הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 13184-07-19

ניתן ביום 17 ספטמבר 2020

רזק חריבאת
המערער

-

אשכול פרוייקטים (ש.ר.ד.) בע"מ
המשיבה

לפני: סגן הנשיאה אילן איטח , השופט רועי פוליאק, השופט מיכאל שפיצר
נציגת ציבור (עובדים) גברת יעל רון , נציגת ציבור (מעסיקים) גברת ברכה סמו

בשם המערערת - עו"ד תאופיק חאג' עמר
בשם המשיבה - עו"ד נדב דלומי

פסק דין

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי באר שבע (השופט משה טוינה ונציג הציבור מר אלברט שטרית; ס"ע 29042-01-17), אשר קיבל בחלקה את תביעתו של המערער לתשלום זכויות הנגזרות מעבודתו במשיבה, בין היתר מכוח הוראות צו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הבניה (להלן - צו ההרחבה), בסכום כולל של כ - 25,000 ₪ בקיזוז סכום של 4,554 ₪ כפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

הערעור סב בעיקרו על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי באשר להיקף יום עבודתו של המערער, וכן על קביעות נוספות שתפורטנה להלן.

ברקע הערעור מצויים מספר פסקי דין שניתנו בתביעות של עובדים נוספים שהועסקו בשורות המשיבה יחד עם המערער ובהם הגיעו לתוצאות שונות: שני מקרים הסתיימו בפסק דינו של בית דין זה (ע"ע (ארצי) 23121-03-18 אשכול פרויקטים (ש.ר.ד) בע"מ - סויטי (5.11.2019) וכן ע"ע (ארצי) 18335-12-18 שראונה - אשכול פרויקטים (ש.ר.ד) בע"מ (20.1.2020)); ומקרה נוסף הסתיים במחיקת ערעור העובד וערעור שכנגד שהגישה המשיבה לאחר שהצדדים קיבלו את המלצת בית הדין למחוק את הערעורים בהתבסס "על התשתית העובדתית והקביעות העובדתיות שהן ספציפיות לתיק זה ולא אמורות להשליך על תיקים אחרים" - ע"ע 36386-10-18 אשכול פרויקטים (ש.ר.ד) בע"מ - חריבאת, (24.6.2019)) (ההליכים האמורים ייקראו להלן - ההליכים הנוספים).

לאחר שבחנו את כלל החומר שבתיק ואת טענות הצדדים בכתב ובעל פה הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות בעיקר מטעמיו של בית הדין האזורי. להלן נפרט בתמצית את קביעותינו:

שעות נוספות – בין הצדדים התגלעו שתי מחלוקות בסוג יה זו. האחת, שעת תחילת העבודה; והשנייה, זמן ההפסקה שיש לנכות משעות העבודה של המשיב.
באשר לשעת תחילת העבודה, קבע בית הדין האזורי כי למרות שכרטיסי הנוכחות הוחתמו בשעה 06:30 או סמוך לה, העבודה החלה בשעה 07:00. קביעה זו מבוססת על קבלת גרסת המשיבה בתצהיריה עליהם לא נחקרו עדיה. אמנם בהליכים הנוספים נקבע ששעת תחילת העבודה היא 06:30 אולם כל תיק נבחן לגופו בהתאם לכלל חומר הראיות והתרשמותו הבלתי אמצעית של בית הדין מהעדים שבפניו ואין מקום להתערב בקביעתו.
באשר להפסקות, אין מחלוקת כי למערער ניתנו שלוש הפסקות ביום שמישכן הכולל הוא שעה. אחת של חצי שעה ושתי הפסקות נוספות בנות 15 דקות כל אחת. המערער מסכים כי יש לנכות משעות העבודה את ההפסקה של מחצית השעה, אך סבור שמאחר ששתי ההפסקות הקצרות הנוספות לא היו ברצף, אין לנכותן משעות העבודה. אין בידינו לקבל את טענות המערער בהקשר זה. שכן, בית הדין האזורי קבע עובדתית ש"באותם פרקי זמן היו העובדים לרשות עצמם - לאכילה, החלפת כח ותפילה". גם קביעה זו מבוססת היטב ואין מקום להתערב בה.

חופשה שנתית – בית הדין האזורי קבע כי המערער זכאי לדמי פדיון חופשה עבור 84 ימים, ובניכוי הסכום שהופקד במת"ש בגין ימי חופשה - נותרה לזכותו יתרה בסך של 6,482 ₪. לטענת המערער הוא זכאי ל- 90 ימי חופשה, בשל גילו (המערער יליד 1954). אף אם נקבל את טענת המערער (למרות שלא טען בבית הדין קמא לזכאותו למכסה מוגדלת של ימי חופשה שנתית, שכן שנת לידתו צוינה לראשונה בהליך הערעור), לא יהיה בקבלתה כדי לזכותו בפדיון ימי החופשה הנוספים שכן:
ראשית, הסכום שהופקד על ידי המשיבה במת"ש בגין חופשה שנתית הסתכם בסך של 7,933 ₪, ולא 7,443 ₪ כפי שצוין על ידי בית הדין האזורי; שנית, תעריף יום חופשה שנפסק היה גבוה ב - 22 ₪ מהסכום שהמערער עצמו תבע, כך שבדיעבד שולם לו, אף ביתר, פדיון ימי החופשה.

הבראה – בית הדין חייב את המשיבה לשלם למערער פדיון דמי הבראה עבור שתי שנות עבודתו האחרונות. אין בסיס לטענת המערער לפיה היה על המשיבה לטעון טענת התיישנות כלפי תביעתו לדמי הבראה לשנים שמעבר לשנתיים האמורות. אין עסקינן כלל בתקופת התיישנות, אלא בתקופה מוגבלת לפדיון הזכות. בתקופה הרלבנטית, הזכות לפדיון דמי הבראה הוגבלת לשנתיים האחרונות לעבודה, וזו הזכות המירבית אותה יכול היה המערער לתבוע.

דמי חג – הערעור ברכיב זה סב על ארבעה ימים שהוגדרו בצו ההרחבה כימי בחירה. בסיכומיו בבית הדין האזורי טען המערער לזכאות לקבלת ארבעה ימי בחירה שחלו בערבי חג של ראש השנה. הטענה לזכאות מימוש יום הבחירה בערב ראש השנה עלתה לראשונה בסיכומים. בית הדין האזורי דחה תביעה זו בנימוק שלא ניתן למנות ערבי חג כימי בחירה. בית הדין האזורי לא פירט על שום מה, אך ככל הנראה קביעה זו מושתתת על ההנחה כי לא התנהלה כלל עבודה אצל המשיבה בערב ראש השנה. בדיון בפנינו נטען לראשונה כי לגישת המערער צו ההרחבה מקנה זכות לתשלום בגין יום בחירה גם אם זה לא התבקש ולא נוצל בפועל ללא קשר למועד מסוים (ערב ראש השנה או אחר). נוכח עיתוי העלאת הטענה ומבלי להביע עמדה לגופם של דברים, מצאנו שלא להידרש לעניין זה המחייב פריסת תשתית עובדתית ובעיקר משפטית, ובין היתר שמיעת צדדים להסכם הקיבוצי שהוראותיו הורחבו. נוסיף ונעיר כי עת דנים בזכאות לזכות מסוימת יש חשיבות למקור הנורמטיבי של אותה זכות וממנו יש ללמוד על עצם קיומה והיקפה.

אש"ל – בית הדין קמא כי לא היו בפניו עדויות או ראיות אחרות המצביעות על דרישה מצד המשיבה שהמערער ילון במקום העבודה ואף הוא לא טען זאת, לבד מהאמירה הסתמית " נאלצתי ללון במקום העבודה". בהתחשב בקביעה עובדתית זו שלא מצאנו מקום להתערב בה ובהתחשב בכך שלפי צו ההרחבה הזכאות לאש"ל קמה מקום שהעובד נדרש ללון במקום העבודה - בדין נדחתה התביעה ברכיב זה.

שיעור הפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד – בית הדין האזורי קבע שלא הוכח שהמשיבה מסרה למערער הודעה לעובד על תנאי העסקתו, ובשל כך חייבה לשלם למערער סכום של 1,500 ₪. לטענת המערער היה מקום לפסוק לו את מלוא סכום התביעה ברכיב זה - 5,000 ₪. עניין הפיצוי מסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, והתערבות בה תהיה במקרים נדירים שענייננו אינו אחד מהם.

קיזוז בגין אי מתן הודעה מוקדמת – בית הדין האזורי קבע שהמערער נטש את מקום העבודה מבלי לתת הודעה מוקדמת, ולפיכך קיבל את טענת המשיבה לקיזוז דמי הודעה מוקדמת בסכום 4,554 ₪. קביעתו זו של בית הדין בנוגע לאופן סיום יחסי העבודה התבססה על התרשמותו מהחומר שהיה בפניו, והיא מקובלת עלינו. אין בידינו לקבל את טענת המערער לפיה מעצם אי קיזוז ההודעה המוקדמת בעת ששולם השכר האחרון למדים כי ההתפטרות נעשתה ללא הודעה מוקדמת. נדגיש כי לא עלתה טענה לפיה המשיבה ויתרה על קיזוז ההודעה המוקדמת. משלא עלתה הטענה הרי שלא ניתן היה לבררה.

סוף דבר – הערעור נדחה. נוכח הפסיקה השונה בהליכים הנוספים הגענו לכלל מסקנה כי חרף דחיית הערעור יישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ח אלול תש"פ (17 ספטמבר 2020), בהעדר הצדדים וי ישלח אליהם.

אילן איטח,
סגן נשיאה, אב"ד

רועי פוליאק,
שופט

מיכאל שפיצר,
שופט

גברת יעל רון,
נציגת ציבור (עובדים)

גברת ברכה סמו,
נציגת ציבור (מעסיקים)