הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 12159-01-19

ניתן ביום 08 יוני 2021

אדוורד בלאו
המערער
-
.1 דוד שדה
.2 יהודית שדה
.3 עמל ומעבר בע"מ

המשיבים

לפני: הנשיאה ורדה וירט-ליבנה, סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת חני אופק-גנדלר
נציג ציבור (עובדים) מר יוסי רחמים, נציג ציבור (מעסיקים) מר מרדכי כהן

המבקש - בעצמו
בשם המשיבים 1 ו-2 - עו''ד נאורה סידי
בשם המשיבה 3 - עו''ד תומר דוד

פסק דין

סגן הנשיאה אילן איטח
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי חיפה (השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין ונציגי הציבור מר יעקב גרינשטיין ומר יוסף מרקו; סע"ש 31375-07-18), שבו, לבקשת המשיבה 3, נדחתה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית תביעתו של המערער לחייב את המשיבים לשלם לו כספים מכוח המחאת זכויות שבוצעה לטובתו על ידי עובדת של המשיבים.

רקע
להלן עיקרי התשתית העובדתית הנדרשת כעולה מכתב התביעה שסולק על הסף. יובהר כי בשלב דיוני זה אין אנו נדרשים להידרש לנכונות הנטען שם:
המשיבים העסיקו מיום 23.4.17 עובדת זרה, אזרחית פיליפינית (להלן – העובדת הזרה) השוהה בישראל מחודש נובמבר 2012, בטיפול במשיב 1. חלק מזכויותיה שולמו לה על ידי המשיבה 3 – חברת סיעוד (להלן – החברה), והיתרה על ידי המשיבים 1 ו-2.
ביום 11.11.17 קיבלה העובדת הזרה, יחד עם שתי עובדות זרות, גם הן אזרחיות פיליפיניות (להלן – הלוות הנוספות), הלוואה בסכום של 25,000 ₪ (להלן – ההלוואה) שאותה התחייבו, יחד ולחוד, להחזיר למלווה: Financial Institution Muraloans (להלן – מוּרָלוֹנס) ב-12 תשלומים חודשיים המסתכמים לסכום של 27,240 ₪. לפי המצוין בהסכם ההלוואה, ההלוואה ניתנה בריבית המקסימלית המותרת בצו הריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי), התש"ל-1970.
במעמד החתימה על הסכם ההלוואה, חתמו העובדת הזרה והלוות הנוספות על "כתב המחאת זכויות" (נוסח באנגלית ונוסח בעברית) (להלן – כתב ההמחאה) המופנה ל"חייב" – ובכלל זה, מעסיקיהן (במקרה של העובדת הזרה – המשיבים כאן) ובו הימחו למורלנוס "בהמחאה גמורה, מוחלטת ובלתי חוזרת לפי חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969, את כל זכויותיי הכספיות מכל מין וסוג שנתגבשו ו/או עתידות להתגבש (להלן: 'הזכויות') אצל כל גורם ומקור לרבות, אך לא רק, כספים וזכויות שמקורם ביחסי עובד-מעסיק" (סעיף 1 לכתב ההמחאה). עוד נכתב בכתב ההמחאה כך:

"2. אני מוותרת בזאת באופן מוחלט ובלתי חוזר על כל תביעה ו/או טענה ו/או דרישה כלפי החייב [לרבות המשיבים 1 – 3 – א.א.] (להלן: 'התובענות') בקשר עם תשלום כלשהו שישלם לנפרע מתוקף כתב המחאה זה והחייב מנוע מלשמוע כל תובענה ממני, אלא אם כן אציג בפניו צו שיפוטי התומך בתובענה ומאמת אותה.
3. לכן, הנני מורה לחייב לשלם לנמחה [מורלונס – א.א.] או למי שהנמחה יורה עליו (להלן: 'הנפרע') לחשבון בנק או דרך אחרת, כפי שהנפרע יקבע בכתב, כל סכום כסף שנצבר לזכותי אצל החייב עד היום ו/או שיגיע לי מהחייב בזמן כלשהו לאחר מכן, עד לסך של 27,240 ₪ או עד להודעת הנפרע, בכתב, על חדילת תשלום, המוקדם שביניהם.
4. לעניין זהות הנפרע, חזקה היא שהנפרע הוא מי שמוסר כתב זה או העתק ממנו לחייב.
....
8. היה והנפרע או החייב או מי מטעמם פנה לערכאה שיפוטית בקשר עם המחאה זו, אני אהיה מנועה ומושתקת מלקיחת חלק בהליך כאמור, אם כבעלת דין ואם כעדה מטעם מי מהצדדים או ביוזמת היושב/ת בדין אלא אם כן, אציג קודם לתחילת מעורבותי בהליך וכתנאי לכך, צו שיפוטי המבטל או המגביל את תוקפה של המחאה זו וכפועל יוצא, את השפעת הצו על חבות החייב כלפי הנפרע.
..."

בתחתית כתב ההמחאה מופיעה פסקת "הצהרה" באנגלית ובה מצהיר החותם על הבנת ההתחייבות וההסדר. לפי הנטען העובדת הזרה חתמה על הצהרה זו במעמד החתימה על כתב ההמחאה.
ההלוואה לא נפרעה כסדרה ומשהפניות לַלוות – העובדת הזרה והלוות הנוספות, לא הועילו, הושלם ונחתם ביום 13.3.18 חלק נוסף בכתב ההמחאה שהוא "הוראת הנפרע" (ראו סעיף 4 לכתב ההמחאה) ובו הורה הנפרע (מורלונס) כך:

"אני מורה לחייב או למי שבא/ים במקומו, להעביר כל סכום כסף המגיע היום ו/או יגיע בעתיד לממחה [העובדת הזרה – א.א.] ואינו מוגן בדין, לחשבון מס. ... ע"ש אדוורד בלאו [המערער – א.א.] בבנק ... בסניף ..."

כתב ההמחאה (עם "הוראת הנפרע") יחד עם מכתב הסבר מפורט והמלצה להתייעץ עם עו"ד נשלחו למשיבים בדואר רשום שהתקבל על ידם (אצל המשיבים 1 ו-2 – ביום 2.4.18 ואצל החברה – ביום 1.4.18).
משנמנעו המשיבים מלפעול על פי כתב ההמחאה ו"הוראת הנפרע", הגיש נגדם המערער כתב תביעה. בכתב התביעה נטען, בין היתר, כי המשיבים ניצלו את מסירת כתב ההמחאה כאמתלה לפיטורי העובדת הזרה, כמה ימים לפני שמלאה שנה להעסקתה וכי לא שילמו את זכויותיה במלואן. המערער עתר לחייב את המשיבים לשלם סכום של 66,601 ₪ בגין זכויות העובדת הזרה בתקופת עבודתה וסיומה, ומתוכו – לשלם סכום של 27,240 ₪ לו ישירות, מכוח כתב ההמחאה ו"הוראת הנפרע" הכלולה בו, ולהפקיד את היתרה בקופת בית הדין לטובת העובדת הזרה.
החברה טענה כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, שכן בין המערער לבינה לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק ולא כל התקשרות אחרת, ואין יריבות בין המערער לחברה, ודאי לא במישור יחסי העבודה. כן נטען שכלל לא ברור אם התביעה הוגשה בידיעת העובדת הזרה ובהסכמתה, וכי אם יש לאחרונה טענות ודרישות מהחברה בקשר לתקופת העסקתה וסיומה, הרי שרק לה הזכות לבוא בדין ודברים עם החברה או להגיש תביעה בגין כך לבית הדין האזורי.
בתשובתו טען המערער, בתמצית, כי עילת תביעתו קמה מכוח המחאת זכויותיה של העובדת הזרה לטובתו – המחאת זכות שעליה חתומה העובדת הזרה ובהתאם לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969 (להלן – חוק המחאת חיובים). לטענתו, משחתמה העובדת הזרה על כתב ההמחאה שמכוחו הומחו זכויותיה לטובתו (משלב זה ומטעמי נוחות בלבד נתייחס אל המערער כאל הנמחה, מבלי שנתייחס למשמעות הדבר מבחינת תקפות ההמחאה או משמעותה), הרי שזכויותיה החוזיות והקנייניות, שמקורן בחוזה העסקתה עם החברה ועם המשיבים 1 ו-2 (שהיו גם הם מעסיקיה), עברו אליו והן בבחינת קניינו לכל דבר ועניין ויש לראות בו נושה ישיר של המשיבים. לטענתו, כמי שנכנס בנעלי העובדת הזרה ושמזכויותיה הופרו בידי המשיבים, קמה לו זכות תביעה נגדם מכוח דיני העבודה ומכאן שלבית דין זה הסמכות העניינית לדון בתביעה.
להשלמת התמונה יצוין כי בקשת החברה לסילוק התביעה על הסף הוגשה לאחר שהמשיבים 1 ו-2 העלו טענות לכאוריות לחוסר סמכות עניינית של בית הדין ולהעדר עילה נגדם, במסגרת בקשתם להארכת המועד להגשת כתב הגנה, ובהמשך ביקשו להורות על מחיקת התביעה על הסף, אם לא ימלא המערער אחר החלטת בית הדין האזורי בעניין תרגום המסמכים שצורפו לכתב התביעה לעברית.

פסק דינו של בית הדין האזורי
בית הדין האזורי הפנה לסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן – החוק), אשר קובע את סמכותו העניינית של בית הדין האזורי לעבודה, וציין כי החלופה הרלבנטית באותו סעיף היא זו הקבועה בסעיף 24(א)(1) לחוק שבו נקבע כך:

"(א) לבית-דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –
(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];"

בית הדין האזורי הוסיף וקבע שלפי סעיף זה, סמכות בית הדין האזורי תקום שעה שיתקיימו שני מבחנים: האחד, מבחן הצד – הצדדים לתביעה הם עובד ומעסיק או חליפיהם של מי מאלה; השני, מבחן העילה – עילת התביעה יסודה ביחסי עבודה.
על רקע כללים אלה קבע בית הדין האזורי כי הוא נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה, שכן לא מתקיימים במקרה שלפניו לא מבחן הצד ולא מבחן העילה. וכך נפסק:

"לאחר שעיינו בטיעוני המבקשת [החברה כאן – א.א.] והמשיב [המערער כאן – א.א.], הגענו לכלל מסקנה כי דין הבקשה לדחיית התביעה על הסף להתקבל מן הטעם שבשום שלב לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין התובע לנתבעים ומאחר ואין מקורו של הסכסוך בין התובע לנתבעים ביחסיהם כעובד ומעביד. מאחר ומדובר בתנאים מוקדמים לסמכותו העניינית של בית הדין אשר אינם מתקיימים בעניינו של המשיב, דין התביעה להידחות כבר בשלב זה. "

אשר למבחן הצד הוסיף בית הדין האזורי כי אין לראות במערער "חליף" של העובדת הזרה, שכן אין הוא בא בגדרו של "עזבון" (כפי שנקבע בעניין פרידמן) או בגדר חליף כפי שנקבע בעניין מ.ב.ע., שם נקבע כך:

"ערב או בעל מניות, המתחייב לדאוג לכך שהמעביד ימלא התחייבויותיו כלפי עובדיו, לא יהיה 'חליף', כל עוד המעביד קיים, משפטית...".

בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי "בענייננו, משנקבע כי ערב או בעל מניות אינו יכול להיות 'חליף' כל עוד המעביד קיים משפטית, קל וחומר שהתובע בתביעה שלפנינו אינו יכול להיות 'חליף' של העובדת הזרה כל עוד היא יכולה להגיש תביעתה".
בית הדין האזורי הורה על סילוק התביעה על הסף גם כלפי המשיבים 1 ו-2, הגם שהבקשה לסילוק על הסף הוגשה על ידי החברה בלבד, זאת נוכח הוראת תקנה 45 (א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן – התקנות), המסמיכה את בית הדין לסלק תביעה על הסף מחוסר סמכות אף בלא בקשה של צד.
לבסוף קבע בית הדין האזורי כי בהתאם למצוות תקנה 45(ג) לתקנות הוא שקל אם להעביר את התובענה לבית משפט מוסמך והגיע למסקנה כי אין לעשות כן, לאור אי בהירות התביעה והמחדלים שנלוו להגשתה.
המערער חויב לשלם לחברה הוצאות בשיעור של 1,000 ₪.

הטענות בערעור
לטענת המערער, לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בתביעה. לטענתו יש לראות בו, מכוח חוק המחאת חיובים, "חליף" של העובדת הזרה שהועסקה על ידי המשיבים; חוק המחאת חיובים מעניק לו את הכוח העצמאי לתבוע את זכויות הזכאי (העובדת הזרה) מהחייב (המשיבים). מוסיף המערער וטוען כי גם מבחן העילה מתקיים בעניינו, שכן משהעובדת הזרה פוטרה שלא כדין ומשלטענתה היא לא קיבלה מהמשיבים תשלומים המגיעים לה בגין תקופת העבודה וסיומה, קמה לו – מכוח היותו נמחה של זכויותיה – הזכות לתבוע את המגיע לה. לטענתו הדבר מתיישב עם תכלית התיקון לחוק (כפי שהוצגה בהצעת החוק), אשר הוסיף את סמכותו של בית הדין האזורי לדון גם כאשר עסקינן בחליף של העובד או של המעסיק. עוד מפנה המערער להחלטת הרשמת הבכירה הדס שכטר-ישראלי מבית משפט השלום בחיפה, אשר קבעה לגבי תובענה דומה כי הסמכות לדון בה מסורה לבית הדין לעבודה ולכן העבירה אליו את הדיון בתובענה (תא"מ 34723-08-18 בלאו נ' נבון, (החלטה מיום 9.12.18)), וכן לנפסק בעניין מנורה בנוגע לסמכותו של בית הדין לדון בתובענה נגד קופת גמל.
לחלופין, כך טוען המערער, היה על בית הדין האזורי להעביר את הדיון בתובענה לבית המשפט המוסמך, תחת לדחות את התביעה.
במסגרת הדיון לפנינו טען המערער כי יש לו קשר טלפוני עם העובדת הזרה, אך היא אינה מוכנה למסור לו את פרטי מקום עבודתה החדש.
החברה טוענת כי דין הערעור להידחות. לטענתה לא ניתן לראות במערער חליף של העובדת הזרה, ודאי כל עוד היא קיימת. בנסיבות אלה אין כלל יריבות בין המערער לחברה. בכל מקרה, כך נטען, גם אם המערער הוא חליף של העובדת הזרה, הרי שעילת תביעתו אינה ביחסי עבודה אלא ביחסים שבין הזכאי מכוח המחאת זכות (הנמחה) לבין החייב.
אשר להעברת הדיון בתובענה לבית המשפט המוסמך טוענת החברה כי בית הדין האזורי צדק בהחלטתו שלא להעביר את הדיון כאמור.
המשיבים 1 ו-2 העלו מספר טענות לגופו של עניין, ובכללן כי העובדת הזרה הועסקה כעובדת סיעוד של המשיב 1 ולא עבדה עבור המשיבה 2; מעולם לא קיבלו הודעה על המחאת זכות מהעובדת הזרה למערער; המחאת הזכות חסרת תוקף משפטי.
אשר לסמכות העניינית, תומכים המשיבים 1 ו-2 בפסיקת בית הדין האזורי ובקביעה כי המערער אינו חליף של העובדת הזרה.

הכרעה
לאחר שבחנו את כלל חומר התיק ואת טענות הצדדים לפנינו בכתב ובעל פה הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל כך שיקבע כי לבית הדין האזורי יש סמכות עניינית לדון בתובענה.

על סילוק על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית
הלכה היא שככלל סילוק על הסף ייעשה במקרים חריגים וכי "סעד זה של מחיקה על הסף מופעל על ידי בתי המשפט ביד קמוצה ובמשורה, ובבתי הדין לעבודה קצרה המשורה עוד יותר". יחד עם זאת אין מניעה כי תביעה תסולק על הסף מחמת העדר סמכות עניינית (תקנה 45 לתקנות). סילוק כאמור אינו חוסם את האפשרות של התובע להגיש את תביעתו לערכאה המוסמכת.

סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה
בשני מקרים (מעבר לאלה שעסקו במערער כאן, שהיה צד למספר הליכים דומים לזה שלפנינו) הוגשה תביעה של נמחה כלפי חייב בקשר לזכויות מתחום משפט העבודה במובנו הרחב: פעם חייב שהוא מעסיק ופעם חייב שהוא משלם פנסיה תקציבית . תביעות אלה נדונו במערכת האזרחית מבלי שבית המשפט או מי מהצדדים עורר את שאלת הסמכות העניינית. מאחר ששאלת הסמכות לא התעוררה וממילא לא נדונה אין להסיק כי נקבעה הלכה שלפיה תביעת נמחה כלפי חייב (שהוא מעסיק או קופת גמל או מי שחב בתשלום פנסיה תקציבית) על יסוד זכות שהומחתה לו על ידי עובד ושמקורה ביחסי עבודה אינה מסורה לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, ואם לא מסורה – מהו הטעם לכך.
במקרה נוסף נדון מקרה של עובדת שתבעה שתי חברות שהיו מעסיקותיה לתשלום סכומים שונים בגין תקופת העבודה וסיומה. אחת מטענות ההגנה של החברות היתה כי הן זכאיות לקזז סכומים שהעובדת נטלה שלא כדין מחשבון בעלות "העסק" (החברות) – ה"ה צנטר ומלחי – כספים השייכים לחברות. לפני שתביעתה הוגשה חתמה העובדת על התחייבות להשיב בעתיד ובהתקיים תנאים מסוימים סכום שבו הודתה (65,000 ל"י). לטענת העובדת ההתחייבות היתה כלפי בעלות העסק ולא כלפי החברות. במהלך ניהול ההליך חתמו בעלות העסק על כתב המחאה שבמסגרתו המחו לחברות את חוב העובדת כלפיהן. יצוין כי שאלת הסמכות העניינית לדון בטענה לא הועלתה בצורה מפורשת, אך בית הדין הארצי קבע, בין היתר, לאחר שהודגש כי הכספים בחשבון של בעלות העסק היו שייכים לחברות, כי " אין פסול בכך שבית הדין [האזורי – א.א.] הכיר בהסכם ההמחאה, כמעשה המעמיד את המשיבות [החברות – א.א.] תחת צנטנר ומלחי ".
לאור האמור, נפנה אנו לבחון את שאלת סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה לדון בתובענה של נמחה כנגד מעסיקו של עובד, במצב שבו העובד המחה לראשון את זכותו לקבל ממעסיקו כספים בגין ועקב עבודתו.
בכל הנוגע לסמכות העניינית של בית הדין לעבודה הכלל הוא ש"מחד גיסא, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה יידונו אך ורק בבית הדין לעבודה, ומאידך גיסא, לא יידונו בבית הדין לעבודה אלא עניינים אלה". הקביעה כי עניין מסוים מצוי בתחום סמכותו של בית הדין לעבודה משמעה כי מופקעת סמכותן של הערכאות האזרחיות הכלליות (בית משפט שלום או בית משפט מחוזי, לפי העניין) מלדון בו.
סמכותו העניינית של בית הדין האזורי מעוגנת בעיקרו של דבר בסעיף 24 לחוק. כפי שצוין על ידי בית הדין האזורי, הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא זה הקבוע בסעיף 24(א)(1) לחוק שעניינו "בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה... ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ". סעיף זה, כמו גם סעיפים נוספים הנוגעים לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, מונה שני מבחנים מצטברים: מבחן הצד – היינו, האם מדובר בתובענה שבין עובד ומעסיק או חליפם של מי מהם; ו מבחן העילה – היינו, האם עילת התובענה היא ביחסי עבודה, ובלבד שאינה בפקודת הנזיקין. רק אם המענה לכל השאלות הללו הוא בחיוב קמה לבית הדין האזורי הסמכות העניינית לדון בתובענה. להלן נעבור לדון במבחנים אלה וביישומם בנסיבות העניין דנן.
אך טרם שנפנה לכך נבהיר כי אין במפורט להלן משום הבעת דעה לגופו של הסכסוך או לגופן של הטענות המשפטיות שהמקרה שלפנינו מעורר, ובכללן תקפות ההמחאה של זכויות מתחום משפט העבודה הן בכלל והן בנסיבות העניין, משמעות ההמחאה הנוספת לנפרע (המערער) על תקפות ההמחאה וכיוצ"ב. שהרי, דיוננו מוגבל אך לשאלת הסמכות העניינית, ובמלים פשוטות: לשאלה איזו ערכאה היא המוסמכת לדחות את התביעה או לקבלה.

מבחן הצד
על מנת שיתקיים מבחן הצד נדרש כי הצדדים יהיו "עובד או חליפו" וכן "מעסיק או חליפו". במקרה שלפנינו, המחלוקת בנוגע למבחן הצד מתעוררת בעיקרה נוכח העובדה שאינה שנויה במחלוקת, שלפיה המערער אינו עובד של מי מהמשיבים. גדר המחלוקת היא בשאלה אם הוא בגדר "חליף" (כמשמעו בסעיף) של העובדת הזרה, שלפי כתב התביעה הועסקה על ידי המשיבים. טרם מענה לשאלה זו נפנה להיסטוריה החקיקתית של סעיף 24(א)(1) לחוק ולפסיקה שבעקבותיה וכן לדברי פסיקה וחקיקה נוספים העוסקים ב"חליף".

ג1. ההיסטוריה החקיקתית
נוסחו המקורי של סעיף 24(א)(1) לחוק לא כלל התייחסות לחליף של העובד או של המעסיק (שנקרא אז "המעביד") וקבע כי הסמכות העניינית תהא, מבחינת מבחן הצד, נוגעת אך ורק למקרה שבו מן הצד האחד עומד עובד ומן הצד השני מעסיק. בהצעת החוק הוצע שבסעיף ייכתב כי לבית הדין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון – " (1) בתובענות הנובעות מיחסים בין עובד למעבידו שעילתן בחוזה עבודה, בהסכם קיבוצי או בכל דין החל על יחסי עבודה, לרבות תובענות בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד". דהיינו מבחן הצד לא נכלל כמרכיב בסמכותו העניינית של בית הדין. אלא שבנוסח המקורי של הסעיף כפי שהתקבל בסופו של דבר נכלל מבחן הצד ונקבע כי הסמכות העניינית של בית הדין האזורי היא "בתובענות בין עובד למעביד שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין האזרחיים, 1944 " (הדגשה הוספה – א.א.).
בסמוך לאחר חקיקתו של החוק נדון בבית הדין לעבודה עניין ליבוביץ. באותו מקרה, העובדת עתרה לפסוק לה פיצויי פיטורים. מאחר שלאחר הפיטורים הנטענים וטרם הגשת התביעה נפטרה מעסיקתה, הוגשה התובענה נגד עזבונהּ של המעסיקה. בית דין זה קבע בדעת רוב – למרות שציין כי הדבר הוא בבחינת תוצאה קשה המסבה חוסר נוחות – כי הוא נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה, מן הטעם שהתביעה לא הופנתה כלפי מעסיק אלא כלפי עזבונו, כך שלא מתקיים מבחן הצד. וכך נפסק:

"6. משקבע המחוקק שני מבחנים, אין אנו חופשיים בדרך הפירוש למחוק אחד מהם. יתר על כן, בהצעת החוק היה רק מבחן אחד, מבחן המקור והעילה, ולא היה כלל מבחן הזהות [של הצדדים – א.א.] בדיונים שקדמו לקבלת החוק[. הדבר] יכול אמנם ללמד שמטרת שינוי הנוסח של סעיף 23(א)(1) שבהצעת החוק לנוסח המצוי בסעיף 24(א)(1) לחוק היתה להשתחרר מהמונח 'חוזה עבודה' (השתחררות מובנת ומוצדקת לאור ההשקפה של ימינו כי לא 'חוזה העבודה' אלא 'יחסי עובד ומעביד' הקובעים) ולא צמצום סמכותו של בית-הדין, אך מאחר ולמילה 'בתובענות' נוספו המלים 'בין עובד למעביד' אין אנו רשאים למחקן על-ידי 'פירוש'.
7. פשוטן של המלים 'עובד' ו'מעביד' בהקשר לסעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה הוא שמדובר בשניים שביניהם קיימים (או סביר, שהיו קיימים) יחסי עובד ומעביד.
.....
אגב, מחוקקים אחרים, שהזדקקו למבחן זהות הצדדים בנוסף למבחן העילה ורצו להעניק סמכות לבית-דין לעבודה גם לבאים מכוחם של עובד ומעביד, עשו זאת במפורש (....).
8. עד כמה שלא נהיה ערים לכך כי רצוי להעניק לבתי-דין לעבודה סמכות בכל התובענות שעילתן ביחסי עובד ומעביד, וכי יש להניח כי זאת היתה גם כוונת המחוקק, לא נוכל להתעלם מהלשון הברורה שנקט המחוקק, אולי מבלי שים לב במקרה זה לתוצאות, מאחר וכאשר לשון המחוקק ברורה לחלוטין, אף שאינה נותנת ביטוי לכוונה שאנו מייחסים למחוקק, אין מקום לפירושים לשם השגת המטרה והתיקון הרצוי טוב שיבוא מהמחוקק עצמו - כל זה במיוחד כשמדובר בהגדרת סמכות בית-הדין."

בעקבות הפסיקה הנ"ל תוקן בשנת 1971 סעיף 24(א)(1) לחוק והוספה לו ההתייחסות לחליף, כך שבמקום "בתובענות בין עובד למעביד" בא "בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו". וכך נכתב בהצעת החוק:

"נשאלה שאלה, אם נתונה לבית הדין הסמכות לדון בתביעות שעילתן אמנם ביחסי עובד ומעביד, אלא שלמעשה אחד הצדדים איננו העובד או המעביד גופא אלא חליפו של אחד מהם, כגון שנפטר העובד או המעביד והתביעה מוגשת על ידי עזבונם או שהיא מוגשת נגד כונס הנכסים של המעביד או הנאמן בפשיטת רגל וכד'. השאלה נדונה בבית הדין הארצי, והוא החליט ברוב דעות, בתיק ערעור 3-8/70 [עניין ליבוביץ הנ"ל – א.א.] , כי לפי הנוסח של סעיף 24 (א)(1) אין בית הדין לעבודה מוסמך לדון בתביעות מסוג זה.
אין ספק שרצוי להעניק לבית הדין לעבודה סמכות בכל התובענות שעילתן ביחסי עבודה ושכולן יידונו בפני בית הדין, ורק נוסח הכתוב הוא שגרם לספק. מוצע איפוא לקבוע מפורשות, כי בית הדין מוסמך לדון בתובענה גם כשהתובע או הנתבע הוא חליפם של העובד או המעביד."

לשלמות התמונה נציין כי יחד עם תיקון סעיף 24(א)(1) לחוק הוסף לו סעיף 24(א1) שקבע כי "האמור בסעיף קטן (א) אינו בא לגרוע מהוראת כל דין לענין השיפוט בהליכי פשיטת רגל, פירוק חברה או פירוק אגודה שיתופית". כך שבמקרה של תובענה שאחד הצדדים לה הוא חליף מהסוג של מפרק חברה או אגודה שיתופית או נאמן בפשיטת רגל, לא תקום לבית הדין לעבודה הסמכות העניינית לדון בה (אלא בהיתר של בית המשפט המוסמך לדון בפירוק או בפשיטת הרגל), גם אם מתקיים מבחן העילה.

ג2. פסיקת בית דין זה לגבי פירוש המונח "חליף" שבסעיף 24(א)(1) לחוק
המונח "חליף" לא הוגדר בחוק ולכן נזקק בית הדין לפירושו של מונח זה שבסעיף 24(א)(1) לחוק, וזאת "ככל מושג או ניב אחר בחוק שהוא דן בו".
בעניין שביט (1973) נקבע כי המונח "חליף" אינו מתפרש ככולל רק חליף על פי דין, כגון יורש, אלא ככולל את כל " מי שבא במקום המעביד הקודם, וזאת בכל דרך המוכרת בחוק, לרבות העברת זכויות וחובות של המעביד על-פי הסכם מחייב" (הדגשות הוספו – א.א.).
באותו עניין נדון מקרה שבו שני עובדי בית קולנוע (ה"ה גדעון חנן ושאול עטרווי) תבעו את מר שביט, מבעלי המניות של החברות (שאחת מהן פורקה ולא היו לה נכסים והשנייה גורלה לא היה ידוע) שבבעלותן בית הקולנוע שבו הועסקו. ביסוד התביעה לזכויות בגין תקופת עבודה וסיומה עמד הסכם (זכרון דברים) שנכרת בין התובעים וההסתדרות הכללית לבין החברות ובעלי המניות (מר שביט ורעייתו), יחד ולחוד. אותו הסכם הסדיר, בין היתר, את החובות כלפי שני התובעים שעסקו בהקמתו של בית הקולנוע ובהפעלתו.
בית דין זה דחה את טענתו של שביט בדבר חוסר סמכות עניינית, וזאת משני טעמים: האחד, זה שניתן על ידי בית הדין האזורי ולפיו בנסיבות העניין ונוכח הוראות ההסכם עולה שמר שביט (ולמעשה, גם רעייתו) היה בבחינת מעסיק של העובדים (ביחד עם החברות); השני, שלא נדון בבית הדין האזורי, ולפיו מר שביט (ורעייתו) היה, נוכח ההתחייבות העצמאית בהסכם לפעול להסדרת החובות לעובדים התובעים, בבחינת "חליף" של החברות המעסיקות. דהיינו, מר שביט הוא בבחינת "חליף" משעל פי ההסכם החיובים של החברות המעסיקות כלפי העובדים התובעים הועברו, בין היתר, אליו, ולא מכוח ערבות. וכך נקבע:

"במקרה שלפנינו דן אמנם זיכרון הדברים רק בזכויות המשיבים כנגד 'שביט' כהגדרתו במבוא לזיכרון הדברים, וזאת משום שהמשיבים כבר הפסיקו לעבוד בקולנוע, והצדדים לא ראו לקבוע בו הוראות לגבי חובותיהם הם בין כעובדים ובין אחרת. אך כיוון שזיכרון הדברים קבע הסדר חדש במקום ההסדר שהיה קיים לפניו, והעמיד את כל יחידי 'שביט' במאוחד כחייבים לסלק את המגיע למשיבים בתוקף היותם עובדים הן בהקמת הקולנוע, והן בהפעלתו, יש לראות את יחידי 'שביט' כחליפיהם של המעבידים הקודמים. ואין בכך כלום שגם המעבידים הקודמים מהווים אף הם מיחידי הגוף המאוחד הנקרא 'שביט'. התוצאה היא שהמערער הוא חליפם של המעבידים כמשמעות המושג 'חליפו' בסעיף 24(א)(1) המתוקן, ולבית-הדין לעבודה הסמכות לדון בתביעת המשיבים נגדו גם מאספקט זה של בעיית הסמכות."

בעניין פרידמן (1988) נקבע כי עזבונו של עובד הוא בבחינת "חליף", שכן הוא בא במקום העובד (המנוח). לכן, לבית הדין האזורי סמכות עניינית לדון בתביעת העיזבון נגד מעסיקו לשעבר של המנוח לתשלום פיצויי פיטורים.
בעניין מ.ב.ע. (1989) שוב עלתה שאלת פירושו של המונח "חליף". באותו עניין נדון מקרה שבו חברת מ.ב.ע. – שעמדה לרכוש חלק ממניותיה של חברת רסקו (שבה עבד התובע) – חתמה עם ההסתדרות הכללית, כמה שנים לפני פרישתו של התובע, על הסכם לתשלום מענק פרישה תוך שחברת מ.ב.ע. מתחייבת להסדיר את מימון המענק. משפרש התובע מעבודתו בחברת רסקו ולא קיבל את המענק – הגיש לבית הדין האזורי תובענה שבמסגרתה עתר לחייב את חברת רסקו ואת חברת מ.ב.ע. לשלם לו את המענק. חברת מ.ב.ע. ביקשה לסלק על הסף את התביעה נגדה מחמת חוסר סמכות עניינית. בקשתה התקבלה משנקבע כי היא לא היתה מעסיקה של התובע ואף אינה "חליף" של רסקו – מעסיקתו של התובע.
באותו עניין ציין בית דין זה את הדברים הבאים בכל הנוגע לפירוש המונח "חליף":

"ומהו 'חליף'.
א) מקובל עלינו כי כל חוק יש לפרש לפי מטרתו ותכליתו, כך שייתכן ול'דיבור' חליף תהא משמעות שונה בחוק אחד מאשר במשנהו. האמור אינו בא למנוע היעזרות בפירוש שניתן למונח זהה בחוקים אחרים;
ב) פרופ' אוטולנגי [3], בספרה בוררות דין ונוהל, מנתחת את הדיבור 'חליף' לעניין סעיף 4 לחוק הבוררות התשכ"ח-1968, תוך הבאת אסמכתאות שונות, ומסקנתה:
'ראינו, אם כן, כי הביטוי "חליף" מתייחס הן אל מקבלי הזכות עקב הוראה סטטוטורית (יורשים, מנהלי עזבון, נאמן בפשיטת רגל וניזוק בתאונת רכב) והן אל מקבלי הזכות בהעברה מרצון (נעבר של חוזה ומקבל משכון)' (...).
ג) בעניין חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, נביא שתי מובאות אלה:
'מי הם חליפיו של המערער כמשכיר, או כבעל הבית? לחליפיו יחשבו אלה הבאים בנעליו בתור בעל-בית או משכיר' (...).
'חליפו של בעל הבית הראשון הוא מי שבא תחתיו וממשיך במקומו ביחס המעין-חוזי של משכיר ודייר מטעם החוק' (...) (...);
ד) מי שהיה נסח חוקי ישראל, שנים רבות, כותב:
'חליף משמעות דבר הבא במקום קודמו, ולא לחלופין, אלא לחלוטין, כשהקודם נעלם ואיננו'. (...) (....).
ה) אמור מעתה כי חליפו של מעביד לעניין סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, הוא מי שבא במקום המעביד עקב הוראה סטטוטורית (כגון יורשים או שאירים), ואף עקב העברת זכויות וחובות מרצון, בלשון דב"ע לג/2-9 הנ"ל [עניין שביט – א.א.] .
העולה מהאמור הוא כי ערב או בעל מניות, המתחייב לדאוג לכך שהמעביד ימלא התחייבויותיו כלפי עובדיו, לא יהיה 'חליף', כל עוד המעביד קיים, משפטית; מה דינם של אלה, הערב או בעל המניות, שעה שהמעביד אינו קיים משפטית (דהיינו שפשט רגל או בתאגיד שהוא בפירוק), אינה דורשת התייחסות בהליך זה, והיא תמתין לשעתה." (הדגשות הוספו – א.א.)

הנה כי כן, לפי הנפסק בעניין מ.ב.ע. "חליף" הוא מי שבא במקום. במקום ולא בנוסף. לגבי ערב ובעל מניות נקבע כי כל עוד קיים המעסיק מבחינה משפטית (לא חלו לגביו פשיטת רגל או פירוק, לפי העניין) הם אינם בגדר "חליף". הטעם לכך ברור; במקרה שכזה התחייבותו של הערב היא בנוסף להתחייבות המעסיק ולא במקומו.
יושם אל לב, כי בית דין זה השאיר בצריך עיון את השאלה מה הדין לגבי תביעה נגד ערב שעה שהמעסיק אינו קיים משפטית.
על הנפסק בעניין מ.ב.ע. בכל הנוגע לסמכות העניינית לדון בתובענה נגד ערב חזר בית דין זה במספר מקרים . בעניין לוי נקבע, מבלי לפרט את הנימוקים לכך, כי אין לבית הדין סמכות עניינית לדון בתובענה נגד ערב (שם נדונה טענה אפשרית לערבות הנתבעת לחוב המעסיקה), זאת במובחן מהמצב שבו נטען כי הנתבע הוא "חליף" של המעסיק. בעניין אוסלרנה נקבע כי ערב שערבותו לחובות המעסיק נוצרה לאחר סיום עבודה אינו "חליף", וזאת מבלי לקבוע מסמרות לגבי ערבות שקמה קודם לסיום יחסי העבודה.
גם בית המשפט העליון קבע, בע"א יהב, כי תביעת עובד נגד מי שערבו לחובות מעסיקתו, הגם שהיו בעלי מניותיה של החברה המעסיקה, מסורה לסמכותה של הערכאה האזרחית (באותו מקרה – בית המשפט המחוזי).
לשלמות התמונה נציין כי עמדה מעט שונה, המעוגנת בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ביחס לתנאים שבהם ייחשב ערב ל"חליף" כמשמעו בסעיף 24(א)(1) לחוק, ניתן למצוא בפסיקה מאוחרת בעניין צדוק, אם כי באותה פסיקה עדיין נשמר העיקרון שלפיו ה"חליף" הוא מי שבא במקום. באותו עניין שוב נדון מקרה שבו בעל מניות בחברה המעסיקה, מר צדוק, ערב לחובותיה כלפי העובד. נקבע כי בנסיבות העניין – נסיבות מתן הערבות, קרבת הערב לחברה והעדר קיומה הכלכלי של החברה המעסיקה (שמשמעותו זהה מהותית להעדר קיום משפטי), ניתן לראות בבעל המניות הערב משום "חליף" שבית הדין מוסמך לדון בתובענה כלפיו. וכך נפסק:

"אשר לטענות המערערים בדבר חבותו האישית של מר צדוק כלפי המשיב, הרי שזו נובעת בנסיבות המקרה בין היתר מן המצג שהציג פעם אחר פעם כלפי המשיב, במהלך תקופת העסקתו. ודוק. חברת א.א. שירותים משפטיים בע"מ, בה הועסק המשיב, הייתה בשליטתו של מר צדוק, שהיה בעל מניות (כטענת המערערים) ומנהל בחברה המערערת, והאחראי הישיר על עבודתו של המשיב. מר צדוק היה בעל דברו של המשיב מראשית ההתקשרות. עמו חתם המשיב על ההסכם, וערבותו האישית של מר צדוק לחיובי החברה היא שעמדה בבסיס ההתקשרות, משך תקופת עבודתו של המשיב בחברה. על התחייבותו האישית כלפי המשיב חזר מר צדוק בחתימת ידו גם בהסכם ההעברה...
בהתאם, אף קבע בית הדין כי ערבותו האישית של מר צדוק לקיום תנאי ההסכם הייתה 'תנאי מרכזי בתנאי עבודתו' של המשיב.
במצב דברים זה, אין המדובר בערב חיצוני לחברה, אף לא בערב זר ליחסי העבודה עם המשיב, כי אם בבעלים של החברה הקודמת, בו ראה המשיב והמשיך לראות כל העת כמי שהתחייב כלפיו לקיום תנאי עבודתו לפי ההסכם. מר צדוק יצר מצג מבוסס כלפי המשיב, כמי שערב לחובות החברה ומחויבויותיה כלפיו, וכך נהג כלפי המשיב הלכה ולמעשה. למעשה, יצר מר צדוק מצג כי כמוהו כחליף החברה וכמי שהועברו אליו חובותיה במקרה שתתקשה בפרעון חובותיה. במקרה הנוכחי, כפי שהסתבר בעת הדיון בערעור, החברה אמנם קיימת משפטית, אך מבחינת יכולת פרעון החוב יש ספק ממשי אם תוכל לעמוד בפרעונו. בנסיבות אלה התכלית בראיית ערב כחליף במצב בו לא קיימת החברה מבחינה משפטית קיים גם במקרה זה, מפני שאין משמעות לקיום החברה, אם אין היא יכולה לעמוד בפרעון החוב. מכל הטעמים האלה, ניתן בהחלט לראות במר צדוק כחליף של החברה. על כן, באה חבותו של מר צדוק כלפי המשיב בגדר סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, וכדין נקבעה חבותו האישית כלפי המשיב, מכוח ערבותו האישית לחיובי החברה, בנוסף לחבותה של החברה כלפי המשיב." (הדגשה הוספה – א.א.)

כך או כך, בהליך שלפנינו אין לנו צורך לקבוע מסמרות בכל הנוגע לערב כחליף והדברים דלעיל הם מעבר לדרוש.

ג3. פסיקה נוספת של בית דין זה בקשר ל"תחלוף"
בעניין מאור (1995) נדון מקרה שבו עובד חויב בפסק דין לשלם לבעל חובו סכום כספי. במסגרת פסק הדין אושר עיקול כספי העובד שנצברו בפוליסת ביטוח המנהלים שנערכה לו. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל מונה כונס נכסים למימוש נכסי העובד ובכללם בפוליסות ביטוח המנהלים. חברת הביטוח הגישה לבית הדין האזורי "טען ביניים" נוכח טענתה כי הפוליסות ניתנות לפדיון רק לאחר קבלת אישור המעסיק וזה התנגד לפדיונן.
בית דין זה אישר, בהקשר של סעיף 24(א)(3) לחוק, את קביעת בית הדין האזורי שלפיה לא מסורה לו סמכות עניינית לדון בתובענה, שכן:

".... הכונס אינו פועל בשמה או כחליפה של מעבידתו של העובד. מכאן, שכל דרישה שיש לכונס כלפי חברת הביטוח, ככל שיש לו, אינה דרישה הנובעת ממעמד של 'מעביד' או 'חליפו של מעביד'. לפיכך, לא טעה בית הדין האזורי במסקנתו, כי אין לו סמכות לדון בהליך.
18. נכון, כי בדרישה של הכונס כלפי חברת הביטוח בעניין פוליסות הביטוח לטובת העובד, יכולה להתקבל הכרעה לגבי זכויותיו של העובד אצל חברת הביטוח. ואולם, אין בכך כדי להביא את העניין כולו לתחום סמכות בית הדין לעבודה, באשר התובענה, ועילת התביעה בכתב התביעה בתובענה, במצב דברים זה, אינה בין העובד לבין חברת הביטוח. כלומר, אין מתקיים התנאי בדבר זהות הצדדים להליך, כנדרש על-פי סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה.
שונה היה המצב אילו התובענה, במצב כלשהו, היתה בין העובד לבין חברת הביטוח, כאשר הכונס היה 'צד שלישי' בה (...). אך בעניין זה אין אנו צריכים להכריע בהליך שלפנינו." (הדגשה הוספה – א.א.)

ג4. פסיקת בית דין זה – סיכום ביניים
ניתן לסכם כי בפסיקה שדנה בסעיף 24(א)(1) לחוק פורש המונח "חליף" כמכוון אל אלמוני שבא במקומו של פלוני (ולא בנוסף לו) – בין מכוח הוראות הדין (למשל: עזבון, מפרק או נאמן בפשיטת רגל) ובין מכוח הוראה רצונית. תמונת המראה של קביעה זו היא שכאשר פלוני נמצא עדיין ב"תמונה" מבחינה משפטית, הרי שאלמוני אינו יכול להיחשב "חליף" שלו, שכן אינו בא במקומו.

ג5. "חליף" בדברי פסיקה ובחקיקה אחרים
לשלמות התמונה נזכיר להלן מקרים נוספים הנוגעים ל"חליף" בפסיקה ובחקיקה. הראשון, נוגע לנפסק ברע"א הפניקס. באותו עניין נדונה השאלה "למי הסמכות העניינית לדון ולהכריע בשאלת היקף הזכאות של נפגע תאונת דרכים לשירותי בריאות על פי סל הבריאות". שאלה זו התעוררה בעקבות תיקוני חקיקה (במסגרת סעיף 39 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009) שקבעו כי במקרה של תאונת דרכים שבה נפגע תושב ישראל, חובת הפיצוי לאותו נפגע, המוטלת על חברת הביטוח, לא תחול לגבי שירותים וטיפולים רפואיים שהנפגע זכאי להם מקופת חולים מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן – חוק הבריאות ו- סל הבריאות, לפי העניין).
בית המשפט העליון קבע כי כאשר יש מחלוקת במסגרת התביעה האזרחית בשאלת היקף זכאות הנפגע לפי סל הבריאות, תוכרע המחלוקת בין הצדדים להליך מבלי לצרף את קופות החולים, ואם חברת הביטוח סבורה כי חויבה לשאת בעלותו של שירות או טיפול רפואי הכלול בסל הבריאות, היא תוכל לתבוע את קופת החולים בבית הדין לעבודה, שהוא הערכאה המוסמכת לפי סעיף 54(ב) לחוק הבריאות. סעיף זה קובע כך:

"לבית הדין לעבודה תהיה סמכות ייחודית לדון בכל תובענה למעט תביעת נזיקין, שבין מבוטח או מי שהוא טוען שהוא מבוטח לבין שר הבריאות, המנהל, המוסד, קופת חולים, נותן שירותים לפי חוק זה או הוועדה שהוקמה לפי סעיף 3א, או שבין המוסד לבין קופת חולים או לבין מי שחייב בתשלום דמי ביטוח בריאות. " (הדגשה הוספה – א.א.)

על רקע הוראה זו הקשה בית המשפט העליון כך:

"יכול הטוען לטעון כי רק הנפגע-המבוטח יכול להגיש תביעה כנגד קופת חולים, באשר סעיף 54 לחוק ביטוח בריאות קובע סמכות ייחודית של בית הדין בתובענה שבין מבוטח לבין קופת חולים. ודוק: מבוטח אך לא חליפו, להבדיל מסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה הקובע סמכות ייחודית 'בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד'. ניתן אפוא לטעון כי מכלל הן לגבי חליף בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, נשמע לאו לגבי חליף בסעיף 54 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי."

בית המשפט העליון קבע כי חרף האמור, ההסדר שלפיו אין לתבוע את קופת החולים במסגרת התביעה האזרחית מחייב את התוצאה שחברת הביטוח תוכל לתבוע את קופת החולים בבית הדין לעבודה, בבחינת נמחית של זכויות המבוטח, שאם לא כן חברת הביטוח עצמה תיפול "בין הכסאות". לפיכך, הורה בית המשפט העליון כך:

"מכל מקום, וכדי למנוע ספקות, אנו קובעים בזה כי מקום בו בית משפט אזרחי פסק לנפגע פיצוי בגין שירותים רפואיים הנכללים לכאורה בסל הבריאות, רואים את התובע כמי שהמחה לחברת הביטוח את תביעתו כנגד קופת חולים, וחברת הביטוח רשאית להגיש בשמו תביעה לבית הדין לעבודה מכוח סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות לגבי שירותים רפואיים שהיא סבורה כי הם כלולים בסל." (הדגשות הוספו – א.א.)

סעיף 4 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, קובע כי "הסכם בוררות וסמכותו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים להסכם, וסמכותו של בורר על פי הסכם בוררות מוקנית גם לבורר חליף, והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם". סעיף 21 לחוק האמור קובע כי "... ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי-הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין". המונח "חליף" – בנוגע לצד או לבורר – לא פורש בחוק האמור. בפסיקה פורש מונח זה כך:

"עיקרו של דבר, חליף הוא מי שהוסבה אליו זכותו (או חבותו) של בעל הזכות (או החבות) המקורי, מכוח חוק (כגון: מנהל עזבון, יורש, נאמן בפשיטת רגל וכיוב') או בנסיבות אחרות, רצוניות (כגון מקבל זכויות על פי חוזה) (...). החליף נכנס באופן מוחלט בנעלי בעל הזכות המקורי, כשהאחרון נעלם ואיננו." (הדגשות הוספו – א.א.)

סעיף 18 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, קובע כי "לענין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת על ידי הזכאי המקורי או על ידי חליפו או אם הזכות נתבעת נגד החייב המקורי או נגד חליפו, ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות". בכל הנוגע למשמעות המונח "חליף" בסעיף זה נקבע בע"א יעקובסון כי:

"נראה לי שהמשיב אינו בגדר 'חליף' כמשמעותו בסעיף 18. אין הכתוב מדבר אלא באדם 'המחליף' את חברו לענין זכות או חבות פלונית: ראובן, שמעון ולוי חליפים הם כנתבעים בתביעה פלונית רק אם - חוץ מאשר לענין זהות הנתבע - עילת התביעה אינה משתנית לגבי כל אחד מהם. דין זה חל, למשל, כשזכות או חבות פלונית עוברת ממוריש ליורש, מפושט רגל לנאמן, וכיוצא באלה. מה שאין כן מקום שעם חילופי הגברא מתחלפת גם עילת התביעה, באשר העילה נעוצה במעשהו או במחדלו של 'החליף' עצמו, ולא (או לא רק) במעשהו או במחדלו של קודמו.
...
אף לעניננו כך: התובענה הנוכחית של המערער נגד המשיב אינה אלא בשל מעשה שעשה המשיב, ולא בשל מעשה שעשה גזלן אחר שקדם למשיב; ממילא אין המשיב חליפם של קודמיו, והתקופות שעברו מאז מעשיהם של הללו אינן מעלות ואינן מורידות לענין חישוב תקופת ההתיישנות נגד המשיב." (הדגשה הוספה – א.א.)

גם במקרים הנ"ל נקבע כי "חליף" הוא מי שבא במקום צד (נכנס בנעליו), בין מכוח הוראות דין (למשל, יורש) ובין מכוח הוראות רצוניות. בגדרן של ההוראות הרצוניות נמנו גם מצבים של המחאה.

ג6. המחאת זכות ו"חליף" – סיכום
האם נמחה של זכות המגיעה לעובד הוא "חליף" של העובד הממחה, במובן של סעיף 24(א)(1) לחוק? טרם מענה לשאלה ראוי להקדים כמה מילים, ולו בקליפת אגוז, על המחאת זכויות.
סעיף 1 לחוק המחאת חיובים קובע כך:

"(א) זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה.
(ב) ההמחאה יכול שתהיה לגבי הזכות כולה או מקצתה, ויכול שתהיה מותנית או על דרך שעבוד."

אף כי הדבר לא נקבע במפורש, הרי שהמחאה נוצרת בהסכם שבין הממחה לנמחה. המלומד דויטש מסביר כי " המחאת זכות היא מקרה פרטי של מכר או מתנה, לפי העניין".
המחאת זכות מביאה לכך שהנושה המקורי (הממחה; בענייננו – העובדת הזרה) של החייב (בענייננו – המשיבים) מוחלף בנושה חדש (הנמחה; בענייננו – המערער, מכוח "שרשור" ההמחאה ממורלונס למערער), מכוח הסכמה חוזית (המחאה) שבין הממחה לנמחה, והנושה החדש הופך לבעלים של הזכות שהומחתה בהסכם, בהיקף כפי שנקבע בהסכם, והוא רשאי לתובעה מהחייב באופן עצמאי ובלתי תלוי בממחה (הנושה המקורי). וכך מוסברת המחאת הזכות בע"א סונול:

"להמחאת זכות שני יסודות: היסוד החוזי שהינו חילוף נושים והיסוד הקנייני שהינו העברת בעלות בזכות. משמעותו של חילוף הנושים הינה כי הנושה המקורי, הרי הוא הממחה, חדל להיות נושהו של החייב, והצד השלישי, הרי הוא הנמחה, הופך להיות נושהו של החייב לכל דבר ועניין. משמעותה של העברת הבעלות היא כי בעקבות ההמחאה ה'נכס' של הממחה, שהינו הזכות החוזית שיש לו כלפי החייב, עובר להיות בבעלותו של הנמחה. כתוצאתה [כך במקור – א.א.] מחילוף הנושים ומהעברת הבעלות בזכות יכול הנמחה לתבוע מהחייב את קיום הזכות, באופן עצמאי ובלתי תלוי בממחה , אשר אינו יכול עוד להפטיר את החייב ולהגיע עימו להסדרים שונים בקשר לזכות. ההמחאה נוצרת בהסכם בין הממחה לנמחה, היא אינה טעונה העברת מסמך כלשהו לנמחה ואף אינה מותנית בהסכמת החייב. יתרה מכך, מתן הודעה לחייב על ההמחאה איננה הכרחית לשכלולה של העברת הבעלות בזכות מן הממחה לנמחה, אשר עוברת כאמור על פי כוונת הצדדים. לפי חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969, תוקפו של הסכם המחאה אינו מותנה במילוי דרישות פורמליות וחל עליו סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 לפיו 'חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת'. זאת ועוד, מהסכם המחאה צריכה לעלות כוונה ברורה להעביר קניין בזכות מהממחה לנמחה, ואין צורך לציין במפורש כי הוא עוסק בהמחאה [ראו: .....]." (הדגשות הוספו – א.א.)

עמדנו על כך שבפסיקה שדנה בסעיף 24(א)(1) לחוק פורש הביטוי "חליף" כמכוון אל מי שבא במקומו של הצד המקורי – ולא מי שבא בנוסף אליו, כך שהצד המקורי אינו עוד ב"תמונה" – בין מכוח הוראות הדין ובין מכוח הוראה רצונית. הוראה רצונית יכולה להינתן במסגרת של המחאת זכות. בהמחאת זכות הנמחה בא כלפי החייב במקום הממחה בכל הנוגע לזכות שהומחתה לו (לנמחה). מכאן מתבקשת המסקנה לפיה נמחה, שבא בנעליו של העובד הממחה בכל הנוגע לזכות מהמעסיק שמקורה ביחסי העבודה ביניהם, הוא בגדר "חליף" של העובד כמשמעו בסעיף 24(א)(1) לחוק, שכן לגבי זכות זו, ובהיקף שהומחה, יוצא העובד מן "התמונה". כל זאת מבלי שבשלב זה נידרש לשאלה אם זכותו של העובד היא בת המחאה אם לאו (וממילא מבלי להכריע בשאלה אם המערער הוא אמנם חליף (שהרי בשלב זה עסקינן בשאלה מי היא הערכאה המוסמכת להשיב על שאלה זו ולצורך הסמכות העניינית מניחים אנו כי עובדות כתב התביעה יוכחו).

מבחן העילה
כאמור, המבחן השני לקביעת סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה בהקשר הנוכחי הוא מבחן העילה – אם עילת התובענה היא ביחסי עבודה, ובלבד שאינה בפקודת הנזיקין, בית הדין האזורי לעבודה הוא בעל הסמכות הייחודית לדון בה. ברי כי הסכומים שנתבעו בתובענה שהוגשה על ידי המערער נגד המשיבים עילתם ביחסי עבודה ולא בפקודת הנזיקין, ודאי לו נתבעו אלה על ידי העובדת הזרה.
אלא שהתביעה שלפנינו לא הוגשה על ידי העובדת הזרה אלא על ידי מי שטוען להיותה נמחה של זכויותיה. בהקשר זה מתעוררות מספר שאלות: הראשונה, האם עילת התביעה שומרת על אופיה שעה שהתובע אינו העובד, אלא חליפו? אם כן, מתעוררת השאלה השניה: האם הדבר נכון גם לגבי חליף מהסוג שלפנינו – נמחה של זכות העובד? ואם כן, מתעוררת השלישית, האם התשובה נותרת חיובית גם עת יש חילוקי דיעות לגבי מעמדו של החליף ככזה?
לטעמינו התשובה לשלוש השאלות הנ"ל היא בחיוב.
אשר לשאלה הראשונה - שעה שתביעת עובד נגד מעסיקו לתשלום זכויות בגין תקופת העבודה וסיומה, היא תובענה שעילתה ביחסי עבודה ושאינה בפקודת הנזיקין (להלן – עילת היסוד) החלפתו של העובד (או של המעסיק) בחליף, למשל ביורשו, אינה משנה את אופייה של עילת היסוד. שאם לא תמצא לומר כך, ירוקן מתוכן התיקון משנת 1971 לסעיף 24(א)(1) לחוק שנועד לקבוע כי עילת יסוד המסורה לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה תתברר בבית הדין לעבודה אף אם התובע או הנתבע אינם העובד או המעסיק, לפי העניין, אלא חליפו.
אשר לשאלה השניה – שעה שהגענו למסקנה כי נמחה הוא חליף של העובד לצורך הזכויות שהומחו (ככל שהן ניתנות להמחאה וככל שהן אכן הומחו בפועל), אין מקום לסטות מהעקרון האמור. יהיה אשר יהיה סוגו של החליף, אופייה של עילת היסוד, ככזו המסורה לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, אינו משתנה והערכאה המוסמכת (והמתאימה) לדון בה היא בית הדין לעבודה.
אשר לשאלה השלישית – לטעמנו, אין במחלוקת הנוגעת לשאלה אם פלוני הוא חליף אם לאו של העובד (או המעסיק) כדי לשנות מאופיה של עילת היסוד. במקרה שכזה, לעילת היסוד תצטרף פלוגתא נוספת הנוגעת לשאלה אם פלוני הוא אכן חליפו של העובד או המעסיק – במקרה זה אם המערער הוא נמחה של העובדת הזרה.

מן הכלל אל הפרט
לפי הנטען בכתב התביעה המערער הוא נמחה (בשרשור ממורלונס) של זכויות העובדת הזרה ולכן חליפה לעניין זכויות אלה ובהיקף שהומחו. בכתב התביעה עותר המערער לחייב את המשיבים לשלם לו (ולעובדת הזרה) כספים שונים כזכויות בגין תקופת העבודה וסיומה. משכך ומבלי לקבוע מסמרות בסוגיות המתעוררות (למשל: האם אכן יש לראות במערער נמחה, האם ההמחאה תקפה ועוד), קמה לבית הדין האזורי הסמכות העניינית לדון בתובענה.
לאור התוצאה אין לנו צורך בשלב זה להידרש לטענות הצדדים לגוף המחלוקת, הן על היבטיה הקונקרטיים (פירוש כתב ההמחאה, מסירת הודעה לחייב ועוד) והן על היבטיה העקרוניים. אשר לאחרונים מתעוררות בין היתר, ומבלי למצות, השאלות הבאות: 1) תוקפה של ההמחאה – האם זכויות עובד מתחום משפט העבודה בכלל ומתחום משפט העבודה הקוגנטי בפרט הן בנות המחאה, או שמא לאור מהות הזכויות אפשרות המחאתן לאחר נשללת או מוגבלת. בעניין זה יש לבחון את היחס שבין הוראות חוק המחאת חיובים לבין הוראות החקיקה הקוגנטית, למשל סעיפים 6 ו-8 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958; 2) אם הזכויות הן בנות המחאה, מתעוררת שאלת היקפה של הזכות בת ההמחאה, דהיינו האם ההמחאה אפשרית לגבי מלוא היבטיה של הזכות, או שמא היא מוגבלת רק לביטויה הכספי אשר אינו שנוי במחלוקת; 3) התנאים לשכלול זכותו של הנמחה כלפי המעסיק – החייב, ובכלל זה על מי החובה להודיע לו על ההמחאה, עיתוי מתן ההודעה ודרך מתן ההודעה; 4) התנאים למימוש ההמחאה באמצעות תביעה, ובכלל זה האפשרות של הנמחה לתבוע את החייב ללא שצורף לתביעה העובד, והיקפן של עילות התביעה לעומת הסכום שהומחה (לכאורה במקרה זה כתב התביעה חורג אף מסכום ההלוואה).
השאלות הללו נכבדות, ונוגעות הן לאיזון המורכב שבין החקיקה הכללית הנוגעת ב"חופש החוזים" לבין החקיקה במשפט העבודה והביטחון הסוציאלי. חקיקה המצמצמת את חופש החוזים של הצדדים, בין היתר, במטרה להגן על העובדים ועל האמצעים למחייתם, לעיתים גם מפני עצמם. בעריכתו של איזון זה יש לנקוט משנה זהירות, ודאי עת עסקינן בזכויות קוגנטיות. קל וחומר עת עסקינן בזכויות קוגנטיות של אוכלוסיות מוחלשות, כגון אוכלוסיית העובדים הזרים, לגביהן תכליות משפט העבודה מקבלות משנה תוקף. משנה זהירות זה נדרש גם כאשר מביאים בחשבון שלא פעם מעסיקיהם של עובדים מוחלשים אלה הם עצמם אוכלוסייה מוחלשת, הנזקקת לשירותם של עובדים זרים לצורך סיעודם. לכן אוכלוסייה זו של מעסיקים כלל אינה ערוכה להתמודדות עם מערכת יחסים מורכבת שכזו, החורגת מזו שעם העובד בלבד.
לאמור נוסיף, כי נוכח ההשלכה האפשרית של ההכרעה בשאלות הנ"ל על זכויותיה (ואף חובותיה) של העובדת הזרה, ראוי לצרפה כצד נדרש להליך או לכל הפחות להביא את ההליך לידיעתה באופן שיתאפשר לה, ככל שתרצה בכך, להתייצב אליו. יאמר כבר עתה כי לטעמנו ספק אם להוראות סעיף 8 לכתב ההמחאה (ראו סעיף 2ג' לעיל) יש תוקף משפטי. זאת בהיותן מנוגדות, לכאורה, לתקנת הציבור ובהיותן פוגעות, לכאורה, בתקינותו של ההליך השיפוטי. כך או כך, בשלב דיוני זה אין לנו צורך לקבוע מסמרות.

סוף דבר
ערעור המערער מתקבל במובן זה שנקבע כי לבית הדין האזורי הסמכות העניינית לדון בתובענה. לפיכך, פסק דינו מבוטל ועמו מבוטל חיוב המערער בהוצאות. התובענה תחזור לבירור בבית הדין האזורי, בין היתר לאור השאלות המתעוררות.
בהתחשב בשאלה העקרונית שהתעוררה לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות בערעור והליך זה יובא בחשבון בעת פסיקת הוצאות בתום ההליך.

ניתן היום, כ"ח סיוון תשפ"א (08 יוני 2021) בהעדר הצדדים ו יישלח אליהם.

ורדה וירט-ליבנה,
נשיאה, אב"ד

אילן איטח,
סגן נשיאה

חני אופק גנדלר,
שופטת

מר יוסי רחמים,
נציג ציבור (עובדים)

מר מרדכי כהן,
נציג ציבור (מעסיקים)