הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 8761-12-14

עודה אחסן
המערער
-

המוסד לביטוח לאומי
המשיב

לפני: הנשיא יגאל פליטמן, סגנית הנשיא השופטת ורדה וירט לבנה, השופטת נטע רות

בשם המערער: עו"ד יצחק פז
בשם המשיב: עו"ד יוסף פולסקי

פסק דין

השופטת נטע רות
1. לפנינו ערעור, לאחר קבלת רשות, על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (סגנית הנשיא איטה קציר; ב"ל 43276-08-14), אשר דחה את ערעורו של המ ערער על החלטתה של הוועדה לעררים, בעניין אי כושר , מיום 03.08.14 (להלן - ההחלטה ולהלן - הוועדה ), אשר קבעה כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר.

הרקע לערעור
2. למערער נקבעה נכות רפואית בשיעור של 80%, החל מיום 1.1.14, בשל מחלות שונות ובכלל אלה: נוירופתיה סכרתית (65%) , הגבלות בעמוד שדרה מותני (10% נכות) , סרטן שלפוחית השתן (20%) , טנטון (10%) , חשד למחלת לב איסכמית (10%) וליקויי ראיה (% 10).

3. במסגרת ישיבתה מיום 3.8.14 שמעה הוועדה את תלונות המערער, שהופיע יחד עם בא כוחו וצרף חוות דעת תעסוקתית של ד"ר מרינה דיאמנט מיום 24.7.14 בדבר פגיעה בשיעור של 100% בכושרו להשתכר (להלן – חוות הדעת התעסוקתית).

4. במסגרת סיכום מסקנותיה כתבה הוועדה כך:
"התובע בן 58 אובחן כסובל מסכרת נוירופתיה ... סרטן שלפוחית השתן, טנטון תמידי, ליקוי ראיה, הגבלה קלה ע"ש מותני, חשד למחלת לב קטרקט , אחרי תיקון בקע מפשעתי סה"כ 80%. בהופעתו בפני הוועדה מוסר שהפסיק לעבוד לפני שנתיים עד אז עבד בעבודות פיזיות שונות ובחלקיות משרה בשיפוצים קלים וכן עוזר חשמלאי.
הפסיק עקב הליקויים והסימפטומים והם מפורטים בפרוטוקול.
הוועדה עיינה בחוות דעת תעסוקתית מ- 24.7.13 ואינה מקבלת את מסקנותיה שהתובע איבד את כושרו לעבודה. לדעת הוועדה לא איבד מכושרו לעבוד 50% ויותר . אחוזי הנכות הגבוהים אינם משקפים אובייקטיבית את כושר עבודתו.
לדעת הוועדה התובע מסוגל לעבוד יום מלא וזאת למרות הליקויים והסימפטומים ולמרות גילו בעבודות שאין בהן צורך במאמץ פיזי מיוחד, הרמת משאות ועם אפשרות לארוחות סדירות ועם נגישות לשירותים. מסוגל לעבודות חרושת קלה, אריזה מיון והרכבות. בעבודות אלה אין צורך ב הכשרה מקצועית מיוחדת ובכך מתחשבת ברמת השכלתו. לפיכך נדחה הערעור".

5. המערער השיג על קביעת הוועדה בפני בית הדין האזורי וטען כי היא לא נתנה את המשקל הראוי לשיעור הנכות הרפואית, הגבוה יחסית, שנקבעה לו (80%) ואף לא לחוות הדעת התעסוקתית ב דבר הפגיעה הקשה והבלתי הפיכה, בשיעור של 100%, בכושר השתכרותו. עוד נטען כי הוועדה אף לא נתנה את המשקל הראוי לכך שהמערער אינו מצליח למצוא עבודה שתספק לו פרנסה על רקע הנכויות הקשות מהן הוא סובל, גילו, קשיי שפה בולטים והיעדר השכלה.
כן נטען כי הוועדה לא התייחסה לנימוקי הערר שעמדו בפניה ולא נתנה דעתה לכך שהנכות הרפואית מהווה מדד אובייקטיבי לקביעת הנכות התפקודית.

6. המשיב טען כי החלטת הוועדה מנומקת ונסמכת על המלצת הרופא המוסמך וכי הוועדה הביאה בחשבון את מגבלותיו הרפואיות של המערער ואת סוג העיסוקים התואם את מצבו הרפואי.

פסק הדין של בית הדין האזורי
7. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי אין נימוק משפטי המצדיק התערבות בקביעות הוועדה, שהינן קביעות רפואיות-מקצועיות במהותן, שהתבססו על החומר הרפואי שהיה בפניה , לאחר ש היא עיינה בחוות הדעת התעסוקתית ולאחר ששמעה את תלונות המערער , בדקה באופן מקיף את המסמכים שעמדו בפניה ורשמה את ממצאיה.

8. כן קבע בית הדין האזורי כי הוועדה נימקה את החלטתה באופן המאפשר מעקב והתחקות אחר הלך מחשבתה ומסקנתה כי המערער לא איבד מכושרו להשתכר; כי הוועדה עיינה במסמכים הרלוונטיים וקבעה כי המ ערער מסוגל לבצע עבודות שאינן מצריכות מאמץ פיזי מיוחד, עם אפשרות לארוחות סדירות ונגישות לשירותים וזאת, בשים לב למגבלותיו ולמחלות שמהן הוא סובל (מחלת הסרטן בשלפוחית השתן, פגימה בעמוד שדרה מותני ומחלת הסוכרת); כי הוועדה הבהירה בהחלטתה כי המערער מסוגל לבצע עבודת חרושת קלה, אריזה , מיון והרכבות. עבודות שאינן דורשות הכשרה מיוחדת וניתן ללומדן תוך כדי ביצוען. לסיכום, קבע בית הדין האזורי כי קביעת הוועדה הינה סבירה ומנומקת דיה וכי מדובר בהחלטה הנסמכת על מומחיותם המקצועית של חברי ה.
לאור האמור, דחה בית הדין האזורי את הערעור.

טענות הצדדים בערעור
9. במסגרת הליך הערעור שלפנינו, חזר המערער על הטענות שהעלה בפני בית הדין האזורי ואף הוסיף עליהן טענות אחרות שלפיהן, פסק דינו של בית הדין האזורי אינו עולה בקנה אחד עם אמות המידה שנקבעו בפסיקתו של בית דין זה, במסגרת עב"ל (ארצי) 327/03 עזאת מוהרה– המוסד לביטוח לאומי (15.04.04) (להלן- עניין מוהרה ): לטענת המערער, לו היה בית הדין האזורי מאמץ ומיישם אמות מידה אלה - הרי שהיה עליו לקבוע כי נפלו שורה של פגמים בהחלטת הוועדה ובכלל אלה: אי התייחסות לתלונותיו ולנימוקי הערר; אי התייחסות של הוועדה לכל פריט ליקוי רפואי בנפרד, תוך פירוט השלכותיו התפקודיות והתעסוקתיות; אי מתן הסבר בנוגע לאופן שבו העיסוקים שהוצעו על ידי הוועדה עולים בקנה אחד עם המגבלות שאותן מצאה ובכלל אלה: משטר הדיאטה המתחייב ממצבו הרפואי של המערער, הצורך בהליכה תכופה לשירותים וכן גיל המערער והשכלתו .
בנוסף נטען כי מאחר והכלל שנקבע בעניין מוהרה הינו - כי קיימת זיקה בין שיעור הנכות הרפואית לבין זו התפקודית הרי שהנטל להצדיק את הפער שבין סוגי נכויות אלה מוטל על הוועדה.

10. המשיב טען מנגד - כי יש לאשר את פסק הדין מטעמיו; כי הוועדה נימקה את החלטתה בהתאם לנדרש בעניין מוהרה; כי הפסיקה בעניין מוהרה נועדה בעיקרה להנחות את הוועדות שלא להסתפק באמירות כלליות על מסוגלות המבוטח לעבוד אלא לנמק את קביעתן, ובמסגרת כך להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של כל מבוטח, כפי שעשתה הוועדה במקרה זה. זאת לאחר שהיא התייחסה לגילו ולמצבו הבריאותי של המערער וקבעה שהוא לא איבד לפחות 50% מכושרו להשתכר.

הכרעה
המתווה הנורמטיבי
11. אכן נכון כי בית דין זה, עמד בעבר בעניין מוהרה על הדרך שבה נדרשת הוועדה לפעול, לצורך קביעת דרגת אי הכושר של המבוטח וכך אמר :
"בבואם לקבוע את דרגת אי הכושר על יסוד האמור, אין די בכך שהועדה תנמק החלטתה בכך, שהיא 'בדעה שהתובע מסוגל לעבודה ביום עבודה מלא, שאינה מצדיקה מאמץ פיסי ניכר וללא התכופפויות מרובות, בעבודות כגון: אריזה ומיון וכו' (פרוטוקול הדיון בוועדה)'. האמור הינו מסקנה ולא הנמקה מספקת לקביעת דרגת אי הכושר ותמיד ניתן למצוא סוגי עבודות שנכה מסוגל לבצע"

עוד נפסק באותו עניין כי הנחיות חלקיות לקביעת דרגת אי הכושר מצויות בסעיף 209 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995, כאשר על פי הוראות סעיף זה, על הוועדה לבחון את השפעת ליקויו של המבוטח על יכולתו לחזור לעבודה במלואה או בחלקה, ככל שהוא עבד בעבר וכן את יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהוא מסוגל לעסוק בהם, התואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו.

המשמעות של קביעה זו הינה - כי על הוועדה לבחון את השפעת הליקויים באופן מצטבר על כושר העבודה של המבוטח, וכושרו עקב כך לחזור לעבודתו הקודמת, לבצע עבודה אחרת או לרכוש מיומנות תעסוקתית חדשה. זאת בהתחשב גם בגיל המבוטח, בהשכלתו ובכושרו האינטלקטואלי. לצורך כך - נדרשת הוועדה אף להתייחס לתלונות המבוטח, למסמכים רפואיים ולחוות דעת המוצגות בפניה. היקף ההתייחסות וההנמקה הנוגע לחוות דעת אלה, נגזר מהיקף ומאופי ההנמקה של חוות הדעת עצמן.

12. בנוסף לכך, התייחס בית דין זה בעניין מוהרה גם לזיקה שבין שיעור הנכות הרפואית לבין דרגת אי הכושר וכך אמר:
"נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער, כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת."

המשמעות של קביעה זו איננה כי ככל שקיים פער משמעותי בין שיעור הנכות הרפואית לבין זו התפקודית אזי שניתן ללמוד מכך על פגם משפטי שנפל בהחלטת הוועדה או על חוסר סבירות קיצוני בהחלטתה, העולה כדי פגם משפטי אלא – על החובה של הוועדה להתייחס לפער מעין זה, לנמק אותו וליתן לו הסבר. ככל שמדובר בפער משמעותי יותר כך יידרש הסבר מפורט ומנומק יותר.

13. עם זאת, יצויין כי המשימה של קביעת דרגת אי הכושר הינה מורכבת וסבוכה ולא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהו, ולו זניח, בהנמקתה או בניסוח ההנמקה יהיה מקום להתערב בהחלטת הוועדה ולהחזיר את עניינו של המבוטח לדיון נוסף בפניה. זאת כל עוד שוכנע בית הדין כי החלטת הוועדה עונה לדרישות המהותיות של חובת ההנמקה ולתכליות המרכזיות של חובה זו והן: היכולת גם של מי שאינו מצוי ברפואה, לעמוד על השיקולים שהובילו להחלטה ולהתחקות אחר הליך מחשבתה; האפשרות המעשית להפעיל ביקורת שיפוטית בנוגע להחלטות הוועדה; שיפור איכות ההחלטות של הוועדות הרפואיות והגברת האמון הציבורי בהתנהלותן ( לעניין חובת ההנמקה של הוועדה כגוף מעין שיפוטי ר' בג"ץ 1082/02‏ המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה‏, פ''ד נז(4) 443 (21.5.03); לעניין התכליות של חובת ההנמקה ר' יואב דותן "חובת ההנמקה של רשויות מנהל וגופים נבחרים" מחקרי משפט י "ט 5 (2002)) וכן, עע"מ 7201/11‏ רחמני ד.א. עבודות עפר בע"מ נ' רשות שדות התעופה (7.1.14)). ׂ

מן הכלל אל הפרט
14. נקדים ונציין כי על רקע העקרונות שפורטו לעיל, נראה כי נפלו פגמים משפטיים מהותיים בהחלטת הוועדה, כפי שיוסבר להלן:

ראשית, הוועדה ציינה אומנם כי "אחוזי הנכות הגבוהים אינם משקפים אובייקטיבית את כושר עבודתו [של המערער]" וכן כי "לדעת הוועדה התובע [המערער] מסוגל לעבוד יום מלא וזאת, למרות הליקויים והסימפטומים ולמרות גילו ." עם זאת, הוועדה לא נימקה מסקנה זו ולא הסבירה מדוע היא סבורה כי יש מקום לחרוג "מהנחת המוצא" שנקבעה בעניין מוהרה שלפיה, הליקויים הרפואיים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד.

שנית, הוועדה לא התייחסה באופן מנומק לחוות הדעת התעסוקתית של ד"ר דיאמנט וכל שקבעה בעניין זה היה כי היא "עיינה בחוות דעת תעסוקתית מ- 24.7.13 ואינה מקבלת את מסקנותיה שהתובע איבד את כושרו לעבודה". לא למותר לציין כי חוות דעת זו הייתה מנומקת יחסית והיא הסבירה את מסקנתה, כי המערער איבד לחלוטין את כושרו לעבוד באופן בלתי הפיך, בליקויים הרפואיים מהם הוא סובל והשלכותיהם התפקודיות ובכלל אלה: סוכרת בלתי מאוזנת, המצריכה טיפול תרופתי וזריקות אינסולין; פגיעה באברי מטרה ובכלל אלה: מערכת העצבים, הכליות והעיניים וכן, בגורמי הסיכון למחלת לב אסכמית (פרט לסוכרת) ובכלל אלה: היפרליפידמיה, יתר לחץ דם ועישון, המלווים בתלונות של המערער על עייפות וכאב בחזה לאחר מאמץ קל.

כללם של דברים:
15. הערעור מתקבל במובן זה שעניינו של המערער יוחזר לוועדה לקביעת דרגת אי כושר על מנת שתדון מחדש בעניינו, באופן מנומק, בהתאם להנחיות שפורטו בסעיפים 11-14 לעיל.
לאור התוצאה אליה הגענו, שלפיה הערעור התקבל, יישא המשיב בהוצאות המערער בסך של 3,000₪.

ניתן היום, ל' סיוון תשע"ו ( 6 יולי 2016) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

יגאל פליטמן,
נשיא, אב"ד

ורדה וירט-ליבנה,
סגנית נשיא

נטע רות,
שופטת