הדפסה

בית הדין הארצי לעבודה בר"ע 70599-02-20

ניתנה ביום 05 יולי 2020

יוסי ורסנוב
המבקש
-
בן - בטחון (1989) בע"מ
המשיבה

בשם המבקש – עו"ד גדי גור, עו"ד אורית גור
המשיבה בעצמה

החלטה

השופטת חני אופק גנדלר
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל-אביב (השופטת חופית גרשון- יזרעאלי; ד"מ 21064-10-18) (להלן – פסק הדין), אשר בגדרו נדחתה תביעתו של המבקש כנגד המשיבה. לענייננו רלבנטית דחיית תביעתו ברכיב להשבת סך של 1,677 ₪ בגין ניכוי שלא כדין, כפי שיפורט להלן.

תמצית העובדות ופסק דינו של בית הדין האזורי
על פי עובדות המקרה כעולה מפסק הדין, המבקש עבד כסייר במשיבה, מיום 5.8.16 ועד ליום 5.2.19. ביום 6.7.18 עשה המבקש תאונה בעודו נוהג ברכב הסיור של המשיבה. בתאונה לא היה מעורב צד נוסף. לחזית שמאל של הרכב נגרמו נזקים והמבקש דיווח על התאונה לממונים עליו. בעקבות התאונה ניכתה המשיבה משכרו של התובע 1,677 ₪, בשלושה תשלומים שווים בחודשים יולי, אוגוסט וספטמבר 2018. זאת על רקע תניה חוזית עליה חתם המבקש לפיה:

"עובד שיתרשל ויגרום לנזק ישא בנזק התיקון (השתתפות עצמית).
ידוע לי כי נזק זה יקוזז ממשכורתי.
במידה ויהא נזק מופחת מסכום ההשתתפות העצמית יתקן העובד את הנזק על חשבונו".

המבקש הגיש תובענה לבית הדין האזורי בגדרה טען כי הניכוי משכרו נעשה שלא כדין, וזאת משני טעמים. הטעם הראשון, שבהתאם לסעיף 23 לצו ההרחבה בענף השמירה (להלן - צו ההרחבה), חל איסור על המעסיק לנכות כל ניכוי משכרו של העובד. בהקשר זה טען המבקש, שעבודתו כסייר כלולה בענף האבטחה ולכן חל על העסקתו צו ההרחבה. הטעם השני, שעל פי סעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר), אסור למעסיק לנכות תשלומים כגון זה. אשר לניכוי "כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות", המותר לנכות משכרו האחרון של העובד על פי סעיף 25(ב), נקבע בפסיקה כי זה אמור רק בהתייחס "לסכום קצוב ומוכח או בלתי שנוי במחלוקת" (דב"ע (ארצי) נד/3-101 יעקב עמנואל – שופרסל בע"מ ואח' (30.3.95)), מה שאינו כן במקרה זה.
על כך השיבה המשיבה בכתב ההגנה מטעמה, כי צו ההרחבה אינו חל על המבקש, אשר הועסק כסייר ולא כשומר או מאבטח. הניכוי נעשה כדין, על פי התחייבותו של המבקש עת חתם על מסמכים בהם הביע הסכמה לניכוי סכום ההשתתפות העצמית בגין נזקים שייגרמו לרכב. המדובר בסכום קצוב וידוע מראש בגובה ההשתתפות העצמית, ועל כן הניכוי עומד בהוראות חוק הגנת השכר. כן טענה שגרסתו באשר לדרך בה נפגע הרכב אינה מהימנה.
בית הדין האזורי קבע בפסק דינו, לאור העדויות והראיות שהובאו לפניו, כי "בהיעדר ראיות סותרות כלשהן מצד התובע, הוכיחה הנתבעת כי התובע גרם לנזק בשל נהיגה רשלנית, וכי נגרם לה בעקבות התאונה נזק בשיעור גובה ההשתתפות העצמית, 1,677 ₪" (סעיף 14 להחלטה). כן ציין בית הדין האזורי כי "אין חולק, כי התובע חתם על שני מסמכים... המתירים לנתבעת לנכות משכרו קנסות תעבורה, דוחות תנועה ונזקים שיגרמו לרכב" (סעיף 15).
אשר להכרעה בשאלות המשפטיות בהן נחלקו הצדדים, בדבר חוקיות הניכוי לאור חוק הגנת השכר ולאור צו ההרחבה, הכריע בית הדין האזורי כי:

"17. לאחר שקילת הראיות וטענות הצדדים, מצאתי, אף מבלי להכריע בשאלת תחולת צו ההרחבה, כי דין התביעה להידחות, ואלה נימוקי:
א. בהתאם לסעיף 25(6) לחוק הגנת השכר תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"), ניתן לנכות משכרו של עובד חוב על פי התחייבות בכתב, עד לגובה רבע משכר העבודה. בענייננו, אין חולק כי התובע חתום על התחייבות בכתב המתירה לנתבעת לנכות משכרו, במקרה של נזק לרכב, ניכוי בשיעור ההשתתפות העצמית, וזה הסכום שנוכה בפועל.
ב. לא ניתן לקבל את טענות התובע, בעדותו, כאילו חתימתו על ההתחייבות הייתה מתוך חשש שלא יתקבל לעבודה, במועד תחילת עבודתו (עמוד 8 שורות 5; 9 - 11). התובע דובר עברית רהוטה. ההתחייבות נשוא הליך זה נחתמה ביום 15.12.17, כשנה וחצי לאחר תחילת עבודתו של התובע. התובע אף אישר בעדותו כי בכל פעם שהוחלף הרכב בו עשה שימוש במסגרת העבודה, חתם על התחייבות דומה (עמוד 8 שורות 16- 17). משמע, התובע היה מודע היטב לתוכן ההתחייבות, ולעובדה כי ההתחייבות נוגעת לכלי הרכב בהם עשה שימוש שוטף.
ג. סעיף 23 לצו ההרחבה, עליו סומך התובע טענותיו, כותרתו "איסור על הטלת קנסות ועונשים", וזו לשונו:
"המעסיק אינו רשאי לקנוס את העובד ו/או לנכות סכומי כסף משכרו של העובד ו/או לנכות מהעובד סכומי כסף בשום תנאי".
יש לפרש את תוכנו של הסעיף נכונה, לאור כותרתו. האיסור בצו ההרחבה מטרתו למנוע קנסות או עונשים כספיים המוטלים על עובדים, למשל כאמצעי משמעת.
הפרשנות לה טוען התובע, לפיה המעסיק מנוע מכל ניכוי משכרו של העובד, מכל מין וסוג, מרחיקת לכת ואינה מתיישבת עם הגיון הדברים. לשם הדוגמא, בהתאם לפרשנות זו חל לכאורה איסור לנכות החזר הלוואה משכרו של עובד אשר נטל הלוואה ממעסיקו.
ד. הניכוי משכר התובע לא היה קנס או עונש. משכרו של התובע נוכה סכום השתתפות עצמית בשל נזק לו גרם ברשלנות, בהתאם להסכמה מפורשת בכתב.
ה. מכאן, כי אף אם חל על העסקת התובע צו ההרחבה, הוראת הצו אינן מונעות את הניכוי משכרו. בנסיבות אלה מתייתר הצורך להכריע בשאלת תחולת צו ההרחבה.
18. לאור כל האמור נדחית התביעה".

על פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפני.

טענות הצדדים בבקשה שלפני
המבקש חוזר על טענותיו דלעיל, לפיהן ניכוי השכר האמור נוגד הן את הוראות צו ההרחבה והן את הוראות חוק הגנת השכר. לעניין צו ההרחבה טוען, כי שגויה ההשוואה בפסק הדין בין מקרה זה לבין עובד שנטל הלוואה, בה היתה לו הנאה אישית. כמו כן, לשיטתו, שגויה הקביעה כי אין מקום לדון בשאלת תחולת צו ההרחבה על המבקש. לעניין חוק הגנת השכר טוען, כי על פי ההלכה הפסוקה, ניכוי "חוב" המותר על פי סעיפים 25(א)(6) ו- 25(ב) לחוק הגנת השכר חל רק על סכום קצוב ומוכח ובלתי שנוי במחלוקת, מה שאינו כן במקרה זה. משהמשיבה התנתה את העסקת המבקש בחתימתו על מסמכים המתירים לה לנכות משכרו סכומי כסף בניגוד להוראות הדין ולהוראות צו ההרחבה, הרי שהם בניגוד לדין. כן טוען כי שגויות הקביעה שהנזק לרכב נגרם ברשלנותו והקביעה שהוכח גובה הנזק.
המשיבה חוזרת על טענותיה ביחס לצו ההרחבה ולחוק הגנת השכר וסומכת ידיה על פסק דינו של בית הדין האזורי. לטענתה, פסק הדין מפורט ומנומק ולא קמה עילה להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי. המבקש לא טען בערכאה קמא כנגד גובה הנזק, ועל כן הוא מנוע מלהעלות טענות כנגד כך בשלב זה.
בתגובתו לתשובת המשיבה טוען המבקש שלא מדובר בהרחבת חזית, שכן מעולם לא ערכה לו המשיבה שימוע ולא שמעה את מה שיש לו לומר באשר לתאונה. המבקש שב ומדגיש את מילות צו ההרחבה "המעסיק אינו רשאי לקנוס... ו/או לנכות... סכומי כסף בשום תנאי" (הדגשה של המבקש- ח.א.ג.). כן חוזר על טענותיו שחתימה על המסמכים היתה תנאי לא חוקי להעסקה ושלא מדובר בסכום כסף קצוב.

דיון והכרעה
תכליתו של הדיון המהיר היא להגיע ל"הכרעה צודקת ומהירה" בתביעות כספיות שהיקפן מוגבל. כפועל יוצא מכך קבע המחוקק, כי – בניגוד לפסק דין בהליך "רגיל" – פסק דין בהליך של דיון מהיר אינו מצמיח זכות ערעור, אלא הגשת ערעור כפופה לקבלת רשות (ראו: סעיפים 31(ב) ו – 31(ד), בהתאמה, לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969; השוו: סעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הקובע כלל דומה לתקיפת פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות). ואכן, בפסיקה עקבית של בית דין זה נקבע, כי התערבותה של ערכאת הערעור בפסקי דין שניתנו בהליך דיון מהיר תהיה מצומצמת ביותר ותוגבל לבירור שאלות משפטיות (דב"ע (ארצי) נז/9-12 קוריאט – שובל (27.4.1998)), בעיקר במקרים בהם נפלה טעות משפטית בולטת בפסק הדין או טעות משפטית שהשלכותיה משמעותיות והאינטרס בתיקונה עולה על האינטרס בניהול מהיר של ההליך (בר"ע (ארצי) 10060-09-15 נתיבי רוני בע"מ – חייאב (21.9.2015)).
זאת ועוד, ככל שהמבקש אכן סבור כי טענותיו מעלות שאלות משפטיות מהותיות, יכול היה להגיש מבעוד מועד בקשה, בהתאם לסעיף 31(ה) לחוק בית הדין לעבודה, להעברת הדיון למסלול של תביעה רגילה (השוו: בר"ע (ארצי) 48541-11-17 Tekluweni – כפר המכביה בע"מ , פסקה 9 (28.2.18)), המאפשר מיצוי של הליכים דיוניים וראייתיים ומקנה זכות ערעור (בר"ע (ארצי) 56218-06-19 שמשון זליג ושות חברה קבלנית בע"מ - HADISH BERHI TESFALEM (27.8.19)).
לאחר בחינת בקשת רשות הערעור, התשובה לבקשת רשות הערעור והתגובה לתשובה, ולאחר שנתתי את דעתי על פסק הדין ומכלול החומר בתיק בית הדין האזורי, הגעתי לכלל מסקנה כי נסיבות העניין אינן מצדיקות מתן רשות ערעור תוך חריגה מהכלל המנחה של התערבות מצומצמת בהליכי דיון מהיר.
אקדים ואציין כי בית הדין האזורי השתכנע כי נהיגתו הרשלנית של המבקש היא שגרמה לנזק לרכב. מסקנה זו היא נקודת המוצא לבחינת בקשת רשות הערעור, ולאורה לא מצאתי מקום ליתן רשות ערעור.
לעניין סעיף 23 לצו ההרחבה, אציין כי בע"ע (ארצי) 46536-09-16 בן - בטחון (1989) בע"מ - גיא אורטל (24.2.19) (להלן – עניין אורטל), נדונה השאלה האם ובאילו נסיבות תניה המתירה למעסיק ניכוי עלויות קורס "הכשרה מקצועית", שכן העובד הפר את התחייבותו לתקופת עבודה מינימלית, מהווה "קנס". זאת מתוך הנחת המוצא שתכלית הוראת צו ההרחבה היא מניעת הטלת "קנסות ועונשים", כאמור בכותרתו של הסעיף (סעיף 41). נקבע כי יש לבחון בכל מקרה לגופו, האם מדובר בתניית פיצוי מוסכם הבאה לשרת תכלית תרופתית אמיתית של הוצאות שנגרמו למעסיק בשל מעשהו של העובד או שמא מדובר בעונש במסווה (ראו סעיפים 43- 44 שם). למקרא הנמקתו של בית הדין האזורי בסעיפים 17ג- 17ד לפסק הדין, ובשים לממצא בדבר נהיגה רשלנית ולהלימה בין שיעור הניכוי מהמבקש לשיעור ההשתתפות העצמית בה חבה החברה, עולה כי בית הדין האזורי השקיף על הניכוי כבא להגשים תכלית תרופתית, ולא עונשית. משכך, עולה הכרעתו בקנה אחד עם פסק דינו של בית דין זה בעניין אורטל, ולא שוכנעתי כי תכלית התניה חרגה מההיבט התרופתי והפכה לקנס בעל מימד עונשי.
אשר לדחיית הטענה בדבר אילוץ לחתום על התניה, כמפורט בסעיף 17ב לפסק הדין, הרי שהמדובר בהכרעה המוגבלת לנסיבות הענין המיוחדות, וככזו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור.
לאור דברים אלו, אכן מתייתר הצורך להכריע בשאלת תחולת צו ההרחבה בענף השמירה על סיירים, שכן גם לו ייקבע שאכן חל הוא – ובזה איני מביעה עמדה – הרי שלא יועיל הדבר למבקש במקרה זה והשאלה הינה, לפיכך, שאלה תיאורטית.
אשר לטענה הנוגעת לחוק הגנת השכר אציין כי סכום הניכוי במקרה דנן קצוב לגובה ההשתתפות העצמית. אשר לטענה הנוספת, הנוגעת לוודאות החיוב, איני סבורה כי זהו המקרה המתאים לבחון טענה זו. זאת, משבית הדין האזורי השתכנע שרשלנות המבקש גרמה נזק בשיעור גובה ההשתתפות העצמית, ולכן קמה הצדקה לחיובו לשאת בתשלום בעל אופי תרופתי. משעסקינן בערעור ברשות לא מצאתי בשים לב לנסיבותיו המיוחדות של המקרה, והקביעה בדבר היות הנהיגה רשלנית, מקום ליתן רשות ערעור. זאת, מבלי שאחווה דעה על סיכוי הטענה, וטענות הצדדים שמורות.
סוף דבר – דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ג תמוז תש"פ (05 יולי 2020) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם .