הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 11017-12-18

ניתנה ביום 27 דצמבר 2018

1.אולג קמלמכר
2.ראובן קריבושה

המבקשים
-
רוזה דנילוב
המשיבה

בשם המבקשים: עו"ד אסף כהן
בשם המשיבה: עו"ד אורן טל

החלטה

השופט אילן סופר

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (השופטת עידית איצקוביץ ונציג הציבור מר זהר זלמן אקשטין; סע"ש 38218-05-15), במסגרתו התקבלה בחלקה תביעתה של המשיבה, והמבקשים חויבו לשלם לה זכויות כספיות שונות הנובעות מתקופת עבודתה וסיומה בסכום כולל של 108,110 ש"ח, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 12,000 ש"ח.

הרקע לבקשה
המשיבה הועסקה כתופרת בעסק שבבעלותם המשותפת ובניהולם של המבקשים, החל מיום 1.4.06. מעבר לעבודתה בתפירה, המשיבה היתה מעורבת בניהול חשבונות וקיימה קשר שוטף עם לקוחותיה. המשיבה עבדה חמישה ימים בשבוע, כשמונה שעות ביום ושכרה שולם לה לעיתים במזומן ולעיתים בהמחאות מלקוחות, בחלקן במועד דחוי. מיום 1.12.14 ועד יום 7.1.15 היתה המשיבה בחופשת מחלה.

ביום 9.12.14, במהלך חופשת המחלה, שלחה המשיבה למבקשים מכתב שכותרתו "בקשר לפגיעה בזכויות שלי בעבודה", בו כתבה, בין היתר, כי:

"הבת שלי התקשרה לראובן והוא אמר שפיטרתם אותי... והוא הודה בכל מה שכתבתי למעלה, שחייבים לי המון כספים, שהמשכורות שלי משולמות לי באיחור של 5 חודשים, ושלא קיבלתי תלושים. הוא הבטיח לי שהכל ישולם לי, אבל זה לא קרה ואני בלי כספים ובלי זכויות."

ביום 15.12.14 השיב המשיב 2 בכתב למשיבה, בו נאמר, בין היתר:

"נדהמתי כאשר קמת בסוף יום עבודה, בתאריך 30.11.2014 הכרזת שאין בכוונתך לחזור לעבודה, ופשוט נעלמת...
....
לאור האמור לעיל אני נאלץ לראות בהכרזתך כי אין בכוונתך לשוב לעבודה, ובהיעדרותך הארוכה בפועל כהתפטרותך מהעבודה.
הנני נאלץ להכריז על התאריך 30.11.14 כעל יום סיום יחסי עובד-מעביד....".

בבית הדין האזורי התבררה תביעת המשיבה לתשלום זכויות שונות בגין תקופת העסקתה וסיומה, ובכלל זה שכר עבודה, פיצויי פיטורים בצירוף פיצוי הלנה, פיצוי בשל פיטורים שלא כדין והפרת חובת השימוע וזכויות סוציאליות נוספות.
מחלוקת מרכזית בין הצדדים נגעה לנסיבות שהובילו להפסקת יחסי העבודה בין הצדדים. המשיבה טענה כי פוטרה מעבודתה שלא כדין במהלך חופשת מחלה בשל מצבה הבריאותי ומוגבלותה עקב פציעה בידה, תוך הפרת חובת השימוע. המבקשים מנגד טענו כי המשיבה התפטרה והפסיקה להגיע לעבודה, ללא התראה והודעה מוקדמת, וגם סירבה לשוב לעבודה ולדבר איתם. בנוסף נחלקו הצדדים בדבר זכאות המשיבה לשכר עבודה עבור שלושה חודשים בשנת 2013 וחודשים אוגוסט-נובמבר בשנת 2014, וכן זכאותה לרכיבי התביעה הנוספים.

בפסק הדין מושא הבקשה, התקבלה תביעת המשיבה בחלקה. להלן בתמצית הכרעותיו של בית הדין:
א. אי תשלום משכורות - בית הדין קבע, בהסתמך על כלל חומר הראיות שהובא בפניו, כי המבקשים לא עמדו בנטל ההוכחה ששילמו למשיבה את מלוא שכרה. מהעדויות עלה, בין היתר, כי החל מתחילת שנת 2014, חלק משכרה של המשיבה שולם לה באמצעות המחאות דחויות שהתקבלו מלקוחות וחלק בכסף מזומן; בעקבות מצב כלכלי קשה אליו נקלעו ועל רקע הקשר החברי, המבקשים לוו מהמשיבה כספים, כך שהיה קושי להבחין בין תשלום השכר של המשיבה לבין ההלוואות שהיא נתנה למבקשים, ואשר הוחזרו; המשיבה הסבירה שהמשיכה לעבוד אצל המבקשים, למרות שלא קיבלה משכורות כלל או לא בזמן אמת, מאחר שהם הרגיעו אותה וגם הבטיחו שישלמו לה משכורות.
שלוש משכורות בשנת 2013 - נקבע כי אומנם המבקשים הציגו השיקים שנרשמו לפקודת המשיבה מחשבונו של מר שמואל גרינברג והעתק דף חשבון שלו לפיו השיקים נפרעו, אולם מר גרינברג לא זומן לעדות, השיקים לא היו "למוטב בלבד" וניתן היה להסב אותם לצדדים שלישים, וגם לא הוצג צילום בדבר פרטי פורע השיקים או חותמת סליקת הבנק. עוד נקבע כי המשיבה העידה שלא הפקידה את השיקים לפי בקשת המבקשים מאחר שהחשבון שלהם היה סגור, וגם לא פדתה אותם. לפיכך, קבע בית הדין כי לא הוכח שהשיקים נפרעו על ידי המשיבה.
משכורות אוגוסט- נובמבר 2014 - נקבע כי המבקשים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכחת טענת "פרעתי" ולא הוכיחו ששילמו למשיבה את מלוא המשכורות עבור חודשים אלה. נקבע כי הסכומים שפירטו המבקשים שהופקדו בחשבונה של המשיבה בכל חודש היו שגויים, שכן הם כללו את ההכנסות הקשורות לבעלה של המשיבה ואת התשלומים שהמשיבה קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי; המבקשים אומנם ציינו סכומי כסף שנכנסו בכל חודש לחשבונה של המשיבה, אך לא פירטו את מהות התשלום, פרטי משלם, מועד התשלום ולמי התשלום מיועד; המבקשים לא השוו בין העתקי שיקים ששולמו על ידם לכאורה לבין הסכומים המצוינים בפירוט חשבון הבנק של המשיבה; המבקשים לא הבחינו בין השבת החובות למשיבה לבין הכספים ששולמו לה בגין משכורות.
ב. נסיבות סיום העסקת המשיבה - בית הדין קבע כי ממעשי המבקשים ודבריהם לא משתמעת כוונה חד משמעית לסיים את יחסי העבודה עם המשיבה, וזאת מהנימוקים הבאים: המשיבה טענה שפיטוריה לא נעשו באופן ישיר, אלא בעקיפין, במהלך חופשת המחלה, תוך כדי שיחה טלפונית של ביתה עם המבקש 2; מתמליל השיחות שהתקיימו בין ביתה לבין המבקש 2 עלה כי בשום שלב לא נאמר במפורש שהמשיבה מפוטרת; המבקשים לא נקטו פעולות שמבטאות כוונה לסיים את עבודת המשיבה (עד למכתב מיום 15.12.14); המבקשים שיבחו את המשיבה, הסתמכו על עבודתה ולא היה להם אינטרס לפטר אותה.
בית הדין קבע כי המשיבה יזמה את סיום עבודתה. בקשר לכך נקבע כי המשיבה הביעה כוונה חד משמעית לנתק את קשרי העבודה בין הצדדים, לאחר שיצאה לחופשת מחלה ונמנעה מליצור קשר עם המבקשים ולהמציא להם את אישורי המחלה; לאחר ששמעה שפיטרו אותה, המשיבה פנתה לעורך דין בכוונה לתבוע את המבקשים בגין אי תשלום זכויותיה, הוציאה ממשרד הפנים תדפיסים של כתובת המבקשים מאחר שידעה שאין להם מקום מגורים קבוע, ואף החלה לעבוד לאחר חופשת המחלה במקום אחר. לפיכך נקבע כי המשיבה התפטרה ביום 30.11.14.
ג. המניע להתפטרות המשיבה וזכאותה לפיצוי פיטורים –נקבע כי במשך חודשים רבים המבקשים הלינו את שכרה של המשיבה, שילמו לה משכורות באיחור ובסופו אף לא שילמו לה כלל, בטענה של מצב כלכלי קשה; המשיבה לא קיבלה את התנהלות המבקשים והתרתה על כך, אך המבקשים לא תיקנו את דרכם.
כן נקבע כי על אף שהתביעה בגין פיצויי פיטורים היתה בעילה של "פיטורים", מן הראיות עלה שהמשיבה התפטרה בשל נסיבות של פיגורים חוזרים ונשנים בתשלום השכר. אי לכך הפנה בית הדין להלכה הפסוקה לפיה משהוכחו במשפט עובדות שונות מאלו שנטענו מלכתחילה, ניתן לבסס עליהן חיוב בפיצויי פיטורים, רק אם הימנעות מכך תביא לעוול קשה (ע"ע (ארצי) 298/03 חי ישעיהו – סופיה קומיסרוטב (מיום 11.12.05); ע"ע (ארצי) 120/06 שלמה אילוז – הפועל ב"ש, (7.12.06)). לפיכך, שוכנע בית הדין כי מהמסכת עובדתית עלתה תמונה לפיה המשיבה התפטרה בדין פיטורים בשל אי תשלום שכרה, ולכן היא זכאית לפיצויי פיטורים, עד לחודש נובמבר 2014.
כפועל יוצא מהקביעות לעיל חייב בית הדין את המבקשים לשלם למשיבה סך של 16,233 ש"ח בגין שכר עבודה עבור שנת 2013 וסך של 23,315 ש"ח בגין שכר עבודה עבור החודשים אוגוסט-נובמבר 2014, בהתאם לתלושי השכר שהוגשו, ובצירוף פיצויי הלנת שכר בשיעור 1% לחודש עד התשלום בפועל, נוכח המצב הכלכלי של המבקשים והזמן שחלף. בנוסף חויבו המבקשים בתשלום פיצויי פיטורים בסך של 45,136 ש"ח, דמי הבראה בסך של 2,646 ש"ח, פדיון חופשה שנתית בסך 3,109 ש"ח, פיצוי בשל אי הנפקת תלושי שכר בזמן בסך של 4,000 ש"ח (1,000 ש"ח לכל תלוש), וכן פיצוי בשל אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך 13,671 ש"ח. תביעות המשיבה לפיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי עבודה ובגין עוגמת נפש – נדחו, כמו גם התביעות לפיצוי בשל העדר שימוע וגם פיטורים בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה וחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. לאור התוצאה, חייב בית הדין את המבקשים לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד כמפורט לעיל.

הבקשה וטענות הצדדים
על פסק הדין הגישו המבקשים ערעור לבית דין זה, ובמקביל הגישו את הבקשה לעיכוב ביצועו שלפניי. במסגרת הבקשה טוענים המבקשים כי סיכויי הערעור מצוינים. לטענתם, בית הדין האזורי פסק לזכות המשיבה פיצויי פיטורים בהסתמך לא רק על עילה שלא נטענה על ידה, אלא גם על עובדות שאותן הוא עצמו יצר. בהקשר לכך נטען כי בית הדין קיבל את גרסת המבקשים וקבע כי המשיבה התפטרה מעבודתה. למרות האמור ובניגוד גמור לתביעתה של המשיבה, ללא שטענה כזו נטענה אי פעם על ידה במסגרת ההליך ואף לא בסיכומיה, קבע בית הדין כי משהוכחו במשפט עובדות שונות שהמשיבה התפטרה בשל נסיבות של פיגורים חוזרים ונשנים בתשלום השכר, ניתן לבסס עליהן חיוב בפיצויי פיטורים; המשיבה מעולם לא טענה שהתפטרה בשל הרעת התנאים, והנמקותיו של בית הדין קמא שגויות; המשיבה לא טענה וממילא לא הוכיחה, כי עובר להתפטרותה הלינה בפניהם על הרעת התנאים; המכתב מיום 9.12.14 שבו לכאורה הלינה המשיבה לראשונה על אי תשלום שכרה, לא יכול לעלות בגדר ההתראה הנדרשת, שכן המכתב נשלח לאחר התפטרותה ביום 30.11.14.
עוד נטען כי שגה בית הדין בכך שחייב את המבקשים לשלם למשיבה פעמיים עבור שנת 2014 שכר עבודה, ימי חופשה, דמי הבראה והפרשות לפנסיה, תוך התעלמות מהראיות שהוצגו בפניו, ומטענת המשיבה עצמה לפיה שולם לה ביתר סך של 25,715 ש"ח; בפסיקת פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, התעלם בית הדין מהסכומים ששילמו למשיבה מדי חודש בסך של 150 ש"ח (סך כולל של 12,450 ש"ח) על חשבון קופת גמל; היה על בית הדין לקזז את חיובם של המבקשים בהפרשי שכר לשנת 2013 והפיצוי בשל אי הנפקת תלושי שכר מהתשלומים ששולמו ביתר וחלף ההודעה המוקדמת; לא היה מקום לחיוב בהוצאות בכלל ובשיעור כזה בפרט.

המבקשים טוענים כי גם בהיבט מאזן הנוחות קיימת הצדקה להיעתר לבקשתם. לטענתם, סכום פסק הדין אשר עומד על סך של כ- 125,000 ש"ח, הינו סכום לא מבוטל, ומלמד לכשעצמו על קושי בהשבתו כאשר מדובר באדם פרטי, קל וחומר המשיבה אשר טענה בעצמה ש"הפרוטה אינה מצויה בכיסה". עוד נטען כי מצבם הכלכלי של המבקשים בכי רע, כך שחיובם בתשלום סכום כה גדול עשוי להביא לקריסתם הכלכלית ולגרום להם נזק כבד. בתוך כך הציג המבקש 1 תצהיר ממנו עולה כי אינו מנהל חשבון בנק, וכפי שעולה מדו"ח רווחה והפסד שלו, בכל שנת 2017 הרוויח את הסך של 112,349 ש"ח, כלומר פחות מהסך של 10,000 ש"ח בחודש, אשר לאחר תשלום מזונות בסך של 3,000 ש"ח, הסכום שנותר בידיו בקושי מספיק למחייתו; מתצהירו של המבקש 2 עולה כי הוא עובד כשכיר תמורת הסך של כ- 7,000 ש"ח בחודש הדרושים לו למחייתו, וכפי שעולה מתדפיס חשבון הבנק שלו אין ברשותו סכומי כסף. לאור נסיבות אלה, מבקשים המבקשים, שלא לחייבם בהפקדת ערובה כתנאי לעיכוב הביצוע.
המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי המבקשים עושים כל שאל ידם כדי למנוע מהם לשלם את שנפסק לזכותה. לטענתה, לא מתקיימות במקרה זה נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצוע פסק הדין, הן לעניין סיכויי הערעור והן לעניין מאזן הנוחות. המשיבה טוענת כי סיכויי הערעור נמוכים עד כדי אפסיים, שכן פסק הדין מנומק כראוי ומבוסס על התשתית הראייתית שהובאה לפניו ועל ממצאי מהימנות, ובעניינים שכאלה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי בית הדין קמא פירט את הנזק העצום שגרמו המבקשים למשיבה, הן בקשר לנסיבות סיום העסקתה והן בקשר לפגיעה המתמשכת בזכויותיה; המבקשים הודו, לכל אורך הדרך, כי הם חבים למשיבה משכורות וזכויות ובכוונתם לשלם לה אותן בעתיד.
אשר למאזן הנוחות נטען כי המבקשים לא הניחו כל תשתית עובדתית לנזק אשר ייגרם להם כתוצאה ממימוש פסק הדין, ולא התייחסו כנדרש למצבה הכלכלי של המשיבה, אלא הסתמכו על טענות כוללניות, ללא ראשית ראיה. אשר למצבם הכלכלי של המבקשים נטען כי אין בצירוף תלוש שכר של המבקש 1, המתייחס לפרק זמן מסוים בלבד, כדי להעיד על היקף נכסיו והכנסותיו ממקורות נוספים; גם דו"ח רווח וההפסד של המבקש 2 מתייחס לפרק זמן מסוים; גם אין כל אזכור של חשבון הבנק של העסק המשותף שניהלו המבקשים, שבו הופקדו כספים רבים, לרבות אלו שלוו מן המשיבה. בנסיבות אלה, לא רק שאין בידם של המבקשים לשלם את סכום פסק הדין, אלא גם שלא יהיה בידם לשלם את ההוצאות שעלולות להיפסק נגדם ככל שהערעור ידחה. כן מציינת המשיבה כי על מנת שלא לסכן את הערעור, יש להורות על הפקדת מלוא הסכום שנפסק בחשבון נאמנות בא כוחה או לחלופין בקופת בית הדין.

בתשובה לתגובת המשיבה חוזרים המבקשים על האמור בבקשתם כי סיכויי הערעור מצוינים ומדגישים כי טענותיהם אינם מופנות כנגד הממצאים העובדתיים, אלא מדובר בטענות משפטיות גרידא. אשר למאזן הנוחות נטען כי המשיבה התעלמה מהעובדה שסכום הפסוק הוא סכום גבוה, שכשלעצמו מצדיק את עיכוב הביצוע. כן נטען כי בהתחשב בהכנסותיהם ומצבם הכלכלי של כל הצדדים, חיוב המבקשים בתשלום סכום כה נכבד צפוי להיות הרסני עבורם.

דיון והכרעה
נקודת המוצא הינה כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של פסק דין הוא בבחינת חריג לכלל ומותנה, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור להתקבל טובים (ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ - מוחמט סווחטורק (14.6.12)).
כאשר פסק הדין הינו כספי - גוברת הנטייה שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין, שכן ההנחה הינה כי אם המבקש יזכה בערעור יוכל לקבל חזרה את כספו. לפיכך, "עיכוב ביצועו של חיוב כספי יינתן, על דרך הכלל, רק כאשר בית המשפט משתכנע כי קיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו" (ע"א 5963/13 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ. פלוני (16.1.14); להלן: עניין מנורה). לצורך כך לא די בהעלאתן של טענות כוללניות אלא נדרשת הנחת תשתית עובדתית מפורטת ומבוססת, ככלל תוך תמיכתה בתצהיר (ע"א 2730/13 פלוני נ. פלוני (30.5.13)). דרך כלל אין מקום לעיכוב ביצוע " רק בשל העובדה שעסקינן בחיוב כספי בשיעור ניכר" (שם), ועם זאת "ניתן להניח כי כל אדם ממוצע יתקשה בהשבת סכומים בסדרי גודל כה גבוהים, באם יכלה את הסכומים ששולמו בידיו בתקופה שבה ערעור על פסק הדין שמכוחו בוצעו התשלומים תלוי ועומד" (עניין מנורה).
לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה בחלקה, כמפורט להלן.
אשר לסיכויי הערעור - לא ניתן להתעלם מכך שערעורם של המבקשים, בהתייחס לסכום פיצויי הפיטורים שנפסק, מעלה שאלה משפטית בכל הנוגע לאפשרות לפסוק לתובע פיצויי פיטורים מכוח עילה שונה מזו שנתבעה. מבלי לקבוע מסמרות, מדובר בשאלה הראויה לעלות לדיון בפני ערכאת הערעור, כך שלא ניתן לקבוע בשלב זה כי סיכויי הערעור בשאלה זו משוללי יסוד. לגבי שאר טענותיהם של המבקשים בערעור, נראה כי אכן רובן מכוונות לקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי ובאלו אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב דרך כלל.
אשר למאזן הנוחות – לא ניתן להתעלם מהחשש הממשי שהעלו המבקשים לגבי קשיי הגבייה, והמשיבה לא סתרה זאת. בנוסף, גובה הסכום עשוי להוות שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו. מנגד אין להתעלם מכך שמדובר בזכויות מכוח חוקי המגן שהמשיבה היתה זכאית לקבלן לפני זמן רב.

בהתחשב באמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי יש הצדקה לעכב את תשלום פיצויי הפיטורים בכפוף להפקדתם בקופת בית הדין בתוך 14 ימים מהיום, וזאת עד להכרעה בערעור. הרכיבים הנוספים ישולמו למשיבה ולא יעוכבו.

סוף דבר – הבקשה מתקבלת בחלקה, כאמור בסעיף 12 לעיל. אין צו להוצאות בבקשה.

ניתנה היום, י"ט טבת תשע"ט (27 דצמבר 2018) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .