הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 71371-11-18

  1. חאלד חלאק
  2. ראניה חלאק

המבקשים

-
המוסד לביטוח לאומי
המשיב

בשם המבקשים: עו"ד בדראן סלאמה
החלטה

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים ( הנשיא אייל אברהמי; ב"ל 53058-05-18) מיום 13.11.18, שבמסגרתה נדחתה בקשה לשינוי סדר הבאת הראיות כך שהמוסד לביטוח לאומי ( להלן: המוסד) יגיש ראשון את ראיותיו לעניין החלטתו לשלול את תושבות המבקשים .

לפי המסמכים שבתיק המבקשים מוכרים כיום כתושבי ירושלים, ויש להם תעודות זהות ישראליות.

בחודש יוני 2012 הגישו המבקשים לבית הדין האזורי בירושלים כתב תביעה כנגד החלטת המוסד מיום 27.12.12 בדבר שלילת תושבותם, רטרואקטיבית מחודש ינואר 2002 ( להלן: ההחלטה). המבקשים השיגו בעיקר על אופן קבלת ההחלטה, שניתנה לטענתם מבלי לאפשר להם למצות את זכות הטיעון, קודם לקבלתה. בד בבד הגישו בקשה לקבלת צו מניעה זמני שיורה על עיכוב ביצוע ההחלטה והליכי גביית החוב שנזקף להם, ועתרו להוספת המבקשים וילדיהם לקובץ הבריאות לאחר שנגרעו ממנו.
בית הדין האזורי דחה את הבקשה ואת התביעה לאחר שקבע שלמבקשים ניתנה זכות טיעון ולא נפל פגם בקבלת ההחלטה ( ב"ל 5108-06-12 ; השופטת יפה שטיין; להלן: ההליך הראשון).

על פסק הדין שניתן בהליך הראשון הגישו המבקשים ערעור (תיק עב"ל 18693-07-13). בדיון בערעור הציע בית דין זה למוסד לשקול מתווה מפורט של נוהל שבו תמוצה זכות הטיעון של המבוטח קודם לשלילת תושבותו. בעקבות זאת אכן גובש " נוהל ביצוע הליך מתן זכות טיעון בטרם שלילת תושבות" (להלן: הנוהל). באשר למקרה הקונקרטי של המבקשים הגיעו הצדדים להסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין ביום 26.3.17 . בין היתר הסכים המוסד " לבטל את החלטתו מיום 27.2.12 בדבר שלילת התושבות של המערערים, ולתת למערערים הזדמנות להציג את טענותיהם בפני המשיב תוך 45 ימים. כמו כן, המשיב מסכים להקפיא את יתרת החוב של המערערים ולשלם את קצבאות הילדים השוטפות של המערערים החל מחודש 2/2017 ועד למתן החלטה חדשה בעניינם, ללא קיזוז בגין החוב שהוקפא כאמור לעיל".

במכתב נושא תאריך 6.8.17 הודיע המוסד כי לאחר בדיקת השגת המבקש הוחלט לקבלה בחלקה בלבד, כך שיראו אותו ( בנוגע להחלטה השנייה צורף רק המכתב שנשלח למבקש 1) כתושב עד ליום 31.12.04 אך ביחס לתקופה שמיום 1.1.05 ועד ליום 15.2.13 רואים בו כמי שבתקופה זו התגורר בביר נבאללה מחוץ לגבולות ישראל ( להלן: ההחלטה השנייה).

המבקשים הגישו תביעה כנגד ההחלטה השנייה של המוסד שבה שבו וטענו כי מרכז חייהם בפועל נמצא בישראל; כי הרישום במנהל האוכלוסין מהווה ראיה לאמיתות תוכנו, ומכאן שתעודת הזהות יוצרת חזקה שיש בה להעביר את נטל השכנוע למוסד; דו"ח החקירה שעליו מסתמך המוסד אינו חוקי מאחר שנסמך על חקירת קטינים; ככל שהמוסד הסתמך על ראיות חדשות במתן החלטתו השנייה שלא היו ברשות המבקשים בעת עריכת ההשגה - היה עליו להוציא התראה חדשה ולא ניתן להתבסס על ההתראה הקודמת שניתנה על סמך מסד עובדתי שונה.

המוסד השיב בכתב ההגנה כי בדין נשללה תושבות המבקשים מיום 1.1.05 עד ליום 14.2.13 וכי מתמלול החקירה עולה שלא נפל רבב בביצועה.

בדיון שהתקיים לפני הנשיא אברהמי ביום 12.11.18 טען ב"כ המבקשים כי " על פי חוק מרשם אוכלוסין סעיף 3 כתוב שהרישום בת"ז מהווה ראייה לכאורה וזה מצטרף לכך שמדובר בשלילה רטרואקטיבית הנטל מוטל על המל"ל ולכך שהמל"ל יגיש ראיותיו קודם" (עמ' 1 לפרוטוקול). עוד טען שמכתב ההגנה של המוסד למד " שיש תמלילים" ולפיכך עתר לקבל את התמלילים וההקלטות.

ב"כ המוסד השיבה בדיון כי " ברגע שביטוח לאומי יוזם הפסקת תושבות התיק מתנהל בדרך הבאת ראיות רגילה. מי שרוצה לקבל זכויות זה הצד השני. כאן מדובר במצב שיש לאדם ת"ז נטל ההוכחה עלינו מוגבר. זה הדבר היחידי שהפסיקה קובעת אך לא היפוך הנטל של הבאת הראיות. חומר חקירה הוא זכאי לקבל ברגע שיגיש תצהיר עדות ראשית אם הוגשו תצהירים יכול להיות שחברי זכאי כבר לקבל חומר חקירה. אם לא הוגשו תצהירים יגיש גרסה ויקבל חומר חקירה" (עמ' 1 לפרוטוקול) .

ביום 13.11.18 ניתנה החלטת בית הדין האזורי מושא הבקשה שלפני. בית הדין סבר שיש להבחין "בין נטל הבאת הראיות כמו גם נטל השכנוע ואף בעניין חזקות ראייתיות לכאורה הקיימות בדין". לטעמו של בית הדין: "התובעים, שטוענים כי הנם זכאים לגמלה ולמעמד של תושב, המזכה בגמלאות, צריכים להוכיח את תביעתם, ככל תובע שעליו נטל השכנוע בסופו של דבר. אף אם הדין יוצר חזקה עובדתית, שניתנת לסתירה כמובן, אין בכך כדי לשנות במקרה זה את נטל הבאת הראיות".
בית הדין הוסיף כי מקום המגורים והתושבות של אדם נמצא בידיעתו האישית וכי מצופה ונכון שהוא זה ( כמי שיודע את הפרטים והעובדות הרלוונטיות) שיביא את הראיות כדי להוכיח את תביעתו.
אכן, הטעים בית הדין, החזקת תעודת זהות מצביעה לכאורה על שהאמור בה נכון, ועניין זה ודאי יעמוד לעיני המותב שלפניו תתברר התובענה, שייתן לכך משקל. עם זאת אין בכך כדי לשנות את סדר הבאת הראיות. בית הדין ציין כי בתיקים מעין זה, שבהם העניין העובדתי הוא מרכזי ומכריע את הכף, נקבעה הלכה ופרקטיקה מתאימה שלפיה התובע מגיש תצהיריו ולאחר מכן מגיש הנתבע את תיק המוצגים מטעמו, ואין הצדקה לסטות מפרקטיקה זו.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

בבקשת רשות הערעור טוען ב"כ המבקשים כי ייגרם להם עיוות דין אם החלטת בית הדין קמא שלא להפוך את סדר הבאת הראיות תיוותר על כנה. לטענתם החזקת תעודת זהות יוצרת חזקה בדין הניתנת לסתירה כי האמור בתעודת הזהות נכון, לפיכך עובר נטל השכנוע למוסד; לפי הפסיקה ( ב"כ המבקשים הפנה לעב"ל (ארצי) 48134-10-12 המוסד לביטוח לאומי - יאסמין מחרום (3.11.14) , להלן: עניין מחרום) נטל ההוכחה כי המבקשים לא היו תושבי ישראל מוטל על המוסד. מאחר שכך, הולך נטל הבאת הראיות אחר הדין המהותי ולכן יש להורות על היפוך סדר הבאת הראיות כך שהמוסד יציג ראיותיו קודם. עוד טוענים המבקשים כי יש להחיל בעניינם את תקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שלפיה במקרה שבו " הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע וטוען כי על פי דין, או מחמת עובדות שטען להן הנתבע, אין התובע זכאי לסעד המבוקש - יהיה הנתבע הפותח". זאת הגם שתקנה זו " אינה מצויה בתקנות בית הדין לעבודה".

המבקשים הוסיפו כי אם בידי המוסד הקלטות חקירה ותמלילים הרי התנהלות זו מנוגדת לנוהל שלפיו החומר צריך להיות מועבר לידי מי שנשקלת שלילת תושבותו. עוד הודגש כי לבקשה לסעד זמני צורף תצהיר מפורט של המבקש 1 כך שניתן להפיג את החשש, אם סבור המוסד שגילוי ההקלטות עלול לגרום לשינוי בעדויות.

נוכח האמור עתרו המבקשים להורות על הפיכת סדר הבאת הראיות כך שהמוסד יציג ראיותיו ראשון ולהורות למוסד לגלות לעיונם כבר בשלב זה, ואף במנותק מהיפוך סדר הבאת הראיות, את כל ההקלטות והתמלילים שבידיו.

ביום 13.12.18 ניתנה החלטה שלפיה:
ההחלטה מושא הבר"ע עניינה לכאורה סדר הבאת עדויות ואופן הגשת עדויות, וככזו עולה השאלה אם ניתן להגיש עליה בקשת רשות ערעור לפי צו בית הדין לעבודה ( סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) התשע"ח - 2017.
ככל שהמבקשים עומדים על בקשתם וסבורים שיש הצדקה לדון בה, יגישו התייחסות לעניין זה תוך 14 יום.

ביום 20.12.18 הודיע ב"כ המבקשים כי הם עומדים על בקשת רשות הערעור על שני נדבכיה, וכי הם סבורים שאין תחולה לצו בית הדין לעבודה ( סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשע"ח - 2017 ( להלן: צו בית הדין לעבודה).
בהודעה נטען שמדובר בבקשה לגילוי מסמך פלוני ועיון במסמכים, שהוחרגה מתחולת צו בית הדין לעבודה.
אשר לסדר הבאת העדויות פירטו המבקשים כי מלשונו המפורשת של הצו ניתן ללמוד כי אינו בא לחסום הגשת בקשת רשות ערעור כאשר מדובר בהיפוך סדר הבאת ראיות בין שני בעלי הדין. זאת להבדיל מלשון צו בתי המשפט ( סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט - 2009 ( להלן: צו בתי המשפט). למרות הדמיון הרב בין שני הצווים, הטעימו המבקשים, המחוקק טרח להדגיש בצו בית הדין לעבודה שההחרגה חלה רק ביחס לאחד מבעלי הדין.

המבקשים הוסיפו שאם הבקשה לא תידון ותוכרע כבר עתה, לא ניתן יהיה לערער עליה במסגרת הערעור הסופי ותיגרם להם פגיעה בלתי הפיכה. עוד נטען שככלל, במקרים שבהם נדונה רק סוגיית תושבות רטרואקטיבית, ראוי שמי שמוטל עליו נטל ההוכחה ( הוא המוסד) יפתח בהבאת ראיותיו. מעבר לכך, המוסד לא טען שיש לדחות את העיון בהקלטות והתמלילים עד לאחר הגשת הראיות; בית הדין האזורי אף לא עיין בהקלטות והתמלילים כדי לבדוק איזה חשש עולה מגילוים המוקדם; וממילא המבקש 1 כבר הגיש תצהיר מפורט במסגרת ההליך הראשון כאמור.

לאחר בחינת טענות המבקשים והחומר שהוגש במסגרת ההליכים שהוזכרו לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתגובת המוסד. להלן אפרט טעמיי לכך.

ראשית, בצו בית הדין לעבודה אכן התווספו המילים " של אחד מבעלי הדין" הן בסעיף 1(4) והן בסעיף 1(5) לעומת הסעיפים המקבילים בצו בתי המשפט, וניתן לשאול מדוע והאם יש בתוספת זו כדי להצדיק פרשנות שונה מזו שניתנה לצו בתי המשפט. עם זאת כיוון ששוכנעתי שאין הצדקה להתערב בהחלטת בית הדין האזורי לגופה, לא מצאתי לנכון להכריע בשאלה אם גם שינוי סדר הבאת הראיות בין הצדדים כלול במסגרת צו בית הדין לעבודה אם לאו, ובאילו נסיבות.

ככלל, החלטה הנוגעת לסדר הבאת הראיות נוגעת לאופן ניהול הדיון ומצויה בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בהחלטות דיוניות של הערכאה שלפניה מתנהל ההליך ואשר לפניה פרושה יריעת ההתדיינות בין הצדדים, למעט במקרים חריגים ויוצאי דופן. דחיית מועד הצגתן של ראיות מטעם התובע עד לאחר הצגת ראיותיו של הנתבע היא החריג לכלל, ובמקרה זה שוכנע בית הדין האזורי שאין הצדקה לסטות מסדר הבאת הראיות המקובל . מדובר בעניין המסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ולא מצאתי הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בו.

מעבר לצורך ומבלי לקבוע מסמרות אוסיף, כי לטעמי צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי יש להבדיל בין נטל השכנוע, נטל הבאת הראיות וחזקות עובדתיות שהן פרי חקיקה או פסיקה . ככלל, מי שמבקש הכרה בתושבותו - עליו נטל השכנוע בקשר לכך (עב"ל (ארצי) 363/09 עבדאללה חנין צלאח עזה - המוסד לביטוח לאומי ( 13.3.11)), אך קיומה של תעודת זהות ישראלית יוצר חזקה עובדתית בדבר תושבות בישראל באופן המעביר את הנטל לכתפי המוסד לסתור זאת. במקביל לכך נקבעו בפסיקה כללים נוספים, וכדוגמא - כי " נטל ההוכחה מוטל על אותו צד הטוען לשינוי שחל במרכז חייו של מבקש הגמלה, עובר לתקופה הרלוונטית" (עניין מחרום). רק בסוף ההליך ייקבע לפיכך על סמך מכלול הנתונים על מי מוטל היה נטל השכנוע ואם עמד בו, מבלי שיש בעצם קיומה של תעודת זהות ישראלית - או בעצם התייחסותו של הדיון לתקופה רטרואקטיבית בלבד - כדי להצדיק שינוי בסדר הבאת הראיות המקובל (ולא בכדי לא הובאה כל אסמכתא לכך מצד המבקשים, על אף שתיקים מסוג זה מתנהלים באופן תדיר בבתי הדין). גם אזכורה של תקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי אינו רלוונטי משעה שלא הוחלה בבתי הדין לעבודה ומאחר שהמוסד כלל לא הודה בעובדות להן טוענים המבקשים כמתואר בתקנה זו .

להסרת ספק אבהיר כי העובדה שהמבקשים יביאו את ראיותיהם ראשונים אין בה כדי לפגוע בטענתם המהותית כי נטל השכנוע אמור להיות מוטל על המוסד.

אשר לעתירת המבקשים לחייב את המוסד לגלות לעיונם את כל ההקלטות והתמלילים אף במנותק מהיפוך סדר הבאת הראיות - אין זה המקום להכריע בה מהסיבה הפשוטה שהמבקשים לא הגישו בקשה מפורשת לגילוי מסמכים אלא קשרו אותה סביב עתירתם להיפוך סדר הבאת הראיות, כך עולה למקרא פרוטוקול הדיון מיום 12.11.18. בהתאם, גם בית הדין האזורי לא ראה בה " בקשה לגילוי מסמך פלוני" ולא דן בה ככזו, ובפתח החלטתו כתב: "ב"כ התובעים ביקש לשנות את סדר הבאת הראיות וטען (...) ". מכאן שבכל הנוגע לבקשה לגילוי מסמך פלוני או לעיון במסמכים - בית הדין האזורי טרם אמר את דברו.

ככל שהמבקשים מעוניינים להגיש בקשה זו במנותק ( לשיטתם) מבקשתם להיפוך סדר הבאת הראיות עליהם להעלותה במפורש לפני בית הדין האזורי שיהיה רשאי להתייחס לטענותיהם לפיהן אם אכן קיים חומר חקירה שנאסף לאחר מתן ההחלטה הראשונה, שלא נמסר להם לבקשתם, יתכן שיש בכך משום פגיעה בזכות הטיעון באופן המנוגד לנוהל; ובהינתן שהמבקש 1 הגיש תצהיר מפורט במסגרת ההליך הראשון ולנוכח עמדת ב"כ המוסד בדיון שלפיה "חומר חקירה הוא זכאי לקבל ברגע שיגיש תצהיר עדות ראשית אם הוגשו תצהירים יכול להיות שחברי זכאי כבר לקבל חומר חקירה. אם לא הוגשו תצהירים יגיש גרסה ויקבל חומר חקירה" - יתכן שיש מקום שהמוסד ישקול את גילוי החומר.

אם יעמוד המוסד על סירובו יהיו המבקשים רשאים לעתור גם לכך שהחומר יועמד לעיונו של בית הדין קודם למתן החלטה בנושא, כפי שנטען בבקשה , ובית הדין האזורי יקבל החלטה בקשר לכך לפי מיטב שיפוטו.

סוף דבר - בכפוף לאמור בסעיף 19 לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. הואיל ולא נדרשה תגובת המוסד, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ב טבת תשע"ט (30 דצמבר 2018) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .