודה, ונימק זאת בטעמים הבאים:
הראשון, נוכח ההלכה הפסוקה ראוי ליתן למדינה להנות מהספק לגבי פירוש פסק הדין. מוסיף בית הדין האזורי וקובע כי:
"במקרה דנא, שוכנעתי כי המשיבה פעלה באופן סביר ליישומו של פסק הדין, הגם שאין הדבר מתיישב באופן דווקני עם פרשנותו של פסק הדין. כבר עתה יודגש, כי בחינת הסבירות באופן יישומו של פסק הדין, אינה יכולה להתמצות בבחינת ההשלכות שיש לו על המבקשים בלבד, אלא היא מחייבת בחינת מכלול השיקולים וההשלכות שעמדו בבסיס ההחלטה.
משלכתחילה נתבקשה השוואה לתוספת פעילות א+, הרי תשלום התוספת עצמה אינו מהווה התנהלות בחוסר תום לב ואף לא כזו שנועדה להתחמק מקיום פסק הדין. אדרבא, המשיבה פעלה להכנסתם של שוטרים נוספים, זולת התובעים, תחת גדרי אותה פסיקה. כמו-כן, אין להתעלם מהעובדה כי להגדרתה של התוספת כפעילות א' ישנן משמעויות כספיות הפועלות לחובת המשיבה, כגון גרירתה של תוספת הפעילות לתובעים שעברו לתפקיד אחר, בניגוד למקרה בו הייתה משולמת תוספת ייחודית. יש לציין כי הצמדה כאמור ייתרה סוגיות רבות שעשויות להתעורר באשר לאופן ישום הזכאות לתוספת היחודית במקרים שונים ככל שעסקינן בתוספת יחודית.
ערה אני לכך, שבד בבד עם קבלת ההחלטה על ידי המשיבה לאחר מתן פסק הדין (בחודש מרץ 2011), ידעה המשיבה כי כתוצאה מהחלטתה יבוצעו קיזוזים למבקשים (שכן הקיזוזים בוצעו כבר במאי 2011). אולם יש לקחת בחשבון, כי אותו קיזוז חל על המבקשים בלבד, וזאת עקב דירוגם בדרג מחקרי, והם מהווים מיעוט ביחס ליתר התובעים, שעליהם הוא אינו חל. במילים אחרות, להגדרתה של התוספת ככזו היו השלכות לכאן ולכאן, ובחלק מהמקרים התובעים נהנו מהגדרתה של התוספת ככזאת דווקא. עובדה זו מחלישה את הטענה כאילו המשיבה בחרה ליישם את פסק הדין באופן שבו בחרה, מתוך שיקולים זרים (כגון שיקולים כלכליים).
על כן, וחרף קביעתי לעיל כי פרשנותו של פסק הדין הייתה ברורה למשיבה ושונה מהאופן שבו בחרה לישם אותו, עדין, אני סבורה כי יישום פסק הדין נעשה באופן סביר "ונסבל" שאינו מצדיק את הפעלתה של הסקציה בשלב זה."

השני, שתיקתם של התובעים, ובכללם המשיבים, במשך מספר שנים הובילה ליצירת מצג כלפי המדינה לפיו הם מקבלים את האופן שבו היא בחרה ליישם את פסק הדין.
יחד עם זאת, בית הדין האזורי הורה למדינה לתקן את התנהלותה, לפעול לפי הוראות פסק הדין כפי שפורש בהחלטה ולשלם למשיבים "תוספת ייחודית" ששיעורה בלבד זהה לתוספת רמת פעילות א', וזאת ללא דיחוי בתוך 90 ימים.
לשלמות התמונה אציין כי בית הדין האזורי היה ער לכך שהחלטתו עשויה להשליך על יתר התובעים "לטוב או לרע" ולכן איפשר להם להגיש עמדותיהם. לפיכך, כך מציין בית הדין האזורי:

"35. בשולי הדברים אוסיף, כי לקחתי בחשבון גם את ההשלכה שיש לקביעה זו על יתר התובעים בתיק. על אף שלכאורה צפויה פגיעה בחלק מן התובעים (אם כי אומדנה אינו ברור בשלב זה וכן עדיין פתוחה בפניהם האפשרות לטעון לגבי יכולתה של המשיבה לבצע השבה של הכספים), אדגיש כי מאחר ומדובר בהחלטה שממילא באה לפרש קביעה שניתנה בעבר, לא ראיתי לנכון לשים לכך דגש מיוחד בהחלטתי."

טענות הצדדים
המדינה הגישה ערעור על ההחלטה ובמקביל הגישה את הבקשה שלפני לעיכוב ביצועה. להשלמת התמונה יצוין כי בהחלטת רשמת בית דין זה (השופטת אפרת קוקה) מיום 30.4.19 הוארך המועד להגשת הערעור.
במסגרת הבקשה טוענת המדינה כי סיכויי הערעור טובים, וזאת בשל שלושה טעמים: שגה בית הדין קמא בכך שאגב הדיון בבקשה לפי הפקודה וחרף דחייתה, קיים דיון בשאלה פירוש הסעד האופרטיבי שנפסק במסגרת פסק הדין, והעניק לו פרשנות חדשה המשנה את מהות ההכרעה; הפרשנות שבית הדין נתן לפסק הדין הינה שגויה לגופה, מנוגדת למבנה הנורמטיבי הכללי ולהיסטוריה של ההלכה המשפטית בנוגע למידת התערבות מצומצמת של בית הדין בעניינים הנוגעים לגובה השכר או תנאי העבודה הראויים הנוהגים במשטרה; שגה בית הדין האזורי כאשר קבע כי אין מניעה עקרונית להחיל את הפקודה על המדינה.
לעניין מאזן הנוחות נטען כי משמעותה האופרטיבית של ההחלטה הינה בשני רבדים: האחד, על המדינה לשלם למשיבים, בשכר השוטף או הגמלה, תוספת ייחודית חדשה בשיעור תוספת פעילות א'; והשני, כי עליה לערוך לגבי כל אחד מהמשיבים תחשיב רטרואקטיבי בדבר ההפרשים שבין תוספת פעילות א' ששולמה, לתוספת החדשה שצריכה הייתה להשתלם, מיום זכאות בדצמבר 2000 ועד למועד מתן פסק הדין השני בינואר 2019. לטענת המדינה, מאזן הנוחות מטה את הכף לטובת עיכוב ביצוע בשל שני טעמים הבאים:
הראשון, למדינה אין יכולת מעשית להכין את התחשיבים על פי ההחלטה, נוכח העדר הסדרת סוגיית חישוב התוספת החדשה ומאפייניה ובכלל זה היחס שבינה לבין תוספת הפעילות, זיכוי במס ועוד; והשני, כי ביצוע ההחלטה יגרום לכך שמרבית המשיבים יאלצו להשיב למדינה כספים בסכומים לא מבוטלים (בין עשרות למאות אלפי שקלים למשרת), הנובעים מההפרשים שבין תשלום תוספת פעילות א' במהלך השנים לתשלומה של התוספת החדשה המתחייבת מההחלטה, ומטבע הדברים קיים חשש שהמשיבים לא יוכלו להשיב סכומים אלו ככל שיתקבל הערעור. מנגד, אין חשש כי המדינה לא תוכל לבצע את החיובים הכספיים אם ערעורה ידחה.
המשיבים מתנגדים לבקשה וטוענים כי היא לא מבוססת, ואף לא נתמכה בתצהיר ומטעם זה בלבד דינה להידחות. עוד נטען כי יש לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של פסק דין במיוחד כשמדובר בפסק דין כספי. לגופם של דברים טוענים המשיבים כי סיכויי הערעור קלושים, שכן בית הדין קבע כממצא עובדתי כי המדינה ידעה על הפרשנות הנכונה של פסק הדין וכי כוונתו היתה ליתן להם "תוספת שכר ייחודית" בשיעור של "תוספת פעילות א'" ולא את תוספת פעילות א' עצמה, ועל קביעה עובדתית זו המדינה לא מערערת; הליך בזיון בית המשפט לא נדחה, אלא ניתן במסגרתו צו עשה המורה למדינה לקיים את פסק הדין כדבעי; משנקבע כי המדינה ידעה את משמעותו של פסק הדין, היא מנועה מלטעון כיום לפרשנות אחרת; המדינה בחרה שלא לערער על פסק הדין, הוא הפך לחלוט ולא ניתן עוד לטעון ולערער כנגד משמעותו האופרטיבית; הפסיקה מלמדת כי אין מניעה להחיל את הפקודה על המדינה.
אשר למאזן הנוחות נטען כי המדינה לא עמדה בנטל להראות כי ביצוע ההחלטה יגרום לה לנזקים הפיכים; המדינה מבצעת כבר שמונה שנים את פסק הדין ועושה זאת באופן לקוי תוך פגיעה בזכויותיהם של המשיבים, והיא מנועה היום מלטעון ולבקש עיכוב ביצוע בשל העובדה שאינה יודעת להתמודד עם ההחלטה. כן נטען כי משעה שהמשיבים יהיו חייבים למדינה כספים בסכומים לא מבוטלים, למדינה יש דווקא אינטרס בביצוע פסק הדין ולא עיכובו, ויש בכוחה שלא לפעול לגביית הכספים מהם; עוד בשנת 2011 המדינה הייתה יכולה להיוועץ עם כל הגורמים הרלבנטיים בין במשטרה ובין במשרד האוצר על מנת ללבן את כל אי הבהירות, אולם החליטה שלא לעשות כן.
בתגובה לתשובת המשיבים חוזרת המדינה על האמור בבקשתה, ומדגישה כי טענותיה בערעור מעוררות שאלות משפטיות הראויות להתברר בערעור גופו. אשר למאזן הנוחות נטען כי עיכוב הביצוע מתבקש על מנת למנוע את הצורך בעריכת חישובים על בסיס נתונים חסרים ומשוערים, וכן לייתר את הצורך בחיוב המשיבים בהשבת כספים בשיעורים ניכרים, כשייתכן השבה תתייתר אילו הערעור יתקבל בסופו של יום. לפיכך, הנזק היחסי שייגרם למדינה מדחיית הבקשה, גדול באופן משמעותי מהנזק שעלול להיגרם למשיבים אם יעוכב הביצוע והערעור בסופו של דבר יידחה. בנסיבות אלה, כך לטענת המדינה, יש הצדקה להיעתר לבקשתה ולעכב את ביצוע ההחלטה עד להכרעה בערעור.
להשלמת התמונה יצוין כי, בעקבות תשובת המשיבים, צירפה המדינה לראשונה בתגובתה תצהיר ביחס לעובדות המפורטות בבקשתה ובתגובתה, אך מפני שדבר נעשה ללא רשות אין להתייחס לאמור בו.
הכרעה
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגעתי לכלל מסקנה כי יש לעכב את ביצוע ההחלטה. כן מצאתי לנכון להורות, בשים למחלוקת ולזמן שחלף מאז שהתעוררה, על הקדמת הדיון בערעור למועד קרוב ככל הניתן לפי יומן בית הדין.

למסקנה זו הגעתי בשים לב לשני השיקולים המרכזיים הנוגעים לעיכוב ביצוע: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות.

טרם שאפרט את טעמיי אציין הגם שהדברים לא עוררו על ידי הצדדים כי החלטת בית הדין האזורי יצרה קושי בכל הנוגע להליך הערעור. לפי סעיף 8 לפקודה על "צו המטיל עונש" "ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה". כן נפסק כי על החלטה דוחה את הבקשה לפי הפקודה ניתן לערער לאחר קבלת רשות. במקרה הזה, מחד גיסא נדחתה הבקשה לפי הפקודה כך שהמדינה לא יכולה היתה לערער על ההחלטה באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק דין פלילי, ומאידך גיסא ניתן נגדה צו אופרטיבי באופן שמקים לה זכות ערעור מהותית, ולחלופין – מצדיק מתן רשות ערעור. כך או כך, יש מקום לאפשר למדינה לערער על ההחלטה.

אשר לסיכויי הערעור – גם מבלי להידרש לשאלה אם ניתן להגיש בקשה לפי הפקודה נגד המדינה, נראה כי סיכויי הערעור ממשיים. שכן, משנדרש בית הדין האזורי לפרש את פסק הדין, משניתן היה לפרשו לכאן או לכאן, הרי שלא התקיימו התנאים למתן צו לפי הפקודה. וכך אכן קבע בית הדין האזורי. בשלב זה לכאורה היה על בית הדין לדחות את הבקשה ולא היה מקום כי יכריע בפירוש פסק הדין. פירוש זה היה צריך להעשות, לכאורה, במסגרת תביעה על פי הפסק לפני מותב בית הדין ולא בגדרו של הליך לפי הפקודה.

אשר למאזן הנוחות - נוכח המורכבות והמשאבים הכרוכים בהכנת תחשיבים, מן הראוי שיוכרעו קודם לכן כל הסוגיות שבמחלוקת.

סוף דבר – הבקשה מתקבלת. ביצוע החלטת בית הדין האזורי תעוכב עד להכרעה בערעור. אין צו להוצאות בבקשה.

מזכירות בית הדין תקבע את הדיון בערעור למועד קרוב ככל הניתן לפי יומן בית הדין.

ניתנה היום, כ"ד סיוון תשע"ט (27 יוני 2019) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .