הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 73277-05-19

החברה הדרומית לשיווק בע"מ
המבקשת

-

  1. ארז בן יהודה
  2. עופר דואני
  3. ירמיהו מסמי

המשיבים

בשם המבקשת: עו"ד אסף ברנזון ועו"ד בטי אמיר

החלטה

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי תל אביב ( השופטת חופית גרשון-יזרעאלי; סע"ש 49286-01-19) מיום 16.5.19, שלפיה נדחתה בקשת המבקשת ( להלן גם: החברה) להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין שניתן בהליך פ"ה 5322-11-15 ביום 4.12.18 ( להן: פסק הדין) וזאת עד להכרעה בתביעת החברה שבמסגרתה עתרה החברה לביטולו.

רקע
המשיבים הגישו כנגד החברה תביעה לתשלום זכויות שונות הנובעות מקיומם של יחסי עובד ומעסיק. סכום התביעה, לעניין שלושת המשיבים, הועמד על סך כולל של 6,125,820 ₪. החברה הגישה כנגד המשיבים תביעה שכנגד, שהועמדה לצורכי אגרה על סך של 3,000,000 ₪, ובמסגרתה עתרה לחייב את המשיבים בסכומים שלגביהם נטענו טענות קיזוז.

ביום 4.12.18, בפתח דיון ההוכחות, ניהלו הצדדים משא ומתן שבסיומו הגיעו להסכמות שלפיהן החברה תשלם למשיבים סכומי כסף שונים. עוד הגיעו הצדדים להסכמות לעניין תשלום שכר טרחת המשיבים ועל העברת הסכום ישירות לבא כוחם. הסכמות אלה קיבלו תוקף של פסק דין על ידי בית הדין האזורי ( השופטת חופית גרשון-יזרעאלי ונציגת הציבור גב' שושנה גולנד). כך הוסכם:

בשלב הזה, לאור המלצת בית הדין ומבלי שאיש יודה בטענות משנהו, הגענו להסכמה, לפיה, לסילוק סופי ומוחלט של כל תביעות וטענות הצדדים זה כלפי זה, מכל מין וסוג שהוא, לרבות לגבי תקופת ההתקשרות בין הצדדים, ולרבות סיומה, תשלם הנתבעת לתובעים את התשלומים הבאים:
לתובע 1: סך 532,300 ₪ ( ההתקשרות מחודש ינואר 1995 ועד ליום 15.4.16).
לתובע 2: סך 612,500 ₪ ( ההתקשרות מחודש יוני 1992 ועד לחודש דצמבר 2015, בתוספת 25,000 ₪).
לתובע 3: סך 638,542 ( ההתקשרות מיום 1.10.1991 ועד ליום 15.4.16).

מתוך הסכומים האמורים, ישולם סכום השווה ל- 25% מן הסכומים, 445,835.5 ₪, עד ליום 5.1.19, ישירות לב"כ התובעים כשכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ כדין למול חשבונית מס ובכפוף לאישורים לפי דין.

לפיכך, הסכומים לתובעים ישולמו כך:
לתובע 1 ישולם סך 399,225 ₪, לא יאוחר מיום 31.1.19 בכפוף לחשבונית מס כדין בתוספת מע"מ ולאישורים כדין או אישור פקיד שומה.
לתובע 2 ישולם סך 459,375 ₪, לא יאוחר מיום 31.1.19 בכפוף לחשבונית מס כדין בתוספת מע"מ ולאישורים כדין ולאישורים כדין או אישור פקיד שומה.
לתובע 3 ישולם סך 478,906.5 ₪, ביום 15.12.19 או במועד מוקדם יותר לאחר תיאום בין הצדדים והתראה בת 30 יום לנתבעת ככל שיפנה התובע אל הנתבעת בכפוף לחשבונית מס כדין בתוספת מע"מ ולאישורים כדין או אישור פקיד שומה.
ככל שהתובעים יבקשו לחלק לשני תשלומים את הסכום בהתאם להסכם זה, יפנו בבקשה מתאימה לנתבעת 14 יום מראש.
הצדדים מבקשים מבית הדין ליתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה דלעיל.
התובעים והתובעת שכנגד מבקשים החזר אגרה, לאור השלב שבו הסתיים ההליך, ומאחר שלא התקיימה ישיבת הוכחות.

מספר ימים לאחר מתן פסק הדין, ביום 10.12.18, הודיעו המשיבים כי הם מבקשים שמלוא הסכומים הפסוקים ישולמו להם ישירות, בשונה מהמפורט בפסק הדין. באותו היום הגישה החברה הודעה שלפיה בפסק הדין נפלה טעות חישובית ביחס למשיב 3.
עוד ציינה החברה בהודעה כי התברר לה שלשלושת המשיבים נותרה יתרת הלוואה פתוחה כלפיה בסכומים לא מבוטלים: המשיב 1 בסך של 40,000 ₪, המשיב 2 בסך של 26,285 ₪, המשיב 3 בסך של 249,125 ₪. החברה הוסיפה כי בהסכמי ההלוואות נתנו המשיבים התחייבות בלתי חוזרת לקיזוז יתרת ההלוואה מכל סכום שיעמוד לרשותם או יגיע להם מהחברה, ולמרות זאת החרישו בדיון שהתקיים בבית הדין האזורי.

המשיבים קיבלו בתגובתם את הטענה לטעות בחישוב ביחס למשיב 3. לעניין ההלוואות טענו המשיבים כי הנושא לא עלה בדיון, וכי הצדדים דנו בהסדר פשרה כולל שיביא לסיום מלוא המחלוקות ביניהם. אשר להעברת הסכומים ישירות למשיבים, נטען כי במועד הדיון לא היה ברור כיצד ובאיזו דרך תשלם החברה, ובית הדין אף הציע לצדדים לערוך בדיקות ולהגיש הודעה בהתאם. נוכח האמור ביקשו המשיבים כי בית הדין האזורי יחתום על פסיקתא.

בהחלטת בית הדין האזורי מיום 16.12.18 הבהיר כי " ללא הסכמת הצדדים, בית הדין אינו מוסמך לתקן את פסק הדין... כפועל יוצא, בית הדין אף לא יחתום על פסיקתא שאינה משקפת במדויק את ההסכמות ופסק הדין שניתן". בית הדין האזורי הוסיף כי עומדת לחברה הזכות להגיש תביעה לביטול ההסכם בהליך חדש, והציע לצדדים לקיים ישיבה משותפת על מנת להגיע להסכמות.

ביום 31.12.18 התקיים דיון לפני השופטת גרשון-יזרעאלי שבסיומו ניתנה החלטה שלפיה יתוקן הסכום שישולם למשיב 3 וכי חלוקת הסכום ומועדי התשלום יהיו בהתאם להסכם הפשרה אלא אם הצדדים יסכימו אחרת ( להלן: ההליך הקודם).

ביום 20.1.19 הגישה החברה לבית הדין האזורי " תביעה לביטול הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין ולחלופין פסק דין הצהרתי לפירושו וסעדים נוספים" (סע"ש 49286-01-19, הוא ההליך מושא הבקשה שלפני).

בכתב התביעה טענה החברה, בין היתר, כי בפתח דיון ההוכחות מיום 4.12.18 נוהל משא ומתן בלחץ, ומבלי שהייתה אפשרות סבירה לבחון את כל המידע הרלוונטי. נושא ההלוואה כלל לא הוזכר ובכך העלימו המשיבים מידע מהותי בחוסר תום לב, המהווה טעות והטעיה. מכל מקום טענה בדבר חובות של הצד שכנגד - שלא באו לידי ביטוי בדרך של הסכם פשרה - יש בה כדי להקים עילה מוצדקת לתביעת ביטול ההסכם או שינויו.

זאת ועוד. בדיון מיום 31.12.18 המשיבים לא התכחשו לעצם מתן ההלוואות וזכות החברה לקבל החזר. לאור התחייבותם הבלתי חוזרת של המשיבים בהסכמי ההלוואה, סבורה החברה שעומדת לה זכות לקיזוז. לחלופין נטען כי אם לא תתקבל תביעתה לביטול הסכם הפשרה ופסק הדין מכוחו - מבוקש צו הצהרתי שלפיו הסכמי ההלוואה עומדים בתוקפם, ופסק הדין אינו שולל את זכות החברה לקזז את יתרת ההלוואות מסכומי הפשרה.

החברה לא פירטה בכתב התביעה מדוע טענותיה בדבר ההלוואות ואי השבתן לא באו לידי ביטוי בכל אחד משלביו הקודמים של ההליך הקודם (שהוגש בסוף שנת 2015), על אף שהעלתה כנגדם טענות קיזוז במסגרת תביעה שכנגד, ועל אף שהמשיבים סיימו את התקשרותם עם החברה במהלך שנת 2016 או סמוך לכך.

ביום 28.1.19 הגישו המשיבים בקשה נוספת לחתימה על פסיקתא במסגרת ההליך הקודם. לאחר שהוגשה תגובת החברה שהתנגדה לכך, ניתנה ביום 29.1.19 החלטת בית הדין האזורי שלפיה " בתיק ניתן פסק דין, אשר נתן תוקף להסכם ברור, מפורט ומכומת. בכך תם תפקידו של בית הדין. לאור המחלוקות לאחר מכן בין הצדדים, אין מקום ליתן תוקף לפסיקתא המבוקשת, הנתונה במחלוקת".

בכתב ההגנה טענו המשיבים בין היתר כי אילו סברה החברה שעליה לבדוק נתונים נוספים בעת הדיון, יכולה הייתה לבקש ארכה. בפועל החברה המתינה בחוסר תום לב עם טענתה בדבר קיזוז הסכמי ההלוואה עד לאחר חתימת הצדדים על ההסכם, וציפתה שהמשיבים יסכימו להפחית מסכומי הפשרה את סכומי ההלוואה הנטענים. המשיבים הדגישו כי לא יכולה לקום טענה בדבר העלמת מידע רלוונטי, שאין מחלוקת שהיה מצוי בידי אותו צד הטוען להעלמת המידע. בתוך כך הובהר כי המשיבים אינם מאשרים את סכומי ההלוואות הנטענים. המשיבים הוסיפו כי הטעות שהחברה טוענת לה לא הובילה לחתימת הסכם הפשרה, ועל כן היא אינה טעות המזכה בביטול ההסכם בנימוק של טעות והטעיה.

ביום 10.4.19 הגישה החברה לבית הדין, במסגרת ההליך הנוכחי, בקשה דחופה לעיכוב ביצוע פסק הדין, וכפועל יוצא מכך מתן הוראה לראש ההוצאה לפועל לעכב את ההליכים שלפניו ( להלן גם : בקשת העיכוב). לדעת החברה יש ליישם בעניינה את ההלכה בנוגע לעיכוב ביצוע עד למתן הכרעה בערעור, ובהתאם לקבל את הבקשה, בין היתר לאור הנימוקים הבאים:

לתביעה לביטול פסק הדין סיכויים טובים - די בכך שבית הדין יתרשם שישנן טענות שראויות להישמע אשר קיים סיכוי, ולו קלוש, שיתקבלו. למעשה מטעמים אלה נדחו שתי הבקשות שהגישו המשיבים לחתימה על פסיקתא. על כן סיכויי התביעה טובים.
התנהלות הנתבעים כללה משא ומתן בחוסר תום לב, אי גילוי נאות, טעות והטעיה שהובילו להסכם הפשרה ויש בכך כדי להצדיק את ביטול ההסכם ופסק הדין שמכוחו. בהתנהלות זו של המשיבים יש כדי להקים חשש ממשי כי יפעלו כך על מנת להתחמק מהשבת הכספים.

אשר למאזן הנוחות - הרי הוא נוטה בבירור לטובת החברה, בפרט לאור סיכויי התביעה הטובים. פסק הדין מטיל חיוב גבוה ביותר על החברה, בסך כולל של כ-1,758,300 ₪. גובה הסכום צריך להוות שיקול בהערכת מידת הקושי בהשבתו במקרה שפסק הדין ייהפך בערעור (ולענייננו - יבוטל) .
המשיבים ניסו לבצע " מחטף" כאשר ביקשו מתן פסיקתא בטענה כי עובדות פסק הדין משקפות במדויק את ההסכמות בין הצדדים. המשיבים נהגו כך גם במסגרת ההליך בהוצאה לפועל, כאשר ב"כ המשיבים הצהיר שנמסרו לחברה חשבוניות כנדרש בפסק הדין, מבלי לציין שהחשבוניות הוחזרו אליו לאור בקשתו לביטולן.
מימוש פסק הדין ללא עיכוב יגרום לחברה נזק בלתי הפיך. מנגד, למשיבים לא ייגרם נזק, בפרט משעה שאין חולק שהמבקשת תוכל לשלם להם את הסכום גם בעתיד.

לתמיכה בבקשה לעיכוב צירפה החברה תצהיר מטעם היועץ המשפטי והסמנכ"ל בקבוצת " סנו". כן צורפו לבקשה מסמכים לעניין ההלוואות שניתנו למשיבים ובהם: "טופס בקשת הלוואה למוביל" בחתימת המשיבים, שחלקם מפרטים את מטרת ההלוואה כגון " תיקונים למשאית ומינוס בבנק", "הוצאות רפואיות" "סגירת מינוס" ועוד; תדפיס אישור העברת סכומי חלק מההלוואות; תכתובות דוא"ל בין נציגי החברה לעניין אישור ההלוואות; וכן מסמך המרכז את יתרת ההלוואות עבור כל אחד מהמשיבים (אך מסמך זה כולל לכאורה רק סכום נטען של יתרת הלוואה במועד סיום ההתקשרות וצבירת ריבית לאחר מכן, ללא התייחסות לדרך בה הגיעה החברה לסכום לו היא טוענת כיתרת הלוואה והאם לקחה בחשבון החזרים ככל שהיו) .

המשיבים עתרו בתגובתם לדחות את הבקשה. הלכה היא שלא מעכבים ביצוע פסק דין כספי, אלא אם הוצגו טעמים כבדי משקל לכך והחברה לא הצביעה על כאלה.
סיכויי התביעה להתקבל נמוכים עד אפסיים, שכן מדובר בפסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה שהתגבש במהלך דיון. יש לדחות את טענת החברה כי המשיבים הסתירו ממנה את דבר ההלוואות שטרם נפרעו ( טענה שהמשיבים הכחישו בתגובתם זו) מאחר שעובדה זו הייתה ידועה לה.

אשר למאזן הנוחות סבורים המשיבים כי הוא נוטה במובהק לטובתם: החברה כלל לא העלתה טענות בדבר מצב כלכלי שלה או של המשיבים ואין בפסיקה המצוטטת בבקשה כדי לסייע לחברה.

בנוגע לחשבוניות טענו המשיבים כי העבירו לחברה חשבוניות כמצוות פסק הדין, אולם היא סירבה לשלם את הסכום שבחשבונית. על כן נאלץ המשיב 1 לשלם מכיסו סך 34,000 ₪ בגין מע"מ עבור אחת החשבוניות. כדי להקטין את נזקיו ביקש המשיב 1 את השבת החשבונית במקור וביטל חשבונית כולל מע"מ.

בתשובתה לתגובת המשיבים חידדה החברה בין היתר כי המשיבים לא צירפו אסמכתאות או תצהירים לתמיכה בטענותיהם העובדתיות, וכי לנוכח התנהלות המשיבים ולנוכח הסכום שנפסק לטובתם, נראה שאם תתקבל תביעת החברה יהיה זה בלתי אפשרי או קשה במיוחד להשיב את הכספים.

בית הדין האזורי החליט לדחות את הבקשה לאחר שמצא כי בשלב זה לא ניתן לקבוע שסיכויי התביעה טובים. פסק הדין שמבוקש לבטל ניתן בהסכמת הצדדים; שהיו מיוצגים; וההסכמות הושגו כאשר כל ראיות הצדדים הוגשו ועמדו לפניהם. כמו כן לא הוגש ערעור על פסק הדין.

בית הדין הוסיף כי החברה עותרת לביטול פסק דין מחמת טעות והטעיה, אך אין חולק שההלוואות הנטענות ניתנו למשיבים על ידי החברה עצמה ולכאורה ברי כי המידע הנוגע לכך היה ברשותה.

אשר למאזן הנוחות מצא בית הדין כי החברה לא ביססה את טענתה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. לא הובאו ראיות בעניין מצבם הכלכלי הנוכחי של המשיבים. לא נעשתה הפרדה בין המשיבים ובהקשר זה נטענו בקצרה טענות הנוגעות למשיב 1 בלבד. פרט לסכום התביעה הגבוה, החברה לא הראתה שסביר שיתעורר קושי להחזיר את המצב לקדמותו.

נוכח האמור נקבע כי החברה לא עומדת בנטל הנדרש ממנה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין. הבקשה נדחתה לפיכך, תוך חיוב החברה בהוצאות בסך של 1,000 ₪ לכל משיב.

למעלה מן הצורך הביע בית הדין ספק בשאלה אם ניתן להגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, שעה שכלל לא הוגש ערעור בתיק, על סמך הנפסק בבר"ע ( מחוזי חיפה) 1575-07 שירותי תברואה והדברה בוסקילה בע"מ נגד המשביר לחקלאי בע"מ (11.2.07) ; להלן: עניין שירותי תברואה).
עוד עמד בית הדין על חשיבות עקרון סופיות הדיון, תוך שהפנה לפסיקה שלפיה כאשר בית המשפט נדרש " לדון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין חלוט, קל וחומר כשמדובר בפסק דין שהושג בפשרה ושנתן תוקף להסכמת בעלי הדין, שׂומה ליתן משקל רב לעקרון סופיות הדיון" (רע"א 7059/18 עיריית כפר סבא נ' טבצ'ניק (29.1.19) ; להלן: עניין עיריית כפר סבא).

הבקשה שלפני
בבקשת רשות הערעור טענה החברה כי שגה בית הדין האזורי עת החליט שלא ניתן לקבוע כי סיכויי התביעה טובים. בשלב זה כל שעל בית הדין לבדוק הוא אם התביעה משוללת יסוד ואם עולות בה טענות שראויות להישמע.

עוד שגה בית הדין בכך שקבע שהמידע הנוגע להלוואות היה ברשות החברה. בכך התעלם בית הדין מכך שאין מחלוקת שהנושא כלל לא נזכר בכתבי הטענות, לא נתבע כחלק מטענות הקיזוז ולא היווה חלק מהדיון. מעבר לכך, וכפי שטענה החברה עוד קודם, טענה בדבר חובות של הצד שכנגד, שלא באו לידי ביטוי בדרך של קיזוז בהסכם הפשרה, יש בה כדי להקים עילה מוצדקת לביטול ההסכם או שינויו.

החברה הוסיפה כי שגה בית הדין האזורי בהחלטתו בעניין מאזן הנוחות, והדגישה כי היא גיבתה את טענותיה בתצהיר ובמסמכים תומכים בעוד שהמשיבים לא צירפו אסמכתאות או תצהירים, ולא בכדי. החברה הדגישה בהקשר זה את גובה הסכום, המהווה שיקול בדבר מידת הקושי בהחזרתו; את עובדת אי המצאת חשבוניות מצד המשיבים נוכח אי רצונם (או יכולתם) לשאת בתשלומי המע"מ טרם קבלת הסכומים מהחברה; ואת התנהלותם השיטתית של המשיבים בחוסר תום לב באופן שמחזק את החשש מפני התחמקות.

בנוסף נטען כי שגה בית הדין האזורי בהחלטתו כאשר ציין כי התעורר ספק אם ניתן להגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שעה שלא הוגש ערעור בתיק וכאשר נתן משקל רב לעקרון סופיות הדיון. פסק הדין שהזכיר בית הדין האזורי בהקשר זה התייחס לעיכוב ביצוע לאחר כשנתיים ממועד מתן פסק הדין ובנסיבות שונות, לרבות העובדה ששם דובר בגוף ציבורי, שבית המשפט העליון ייחס לה משקל רב.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובחנתי את טענות החברה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים. ההחלטה אם ליתן סעד זמני אם לאו (ומבחינה מהותית זהו למעשה הסעד המבוקש במקרה שלפנינו) מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדנה בהליך. ככלל, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בהחלטתה אם לתת סעד זמני אלא במקרים חריגים בהם שיקול הדעת הופעל שלא כהלכה ( רע"א 2664/19 ראובני נ' מדינת ישראל (16.4.19); להלן: עניין ראובני; דב"ע ( ארצי) נה/3-247 המרכז הרפואי שערי צדק - ד"ר אורלי פרט, פד"ע כט 244 (1995)). במקרה זה לא שוכנעתי שקמה הצדקה להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי. להלן אבהיר טעמיי לכך.

כלל הוא כי הזוכה בדין, ובענייננו - המשיבים, זכאים ליהנות מפרי זכייתם גם בהינתן ערעור, לא כל שכן כאשר מדובר בתביעה לביטול פסק דין ( עניין ראובני) ובענייננו יוסף: לא כל שכן כאשר מדובר בתביעה לביטול פסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה.

בבוא בית המשפט לבחון האם יש ליתן עיכוב ביצוע (או סעד זמני המשהה ביצועו של פסק דין), עליו לשקול שני שיקולים מרכזיים: ראשית, קיומה לכאורה של עילה טובה לביטול פסק הדין. יצוין כי בשלב זה של הדיון עמדתו של בית הדין האזורי משקפת את התרשמותו על פני הדברים, ואין בה כדי לקבוע מסמרות בנוגע לסיכויי התביעה; שנית, מאזן הנוחות, קרי הנזק היחסי שייגרם למבקש העיכוב כתוצאה מדחיית הבקשה יהיה גדול מן הנזק הצפוי למשיבים אם יעוכב הביצוע. שני השיקולים שלובים זה בזה ומתקיים ביניהם יחס של " מקבילית כוחות": ככל שסיכויי הערעור ( בענייננו: התביעה לביטול פסק הדין) טובים יותר, כך ניתן להקל בדרישה לנטיית מאזן הנוחות לטובת הצד המבקש את העיכוב, ולהיפך ( בר"ע ( ארצי) 60791-10-17 יורי גרמן - פלסטו ווק (1990) בע"מ (2.11.17) וההפניות שם; להלן: עניין גרמן). כאשר אנו עוסקים במתן סעד זמני יש להוסיף לכך "שיקולי יושר וצדק, במסגרתם נבחן תום ליבו של המבקש וכן נבחן האם הסעד המבוקש ראוי בנסיבות העניין" (עניין ראובני).

כאשר מדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי עיכובו יתאפשר, על פי רוב, רק אם קיים חשש של ממש שאם טענות מבקש העיכוב יתקבלו, הוא לא יוכל לגבות חזרה את כספו. עוד נפסק כי טענה בדבר העדר יכולת כלכלית או קיום קושי ממשי להיפרע, מחייבת הנחת תשתית עובדתית מפורטת, להבדיל מטענות כוללניות בקשר לכך ( עניין גרמן וההפניות שם).

בענייננו מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע חיובים כספיים. בית הדין האזורי, המכיר את המחלוקות לפני ולפנים, לא סבר שבשלב זה ניתן לקבוע שסיכויי התביעה לביטול פסק הדין טובים, תוך שפירט את נימוקיו לכך. מבלי להביע עמדה לגופו של עניין, לא מצאתי בטענות החברה עילה המצדיקה התערבות בשיקול דעתו של בית הדין האזורי על דרך מתן משקל רב יותר לסיכויי התביעה. לעניין ההלוואות, העומדות במרכז התביעה לביטול פסק הדין, יוער כי החברה אמנם צירפה לבקשתה מספר " טפסי בקשת הלוואה למוביל". אלא שגם אם יש בראיות אלה כדי לתמוך בטענה לפיה ההלוואות ניתנו למשיבים, הרי אין בכך כדי להעלות או להוריד באשר לשאלה האם או באיזו מידה ההלוואות הללו נפרעו ברבות השנים. גם התצהיר שהוגש בתמיכה לבקשת העיכוב אינו כולל אמירה מפורשת שלפיה ההלוואות, כולן או חלקן, לא נפרעו, והחברה גם אינה מפרטת (לפחות בשלב זה) כיצד "חמקו" ההלוואות מעיניה במהלך ההתדיינות הממושכת בהליך הקודם, לרבות במועד בו הגישה כתב תביעה שכנגד ולרבות לאחר שהסתיימה ההתקשרות בין הצדדים ולמרות זאת לא נדרשו המשיבים (לכאורה) להשיב את יתרת ההלוואות. בין כך ובין כך, ומבלי לקבוע מסמרות, אין בדבר מתן ההלוואות כדי להוות תמיכה בטענת ההטעיה שמעלה החברה.

אשר למאזן הנוחות, כפי שציין בית הדין האזורי - פרט לסכום פסק הדין שהוא אכן גבוה, החברה לא הביאה ראיות לעניין מצבם של המשיבים, והסתפקה בטענות כלליות בדבר הקושי להיפרע מהם. יוער בהקשר זה כי החברה העלתה טענות ספציפיות רק ביחס למשיב 1 ( אם כי גם הן מבוססות על פרשנות החברה להתנהלותו) בעוד שעל פי טענות החברה יתרת החוב המשמעותית יותר היא דווקא של המשיב 3 , שלגבי מצבו הכלכלי לא נטען דבר.
אשר למשיבים 1 ו-2 הרי שגם לשיטת החברה מדובר בסכומים נמוכים ביחס לסכום שנפסק לזכותם במסגרת הסכם הפשרה.
נוכח האמור, ובשקלולם של סיכויי התביעה ומאזן הנוחות, לא שוכנעתי כי יש להתערב בהחלטת בית הדין האזורי שלא להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין.

במאמר מוסגר יצוין כי החלטתו של השופט יצחק עמית המוזכרת בהחלטת בית הדין האזורי אכן מעלה שאלה האם " תנאי לעיכוב ביצוע על פי תקנות 467-468 הוא שהוגש ( או יוגש) ערעור או בקשת רשות ערעור על ההחלטה אותה מבקשים לעכב". זאת להבדיל מפסק הדין, שעליו לא הוגש ערעור כי אם תובענה נפרדת לביטולו שאז י, על פי החלטתו של השופט עמית לעיל, יש לפנות במסגרת אותה תביעה בבקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לנקוט בהליכי הוצאה לפועל ( עניין שירותי תברואה; כן ראו את עניין ראובני בו הוגשה בקשה לסעד זמני במקביל להגשת התביעה לביטול פסק הדין).

אעיר כי מפסיקה מאוחרת יותר לא עולה בהכרח כי בית המשפט משולל סמכות להורות על עיכוב ביצוע כאשר מוגשת תביעה לביטול פסק דין (ולא ערעור) או כי אין זו המסגרת הדיונית הנכונה לפעול ( ראו למשל את בע"מ 4099/14 פלוני נ' פלוני (30.7.14); בר"ע ( ארצי) 34727-04-19 לוריא עבוד - יהודית ברנס (12.5.19)). למעשה גם בפסק הדין השני המוזכר בהחלטת בית הדין האזורי ( עניין עיריית כפר סבא) לא הועלתה שאלת סמכות בית המשפט להורות על עיכוב ביצוע עת מדובר בתביעה לביטול פסק דין ולא ערעור. מאחר שסוגיה זו ממילא אינה נדרשת להכרעה, תושאר היא ב"צריך עיון".

סוף דבר - בקשת רשות הערעור נדחית. מובן כי אין בכל האמור לעיל כדי להביע עמדה על התביעה לגופה, שתוכרע על ידי בית הדין האזורי לפי מיטב שיקול דעתו ולאחר שמיעת ראיות. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ט' ט' סיוון תשע"ט (12 יוני 2019) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .