הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה ע"ע 10358-01-19

ניתנה ביום 04 אפריל 2019

1.עיזבון המנוח לוקוטוש ולדימיר ז"ל
2.נטליה לוקוטוש
3.ילנה לוקוטוש
4.דריה לוקוטוש
המערערים

-
שמעון בן הרוש
המשיב

בשם המערערים – עו"ד ודים מלמד
בשם המשיב – עו"ד שי גור

החלטה

הרשמת אפרת קוקה

  1. לפני בקשת המשיב לחיוב המערערים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בערעור.
  2. במסגרת טיעוניו, ביקש המשיב לחייב את המערערים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו בערעור מתוקף תקנה תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: תקנות בית הדין לעבודה). זאת, תוך שטען, כי המערערים לא שילמו את ההוצאות בהן חוייבו בפסק דינו של בית הדין האזורי ובהליכים נוספים , באופן המקים חשש שלא ישלמו את ההוצאות גם בערעור. המשיב הוסיף וטען, כי לטעמו סיכויי הערעור קלושים. המערערים טענו מנגד, כי הם תושבי אחת המדינות בעלות האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט – 1969, ולפיכך תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה אינה חלה עליהם. עוד טענו, כי לטעמם סיכויי הערעור טובים מאוד.
  3. לאחר בחינת טיעוני הצדדים בבקשה ועיון בחומר המצוי בתיק בית הדין, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.
  4. זכות הגישה לערכאות הוכרה כזכות יסוד בפסיקתו של בית המשפט העליון ובפסיקתו של בית דין זה . אולם, בדומה לזכויות אחרות, גם זכות הגישה לערכאות איננה מוחלטת, ויש לאזנה אל מול אינטרסים אחרים, ובכללם האינטרס של הצד השני שלא להיות מוטרד ללא הצדקה ולגבות את הוצאותיו.

תקנות בית הדין לעבודה אינן כוללות הוראות המקבילות לתקנות 427-433 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), העוסקות בחיוב מערער בהפקדת ערובה. על כן קבעה ההלכה הפסוקה שככלל, ובהעדר נימוקים מיוחדים, אין לחייב מערער בערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור . עם זאת, במקרים המתאימים, בהם עלה חשש כי בעל דין ימנע מלפרוע הוצאות שיוטלו עליו בערעור, אימץ בית דין זה את ההסדר הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי והורה על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור.
בבוא ערכאת הערעור להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליה לשקול את ההבדל בין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאה ראשונה, בטרם היה לו יומו בבית הדין, לבין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאת הערעור, לאחר שתביעתו נדונה על ידי הערכאה הראשונה ונדחתה. במקרה השני, זכות הגישה לערכאות כבר מומשה, ולו באופן חלקי. עניין זה ימצא ביטויו במשקל שעל בית הדין לתת לאינטרסים השונים של הצדדים: זכות הערעור, המהווה חלק מזכות הגישה לערכאות, מקום בו מוקנית זכות ערעור על פי הדין וזכות בעל הדין לגבות את הוצאותיו .
5. אחד הטעמים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר. אמנם ככלל, אין לחייב בעל דין בהפקדת ערובה בשל אי קיום החיובים המהותיים בפסק הדין קמא. בית הדין אינו לשכת ההוצאה לפועל, ואינו עוסק באכיפת פסקי דין. עם זאת, אי תשלומן של הוצאות שנפסקו בבית הדין קמא הינו אחד הנימוקים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה. משקלו של נימוק זה עולה, כיון שמדובר בהוצאות שנפסקו בפסק דין סופי, לאחר שהתקיים דיון מהותי בעניינו של המערער.
6. במקרה שלפני, מתקיימות נסיבות המצדיקות את חיוב המערערים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור.
7. נטעים תחילה, כי לא נדרשת בעניינו הכרעה בשאלת תחולת תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה על הליכים לפני ערכאת הערעור. זאת מן הטעם, שמתקיימות במקרה שלפני נסיבות המצדיקות היעתרות לבקשה גם ללא היזקקות לתקנה זו, כפי שנבאר. מכל מקום ולמעלה מן הנדרש יוער, שעל פני הדברים, תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה, חלה על הליכים לפני הערכאה הדיונית, ועליהם בלבד. זאת, מטעמים אלה: ראשית, התקנה נוקטת בלשון "תובע" ו"נתבע" בדומה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי החלה על הליכים לפני הערכאה הדיונית. שנית, כאשר ביקש מחוקק המשנה להחיל תקנות מסויימות על ערכאת הערעור, הוא עשה כן במפורש (ראו למשל: תקנה 92 לת קנות בית הדין לעבודה). ואחרון, בתקנות סדר הדין האזרחי קיימות הוראות ספציפיות לעניין חיוב מערער בהפקדת ערובה בשלב הערעור (תקנות 427-433 לתקנות סדר הדין האזרחי ). זאת, לצד הוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסקת בחיוב תובע בהפקדת ערובה בערכאה הדיונית. חרף האמור, בחר מחוקק המשנה במסגרת תיקון תקנות בית הדין לעבודה מאוגוסט 2016, לתקן את תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה בלבד , הנוקטת בלשון "תובע" ו"נתבע", תוך שהוא מותיר את המצב המשפטי בנוגע לחיוב מערער בערובה בשלב הערעור, כפי שהיה ערב תיקון התקנה.
8. מכל מקום, כאמור, מתקיימים בנסיבות העניין טעמים אחרים המצדיקים את חיוב המערערים בהפקדת ערובה. ב"כ המערערים לא הכחיש בתגובתו כי המערערים לא שילמו את ההוצאות בהן חוייבו בפסק דינו של בית הדין האזורי, בסך 15,000 ש"ח, הוצאות נוספות בהן חוייבו בהחלטות ביניים במסגרת ההליך לפני בית הדין האזורי וכן הוצאות בשני הליכים נוספים שהתנהלו בבית משפט לענייני משפחה ובבית המשפט המחוזי (תמ"ש 39914-09-10 ועמ"ש 50283-10-13). זאת, בסכומים מצטברים של עשרות אלפי ש"ח. ב"כ המערערים לא הכחיש גם את טענת המשיב , לפיה סכום ההוצאות היחיד שהצליח לגבות מהמערערים, הוא זה שהופקד בקופת בית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה שוכנעתי, כי עלה בידי המשיב להראות שצפוי לו קושי בגביית הוצאותיו בערעור, ככל שידחה. זאת, באופן המצדיק את חיוב המערערים בהפקדת ערובה. מובהר, כי חיוב המערערים בערובה אינו נעוץ בהיותם תושבי חוץ.
לאמור יש להוסיף, שלא ניתן לקבוע שסיכויי הערעור הם טובים במידה המצדיקה שלא לחייב את המערערים בהפקדת ערובה, חרף החשש אודות קושי הצפוי למשיב בגביית הוצאותיו בערעור.

9. בהתאם להלכה הפסוקה, סכום הערובה צריך שיקבע בזיקה לגובה ההוצאות אותן מטיל בית דין זה בערעורים הבאים בפניו, תוך עריכת איזון בין זכות הגישה לערכאות של המערער לבין זכותו של המשיב לגבות את הוצאותיו.
לאחר בחינת טענות הצדדים ושקילת נסיבותיו של ההליך, אני מורה למערערים להפקיד בקופת בית הדין סך של 10,000 ש"ח להבטחת הוצאות המשיב בערעור. הערובה תופקד עד ליום 30.4.2019. לא תופקד הערובה עד מועד זה, ידחה הערעור בהתאם לתקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
10. מזכירות בית הדין תעקוב אחר הפקדת הערובה.

ניתנה היום, כ"ח אדר ב' תשע"ט (04 אפריל 2019) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .